מגילה כח ע"א

ולא ברכתי לפני כהן ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה דא''ר יצחק א''ר יוחנן אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה ואמר ר' יצחק כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים ולית הלכתא כוותיה ולא ברכתי לפני כהן למימרא דמעליותא היא והא א''ר יוחנן כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כ''ג עם הארץ אותו ת''ח חייב מיתה שנאמר {משלי ח-לו} כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי כי קאמר איהו בשוין שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה במה הארכת ימים אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מטתי קללת חברי וותרן בממוני הייתי לא נתכבדתי בקלון חברי כי הא דרב הונא דרי מרא אכתפיה אתא רב חנא בר חנילאי וקא דרי מיניה א''ל אי רגילת דדרית במאתיך דרי ואי לא אתייקורי אנא בזילותא דידך לא ניחא לי ולא עלתה על מטתי קללת חברי כי הא דמר זוטרא כי הוה סליק לפורייה אמר שרי ליה לכל מאן דצערן וותרן בממוני הייתי דאמר מר איוב וותרן בממוניה הוה שהיה מניח פרוטה לחנוני מממוניה שאל ר''ע את רבי נחוניא הגדול (אמר לו) במה הארכת ימים אתו גווזי וקא מחו ליה סליק יתיב ארישא דדיקלא א''ל רבי אם נאמר {במדבר כח-ד} כבש למה נאמר אחד אמר להו צורבא מדרבנן הוא שבקוהו א''ל אחד מיוחד שבעדרו א''ל מימי לא קבלתי מתנות ולא עמדתי על מדותי וותרן בממוני הייתי לא קבלתי מתנות כי הא דר' אלעזר כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה לא הוה שקיל כי הוה מזמני ליה לא הוה אזיל אמר להו לא ניחא לכו דאחיה דכתיב {משלי טו-כז} שונא מתנות יחיה ר' זירא כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה לא הוה שקיל כי הוה מזמני ליה אזיל אמר אתייקורי דמתייקרי בי ולא עמדתי על מדותי דאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו שנאמר {מיכה ז-יח} נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע שאל רבי את ר' יהושע בן קרחה במה הארכת ימים א''ל קצת בחיי אמר לו רבי תורה היא וללמוד אני צריך א''ל מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע דאמר ר' יוחנן אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע שנאמר {מלכים ב ג-יד} לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך ר''א אמר עיניו כהות שנאמר {בראשית כז-א} ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות משום דאסתכל בעשו הרשע והא גרמא ליה והאמר ר' יצחק לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה שנאמר {בראשית כ-טז} הנה הוא לך כסות עינים אל תקרי כסות אלא כסיית עינים הא והא גרמא ליה רבא אמר מהכא {משלי יח-ה} שאת פני רשע לא טוב בשעת פטירתו א''ל [רבי] ברכני א''ל יהי רצון שתגיע לחצי ימי ולכולהו לא אמר לו הבאים אחריך בהמה ירעו אבוה בר איהי ומנימן בר איהי חד אמר תיתי לי דלא אסתכלי בכותי וחד אמר תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי כותי שאלו תלמידיו את ר' זירא במה הארכת ימים אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ד''א בלא תורה ובלא תפילין ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא ששתי בתקלת חבירי ולא קראתי לחבירי (בחניכתו) ואמרי לה (בחכינתו):
מתני' ועוד א''ר יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא שנאמר {ויקרא כו-לא} והשמותי את מקדשכם קדושתן אף כשהן שוממין עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש:
גמ' ת''ר בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש אין אוכלין בהן ואין שותין בהן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - א

ולא ברכתי בסעודה ^[83] לפני כהן [משום דכתיב: "וקדשתו". ודרשינן: לכל דבר שבקדושה. לפתוח ראשון, ולברך ראשון], ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, דהיינו, הזרוע הלחיים והקבה.

דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה.

ואמר רבי יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה - כאילו אוכל טבלים.

ולית הלכתא כוותיה דרבי יצחק ^[84].

ותמהינן אהא דאמר רבי פרידא: "ולא ברכתי לפני כהן", למימרא, דמעליותא היא שתלמיד חכם לא יברך לפני כהן? והא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם, שמברך לפניו אפילו כהן גדול, שהוא עם הארץ, אותו תלמיד חכם חייב מיתה. שנאמר: "כל משנאי אהבו מות". ודרשינן: אל תקרי "משנאי" - אלא "משניאי".

והאי תלמיד חכם - נמי גורם להשניאו, שהרואה תלמיד חכם שפל לפני עם הארץ, אומר: אין נחת רוח בתורה!

ומתרצינן: כי קאמר איהו, רבי פרידא, שלא בירך לפני כהן - בששניהם שוין קאמר. שגם הכהן היה תלמיד חכם [ולא ששוה לו ממש, דאם כן מאי רבותיה דרבי פרידא, הא כתיב: "וקדשתו"! אלא מיירי שגם הכהן תלמיד חכם, אלא שאינו חשוב כמותו, תוס']. שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי, שלפני שעליתי למטה - מחלתי לכל מי שעשה לי רעה, וכדלקמן. וותרן בממוני הייתי. לא נתכבדתי בקלון חברי. כי הא, דרב הונא דרי מרא [היה נושא מעדר] אכתפיה. אתא רב חנא בר חנילאי, וקא דרי מיניה דרב הונא. אמר ליה רב הונא: אי רגילת דדרית מרא נמי במאתיך [בעירך] - דרי. ואי לא, אתייקורי אנא, בזילותא דידך - לא ניחא לי. ולא עלתה על מטתי קללת חברי. כי הא, דמר זוטרא, כי הוה סליק לפורייה [כשהיה עולה למיטתו], אמר: שרי [מחול] ליה לכל מאן דצערן ^[85] ^[86] . וותרן בממוני הייתי. דאמר מר: איוב - וותרן בממוניה הוה. דמנהגו של עולם, שמי שיש לו מלאכה מועטת לעשות, ששכרה חצי פרוטה, אומר לפועל: חצי פרוטה אני נותן לך, אלא, לפי שיש רק מטבע של פרוטה שלמה, בוא ונלך לחנוני, ונקנה שם ככר או ביצים בפרוטה, ונתחלק בהם.

ואילו איוב - וותרן היה. שהיה מניח את אותו חצי פרוטה שרגילין לתת לחנוני - מממוניה, והיה נותן כל הפרוטה לפועל ^[87].

שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול: במה הארכת ימים?

אתו גווזי [העבדים שהיו משרתים את רבי נחוניא] - וקא מחו ליה לרבי עקיבא, לפי שהיו סבורים שהוא קץ בחייו של רבי נחוניא ^[88].

סליק [עלה] רבי עקיבא, ויתיב ארישא דדיקלא ^[89] .

אמר ליה לרבי נחוניא: רבי, כתיב: "את הכבש אחד תעשה בבקר", אם נאמר "כבש", למה נאמר "אחד", הא "כבש" - משמע אחד ^[90] ?

אמר להו רבי נחוניא לגווזי: חזינא דצורבא מדרבנן הוא ^[91] , ולא קץ בחיי, אלא שרוצה ללמוד הנהגות שמביאות לאריכות ימים, שבקוהו [הניחוהו]!

אמר ליה לרבי עקיבא: האי דכתיב: "אחד", דרשינן: מיוחד שבעדרו.

ועתה השיב לו על שאלתו הראשונה, ואמר לו: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי לשלם גמול רע למי שציערני, וותרן בממוני הייתי.

לא קבלתי מתנות. כי הא, דרבי אלעזר, כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה - לא הוה שקיל. כי הוה מזמני ליה מבי נשיאה לסעודה - לא הוה אזיל.

אמר להו לדבי נשיאה: לא ניחא לכו דאחיה? דהא כתיב: "שונא מתנות יחיה"! ^[92] ואילו רבי זירא, כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה - לא הוה שקיל. אבל כי הוה מזמני ליה - הוה אזיל. אמר: אתייקורי הוא דמתייקרי בי [מתכבדים הם בזה שאני סועד אצלם, והנאתם היא, ואין זו מתנה].

ולא עמדתי על מדותי. דאמר רבא: כל המעביר ^[93] על מדותיו - מעבירין ממנו כל פשעיו. שנאמר: "נושא עון ועובר על פשע". ודרשינן: למי נושא הקדוש ברוך הוא עון - למי שעובר על פשע.

שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים?

אמר לו: וכי קצת בחיי, שאתה שואלני אמאי הארכתי ימים?!

אמר לו: רבי! תורה היא, וללמוד אני צריך, אולי אוכל גם אני לקיים ^[94].

אמר לו: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע.

דאמר רבי יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם ^[95] דמות אדם רשע ^[96]. שנאמר שאמר אלישע ליהורם מלך ישראל: "לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך" ^[97] .

רבי אלעזר אמר: המסתכל בדמות אדם רשע - עיניו כהות! שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות", והיינו משום דאסתכל בעשו הרשע.

ותמהינן: וכי הא דאסתכל בעשו גרמא ליה?

והאמר רבי יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. שהרי אבימלך קלל את שרה - ונתקיים בזרעה. שנאמר שאמר אבימלך לשרה: "הנה הוא לך כסות עינים", אל תקרי "כסות עיניים" - אלא "כסיית עינים"!?

ומתרצינן: הא והא, שני הדברים, גרמא ליה שכהו עיניו.

רבא אמר: מהכא ילפינן לה, דכתיב: "שאת פני רשע לא טוב".

בשעת פטירתו של רבי יהושע בן קרחה, אמר לו רבי: רבי, ברכני!

אמר לו: יהי רצון, שתגיע לחצי ימי.

אמר ליה: ולכולהו, לכל ימיך, לא?! אמר לו: אין טוב לך לחיות ימים רבים כמוני, דאם כן, הרי אתה כל ימיך תהיה נשיא. וכי תרצה שבניך הבאים אחריך - בהמה ירעו? שלא יטלו בגדולתך, אלא יהיו הדיוטות כל ימיהם?!

אבוה בר איהי, ומנימן בר איהי. חד אמר: תיתי לי [יבוא עלי שכר טוב ^[98]] - משום דלא אסתכלי בכותי ^[99] .

וחד אמר: תיתי לי - דלא עבדי שותפות בהדי כותי ^[100] .

שאלו תלמידיו את רבי זירא: במה הארכת ימים?

אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ^[101] , ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ^[102] ,

ולא הרהרתי בדברי תורה במבואות המטונפות ^[103] ,

ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה [דהיינו, שגרסתי שגורה בפי תמיד], ובלא תפילין,

ולא ישנתי בבית המדרש, לא שינת קבע, ולא שינת עראי ^[104] .

ולא ששתי בתקלת חבירי ^[105] , ולא קראתי לחבירי בחכינתו, דהיינו שם גנאי שקוראין לו.

ואיכא דאמרי לה: "בחניכתו". דהיינו, אפילו באותו כינוי של דופי, שמסודר ובא לו ממשפחתו ^[106].

מתניתין:

ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב - אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים [והוא הדין דאין עושין בתוכו כל שאר מלאכות. אלא נקט להא, לפי שלצורך הפשלת חבלים צריך מקום מרווח פנוי, ובית הכנסת - גדול הוא, וראוי לכך],

ואין פורשין לתוכו מצודות ^[107] ,

ואין שוטחין על גגו פירות,

ואין עושין אותו קפנדריא.

שנאמר: "והשמותי את מקדשיכם", משמע - קדושתן אף כשהן שוממין ^[108] .

עלו בו עשבים, לא יתלוש - מפני עגמת נפש, שתהא לרואי בית הכנסת עגמת נפש על חורבנו, ויזכרו ימי בניינו, ואת שהיו רגילין להתאסף שם, כדי שיבקשו רחמים שיחזור לקדמותו ^[109].

גמרא:

תנו רבנן: בתי כנסיות - אין נוהגין בהן קלות ראש. ^[110]

הערות

^[83] כך פירש רש"י, ועיי' בתוס' שפירשו דמיירי בקריאת התורה.

^[84] כתב המהרש"א דהיינו רבותיה דרבי פרידא, דאע"ג דלית הלכתא כרבי יצחק, בכל זאת החמיר על עצמו.

^[85] והאי דאמרינן במס' יומא [כ"ג ע"א]: "כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו ת"ח" - היינו במי שחטא לו במילי דשמיא, וליסר את החוטאים. ריטב"א [ועיי' בכור לזהב]. עוד אפשר לבאר, עפ"י מה שכתב החיד"א בפתח עינים, דהא דאמרינן: "נוקם ונוטר כנחש", היינו דצריך לנקום ולנטור דווקא כנחש, שאין לו הנאה. כך הת"ח צריך לנקום רק לכבוד התורה, ולא לכבוד עצמו. והרי אין אדם בטוח בעצמו בכך, ואולי משום כך מחל למאן דצעריה.

^[86] ועיי' בסדור בית יעקב, בסדר ק"ש שעל המטה, שכתב, דמכאן מקור התפילה: "רבש"ע הריני מוחל לכל מי שהכעיס וכו"'.

^[87] עיי' במהרש"א בבבא בתרא [ט"ו ע"ב, ד"ה איוב].

^[88] בכל הני דלעיל, לא מצינו שהקפידו על ששאלום כך, כי תורה היא, וללמוד היו צריכים. אלא דר"ע לא היה תלמידו של רבי נחוניא, ולהכי הקפידו עליו. עיון יעקב.

^[89] כתב הרש"ש, דאפשר שישב דווקא על דקל, לפי קשה לעלות עליו. ולכן עלה דווקא עליו, כדי שלא יוכלו לעלות אחריו מהר.

^[90] כתב העיון יעקב, דכוונת ר"ע שהזכיר ענין זה, ששאלו, היאך הארכת חיים ולא נתפסת בעוון הדור, כקרבנות הבאים לכפר על עוון הדור? והשיבו, דכיון שלא קיבל מתנות, ואינו חייב לאדם הכרת הטוב, להכי אינו נתפס בעוונם. ועיי' בנודע ביהודה תניינא [או"ח סי' קל"ט] מה שכתב בזה.

^[91] בנודע ביהודה הנ"ל תמה, היאך מוכח משאלה זו דצורבא מדרבנן הוא, הא שאלה כזו - תינוקות של בית רבן מרגישין בה ! ? ועיי"ש מה שביאר.

^[92] כתב החיד"א בשו"ת חיים שאל [ח"א סי' ע"ד], דעני המקבל צדקה, אין לו לחוש משום "ושונא מתנות יחיה", דאדרבה, הוא מביא תועלת לנותן, שהרי שכר הנותן מצוה גדול מאד, ולהכי אין למקבל לחוש. וכדאיתא במדרש רבה [פרשה ל"ד. וכן בעוד מקומות]: תני ר' יהושע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני - העני עושה עם בעל הבית. שכן רות אומרת לנעמי: שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. "אשר עשה עמי" - אין כתיב כאן. אלא: "אשר עשיתי עמו".

^[93] היינו שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו, אלא מניח מידותיו - והולך לו. ו"מעביר" - היינו כמו "אין מעבירין על המצוות", שמשמעו - אין מניחין מצוה זו, ועושין מצוה אחרת. רש"י בראש השנה [י"ז ע"א].

^[94] והמהרש"א כתב, דה"ק ליה: מסתמא אריכות ימים שלך - במילי דתורה היא תלויה.

^[95] כתב המהרש"א עפ"י חכמי המקובלים, שיש בצלם דמות מראה אדם צורה רוחנית, לטוב או לרע. והוא כפי מעשיו, לצד הטהרה - או לצד הטומאה. ואסור להסתכל לצד הטומאה, על דרך האי דכתיב: "אל תפנו אל האלילים".

^[96] המ"ב [סי' רכ"ה ס"ק ל"ג] מביא את המ"א [סוף סי' רכ"ו], שכתב דראיה בעלמא מותר, והאיסור הוא דווקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בדמותו. [הובא בגליון הש"ס כאן].

^[97] ואע"ג דאיסור איכא, מ"מ אי אפשר לרוב עולם ליזהר בזה, והיינו רבותיה דריב"ק, שנזהר בזה [ויצחק שנסתכל בעשו הרשע, היינו משום דטעה וסבר שהוא צדיק, כדאיתא במדרש, שהיה צד את אביו בפיו]. טורי אבן.

^[98] רש"י בשבת [קי"ט ע"א, ד"ה תיתי לי] פירש: ישולם שכרי. ובבכורות [ל' ע"א] פירש: תיתי לי שכר טוב. והקשה המהרש"א [בשבת שם], וכי היו מבקשים שכר על קיום המצוות? והרי אמרו: אל תהיו כעבדים המשמשין על מנת לקבל פרס וכו' ! ? וביאר עפ"י מה שאמרו: בדרך שאדם רוצה לילך - מוליכין אותו, והבא ליטהר - מסייעין אותו מן השמים. והכא נמי כך בקשו, מתוך שאני מקיים מצוה זו - תיתי לי סייעתא דשמיא להמשיך לקיים המצוה. עיי"ש.

^[99] וכתב במרומי שדה, דאע"ג דאיסורא איכא, שהרי אסור להסתכל בפני אדם רשע, וגוי לא עדיף מרשע ישראל, מ"מ כיון שקשה ליזהר בזה - הוי רבותא שנזהר.

^[100] הר"ן בעבודה זרה [סוף פ"ק] הקשה, הא אמרינן במס' סנהדרין [ס"ג ע"א] דאסור לעשות שותפות עם נכרי, שמא יתחייב לו העכו"ם שבועה, וישבע בע"ז שלו, והתורה אמרה: "לא ישמע על פיך", א"כ מדינא אסיר, ומאי רבותא? ותירץ, דלא היה עושה שותפות - אפילו היכא דפוטרו משבועה, כדי שלא יהא רגיל אצלו וילמד ממעשיו. עוד תירץ, דרבותיה דלא היה עושה שותפות אפילו בזמן שאין רגילות העכו"ם לישבע בע"ז. ועוד הביא בשם הרמב"ן, דלאו איסורא ממש קאמר התם, עיי"ש. וכן תירץ הריטב"א כאן. ועיי' בטורי אבן. וע"ע בתוס' בבכורות [ב' ע"ב, ד"ה שמא], ובתוס' בסנהדרין [ס"ג ע"ב, ד"ה אסור].

^[101] והיינו, דאף על גב שיש לאדם להטיל אימה בתוך ביתו, ולא יתירה, מ"מ לא עשה בקפידא ובכעס. מהרש"א. והבאר מים חיים [בפרשת כי תשא] כתב, דאמנם צריך האדם להשתמש לפעמים אף במדת הכעס המגונה, כגון לדבר מצוה. אמנם בזאת התפאר רבי זירא, שאף כשהקפיד לש"ש, מ"מ היה זה רק כלפי חוץ, כדי שישמעו אליו. אבל "בתוך ביתי", כלומר, בפנימיותו, בתוך לבבו - לא היתה שום קפידא.

^[102] ביאר המהרש"א, דאמנם איכא בכמה דוכתי דאסור לאדם להלוך לפני מי שגדול ממנו, אבל איתא ביומא [ל"ז ע"א], דג' המהלכין בדרך, הולך הרב באמצע, והגדול מימינו, והקטן משמאלו [והיינו קצת מאחוריו, כדאיתא התם]. וקאמר רבי זירא, דאפילו בכה"ג, כשצעד עם רבו, לא צעד אפילו צעד אחד לפני מי שגדול ממנו.

^[103] אע"ג דאיכא בזה איסורא, כדאיתא בברכות [כ"ד ע"ב], מ"מ, כיון שקשה ליזהר בזה - הוי רבותא. מרומי שדה. והמהרש"א בתענית [כ' ע"ב] כתב, דבההיא דברכות איתא, דאסור לת"ח לעמוד במבואות המטונפות, לפי שא"א לעמוד בלא הרהור תורה. ומשמע, דהילוך שרי, משום דאפשר להלוך בלא הרהור תורה. וקאמר רבי זירא, דאעפי"כ היה נזהר מלילך שם, משום שלעולם לא הלך ד"א בלא תורה, ואילו היה הולך שם, היה מוכרח ללכת בלא תורה. ועיי' שם עוד [ד"ה ולא קראתי], שכתב, דאע"ג דרוב הני דחשיב - עברות גדולות הן, מ"מ, כיון דרובא דעלמא נכשלין בהן, התפאר הוא שלא נכשל בהן. וכאן כתב המהרש"א, דההיא דברכות - היינו בקריאת שמע, ורבי זירא היה מחמיר על עצמו - אפילו בהרהור תורה.

^[104] אמנם אמרינן בסנהדרין [ע"א ע"א] דאסור לישן בבית הכנסת, דכל הישן בבית הכנסת - תורתו נעשית לו קרעים קרעים, אבל היינו דווקא בשינת קבע, ורבי זירא החמיר אפילו בשינת עראי. מהרש"א.

^[105] בקרא כתיב: "בנפל איבך אל תשמח וגו"'. אלא דקרא מיירי כששמח בנפילתו משום ששונאו, אבל אם שמח בהפסד חבירו, כגון שקנה ממנו סחורה בזול והרויח - בזה לא מיירי קרא. ואעפי"כ החמיר רבי זירא שלא לשמוח בהפסד חבירו. מהרש"א. ובשם הרה"ק ר' יצחק מווארקי מביאים, דכך היתה כוונתו של רבי זירא: "ולא ששתי", כלומר, כל הששון והשמחה שלי נשבתו ונתבטלו - "בתקלת חברי". כלומר, בעת שקרתה תקלה לחבירי. כי צרת חבירו - ערבבה את כל ששון לבו.

^[106] כך פירש רש"י. והמהרש"א בתענית הביא את גירסת הערוך: "ולא קראתי לחברי בחניכתי, ואמרי לה בחניכתו". והיינו, ד"בחניכתי" - היינו שלא כניתי לו אני שם. ו"בחניכתו" - היינו שלא קראתיו אפילו בשם שכינו לו אחרים. ובבן יהוידע כתב, ד"חכינתו" הוא כינוי שם. כגון אם קוראין לו אליהו, משנים שמו ל"אליאס". ו"חניכתו" - הוא שם משפחתו. ורבי זירא היה נזהר לקרות לאדם בשמו ממש, ולא בכינויו, ולא בשם משפחתו.

^[107] דכיון דבית הכנסת שומם, באים עופות לקנן בו. להכי קאמר התנא, דלא יפרוש שם מצודות.

^[108] כתב התוי"ט, דדריש לה, מדלא כתיב: "ואת מקדשיכם אשומם". ובתוס' רעק"א הביא, דבתשובת מהרי"ט [ח"א סי' קכ"ב. ד"ה וברם גדולה] כתב, דהכי דייקינן, דאה"נ אי הוה כתיב: "והחרבתי את מקדשיכם", היה אפשר לפרש, דהיינו מקדשיכם - שהיו קיימין בשעת החורבן. אבל לשון "שממה" אינו נופל אלא גבי דבר שנחרב, ולא נבנה שנים רבות. ולהכי, הכא דכתיב: "והשימותי", על כרחך דמיירי לאחר החורבן, וקאמר הקב"ה שישארו שוממין. ובכל זאת, אעפ"י שנחרבו מכבר, קרי ליה "מקדשיכם", אלמא דקדושתן - אף כשהן שוממין.

^[109] והרמב"ם בפירוש המשניות כתב: "רוצה לומר, שיכאב הלב כשיש בו עשבים, וישתדלו בבנינו אם יוכלו. או תכנע נפשם וישובו אל ה' - אם אין בהם יכולת לבנותו".

^[110] בספר יראים [סי' שכ"ד] כתב, דמורא בית הכנסת ובית המדרש הוא חיוב דאורייתא, והוא ממצות עשה ד"ומקדשי תיראו". עוד כתב [בסי' שפ"ג], גבי לאו דמעילה בהקדש, דכשם שאסור ליהנות מהקדש, כך אסור ליהנות מביהכנ"ס וביהמד"ר.

ולא ברכתי בסעודה לפני כהן, אלא כיבדתי את הכהן שיהיה בראש, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה (מתנות כהונה: זרוע לחיים וקיבה),

וכפי שאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה. ואמר ר' יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה, כאילו אוכל טבלים (תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות), שיש בכך איסור חמור. ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו], אלא מותר לאכול מבהמה זו, ובכל זאת הקפיד ר' פרידא על עצמו ולא אכל.

ושואלים: ומה שאמר ולא ברכתי לפני כהן,

למימרא דמעליותא היא [האם לומר שדבר של שבח הוא]? והא [והרי] אמר ר' יוחנן: כל תלמיד חכם שמברך לפניו, אפילו כהן גדול עם הארץ — אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנאמר: "כל משנאי אהבו מות" (משלי ח, לו) אל תקרי "משנאי" אלא משניאי. שאותו תלמיד חכם שמזלזל בכבוד עצמו גורם שיזלזלו בתורה וגורם להשניא את התורה על הבריות. אלא תלמיד חכם צריך להיות ראשון בכל דבר, כדי שיידעו אנשים כמה גדול כבודה של התורה.

ומשיבים: כי קאמר איהו [כאשר אמר הוא], ר' פרידא, אמר זאת בשוין, כלומר, כאשר אף הכהן הוא תלמיד חכם, מפני כבוד הכהונה, הקדים את הכהן שיברך לפניו.

ועוד מסופר: שאלו תלמידיו את ר' נחוניא בן הקנה: במה, באיזו זכות הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, כלומר, לא עשיתי פעולה שיגיע לי כבוד על ידי קלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי, שדאגתי לפייסו מיד, ולפני שהלכתי לישון ידעתי שאין בלבו טינה עלי, וכן ותרן בממוני הייתי.

ומסבירים: מה שאמר לא נתכבדתי בקלון חברי — כי הא [כמו מעשה זה] שרב הונא דרי מרא אכתפיה [נשא מעדר על כתיפו] כשחזר מעבודתו. אתא [בא] רב חנא בר חנילאי וקא דרי מיניה [ולקח אותו ממנו] מפני כבוד רבו, מתוך כוונה שהוא עצמו ישא את המעדר. אמר ליה [לו] רב הונא: אי רגילת דדרית במאתיך [אם רגיל אתה לשאת מעדר בעירך] — דרי [שא], ואי [ואם] לא — אתייקורי אנא בזילותא דידך, לא ניחא לי [שאני אתכבד בקלון שלך, אין הדבר נוח לי].

ולא עלתה על מטתי קללת חברי — כי הא [כמו זה] שמסופר, שמר זוטרא, כי הוה סליק לפורייה [כאשר היה עולה למיטתו] לישון, אמר: שרי ליה לכל מאן דצערן [מחול לו לכל מי שציער אותי].

וותרן בממוני הייתי — כיוצא בו אמר מר [החכם]: איוב ותרן בממוניה הוה [בממונו היה], שהיה מניח פרוטה של עודף לחנוני מממוניה [מממונו], ולא היה עומד על קבלת העודף.

מסופר: שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול, אמר לו: במה הארכת ימים? אתו גווזי וקא מחו ליה [באו סריסיו, משרתיו של ר' נחוניא והיכו אותו] את ר' עקיבא, כאדם השואל שאלות סרק, כאילו תוהה ומתרעם למה הוא זקן כל כך. ברח מהם, סליק יתיב ארישא דדיקלא [עלה וישב על ראש הדקל] אמר ליה [לו] לר' נחוניא: רבי, יש לי שאלה, נאמר: "הכבש אחד" (במדבר כח, ד), ויש להבין, אם (מאחר) שנאמר "כבש" למה נאמר גם "אחד"? שהרי די היה לומר "כבש", וכיון ששמע רבי נחוניא שאלה זו שהיא שאלת חכם, אמר להו [להם] למשרתיו: צורבא מדרבנן [תלמיד חכם] הוא זה, שבקוהו [הניחו לו].

וענה לו תחילה לשאלתו האחרונה: אמר ליה [לו] "אחד" פירושו: מיוחד שבעדרו שצריך לבחור לקרבן כבש משובח.

ועל השאלה הראשונה במה זכה לאריכות ימים, אמר לו: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי להתעקש על דברים שייעשו כרצוני, וותרן בממוני הייתי.

ומסבירים: לא קבלתי מתנות — כי הא [כמו מעשה זה] שהיה בר' אלעזר, כי הוו משדרי ליה [כאשר היו שולחים לו] מתנות מבי נשיאה [מבית הנשיא] — לא הוה שקיל [לא היה מקבל], כי הוה מזמני ליה [וכאשר היו מזמינים אותו] — לא הוה אזיל [לא היה הולך], אמר להו [להם]: האם לא ניחא לכו [נוח לכם] שאחיה? דכתיב [שהרי נאמר]: "ושונא מתנת יחיה" (משלי טו, כז). לעומת זאת מסופר: ר' זירא כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה [כאשר היו שולחים לו מתנות מבית הנשיא] — לא הוה שקיל [לא היה לוקח], כי הוה מזמני ליה [כאשר היו מזמינים אותו] — אזיל [היה הולך]. אמר: אתייקורי דמתייקרי בי [מתכבדים הם בי] ולא שאני נהנה מהם.

ומה שאמר רבי נחוניא ולא עמדתי על מדותי — שאמר רבא: כל המעביר על מדותיו ומוותר על מה שקבע לעצמו — מעבירין ממנו מן השמים כל פשעיו, שנאמר: "נשא עון ועבר על פשע" (מיכה ז, יח), ודייקו: למי נושא עון — למי שעובר (מוחל ומוותר) על פשע שפשעו אנשים כנגדו.

עוד מסופר: שאל רבי את ר' יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? אמר לו: קצת בחיי? שאם לא כן, מדוע תוהה אתה למה אני זקן כל כך! אמר לו רבי לרבי יהושע בן קרחה: רבי, תורה היא וללמוד אני צריך כדי לדעת כיצד מאריכים ימים. אמר לו ר' יהושע בן קרחה: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע. שאמר ר' יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר שאמר אלישע ליהורם: "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך" (מלכים ב' ג, יד).

ר' אלעזר אמר: המסתכל ברשע עיניו כהות, שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת" (בראשית כז, א), והטעם משום דאסתכל [שהסתכל] בעשו הרשע.

ושואלים: והא גרמא ליה [וכי זו גרמה לו עיורון]? והאמר [והרי אמר] ר' יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט אף על פי שאינו אדם חשוב קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה, ונתקיים הדבר בזרעה, שנאמר שאמר אבימלך לשרה: "הנה הוא לך כסות עינים" (בראשית כ, טז), ופירשו: אל תקרי [תקרא] "כסות עינים " אלא קרא "כסיית עינים", כלומר, רמז בדבריו שיגיע להם עיורון, וכך התקיים ביצחק, והרי שהסיבה לעיוורונו היתה הקללה ולא מה שהסתכל בפני עשיו!

ומשיבים: הא והא גרמא ליה [זו וזו גרמו לו]. רבא אמר הוכחה לאיסור זה: מהכא [מכאן] יש ללמוד זאת, ממה שנאמר: "שאת פני רשע לא טוב" (משלי יח, ה), כלומר, אסור לשאת פנים ולהסתכל בפני אדם רשע.

בשעת פטירתו של רבי יהושע בן קרחה, אמר לו רבי לרבי יהושע בן קרחה: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי. מששמע זאת רבי, שאל אותו בתמיהה: ולכולהו [ולכולם] לכל ימיך לא? מדוע? אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו? כלומר, אם אתה תאריך ימים כמוני, הרי ימותו בניך בחייך ולא יוכלו לירש את משרתך ומעמדך כנשיא, ונמצא שהם לא יזכו לגדולה אלא יהיו כביכול רק רועי בהמה כל ימיהם, ומוטב איפוא שלא תאריך ימים כל כך, כדי שגם הם יזכו לגדולה.

אבוה בר איהי ומנימן בר איהי, חד [אחד מהם] אמר: תיתי [תבוא] לי ברכה על שלא אסתכלי [הסתכלתי] בגוי, וחד [ואחד מהם] אמר: תיתי [תבוא] לי ברכה על שלא עבדי [עשיתי] שותפות בהדי [עם] גוי, כדי שלא להיות קשור באדם רשע.

מסופר עוד: שאלו תלמידיו את ר' זירא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי על בני ביתי שאינם עושים רצוני, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי בדברי תורה במבואות המטונפות שלא לבזות התורה בכך, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא להניח תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי (שמחתי) בתקלת חבירי, ולא קראתי לחבירי בחניכתו, כלומר, בכינוי גנאי שיש לו, ואמרי לה [ויש אומרים]: בחכינתו אפילו בכינוי סתם שיש לו שאינו של גנאי, לא קראתי לו.

א משנה ועוד אמר ר' יהודה: בית כנסת שחרב — אין משתמשים במקומו לכל צורך אחר. ופירוט הדברים: אין מספידין בתוכו את המת, ואין מפשילין (מותחים ומתקינים) בתוכו חבלים שצריך לשם כך מרחב, ואסור להשתמש בכך במקום שהיה בו בית כנסת, ואין פורשין לתוכו מצודות (מלכודות) לציפרים, ואין שוטחין על גגו פירות לייבוש, ואין עושין אותו קפנדריא (קיצור דרך),

שנאמר: "והשמותי את מקדשיכם" (ויקרא כו, לא), ומכאן אנחנו למדים: קדושתן עליהם אף כשהן שוממין וחרבים.

עלו בו בבית הכנסת החרב עשבים — לא יתלוש אותם, מפני עגמת נפש, כדי שההזנחה תהיה נכרת, ויצטערו הבריות על כך שבית הכנסת חרב.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: בתי כנסיות אין נוהגין בהם קלות ראש, ופירוט הדברים: אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And I never recited Grace after Meals in the presence of a priest, but rather I gave him the privilege to lead. And I never ate from an animal whose priestly portions, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, had not already been set aside.

Another example of Rabbi Perida’s meticulous behavior is based on that which Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: It is prohibited to eat meat from an animal whose priestly portions have not been set aside. And Rabbi Yitzḥak said: Anyone who eats meat from an animal whose priestly portions have not been set aside is regarded as if he were eating untithed produce. The Gemara comments: And the halakha is not in accordance with his opinion. Rather, it is permitted to eat meat from such an animal. Nevertheless, Rabbi Perida acted stringently and did not eat from it.

The Gemara considers another of Rabbi Perida’s actions: He said: And I never blessed Grace after Meals in the presence of a priest, but rather I gave him the privilege to lead.

Is this to say that doing so is especially virtuous? But hasn’t Rabbi Yoḥanan said: Any Torah scholar who allows someone else to bless Grace after Meals in his presence, i.e., to lead for him, even if that person is a High Priest who is an ignoramus, then that Torah scholar is liable to receive the death penalty for belittling his own honor? This is as it is stated: “All those who hate me, love death” (Proverbs 8:36). Do not read it as “those who hate Me [mesan’ai],” rather read it as though it said: Those who make Me hated [masni’ai]. The honor due to a Torah scholar is representative of the honor of God in the world. Therefore, by belittling his own honor, he causes others to fail to respect God, which can ultimately develop into hate. If so, why did Rabbi Perida consider his behavior to be so deserving of praise?

The Gemara answers: When Rabbi Perida says this, he was speaking of people of equal stature. He was particular to honor the priesthood only when the priest was also a Torah scholar.

The Gemara discusses the fourth Sage who was blessed with longevity: Rabbi Neḥunya ben HaKana was once asked by his disciples: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? He said to them: In all my days, I never attained veneration at the expense of my fellow’s degradation. Nor did my fellow’s curse ever go up with me upon my bed. If ever I offended someone, I made sure to appease him that day. Therefore, when I went to bed I knew that no one had any grievances against me. And I was always openhanded with my money.

The Gemara clarifies the meaning of his statement: Rabbi Neḥunya said: I never attained veneration at the expense of my fellow’s denigration. This is referring to conduct such as that of Rav Huna, who was carrying a hoe over his shoulder as he returned from his work. Rav Ḥana bar Ḥanilai came and, out of respect for his teacher, took the hoe from him to carry it for him. Rav Huna said to him: If you are accustomed to carry such objects in your own city, you may carry it; but if not, then for me to be venerated through your denigration is not pleasing for me.

Rabbi Neḥunya also said: Nor did I ever allow the resentment caused by my fellow’s curse to go up with me upon my bed. This is referring to conduct such as that of Mar Zutra. When he would go to bed at night, he would first say: I forgive anyone who has vexed me.

Lastly, Rabbi Neḥunya said: And I was always openhanded with my money. This is referring to conduct such as that which the Master said: Job was openhanded with his money, as he would always leave at least a peruta of his money with the shopkeeper. He never demanded the change from his transactions.

On a similar occasion, Rabbi Akiva asked Rabbi Neḥunya the Great; he said to him: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? Rabbi Neḥunya’s attendants [gavzei] came and started beating Rabbi Akiva, for they felt that he was acting disrespectfully by highlighting Rabbi Neḥunya’s old age. Rabbi Akiva ran away from them, and he climbed up and sat upon the top of a date palm. From there, he said to Rabbi Neḥunya: My teacher, I have a question about the verse concerning the daily offering that states “one lamb” (Numbers 28:4). If it is stated “lamb” in the singular, why is it also stated “one”; isn’t this superfluous? Upon hearing Rabbi Akiva’s scholarly question, Rabbi Neḥunya said to his attendants: He is clearly a young Torah scholar, let him be.

Rabbi Neḥunya then addressed Rabbi Akiva’s questions. With regard to the second question, he said to him: The word “one” teaches that the lamb should be the unique one of its flock, i.e., only the best quality lamb should be used.

With regard to the original question, Rabbi Neḥunya said to him: In all my days I never accepted gifts. Nor was I ever inflexible by exacting a measure of retribution against those who wronged me. And I was always openhanded with my money.

The Gemara explains: I never accepted gifts; this is referring to conduct such as that of Rabbi Elazar. When they would send him gifts from the house of the Nasi, he would not take them, and when they would invite him, he would not go there, as he considered hospitality to be a type of gift. He would say to them: Is it not pleasing to you that I should live, as it is written: “He that hates gifts shall live” (Proverbs 15:27)? In contrast, it was reported about Rabbi Zeira that when they would send him gifts from the house of the Nasi, he would not accept them, but when they would invite him, he would go there. He said: They are honored by my presence; therefore my visiting is not considered like I am taking a gift from them.

He also said: Nor was I ever inflexible in exacting a measure of retribution against those who wronged me. This is referring to conduct such as that which Rava said: Anyone who overlooks exacting a measure of retribution against those who wronged him, all his transgressions are removed from him, as it is stated: “He pardons iniquity and overlooks transgression” (Micah 7:18), which is homiletically read as saying: For whom does He pardon iniquity? For he who overlooks transgressions that others have committed against him.

In a similar incident, Rabbi Yehuda HaNasi once asked Rabbi Yehoshua ben Korḥa: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? He said to him: Why do you ask me, are you wearied of my long life? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: My teacher, it is Torah and so I must learn it. Rabbi Yehoshua ben Korḥa said to him: In all my days I never gazed at the likeness of a wicked man, as Rabbi Yoḥanan said: It is prohibited for a person to gaze in the image of the likeness of a wicked man, as it is stated that the prophet Elisha said to Jehoram king of Israel: “Were it not that I regard the presence of Jehoshaphat, the king of Judea, I would not look toward you, nor see you” (II Kings 3:14).

Rabbi Elazar said: One who gazes at the likeness of an evil man, his eyes become dim, as it is stated: “And it came to pass, that when Isaac was old, and his eyes were dim so that he could not see” (Genesis 27:1). This happened because he gazed at the wicked Esau.

The Gemara asks: Did this cause Isaac’s blindness? Didn’t Rabbi Yitzḥak say: A curse of an ordinary person should not be lightly regarded in your eyes, because Abimelech cursed Sarah, and although he was not a righteous man, his curse was nevertheless fulfilled, albeit in her descendant. As it is stated that Abimelech said to Sarah with regard to the gift that he gave to Abraham: “Behold, it is for you a covering of the eyes” (Genesis 20:16). Do not read it as “a covering [kesut] of the eyes,” but rather read it as: A blindness [kesiat] of the eyes. Abimelech’s words were a veiled curse for Sarah to suffer from blindness. While she herself did not suffer, the curse was apparently fulfilled in the blindness of her son, Isaac.

According to Rabbi Yitzḥak, Abimelech’s curse was the cause of Isaac’s blindness, and it was not, as Rabbi Elazar suggested, the fact he gazed at Esau. The Gemara explains: Both this and that jointly caused it. Rava said: The prohibition against gazing at the likeness of a wicked person is derived from here: “It is not good to raise the face of the wicked” (Proverbs 18:5).

At the time of Rabbi Yehoshua ben Korḥa’s departure from this world, Rabbi Yehuda HaNasi said to him: My teacher, bless me. He said to him: May it be God’s will that you live to reach to half of my days. When Rabbi Yehuda HaNasi heard this, he asked in astonishment: Are you saying that to the entirety of your days I should not reach? Why? Rabbi Yehoshua ben Korḥa said to him: Shall those who come after you just tend cattle? If you live as long as me, your sons will never be able to succeed you in the position of Nasi. As such, they will never achieve greatness in Torah, and it will be as if they just tended cattle throughout their lives. It is therefore better that your life not be so prolonged, so that they have the opportunity to rise to eminence.

Avuh bar Ihi and Minyamin bar Ihi both spoke on this topic: One of them said: May a blessing come to me for I never gazed at a wicked gentile. And the other one said: May a blessing come to me for I never formed a partnership with a wicked gentile, so as not to have any association with a wicked person.

The Gemara presents a similar incident: Rabbi Zeira was once asked by his disciples: In the merit of which virtue were you blessed with longevity? He said to them: In all my days, I was never angry inside my house with members of my household who acted against my wishes. Nor did I ever walk ahead of someone who was a greater Torah scholar than me. Nor did I ever meditate upon words of Torah in filthy alleyways, as doing so is a disgrace to the Torah. Nor did I ever walk four cubits without meditating on words of Torah or without wearing phylacteries. Nor did I ever sleep in a study hall, neither a deep sleep or a brief nap. Nor did I ever rejoice when my fellow stumbled. Nor did I ever call my fellow by his derogatory nickname [ḥanikhato]. And some say that he said: I never called my fellow by his nickname [ḥakhinato], i.e., even one that is not derogatory.

MISHNA: And Rabbi Yehuda said further: A synagogue that fell into ruin still may not be used for a mundane purpose. Therefore, one may not eulogize in it. And nor may one stretch out and repair ropes in it. The wide expanse of the synagogue would have been particularly suitable for this. And nor may one spread animal traps within it. And nor may one spread out produce upon its roof to dry. And nor may one make it into a shortcut.

The halakha that a synagogue in disrepair still may not be used for mundane purposes is derived from a verse, as it is stated: “And I will bring desolation to your sanctuaries” (Leviticus 26:31). The fact that the word “sanctuaries” appears after the word “desolation” indicates that their sanctity remains upon them even when they are desolate.

However, if grass sprang up of its own accord in the ruined synagogue, although it is not befitting its sanctity, one should not pick it, due to the anguish that it will bring to those who see it. It will remind them of the disrepair of the synagogue and the need to rebuild it.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: With regard to synagogues: One may not act inside them with frivolity. Therefore, one may not eat in them; nor may one drink in them;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' ועוד א"ר יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בו ואין מפשילין לתוכו חבלים ואין פורשין בתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא שנאמר והשמותי את מקדשיכם קדושתן בהן אף כשהן שוממין.

עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש:

כי קאמר איהו בשוין. פירש ר"ת ז"ל דלאו בשוין ממש דאם כן פשיטא דכהן קודם, אלא ששניהם תלמידי חכמים וליכא משום משנאי אהבו מות (משלי ח, לו), ואע"פ שהיו הכהנים ואפילו החכמים שבהן כפופים לו כרב הונא לא קרא בפניהם. ויש מפרשים לא ברכתי ברכת המזון מדלא קאמר לא קריתי, ואפילו הכי בכהן עם הארץ איכא משום משנאי אהבו מות שהרואה אומר דמשום כבוד כהונה דעדיף מכבוד תורה הוא נותן לו לברך, אבל בעם הארץ דעלמא יכול הוא תלמיד חכם לתת לו רשות לברך לפניו ברכת המזון.

תיתי לי דלא עבדית שותפותא בהדי גוי. ואם תאמר ומאי רבותיה והא אמרינן בסנהדרין (סג, ב) דאסור לעשות שותפות בהדי גוי משום דדילמא מחייב ליה שבועה וקא עבר משום לא ישמע על פיך (שמות כג, יג). יש לומר אע"פ שהיה פוטרו משבועה, ורבותיה כדי שלא יהא רגיל אצלו פן ילמד ממעשיו. ואי נמי נראה לומר, אפילו בזמן שאין רגילות הגוים לישבע בתרפותם דאז מותר, וכמו שאנו רגילים לומר שם דאי לא אנו לא כלום ולא נשביעם אלא מפני שאין נשבעים בשם עבודה זרה ממש שאינן מזכירין אותה.

ולא הרהרתי במבואות המטונפות. מסתברא דהוה סבירא ליה כרבי יוחנן דשרי (ראה ברכות כד, ב), והיינו רבותיה.

מתני': ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב אין מפשילין לתוכו חבלים. איכא למידק מאי ועוד, דאדרבא רבי יהודה מיקל הוא בההיא דלעיל (מגילה כז, ב) כדקתני והלוקח מה שירצה יעשה. ודחקו התוספות לתרץ, דרבי יהודה מחמיר הוא דבעי שימכור בפירוש לשם חצר אבל אינו מוכר סתם ורבנן שרו אפילו למכור סתם. ורחוק מאד בעיני, דמאי אהני במוכרו לשם חצר אלא כדי שלא יראה כמוכרו לבית המים (שאם) [ואם] כן כל שכן דעדיף במתנה עמו בפירוש שלא יעשה בו אחד מארבעה דברים ורבנן לחומרא ולא לקולא. ושמא הם ז"ל מפרשים דברי רבנן מוכרין אותו ממכר עולם לכל דבר חוץ מארבעה דברים שאינו מוכרו לשם כך בפירוש אבל מכל מקום מוכרין סתם ואינו צריך להתנות כלל שלא יעשה בה אותן ארבעה דברים. וגם זה אינו נכון בעיני, דכיון דאדרבי מאיר אתינן משמע דכי היכי דרבי מאיר צריך תנאי שלא להורידו מקדושתו לעולם אלא אם ירצו יחזרו הכי נמי צריכי רבנן תנאי באותן ארבעה דברים מיהא. ועוד דאם כן רב יוסף דקאמר לעיל (שם) ואפילו רבנן לא קאמרי אלא בית הכנסת וכו' ומנא ליה לרב יוסף דרבנן אסרי דילמא מישרא שרו אלא דקא אסרי למכור לשם כך בפירוש כדי שלא יראה כמזלזל בקדושתה, דהא אפילו רבי יהודה דמחמיר ומצריך שימכור לשם חצר קא שרי ללוקח לעשות בה כל צרכו. והר"ם במז"ל (בפי"א מהל' תפלה הי"ז) כן כתב מפורש כדברי שצריך להתנות שלא לעשות בו אותן ארבעה דברים.
אלא נראה לי, דמשום דרבי יהודה סבירא ליה דמותר לעשות בה אפילו ארבעה דברים הללו וכדקאמר והלוקח מה שירצה יעשה ואפילו הכי קא אסר למוכרו בפירוש לאותן דברים אלא מוכרו סתם, ואיכא בהא משום חומר קדושה כל דהו שלא יראה המוכר כמזלזל בקדושתה בעוד שהיא עומדת תחת ידו בקדושתה, ואע"פ שהלוקח מותר לעשות בו כל צרכו התם הוא דכיון שלקחה לשום חצר קודם שישתמש בה באחד מאותן ארבעה דברים הרי יצאתה מקדושתה משעת קנייתה וכשמשתמש בה לאחר מכאן במה שירצה אין כאן לדעת רבי יהודה משום זלזול בית הכנסת, ומכל מקום מדמחמיר בה רבי יהודה למאי דסבירא ליה ואסר למכור עד שימכור לשם חצר ולא לשם אותן ארבעה דברים משום הכי קתני ועוד. כך נראה לי.

ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה דאמר ר' יצחק אר"י כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים ולית הלכתא כוותיה דלא דמי לטבל דעלמא שמתנות כהונה שבו היא מעורב בכל הדגן אבל בבהמה מתנות כהונה שבו דהיינו זרוע ולחיים וקיבה חלוקים הם לעצמם וגם אינם קדושים שמותרין נמי להדיוט אלא שיש בהם משום גזל השבט ורב פרידא שלא היה אוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה למדת חסידו' היה וכעין שאמרו במסכת חולין על יחזקאל הנביא:

ולא בירכתי לפני כהן למימרא דמעליותא הוא והאר"י כל ת"ח שמברך לפניו אפי' כ"ג עם הארץ חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תיקרי משנאי אלא משניאי כי המזלזל בכבוד תורה גורם שישנאוהו בני אדם ודוקא כשהכהן מברך מעצמו דאומר שלו ראוי לברך ונראה שברשותו הוא שמברך אין בכך כלום ואפילו לעם הארץ דעלמא כדאיתא בפרק כיצד מברכין:

ואמרינן כי קאמר ר' פרידה בשוין כתב ר"ת ז"ל דלאו בשוין ממש דא"כ ודאי כהן קודם שהרי שוה בתורה ויותר עליו קדושת כהונה וכתיב וקדשתו לכל דבר שבקדוש' לפתוח ראשון ולברך ראשון ומאי רבותיה דר' פרידא אלא לומר שאף הכהן ת"ח אלא שזה גדול ממנו ובהכי רשאי החכם הגדול ממנו לתת לו כוס של ברכה לברך לפניו מפני מעלת קדושת כהונתו ולא קאמר ר' יוחנן אלא בעם הארץ כדאיתא בהדיא:

ולא עלתה קללת חברי על מיטתי כי הא דמר זוטרא בריה דרב נחמן כי הוה סליק לפוריא אמר שרי ליה מחיל ליה לכל מאן דמצערין לי והא דאמרינן כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח ההיא במי שחטא לו במילי דשמיא ולייסר את החטאים:

תיתי לי דלא עבדי שותפות' בהדיה גוי וכ"ת מאי רבותיה דהא איסורא דאוריתא הוא ובכלל לא ישמע על פיך כדאיתא במסכת סנהדרין אסור לאדם לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מידת חסידות בעלמא וכענין שאמרו אסור לאדם לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאוריתא או דרבנן אלא מידת חסידות בעלמא והענין שאמרו אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים ואסור להלוות את הגוי ברבי' ובענין שאמרו אסור דמשחרר עבדו עובר בעשה וכדפרש"י בסדר נזיקין מורי נר"ו:

בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש אין אוכלין בהם ואין שותין בהם ואע"פ שבמסכת פסחים ק"א א' יתבאר שמקדשין בבית הכנסת להוציא האורחים האוכלין שם פירושו שאוכלין בבית הסמוך לבית הכנסת ולא ימנע זה אמרם אין קדוש אלא במקום סעודה הואיל ומתחלה על דעת כן מקדשין לשם כמו שיתבאר במקומו:

ועוד אמר רב יהוד הכו' עמ"ש בע"ב דעירובן במה"ק:

גמרא במה הארכת ימים א"ל קצת בחיי כו' כצ"ל:

ולא אכלתי מבהמה שלא כו' דאמר ר"י אסור כו'. וא"ת מאי רבותיה כיון דאסור הוא וי"ל דהכל נמשך אלית הלכתא כוותיה ושרי ואפ"ה החמיר הוא על עצמו:

שנאמר כל משנאי אהבו מות כו' אלא למשניאי כו' מפורש פרק ואלו קשרים:

כי קאמר איהו בשוין כו' מאי רבותיה מפורש בתוספות:

מימי לא נתכבדתי בקלון כו'. אפי' בכה"ג בעובדא דמייתי שחבירו עושה כן מרצונו. ואמר לא עלתה על מטתי כו' ומייתי כי הא דמר זוטרא כו' דכל היום היה ממתין שיבא חבירו לפייסו ועד"ז אמר דוד עד מה כבודי לכלימה וגו' שמכלימים אותי כל היום ומסיים בענין בשלום יחדיו אשכבה ואישן וגו' שאני מוחל לו: ואמר ותרן בממוני הייתי דאמר מר איוב כו' שהיה מניח פרוטה כו' ובפ"ק דב"ב אמרו בלשון אחר היה נותן חצי פרוטה כו' ושם מפורש בחידושינו ענין הויתור:

מימי לא קבלתי מתנות כו'. נראה דג' אלו דברים שייכי אהדדי כיון דלא קבלתי מתנות מאחרים וגם לא עמדתי על מדותי לפייסי בממון בליטרא דדהבא שמחויבין ליתן למבייש ת"ח אלא שמחלתי לו בזולת ממון והשתא ותרן בממוני דהיינו בממון שלי הייתי ואילו קבלתי מתנות או שקבלתי ממון על ביושי גם אם הייתי ותרן לא הייתי ותרן מממון שלי אלא מממון של אחרים שקבלתי:

לא ניחא לכו דאחיה שנאמר ושונא וגו' מפורש פרק א"ט:

כל המעביר כו' שנאמר נושא עון ועובר וגו' מפורש פ"ק דר"ה:

א"ל רבי תורה היא וללמוד כו'. דאריכות ימים שלך מסתמא במילי דתורה היא תלויה:

אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע כו'. והוא כענין קללת אלהים תלוי וגו' וע"פ חכמי המקובלים כי הכרת פניהם ענתה בם שיש בצלם דמות מראה אדם צורה רוחנית לטוב או לרע כפי מעשיו לצד הטהרה או לצד הטומאה ואסור להסתכל לצד הטומאה ע"ד אל תפנו אל האלילים ומה"ט קאמר בסמוך דלא אסתכלי בעובדי כוכבים דצורתו מצד הטומאה ומייתי ליה שנ' לולא פני גו' אם אביט ואם אראך שהוא לשון כפול מורה גם על הצורה הרוחני לצד הטומאה:

ותכהן עיניו מראות משום דאסתכל כו' דלפי פשוטו היא מיותר דודאי כיון שכהו עיניו מן הראיה כהו וע"כ דרשו מ' מראות כמו בשביל כמו חכלילי עינים מיין דהו"ל מ' מיין כמו בשביל:

אלא כסיות עינים כו' מפורש פרק החובל:

מהכא שאת פני רשע לא טוב כו'. לפי פשוטו כמו לא תשא פני דל גו' אשר לא ישא פנים גו' ואולי דהנך נמי משמען ראיית פנים דכל הנושא פנים הוא מראה לו פנים וכן משמעו דקרא דמייתי לעיל לולי פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך גו':

הבאים אחריך בהמה ירעו כו'. כפרש"י שיהיו כל ימיהם הדיוטות ע"ש מיהו ה"מ לברך גם בניו שיגיעו לכולהו הימים ושיהיו כל דורות צאצאיו כן:

לא הקפדתי בתוך ביתי כו'. הכעס היא ממדה הרעה ואמר הגם שבביתו של אדם יש לאדם להטיל אימה ולא יתירה מ"מ לא עשיתיו בקפידא וכעס:

ולא צעדתי בפני כו'. דבכמה מקומות אמרו דאין לאדם להלוך לפני מי שגדול ממנו אבל אמרו בפרק א"ל הממונה בג' המהלכין בדרך הרב באמצע והגדול בימינו והקטן משמאלו וקאמר דמ"מ כשהלכתי כן עם רבי נזהרתי בזה דאפילו צעד א' לא הלכתי בפני מי שגדול ממני:

ולא הרהרתי במבואות כו'. דבפ' מי שמתו אמרי' דאסור לקרות שם ק"ש ומסמיך להו אקראי וקאמר דרבי זירא מחמיר על עצמו אפילו על הרהור תורה:

ולא הלכתי ד' אמות כו'. בכמה דברים אמרי' שיש לכל אדם ד' אמות וקאמר דמעולם לא הלכתי מתוכן בלי תורה ותפילין שהיא כתר תורה כמפורש פ' האומר:

ולא ישנתי בב"ה כו' אמרי' בעלמא דאסור לישן בב"ה ומסמיך ליה אקרא שנא' וקרעים תלביש נומה ורבי זירא החמיר אפי' שינת עראי:

ולא ששתי בתקלת חבירי כו' קרא כתיב ומייתי לה בפ"א בנפול אויבך אל תשמח כו' היינו ששמח מפני השנאה עליו אבל בחבירו שאינו עושה משום שנאה דאפשר שיש לו הנאה כגון שקנה מחבירו סחורה בזול ובודאי שחבירו הפסיד בה אע"פ כן החמיר רבי זירא בזה שלא היה שמח בהפסידו ותקלתו:

ולא קראתי לחבירו בחניכתו כו'. רש"י גרס מלשון חניכה וחכינה ופי' תרוייהו לגנאי ודופי וק"ק דא"כ מאי רבותי' דהא המכנה לגנאי אין לו חלק לעולם הבא משום דאזיל סומקא ואתי חיורא וא"כ ה"נ בחניכה וחכינה לגנאי אבל בערוך גרס בתרוייהו מלשון חניכה אלא דגרס ולא קראתי לחבירי בחניכתי שלא כניתי לו שם ולא בחניכתו שאפילו שם שכינו לו אחרים לא קראתיו עכ"ל ולפי זה מצינן לפרש אפי' כינוי דלא הוי לגנאי הוה רבותי' וכמ"ש התוספות לעיל:

שנאמר והשמותי כו' קדושתן אף כשהן שוממין כו'. אמרו במדרש והשמותי את מקדשיכם יכול מן הקרבנות כשהוא אומר ולא אריח גו' הרי קרבנות אמורים הא מה אני מקיים והשמותי את מקדשיכם מן הגדודיות של ישראל שהיו מתקדשים ונועדות לבא שם כו' כפרש"י בחומש והמתני' דהכא לא ניחא לה לפרש כן דההיא נמי כבר אמורה דכתיב ונשמו דרכיכם והיתה ארצכם שממה גו' וע"כ דרשו מיניה הכא דאשמועינן קרא דאף כשהן שוממין יהיו בקדושתן:

גמרא א"ת משנאי אלא משניאי. עט"א שכתב בס"ד ואע"ג דאחר יכול למחול על הכאתו כדמוכח בספ"ח (כצ"ל) דב"ק צ"ג נראה דכוון להא דתניא שם הכני פצעני על מנת לפטור פטור אבל אין זה ראיה דהאי פטור אינו אלא מתשלומין כהא דתנן התם קרע את כסותי כו' ע"מ לפטור פטור דודאי חייב משום בל תשחית דלא עדיף מדידיה גופי' דעובר כדמוכח בשבת (קכט. קמ ב) ושם בב"ק (צא ב) שהמקרע עה"מ יותר מדאי לוקה משום ב"ת וכן תנן שם (צ ב) והקוצץ נטיעותיו אע"פ שא"ר פטור וכ' התוס' שם (צא ב) ד"ה החובל דחייב מלקות ועוד דבחובל גופא אר"ע שם במתניתין דאינו רשאי לחבול בעצמו וכ"פ הרמב"ם רפ"ה מהל' חובל ומדברי הר"ן בפ' שבועות שתים בתרא על הברייתא דנשבע להרע לעצמו מוכח דהוי איסור דאוריית' ופשיטא דלא עדיף אחר אפילו אם הרשהו:

שם סליק יתיב ארישא דדיקלא. יתכן משום דבדקל קשה לעלות כדאיתא רפ"ד דפאה לכן סליק עלי' כדי שלא יוכלו לעלות אחריו מהר:

שם אם נאמר כבש למה נאמר אחד. עמש"כ ביומא (לד ב) בס"ד:

רש"י ד"ה בחניכתו. עי' הגי' בתענית ובתוס' שם:

תוס׳ סד"ה אין כו׳. נ"ב ע"ש בתוס' דע״פ שעולה לפי שיטתם בענין קידוש במקום סעודה ונ"ל שא"צ לדחוק דאע"ג דאין אוכלין בהן סעודת רשות אבל דמצוה שרי כמ"ש תוס׳ שם ודאורחין נמי דמצוה היא כדאיתא ריש מפנין (אבל ל"נ להתיר להאורחים גופייהו מש"ה ועמ״ש הר"ן בשם הרמב״ן בענין ב"כ שבבל ע׳׳ת עשויין) וגם רבנן שרו בה בכל מידי דמהני להו כדאמרינן לקמן ועמ"ש שם בס"ד:

שָׁאַל רַבִּי עֲקִיבָא אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא הַגָּדוֹל: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אַתּוּ גַּוְּזָאֵי קָא מָחוּ לֵיהּ. סָלִיק, יָתִיב אַרֵישָׁא דְּדִיקְלָא. נראה לי בס"ד הטעם על פי מה שאמר הרב עיון יעקב ז"ל, דמה ששאל לו דבר זה של (במדבר כח, ד) 'כֶּבֶשׂ אֶחָד' להודיע דלא קץ בחייו ח"ו, אלא מתפלא איך צדיק שכמותו שהוא גדול הדור המיוחד שבדורו לא נתפס בעון הדור שהאריך ימים כל כך? ורצונו לידע הדברים שהגינו עליו כי תורה היא וללמוד הוא צריך ולעולם רבי עקיבא ידע להאי דרשא ד'מְיֻחָד שֶׁבְּעֶדְרוֹ' ורק עשה זה בתורת שאלה כדי לעורר אותו על כונתו בשאלה הראשונה ששאל במה הארכת ימים עד כאן דבריו עיין שם. ולפי זה מובן שפיר הטעם דיתיב אדיקלא שהוא התמר שנמשל בו הצדיק דכתיב (תהלים צב, יג) 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח' ורצונו לומר בשביל שאני רואה אותך צדיק גדול וגבוה מכל אדם כתמר זה לכך אני מתפלא על אשר לא נענשת בעון הדור! ורצוני לדעת המידות שהגינו עליך? גם רמז כַּתָּמָר שאין יד אדם נוגעת בפירותיו מחמת גובהו כן הוא לא נגע בו כלום מחטאות בני האדם שבדור הזה.

שָׁאַל רַבִּי אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לוֹ: קַצְתָּ בְּחַיַּי?. קשה והלא רבי יהושע בן קרחה מכיר את רבי ואיך חשדו בכך? ונראה לי דודאי לא חשדו, אך אמר לו כן מפני השומעין שאלתו יען כי רבי היה נשיא, ורבי יהושע בן קרחה היה גדול הדור ומן הטבע יהיה הנשיא קץ באחד שהוא גדול הדור דחושבו כמו צרה אליו בכבוד ולכך חש רבי יהושע בן קרחה שמא השומעין יחשדו את רבי בכך ולכן אמר לו קַצְתָּ בְּחַיַּי? כדי שרבי ישיב דבר לברר דבריו ויצא מן החשד.

אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא נִסְתַּכַּלְתִּי בְּצֶלֶם דְּמוּת אָדָם רָשָׁע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לְאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּצֶלֶם דְּמוּת אָדָם רָשָׁע. קשה כיון דאיכא איסורא בזה מאי רבותיה? ונראה לי בס"ד דרוצה לומר אפילו לצורך גדול כגון דאותו רשע עשה עבירה והעדים מעידים לפניו שצריך להסתכל בו כדי שיהיה לו טביעות עין לידע על מי מעידין העדים או שצריך לעשות לו דרישה וחקירה לדבר עמו באריכות שמוכרח להסתכל בו או לצורך אחר כיוצא בזה ורבי יהושע בן קרחה היה נזהר גם בצורך גדול.
והא דמדה זו מועלת לאריכות ימים נראה לי בס"ד כי עינים הם סוד חכמה, ואריכות ימים תמשך מחכמה בסוד ו'הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ' (קהלת ז, יב), וכיון שהוא קדש עיניו שלא יסתכל בהם במראה רע לכך זוכה לאריכות ימים.
והא דמפיק לה רַבִּי אֶלְעָזָר מן (בראשית כז, א) 'וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת' נראה לי בס"ד דתיבת מֵרְאֹת לשון יתר, ולכך דריש לה מֵרְאֹת אותיות 'רָאוּ מֵת' כי עֵשָׂו בחייו היה קרוי מת, וזהו וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו בשביל כי רָאוּ מֵת זה עשו. וְרָבָא מפיק לה מן (משלי יח, ה) 'שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב' דהאור נקרא 'טוֹב' דכתיב (בראשית א, ד) 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב' וזהו שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע אז לֹא טוֹב שיסתלק אור העינים שנקרא טוֹב.

לְעוֹלָם אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ. נקיט 'לְעוֹלָם' רוצה לומר אפילו לגבי צדיקים גמורים, דמי לנו גדול משרה ויצחק אבינו ע"ה! מיהו נראה היינו דוקא בהיכא שיש לו קצת תרעומת באיזה צד לקלל כהא דאבימלך.
והנה הרב טורי אבן ז"ל הקשה, דיליף מאלישע דאסור להסתכל מנא ליה דהיה זה אצל יצחק אבינו ע"ה מכח קללת אבימלך, דילמא כולא מלתא משום הסתכלות הוה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאם לא כן למה רמזה התורה קללה זו של אבימלך בפסוק (בראשית כ, טז) 'הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם', שאם היו דבריו אלו בטלין ולא עשו רושם לא היתה התורה כותבת זה! אלא ודאי עשו רושם, ובאה התורה ללמד לדורות בזה ש'אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ'. ועוד נראה לי בס"ד דאי הוה משום הסתכלות לחודא לא היה צריך שיהיה סומא לגמרי אלא רק חלישות ראיה דוקא להוי ליה.

הָא וְהָא גָּרְמָא לֵיהּ. הקשה הרב טורי אבן ז"ל דאם כן היכא יליף מיצחק ד'עֵינָיו כֵּהוֹת' כיון דהתם היה גרם אחר דקללת אבימלך נמי? ועוד הקשה מנא ליה ד'הָא וְהָא גָּרְמָא לֵיהּ' דילמא חדא מנייהו לחוד? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דאי משום קללת אבימלך לחוד היה די שתתקיים בעין אחת, דודאי זכות יצחק היה מגין למעט הקללה בכל מה דאפשר דהם לא חייבין לו מן הדין, ורק צד תרעומת היה לו בזה ומשום הא לא היה צריך שתתקיים קללתו בשתי עינים אלא הָא וְהָא גָּרְמָא לֵיהּ.
ועוד נראה לי בס"ד דאי משום קללת אבימלך לחוד היה מתקיים זה בזרע זרעה שהוא עשו הרשע, דהא אבימלך קלל את שרה, ומוכרח לומר דזכות שרה הגין דאדחי הקללה מינה וכיון דאדחי יהיה נדחי עד עֵשָׂו דגם הוא נחשב זרעה, דבני בנים הם כבנים, וראוי שיתלו הקללה במקולקל! אלא ודאי שיהיה זה משום הסתכלות גם כן, לכך נתקיים ביצחק אבינו ע"ה.

מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי. כלומר אפילו בתוך בית דצריך להקפיד לפעמים כדי למרמי עלייהו אימה בעבור שיהיו נזהרים בצרכי הבית או תוך ביתי רוצה לומר תוך גופי כי הגוף נקרא 'בַּיִת' בקהלת (קהלת יב, ג) ורוצה לומר אפילו כעס נסתר בלב דוקא לא היה לי! ולכן מפני זה זכה לאריכות ימים כי הכעסן קצר ימים שנאמר (איוב יד, א) 'קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז' וכנזכר בגמרא.

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי זֵירָא: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: ...וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי. יש להקשות כיון דנזהר שלא ישן שינת עראי למאי פירש על שינת קבע דכל שכן הוא?
ונראה לי דנקיט חדא על שינת הלילה וחדא על שינת היום כי הם דרכם שילכו גם בלילה לבית המדרש ללמוד איזה שעות מתחלת הלילה והולכים לביתם לישן אך יזדמן אחר שעבר שעה אחת מן הלילה ירדו גשמים הרבה או סיבה אחרת שאין יכולים לילך לביתם ומוכרחים לישן אחר גמר לימודם שינת קבע בבית המדרש והוא אם היה מזדמן לו כך היה ניעור כל אותה הלילה ואינו ישן בבית המדרש שינת קבע כמו שישנו החברים כולם והנה ביום גם כן יבא לבית המדרש ללמוד עם החברים, ומאחר שהיה ניעור כל אותה הלילה אז כפי הטבע יתנמנם לישן ביום שינת עראי, וגם בזה היה נזהר שלא ישן שינת עראי ביום.

וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרַי. קשא לפי פשוטו מאי רבותיה בהכי, והלא אפילו על שונאו מצווה (משלי כד, יז) 'בִּנְפֹל אוֹיְבֶיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ'?
ונראה לי בס"ד הכונה כי האדם שעוסק בתורה ואמר חידוש בתורה ומצא לו טעם בראיה ברורה דודאי ישמח! וכמו שנאמר (תהלים קיט, קסב) 'שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב' אך יזדמן שהוא וחבירו נחלקו בדבר אחד זה אוסר וזה מתיר או בטעם אחד זה אומר כך וזה אומר להפך והוא מצא ראיה גמורה לדבריו ובראיה זו נתאמת טעמו ודבריו וממילא נסתרו דברי חבירו ואתותב טעמיה אז בכהאי גונא לא היה שמח בדברי עצמו מפני שבזה נמשך תקלה לחבירו דהיינו שנסתרו דברי חבירו ואתותב טעמיה ולזה אמר לא שמחתי בחידוש שמצאתי לעצמי אם זה החידוש יוצא ממנו תקלה וסתירה לדברי חבירי.

וְלֹא קָרִיתִי לַחֲבֵרִי בַּחֲכִינָתוֹ, וְאַמְרֵי לָהּ: בַּחֲנִיכָתוֹ. נראה לי בס"ד חכינתו הוא כינוי של שם חבירו שלפעמים העולם משנים שמו של אדם לכינוי אחר אם שמו יצחק קורין אותו חוגי ואם שמו אליהו קורין אותו אליאם ואם שמו יהודה קורין אותו אריה וכיוצא, וחכינתו הוא כינוי משפחתו שנקראת בשם לוריא או גבאי או אלגאזי וכיוצא ודרכן של בני אדם כשמדברים בו קורין אותו בשם משפחתו שאומרים הלך לוריא או בא לוריא מכר לוריא וכן על זה הדרך והוא היה נזהר להזכיר האדם בשמו ממש שאינו משנה שמו דדרכן של בני אדם וגם אינו מזכירו בשם משפחתו בלבד.
ויש טעם בזה שהאריך ימים, כי ידוע חיות האדם תלויים באותיות שמו כמו שכתב הרב ערבי נחל ז"ל על פסוק (בראשית ב, יט) 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' ואם מזכירו באותיות שמו ממש מחזק החיות שלו שהם תלויים באותיות שמו ולכך זכה בעבור זה לחיים ארוכים.

ולא ברכתי לפני כהן. אסיקנא בשוין והקשו התוספות מאי רבותא הכתיב וקדשתו ותירצו דשוין לאו דוקא. והר"ן ז"ל בפירושו להרי"ף ז"ל ס"פ הקורא עומד עמ"ש ליטול מנה יפה ראשון כתב פירש רש"י ז"ל ישראל החולק עם כהן ואף על גב דוקדשתו בכהן גדול כתיב מיניה ילפינן וכו' עיין שם באורך. והקשה הבן יקיר לי הרב הכולל כמהר"ר רפאל ישעיה נר"ו דקרא דוקדשתו בכהן הדיוט מיירי דבתר הכי כתיב והכהן הגדול מאחיו. והרי הש"ס בגיטין ונדרים אקרא דוקדשתו קאי ודריש להקדים כהן לישראל לכל דבר וכתיב בתר אשה זונה וחללה דקאי בהדיוט והדר כתיב והכהן הגדול מאחיו וכו'. ואיברא דלפום ריהטא נראית קושיא חזקה:
ואולם בעבור זאת לא אכחד דנראה דיש לישב דרש"י ז"ל בנדרים דף ס"ב פירש וליטול מנה ראשון כשחולק לחם הפנים עם אחיו הכהנים. ומזה נראה דמפרש וקדשתו על כהן גדול וקשה דהוא ז"ל גופיה בגיטין דף נ"ט פירש כשחולק כהן עם ישראל והביאו הר"ן ז"ל שם:
והנה הרב נחלת יעקב ז"ל פרשת אמור כתב דמלשון רש"י ז"ל בנדרים מוכח דמפרש קרא דוקדשתו בכהן גדול וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ותקדישיניה לכהנא דקדושים יהיו להדיוטות, וקדשתו לכהן גדול ע"ש:
ומאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דזה תרגום יונתן בן עוזיאל מהש"ס ריש מכילתין מוכח דיונתן בן עוזיאל לא תרגם אלא נביאים וכן כתב במוסף הערוך ובמקום אחר הוכחתי"ו בשב"ט אנשים בכמה הוכחות דאינו תרגום יונתן. אבל הוא תרגום מזמן התנאים וי"א שהוא תרגום ירושלמי ואיכא תרי נסחי וכן כתב הרב הגדול מהר"ר יעקב חאגי"ז ז"ל בספר קרבן מנחה סימן נ"ד ובהלכות קטנות ח"ב סימן ק"ע ולכל הדברות אינו תרגום יונתן בן עוזיאל כמו שכתבתי אני בעניי באורך במקומו בס"ד:
אתאן לדידן דמה שהוכיח הרב מהתרגום הזה שתרגם ותקדישיני' לכהנא אינה ראיה דוקדשתו לשון יחיד ומשום הכי תרגם ותקדישיניה לכהנא ואה"נ דכונתו לכהן הדיוט. ועוד יש לדקדק בדברי הרב ז"ל אמרתי לא אעלה ארוכ"ה ולא ע"ט האסף:
והשתא לישב לרש"י ז"ל אפשר דרש"י ז"ל סבר דוקדשתו לכהן גדול כתיב ועיקר קרא בא על חילוק לחם הפנים שחולק עם אחיו אלא דמיניה יליף לכל כהן עם ישראל והיינו מאי דפירש בנדרים אם בא לחלוק כהן עם ישראל. וזה כונת הר"ן ז"ל דאמר מר וקדשתו בכהן גדול כתיב אלא דמיניה ילפינן להדיוט עם ישראל:
והריב"ש ז"ל בתשובה סימן ר"ד כתב בפשיטות כפשט הש"ס דנפיק מוקדשתו והוא דאוריתא. ולא הזכיר דברי רבו הר"ן ז"ל דוקדשתו בכ"ג כתיב ועוד היה לי הצעיר להאריך ודוק כי קצרתי והוא ברחמיו יאריך ימינו ושנותינו ונזכה לעבוד עבודת הקדש ולעסוק בתורה תורת חיים:

שרי לכל מאן דצערן וכו'. עמ"ש אני בעניי בקונ' זה לעיל ביומא דף כ"ג ע"ש בס"ד:

אם נאמר כבש למה נאמר אחד וכו'. עמ"ש אני הצעיר בספרי הקטן דברים אחדים דף כ"ה ע"ב בס"ד:

ולא הרהרתי במבואות המטונפות וכו'. עמ"ש אנא בריה קלה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' פ"ה בס"ד ע"ש ודוק:

מתנותיה. הזרוע והלחיים והקיבה: ולא ברכתי. בסעודה לפני כהן דאמר מר (גיטין דף נט:) וקדשתו (ויקרא כא) לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון: משניאי. שגורמין לבני אדם לשנאותו שהרואה תלמיד חכם שפל לפני עם הארץ אומר אין נחת רוח בתורה: לא נתכבדתי כו'. מפרש לה ואזיל: מרא. פורי''ש בלעז: וקא שקיל מיניה. לכבדו וישאנה הוא: דרית במאתיך. שאתה נושא כלי כזה בעירך: גווזי. סריסין היו עבדים משרתים אותו וקא מחו ליה לר''ע סבורין היו שהיה קץ בחייו: אם נאמר כבש. את הכבש אחד תעשה בבקר: ולא עמדתי על מדותי. לשלם גמול רע למי שציערני: ללמוד אני צריך. אולי אוכל לקיים: לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. אלישע אמר כן ליהורם: הבאים אחריך בהמה ירעו. בתמיה אין טוב לך לחיות ימים רבים כמוני שא''כ לא יטלו בניך בגדולתך ואתה נשיא והם כל ימיהם יהיו הדיוטות: הרהרת. דברי תורה: בלא תורה. גרסתי שגורה בפי תמיד: (בחניכתו). אם כינו שם לחבירו לגנאי: ואמרי לה (בחכינתו) אפילו אותו כינוי שמסודר ובא לו ממשפחתו שם דופי כמו כתב חניכתו וחניכתה דמסכת גיטין (דף פז:): מתני' מפשילין חבלים. והוא הדין לכל מלאכות אלא לפי שהפשלת חבלים צריך מקום מרווח פנוי ובית הכנסת גדול הוא וראוי ומספיק לכך: מפני עגמת נפש. מניחין בו עשבים כדי שתהא עגמת נפש לרואיהן ושיזכירו את ימי בניינו ואת שהיו רגילין להתאסף שם יבקשו רחמים שיחזרו לקדמותו: גמ' אין אוכלין בהן כו' ולא גרסינן ואין אוכלין בהן דכולהו פירושא דקלות ראש הן לשון קלות שמקילין אותה:

כי קאמר איהו בשוין. וקשה מאי רבותא והא כתיב וקדשתו לכל דבר שבקדושה לברך ראשון וי''ל דשוין לאו דוקא אלא כלומר שהכהן נמי תלמיד חכם אמנם אינו חשוב כמותו ואפי' הכי לא היה רבי פרידא רוצה לקרות לפניו וגם צריך לומר דשאר כהנים היו כפופים לרבי פרידא דאל''כ לא הוי רבותא כדחזינן פרק הניזקין (גיטין דף נט. ושם) דרב הונא לא הוי קרי בכהני אי לאו דרבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארעא דישראל הוו כייפי ליה ועי''ל דהא דאמר התם דרב הונא לא הוה קרי בכהני אלא משום דשאר כהני כייפו ליה היינו דווקא בשבתות וי''ט דאיכא כינופיא אבל בב' ובה' קורא שפיר בפני כהן אע''ג דלא הוי גדול כ''כ וכדיוקא זה יש בהדיא פרק הניזקין ורבי פרידא לא רצה לקרות בפני כהן אפילו בב' ובה' ורש''י פירש דהכא מיירי בברכת המזון וה''נ משמע לישנא דלא ברכתי מדלא קאמר ולא קריתי וברכת המזון לא נתקן להן משום דרכי שלום ואפי' הכי לא היה רוצה רבי פרידא לברך בפני הכהן: תיתי לי דלא עבדי שותפות עם הכותי. אפי' בענין שאינו יכול לבא לידי שבועה ואפילו יחול עליו שבועה יפטרנו דשרי בשאר בני אדם אפ''ה לא היה רוצה לעשות: ועוד א''ר יהודה בית הכנסת שחרב. קשה מאי ועוד דהא לעיל הוה מקיל טפי מחכמים והכא הוא מחמיר ואם כן מאי ועוד וי''ל דקאי אהא דאמר ר' יהודה ברישא מוכרין אותו לשם חצר ודוקא לשם חצר קאמר אבל סתם אינה יורדת מקדושתה והיינו ועוד דאמר ר' יהודה כלומר ועוד חומרא אחרת מלבד הראשונה.: אין אוכלין ואין שותין בהן. והא דאמר בריש ערבי פסחים (פסחים דף קא. ושם) דאורחין אכלו ושתו בבי כנישתא רוצה לומר בחדר הסמוכה לבית הכנסת: