מגילה כח ע"ב

דף כח - ב

ולכן, אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן,  ואין ניאותין [מתקשטין] בהם, ואין מטיילין בהם, ואין נכנסין בהן בימות החמה - מפני החמה, ובימות הגשמים - מפני הגשמים, ואין מספידין בהן הספד של יחיד.

אבל, קורין בהן, ושונין בהן, ומספידין בהן הספד של רבים, דהיינו הספד של תלמיד חכם, שצריכין הרבים להתאסף להספידו. ובית הכנסת ראוי לכך, לפי שהוא מקום גדול.

אמר רבי יהודה: אימתי, בישובן. אבל בחורבנן - מניחין אותן, ועולין בהן עשבים, ולא יתלוש - מפני עגמת נפש. ותמהינן: עשבים - מאן דכר שמייהו? היכא אמר תנא קמא דעושין דבר שמונעין מלעלות עשבים, דאמר רבי יהודה דבחורבנן - מניחין לעלות בהן עשבים?!

ומתרצינן: מתניתא חסורי מיחסרא. והכי קתני: ומכבדין אותן, ולאחר מכן מרביצין אותן, דהיינו שמזלפין מים כדי להרביץ את האבק - כדי שלא יעלו בהן עשבים.

ואהא אמר רבי יהודה: אימתי עבדינן להני מילי - בישובן. אבל בחורבנן - מניחין אותן [את העשבים] לעלות. עלו בהן עשבים - לא יתלוש, מפני עגמת נפש.

אמר רבי אסי: בתי כנסיות שבבבל, על תנאי ^[111] שיוכלו להשתמש בהן בזמן שהן בטלין ^[112] - הן עשויין.

ואף על פי כן, על אף שעשויין על תנאי, בבניינן ^[113] - אין נוהגין בהן קלות ראש.

ומאי ניהו האי קלות ראש, דאתא רבי אסי לאשמועינן דאין נוהגין בהן?

אפילו לחשב בהן חשבונות. דסלקא דעתך אמינא, דדווקא אכילה ושתיה, דהוו קלות ראש ביותר - הוא דאסור, קא משמע לן דאפילו חשבונות - אסיר.

אמר רב אסי: בית הכנסת שמחשבין בו חשבונות - מלינין בו את המת.

ותמהינן: מלינין דווקא סלקא דעתך? וכי חובה היא להלין בהן את המת? לא סגי דלאו הכי?!

אלא, הכי קאמר: לסוף שילינו בו מת מצוה. שימותו בעיר מתים שאין להן קוברין.

שנינו במשנתינו: ואין ניאותין בהן.

אמר רבא: חכמים ותלמידיהם - מותרין.

דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי האי דקרינן לבית המדרש: "בי רבנן"? משום שהיא ביתא דרבנן, שהוא כביתם לכל דבר.

שנינו במשנתינו: ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.

כי הא, דרבינא ורב אדא בר מתנה, הוו קיימי [היו עומדים], ושאלי שאילתא מרבא. אתא זילחא דמיטרא [גשם שבא בכח], עיילי לבי כנישתא.

אמרי: האי דעיילינן לבי כנישתא - לאו משום מיטרא ^[114] , דהיינו, לא נכנסנו כדי שיגן עלינו בית הכנסת מפני הגשם, אלא, משום דשמעתא בעא צילותא [דעה צלולה] - כיומא דאסתנא. דהיינו, יום שמנשבת בו רוח צפונית. שיום אורה הוא, ונוח לכל.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא, מאי? היאך יעשה, הא אין נכנסין לבית הכנסת שלא לצורך?

אמר ליה: אי צורבא מרבנן הוא - לימא הלכתא כשיכנס לבית הכנסת.

ואי תנא הוא - לימא מתניתא.

ואי קרא [בעל מקראות] הוא - לימא פסוקא.

ואי לא, לימא ליה לינוקא: אימא לי פסוקיך! אי נמי, נישהי פורתא בבית הכנסת - וניקום.

שנינו במשנתינו: ומספידין בהן הספד של רבים.

היכי דמי הספידא דרבים?

מחוי רב חסדא - כגון הספידא דקאי ביה [רש"י גרס: "בי"] רב ששת, דהיינו, הספד על אדם שמת מבית רב ששת ^[115].

מחוי רב ששת - כגון הספידא דקאי ביה רב חסדא.

רפרם אספדה לכלתיה ^[116] בבי כנישתא. אמר: משום יקרא דידי ודמיתא - אתו כוליה עלמא, והוה ליה הספידא דרבים.

רבי זירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא. אמר: אי משום יקרא דידי, אי משום יקרא דמיתא - אתו כולי עלמא.

ריש לקיש ספדיה לההוא צורבא מרבנן, דהוה שכיח בארעא דישראל, דהוי תני הלכתא [שהיה שונה משניות] בעשרים וארבע שורתא [שורות של תלמידים ^[117]]. והכי אמר: ווי, חסרא ארעא דישראל גברא רבה.

ההוא גברא, דהוי תני הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא - ושכיב.

אתו ואמרו ליה לרב נחמן: ליספדיה מר!

אמר: היכי נספדיה? וכי כך אספידנו: הי צנא דמלי סיפרי [סל מלא ספרים] דחסר?!

שהרי כמו סל מלא ספרים, שהסל אינו מבין מה שבתוכו, כך אדם זה - לא שימש תלמידי חכמים שיבינוהו טעמי המשנה, ופעמים שדברי משנה סותרין למשנה אחרת - וצריך לתרצן, וזה אינו יודע מה הוא שונה.

תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל, דהיינו ריש לקיש ^[118], שאף על פי שאותו תלמיד חכם לא היה מבני ארץ ישראל, אלא רק היה שכיח לבוא לשם, וגם הוה תני רק הלכתא, והיה יושב בכ"ד שורות, בכל זאת הספידו בלשון: "חסרא ארץ ישראל גברא רבא" - לחסידי דבבל, דהיינו רב נחמן, שלא הספידו לההוא דהוה תני הלכתא ספרי וכו', והיה מבני ארץ ישראל [מהרש"א].

תנן התם במסכת אבות: ודאשתמש בתגא [כתר] - חלף מן העולם ^[119].

תני ריש לקיש: זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה ^[120] .

ואמר עולא: לשתמש איניש במאן דתני, שלומד לעצמו, ארבעה ^[121] סדרים, ולא לשתמש במאן דמתני [שמלמד לאחרים] ארבעה סדרים ^[122].

כי הא, דריש לקיש הוה אזיל באורחא. מטא עורקמא דמיא [הגיע לשלולית של מים].

אתא ההוא גברא, ארכביה לריש לקיש אכתפיה - וקא מעבר ליה.

אמר ליה ריש לקיש לההוא גברא: קרית, האם למדת תורה?

אמר ליה: קרינא! שאלו עוד: תנית משניות?

אמר ליה: תנינא ארבעה סידרי משנה.

אמר ליה: פסלת לך ארבעה טורי, וטענת בר לקיש אכתפך ^[123] ?! שדי בר לקישא [השלך את ריש לקיש, ועל עצמו היה אומר כן] במיא!

אמר ליה: אף על פי כן, ניחא לי דאשמעינן [שאשמש] למר.

אמר ליה ריש לקיש: אי הכי, גמור מיני הא מלתא ^[124] דאמר רבי זירא: בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליו שבעה נקיים. דמדאורייתא, אין ישיבת שבעה נקיים - אלא ברואה שלשה ימים רצופה בתוך ימי זיבה, דהיינו י"א ימים שבין נדה לנדה. אבל בימי נדה, אפילו ראתה כל שבעת הימים, ולערב יום השביעי פסקה מלראות, טובלת מיד - וטהורה.

ובנות ישראל החמירו על עצמן, לפי שאין הכל בקיאין אימתי הן עומדות בימי נדה, ואימתי - בימי זיבה ^[125].

תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא. שנאמר: "הליכות עולם לו". אל תקרי: "הליכות", אלא: "הלכות". והכי דרשינן ליה לקרא: כל השונה 'הלכות' - 'עולם' הבא יהא 'לו' ^[126].

ת"ר בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש אין אוכלין ואין שותין ואין ניאותין ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן מפני החמה ומפני הגשמים ואם צריכי לעייוני בשמעתא דשמעתא צריכא צילותא אע"ג דמיחזי דמפני החמה או מפני הגשמים קא עיילי שרי.

וקורין בהן ושונין בהן ומספידין בהן הספד של רבים כגון הספידא דקאי בי רב חסדא או רב ששת וכיוצא בהן.

רפרם ספדא לכלתיה בכנישתא כו' ור' זירא ספדיה לההוא מרבנן בכנישתא כו':

ומכבדין ומרביצין אותן. א"ר יהודה אימתי בישובן אבל בחרבנן מניחין אותן ועולין בהן עשבים מפני עגמת נפש שנראין כשדה זרע.

א"ר אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשוין. כל שעה שירצה יחזיר לקדמותיה ואף על פי כן אין נוהגין בהן קלות ראש. ומה נינהו חשבונות דאמר רב ששת בתי כנסיות שמחשבין בהן חשבונות של רבים לסוף מלינין בהן מת מצוה.

ואין ניאותין בהן אמר רבא חכמים ותלמידיהן מותרין בהן. מאי בי רבנן. ביתא דרבנן. מאן דאיצטריך למיעל בי כנישתא אי צורבא מרבנן הוא לימא שמעתא.

אי תנא הוא לימא הלכתא. אי קרא הוא לימא פסוקא. ואי לא לימא ליה לינוקא מאי פסוקיך. ומשתמש בתנא חלף. פירוש המשתמש במאן דמתני שמעתא ראוי להריגה.

כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר הליכות עולם לו:

בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין. פירוש, ולאו למימרא דבחורבנן שרו לגמרי דהא ההוא תילא דבי כנישתא דהוה בארעיה דרבינא (דלעיל מגילה כו, ב) בבבל הוה ואפילו הכי איצטריך לזבוני משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ובישובן נמי לא הוו שרו בהנאה דהא רבינא ורב אחא אסרי בסמוך למיעל בה משום מיטרא, ורפרם ור' זירא בבבל הוו ואי לאו דהספד של רבים הוה לא הוו ספדי בהו, אלא תנאם שאם הוצרכו אנשי העיר להאכיל בהם עניים או להשכיבם שם מותר, וכן הוא לעשות בה כל צרכי הרבים לפי שעה חוץ מחשבונות שהוא חול גמור, וכדאמרינן בערבי פסחים (פסחים קא, א עי"ש) משום דאיכא עניים דאכלי ושתו בבי כנישתא, וכל שכן אם הוצרכו לכך משום צורך בית הכנסת עצמה כההיא דמר בר רב אשי דעייל לפורייה התם ולא אפקיה עד דאתקין שופכי כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ג, ב). וכן חכמים ותלמידיהם מותרין ליהנות בהן בכל מקום, והוא שהוצרך להם כגון שהיה המקום דחוק לתלמידים והוצרכו לאכול בבית הכנסת, אבל שלא במקום הדחק ושאי איפשר וקא מיכוין אסור, דהא רבינא ורב אחא תלמידי חכמים נינהו ואפילו הכי אסרי למיעל בה משום מיטרא ואמרי הא דעיילינן משום דשמעתא בעיא צילותא. ומסתברא דהני מילי בבתי כנסיות ואפילו בשל בבל משום דעיקרן לתפלה הן עשויין, אבל בתי מדרשות אע"פ שחמורין מבתי כנסיות (לעיל מגילה כז, א) אפילו הכי לחכמים ותלמידיהם כיון שהן עומדין שם תדיר הרי הן להן כבית דירה ואוכלין בהן וישנין בהן בכל מקום דהני גנו והני גרסי (ברכות כה, א) ולא הפרישו בין חברים הבאין מחוץ לעיר ואין להם בית דירה בעיר לחברים שיש להם בית דירה בעיר דביתא דרבנן היא לגמרי בכל מקום, אבל איניש דעלמא כל שכן דאסור. ובירושלמי (פ"ג ה"ג) בתי כנסיות ובתי מדרשות תנו כהדדי. וגרסינן בירושלמי (שם עי"ש) ר' אמי מפקד לספריא אין אתא לגביכון איניש מלוכלך באורייתא תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמניה, ופירוש מלוכלך משוח כלומר שיש בו קצת תורה, וכמוהו מה שאמרו בהגדה (ויקרא רבה סוף פרשה כב) גבי יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו (איוב מ, כג) אין בו כדי לכלוך פה, כלומר לטבול בו קצת הפה.
ובית הכנסת דיחיד, אע"ג דאמרינן לעיל (מגילה כז, ב) גבי אין מוכרין מרבים ליחיד מאי טעמא מעיקרא קדושה והשתא ליכא קדושה, לאו למימרא שלא תהא בה קדושה כלל אלא שאינה כדמעיקרא לפי שאין היחיד אומר בה דבר שבקדושה שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה (לעיל מגילה כג, ב). וגרסינן בירושלמי (שם) גבי מתניתין דאמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב וכו' הדא דתימר בבית הכנסת של יחיד אבל של רבים אפילו בנויה אסורה, אלמא קדושה יש בה. ומיהו אם התנה עליה או שעשאה או ייחדה על דעת שיהא מותר בה בכל דברי חול הכל לפי תנאו וכונתו.

כגון הספידא דקאי ביה רב ששת גרסינן. וכן היא במקצת הספרים. פירוש: דכיון דקאי ביה רב ששת משום יקרא דידיה [וד]מיתא אתו כולי עלמא והוי הספד של רבים. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

רבי שמעון בן לקיש ספיד לההוא מרבנן דהוה תני הלכתא בעשרין וארבע שורתא. פירש רש"י ז"ל דהוה תני לתלמידים הרבה בעשרים וארבע שורות. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי קאמר בסמוך תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל, דדילמא ריש לקיש משום הכי ספדיה משום דעדיף טובא מההוא דבימי רב נחמן דלא הוה תני לתלמידים הרבה כל כך. ולדידי נמי קשיא דהוה ליה למימר דהוה מתני בעשרין וארבעה שורתא, והם ז"ל פירשו דספדיה בעשרין וארבע שורתא כלומר הספד גדול ברוב עם.

ואין נאותין בהם כלומר כאדם המתיישב בה כעומד בביתו אלא שעומד בה באימה וכמי שבא להתפלל ואין מטיילין בה ר"ל לילך בה מפנה לפנה דרך טיול ואין נכנסין בה בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים אבל קורין בהם ושונין בהם ומספידין בהם הספד של רבים ולא סוף דבר הספד תלמיד חכם אלא כל הספד שיושב בתוכו ת"ח שכל בני העיר מכבדין אותו ובאין לכל הספד שהוא בתוכו ומכבדין אותן ומרבצין אותם בד"א בישובן אבל בחורבנן מניחין אותם לעלות בהם עשבים מפני עגמת נפש:

בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות כלומר שמתנין בהם ליכנס לקצת הנאה אם מפני חמה אם מפני גשמים ומ"מ דברים שיש בהם קלות ראש כגון חשבונות שבין אדם לחבירו אין עושין בהן וחשבונות של צבור יש מתירין שכל שהוא צורך צבור אין בו קלות ראש אע"פ שאין נאותין בבית הכנסת חכמים ותלמידיהם אם היה המקום דחוק להם מותרין בכך שבית הכנסת ובית המדרש ביתן של תלמידי חכמים הוא מי שצריך לקרוא לחבירו והוא בבית הכנסת וצריך לו ליכנס בה כדי לקראו אם תלמיד חכם הוא יכנס וישב ויאמר שמועה אחת ואם בעל שמועות הוא יאמר הלכה אחת ואם הוא בעל פסוק יאמר פסוק אחד ואם אינו בקי בכל זה יאמר לתינוק של בית הכנסת פסוק לי פסוקך ואח"כ יקראהו או ישב וישהא מעט ויקראהו ויצא שלא יכנס לבטלה לבית הכנסת אסור להשתמש בתלמיד חכם ואפילו במי שאינו שונה אלא הלכות ומכל וכל צריך להזהר שלא ישתמש כלל במי ששנה לאחרים שהוא תכלית השלימות:

בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים וכבר ביארנו ענין זה במס' ברכות:

תוס' בד"ה ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש פי' בבנינה כו' עכ"ל אבל הרא"ש כתב דאיירי בחורבנה משום דחשבון רבים הוי קלות ראש ביותר כמו זריעה ע"ש:

מחוי רב חסדא כגון הספידא דקאי ביה רב ששת כו' פרש"י אם ימות אדם אחד בי רב ששת עכ"ל. והוא דחוק שכ"א נקט חבירו לכבודו לגבי מיתה ולולי פירושו נראה דה"ק שיהיה רב ששת בההוא הספידא על אדם אחר וכדמייתי מרפרם דאספדה לכלתי' בבי כנישתא וקאמר אי משום יקרא דידי כו' דמשום דהוי המספיד ת"ח מקרי הספד של רבים והכי משמע לישנא דקאי ביה רב ששת כו' דמשמע שהוא עומד בחיים מספיד על אחר והשתא ניחא דכ"א נקט חבירו לכבודו דמשום יקרא דידיה מספידין בבהכ"נ על אדם אחר וכן נראה מפי' הר"ן:

אי משום יקרא דידי ודמיתא אתו כו' דבפ' נ"ה איבעיא לן הספידא אי משום יקרא דחיי אי משום יקרא דמיתא ולפי גי' הספרים דהכא גבי כלתי' לא גרסי' אי משום יקרא דמותא דמשום כבוד כלתו לחוד לא היה ראוי להספיד בבהכ"נ דלא מקרי הספד של רבים אלא משום כבוד ת"ח אבל בעובדא דרבי זירא דבסמוך גרסינן אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דמותא דההוא מותא ת"ח מרבנן הוה אבל ברי"ף גרסינן בתרוייהו אי משום יקרא דמותא וצ"ל דמ"מ לא אתו כ"ע ולא הוי הספד של רבים אלא משום יקרא דרפרם:

דשכיח בא"י כו' תא חזי מה בין תקיפי כו'. נראה דכל זה להפלגת הענין דזה צורבא לא הוה מבני א"י אלא דהוה שכיח לבא שם ולא תני רק הלכתא והיה יושב בכ"ד שורות כדאשכחן בספ"ב דפ"ק שהיה יושב רב כהנא בדרא שביעית ואעפ"כ הספיד עלי ר"ל בלשון צער חסרא א"י גברא רבא וההוא דהוי תני הלכתא ספרא כו' והיה מבני בבל והיקל רב נחמן בהספדו היכי נספדיה הי צנא כו' וכאילו לא חסר מהם גברא רבא:

זה המשתמש במי ששונה הלכות כו' והיינו באינו תלמידו. ונתנו בו סימן תג"א הוא ר"ת תלמיד גברא אחרינא אבל בתלמידו מצינו בכמה מקומות שהיו משתמשין בהם:

לישתמש איניש במאן דתני ד' כו'. פי' הרי"ף דתני ד' מי ששונה ד' סדרי משנה ומאן דמתני פי' מי שגמר תלמוד ד' סדרים עכ"ל וכתב הר"ן ואחרים פירשו דתני לעצמו דמתני לאחרים כו' ע"ש ואיך שיהיה נראה דנקט ד' סדרים כמ"ש פ' המקבל בד' לא מצינא בו' מצינא ופרש"י שם בד' סדרים כגון מועד וישועות ונשים שהן נוהגות כו' וכן קדשים דכתיב ובכל מקום מוקטר כו' בו' מצינא בתמיה זרעים אינו נוהג בח"ל וכן טהרות ע"ש וע"ש עוד פי' אחר בזה ולכאורה ק"ק הא דמייתי עליה כי הא דר"ל דהוה אזיל כו' הוה מעשה לסתור שהרי לא רצה להשתמש גם במי דתני לחוד כמ"ש תנינא בד' סדרי משנה וא"ל שדי בר לקישא במיא והר"ן הרגיש בזה דר"ל לחומרא קאמר דאפי' שונה הלכות משניות מקרי כו' ע"ש והסוגיא לא מוכחת כן ויש ליישב בזה לפי הדקדוק דקאמר אי הכי גמור מיני הא מילתא כו' והנראה דר"ל קאמר לה ולישנא דאי הכי אינו מיושב ונראה לפרש דר"ל מעיקרא נמי ודאי דהחמיר על עצמו כיון דראה בו דהוה קרי ותני סבר היה ר"ל דמתני נמי הוא ולכך קאמר ליה שדי בר לקישא למיא וקא"ל איהו ניחא לי דאשמעי' למר כו' משמע מזה שלא בא לכלל דמתני וקא"ל ר"ל אי הכי שאתה לא באתה לידי דמתני אגמור לך מלתא שתבא לידי דמתני דא"ר זירא בנות ישראל החמירו כו' שזה אינו מן המשנה אלא הלכה מן התלמוד והשתא הוי שפיר עובדא דר"ל כעולא כן יש ליישב לפי' הרי"ף ועוד יש דרך אחרת לפרש לפי' האחרים שכתב הר"ן דזה הגברא היה ג"כ דמתני אלא דאמר ניחא לי דאשמעי' כו' ור"ל לא רצה לקבל דבריו וא"ל גמור מיני הך מלתא דאמר ר' זירא כו' והשתא תהיה תלמידי ומותר לשמש לרבו אפי' אם התלמיד דמתני:

כל השונה הלכות מובטח לו כו'. הכא מסמיך להך ברייתא דתנא דבי אליהו לחומרא דר' זירא וכן מייתי ליה בסוף מסכת נדה הטעם בזה מפורש שם:

גמרא עשבים מאן דכר שמייהו. לכאורה מאי קושיא דמשמע דר"י פליג על ת"ק וס"ל דאף אין קורין וכו' כדי שיעלו בהן עשבים וצ"ל דסבר הש"ס דאין סברא דר"י יפלוג לאסור בכל הני והראי' דבמשנה לא חשב להו:

רש"י ד"ה ואין נאותין. ואין מתקשטין. עי' יומא (יא):

תד"ה ב"כ של בבל. שהרי כו' תפקע קדושתן. עמ"א סי' קנ"א סקט"ו:

גמ׳ אמרי האי דעיילינן כו'. נ"ב נראה דהיינו דווקא כשעומדים בחוץ ונכנסין מפני המטר דמחזי זילותא צריכי לה״ט אבל ת׳׳ח העומדים בב״כ ולומדים שם מותרים בכ"ד הנאה בה גם בישובם ואפי' בא"י ובלי תנאי כדאמר ריב"ל מאי ב"ר ביתא דרבנן ואיהו בא"י קאי ובישובן מיירי. ובזה אין הכרח למ"ש תוס׳ (ועי׳ פוסקים בזה):

שם גמור מיני הא מילתא דאמר ר"ז. נ"ב לא בשם ר"ז אמרה אלא כך היתה שומה בפיו. כמ"ש ר"ז:

הֵיכִי דָּמִי הֶסְפֵּידָא דְרַבִּים? מַחְוִי רַב חִסְדָּא: כְּגוֹן הֶסְפֵּידָא דְּקָאִי בֵּי רַב שֵׁשֶׁת. מַחְוִי רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן הֶסְפֵּידָא דְּקָאִי בֵּי רַב חִסְדָּא. הקשה מהראנ"ח ז"ל בפרשת חיי שרה דברי הגמרא קשים לשמוע איך החכמים ההם פותחים פיהם לשטן הפך דברי רבותינו ז"ל (ברכות יט.) שהזהירו 'לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן' והם היו כל אחד תולה קללתו בחבירו לומר כגון הספידא וכו', ובמועד קטן (מועד קטן יח.) בעובדא דשמואל אתמר דהואי כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט וכו'? יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דעל פשט דברי הגמרא ליכא קושיא דיש לפרש מחוי על הספד שהיה מכבר בבית רב ששת וכן אידך ואינו אומר על להבא ואפילו בזה שהוא מדבר על העבר נראה דלא היה מזכיר שם רב ששת בפירוש אלא היה אומר כגון אותו הספד שנעשה בשנה פלונית, ולכך דקדק תלמודא לומר 'מַחְוִי רַב חִסְדָּא' ולא אמר אמר 'רַב חִסְדָּא כִּי מַחְוִי' רוצה לומר רומז ברמז על הספד שנעשה בי רב ששת, וכן הענין באידך 'מַחְוִי רַב שֵׁשֶׁת' על הספד שנעשה כבר בי רב חסדא. מיהו פירוש רש"י ז"ל שכתב 'אם ימות' שהוא לשון להבא אינו מתישב בדבריו לומר כונתו אם ימות אדם בבי רב ששת ועשו לו הספד אז אחר כך מחוי רב חסדא בביאור המשנה על אותו הספד שעשו לאותו המת בבי רב ששת, לומר דזה נחשב הספד של רבים.

וַי חָסְרָא אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּה. פירוש אפילו בארעא דישראל ששם מקור החכמה ונמצאים שם חכמים רבים ניכר חסרונו של זה.

תָּא חָזִי מַה בֵּין תַּקִּיפֵי דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, לַחֲסִידֵי דְּבָבֶל. עיין פירוש רש"י ז"ל. ונראה לי בס"ד דקרו לרבי שמעון בן לקיש תקיפי ארעא דישראל שהיה תקיף בדעתו ובדיבורו, כדאיתא בסנהדרין (סנהדרין כו.) שדבר קשות כנגד רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בר יהוצדק עיין שם, וכן מצינו בירושלמי דסנהדרין פ"ב דדרש ריש לקיש, נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלושה וכו', ואחר שבא אליו הנשיא השיב לו דברים בחוזק, ומכל זה מוכח שהיה תקיף בדבורו ולא ישוב מפני כל.

כִּי הָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא, מָטָא עוּרְקְמָא דְּמַיָּא. הקשה מהרש"א דמייתי הא דריש לקיש מעשה לסתור, דהא לא רצה להשתמש גם במי דתני לחוד עיין שם.
ונראה לי בס"ד כי על מַתְנִי לא אצטריך להוכיח כלום שזה מפורש יוצא במאמר דאסור בְּמַתְנִי, אך ההוכחה דתלמודא מעובדא דריש לקיש הוא על תני לחוד דאינו בכלל האיסור וזה מוכח ממה שאמר לו אותו גברא שהוא תני הלכות, ואמר לו ריש לקיש 'שָׁדִי בַּר לָקִישָׁא בְּמַיָּא' וקשה דאם אסור מן הדין למה יצוהו להשליכו? הוא ישליך את עצמו! ועוד, אם היכא דתני נמי אסור עדיפא איך נחה דעתו של ריש לקיש במה שאמר לו אותו גברא 'נִיחָא לִי' דאם אותו גברא ניחא ליה איך ריש לקיש יקבל לעשות דבר זה? אלא ודאי מדינא מותר במאן דתני בלבד ורק משום מדת חסידות היה חושש ריש לקיש, ולכך לא השליך עצמו עד שיראה אם ישיב לו 'נִיחָא לִי' דאז ליכא בזה חשש אפילו ממדת חסידות, ולכן כיון דאמר לו נִיחָא לִי אז נחה דעתו של ריש לקיש בזה. ולפי זה נמצינו למדין מהאי עובדא דריש לקיש במאן דתני בלחוד ליכא איסור מדינא וכאמור.

פָּסַלְתְּ לָךְ אַרְבָּעָה טוּרֵי, וְטָעַנְתְּ בַּר לָקִישׁ אַכַּתְפִּיךְ? שָׁדִי בַּר לָקִישָׁא בְּמַיָּא!. נראה לי בס"ד הא דכינה לסדרי משנה בשם 'הָרִים' דאיתא בסנהדרין (סנהדרין כד.) אמר עולא הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאלו עוקר הרים וטוחנן זה בזה עיין שם, נמצא היו החכמים מדמין לחכמת ריש לקיש לעקירת שתי הרים שטוחנין זה בזה ולכן אמר לו ריש לקיש אם עלי יאמרו שאני עוקר הרים שהם שנים כי מעוט רבים שנים, הנה אתה פסלת ארבעה הרים, ואם כן אתה גדול ממני! ודבר כן מצד ענוה.
ועוד נראה לי מכנה את עסק התורה בשם 'הָרִים' כי ידוע שעסק התורה מתקן בחינת הרוח וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל שההרים הגדולים נבראו בשביל להגין על העולם מן הרוח הקשה מאד, וכמו שנאמר על פסוק (עמוס ד, יג) 'יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ'.
ועוד נראה לי נקראת 'הָרִים' דחביבה על לומדיה כיום שנתנה בהר סיני. ודע מן הגמרא דהכא נראה דאין שם אביו היה לקיש אלא 'לָקִישׁ' הוא כינוי משפחה דאם לא כן איך יאמר בפיו 'שָׁדִי בַּר לָקִישָׁא' שזוכר שם אביו? ובפרט כי הוא שם פלאי בודאי מן הסתם.

אִי הָכִי גְּמוֹר מִינִי הָא מִלְּתָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֵן הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן, שֶׁאֲפִלּוּ רוֹאוֹת טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל יוֹשְׁבוֹת עָלָיו שִׁבְעָה נְקִיִּים. יש להקשות מאי לשון 'אִי הָכִי'? ועוד לא אמר לו הלכה זו ולא אמר לו הלכה אחרת?
ונראה לי בס"ד דאיכא למידק איך נחה דעתו של רבי שמעון בן לקיש לקבל ממנו שמוש משום דאמר לו ניחא לי דאשמעיניה למר, דאם הוא ניחא ליה מנין שהתורה אשר בלבו מוחלת על כבודה? לכך אמר לו הלכה זו דבנות ישראל הם החמירו על עצמן וכו' וקשא אם הנשים עשו חומרא על עצמן להחזיק הטבילה שמא הבעלים שלהם אין מוחלים בכך, דהתשמיש הוא הנאת הבעל והנאת האשה ואם האשה מחלה על הנאתה בעבור חומרא זו שמא הבעל אינו מוחל ואינו חפץ בחומרא! ואם כן איך החכמים קיימו עליהם החומרא של הלכה זו? לכן מוכרח לומר כיון דהבעל והאשה שותפים בהנאה זו ואחד מן השותפים מחל בעבור לקיים חומרא זו אז אמרינן גם הבעל מוחל ולכך החכמים עשו דין זה עליהם בתורת חיוב לדורות עולם שנתנו להם רשות לקיים חומרא זו עליהם.
וכן כאן הגוף של תלמידי חכמים והתורה שבקרבו שותפים בהנאת הכבוד וכיון דאחד מן השותפים שהוא הגוף מוחל ואומר ניחא לי דאשמעיה למר אמרינן מסתמא גם התורה שבקרבו מוחלת ולכן אמר לו אי הכי גמור נמי האי מלתא דאיכא מיניה הוכחה שיכול אני לקבל שמוש זה ממך ולא אחוש שמא התורה שבקרבך אינה מוחלת.

בתי כנסיות שבבל וכו'. כתבו התוס' דמיירי כשחרב וכו' דהא לעת בא גואל במהרה בימינו תפקע קדושתן וכו' וק' דהא אמרו רז"ל בתי כנסיות שבח"ל עתידין לבא בא"י ויש מתרצין דבתי כנסיות שבח"ל כשהן בישובן הוא דעתידין וכו' אבל אם נחרבו לעתיד פקעה קדושתן. לקוטי מהר"א פליף כ"י:

ווי חסרא ארעא דישראל וכו'. עמ"ש בספרי הקטן ראש דוד דף ס' ע"ד בס"ד ע"ש:

ניחא לי דאשמעיה למר א"ה גמור מני מלתא דא"ר זירא וכו'. עמ"ש בספרי הקטן ראש דוד דף ק"י ע"ג משם מורינו הרב מהרי"ך ומה שצדדתי אני בעניי ע"ש בס"ד:

(כח סע"ב) לשתמש איניש במאן דתני ארבעה ולא לשתמש במאן דמתני ארבעה.—פי' ר' חננאל וכן ברי"ף "דתני" ששונה ד' סדרי משנה "דמתני" מי שגמר תלמוד סדרים, וכ"כ ר"ח לקמן כט א "למאן דמתני" שמעתתא. ועי' סוכה כח סע"ב "ומתנא במטללתא ותנוי[י] בר ממטללתא" ומקשינן שם עלה דתניא "ומשנן בסוכה", ופירש"י: "ומתני משניות ותנוי תלמוד דהוא סברא וכן שמעתא דאמוראי, ותנוי היינו משנן". אבל לפי פי' ר"ח ורי"ף כאן יש לפרש כעין זה שם: ותנוי משנה ומתנא שמעתתא^*["מתנא" כאן הוא מקור הקל, שממנו "תני", ותנויי הוא מקור הפיעל ומתאים ל"מתני".]. ולפי זה צריך לגרוס שם כנוסח כ"י מינכן שהביא בד"ס שם "ושונה בסוכה" (במקום "ומשנן בסוכה") פי' דהיינו משנה, וקשיא משנה אמשנה ומתרץ: הא במגרס הא בעיוני, וביאורו: לחזור רק על משנתו חוץ לסוכה, ולעיין בסברת המשנה בסוכה, שהוא כמו תלמוד ושמעתתא. ושם כט רע"א איתא לפנינו "מרהטי בגמרא בהדי הדדי והדר מעייני בסברא" צ"ל כנוסח שבד"ס^*ועי' ר"נ שם על הרי"ף, שהביא גם פירוש זה. "מרהטי גירסא בהדי הדדי", והיינו גירסת המשנה. ופלא שלפנינו בסוכה שם פי' ר"ח ומתני משנה^*עי' הע' 12. וגם הוא גורס "ומשנן בסוכה" וגם הוא גורס "מרהטי לישנא דגמרא".

ודע שיש עוד גירסא מוחלפת כאן בשו"ת הגאונים "זכרון לראשונים" סי' רסב^*[הובא גם באוצר הגאונים למגלה חלק התשובות עמ' 52.] וז"ל: "ודאמר עולא לשתמש איניש במאן דמתני ארבעה ולא לישתמש במאן דתני ארבעה הכין גרסין רבנן ופירושה "זה השונה הלכות" (פי' דתני ריש לקיש כאן) לאו מאן דתני מתניאתא (פי' ברייתות אלא הלכות היינו משניות כמו שמבאר למטה) אבל דמתני הוא כעין התלמוד, שלא (צ"ל: ולא) תלמודנו זה (פי' תלמוד שלנו המיוסד על המשנה) כי תלמודנו זה על ההלכות נאמר (פי' על המשניות, שכך קורא הגאון למשנה, ולפיכך דינו כמשנה עצמה) וכן הוא הדבר כי מי שהוא יודע מכילאתא ודראשי דארבעה סידרי זה הוא דמתני האמור כאן. ודתאני (פי' "דתני" האמור כאן עניינו:) מתניאתא כגון משנת חכם זה או חכם זה כי דתניא (צ"ל: כדתנא) דבי ר' ישמעאל ודומיהן שיש בהן הלכות ויש בהן שאינן הלכות. אבל הילכאתא היא משנתנו זו דתרצה רבינו הקדוש שהלכה כמוה. נמצא מאן דתאני ארבעה דהילכאתא (נראה שנשמט כאן "ואפי' ארבעה דמתניאתא") עדיף מן מאן דמתני ארבעה דדראשי".

והנה מצינו כמה פעמים בתלמוד לשון "מתנו" או "מתני" על שמעתתא, כמו לעיל ז א ומו"ק יח א (ועי' מ"ש שם). לכן נראה מחוור יותר פי' ר"ח ורי"ף כאן.