מגילה כט ע"א

מבטלין ת''ת להוצאת המת ולהכנסת הכלה אמרו עליו על ר' יהודה בר' אילעאי שהיה מבטל ת''ת להוצאת המת ולהכנסת הכלה בד''א בשאין שם כל צורכו אבל יש שם כל צורכו אין מבטלין וכמה כל צורכו אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי ואמרי לה תריסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי עולא אמר כגון דחייצי גברי מאבולא עד סיכרא רב ששת אמר כנתינתה כך נטילתה מה נתינתה בששים ריבוא אף נטילתה בס' ריבוא ה''מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא תניא ר''ש בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב''ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר {שמואל א ב-כז} הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו' גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר {ישעיה מג-יד} למענכם שלחתי בבלה ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר {דברים ל-ג} ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב''ה שב עמהן מבין הגליות בבבל היכא אמר אביי בבי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא ולא תימא הכא והכא אלא זמנין הכא וזמנין הכא אמר אביי תיתי לי דכי מרחיקנא פרסה עיילנא ומצלינא התם אבוה דשמואל [ולוי] הוו יתבי בכנישתא דשף ויתיב בנהרדעא אתיא שכינה שמעו קול ריגשא [קמו ונפקו רב ששת הוה יתיב בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא אתיא שכינה] ולא נפק אתו מלאכי השרת וקא מבעתו ליה אמר לפניו רבש''ע עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי אמר להו שבקוהו {יחזקאל יא-טז} ואהי להם למקדש מעט אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל ור''א אמר זה בית רבינו שבבבל דרש רבא מאי דכתיב {תהילים צ-א} ה' מעון אתה היית לנו אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר אביי מריש הואי גריסנא בביתא ומצלינא בבי כנשתא כיון דשמעית להא דקאמר דוד {תהילים כו-ח} ה' אהבתי מעון ביתך הואי גריסנא בבי כנישתא תניא ר''א הקפר אומר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא''י שנאמר {ירמיה מו-יח} כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא והלא דברים ק''ו ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בארץ ישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה עאכ''ו דרש בר קפרא מאי דכתיב {תהילים סח-יז} למה תרצדון הרים גבנונים יצתה בת קול ואמרה להם למה תרצו דין עם סיני כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני כתיב הכא גבנונים וכתיב התם {ויקרא כא-כ} או גבן או דק אמר רב אשי ש''מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא: אין עושין אותו קפנדריא: מאי קפנדריא אמר רבא קפנדריא כשמה מאי כשמה כמאן דאמר אדמקיפנא אדרי איעול בהא א''ר אבהו אם היה שביל מעיקרא מותר אר''נ בר יצחק הנכנס ע''מ שלא לעשות קפנדריא מותר לעשותו קפנדריא וא''ר חלבו אמר ר''ה הנכנס לבהכ''נ להתפלל מותר לעשותו קפנדריא שנא' {יחזקאל מו-ט} ובבא עם הארץ לפני ה' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב: עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש: והתניא אינו תולש ומאכיל אבל תולש ומניח כי תנן נמי מתני' תולש ומאכיל תנן ת''ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעין בהן בהמה ואין מוליכין בהן אמת המים ואין מלקטין בהן עשבים ואם ליקט שורפן במקומן מפני כבוד מתים אהייא אילימא אסיפא כיון ששורפן במקומן מאי כבוד מתים איכא אלא ארישא:
מתני' ר''ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת בשניה זכור בשלישית פרה אדומה ברביעית החודש הזה לכם בחמישית חוזרין לכסדרן לכל מפסיקין בראשי חדשים בחנוכה ובפורים בתעניות ובמעמדות וביוה''כ:
גמ' תנן התם באחד באדר משמיעין על השקלים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

תנו רבנן: מבטלין ^[127] תלמוד תורה להוצאת המת, ולהכנסת הכלה. דהיינו, ללוותה מבית אביה לבית חופתה.

אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת, ולהכנסת הכלה.

במה דברים אמורים דמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, בשאין שם בני אדם כל צורכו. אבל אם יש שם כל צורכו - אין מבטלין.

וכמה בני אדם חשיב כל צורכו?

אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: תריסר אלפי גברי, ושיתא אלפי שיפורי [תוקעי שופרות] ^[128].

ואמרי לה: תריסר אלפי גברי, ומינייהו [ומתוכם] שיתא אלפי שיפורי.

עולא אמר: כגון דחייצי גברי מאבולא עד סיכרא. דהיינו, מחיצת אנשים, משער העיר - ועד בית הקברות שסופדין אותו שם.

רב ששת אמר: כנתינתה של תורה - כך בעינן בנטילתה, דהיינו בזמן פטירתו של תלמיד חכם. מה נתינתה - היתה בששים ריבוא, אף נטילתה - בששים ריבוא.

והני מילי - למאן דקרי ותני. אבל למאן דמתני לאחרים - לית ליה שיעורא ^[129] ^[130] .

תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו - שכינה גלתה עמהן ^[131] . גלו למצרים - גלתה שכינה עמהן. שנאמר: "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו'" ^[132] .

גלו לבבל - שכינה עמהן. שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה".

ואף כשהן עתידין ליגאל - שבה שכינה עמהן ^[133]. שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך". "והשיב" לא נאמר בהאי קרא, אלא "ושב". מלמד שאף הקדוש ברוך הוא - שב עמהן מבין הגליות.

בבבל היכא? היכן מצויה השכינה בגלות בבל? אמר אביי: בבי כנישתא דהוצל, ובבי כנישתא דשף ויתיב - בנהרדעא ^[134] [ופירוש "שף ויתיב" הוא: חרב וחזר ונבנה ^[135]. דבית כנסת זה, בנאוהו יכניה וסיעתו, מאבנים ועפר שהביאו עמהן ^[136] לגלות ^[137]. לקיים מה שנאמר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". רש"י].

ולא תימא דהכא והכא, בשני המקומות - בחד זימנא מצויה השכינה, אלא, זמנין דמצויה הכא, וזמנין - הכא.

אמר אביי: תיתי לי, דאפילו כי מרחיקנא פרסה מאותו בית כנסת - טרחנא, ועיילנא ומצלינא התם דווקא.

אבוה דשמואל, ולוי, הוו יתבי בכנישתא דשף ויתיב בנהרדעא. אתיא שכינה, שמעו קול ריגשא. קמו תרוויהו - ונפקו.

רב ששת, שהיה סגי נהור, הוה יתיב בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא. אתיא שכינה - ולא נפק. אתו מלאכי השרת - וקא מבעתו ליה.

אמר לפניו: רבונו של עולם! עלוב - ושאינו עלוב, מי נדחה מפני מי? שהרי אני סגי נהור, ולא אוכל ללכת מכאן לבדי!

אמר להו הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: שבקוהו!

כתיב: "ואהי להם למקדש מעט". אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ורבי אלעזר אמר: זה בית רבינו [רב] שבבב ל.

דרש רבא: מאי דכתיב: "ה' מעון אתה היית לנ ו"?

אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.

אמר אביי: מריש [בתחילה] הואי גריסנא בביתא, ומצלינא בבי כנשתא.

כיון דשמעית להא דקאמר דוד: "ה' אהבתי מעון ביתך" ^[138], הואי גריסנא נמי בבי כנישתא ^[139] .

תניא: רבי אלעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל - שיקבעו בארץ ישראל ^[140] . שנאמר: "כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא". למדנו ממקרא זה, שעבר הר כרמל את הים ^[141]. ואימתי - בשעת מתן תורה.

והלא דברים קל וחומר: ומה תבור וכרמל, שלא באו אלא לפי שעה, ללמוד תורה - נקבעים בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות, שקורין ומרביצין בהן תורה - על אחת כמה וכמה שיקבעו בארץ ישראל.

דרש בר קפרא, מאי דכתיב: "למה תרצדון הרים גבנונים"?

יצתה בת קול ואמרה להם להרים, שרצו שתנתן תורה עליהם: למה תרצו דין עם הר סיני? כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני!

וילפינן לה מדכתיב הכא: "גבנונים", וכתיב התם: "או גבן או דק". חזינן ד"גבנונים" - לשון מום הוא.

אמר רב אשי: שמע מינה, האי מאן דיהיר - בעל מום הוא. שהרי מה שניתנה תורה על הר סיני, ולא על שאר ההרים הגבוהים, הוא משום שהר סיני - נמוך ועניו הוא.

שנינו במשנתינו: אין עושין אותו קפנדריא.

מאי קפנדריא? אמר רבא: קפנדריא - כשמה, דהיינו - כמשמעות המילה.

מאי כשמה? היאך נשמע דבר זה מהמילה "קפנדריא"?

כמאן דאמר: אדמקיפנא אדרי, עד שאקיף שורות הבתים האלו - איעול בהא, אכנס בבית זה העומד בין שני המבואות, ואקצר הדרך ממבוי למבוי.

אמר רבי אבהו: אם היה במקום שבית הכנסת עומד עתה שביל מעיקרא, לפני שנבנה בית הכנסת - מותר לעשותו קפנדריא.

אמר רב נחמן בר יצחק: הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשות קפנדריא, אלא לצורך דבר אחר - מותר לעשותו קפנדריא.

ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת כדי להתפלל - מותר ^[142] לעשותו קפנדריא.

שנאמר: "ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים, הבא דרך שער צפון להשתחוות - יצא דרך שער נגב". חזינן דאין צריכין לחזור למקום שנכנסו משם, ולהקיף לצד דרום, אלא יכולין לקצר הדרך, ולצאת מצד דרום.

שנינו במשנתינו: עלו בו עשבים, לא יתלוש - מפני עגמת נפש.

ומקשינן: והתניא: אינו תולש ומאכיל, אבל תולש ומניח!?

ומתרצינן: כי תנן נמי מתניתין דלא יתלוש - בתולש ומאכיל תנן. אבל באמת לתלוש ולהניח - שרי.

תנו רבנן: בית הקברות - אין נוהגין בהן קלות ראש ^[143] . וכן:

אין מרעין בהן בהמה, ואין מוליכין בהן אמת המים ^[144], ואין מלקטין בהן עשבים ^[145]. ואם ליקט - שורפן במקומן ^[146] , בבית הקברות, מפני כבוד מתים. והוינן בה: אהייא קאי הך דקתני "מפני כבוד מתים"?

אילימא אסיפא, דקתני דאם ליקט - שורפן במקומן, כיון ששורפן במקומן - מאי כבוד מתים איכא בזה?

אלא על כרחך דארישא קאי. דקאמר מתניתין, דהא דאין נוהגין בבית הקברות קלות ראש - מפני כבוד מתים הוא.

מתניתין:

ראש חודש אדר שחל להיות בשבת - קורין בתורה ^[147] בפרשת שקלים. להודיע שיביאו שקליהן בחודש אדר, כדי שיקריבו את הקרבנות באחד בניסן - מתרומה חדשה, כדאמרינן לקמן בגמרא ^[148].

חל ראש חודש להיות בתוך השבת [בתוך השבוע] - מקדימין לקרוא פרשת שקלים לשעבר [בשבת הקודמת], ומפסיקין מלקרות פרשה מד' פרשיות לשבת האחרת [הבאה], כדי שתקרא פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים, משום דבעינן לסמוך מחיית עמלק למחיית המן.

בשבת השניה של חודש אדר [כשחל ראש חודש בשבת] - קורין פרשת זכור ^[149] .

בשלישית - קורין פרשת פרה אדומה, להזהיר את בני ישראל להטהר מטומאתן, כדי שיעשו את קרבן הפסח בטהרה.

ברביעית - קורין פרשת החודש הזה לכם, ששם מבואר עניין הפסח.

בשבת החמישית - חוזרין לקרות כסדרן [כפי שיתבאר בגמרא].

לכל מפסיקין מלקרות בענין היום, וקורין מענין המאורע: בראשי חדשים, בחנוכה, ובפורים, בתעניות, ובמעמדות [נתבאר לעיל כ"ה ע"ב, עיי"ש], וביום הכיפורים ^[150] . ובמשנה הבאה יתבאר איזו קריאה קורין בזמנים אלו.

גמרא:

תנן התם [במסכת שקלים]: באחד באדר, משמיעין בהכרזת בית דין על השקלים,

הערות

^[127] כתב הרא"ש בכתובות [י"ז ע"א], דיש מפרשים, דהיינו שרשאין לבטל, אבל אין חובה לבטל תלמוד תורה - אלא במת מצווה. והביא את הירושלמי בפסחים [פ"ג ה"ז]: "רבי אבהו שלח לר' חנינה בריה יזכי בטיבריה. אתון ואמרון ליה: גמל הוא חסד. שלח ומר ליה: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא? ! שכבר נמנו וגמרו בעליית בית ארום בלוד, שהתלמוד קודם למעשה !" עיי"ש שהאריך. ועיי' בשיטה מקובצת שם. ועיי' בתוס' לעיל [ג' ע"ב, ד"ה מת מצוה].

^[128] כתב המהרש"א, שיש לכוין מנין זה, לפי שהשטן מקטרג אז. ומצינו שבי"ב אלף איש, לא היה כח לשטן עלייהו. כדכתיב במלחמת מדין, שנשלחו לצבא י"ב אלף איש: "לא נפקד ממנו איש". ושופרות נמי לבטל כח השטן, כטעם השופר בראש השנה.

^[129] הביא הרא"ש במסכת מועד קטן [פ"ג סי' ס"א], שפירש רבינו אליקום בר יוסף, דהיינו דווקא בשעת הוצאת המת. אבל כל זמן שמוטל עליו לקוברו, אין מבטלין תלמוד תורה. עוד כתב שם בשם הר"ר יו"ט מיוני, דתינוקות של בית רבן אין מבטלין אפילו בשעת הוצאת המת.

^[130] כתב הרא"ש [שם, ובכתובות פ"ב סי' ה'] בשם רב אחאי, דממילא שמעינן, דלמאן דלא קרי ולא תני, אין מבטלין עליו, אם יש מתעסקין בקבורתו.

^[131] כתב בשו"ת הרשב"א [ח"א סי' תי"ח]: "וכן יפורש מה שאמרו: כל מקום שגלו בו ישראל - גלתה שכינה עמהם, כלומר, השגיחו עלינו לחמול אפילו בעת ענשו אותנו וכו"'. עיי"ש שהביא עוד פירוש. בנודע ביהודה [תניינא או"ח סי' ק"ז] האריך לבאר מהו ענין השכינה. וסיים: "וזהו הפי' שהשכינה שורה בישראל, שהשגחה שקרוי' שכינה - הוא רק בישראל. וכל זה, כשישראל עושים רצונו. אבל בהתגברות חטאינו ופשעינו - גלינו מארצנו, ששם הוא מקום התמדת ההשגחה, וגלינו לארצות העמים. ואז - נהפוך הוא, שכל השפע הטוב יורד לאומות העולם, ומן התמצית אנו מקבלים מאותה האומה כדי חיותנו בצמצום". עיי"ש. ועיי' ברמב"ן ובאור החיים על התורה [בראשית מ"ו א'].

^[132] כתב המהרש"א, דהיינו מדכתב "הנגלה נגליתי" - לשון כפול, מורה על גילוי שכינה שם. עוד כתב, דאיכ"ל דמהלשון הכפול משמע דכביכול השכינה מצטערת ג"כ בגלות. עיי"ש.

^[133] כתב העין יעקב בשם הריטב"א, דלא נקט הכתוב שהשכינה עמהם בגלות הגדול הזה [גלות האחרונה. ואילו בשאר הגליות, הזכיר בהם הכתוב את גלות השכינה, כדאיתא לעיל] - מפני כבוד השכינה. ולא הזכיר הכתוב - אלא את גאולת השכינה, ומתוך כך למדנו ג"כ שהיא בגלות. וכן התנא אחז דרך הכתוב, אבל ודאי לא בא ללמד רבותא על שהיא בשעת הגאולה, אלא שהיא בגלות. נמצא, שעוונותינו המאחרין את הגאולה - גורמין גלות לשכינה. וז"ש במס' ברכות [ח' ע"א]: "כל העוסק בתורה ובגמ"ח וכו', מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות", והיינו, כי בזכות אלו הדברים - אנו נגאלין.

^[134] הרמב"ן במלחמות במס' כתובות [סוף פרק נערה שנתפתתה] כתב, דנהרדעא - מעיקר בבל היא. והביא ראיה לכך מהך דהכא, דהשכינה מצויה בבי כנישתא דשף ויתיב - בנהרדעא. עיי"ש.

^[135] כך כתב רש"י בר"ה [כ"ד ע"ב]. ועוד פירש שם דהוא שם מקום.

^[136] החתם סופר [בשו"ת יו"ד סי' רס"ד] תמה, מי התיר להם להוריד את האבנים מקדושת ביהמ"ק - לקדושת בית הכנסת? וכתב, דעל כרחך דכיון דבאו בה פריצים - נתחללו. עיי"ש.

^[137] והערוך כתב, דקרינן ליה: "שף ויתיב", כלומר, שנסע ממקדש - וישב שם.

^[138] לכאו' תימה הוא, מאי "כיון דשמעית להא דקאמר דוד וכו"', הרי מקרא מפורש הוא, וכי לא שמע מקרא זה מקודם? וכתב הרשב"א, שכך נתכוון אביי לומר: כיון שנתתי דעתי במה שאמר דוד וכו' - הוה גריסנא בבי כנישתא. וכן העיר המהרש"א, דהלשון מגומגם, דמאי "כיון דשמעית להא דקאמר דוד וכו"', הלא מקרא מפורש הוא ! וביאר, דמהאי קרא לחודיה ליכא ראיה דבעינן למגרס בבי כנישתא, דשמא האי "מעון ביתך" - היינו בית המקדש ממש. אלא, כיון דשמעיה להא דאמר רבא ארישא דקרא: "ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, קאמר אביי דה"ה לסיפיה דקרא - דאיירי בבי כנישתא. וקאמר דהכא דווקא בית הכנסת הוא, ולא בית המדרש, משום ד"ביתך" - משמע בית הכנסת.

^[139] הגרעק"א ציין להא דמס' ברכות [ח' ע"א], דהתם איתא איפכא: "אמר אביי וכו' כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב ביהמ"ק - אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד, לא הוה מצלינא - אלא היכא דגריסנא". וכתב המהרש"א, דיש לחלק כמו שכתב הטור [סי' צ"ו], דהתם איירי שיש לו באותו מקום מדרש קבוע, ולכן צריך גם להתפלל באותו מקום [ואפילו בלא עשרה. ועיי"ש שהביא בשם הרא"ש, דהאידנא טוב להתפלל עם הציבור בעשרה, כי זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד, וגם אין תורתנו כל כך אומנותנו וכו', עיי"ש].

^[140] הקשה המגן אברהם [סי' קנ"א ס"ק י"ד], אם כן, אמאי אמרינן לעיל דבתי כנסת שבבבל על תנאי עשויין, והיינו משום דאין קדושתן לעולם, והא אמרינן הכא דלבסוף ייקבעו בארץ ישראל ! ? ותירץ, דהיינו דווקא בחורבנן, דאז לא ייקבעו בארץ ישראל. וצ"ע. ועיי"ש שכתב, דאין לומר דהאי דיקבעו בא"י - היינו דווקא הבנין שלהם, ולא הקרקע שמתחתם, דהא יליף ק"ו מתבור וכרמל, והתם הקרקע נקבע בא"י.

^[141] כתב המהרש"א, דנראה דלא ההרים ממש באו, שהרי אינם בעלי בחירה לבוא לשמוע תורה. אלא היינו ששר שלהם בא. וכמו שכתבו תוס' בחולין [ז' ע"א, ד"ה אמר ליה] גבי גינאי נהרא.

^[142] בהגהות הגר"א גרס: "מצוה לעשותו קפנדריא". וכן איתא ברא"ש הכא וברי"ף בברכות. וכתב הטורי אבן, דטעמא משום דכתיב בסיפא דקרא דמייתי הכא: "ובבא עם הארץ וגו' לא ישוב דרך השער אשר בא בו, כי נכחו יצא". וכך כתב המ"ב להלכתא [סי' קנ"א ס"ק כ"א], ושם כתב בשם הר"ן דהטעם משום שנראה כמחבב.

^[143] כתב הרמ"א [יו"ד סי' שס"ח ס"א], דהיינו שאין נפנין שם, ואין אוכלין ושותין שם. ועוד הביא בשם הסמ"ג, דאין קורין ושונין שם, ואין מחשבין שם חשבונות. עוד הביא החת"ס בתשובה [יו"ד סי' של"ה] מתוספתא דמגילה, דאין ישנים שם. עוד כתב שם, דהאיסור אינו דווקא על גבי הקבר, אלא כל מקום שהוקצה לבית הקברות לרבים - הוקצה למצותו [ועיי' בפתחי תשובה שם]. והקשה החת"ס, הא איתא בגמ' בברכות [י"ח ע"ב] מעשה בחסיד אחד שהקניטתו אשתו, והלך ולן בבית הקברות ! ? [עיי"ש כל המעשה]. וביאר, דחכמים ותלמידיהם מותרין, כמו שמותרים לאכול ולשתות בבית הכנסת. משום דכבוד וצורך תורה - עדיף מבית הכנסת ובית הקברות [והתם היה לצורך, שלא רצה אותו חסיד ללון בשדה, אלא במקום המשומר מחיות רעות ולסטים ע"י חומה].

^[144] בשו"ע [שם] הוסיף עוד: "ולא יטייל בהם לקפנדריא ".

^[145] עיי' ברמ"א שם, שכתב, שמותר ליהנות מהעשבים הגדלים על הקברים - לצורך הקברים עצמם, שזהו כבוד המתים. ועיי' בשו"ת שיבת ציון [סי' ס"ב], שדן בהא ששר אחד רצה לעשות דרך הרבים בבית הקברות של יהודים, והדרך יעבור על הקברים ברצפה של אבנים, אם צריך להוציא הוצאות מרובות, כדי להסב ולנטות הדרך מעל ביה"ק למקום אחר.

^[146] כתב הש"ך [שם], דהיינו משום קנסא, או כדי שלא יחשדוהו שמוליכם לבהמתו. אבל אין הטעם משום כבוד מתים, כמבואר להלן בגמ'.

^[147] המשניות מכאן ואילך עוסקות בענייני קריאת התורה. ופתח התנא בקריאה של ראש חדש אדר, כיון שהמסכת עוסקת במגילה, הנקראת בחודש אדר. תוי"ט [וכ"כ במאירי].

^[148] ובירושלמי [פ"ג ה"ד] איתא: "ר' לוי בשם ר"ש בן לקיש: צפה הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול וכו', אמר: מוטב שיקדום כספם של בני לכספו של אותו רשע, לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים".

^[149] המלאכת שלמה הביא, שבספר חן טוב [פרשת בשלח] כתב לבאר, אמאי אנו בגלותינו מצווין לקרות פרשת זכור, והרי איננו יכולים לעשות עם עמלק רעה ! ? וביאר, שהכוונה בקריאה זו היא, לזכור את הגורם לעמלק, שהוא העוון [כדכתיב: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ודרשינן "רפידים" - שרפו ידיהם מן התורה], ונשוב לה'. עיי"ש שהאריך. וכתב, דכן הוא גבי פרשת פרה, דאע"ג שאין בידינו לעשותה, ואין אנו יכולין לטהר טמא מת, מ"מ הכוונה רצויה. שאין המים מטהרין, אלא העיקר שהחי יתן אל לבו את העוון שגורם למיתה, ועי"ז באה טומאת מת.

^[150] כתבו התוס' [ד"ה לכל], דצ"ל דמיירי במנחה ביוהכ"פ שחל בשבת, דאהא קאמר דמפסיקין מן הסדר שחל באותה שבת, וקורין בפרשת עריות. דליכא למימר דמיירי בשחרית, שקורין בפרשת אחרי מות, דא"כ, אמאי נקט יוהכ"פ, הא בשאר מועדות נמי עבדינן הכי ! ובר"ן כתב, דאגב דנקט תנא שאר תעניות - נקט נמי ליום הכפורים. והתוי"ט מפרש, דמיירי ביוהכ"פ שחל בשבת, וסד"א, דיקראו בשחרית בפרשת השבוע, ובמנחה יקראו הסדר של יוהכ"פ. קמ"ל, דמפסיקין לגמרי מענין השבת, וקורין רק את הקריאה של יוהכ"פ.

מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, כלומר, לטפל בו וללוותו ולהכנסת הכלה. אמרו עליו על ר' יהודה בר' אילעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה. ומעירים: במה דברים אמורים שמבטלים תלמוד תורה — בשאין שם כל צורכו של המת להלווייתו וצריך להוסיף ולכבדו במלווים, אבל אם יש שם כל צורכו — אין מבטלין.

ושואלים: וכמה כל צורכו? אמר רב שמואל בר איניא משמיה [משמו] של רב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי [שנים עשר אלף איש וששת אלפים תוקעי שופרות], שהיו נוהגים לתקוע בהם כאות אבל. ואמרי לה [ויש אומרים] נוסחה אחרת: תריסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי [שנים עשר אלף אנשים ומהם ששת אלפים שופרות]. עולא אמר: שיעור די צורכו הוא כגון דחייצי גברי מאבולא [שחוצצים אנשים משער העיר] עד המקום בבית הקברות הנקרא סיכרא.

רב ששת אמר: כנתינתה של התורה כך נטילתה, כלומר, בנטילתה מן העולם, כאשר מת תלמיד חכם, צריך לנהוג בה באותה מידת כבוד כבשעת נתינתה, דהיינו: מה נתינתה של תורה בששים רבוא, שהרי ניתנה במעמד הר סיני לשישים רבוא אנשים, אף נטילתה צריכה להיות בששים רבוא. ומעירים: הני מילי למאן דקרי ותני [דברים אלה, שיעורים אלה, אמרו למי שקורא ושונה לעצמו], אבל למאן דמתני [למי שמלמד אחרים] גדול כבודו יותר ולית ליה שיעורא [אין לו שיעור כלל] לכבודו.

א תניא [שנויה ברייתא] ר' שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו ישראל — שכינה עמהן. גלו למצרים — שכינה עמהן, שנאמר: "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים" (שמואל א' ב, כז), הרי ששכינה היתה עמם ונגלתה להם שם. גלו לבבל — שכינה עמהן, שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מג, יד). ואף כשהן עתידים להגאל — שכינה עמהם, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך" (דברים ל, ג), ומדייקים: "והשיב" לא נאמר, כלומר, לא שיגרום שישובו, אלא נאמר "ושב", והלשון הזאת מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהם מבין הגליות, משמע שאף אז תהיה השכינה מצויה עמהם.

ושואלים: אם שכינה עמהם, בבבל היכא [היכן] שרויה שכינה? אמר אביי: בבי כנישתא [בבית הכנסת] של הוצל שהיה עתיק וחשוב מאוד, ובבי כנישתא "דשף ויתיב" [ובבית הכנסת שנפל וישב] בנהרדעא, משום שכך היה שמו של בית הכנסת. ולא תימא הכא והכא [ולא תאמר כאן וכאן] שכינה שורה באותו זמן, אלא זמנין הכא וזמנין הכא [פעמים כאן ופעמים כאן], לפעמים בהוצל ולפעמים בנהרדעא. אמר אביי: תיתי לי [תבוא לי ברכה], דכי מרחיקנא [שכאשר אני רחוק] אפילו פרסה, עיילנא ומצלינא התם [אני נכנס ומתפלל שם], בבתי כנסת אלה, מפני כבודם וקדושתם. מסופר: אבוה [אביו] של שמואל ולוי הוו יתבי בכנישתא דשף ויתיב [היו יושבים בבית הכנסת שנפל וישב] בנהרדעא, אתיא [באה] שכינה, שמעו קול ריגשא [רעש], קמו ונפקו [ויצאו].

אמנם, מסופר, כי רב ששת הוה יתיב בבי כנישתא דשף ויתיב [היה יושב בבית הכנסת שנפל וישב] בנהרדעא, אתיא [באה] שכינה ולא נפק [יצא]. אתו [באו] מלאכי השרת וקא מבעתו ליה [והיו מפחידים אותו]. אמר לפניו: רבונו של עולם, עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי — ודאי ראוי הוא שידחה זה שאינו עלוב, והלוא אני עיוור ועלוב, ומדוע דוחה אתה אותי מפני המלאכים? אמר להו [להם] הקדוש ברוך הוא למלאכים: שבקוהו [הניחו לו].

נאמר: "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל יא, טז), אמר ר' יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ור' אלעזר אמר: זה בית רבנו (רב) שבבבל, שממנו יצאה תורה לכל העולם.

דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ה' מעון אתה היית לנו" (תהלים צ, א), כוונתו: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. אמר אביי: מריש הואי גריסנא בביתא ומצלינא בבי כנשתא [בתחילה הייתי לומד בבית ומתפלל בבית הכנסת], כיון דשמעית להא דקאמר [כיון ששמעתי והבנתי זאת שאמר] דוד המלך: "ה' אהבתי מעון ביתך" (תהלים כו, ח), הואי גריסנא בבי כנישתא [הייתי לומד בבית הכנסת], שהרי זה מראה על אהבה למקום שיש בו השראת שכינה.

תניא [שנויה ברייתא], ר' אלעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, שנאמר: "כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא" (ירמיהו מו, יח), ומדרש אגדה הוא שהתבור בא מן ההרים והכרמל בא מן הים כדי שתינתן עליהם התורה, והלא דברים קל וחומר: מה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה, הרי בשכר בואם הם נקבעים להיות בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצים בהם תורה — על אחת כמה וכמה שיזכו וייקבעו כולם בארץ ישראל.

דרש בר קפרא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "למה תרצדון הרים גבננים ההר חמד אלהים לשבתו" (תהלים סח, יז), יצתה בת קול ואמרה להם, לכל ההרים שבאו שתינתן עליהם התורה: למה תרצו דין ("תרצדון") עם סיני? הלוא כולכם בעלי מומים אתם אצל (כלפי) הר סיני, וראיה לדבר ש"גבנונים" הם בעלי מומים: כתיב הכא [נאמר כאן] "גבנונים" וכתיב התם [ונאמר שם] בענין המומים: "או גבן או דק" (ויקרא כא, כ). אמר רב אשי: שמע מינה [למד מכאן] האי מאן דיהיר [מי שהוא גאוותן] — בעל מום הוא, שהרי מומם של ההרים האלה היה גדלותם, ובשל כך יהירותם, לעומת הר סיני שהיה נמוך.

ב שנינו במשנה: אין עושים אותו את בית הכנסת קפנדריא (קיצור דרך). ושואלים מאי [מה פירוש] "קפנדריא"? אמר רבא: קפנדריא כשמה. ושואלים: מהו אם כן כשמה? ומסבירים שאנו דורשים את שמה בנוטריקון, כמאן דאמר [כמי שאומר]: אדמקיפנא אדרי, איעול בהא [עד שאני מקיף את שורות הבתים ואאריך דרכי, אכנס בזו], וזוהי "קפנדריא".

אמר ר' אבהו: אם היה המקום שעליו בנו את בית הכנסת שביל מעיקרא [מתחילה] לפני בנייתו — מותר, שאין כבוד בית הכנסת מבטל את זכות הרבים לעבור בשביל זה.

אמר רב נחמן בר יצחק: הנכנס לבית הכנסת מלכתחילה על מנת שלא לעשות קפנדריא והתחרט, כשיוצא — מותר לעשותו קפנדריא, שהרי לא לשם זה נכנס. ואמר ר' חלבו אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת להתפלל מותר וראוי לו לעשותו מלכתחילה קפנדריא, שנאמר: "ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחות יצא דרך שער נגב" (יחזקאל מו, ט), משמע שדרך כבוד היא שאין חוזרים מאותו פתח, אלא עוברים בו לצד האחר.

ג שנינו במשנה: עלו בו בבית הכנסת עשבים — לא יתלוש מפני עגמת נפש. ומקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אינו תולש ומאכיל לבהמתו, אבל תולש ומניח במקום, הרי שתלישת העשבים בכלל מותרת! ומשיבים: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] שאסור לתלוש — תולש ומאכיל תנן [שנינו] ולא לענין תלישה סתם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בית הקברות, אין נוהגין בהן קלות ראש. ולמשל: אין מרעין בהם בהמה בעשבים שצמחו שם, ואין מוליכין בהן (מעבירים דרכם) אמת המים, ואין מלקטין בהם עשבים להאכיל לבהמתו, ואם ליקט — שורפן במקומן, מפני כבוד מתים.

ושואלים: הביטוי "מפני כבוד מתים", אהייא [על הדין של מה] אמר? אילימא אסיפא [אם תאמר על סופה] של הברייתא — כיון ששורפן במקומן מאי [מה] כבוד מתים איכא [יש כאן]? אלא ביטוי זה נאמר ארישא [על ראשה, תחילתה של המשנה] והוא הסבר מדוע אין נוהגים קלות ראש בבית הקברות — מפני כבוד מתים.

ד משנה ראש חדש אדר שחל להיות בשבת — קורין (קוראים) באותה שבת בפרשת שקלים. חל ראש חודש להיות בתוך השבת (באמצע השבוע) — מקדימין לשעבר, קוראים פרשת שקלים בשבת הקודמת, ומפסיקים שלא לקרוא פרשה מיוחדת אלא כסדר הקריאה הרגיל לשבת האחרת השבת הראשונה של חודש אדר.

בשבת השניה של אדר סמוך לפורים קוראים פרשת "זכור" (דברים כה, יז-יט). בשבת השלישית באדר קוראים פרשת פרה אדומה (במדבר פרק יט). בשבת הרביעית קוראים "החדש הזה לכם" (שמות יב, ב). בשבת החמישית חוזרין לכסדרן וקוראים לפי סדר הפרשיות הקבוע.

וקובעים כלל: לכל הימים המיוחדים מפסיקין ואין קוראים כסדר פרשת שבוע אלא בענין היום, הן בראשי חדשים, בחנוכה, ובפורים, בתעניות, ובמעמדות, וביום הכפורים, שאם חל אחד מימים אלה בשבת, אין קוראים את סדר הקריאה הרגיל בשלימותו אלא קריאה המיוחדת לאותו היום.

ה גמרא תנן התם [שנינו שם במשנה]: באחד באדר משמיעין על השקלים, כלומר, מודיעים לציבור שצריכים לתת שקלים למקדש

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One interrupts his Torah study to carry out the dead for burial and to escort a bride to her wedding. They said about Rabbi Yehuda, son of Rabbi Elai, that he would interrupt his Torah study to carry out the dead for burial and to escort a bride to her wedding. The Gemara qualifies this ruling: In what case is this statement said? Only where there are not sufficient numbers of other people available to perform these mitzvot and honor the deceased or the bride appropriately. However, when there are sufficient numbers, additional people should not interrupt their Torah study to participate.

The Gemara asks: And how many people are considered sufficient? Rav Shmuel bar Inya said in the name of Rav: Twelve thousand men and another six thousand men to blow horns as a sign of mourning. And some say a different version: Twelve thousand men, among whom are six thousand men with horns. Ulla said: For example, enough to make a procession of people all the way from the town gate [abbula] to the place of burial.

Rav Sheshet said: As the Torah was given, so it should be taken away, i.e., the same honor that was provided when the Torah was given at Mount Sinai should be provided when the Torah is taken through the passing away of a Torah scholar. Just as the Torah was given in the presence of six hundred thousand men, so too its taking should be done in the presence of six hundred thousand men. The Gemara comments: This applies to someone who read the Bible and studied halakhot for himself. But for someone who taught others, there is no limit to the honor that should be shown to him.

§ It is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Come and see how beloved the Jewish people are before the Holy One, Blessed be He. As every place they were exiled, the Divine Presence went with them. They were exiled to Egypt, and the Divine Presence went with them, as it is stated: “Did I reveal myself to the house of your father when they were in Egypt?” (I Samuel 2:27). They were exiled to Babylonia, and the Divine Presence went with them, as it is stated: “For your sake I have sent to Babylonia” (Isaiah 43:14). So too, when, in the future, they will be redeemed, the Divine Presence will be with them, as it is stated: “Then the Lord your God will return with your captivity” (Deuteronomy 30:3). It does not state: He will bring back, i.e., He will cause the Jewish people to return, but rather it says: “He will return,” which teaches that the Holy One, Blessed be He, will return together with them from among the various exiles.

The Gemara asks: Where in Babylonia does the Divine Presence reside? Abaye said: In the ancient synagogue of Huzal and in the synagogue that was destroyed and rebuilt in Neharde’a. And do not say that the Divine Presence resided here and there, i.e., in both places simultaneously. Rather, at times it resided here in Huzal and at times there in Neharde’a. Abaye said: I have a blessing coming to me, for whenever I am within a distance of a parasang from one of those synagogues, I go in and pray there, due to the special honor and sanctity attached to them. It was related that the father of Shmuel and Levi were once sitting in the synagogue that was destroyed and rebuilt in Neharde’a. The Divine Presence came and they heard a loud sound, so they arose and left.

It was further related that Rav Sheshet was once sitting in the synagogue that was destroyed and rebuilt in Neharde’a, and the Divine Presence came but he did not go out. The ministering angels came and were frightening him in order to force him to leave. Rav Sheshet turned to God and said before Him: Master of the Universe, if one is wretched and the other is not wretched, who should defer to whom? Shouldn’t the one who is not wretched give way to the one who is? Now I am blind and wretched; why then do you expect me to defer to the angels? God then turned to the angels and said to them: Leave him.

The verse states: “Yet I have been to them as a little sanctuary in the countries where they have come” (Ezekiel 11:16). Rabbi Yitzḥak said: This is referring to the synagogues and study halls in Babylonia. And Rabbi Elazar said: This is referring to the house of our master, i.e., Rav, in Babylonia, from which Torah issues forth to the entire world.

Rava interpreted a verse homiletically: What is the meaning of that which is written: “Lord, You have been our dwelling place in all generations” (Psalms 90:1)? This is referring to the synagogues and study halls. Abaye said: Initially, I used to study Torah in my home and pray in the synagogue. Once I heard and understood that which King David says: “Lord, I love the habitation of Your house” (Psalms 26:8), I would always study Torah in the synagogue, to express my love for the place in which the Divine Presence resides.

It is taught in a baraita: Rabbi Elazar HaKappar says: In the future, the synagogues and the study halls in Babylonia will be transported and reestablished in Eretz Yisrael, as it is stated: “Surely, like Tabor among the mountains, and like Carmel by the sea, so shall he come” (Jeremiah 46:18). There is a tradition that these mountains came to Sinai at the giving of the Torah and demanded that the Torah should be given upon them. And are these matters not inferred through an a fortiori argument: Just as Tabor and Carmel, which came only momentarily to study Torah, were relocated and established in Eretz Yisrael in reward for their actions, all the more so should the synagogues and study halls in Babylonia, in which the Torah is read and disseminated, be relocated to Eretz Yisrael.

Bar Kappara interpreted a verse homiletically: What is the meaning of that which is written: “Why do you look askance [teratzdun], O high-peaked mountains, at the mountain that God has desired for His abode” (Psalms 68:17)? A Divine Voice issued forth and said to all the mountains that came and demanded that the Torah be given upon them: Why do you seek [tirtzu] to enter into a legal dispute [din] with Mount Sinai? You are all blemished in comparison to Mount Sinai, as it is written here: “High-peaked [gavnunnim]” and it is written there, with regard to the blemishes that disqualify a priest: “Or crookbacked [gibben] or a dwarf” (Leviticus 21:20). Rav Ashi said: Learn from this that one who is arrogant is considered blemished. The other mountains arrogantly insisted that the Torah should be given upon them, and they were therefore described as blemished.

§ The mishna teaches that even if a synagogue fell into ruin, it may not be made into a kappendarya. The Gemara asks: What is meant by kappendarya? Rava said: A shortcut, as implied by its name. The Gemara clarifies: What do you mean by adding: As implied by its name? It is like one who said: Instead of going around the entire row of houses [makkifna addari] to get to the other side, thereby lengthening my journey, I will enter this house and walk through it to the other side. The word kappendarya sounds like a contraction of makkifna addari. This is what Rava meant by saying: As implied by its name.

Rabbi Abbahu said: If a public path had initially passed through that location, before the synagogue was built, it is permitted to continue to use it as a shortcut, for the honor due to a synagogue cannot annul the public’s right of access to the path.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: With regard to one who enters a synagogue without intending to make it into a shortcut, when he leaves he is permitted to make it into a shortcut for himself, by leaving through the exit on the other side of the building. And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: With regard to one who enters a synagogue to pray, he is permitted to make it into a shortcut for himself by leaving through a different exit, and it is fitting to do so, as it is stated: “And when the people of the land shall come before the Lord in the appointed seasons, he that enters by way of the north gate to bow down shall go forth by the way of the south gate” (Ezekiel 46:9). This indicates that it is a show of respect not to leave through the same entrance through which one came in; it is better to leave through the other side.

§ The mishna teaches: If grass sprang up in a ruined synagogue, although it is not befitting its sanctity, one should not pick it, due to the anguish that it will cause to those who see it. It will remind them of the disrepair of the synagogue and the need to rebuild it. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: One may not pick the grass and feed it to one’s animals, but he may pick it and leave it there? The Gemara answers: When we learned the prohibition against picking the grass in the mishna as well, we learned only that it is prohibited to pick it and feed it to one’s animals, but it is permitted to leave it there.

The Sages taught in a baraita: In a cemetery, one may not act with frivolity; one may not graze an animal on the grass growing inside it; and one may not direct a water channel to pass through it; and one may not gather grass inside it to use the grass as feed for one’s animals; and if one gathered grass for that purpose, it should be burnt on the spot, out of respect for the dead.

The Gemara clarifies: With regard to the phrase: Out of respect for the dead, to which clause of the baraita does it refer? If we say it is referring to the last clause, that if one gathered grass that it should be burnt out of respect for the dead, then one could ask: Since the grass is burnt on the spot, and not publicly, what respect for the dead is there in this act? Rather, the phrase must be referring to the first clause of the baraita, and it explains why it is prohibited to act with frivolity.

MISHNA: On four Shabbatot during and surrounding the month of Adar, a Torah portion of seasonal significance is read. When the New Moon of Adar occurs on Shabbat, the congregation reads the portion of Shekalim on that Shabbat. If the New Moon occurs during the middle of the week, they advance the reading of that portion to the previous Shabbat, and, in such a case, they interrupt the reading of the four portions on the following Shabbat, which would be the first Shabbat of the month of Adar, and no additional portion is read on it.

On the second Shabbat, the Shabbat prior to Purim, they read the portion: “Remember what Amalek did” (Deuteronomy 25:17–19), which details the mitzva to remember and destroy the nation of Amalek. On the third Shabbat, they read the portion of the Red Heifer [Para] (Numbers 19:1–22), which details the purification process for one who became ritually impure through contact with a corpse. On the fourth Shabbat, they read the portion: “This month [haḥodesh] shall be for you” (Exodus 12:1–20), which describes the offering of the Paschal lamb. On the fifth Shabbat, they resume the regular weekly order of readings and no special portion is read.

For all special days, the congregation interrupts the regular weekly order of readings, and a special portion relating to the character of the day is read. This applies on the New Moons, on Hanukkah, and on Purim, on fast days, and on the non-priestly watches, and on Yom Kippur.

GEMARA: We learned in a mishna there (Shekalim 1:1): On the first of Adar they make a public announcement concerning the forthcoming collection of half-shekels. The money is used for the communal offerings in the Temple in the coming year.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. בד"א כשאין שם כל צרכו.

וכמה כל צרכו י"ב אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי כו'. והני מילי למאן דתני וקרי פירוש קרא או תנא אבל דמתני שמעתא לית ליה שיעורא. תניא רשבי"א חביבין ישראל שבכ"מ שגלו גלה שכינה עמהם כו' ופשוטה היא.

עד דרש רבא ה' מעון אתה היית לנו אלו בתי כנסיות ומדרשות. אמר רבא כיון דשמעית להא לא יתיבנא וגריסנא אלא בבי כנישתא שנאמר ה' אהבתי מעון ביתך וגו'.

אין עושין בית הכנסת קפנדריא ואם היה שביל מעיקרא מותר. פירוש קפנדריא לשון יון כשתהיה חצר שיש לה ב' פתחים אחד במזרח ואחד במערב הנכנס בזה ויצא כנגדו מפסיק החצר נקרא קפנדריא. אמר רב נחמן הנכנס בבית הכנסת על מנת כו'.

אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת להתפלל מותר לעשותו קפנדריא שנאמר ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים וגו' אוקימנא למתניתין נמי הכי.

עלו בו עשבים לא יתלוש להאכיל אבל תולש ומניח מפני עגמת נפש:

ת"ר בבית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש וכו' עד אם ליקט שורפן במקומן:

]מס' תורת האדם[ת"ר בה"ק אין נוהגין בהן קלות ראש. אין מרעין בהן את הבהמה ואין מוליכין בהן אמת המים. ואין מלקטין מהן עשבים. מפני כבודן של מתים. ואם לקט שורפן במקומן . ובאבל (פרק י"ד) אין מוציאין את המים לבית הקברות ולא יעשה שם שביל. ולא ירעה בהמתו שם. ולא יטייל בהם קפנדריא ולא ילקט משם עצים ועשבים. ואם ליקטן אסורים בהנאה ואם בשביל בית הקברות עצמן מלקטן ושורפן במקומן.
והתם [בסוגיין] תנן: קבר חדש נמדד ונמכר ונחלק והישן לא נמדד ולא נמכר ולא נחלק, פי' אין מודדין אותו לידע כמה מתים נקברו במקצתו שיתנו אותה מדיד' למתים אחרים ולא נמכר משום פגם משפחה ולא נחלק בין היורשין אלא כולן נקברין שורות שורות לעצמן והכל מפני כבודן של מתים.

מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. יש מפרשים רשאין לבטל אבל אינו חיוב אלא אם כן הוא מת מצוה, ויש מפרשים מבטלין חייבין לבטל, ולעיל בריש פרק קמא (מגילה ג, ב ד"ה מת מצוה) ובכתובות בריש פרק האשה שנתאלמנה (יז, א ד"ה הא דאמרינן מבטלין) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. ויש מן הגאונים ז"ל שאמרו דלמאן דלא מתני ולא תני לית ליה שיעורא למטה אלא כל שיש שמתעסקין בקבורתו די.

כיון דשמעית להא דאמר דוד (תהלים כו, ח) ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך לא גריסנא אלא בבי כנישתא. פירוש: כיון שנתתי על דעתי להתבונן במה שאמר דוד, אבל אי אפשר שלא קרא אותו פסוק מעיקרא.
והא דאמרינן לעיל (מגילה כו, ב-כז, א) דבית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת, היינו לפי מה שהורגלו שלא לגרוס בבית הכנסת אלא בבית המדרש.

מתני': לכל מפסיקין לחנוכה ולפורים ולתעניות ולמעמדות וליום הכפורים. פירוש ליום הכפורים במנחה דומיא דתעניות ומעמדות שקורין שלשה, והיינו דנקט יום הכפורים ולא נקט נמי ימים טובים, דאי ליום הכפורים בשחרית קאמר מאי שנא ליום הכפורים ליתני נמי ימים טובים דלכולן מפסיקין.

ת"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש כתב הרמב"ן ז"ל בתי הקברות אסורין בהנאה אין אוכלין בהם ולא שותין בהם ואין עושין בהם מלאכ' ולא קורין בהם ולא שונין בהן כללו של דבר אין נאותין בהן ואין נוהגין בהן קלות ראש. גרסינן באבל אין מוציאין אמת המים לבית הקברות ולא יעשה שם שביל ולא ירעה בהמתו שם ולא יטייל שם ולא יעשה שם קפנדרי' ולא ילקט משם עצים ועשבי' ואם לקטם אסורים בהנאה ואם בשביל בית הקברות עצמו מלקטן ושורפן במקומן ועוד תניא התם קבר חדש נמדד ונחלק ונמכר והישן לא נמדד ולא נמכר ולא נחלק פי' שאין מודדין אותו לידע כמה מתים נקברו במקצתו שיקנו אותה מדה למתים שכנגדן ולא נמכר משום פגם משפחה ולא נחלק בין היורשין אלא כלן נקברין שורות שורות לעצמן והכל מפני כבודם של מתים ואסור לישבע על הקבר או להלך ולרמוס בו העושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו:

כתב רבינו הגדול ז"ל בספר תורת האדם נהגו במקומותינו לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש ולרחוץ ידים באמת ואומרי' שהם רומזי' ליצירת האדם כענין שאמרו בהגדה ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס ומן העפר למה מים ועפר מפני שתחלת' מן המים וסופה מן העפר לפי' נבדקת בהם שאם טהורה היא כבריתה ואם לאו תחזור לעפרה ומן העפר והמים הללו רמז ליצירה ולמיתה הם והעשב רמז לתחיית המתים כעין ויציצו מעיר בעשב הארץ ומפי א' מרבותי שמעתי קבלה בידו שהוא רמז לטהרת הטומאה לומר שאין טומאה זו נטהרת אלא בענין ג' דברים הללו במים ואפר פרה ואזוב וזה טעם יפה ע"כ דברי רבינו ז"ל והגאון ז"ל נשאל על זה ואמר שלא נהגו בהם ושאין צריך לרחוץ ידים בשובו מן הקבר אלא לנושאי המטה או לנוגעים בקבר ובמקום שנהגו טוב ומנהג חסידים הוא אבל אותם עשבים אין תולשים אותם מבית הקברות אלא מחוצה לו ד' אמות ואין זה מקומו יותר:

מתניתין ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים וכו':

גמרא תנן התם בא' באדר משמיעין על השקלי' ועל הכלאי' פי' להפריש כלאי הכרם שעכשיו צומחין הזרעים וניכרים וצריך להפרישם שלא יקדשו וכן משמיעין להביא שקלים בחדש אדר להקריב מהם קרבנות צבור מניסן ואילך מתרומה חדשה והיינו בניסן כתיב הכא לחדשי השנה וכתיב התם ראשון הוא לכם לחדשי השנה וכיון דבניסן בעי' לאקרובי מקדימין וקרינן בא' באדר כי היכי דליתן שקלים במק' באדר:

מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת לקבורה ולהכנסת כלה מבית אביה לבית בעלה בד"א כשאין לאותו המת כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו בכדי שיש שם כדי לכבדו בכבוד הראוי לו ובשני של כתובות פסקנו בה דרך אחרת שעליה אנו סומכים יותר והארכנו שם גם כן בקצת דברים שקצרנו בהם כאן בד"א למי שקרא ושנה לעצמו אבל מי שהשפיע לזולתו אין בו שיעור והכל מבטלין נשים ועמי הארץ מ"מ בעשרה לבד דיים ואין האחרים מבטלין ויש מי שאומר שהנשים הכשרות וזריזות במה שנצטוה להן דינן כמי שקרא ושנה ובבטול מלאכה מ"מ לכל מבטלין אותה כמו שהתבאר במסכת מועד קטן מ"מ אף אנו פסקנו שם שאף היא תלויה בדין זה בית הקברות אין נוהגין בה קלות ראש ואין מרעין בו את הבהמות ואין מוליכין בו אמת המים כדי להשקות שדותיהם ואין מלקטין בהם עשבים מפני כבודן של מתים ואם לקט שורפן במקומן ולא די להם בתולש ומניח שלא ליהנות ממה שיינק מגוף המתים וגדולי המפרשים מיחו במקומותיהם שלא לקיים בהם אילנות לאכול פירותיהם ודוקא במקום הקברות ויש שמתירין לקיימן אלא שמוחין שלא ליטע ושלא לזרוע וקצת רבני צרפת כתבו שלא נאסר אלא בעשבים וזרעים וירקות שהם בקרקע עולם אבל באילנות מותר:

המשנה הרביעית והכוונה בה עם כוונת המשניות שאחריה עד סוף הפרק בענין החלק השלישי לבאר ענייני פרשיות של קריאת כל השנה והתחיל בפרשיות של אדר מתוך שעיקר המסכתא בעניינים של חדש אדר והוא שאמר ר"ח אדר וכו' והוא שכבר ידעת שבאחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכינו כלם את שקליהם באחד בניסן שנאמר זאת עולת חדש בחדשו חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה כלומר בחדושו ר"ל במה שנתחדש בו ועכשיו הוא אומר שעושין לה השמעה אחרת והיא קריאת פרשת שקלים ואמר על זה שאם חל להיות בשבת קורין בו ביום בפרשת שקלים ואם חל באמצע שבת קורין אותה קודם אדר בשבת שעברה שהיא שבת אחרונה של שבט ומפסיקין לשבת הבאה שאין אומרים בה פרשת זכור שהרי יש שתי שבתות עד פורים ואלו נאמר זכור בשבת שניה נמצא שבת מפסיק בין זכור לפורים ואנו רוצים לסמוך זכור לפורים כדי לסמוך מחיית זכר עמלק בשל המן בשניה זכור פי' לא שניה דוקא שהרי לפעמים יש בה הפסקה אלא שבת שיש בה פרשה אחר פרשת שקלים הוא שבת של פרשת זכור בשלישית פרשת פרה אדומה להעיר את הטמאים ליטהר לעשות פסחיהם בטהרה ברביעית החדש הזה ששם פרשת הפסח ובתלמוד המערב אמרו בדין שתקדום פרשת החדש לפרשת פרה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה על ידי אלעזר ולמה הקדימוה מפני שהיא טהרתן של ישראל בחמישית חוזרין לכסדרן פי' בגמ' לסדר הפטרות והוא שבאותן שבתות של ארבע פרשיות מניחין הפטרה של סדר היום ומפטירין בהפטרות של פרשיות מפני שבהפטרה הולכין אחר קריאת ספר האחרון והוא ענין דסליק מינה ואין יוצאין מכלל זה אלא במחר חדש שמפטירין בה אע"פ שלא קראו בה אלא בסדר היום מטעם הכרזה ואומר עכשיו שבחמישית חוזרין לסדר הפטרות של סדר היום ואותן שהנחנו הלכו להם אבל סדר פרשיות לא הניחו כלל אלא שמוציאין שני ספרי תורה באחד קורין פרשת היום ובשני פרשת שקלים וכן בחברותיה:

לכל מפסיקין פירושו לכל ענין שאירע בשבת מפסיקין בהפטרות סדר היום ומפטירין בענין המאורע לראשי חדשים שמפטירין בהשמים כסאי או במחר חדש ולחנוכה בנרות של זכריה ואם יש בה שתי שבתות מפטירין בראשון בנרות של זכריה ובשניה בנרות של שלמה ומ"מ מקדימין בשל זכריה שהם עיקר מפני שהיתה המראה לבית שני שבו היה הנס ומ"מ פורים ותעניות ומעמדות אין בהם הפטרה והפסקה שלהן היא של פרשיות שמפסיקין בסדר השבוע וקורין במאורע וכן בימי המועדות שלא הוזכרו כאן אבל ראש חדש וחנוכה אין בהם הפסק פרשה אא"כ באו בחול בשני ובחמישי וכל המשנה מתבארת כן בקריאת שלשה:

על ר"י בר אלעאי שהיה מבטל ת"ת כו' מפורש פ"ב דכתובות:

תריסר אלפי גברי כו'. יש לכוין על מספר הזה לפי שהשטן מקטרג אז ומצינו בי"ב אלף איש שלא היה כח לשטן עלייהו כשצבאו על מדין דכתיב לא נפקד ממנו איש וענין שיפורי נמי לבטל כח השטן כטעם השופר בר"ה ומ"ד כנתינתה כו' ה"מ למאן דקרי כו' לפי' הרי"ף היינו דבנתינתה לא באו עדיין לכלל המדה גדולה לתלמוד ולפי' האחרים נתינתה נמי לא הוה רק לקבלה ולא באו עדיין לכלל מדה גדולה הימנה ללמדה לאחרים:

גלו למצרים שכינה עמהם שנא' הנגלה נגליתי כו'. שהיתה השכינה מדברת עמהם במצרים לא הוה אצטריך לאתויי דכמה דבורים מפורשים בתורה שהיה שם מהקב"ה למשה ולאהרן אלא דודאי מלא כל הארץ כבודו אבל מ"מ גילוי השכינה היא במקומות מיוחדות כמו במשכן ומקדש וקאמר דה"נ היה להם גילוי שכינה בגלות מצרים מדכתיב הנגלה נגליתי וגו' בלשון כפול להורות על גילוי שכינה שם ועי"ל הנגלה נגליתי הכפול מלשון גלות כביכול שהשכינה מצטערת ג"כ בגלות וכן למענכם שולחתי בבלה היינו גילוי השכינה וכן מי זה בא מאדום גו' שהיה גילוי השכינה שם ובגירסת ע"י מייתי נמי גלו לעילם שכינה עמהם שנא' ושמתי כסאי בעילם דהיינו מקום מיוחד לגילוי שכינה וקאמר דאף כשהן עתידים כו' דהיינו שתחזור גילוי שכינה לירושלים ולא תשאר שם במקום שגלו ישראל כבר מדכתיב ושב ה' את שבותך כמו עם שבותך ודקדק לומר דזה יהיה כשהן עתידין ליגאל מגלות אדום אבל כשנגאלו כבר מגלות בבל נשארה גילוי שכינה שם דהא בזמן אביי שהיה כמה מאות שנים אחר שנגאלו מבבל ועדיין נשארה גילוי השכינה שם בב"ה:

בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא כו'. עיין פרש"י וכעין זה פי' בערוך והוסיף בזה וקרי' שף ויתיב כלומר שנסע ממקדש וישב שם כו' ע"ש:

עלוב ושאינו עלוב מי כו'. כה"ג אמרינן בפ"ב דתענית ושם מפורש:

ואהי להם למקדש מעט אלו כו'. אסיפא דקרא דכתיב בארצות אשר באו שם קסמיך:

ה' מעון אתה היית לנו אלו כו'. אסיפא דקרא בדור ודור קסמיך דהיינו גם כשאין ב"ה קיים יהיה מעון לנו בבתי כנסיות כו':

כיון דשמעי' להא דקאמר דוד ה' אהבתי מעון כו'. הלשון מגומגם כיון דשמעי' כו' דמאי שמע ליה דקרא מפורש הוא בספר תהלים גם קשה דמהיכא משמע ליה דהאי מעון ביתך בי כנישתא הוא ואימא דבית המקדש הוא כפשטו ונראה לישב דהא דקאמר כיון דשמעי' קאי ארישא דלעיל דמעון אתה היית לנו בדור גו' איירי בבהכ"נ ה"נ האי מעון ביתך איירי נמי בבית הכנסת אבל בבה"מ לא מוקמי ליה הכא כי התם דביתך בית הכנסת משמע ליה מיהו יש לדקדק דהכא משמע דעיקר הלימוד יהיה בבית הכנסת במקום תפלה ובפ"ק דברכות אמרו בהיפך מריש הוה מצלינ' בבית הכנסת כיון דשמענ' להא דאמר אוהב ה' שערי ציון גו' דאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה מצלינא ביני עמודי היכי דגריסנ' ויש לחלק כמ"ש הטור סי' צ"ו דהתם איירי דוקא במי שיש לו מדרש קבוע בתוך ביתו ועיין בחידושינו שם:

עתידים בתי כנסיות כו' שיקבעו בא"י כו'. ועד"ז יש לכוין במזמור שמחתי באומרים לי בית ה' נלך גו' זה המזמור בגלות נאמר ששמחתי באומרים לי בית ה' נלך שהוא בית הכנסת כאילו עומדות היו רגלינו בבה"מ בירושלים ולכך שמחתי בהליכתי לבית הכנסת כאילו באתי למקדש לפי שירושלים הבנויה כעיר שחוברה גו' ר"ל ע"פ שאמרו במדרש לעתיד יהיה בהמ"ק גדול כירושלים שבעוה"ז וירושלים יהיה גדול ככל א"י וע"ז אמר מה טעם יהיה בית המקדש לעתיד כ"כ גדול לפי שבירושלים הבנויה לעתיד יהיה חוברה לה למקדש יחדיו כל מקומות של בתי הכנסיות שהיו בעוה"ז ונמצא עתה בגלות שאני עומד בבית הכנסת הרי הוא מקום המקדש גופי' דלעתיד ועד"ז אמרו פ"ק דברכות תפלתם לא נאמר אלא בבית תפלתי שהקב"ה מתפלל שם כמ"ש בברכות ששמע ר"י כ"ג שהיה הקב"ה מתפלל יה"ר מלפני שיכבשו רחמי כו' ומסיים ושמחתים בבית תפלתי דהיינו בבה"מ שיבנה לעתיד בא"י דבעוה"ז בגלות הוא יקרא לכל העמים דהיינו בתי כנסיות שבכל ארץ העמים שיקבעו לעתיד בא"י מחובר לבית המקדש:

שנאמר כי כתבור גו' ומה תבור וכרמל שלא באו כו'. דיבוא משמע שבאו ממקומם למקום אחר והיינו למקום הר סיני ולפי הענין שם בא הדמיון כי כתבור גו' כמו שאלו הרים גלו ממקומם למקום תורה כן יגלו יושבת בת מצרים ממקומם ולכך עשי לך כלי גולה גו' ונראה דההרים אינן בעלי בחירה לבא לשמוע תורה אלא ששר ההרים בא וכ"כ התוס' ברפ"ק דחולין גבי גינאי נהר' דשמא שר של ים היה:

למה תרצו דין עם סיני כו'. נסמך זה המאמר לכאן דפליג אדלעיל שלא באו ההרים ללמוד תורה אלא לעשות דין עם הר סיני לומר שהם גבוהים יותר ממנו ועליהם ראוי ליתן תורה אבל יצתה ב"ק שגבהות' הוא מומם בזה וכדאמרינן פ"ק דסוטה לעולם ילמוד אדם מדעת קונו שהרי הניח הקב"ה כל ההרים והגבעות והשרה שכינתו על הר סיני כו' שנא' את דכא ושפל רוח גו' גם בזה יש לפרש שר של ההרים:

גמרא גלו למצרים כו' שנאמר הנגלה כו' וגו' גלו לעילם שכינה עמהן שנאמר ושמתי כסאי בעילם (ירמיהו מ״ט:ל״ח). כ"ה בע"י:

שם עלוב כו'. הרש"א בח"א בתענית פי' דהיינו חצוף ע"ש ונראה דחיילי' מגיטין (לו ב):

שם הנכנס לבהכ"נ להתפלל מצוה לעשותו קפנדרי' כו'. כ"ה גי' הרא"ש והר"ן כאן וברי"ף שלהי ברכות:

גמ' רבש"ע עלוב כו'. נ"ב שאני ס"נ. ולא יכול לילך משם לבדו. ויל"ד אמאי מבעתו ליה ואבוה דשמואל ולוי דנפקו אמאי והא ודאי לא היו יושבים שם בטלים אלא עוסקים בתורה ואמר בסמוך דמצוה חביבה היא דכתיב אהבתי מעון ביתך ואמרינן (ברכות ח' א') מ"ד אוהב ה׳ שערי ציון המצוינים בהלכה כו׳. שמא באמת עסקו אז בדבר הרשות דשרו להו כדלעיל דמקרי בי רבנן. וא"ת כי אתיא שכינה הו"ל לאעסוקי באורייתא. י׳׳ל כיון דלא עסקי בה עד האידנא לא מגנא כה"ג:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָלוּב וְשֶׁאֵינוֹ עָלוּב, יָכוֹל וְאֵינוֹ יָכוֹל. נראה לי בס"ד נקיט על עצמו שתי חלוקות אלו כי הוא היה גלגול בבא בן בוטא אשר ניקר הורדוס את עיניו וגם עתה בגלגול זה נסתמא בידי שמים לכן 'שֵׁשֶׁת' בא"ת ב"ש הוא 'בבא' וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים יעוין שם, ולכן כנגד מה שקרה לו על ידי הורדוס נקיט חלוקא דעלוב וכנגד מה שקרה לו בידי שמים בגלגול זה נקיט חלוקה דאינו יכול.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: בּוֹא וּרְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יש להקשות אומרו בא וראה להיכן יבא? ונראה לי בס"ד כי בימיהם היה ניכר גילוי שכינה בחוץ לארץ בבתי כנסיות, וכדאמר שכינה בבבל היכא שריא? אָמַר אַבַּיֵּי: בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּהוּצְל וּבְבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּשָׁף־וְיָתִיב בִּנְהַרְדְּעָא, ולזה אמר בּוֹא לבתי כנסיות שבחוץ לארץ, וּרְאֵה בעיניך כמה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל כי תמצא שם השראת שכינה בגלותם בחוץ לארץ.

עֲתִידִין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אין הכונה שתעקר גוף הקרקע שלהם ותהיה בארץ ישראל, וכן ב'תָּבוֹר וְכַרְמֶל' לא נעקר הקרקע שלהם אלא הכונה הוא כמו שיש לגוף האדם צל רוחני שמקיפו שהגוף מושך חיות ממנו, כן יש צל שהוא אויר זך ורוחני חופף על הארץ כולה ומאיר לה ואין הצל של כל הארצות שוה בזכותו ומעלתו ויש בזה כמה מדרגות בצללים החונים על ארצות חוץ לארץ, ובודאי צל ארץ ישראל הוא מעולה וזך ביותר לפי ערכה של ארץ ישראל.
ולכן אמרו רבותינו ז"ל (חולין צא:) על פסוק (בראשית כח, יג) 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ' שקיפל הקב"ה את כל ארץ ישראל והניחה תחתיו של יעקב אבינו ע"ה ושכב עליה, וקשה לפי פשוטו אם כן בני אדם שהיו יושבים בה להיכן הלכו וישבו? וכן הבעלי חיים והבניינים והמטלטלים היכן היו? אך הכונה הוא על הצל שהוא האויר הרוחני החופף עליה שהוא לה כמו הנשמה הנותנת חיות לגוף. וכיוצא בזה כתב השל"ה ז"ל בפרשת ויחי, בכל מקום ששם עומדין יחד כל זרע ישראל שם נמצא אויר ארץ ישראל, ושם מותר להקריב לה' וכמו שעשו ישראל במדבר ארבעים שנה, ולכן אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית מז, ל) 'וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי' אף על פי שנפטר בחוץ לארץ יעוין שם.
ובזה פירשתי רמז הכתוב (דברים א, ח) 'רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ' דקשה והלא עודם במדבר והיכן נתן להם את הארץ? אך הכונה על אויר ארץ ישראל כולה שהיה חונה אתם במדבר, וזהו ראו ראיה רוחנית.
ובזה פרשתי (במדבר יג, ל) 'עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ' ולכן אמרו (במדבר יד, ט) 'סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם' הוא האויר הנזכר, וזה סימן מובהק כי הֳ' אִתָּנוּ למסרם בידינו ולכן אַל תִּירָאֻם כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהֶם בודאי כי כבר כבשנו את הארץ בעודנו במדבר מחמת הצל הנזכר.
ועל כן מה שאמר כאן עֲתִידִין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לאו על גוף הקרקע קאמר שתעקר אלא על האויר שהוא הצל הפרוס וחונה בבתי כנסיות ובתי מדרשות וכן הענין ב'תָּבוֹר וְכַרְמֶל' שבא הצל שלהם ולא גוף ההרים.

כֻּלְּכֶם בַּעֲלֵי מוּמִין אַתֶּם אֵצֶל סִינַי!. נראה לי בס"ד לכך קראם (תהלים סח, יז) 'הָרִים גַּבְנֻנִּים' כי גב רוצה לומר אחור, דהר סיני נחשב צד הפנים והם נחשבין גב שהוא צד האחור, והנה אותיות האחור של אותיות 'סִינַי' שהם הגב שלהם הם ט"ן מ"ט. פירוש טן כלומר גוף כמו שאמרו 'טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ' ומט הוא כמו (ישעיה נד, י) 'וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה' וקראתם גב להר סיני, כלומר הם גוף מט ונשפל לגבי סיני.

מַאי דִּכְתִיב (תהלים צ, א): "ה', מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ", אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. נראה לי קראם 'מָעוֹן' מפני ששם מתגלה נועם ה' שהוא אור השכינה, דכתיב (תהלים כז, ד) 'לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הֳ' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ', ולכך נקראים מָעוֹן אותיות נוֹעַם.
ונראה לי אות נו"ן דמעון הוא מספר ת"ש, ועם אותיות 'מעו' דמעון נעשה צירוף 'תשמעו' ויש בזה שתי משמעות, האחת לשון קיבוץ ואסיפה כמו (שמואל א' טו, ד) 'וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם' ואחת כפשוטו שהוא ענין שמיעה שמתאספים שם לשמוע בחוקי אלקים ותורותיו.

מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. נראה דדרכם היה לאחר שיבא החתן לבית הכלה ועושים שם חופה ושבע ברכות ואחר כך הולכת הכלה לבית החתן עם הנשים המלוים אותה ואחריה הולך החתן עם האנשים אשר הולכים עמו ואלו האנשים ההולכים עם החתן נחשבת הליכתם ולויה שלהם לכבוד הכלה שהיא יוצאה מבית והולכת לבית החדש שהוא בית חדש שלה אבל החתן הוא הולך לביתו ומקומו ולכן קורין לויה זו הכנסת כלה ואין קורין אותה על שם החתן דאין זו כניסה חדשה אצלו כי הוא נכנס לביתו.

תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי, וְשִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרָא. עיין במהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד כי זה עושין לְמַאן דְּקָרִי וְתָנִי והיינו קרי תורה שבכתב שהיא תנ"ך ותני משניות וכדמסיק הני מילי למאן דקרי ותני ולכן בעבור כבוד תורה שבכתב שהיא תנ"ך עושין כבוד בי"ב אלף גברי כי התורה יש בה ארבע חלוקות שהם טנת"א שהם טעמים נקודות תגין אותיות ואלו הטנת"א ישנם בשלשה שהם תורה נביאים כתובים שכל אחד מהם יש בו טנת"א דהתגין ישנו גם בנביאים וכתובים ולכן מגילת אסתר מתייגים אותה אף על פי שהיא כתובים כי ד' בחינות אורות של טנת"א שייכים בכל התנ"ך ונמצא בין הכל יש י"ב בחינות אורות של טנת"א בתורה שבכתב ולכן כנגד זה עושים למאן דקרי בי"ב אלף גברי ובעבור כבוד המשנה דתני שהיא ששה סדרים עושים כבוד בשיתא אלפי שפורי.

"וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט, בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל. נראה לי בס"ד הא דקראם 'מִקְדָּשׁ מְעַט' ולא אמר 'מִקְדָּשׁ קָטָן'? כי ידוע דבית המקדש נקרא אוצר דכתיב (מלאכי ג, י) 'הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר' והטעם כי הוא מכוון כנגד אוצר העליון דעליו כתיב 'יִפְתַּח הֳ' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם' ושם אדנ"י בשלימותו באות א' הוא גבורה ממותקת כי אות א' בא משם אהי"ה כנודע וכשהוא חמשה שמות כנגד חמש גבורות הנה הוא עולה שכ"ה בסוד נַעֲרָה [325] כד קבלת דכר, ולכן 'אוֹצָרוֹ הַטּוֹב' [325] עולה שכ"ה כמנין חמש שמות שם אדנ"י בשלימותו בסוד הנייתוק של הגבורה, ולזה אמר יִפְתַּח הֳ' לְךָ אֶת 'אוֹצָרוֹ הַטּוֹב' אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ, דאמרו רז"ל בגמרא (תענית ב.) למה נקראים גבורות גשמים מפני שהם יורדים בגבורה ודוק היטב.
והנה בית המקדש העקרי הוא מכוון כנגד אוֹצָרוֹ הַטּוֹב שעולה שכ"ה אבל בתי כנסיות ובתי מדרשות אינם מכוונים כנגד אוֹצָרוֹ הַטּוֹב שהוא שכ"ה ואם תחסר מן מספר מִקְדָּשׁ [444] מספר שכ"ה [325] ישאר מספר מְעַט [119] לכך אמר וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ שהם יחסרון מן מקדש העקרי שבה וישאר להם מספר מְעַט מן מספר מקדש.

שְׁמַע מִינָהּ, הַאי מַאן דְּיָהִיר, בַּעַל מוּם הוּא. קשא מה חדוש קא משמע לן בזה? הלא הגאוה היא רעה והכל יודעין שהגאה הוא רע ומשוקץ וראוי לגנותו בשם רע ומשוקץ דהוא מגנהו טפי מן אומרו בעל מום! ונראה לי דבא ללמדנו שתפילתו פסולה כי תפלה במקום הקרבה ועבודה ובעל מום פסול לעבודה.

גמ' בבי כנישתא דשף. עיין ברמב"ן במלחמות ספ"ד דכתובות:

שם מריש הואי גריסנ'. עיין ברכות ד' ח' ע"א:

במשנה ר"ח אדר שחל להיות בשבת וכו' בחמישית חוזרין לכסדרן. ויש לתמוה מאי קמ"ל הא מלתא דפשיטא היא דמ"ש שבת חמישית משאר כל שבתות השנה דלא איצטריך למיתני שקורין בהן כסדרן וכיון דמפסיקין מכסדרן וקורין בע"א קתני לה בהדיא ממילא שמעי' דבאין מפסיקין קורין כסדרן תו קשיא לי דהא ברישא דמתני' קתני חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת והאי מפסיקין ע"כ היינו שקורין כסדרן וא"כ תו ל"ל למיתני דבחמישית חוזרין כסדרן דמכ"ש שמעי' לן ומ"ש נמי דשני בלישנא. והנלע"ד בזה דשפיר איצטריך למיתני והיינו משום דבשמעתין מפרשים דהא דקורין בפרשת שקלים היינו משום דשואלין ודורשין ל' יום ושתי שבתות לר"ג ועיקר הך מלתא לגבי פסח מתני' ומהתם ילפינן לה בפ"ק דפסחים מקראי וא"כ לפ"ז סד"א דכיון דבר"ח ניסן שחל בשבת או בשבת שלפני ר"ח קורין בהחדש הזה לכם מטעמא דשואלין ודורשין א"כ כ"ש בשבת שלאחר ר"ח ובשבת שלפני פסח שסמוכות יותר לפסח שייך יותר לקרות בהן פ' החדש הזה לכם עצמה מהאי טעמא גופא דשואלין ודורשין ונהי דבפ' שקלים לא אמרינן הכי שאני התם דהך שואלין ודורשין דשקלים לא הוי מאותה פ' שקלים עצמה כדדרשינן בגמרא דפ' כי תשא באדנים כתיבא ובפרשת את קרבני לחמי לרב שקלים לא כתיבא התם אלא דאפ"ה תקנת חכמים בעלמא היא להזכיר פ' שקלים תוך ל' יום או שתי שבתות ואסמכוהו אשואלין ודורשין דפסח משא"כ בהך שואלין ודורשין בפ' החדש הזה לכם עצמה ודאי יש סברא גדולה לומר שבכל שבתות שמן ר"ח ניסן עד הפסח יש לקרותה דהיינו שואלין ודורשין בהלכות פסח ממש מש"ה קמ"ל במתני' דלא אמרינן הכי אלא בחמישית חוזרין לכסדרן והיינו משום דעיקר מילתא דשואלין ודורשין בהלכות פסח לאו לענין קריאת הפ' בבהכנ"ס איירי אלא לת"ח היושבין בבה"מ או עכ"פ הרב ותלמידיו משא"כ לקרותה בבהכנ"ס אינו אלא סייג ומנהגא בעלמא דאסמכוהו אשואלין ודורשין כמו בפרשת שקלים כן נ"ל נכון ודוק היטב:

דרש בר קפרא מאי דכתיב למה תרצדון וכו' למה תרצו דין עם סיני וכו'. עמ"ש אני הפעוט בספרי הקטן ראש דוד פ' ויצא דף כ"ד בס"ד:

(כט א) בבבל היכא אמר אביי בבי כנישתא דהוצל וכו'.—עי' באגרת רש"ג שביוחסין^*[והובא ברש"י על הרי"ף כאן.] שהעתיק: "רב אמר בכנישתא דהוצל ושמואל אמר בכנישתא דשף ויתיב בנהרדעא. ולא תימא הכא ולאו הכא אלא וכו'".

(שם) דכי מרחיקנא פרסה עיילנא וכו'.—צ"ל שהיו לפניו בתי כנסיות אחרים סמוכים לו יותר מהוצל או משף ויתיב בנהרדעא, שאם לא כן היה מחויב ליכנס ולהתפלל שם, כדאיתא בפסחים מו א.

להכנסת כלה. ללוותה מבית אביה לבית חופתה: כגון דחייצי גברי מאבולא לסיכרא. מחיצת אנשים משער העיר עד בית הקברות מקום שסופדין אותו שם: כנתינתה. של תורה: דשף ויתיב. ובנאה יכניה וסיעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהילים קב): דכי מרחקנא פרסה. אני נכנס להתפלל בתוכו: רב ששת. סגי נהור הוה: בית רבינו. רב: וככרמל בים יבא. למדנו שעבר כרמל את הים ואימתי היה בשעת מתן תורה: כשמה. כמשמעה: אדמקיפנא אדרי איעול בהא. בעוד שאקיף שורות של בתים הללו אכנס דרך הבית הזה ואקצר את הדרך ממבוי למבוי ובית הכנסת בין שניהן: מעיקרא. קודם שנבנה בית הכנסת שם: ארישא. משום כבודן של מתים אאין נוהגין בהן קלות ראש קאי: מתני' קורין בפרשת שקלים. להודיע שיביאו שקליהן באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה כדאמרינן בגמרא: ומפסיקין לשבת הבאה. מלומר פרשה שנייה כדי שתקרא פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים לסמוך מחיית עמלק למחיית המן: פרה אדומה. להזהיר את ישראל לטהר שיעשו פסחיהן בטהרה: ברביעית החודש הזה לכם. ששם פרשת הפסח ובש''ס ירושלמי גרסינן אמר ר' חמא בדין הוא שיקדום החודש לפרשת פרה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה ומפני מה הקדימוה שהיא טהרתן של ישראל: לכל מפסיקין. מלקרות בענין היום וקורין בענין מועד מעין המאורע: למעמדות. וקורין במעשה בראשית כדקתני לקמן במתניתין: גמ' משמיעין על השקלים. בהכרזת בית דין:

מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. ולא קשיא מההיא דמס' דרך ארץ (זוטא פ''ח) דאמרי' מעשה ברבי עקיבא שמצא מת מצוה בדרך ונשאו ארבעה מילין עד שהביאו לבית הקברות וכשבא אצל ר' יהושע ור' אליעזר וספר להם אמרו לו על כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאילו שפכת דם נקי לא היה מפני שבטל למודו אלא משום שהזיזו ממקומו ומת מצוה קונה מקומו: הני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. ממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אית ליה שיעורא ואין מבטלין תלמוד תורה בשבילו אלא כדי צורכו להתעסק בו ודוקא לענין ביטול תורה אבל לענין ביטול מלאכה אסור לכל בני העיר שהרי בפרק אלו מגלחין (מו''ק דף כז: ושם) לא מחלק בענין איסור מלאכה בין מאן דקרי ותני למאן דלא קרי ותני.: . אין מרעין בהן בהמות. משום כבודן של מתים אבל האילנות שנוטעין בהן מותרין ואין בהם משום כבודן של מתים אחרי שאינן על הקברים עצמן: לכל מפסיקין וכו' וליום הכפורים. צריך לומר דמיירי במנחת יום הכפורים שחל להיות בשבת ואהא קאמר שמפסיקין מן הסדר שחל באותו שבת וקורין בפרשת עריות וכן בכל הני שאין קורין אלא ג' כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים דליכא למימר דמיירי ביום הכפורים שחרית שקורין בפרשת אחרי מות בחול ששה ובשבת שבעה דא''כ אמאי נקט יום הכפורים אפילו שאר מועדות נמי: