מועד קטן ב ע"א

פרק ראשון - משקין בית השלחין

דף ב - א

מתניתין:

א. בחול המועד משקין בית השלחין, שהיא שדה הנמצאת במקום מוגבה, כגון שדות שבהרים, ואין מספיקה לה השקאה של הגשמים כיון שחלק ממי הגשמים זורם ממנה כלפי מטה, ואינו נקלט בה, ולפיכך היא טעונה השקאה קבועה על ידי אדם.

ומותר לטרוח ולהשקותה אפילו בחול המועד [שנאסרה בו מלאכה] ^[1].

והתירו חכמים להשקותה, כיון שאם לא ישקו אותה בחול המועד יגרם הפסד גדול.

וכמו כן בשנה השביעית, שאסור לעבוד בה את האדמה, התירו חכמים להשקות את שדה בית השלחין, כדי שהיא לא תיפסד.

וזה שאמרנו משקין בית השלחין בחול המועד, הוא:

בין להשקותה ממי מעיין שיצא בתחילה, שרק עתה החל לנבוע ועדיין לא חקק לעצמו דרך בקרקע.

בין מהמים של מעיין שלא יצא בתחילה, אלא שכבר זמן רב החזיק דרך לעצמו.

והיינו, שיכול אדם לפתוח את אמת המים במקום שמגיעין אליה מי המעיין, בין מעין חדש ובין מעין ישן, כדי שמשם יימשכו המים לשדה.

אבל, אין משקין את בית השלחין בחול המועד לא ממי הגשמים, לפי שיש טירחה יתירה בהשקאה מהם.

[ואף אם הם נמשכים באמצעות אמת המים, שאין טירחה בהשקאה שכזאת, שהיא דומה להשקאה ממי מעיינות שאין בהם טירחה יתירה, בכל זאת גזרו חכמים שלא להשקות מהם, כי יש לחוש שעל ידי ההשקאה ימעטו המים, ויבואו להשקותם מימי גשמים המכונסים בבבורות, ויש טירחה בהשקאה כזאת ויבואר לקמן בגמ'].

וכן לא ישקה במועד ממי הקילון, שהם מים הנשאבים מבור עמוק שמכונסים בו מים, טורח גדול הוא לדלות ממנו, ולכן אסור הדבר בחול המועד ^[2].

ב. ואין עושין בחול המועד עוגיות לגפנים, חפירות עגולות סביב עיקרי הגפנים, העשויות לקבל מים, כיון שיש בעשייתם הראשונה טרחה יתירה.

ג. רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין עושין את האמה בתחילה במועד, לפי שעשיית אמת מים חדשה היא טרחה יתירה.

וכן אין עושים אמת מים בתחילה בשביעית.

ונחלקו בגמרא בטעם האיסור בשביעית [דף ד ב].

וחכמים אומרים: אף עושין את האמה בתחילה, בשביעית.

וכמו כן מתקנין את אמות המים המקולקלות, שנסתמו ואינן עמוקות [כראוי להשקאה], במועד.

ד. ומתקנין את קלקולי המים, כגון שנפלו אבנים לבורות השתיה, שברשות הרבים, וחוטטין אותם, שמעלים את האבנים והצרורות ואת העפר התיחוח שבבורות המים, אך לא יטרח ויחפור.

ה. ומתקנין את הדרכים, מפנים מהם קוצים, ואת הרחובות, מקום שיושבין בו בני העיר, ואת מקוואות המים.

כלומר, אם נפלו אבנים ועפר לתוכם, מעלים אותם כדי לתקנם ולהכשירם.

ו. ועושין כל צרכי הרבים כמבואר בגמרא [דף ה א].

ז. ומציינין את הקברות, שמסמנים אותם בסיד שלא יתקרבו אליהם אוכלי תרומה. ואין בסיוד טרחה יתירא.

ח. ויוצאין שלוחי בי"ד אף על הכלאים, לבדוק את השדות אם לא גדלים בהם כלאיים, ולעוקרם.

גמרא:

שנינו במשנה: משקים את בית השלחים במועד ובשביעית, בין ממעיין שיצא בתחילה ובין ממעיין ישן.

והוינן בה: השתא, יש לומר [היינו, הרי אומר התנא במשנה], שמשקים אפילו ממעין שיצא בתחילה, למרות שיש לחוש דאתי שתבוא הקרקע שמסביב למעיין לאינפולי, שתתמוטט הקרקע הסמוכה למעיין היות ועדיין לא נחקקה ולא נקבעה דרכו של המעיין, ואפילו הכי תנן משקין ממנו, ולא חיישינן שיבואו לידי טירחה יתירה אם תיפול הקרקע ויצטרכו לתקנו.

אם כן, ממעיין שלא יצא בתחילה, וכבר דרכו קבועה והקרקע סביבו יציבה - דלא אתי לאינפולי מיבעיא!?

וכי צריך הוא התנא להשמיענו שמותר להשקות גם ממנו בחול המועד? והרי בכלל משקין ממעין שיצא בתחילה הוא!

ומתרצינן: אמרי בבית המדרש לתרץ: איצטריך, הוצרך התנא להשמיענו את דין שני המעיינות.

כי אי תנא רק את דינו של מעיין שיצא בתחילה, שהקרקע מסביבו עלולה ליפול, הוה אמינא כי רק הכא, במעיין היוצא בתחילה, הוא דאמרינן כי דוקא את שדה בית השלחין, אין, משקים אותו, היות ויש הפסד בדבר. אך שדה בית הבעל, שהוא בעמק, ואינו נפסד בלא השקאה קבועה, לא התירו להשקותו בחול המועד ממעיין היוצא בתחילה, משום דאתי לאינפולי, היות וחששו שמא תיפול הקרקע מסביב ויבואו לטירחה יתירה.

אבל מעיין שלא יצא בתחילה, דלא חיישינן דאתי לאינפולי, אימא אפילו את שדה בית הבעל נמי התירו להשקות בחול המועד.

לכן קא משמע לן התנא, כי לא שנא מעיין שיצא בתחילה, ולא שנא מעיין שלא יצא בתחילה - רק את שדה בית השלחין, אין, אכן משקים. אבל את שדה בית הבעל, לא משקים כלל.

ומבארת הגמרא את משמעות "בית השלחין":

ומאי ומנין משמע דהאי "בית השלחין" - לישנא דצחותא צמאון היא?

דכתיב בפרשת עמלק [בסוף פרשת כי תבוא]: "ואתה עיף, ויגע". ו"עייף" היינו צמא. ושם מתרגמינן את "עייף ויגע" - ואת משלהי, ולאי.

והיינו, "שלחין" בלשון התרגום הוא "שלהי" [האות ה' מתחלפת באות ח'], שמשמעותו לשון צמאון.

וממשיכה הגמרא לבאר את משמעות "בית הבעל":

ומאי ומנין משמע דהאי "בית הבעל" - לישנא דמיתבותא היא? מקום מיושב ושבע ואינו דואג למים, ודי לו בגשמים היורדים במקומו, ואין לו צורך בהשקאה.

דכתיב בנבואת הגאולה של ישעיהו: "כי יבעל בחור בתולה - יבעלוך בניך".

ומתרגמינן "ארי כמה דמיתותב עולם עם בתולתא - יתייתבון בגוויך בנייך".

והיינו, כמו שיתמלא חפצו של כל איש מאנשי העולם ותתיישב דעתו בנשואיו עם בתולה, ובבעילתה, כך יתיישבו בניך בקרבך.

וזהו הדימוי של "בית הבעל", שהיא מיושבת באמצעות מי הגשמים, בלי צורך בהשקאה.

ווהוינן ביה: מאן תנא, מי הוא התנא ששנה את משנתנו, הסובר: ^[3]

א. דרק במקום פסידא, אין, רק אז מותר לטרוח בחול המועד, וכגון השקאת בית השלחין המוזכרת במשנתנו, אבל טירחה בהשקאה לשם הרווחה לא הותרה. וכמו ששנינו במשנתנו, שבית הבעל, שאינו נפסד, אסור להשקותו במועד על אף שמשביח יותר אם ישקנו ^[4].

ב. וכמו כן סובר התנא הזה כי אפילו במקום פסידא שהותרה בו מלאכה - מיטרח נמי לא טרחינן, וכגון השקאה ממי הגשמים אסורה, מפני טירחה יתירה שבהשקאתם ^[5].

אמר רב הונא תנא דמתניתין - רבי אליעזר בן יעקב הוא, השונה את המשנה לקמן.

דתנן במשנה לקמן [ו ב]: רבי אליעזר בן יעקב אומר, מושכין את המים בחול המועד בבית הבעל רק מאילן שיש תחתיו מים לאילן אחר, על ידי שעושין תעלה קטנה ביניהם ^[6].

ובלבד שלא ישקה את השדה [של בית הבעל שמסביב לאילנות] כולה, היות והשקאת שדה זו הרווחה בעלמא היא, וסבר רבי אליעזר בן יעקב שאסור לעשותה במועד. ואם כן, הוא התנא של משנתנו, הסובר שאין להשקות עבור הרווחה בעלמא.

ומקשה הגמרא לרב הונא: מנין לך שרבי אליעזר בן יעקב השונה את המשנה לקמן הוא התנא ששנה גם את משנתנו?

אימור דשמעת ליה לקמן במשנה לרבי אליעזר בן יעקב רק לענין הרווחה, דלא הותרה מלאכה עבור הרוחה.

אך זה ששנינו במשנתנו שאסור טירחא אף במקום פסידא - מי שמעת ליה לרבי אליעזר בן יעקב שסובר כך!?

אלא, אמר רב פפא: הא מתניתין מני - רבי יהודה היא.

דתניא בברייתא בתוספתא: מעיין היוצא בתחילה, משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אין משקין אלא שדה בית השלחין שחרבה, ולקמן יתבאר מהו.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: לא כך ולא כך! וגם דבריו יתבארו לקמן.

יתר על כן החמיר ואמר רבי יהודה: אפילו בבית השלחין לא יפנה אדם, לא יטה אליה את אמת המים וישקה לגינתו ולחורבתו בחולו של מועד, היות שדבר זה הוא טירחה יתירה.

וממשיך רב פפא:

והוינן בה, בביאור הברייתא: מאי, מהי "שדה בית השלחין שחרבה", המוזכרת בברייתא?

אילימא חרבה השדה ממש, שלא גדל בה זרע, והיא שדה בור - תיקשי: הרי אין לה תקנה בהשקאה, ולמה לי דמשקי לה!?

ועל כך אמר אביי: מדובר בשדה שחרבה ממעיין זה, שהושקתה ממנו תמיד, ויצא לה מעיין אחר, ואם לא ישקנה ממנו יהיה לו הפסד גדול ^[7].

ואפילו הכי, לא התיר רבי יהודה להשקותה בחול המועד אלא רק ממי המעיין החדש שיצא לה, היות ואין בו טרחה יתירה, אך לא הותר להטות לשדהו את מהלך המעיין.

הרי שלא התיר רבי יהודה טירחה אף במקום הפסד כבית השלחין שהושקה עד כה, ונפסד.

ואיסור הרווחה נמי שמעינן מכאן, מכך שנקט בהיתר להשקות ממי המעיין רק בית השלחין, ולא בית הבעל.

ולכן אפשר להעמיד את משנתנו כרבי יהודה.

ומכח זה אומר רב פפא, שמשנתנו, האוסרת טירחה אף במקום הפסד, ואוסרת אף הרוחה בלא טירחה יתירה - רבי יהודה היא.

ועתה מבארת הגמרא את האמור באותה הברייתא:

רבי אלעזר בן עזריה אומר: לא כך ולא כך!

דהיינו, לא שנא אם חרב מעיינה של בית השלחין, ולא שנא אם לא חרב מעיינה - מעיין שיצא בתחילה לא משקים ממנו, אלא רק ממעין ישן.

וכיון שרבי אלעזר בן עזריה אסר להשקות בית השלחין ממעין חדש אפילו אם חרב מעיינו, לא מצינו להעמיד את משנתנו לפיו.

ועתה מקשה הגמרא לרב פפא: וממאי, מנין לך שאסר רבי יהודה אפילו בהרווחה!

דילמא, יתכן לומר, כי עד כאן לא קאמר רבי יהודה במחלוקתו עם רבי מאיר, כי רק בית השלחין, אין, מותר להשקות, ואילו בית הבעל לא משקים - אלא דוקא במעיין שיצא בתחילה. שהרי בכך עוסקת הברייתא, בבית השלחין שחרב מעיינו וכעת הוא בא להשקות ממעיין חדש.

משקין בית השלחין במועד ובשביעי' בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין כו' ומקשינן השתא יש לומר ממעין שיצא בתחלה דחיישינן דלמא אתי לאינפולי ובני ליה אמרת משקין ממעין שכבר יצא וניתקן ועמד מיבעיא. ופרקינן איצטריך לאשמועינן דאפי' ממעין ישן דליכא חששא דלמא נפיל ובני ליה אין משקין אלא בית השלחין שהן נטועין וצמאין למים מלשון שלהי כדמתרגמי' והוא עיף ומשלהי. אבל בית הבעל שכבר גדל והשריש שרשים בקרקע כמו בעל באשתו כדכתיב והולידה והצמיחה. בין ממעין שיצא בתחלה ובין ממעין שלא יצא בתחלה אין משקין שדה בית הבעל.

ואמרינן מאן תנא דחייש לפסידא דבית השלחין כדי שלא יפסידו וייבשו והתיר להשקותם ואפי' הכי לא התיר אלא דבר שאין בו טורח. אבל להשקות ממי גשמים וכיוצא בהן שיש טורח בהן לא התיר.

אמר רב הונא ר' אליעזר בן יעקב היא דתנא ר' אליעזר בן יעקב אומר מושכין מים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה ודחינן אימור דשמעת לר' אליעזר דלא שרי הרווחה מדקתני לא ישקה את כל השדה אבל שלא להטריח במקום שיש פסידא מי שמעת ליה.

ובא רב פפא ואוקמה לר' יהודה דתני אין משקין ממעין היוצא בתחלה אלא שדה בית השלחין שחרבה. ומקשינן אי חרבה למה לי השקאה אמר אביי מאי חרבה דקתני חרב מעיינה ויצא לה מעין אחר בתחלה וסבר ר' יהודה ל"ש מעין שיצא בתחלה ולא שנא מעין שלא יצא בתחלה אין משקין אלא בית השלחין. והא דקתני מעין שיצא בתחלה איידי דאמר ר' מאיר מעין שיצא בתחלה משקין ממנו אפי' שדה הבעל תנא איהו נמי מעין שיצא בתחלה.

פסקי דיני מלאכת יום טוב וחש"מ
הלכות מועד אעפ"י שהן עקרות ואין למדות זו מזו, נ"ל שהלכו בהן על דרך יום טוב עצמו שהתירה בו תורה אוכל נפש ואסרה שאר דברים ומכשירים נמי התירה בשא"א להן לעשותו מעי"ט יותר משאר מלאכות. וזה הכלל שבמועד, כל שהוא (טורח) באוכל נפש עצמו מותר כדרכו ואע"פ שהוא טורח גדול, וזהו מדלין מים לירקות כדי לאכלן וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן אפילו ברחיים של יד שהוא טורח גדול מכל המלאכות ובירושלמי אמרו במספיק לרבים שדש אפילו בפרות אע"ג שהיא מלאכה גדולה ושל פומבי. וכן התירו מכירת תבלין כדרך התגרין למכור בשוק ולעטר השלחן שלהם בתבלין כיון שהדבר ניכר שלצורך יום טוב הם עושין שסתם לקיחת תבלין לקדרה של יום הוא אבל מכירת פירות בעינן צנעה שהרואה סבור לאחר המועד הוא לוקח, וכן פרש"י ז"ל וכן צדי עופות ודגים צריכין צנעה מפני שהן נמי נראין כצדין אף לאחר המועד ועוד מפני שמלאכתן בכך שלא להתיר אומנות במועד שהרי נראין כעוסקין במלאכתן להשתכר כדרכן בשאר ימות השנה וכן מוזכר בירושלמי בטעם הזה. הרי אמרנו באוכל נפש:

וכן במכשירין כל שהן קרובין לאוכל נפש עצמו עשו אותן כאוכל נפש ומותר אפילו במלאכת אומן זו היא שהתיר ר"י לאמי תנוראה למגדל תנורי ולמגדל מהולתא והגדילה היא עשיית המהולתא כדרכן ועשיית התנורין והתירן מפני שהן מכשירי אוכל נפש כענין שהתיר ר' יהוד' גריפת תנור ביו"ט והלכה כמותו וא"צ לומר בשפוד שפיצם ושנרצף ואפילו לעשותו לכתחלה שהן מכשירין הצריכין במועד שהן מותרין וכן בסכין לחדדה כדרכה ואפי' במלאכת אומן ולעשותו לכתחלה כשנשבר במועד איפשר שהוא לפי מה שהוא הנשאל, ויש להתיר.
והתירו בירושלמי להסיק אלפסין וקדרות לצורך המועד. ונ"ל שאף עשייתן מתחלה בכלל היתר זה וניקור ריחיים ובת עין שלהן מותר ואפי' לגמור כל מלאכתן כדרכו וכ"פ כל הגאונים ז"ל. ובענין הריחים והעמסתן ואמת שלהם כולן מפני שהן מכשירין נפש הותרו אעפ"י שיש בהן מלאכת אומן והוא נהנה בהם אף לאחר המועד:

וחפירת בורות שיחין ומערות של יחיד אם אין לו מה ישתה נ"ל דמותר ולא אסרוה אלא בשיש לו לשתות מן הנהר ממקום שהרבים שותין אלא שדרך בעלי בתים לשתות מבורות שלהם בבתים ועכשיו כלו מים שלו והוא צריך לחזור למלאותן לשתות מהן כדרכו במועד ולפיכך התירו לו חטיטה ושאין היחיד צריך להן היינו שיש לו מים בבור או ממקום שרגיל לשתות כגון נהר קרוב לבית והוא כונסן לימות הקיץ כשהנהרות מכזבין והבורות כלים הא כשאין לו מה לשתות אפי' חפירה מותרת בטריח ובמלאכת אומן ובלבד לצורך המועד כלומר בור שהוא צריך לשתיה שלו הא לחפור בור גדול והוא אינו צריך אלא לשתייה שלו או לשנים ושלשה בני ביתו אסור שהרי בכל המלאכות הצריכות כגון קצירה וטחינה בכולן אמרו ואם עשה והותיר מותר ובלבד שלא יערים כלומר לכוין ולהותיר לאחר המועד:

וקשוט הגוף נראה שעשו אותו כאוכל נפש לפיכך עושה אשה תכשיטיה במועד ואלו שמנו חכמים נמי מותרין (להסתפק) מיד אומן כדרכו והנאת הגוף הוא ודומיא דאוכל נפש:

עוד באוכל נפש התירו כעין הערמה, כבשין שהוא יכול לאכול מהן כובשן ואעפ"י שאינו אוכל מהן במועד לפי שאדם מזמין כבשין בביתו ואוכל מהן על שלחנו ואין קבע לסיפוקן ומטילין שכר לצורך המועד ואע"פ שיש לו ישן אם רצה שותה מן החדש וכמדומה לי שהוא כמעשה אומן ואע"פ כן מותר וקוצצין אפי' דקל להדליק אפי' בפסולת שלו אלא דלייט עלה אביי משום שעיקר מלאכה זו שלא לצורך המועד.
קצרו של דבר אוכל נפש ומכשירי אוכל נפש כולן מותרין בטריח ובמלאכת אומן הכל כמו שפירשתי:

ושאינו אוכל נפש ומכשיריו והוא לצורך המועד, כגון כסות וכלים במלאכת אומן אסרו ובהדיוט התירו זו היא ששנינו ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב. ובירושלמי הרצענין מכליבין. וכן שנינו בעשיית מעקה מעשה הדיוט מותר. וכן אמרו בעשיית אוהל וכן נמי סירוג המיטות וכעין ארקפיטא ואצטבא ואוריא כולן במעשה הדיוט הותרו.
ואי קשי' והרי בגמ' כללו בנין אוריא ואוקימי ריחיא ומבני ריחיא ומבני אמתא שאנו מפרשים אותן אפי' במעשה אומן לאו קושיא היא דבגמ' עובדי דשריא ר"י קא מני אבל מגופן של מלאכות אנו יודעין שזה מלאכת הדיוט והותר לצורך המועד וזה מעשה אומן והותר לצורך מכשירי אוכל נפש שזה החילוק שביניהם כבר הוא שנוי במשניות ולא הוצרכו להזכירו בכאן ועשית עוגיות שאסרו משום דמעשה אומן הוא לפי שלא חשבו אותן כמכשירי אוכל נפש אבל מכשירי את מכשיריו הן וכשאר צרכי מועד דמי:

ואגרות של רשות מעשה הדיוט הם כל אדם כותב כפי מה שיזדמן לו וצורך המועד הוא מפני ששמחה הוא לו ששלחו למי שנשתלחו לו ונחת רוח לשניהם וכותב אדם חשבונותיו נמי מפני מלאכת הדיוט צריך המועד הותרו ויש מפרשים משום דבר האבד ואינו נראה וכן כבוס בגדי פשתן ושאר המותרי משום מלאכת הדיוט הן מותרין ואפי' ביד הכובסין מלאכה של הדיוט הוא ולצורך המועד מותרת:

בדבר האבד יפה כיוון הראב"ד שאמרו דשיערו בו טורח כנגד הפסד והפסד כנגד טורח זהו זופתין חביתא ואין זופתין כוזא ומה שהביא הרב ז"ל מהן. אבל יש לי לעיין עוד בהנחת ריוח אם הוא נקרא דבר האבד ובוודאי ממעשה דבריי' שאסר רבא בתרויהו לישני לצוד מהם אלא לדעת אכילה נראה שלא הותר במועד אלא הפסד דבר שברשותו אבל הנחת ריוח בדבר שלא בא לרשותו אסור שהרי הנהר הזה שהוא קופה ודגים שלא ניצודין להם עכשיו בודאי לא ימתינו להם לאחר המועד ואעפי"כ אסרו ועוד נלמוד מאבל שאמרו החמרין והגמלין והספנין שלו הרי אלו לא יעשו ואעפ"י שמזדמן להם שוכר הספינה עכשיו ולאחר שבעה לא יזדמן וזה העברת שכר גדול ממנו ואסור ושכירת בהמות וכלים שלו הן עצמן הפסד שכר הוא ואפילו ימצא להשכירן למחר מ"מ שכירות היום אבד הימנו ואעפ"כ אסור. אב ומועד אסורן שוין הם במלאכה הנעשה על ידי אחרים כדמפורש בגמרא.
עוד מצאתי בתוספתא אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות במועד ר"י מתיר שמא יקדמנו אחר וקי"ל כת"ק וזהו הנחת ריוח המזדמן לו במועד. והשתא קשיא מה שאמרו בירוש' הדא שיירתא שרי מזבין מינה בחולא דמועדא וכתבוהו הגאונים ז"ל. ונ"ל שכל שאינו רוצה אלא להשתכר בהן אסור ליקח במועד זהו ששנינו אין לוקחין בתים כו' אלא לצורך המועד אבל אם הי' צריך לעבדי' ובהמ' ולפירות כסות וכלים לאחר המועד ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירא מותר לו ליקח מהן שזה כהפסד גמור שלו ומיעוט כיסו אם אתה מונעו עכשיו ודבר אבד הוא לו הרי הוא לו כמכירת פרקמטיא שהיא מזלת לאחר המועד דמותר אבל להשתכר במקחו ודאי אסור ומכאן ראי' שאסור להלוות כותים במועד אבל מקבלין במועד להלוו' לאחר המועד ובלבד שלא ימדוד ולא ימנה ושלא יכתוב שטר במועד וראיתי רבים מן הראשונים שהתירו ויש להם פ"א במקצת עניינים הללו ומה שנ"ל כתבתי:

ולענין צנעא לא מצאתי בכל דבר האבד ממש שהוא צריך צנעא אלא בחושש להפסד במכניס פירותיו מפני הגנבים ובמביא כלים מבית האומן שאינו מאמינו ואין הצנעה מעכבת עליו אלא מצנע כמה שהוא יכול להצניעו ואינו מניח מלאכתו בשביל כך מעובדא דכשורי דרב יוסף הא בדבר האבד גמור עושה לכתחלה כדרכו בלא שנוי וצנעה שהרי מכה בפטיש ומשמיע קולו לרבים ודאי שלא ישנה.
וכן להדיוט העושה מלאכה לצורך המועד לא מצינו צנעא שהרי אמרו לדידי חזי לי ימא דטברי' דמפקי לה משיכלי דמני כתנא בחולא דמועדא וא"צ לומר בעושי אוכל נפש ומכשירין בין מלאכת הדיוט בין מלאכת אומן.
ולא מצאתי צנעא אלא במי שאומנות שלו בכך כל השנה דהוא צריך צנעה בין לצורך אוכל נפש בין לשאר צרכי המועד וזהו צנעה ששנינו בציידין ודששין ובחנות הפתוח לסטיו והיא של מוכרי פירות כסות וכלים שכל מי שהוא נעשה מוכר לרבים נראין כעוסק במלאכתו בשאר ימות השנה.
וצנעא דנסרין וארון של מת דקתני אף מביא עצים ומנסרן בצנעא משום חשדא הוא ומאי צנעא עם המת בחצר קאמר הא אם היה נראה שאינו אלא במועד מותר והיינו עובד' דכרופייתא כמו שפירשתי למעלה ובירושלמי גרסינן תני לא יצא מלקט עשבים ומוכרן בשוק והקשו ואין דרכן לאכול מהם במועד. א"ר הושעיא אם אומר את כן נמצאת מתיר את האומנות במועד והקשו ולא כן א"ר בא הדא דתימא בשאינן אבודין אבל אם היה דבר אבד מותר מתני' בשלקטן ברגל כלומר כשיכולין להתקיים ומהו דא"ר בא בשלקטן מערב הרגל.
עוד שנו בתוספתא כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותר לספר בתוך ל' יום של אבל אע"פ שהתירו לספר לא יספר ברשות הרבים אבל מספר הוא בצנעא בתוך ביתו כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך ל' יום של אבל אעפ"י שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס אבל מכבס הוא בצינעא בתוך ביתו ומשמע מדלא קתני מותר בתוך שלשים של אבל ולא יספר ברשות הרבים וקתני אע"פ שהתירו דבחולו של מועד נמי קאי והוא הטעם שהזכרתי דכיון דהוא ספר וכובס שאומנתם כל השנה בכך. צריכין צינעא הא במכבס כסות שלו אינו צריך צנעא דהיינו משיכלי דטבריא והא דקתני סיפא מכבס בצינעא הכי קאמר לא יוליך כליו לכובס בפרהסיא אבל מכבס הוא הכובס בצינעא בתוך ביתו בין באבל בין במועד ולישנא דשוי לתרווייהו נקט ומכל זה נתברר מה שפירש' שהשמועות עצמן אומרות לך דרשוני כמו שדרשתי ותהלה לאל יגעתי ומצאתי בהן מה שבקשתי:

עוד אני צריך להתיר קשר אחר שהוא מקושר במועד. ודאי דאיסורי מלאכות במועד מן התורה הן, כדאמרי' בריש מי שהפך לא מיבעיא בחולו של מועד דאיסור מלאכה דאורייתא כו' ועוד אמרי' בפרק אין דורשין א"ל רבי יוחנן לריש לקיש אלא מעתה וחג האסיף בצאת השנה ה"נ חג שאתה חוגג ואוסף בו ואימת אילימא ביום טוב אסיפה ביום טוב מי שרו אלא בחולו של מועד וחוש"מ מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה מכלל דתרוייהו ס"ל חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה כלומר מן התורה דמש"ה לא מיתוקם להו חג האסיף בחג שאתה אוסף בו ואלו מדרבנן דבר ברור הוא שאסור בעשיית מלאכות השנויו' במשנתנו וש"מ חולו של מועד באיסור של תורה הוא.
וה"נ מוכח בפ"ק דע"ג דתני התם לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו והוא עושה בה מלאכה בחולו של מועד והויין בה ותיפוק ליה משום ולפני עור לא תתן מכשול ואי מדרבנן היא מי איכא משום לא תתן מכשול ליכא ודאי אלא נקראת על שמו ותמה על עצמך אם אסרו עליו כלום מפני חשד זה בשל דבריהם ומכל הני שמעי' בהדיא דאיסור מלאכה בחולו של מועד תורה היא.
והשתא קשיא לן מה שאמרו בירושלמי א"ר אבא בר ממל אלו הי' לי מי שנמנה עמי התרתי בשר בכור לישקל בליטרא והתרתי שיהי' עושין מלאכ' בחולו של מועד כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה ואלו אין אוכלין ושותין ופוחזין אלמא דרבנן היא.
וי"ל שמן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום [טוב] וכן מכשירין ובחש"מ הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך ובאו חכמים ואסרו בזה מלאכת אומן וכן בדבר האבד כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך מותר מן התורה וזהו מסרן הכתוב לחכמים זופתין כוזא ואין זופתין חביתא והם הוסיפו לאסור בטריח. ובאלו א"ר בא שאלו מצא להושיב ב"ד על כך היה מתיר מלאכות הללו כדי שיתעסקו בהן ולא יהיו בטלים שהבטלה מביאה אותן לידי פחיזות הא עיקר חולו של מועד ודאי תורה היא, וגם זה כפתור ופרח:

פרק ראשון משקין:
משקין בית השלחין במועד וכו' פרש"י ז"ל בית השלחין ארץ שהיא עייפ' למים שצריכי' למים תמיד פי' גנונתא דהיינו גן ירק ובין באגי דהיינו שדה תבואה ולקמן בש"ס גבי בית השלחין שחרבה מעינה דאמר בש"ס אלימא חרבה ממש פי' ז"ל שאין בה לא תבואה ולא ירק ויפה פירש רבינו ז"ל דהא סוגיין בפרק המוכר את הבית איכא מאן דאמר בש"ס מאי שלחין גנוניתא כדכתיב שלחיך פרדס רמונים ואיכא מ"ד מאי שלחין באגי כדכתב ושולח מים על פני חוצות דאלמא לשון שלחי' עולה על שניהם ובפרק חזקת הבתים אמרו בית השלחין וכל דבר שעושה פירו' תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום ואלו שדה תבואה אין עושה פירות תדיר וחזקתן ג' שנים ואינם מיום ליום כדתנן בהדיא שדה הבעל חזקתו ג' שני' ואינן מיו' ליו' אלא ודאי דהת' קרי' בית השלחין גנוניית' שיש בהן ירקות תדיר ולא משמע דאיכא הפ' בין שלחין דחית או שלהין בהא כי האותיות האלו מתחלפות זו בזו מפני ששתיהן אותיו' הגרון ובירו' אמרו לא ממנעי רבנן למדרש בין הא לחית וכדא' גבי קדש הלולי' והכ' בנסחי איכא דגריס בית השלהין ואיכ' דגרי' בית השלחין ואע"ג דבש"ס אמרי' דלישנא דצחותא הוא כדאמר משלהי ולאי הרי הוא כאלו אמרו דשלחין כמו שלהין מלשון משלה ולאי שלהין קצבו של דבר כי שלחין הוא נאמר לפעמים לשון כללי על כל ארץ שהיא צמאה למי' בין גן ירק בין גן אילן בין שדה תבואה כדאיתא הכא ומשו' הכי מפרשי ליה בש"ס לישנא דצחותא שיהא כולל לשניהם ופעמים נאמר לשון פרטי על גן ירק לבדו או על שדה תבואה לבדו כההיא דפרק חזקת הבתים וכההיא דפרק המוכר וכשהוא פרטי דורשין אותו כענינו או מלשון שלחיך פרדס רמוני' שזורעין ירק בנתים או מלשון ושולח מים:

והא דקתני משקין בית השלחין במועד פרש"י ז"ל אע"פ שטורח במלאכה דמשום הפסד שרו רבנן טרחא זוטא כדאמר בפרק אין דורשי' דדבר האבד מותר לתקן שלא מסרו הכתוב אלא לחכמים לידע או זו היא מלאכה מותרת כגון דבר האבד מסתברא דטרחא זוטא לאו דוקא אלא כל היכא דלאו טרחא יתירא נמי שרו בדבר האבד וכדמוכח בהדיא במכלתי' בכמה דוכתי והוי יודע דדבר האבד חלקו חכמים בין טרחא זוטא לטרחא רבה אבל בין צנעה לפרהסי' לא חלקו כמו שחלקו בדברים אחרים של מועד כדאיתא לקמן במכלתי' והכי ריהטא כולהי שמעתא דמיירי בדב' האבד ואיכא פלוגתא בריטות' ז"ל אי איכא איסורא דאורייתא במלאכ' במועד כלל ואיכא מ"ד יש איסור תורה בכל שאינן דבר האבד ושלא לצורך המועד כלל וכדחזי' בפרק אין דורשין דמייתי לה מקראי טובא ואמרי' נמי דלקמן בפ"ק דעובדי כוכבים ומזלות לא ישכור אדם שדהו לעובדי כוכבי' ומזלות מפני שנקראת על שמו והוא עושה בה מלאכה בחולו של מועד והוינן בה ותיפוק לי משום ולפני עור לא תתן מכשול ולא מצינו בשום מקום בדבריהם של דבריהם שאסור מפני חשש זה ואמרי' נמי בפרק אין דורשין א"ל רבי יוחנן לריש לקיש אלא מעתה וחג האסיף בצאת השנה הכי נמי חג שאתה חוגג ואוסף בו ואימת אלימא בי"ט אסיפא בי"ט מי שרי אלא בחולו של מועד וחולו של מועד מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה ואמרי' מכלל דתרוייהו סבי' להו דחולו של מועד אסו' בעשיית מלאכה כלומר מן התורה והיינו דצריכים למידק דאלו מדרבנן ליכא פשיט ותו דהא מדיוקא דקרא נקטי' הוא דדייקי' ליה דלא מתוקם להו קרא חג האסיף בחג שאתה אוסף בו וזו שיטת הרמב"ם ז"ל אבל בעל ה"ג ז"ל כתב שאין איסור מלאכה במועד אלא מדרבנן בעלמא וכדאמרי' התם ימים שאין בהם ביטול מלאכה לעם כגון חולו של מועד וראשי חדשים קורין ד' אלמא כשם שאין בר"ח איסור מלאכה דאוריית' כך הדין בחול המועד וזו ראי' רעועה דא"כ אף איסורא דרבנן לא יהא בו דהא אין בר"ח אלא מנהג שנוהגין בלבד כדברי רבינו במס' מגלה ורמז"ל כך כתב כדברי בה"ג ז"ל וכן ר"ת ז"ל ובעל התוספת ז"ל ואומר ר"ת ז"ל דהנהו קראי דפרק אין דורשין אסמכת' בעלמ' נינהו והא דקרי לה בפרק מי שהפך אסור מלאכה דאורייתא משום דאיכא אסמכתא מקראי דאוריית' ואלו אבל אין לו סמך אלא מדברי קבלה והפכתי חגיכ' לאבל ואסמכתא נמי דקליש' דקרא לא אשתעי באיסור מלאכה אלא שיהפך שמחתכם לאבל וקינים ובההיא דפ"ק דעובדי כוכבים ומזלו' אמר הרב ז"ל דמשו' דאיכא סמך קראי דאורייתא חיישי' בהו משום לפני עור לא תתן מכשול ובההיא דפרק אין דורשי' רבי יוחנן ור"ל הוא דסביר להו הכי אבל שאר בעלי הש"ס לא ס"ל הכי והיינו מאי דדייק לה ובירושלמי משמע כדברי ר"ת ז"ל דאמרי' א"ר אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי התרתי לעשות מלאכה בחולו של מועד כלום איסורו שלא לעשו' מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחים ויגעים בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין ע"כ אלמא דרבנן היא ולכך היה אומר שהיה מתירו אלו היה מי שימנה עמו ואלו איסורא דאורייתא ליכ' למימ' הכי שאמרו כל החכמים לעקור בקום עשה ואעפ"כ כדברי רש"י ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל נרא' עיקר דפשיט' דשמעתא הכי ריהטן דלא משמע דתיהוי כל ההיא סוגי' והנהו קראי דפרק אין דורשי' אסמכתא בעלמא וכיון דר"ל ורבי יוחנן ס"ל דאיסורא דאורייתא ולא היא בהדיא בש"ס דילן מאן דפליג עלה היכי דחי' לה בכדי וטובא איכא בש"ס דדייקי' מכלל דתרווייהו סבירא לאשמועי' דהלכתא היא ומשום דלא שמעי' לה בהדיא לאחריני והירושלמי שאמרנו אפי' לפשוטו אין לנו לדחות דברי ש"ס בבלי שלנו מפני דברי הירושלמי ולא דברי רבי יוחנן ור"ל מפני דברי רבי אבא בר ממל וכ"ש שיש לנו לומר כי מפני שרוב מלאכות דחול המועד הוא מדבריהן אמר כן שהרי כל שהוא דבר האבד מותר מן התורה אפי' בטורח גדול וכל צרכי מועד ג"כ בין בצנעא בין בפרהסיא ובמלאכת אומנין ושלא בשנוי וחכמים אסרו משום גדר וסייג כמה דברים בזה לפי' היה אומר רבי אבא כי אלו היה מי שימנה עמו היה מתיר כל מלאכת של דבריהם כדי שלא יהו בטלין כי הבטלה מביאה לידי פחיזות הא עיקר מלאכה בחול המועד דאורייתא היא בדבר שאינו אבד ושלא לצורך המועד ומסרו הכתוב לחכמים ולהודיענו שזה אסור והשאר מותר והם הכריזו ואסרו דברי' אפילו במה שהתירה להם תורה משום משמרת למשמרתי כמו שעשו בשאר גופי התורה וזה נראה ברור וכן דעת רבותי שיחיו:

ובשביעית יש פי' שכת' בהן ל"ש שלהין ול"ש בית הבעל כדאמר בש"ס אבות אסר רחמ' ולא תולדות ולא יתכן לפ' כן דהא תנא ערבינהו במועד ובשביעית וכן מה שפורש ר"ש דהא דתנן אבל לא מימי הקילון אמועד בלחוד קאי לא משמע הכי מליש' דמתני' כלל וכל כי האי גוונא הוה ליה לפרושי בש"ס אלא ודאי מתני' כפשטה ואף על גב דמדאורייתא תולדות שרו והשקאה תולדה חכמים אסרו תולדות שאינו אבד ואסרו ג"כ בדבר האבד דבר של טורח עשאוהו כעין חולו של מועד בדבר זה והתניא בש"ס שאין עודרין ואין מפסגין ולא מאבקין וכלה ברייתא ואוקמוה ש"ס מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

אבל לא מימי הקילון פירש"י ז"ל חריץ עמוק ובו מים מכונסים ואיכא טרחא יתיר' למלאת פירש לפי רש דקילון הן מים הנשאין בדלי על שם ותער כדה אל השוקת דמתרגמי' ונפאת קולתה והוא טורח גדול למלאת:

והא דתנן אין עושין את האמה במועד פשי' דהא איכא טרחא טובא טפי מקילון וליכא למימר דרבי אליעזר שרי קילון כדמוכח בש"ס בברייתא אדרבה מחמיר הוא טפי אלא י"ל דמשום שביעית נקט לה אי נמי דאפי' לצורך המועד אסר לה כיון שהן מכשירין רחוקים מהם מאוכל נפש ולא דמי לתנור וכירה דשרי לקמן במכלתי'

ומתקנין את קלקולי המים שהן הביבין שמוציאין בהם כל שופכי ואם נתקלקלו נמצאת הנוד מקולקלת בטיט ובצואה ונקראו קלקולי המים מפני שהמים המלוכלכים שיוצאין בהם ורש"י ז"ל פיר' שקלקולי המים הם כגון בורות שיחין ומערות שמיוחדין לשתיה אם נתקלקלו מתקנין אותן כדי שיזובו מימיהם ויש בהן טורח לתקן יותר מקלקולי אמה ומסתברא דתרווייהו איתנהו בה:

ועושין כל צרכי הרבים בש"ס מפ' לאתויי מאי ובירושלמי' דמסכ' שקלים ובמכלתי' אמרי' מה הם צרכי רבים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות ופדיון הבן ערכין וחרמין והקדשו' ומשקין את הסוטה ועורפין את העגלה ושורפין את הפרה ורוצעין עבד עברי ומטהרין את המצורע ופורקין את המנעל מעל גבי האימום אבל אין מחזירין אותו ע"כ בירושלמי ויש תימה קצת היאך קתני בצרכי רבים השקאת סוטה וטהרת מצורע ורציעת עבד עברי ופריקת מנעל מעל האימום וי"ל דלא דק ואיידי דקתני מילי דמתעבדן ע"י אחרים ובלא שכר פעולה נקט נמי הך בהדייהו ופוקקין את המנעל תנא ליה משום דקא בעי למיתני שאין מחזירין אותו משום דאומנות הוא ותקון המנעל ושלא לצורך קאמר ואגב אורחי' שמעי' מן הירוש' שדנין דיני ממונות במועד והכי נמי אית' לקמן במכלתי' בפ' אלו מגלחין וקשיא לן דאמרי' בפ' הגוזל דלא קבעי זמנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי והרי חול המועד בכלל ור"ת ז"ל פי' דיומי ניסן ויומי תשרי לאו דווקא ומפני החג אלא זמן קציר והבציר קאמר ומפני שהעולם טרודין וכההיא דאמרי' לא תיתו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי וכי היכי דלא תטרדו דלהשתא ונכון הוא אבל אחרי' פי' יומי ניסן ותשרי ממש מפני שטרודין בעניני החג וכן דעת הרמב"ם ז"ל והוא ז"ל כתב בכאן דנין דיני ממונות במועד ומי שלא קבל עליו את הדין משמתין אותו וי"ל דלדבריו ז"ל דאנן לא קבעי' זמנא לכתחלה מפני בעל דינו אבל אם הסכימו שניהם לבא לדין דנין אותן ומותר ובההיא דאמר בירושלמי שאין דנין בע"ש ואמר נמי בש"ס דילן בפ' הגוזל דלא קבעי' זמנא במעלי שבתא ואלו בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות אמרו דאין דנין דיני נפשות בע"ש הא דיני ממונות דנין אבל יש לתרץ דאנן לא קבעי' להו זמנא ולא כפינן בהו אבל אם באו שניהם לדון מותר לדון אותם ומיהו בירושל' הקשו זה שם ותירצו כאן של תורה כאן של דבריהם ובהא דהכא אין לתרץ כן ויש שאמרו דהא אמרי' בפ' הגוזל דלא קבעי' זמנא ביומי ניסן ויומי תשרי היינו למי שאינו בעיר אבל מי שהוא בעיר קובעין זמן ודנין וכן דעת רבי' מאיר הלוי ז"ל:

בשלמ' מעיין שמבא מתחלה הא קמ"ל דלא חיישי' דילמא אתי לאנפולי. פי' שמא יפילו אגפיה ויצטרך לטרוח בתקונו או שלא יוכל להשקו' ונמצא שטרח לריק:

ומאי משמע דהאי בית הבעל רש"י ז"ל לא גריס דהאי דמשום דמתני' לא איירי' בה אבל י"ל דאגב ריהטא נקט דהאי בית השלחין נקטיה להאי נמי:

כמה דמתותב עולם עם בתולתאכלומ' שעומד לבו מיושב בלא דאגה יתותבן בתיכי ולהכי קרי ליה בית הבעל לישנא דמתבותא כלומר שהארץ מתישב' ואינה נוהגת למים כל כך ובירושלמי דמקרי בית הבעל ע"ש שמסתפק במי גשמים כמה דאמרי' מטרא בעלה דארעא שרובע אותה ונקראו הגשמים רביעה ראשונה ושניי'

ומאן תנא כו' ר' אליעזר היא דתנן מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה כל השדה פי' דהרוחה בעלמא הוא פרש"י ז"ל דמיירי בבי' הבעל ואפי' הכי שרי למשוך מאילן לאילן דלא חשיבא טירח' שכבר יש שם מהלכות למים עשיות מאילן לאילן ובירושל' יש שיטה אחרת ולקמן בדוכתא מפרשי' לה והשתא קס"ד דהני תרי חומרי כי הדדי נינהו וכיון דמחמיר ר' אליעזר בהרוחה דלאו טירחא הוא הדין דמחמיר בטירחא יתירא במקום פסידא ודחי' לה דע"כ לא שמעי' ליה אלא איסור דהרוחה אבל בדבר האבד אפשר דשרי כל טירחא יתירא:

ואתי' לאוקומה למתני' כר' יהודה כו' ופרש"י ז"ל דהכי שמעי' להו דכיון דנקט אין משקין משם אלא שדה בית השלחין מכלל דבית הבעל אין משקין דלהרוחה לא טרחי' אפי' טרחא זוטא וכיון דלא שארי אפי' בבית השלחין אלא השקאה אבל מי קילון לא מכלל דבדבר האבד טרח' יתירא לא טרחי' והא דקתני יותר על כן א"ר יהודה לא יפנה אדם וכו' פרש"י ז"ל דבית הבעל היא ופנוי טרחא זוטא ואפי' הכי לא טרחי' משום הרוחה וקשה עליו (הוא) חדא דדילמא ר' יהודה אפי' קילון נמי שרי בבית השלהין דהא דנקט מעין משום ר' מאיר היא כדמוכח לישנא בהדי' ועוד דבסמוך אתי למדחי דאפשר דר' יהודה שרי טירחא זוטא בהרוחה ולא אסר השקאה דבית הבעל אלא במעין היתא כתחלה משום אינפולי והא היכי אפשר דהא קתני שלא יפנה אותו ופרש"י ז"ל שהוא בית הבעל וטרחא זוטא יותר מהשקאה ולהכי קתני יותר על כך לכך פי' בתוספות דהא דקתני יתר על כן בבית השלהין מיירי בגנה של ירק וחורב' ביתו שעושה שם ירקות ומשום דפנוי זה איכא טרחא יתירא לא טריחי' דהשתא שמעי' דמתני' ר' יהודה מדקתני בית השלחין ולא בית הבעל אלמא הרוחה דלאו טירחא אסור ומדקתני לא יפנה שמעי' דאפי' במקום פסידא לא טרחי' טרחא רבה וה"ק יתר ממה שהחמיר שלא להשקות בית הבעל בטרחא זוטא החמיר לאסור בית השלחין טרחא רבה ומאי דקשיא ליה לרש"י ז"ל מאן לימא לן שהיה ראוי יותר להתיר טרחא גדולה בדבר האבד מטרח זוטא בהרוחה עד דליתני יתר על כן. י"ל דר' יהודה סובר כי שורת הדין בהרוחה אין להתיר כלום אבל בדבר האבד נתיר כל דבר כדי שלא יפסיד קמ"ל:

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר זאת המסכתא ר"ל מסכת מועד קטן היא מסדר מועד והורגלנו בלימודה אחר מסכת יום טוב לסבה אשר הזכרנו בפתיחת זה החיבור והיא כוללת שלשה פרקים וסדרם לפי שיטתנו א' משקין ב' מי שהפך ג' אלו מגלחין וענין המסכתא אמנם עקרו בא לבאר הדברים שידיעתם הכרחית לעניני הימים שבין ראשון ושביעי של פסח ובין ראשון ושמיני של סוכות והם הנקראים חולו של מועד איזו מלאכה מותרת בו ואיזו מלאכה אסורה בו ואמנם על ידי גלגול נתגלגלו בה שאר ענינים ארכי הדברים והוא שמצד שהוצרך לבאר בה על איזה צד נוהג אבלות בזמן זה ועל איזה צד אין נוהג בו אבלות נתגלגל בה ביאור עניני הלכות אבלות בארוכה ונתגלגלו בזה הספר גם כן קצת עניני עבודת קרקע שבשביעית וקצת עניני טומאה וטהרה ועניני דיני חרמות ונדויין ושמתא ונמצא שנתבארו לנו מזאת המסכתא שלשה ענינים על השלימות הראשון עניני חולו של מועד והשני עניני הלכות אבלות והשלישי עניני חרם ונדוי ושמתא מלבד מה שנתגלגל בתוכו שלא בשלמות מענין טומאה וטהרה ומעניני שביעית בקצרה החלק הראשון והוא ביאור עניני חולו של מועד יתבאר בראשון ובשני ובקצת פרק שלישי והתגלגל בראשון שלא בשלמות דברים מענין טומאה וטהרה ומעניני שביעית באיסור עבודת קרקע שבה והחלק השני והוא ביאור עניני הלכות אבלות יתבאר בפרק שלישי ויתגלגל בו על השלמות ענין החלק השלישי והוא ביאור עניני חרם ונדוי ושמתא וזה הפרק יבאר לנו ענין חולו של מועד ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר המלאכות האסורות בו הן מחמת שאינה מלאכת האבד הן מחמת כיוון מלאכה במועד הן מחמת טורח יתר הן מחמת שאין בה צורך המועד והשני לבאר המלאכות המותרות בו הן מחמת שהן מלאכת האבד הן מחמת צורך המועד הן מחמת צרכי רבים הן מחמת שאין הדבר נקרא מלאכה אצל עושהו ועל אי זה צד הותרה עשייתן והשלישי לבאר הדברים האסורים שלא מחמת איסור מלאכה אלא מצדדים אחרים הרביעי מה שבא בו על ידי גלגול מעניני שביעית וטומאה וטהרה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו לפעמים קצת ענינים אחרים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר במלאכות המותרות ועל איזה צד הם מותרות ותחלת הדברים צריך אתה לידע שלא נאסרה בו מלאכה אלא מדברי סופרים שהרי לא נאמר שבתון אלא בראשון ושביעי של פסח ובראשון ובשמיני של חג אלא שדרך סמך הביאו איסורה במסכת חגיגה ממה שכתוב את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל עליו מצות ואנו מחברים מלת תשמור על שבעת ימים כלומר שכל שבעת הימים טעונין שמירה וכן אמרו שם כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד בחולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וכן ששת ימים תאכל וביום השביעי עצרת מה שביעי עצור אף ששי עצור ומתוך שאינה אלא מדברי סופרים חלקו בה בין מלאכה למלאכה לומר שיש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו מעתה לא מסרן הכתוב אלא לחכמים והרבה גאונים כתבו שהיא מן התורה מכח מקראות אלו שהזכרנו וממה שאמרו בפרק שני י"א ב' חולו של מועד דאוריתא ולדעתנו לאו דוקא דאוריתא אלא שיש לה סמך מן התורה והרבה שנינו כיוצא בה ואחד מהם שאמרו במסכת תענית כ"ח ב' הלל דאוריתא וממה שאמרו בפסחים קי"ז א' משה וישראל אמרוהו וכן ממה שאמרו י"ח יום בשנה ואחר שתקנה גמורה היתה קראוהו דאוריתא אלא שהם מביאים אותה ממה שחששו במלאכת המועד לכותיים כדאיתא בראשון של ע"ז כ"ב א' בההיא דלא ישכיר שדהו לכותיים ומשום לפני עור ואם מדברי סופרים היאך חששו למכשול ואין זו ראיה שכעין מכשול הוא ובתלמוד המערב אמרו אמ"ר בון אלו היו חברי נמנין עמי הייתי מתיר מלאכה במועד כלום תקנו את המועד אלא שיהו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה הללו אוכלין ושותין והולכין ופוחזין ומאחר שהוא אומר כלום תקנו וכו' הורו שאין איסור מלאכה שבו אלא מדברי סופרים ומ"מ הם מפרשים שצורך המועד הותרה מן התורה וחכמים אסרו בה כיוון מלאכה וטורח יתר ועל זה אמרו שהיה מתירה ואין נראה כן שהרי מלאכה סתם אמרו ועל זו סמכו לחלק בין מלאכה למלאכה וכלל דבריהם בענין זה הוא שכל מלאכה שיש הפסד באיחורה מותר לעשותה ובלבד שלא בטורח יתר ולא כל הפנים שוים בו אלא לפי האבדה התירו את הטורח והוא שאמרו בפרק שני י"ב ב' הלכות מועד כהלכות כותיים לומר שהן עקרות ואין למדות זו מזו כהלכות כותיים שאין למדין דבר מדבר שאין להם לא גזרה שוה ולא בנין אב והוא שאמרו בגמ' פסידא אין הרוחה לא ואף פסידא מיטרח לא טרחינן ר"ל טירחא יתירא אלמא הרוחה אף בלא טורח יתר או פסידא בטורח יתר אסורה אבל פסידא בטורח שאינו יתר מותר והוא הדין להרוחה בלא שום טורח לדעת קצת כמו שיתבאר בענין מושכין את המים מאילן לאילן לדעת המפרשה בבית הבעל:

ומעתה התחילו בביאור ענינים אלו והוא שאמר משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שלא יצא בתחלה אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון ואין עושין עוגיאות לגפנים אמר הר"ם בא בקבלה כי חלו של מועד אסור בעשיית מלאכה והמשנה תקרא חלו של מועד הימים שבין מועד ומועד וקבלנו שיש מלאכות מיוחדות שמותר לעשותן במועד ומלאכות מיוחדות שאסור לעשותן במועד וזו היא כוונת המסכתא ומן הדברים שמותר לעשותן הם כל דבר שאם מניחין אותו לעשות עד לאחר המועד יהיה בו הפסד גדול כמו השקאת הארץ הצמאה והיא הנקראת בלשון חכמים בית השלחין תרגום עיף משלהי מפני שהיא צמאה ברוב ואם יניחוה בלי מים יפסדו כל אילנותיה ובלבד שלא יהיה בהשקאתה עמל הרבה אבל אם יש עמל הרבה אסור לעשותו במועד ולפיכך אסור להשקות הארץ הצמאה במועד ממי הקילון וכיוצא בהן והם המים המכונסין במקום נמוך לפי שצריך להשקות מהם בכלי ויש בו עמל הרבה וזהו ענין קילון כלומר בור עמוק וכן מי גשמים שמתקבצים מהם אגמים וכשהגשמים פוסקים יתמו המים הבאים לאגמים ויצטרך להשקות מהם בכלי ועוגיאות הוא שיחפור סביב עקרי האילנות חפירות קטנות יתקבצו שם המים וכבר קדם לך בתענית עג עוגה ר' אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וחכמים אומרים עושין את האמה בתחלה בשביעית ומתקנין את המקולקלת במועד ומתקנין את כל כלי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ונעשין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים אמת המים היא שוקת המים ואסור לחפור אותה בשנה שביעית לפי שהוא מתקן הארץ שבצדה לזרע כי היא מתלחלחת בלחלוח המים ותצמיח וכבר ידעת ונתבאר לך בשביעית כי כל שבחי הארץ והמלאכות והאילנות הם אסורין בשביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ומתקנין את המקולקלת פי' שיוסיף להעמיקן ויהיו מתוקנין כהוגן וקלקול המים מה שנפסד בברכות המים מותר לתקנן ולהשוותן ואם רבים (המים) צריכין להם לאותן הברכות כגון המעיינות ששותין מהן רבים מותר לחפור אותן בחולו של מועד וכל צרכי הרבים הם קציצת הקוצים והשואת הדרכים ובנין הגשרים ודוגמתן והממונים יוצאין לעקור הכלאים בחולו של מועד כי שכירות העוקרו חובה על בית דין ולוקחין אותו השכירות מתרומת הלשכה ובני אדם בחולו של מועד בטלים ונשכרים בזול ויש בזה ריוח לתרומת הלשכה והלכה כחכמים ר' אלעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו את כל השדה זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד וחכמים מתירין בזה ובזה מושכין את המים מאילן לאילן הוא שמושכין את המים מעקר אילן זה לעקר אילן אחר ואם היתה כל השדה מטוננת מותר להשקותה כי אותה ההשקאה אינה נראית בו וזרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד לפי שהם צריכים רבים וכבר אמרנו כי כל דבר שיש בו עמל הרבה שאסור לעשותו והלכה כר' אליעזר בן יעקב:

אמר המאירי בית השלחין הוא מקום שצריך להשקותו תמיד נגזר מלשון עיף ויגע שמתרגמו משלהי ולאי ואע"פ שהוא כתוב בחי"ת כבר ידעת על אותיות הגרון שממוצא אחד הם ומתחלפות זו בזו ומ"מ יש גורסין בית השלהין בה"א וענינה שדה שהיא צמאה למים ואין מי גשמים מספיקין לה ואין חלוק בזו בין שהיא של תבואה או של ירק או של אילנות אלא כל שהוא צמא למים ומתנגב כשאין משקין אותו עד שהוא בא בזה קרוב להפסד בית השלחין הוא ועליו אנו אומרי' שמשקין אותו במועד אע"פ שיש בו טורח קצת ואע"פ שנחלקו בזה בבתרא ס"ח א' כמו שאמרו שם מאי שלחין חד אמ' באגי ר"ל שדות של תבואה ומדכתי' שולח מים כלומר שהמים משתלחין על פניה וחד אמר גינוניאתא מדכתי' שלחיך פרדס רמונים מ"מ עקר הענין שכל שהוא מקום צמא למים נקרא בית השלחין אלא שזה סובר ששדה לבן מן הסתם הוא צריך השקאה על כל שאר הדברים וחברו סובר שמן הסתם הפרדסין והוא שדה אילנות שזורעין ירק ביניהם ועשויין להתענג צריכין השקאה יותר או שמא לא נאמר שם אלא על בית השלחין הנזכר שם ומ"מ דרך כלל כל מקום צמא למים נקרא בית השלחין לענין השקאתו במועד על הדרך שביארנו ובתלמוד המערב אמרו כמה תשהא ותעשה בית השלחין עד כדי שתשהא שנים ושלשה ימים לפני הרגל ומפרש בסמוך שלא הותר אלא בשהורגלו להשקותן קודם המועד כגון שהגיעה עונת המים שלו קודם יום טוב והתחילו להשקותן קודם המועד ואם מפסיקין לו יתיבשו הזרעים אבל אם לא התחילו להשקותם אע"פ שהגיעה עונת השקאתם אין משקין שאין כאן פסידא והוא שאמרו בסוף משנה זו זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד כך אנו מפרשים אלא שיש חולקים לומר שכל שלא הגיע עונת השקאתם משקין אע"פ שלא התחילו להשקותם ומפרשים ענין זרעים שלא שתו בענין אחר כמו שיתבאר:

ובשביעית פי' אע"פ שעבודת קרקע אסורה בשביעית דוקא בעבודה חשובה כגון זריעה וחרישה וזמירה וזיבול וקירסום ר"ל חתיכת הענפים היבשים מן האילן וזירוד והוא כריתת הענפים כשהן מרובין ביותר אע"פ שאינן יבשות ופסוג והוא שאם ענפיו משפילות ונוטות לכאן ולכאן קושרין אותם להעלות גדולן דרך מעלה כמו שיתבאר ענינם למטה והדומים לאלו שהן חשובות עד שגומרות את דרכן בפעם אחת אבל עבודה שאינה חשובה כגון השקאה שצריכה לעשות תמיד אינה נאסרת ומשקין ספיחין היוצאין מאליהן שבמקום פסידא לא גזרו ואפי' בזמן שהיתה שביעית נוהגת בו מן התורה ודברים אלו לא הותרו אלא בבית השלחין (לא במועד ולא בשביעית) אבל בבית הבעל והוא מקום שמי גשמים מספיקים לו ואינו צריך למים אחרים ונקרא בית הבעל על שם שהוא דומה ליישוב בעל ואשתו שאין אחד מהם צריך אלא לבן זוגו אע"פ שאלו היו משקין אותו היה ריוח בהשקאתו אין משקין אותו לא במועד ולא בשביעית וכן הלכה ויש מי שסובר שבשביעית אף בבית הבעל הותר ואינו כלום שאף בשביעית לא הותר אלא במקום פסידא ומ"מ מה שאמ' בין ממעיין וכו' וכן אבל לא ממי גשמים ולא בקילון ודאי במועד נאמרה ולא בשביעית שכל מה שהותר בשביעית אף בטורח יתר הותר כמו שנבאר בסמוך אבל במועד הוצרך לומר בין ממעיין וכו' ובא להשמיענו שמה שהותרה השקאה בבית השלחין הותר אפי' ממעיין שיוצאה עכשו בתחלה אע"פ שהיה לנו לחוש בו שמא יפלו כותלי החריץ למעיין ויבא לתקנו במועד ואיכא טרחא יתירא או שמא אף איסור שלא אמרו חוטטין בבורות שיחין ומערות של יחיד אלא לצורך המועד ואעפ"כ אין חוששין לזו וכל שכן ממעיין הישן שכבר נתחזקו כותליו ואין בהם חששא זו ומ"מ פי' בגמ' שבבית הבעל אף בישן אסור וכן הלכה:

אבל לא ממי גשמים בא להשמיענו שמה שהותרה השקאה במועד בבית השלחין דוקא שלא בטורח יתר כגון מן הנהר ומן המעיין ומאמת המים שיכול להשקות ברגליו ר"ל שיעשה ברגליו דרך בשדה שיכנסו בו המים לשדה אבל מי גשמים ר"ל המתאספין בחריצין שבצד השדה אע"פ שהם מתמלאים ויכול להשקות מהם ברגליו אסור שהרי כשיחסרו המים אין יוצאין משם בדרך זה אלא שהוא צריך לדלותם בדלי אלא שאם נתחדש מן המים שבגשמים אגם גדול שאין לחוש לחסרונו מותר ואין גוזרין בהם משום מי קילון וכן יתבאר בגמרא:

ולא ממי הקילון פירשו גדולי הרבנים שהוא בור עמוק של מים המכונסין וצריך לדלותם וי"מ ביב שאמת המים עוברת תחתיו והיא מכוסית בבנין ויש חלונות במקומות שבכסוי שפותחין אותן ודולין בהם וכן הלכה שלא נאסר דבר זה אלא במועד שיש בו צד איסור מלאכה של טורח וכל שיש בה טורח יתר אפי' במקום פסידא נאסר אבל בשביעית כל שאנו מתירין בו אין לנו ולטרחו שלא נאסר טורח בשביעית שהרי לא נאסר אלא בעבודת קרקע וכל שהותר מכללו בעבודה שבקרקע יטרח כמה שירצה ואנו אין לנו כמו שביארנו:

ואין עושין עוגיאות לגפנים פי' חריצים עגולים שעושים בעקרי הגפנים כדי להתעכב שם מי הגשמים אחר שיתמלאו להיות הגפנים משקין בהם בנחת מעט מעט ואפי' בבית השלחין אסור לעשותן במועד מפני שיש טורח יתר בחפירתן ובשביעית מיהא מותר על הדרך שביארנו במי גשמים ובקילון ומפרש בגמ' שלא נאסר אלא בחדשות אבל בישנות ר"ל שנעשו כבר ונתקלקלו הרי זה מתקנם במועד והוא שהקשו בגמרא והא רב יהודה שרא למיעבד בונכי ר"ל עוגיאות והיאך אתה אוסרה ותירץ הא בחדתי הא בעתיקי כלומר דבחדתי הוא דאסור הא בעתיקי מותר וכן הלכה ולא סוף דבר לגפנים אלא שאף לעיקרי זיתים עושין כן ואם נעשו כבר ונטמטמו מכל וכל פירשו מגדולי המפרשים שהן כחדשות ואסור כדרך שאמרו באמה המקולקלת שאם נסתמה כולה אסור לתקנה כמו שאסור לעשותה מתחלה אלא שהם פירשו שאע"פ שבאמת המים לא התירו אא"כ נשאר בה טפח בזה כל שהחריץ ניכר בהם מעט דיו בכך שבאמת המים צריך שיעברו המים בתוכה ובפחות מטפח אינה ראויה לכך מפני שהן באין בשטף ובוקעין גדותיה של אמה ויוצאין אבל עוגיאות אינן עשויין אלא להתכנס המים לתוכן ובחריץ כל שהוא הן מתכנסות לשם וקצת גאוני ספרד פי' בזה מה שנ' כאן בחדתי שהוא מוסב על הנטיעות לא על העוגיאות ופסקו שלצורך נטיעות ילדות עושין אותן אפי' לכתחלה מפני שהפסידן ממהרת ובישנות אסור ואין הדברים נראין שאלו היה אומר לשון ילדה וזקנה ובשביעית מיהא מותר אף לחפרן לכתחלה כמו שיתבאר בגמרא:

ראב"ע אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית פי' רגילין היו לעשות בור להתכנס בו מים הרבה ועושין חריצין שבקרקע ארוכים על פני כל השדה ברוחב אמה ובעומק אמה והמים הולכין בהם סביב כל השדה ומשדה לשדה ואותו חריץ נקרא אמה על שם תכונת רחבו ועמקו ואומר עכשו שאין עושין אותן בתחלה במועד אף לצורך בית השלחים מפני שזה טורח יתר ולא בשביעית אע"פ שכל שהותר בו מכלל עבודה שבקרקע אין לנו בטרחו ולא כלום פי' בגמ' הטעם מפני שנראה כחופר לצורך זריעה וחכמים לא חששו על כך מפני שהחופר לזריעה חופר ומניח במקומו וזה חופר ומטיל לחוץ ומתוך כך הם מתירין לעשותה מתחלה בשביעית ואם היה חופר ומתקן העפר על אגפיה אף חכמים מודים באיסור מפני שמכשיר אגפיה לזריעה ואע"פ שאינו מכוין לכך מ"מ עבודה גמורה היא ואין כאן הוכח שלא יהא מתכוין לכך:

ומתקנין את המקולקלת במועד ר"ל שאין עושין את האמה לכתחלה אלא שאם נטמטמה ונסתמה בעפר הרבה שנפל לתוכה חוזר ופותחה במועד והלכה כחכמים ופי' בגמ' דוקא שלא נסתמה מכל וכל אלא שנשאר בה פתח טפח ומכיון שנשאר בה טפח חוזרין ופותחין עד תשלום ששה טפחים שהוא שיעורה הראשון אבל אם לא היה בה פתח טפח הרי היא כסתומה מכל וכל ואין אומרין שבפתיחת חצי טפח יהא רשאי להעמיקה עד שלשה טפחים דפתיחת חצי טפח לא כלום הוא וכן אין אומרים שאם נפתחה טפחים יהא רשאי להעמיקה עד שנים עשר דכל כי הא טירחא יתירא הוא אבל אם היתה פתוחה טפחים שאלו בגמ' אם יכול להעמיקה עד שבעה או דוקא עד ששה ויראה לפסוק שאינו מעמידה אלא עד ששה כשיעור הנתון לכלם מן הסתם שמאחר שדיו בכך טורח זה למה שהרי יש בהעמקתו טורח יתר בהשלכת העפר ומגדולי המחברים חולקין בזו לומר שאם היתה פתוחה טפחים מעמידה עד שבעה:

ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וענין זה הוא שהיו ביבין גדולים בכל הדרכים מראש העיר ועד סופה והם סתומים וכל בית ובית יש לו ביב קטן פתוח לאותו ביב גדול ושופכי העיר יוצאין שם ויש שם חורין חורין כמלא יד כדי לנקותם מפני שמתקלקלין לפעמים על ידי שמסתתמין ברפש וטיט ואין המים עוברין בהם כראוי ואמר שמתקנין אותם לנקותם מטיט ורפש שבתוכן וחוטטין אותם אף מן הטיט הדבק שם ביותר עד שדומה לקרקע עולם ופי' בגמ' שאף שלא לצורך המועד מותר לעשות כן אחר שצרכי רבים הם אלא שאין חופרין לכתחלה ולצורך המועד אף לכתחלה חופרין הואיל וצרכי רבים הם ויחיד לצורך חוטט אבל אינו חופר ושלא לצורך אף חטיטה אסורה וכן הלכה וגדולי המפרשים גורסין כלכולי המים ור"ל ביבין שדרך בהם מוליכין את המים לבורות שיחין ומערות להיות בני אדם מתכלכלין בהם:

וזה שהתרנו כל צרכי רבים במועד מפני שצרכי רבים אין נגמרין יפה אלא בשעת הפנאי והוא שאמרו בתלמוד המערב בהדה גביא דסכותא איתפחתא שרא לון ר' אבהו מעבדיניה במועדא והקשה בטריח וכוונו כלומר טורח כזה וכיוון מלאכה היאך התירו ולא כן תני ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד אי לא מיתעבדא כדון לא מיתעבדא ופי' גביא מרחץ וסכותא שם עיר:

ויש כוללין בדין צרכי רבים שכל שהוא מעשה אומן כגון בורות שיחין ומערות צריך בהיתרן צורך המועד ובזה מותר אף בטורח יתר ובלא שנוי וכל שהוא מעשה הדיוט אין צורך לצורך המועד ועל פי כלל זה מפרשין את כל השמועות וכן צרכי רבים אין צריכין צנעה וביחיד כל שאפשר בצנעה עושה:

ומתקנין את הדרכים להסיר משם קוצים ואבנים וכן הרחובות ומודדין את המקואות ואם נמצאו חסרים מוליכין שם אמת המים להשלימם וכן הלכה:

ועושין כל צרכי רבים ופירשו בתלמוד המערב כגון דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות ופדיון ערכין וחרמין והשקאת סוטה ועריפת עגלה ושריפת הפרה וטהרת מצורע ורציעת עבד עברי וכן הלכה שכל שבית דין נזקק לעשותו צורך רבים הוא ועוד צירפו שם עם אלו פריקת מנעל והוא שאמרו ופורקין מנעל מעל האימום אבל אין מחזירין אותו ר"ל מפני שיש אומנות בחזרה אלא שיש לתמוה מה ענינה של זו עם שאר הדברים שהן צרכי רבים:

ומציינין את הקברות והוא שהיתה מצות חכמים לציין בדרכים כל מקום שיש שם קבר והיו ממחין סיד ושופכין אותו על אותו מקום הטומאה והיה סימן לעוברים שטומאה לשם והיו נזהרין שלא להתאהל עליה שלא לטמא טהרותיהן ולפעמים היו הגשמים מוחין את ציונן וחוזרין ומציינין במועד והוא הדין שמציינין כתחלה וכן הלכה והיה דבר זה קבלה אצלם מדכתי' וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש:

ויוצאין על הכלאים פי' שולחין בית דין את שלוחיהן במועד לשכור פועלים לעיין בשדות אם נזרעו כלאים ויעקרום מיד ולא משום עקירה הוצרך להשמיענו היתר זה שהרי קלקול הוא הואיל ולא מצד שהם מרובים ביותר הוא עוקרם כדי להשיב היניקה על אפניה לנשארות אלא מחמת הכלאים ואחר שאין בעקירה זו סרך ניכוש קלקול הוא ולא נאסר במועד אלא יציאה על העיון הוא שהוצרך להתיר ואע"פ שבאחד באדר משמיעין על הכלאים ובחמשה עשר בו יוצאין לעקור פי' בגמ' שאין הדבר כן אלא בזרעים שנזרעו בבכיר אבל אותן שנתאחרה זריעתן אין הכלאים ניכרין בהם עד ט"ו בניסן ויוצאין בפסח בחולו של מועד לעיין בהם וכן הלכה:

ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה כולה והלכה כדבריו אלא שאנו מסופקים בפירושם והוא שיש מי שפירשה בשדה בית הבעל שאין שם פסידא ואעפ"כ אם נתכנסו מים הרבה סביב אילן אחד ויש בהן כדי להשקות אילנות אחרים הסמוכין לו עושה לו דרך ברגליו ומושך את המים מאילן לאילן שדבר מועט כזה אנו מתירין אף שלא במקום פסידא אבל לא ישקה את כל השדה אף בדרך זה מפני שיש בזה טורח קצת ומגדולי המפרשים כתבו שאין מתירין כלל לא דבר זה ולא הדומה לו בבית הבעל הואיל ואין כאן פסידא אע"ג דאיכא רוחא אלא שמשנה זו בבית השלחים שנויה ואין שם ירק אלא אילנות והתיר המשכת המים מאילן לאילן אפי' דרך אמת המים והם גורסין מושכין אמת המים אבל לא שדה כלה ר"ל שלא במקום אילנות אע"פ שיש הרוחה לאילנות בכך מפני השרשים שמתפשטין אילך ואילך וכשהותרה במשנה השקאת שדה כלה בבית השלחים הדברים אמורים בשיש שם ירק או זרעים ותבואות ויש פסידא בכלו והדברים נראין:

זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד וכו' פי' אף בבית השלחים וכמו שפירשנו בראש המשנה ומטעם שפירשנו שאין שם פסידא ומגדולי המחברים פירשו הטעם מפני טורח יתר והוא מצד שהם צריכין מים רבים מה שאין כן בזרעים ששתו שאין צריכין מים כל כך וי"מ הטעם מפני שנראה כמכוין מלאכתו במועד ופי' בגמ' שאם היתה השדה מטוננת ר"ל לחה וטיבעני מותר אף בזו וכן הלכה ויש שפירש זרעים שהגיע עונת השקאתם קודם המועד ולא שתו וכבר התחילה פסידא בהם ולא חס בחול על פסידתם אלא שהניחם שלא באונס אין משקין אותן במועד והדברים נראין אבל לא הגיע עונת השקאתם עד המועד משקה אע"פ שלא שתו כמו שרמזנו בראש המשנה:

ואין משקין שדה גריד במועד פי' שדה גריד מקום יובש ומ"מ בית הבעל הוא אלא שנתיבש מצד שלא ירדו גשמים מזמן מרובה ואעפ"כ הואיל ואין פסידת שדה בית הבעל מצויה אין מתירין אף בזו וכן הלכה:

וחכמים מתירין בין בזרעים שלא שתו בין בשדה גריד ואין הלכה כדבריהם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

לענין ביאור זה ששאלו מאן תנא פסידא וכו' פסידא בלאו טרחא יתירא לא קא מבעיא ליה דליכא מאן דאסר אלא פסידא בטרחא יתירא כגון גשמים וקילון בשלחים או הרוחא בלא טירחא יתירא כגון מעיין בבית הבעל מיבעיא ליה מאן תנא דאסור ומשום דאיכא מאן דשרי ואמר תחלה ראב"י היא דאמר מושכין את המים מאילן לאילן ולמאן דגריס בה אמת המים ומוקים לה בשלחין דוקא מאילן לאילן דאיכא פסידא לאילנות אבל שדה כלה דליכא פסידא הואיל וליכא ירק לא דהרוחא בלאו טרחא יתירא אסירא ולמי שמפרשה בבית הבעל וגורס את המים נפרש כאן מאילן לאילן דליכא שום טירחא שרינן אע"ג דהרוחה הוא אבל שדה כלה דאיכא טירחא לא שרינן דכל הרוחה אפי' בלא טירחא יתירא אסירא ומקשי נהי דהרוחה בלאו טירחא יתירא פשטת מינה פסידא בטירחא יתירא מי שמעת ליה דאסר וקא אמר ר' יהודה היא דתנין מעיין היוצא תחלה אע"ג דאתי לאינפולי ויש לחוש לטירחא יתירא משקין ממנו אף שדה הבעל דברי ר' מאיר דמיקל בהרוחה אף במקום חשש טירחא יתירא וכל שכן בלאו טירחא יתירא וקא אמר ר' יהודה אין משקין ממנו אלא בית השלחין שחרבה ופי' בה שחרב מעין זה שהתחילו להשקותו ממנו ויצא מעין אחר שבא עכשו להשקותו ומכיון שהתחילו להשקותו איכא פסידא ומותר אף במקום חשש טירחא יתירא הואיל וליכא ממש טירחא יתירא ויתר על כן אמר ר' יהודה דאפי' ממעין ישן לא יפנה אמת המים וישקה לגינתו או לחורבתו כלומר שאם היתה סתומה לא יפתחנה הואיל ולא נשארה עמוקה טפח דטירחא יתירא אסור אף במקום פסידא וראב"ע אומר לא כך ולא כך כלומר בין חרב מעיינו דאיכא פסידא כלומר אחר שהותחל להשקותו בין לא חרב דליכא פסידא לא דכל מעין היוצא תחלה אסור אף במקום דליכא חשש טירחא יתירא ודלא כמתניתין ומ"מ צריך אתה לומר דדוקא במעיין אבל אמת המים הואיל ועמוקה ששה ונעשית קודם המועד אע"פ שלא עברו המים בתוכה עד המועד משקין ממנה דהואיל ועמוקה ששה ליכא חשש אינפולי שאם אי אתה אומר כן מה הוצרך הוא בעצמו לומר במשנתינו שאין עושין את האמה במועד והרי אף אם נעשית מקודם הואיל ולא עברו בה המים עד המועד אין משקין ממנה והוה ליה טורח שלא לצורך וחזר והקשה ודילמא ר' יהודה נמי במעיין שיצא מתחלה הוא דאין משקין אלא בית השלחין הא במעיין ישן אף בית הבעל מותר ואהדר ליה א"כ מתניתין אמאן תרמייה דהא אפיקתא נמי מראב"י ואף ר"מ וראב"ע לאו כמתניתין אתו ותו לא אשכחן תנא דמיירי בהאי ענינא אלא ודאי ר' יהודה היא ואף במעיין שלא יצא בתחלה הוא אוסר בבית הבעל אלא דנקטה ביוצא מתחלה להודיעך כחו דר' מאיר:

יתד ע"כ אמ ר' יהודה לא יפנה אדם אמת המים לגנתו ולחורבתו בחולו של מועד פי' דהוי טירחא יתירא דלא שרינן לקמן אלא לתקן האמה המקולקלת ומפרש מאי מקולקלת אמר ר' אבהו שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ששה טפחים שבתחלה היתה עמוקה ששה טפחים ונתמלאו החמשה טפחים עשר או צרורות ולא נשאר בה אלא טפח אחד חוטט אותה ומעמידה על ששה טפחים כדמעיקרא אבלאם נסתמה כולה אסור לפנותה דהוי טירחא יתירא:

בפרש"י בד"ה שחרבה כו' יתירא אלמא מתניתא ר' יהודה כצ"ל:

תוספות בד"ה וחוטטין כו' אבל לחופרה בתחלה כו' כצ"ל:

במשנה [במועד. ובתיו"ט ולפי שאין במשנה לשון חש"מ כו'. מצינו לשון זה במ"ב פ"ד דמגילה. וע"כ כוונתו על משנה שלפנינו:

במשנה שם] וחכ"א עושין אה"א בתחלה בשביעית. כתב התוי"ט בשם הר"ן (נמשך אחרי מדפיסי הרי"ף שציינו עליו מלמעלה ר"ן. אבל נראה ברור שהוא הנ"י כניכר מסיגנון לשונו שמובדל הרבה מלשון הר"ן. גם ברפ"ב מביא את הה"מ. והר"ן אינו מביאו לעולם. ואף הרב"י והגר"א מביאים אותו בשם נ"י) דלהכי לא אסרי משום חופר כיון שמשליך את העפר למרחוק כו'. כוונתו דדרך העודר להניח העפר במקומו וכאן ע"כ משליך על אגפי האמה (וזה קרי ליה הנ"י למרחוק) כיון דצריך לגומא. וכן לא אסרי משום דמכשיר אגפיה לזריעה מטעם שכ' התוס' לקמן (ד ב) כיון דעביד ע"י שינוי. והא דפריך הגמרא שם. ליחוש מפני שמכשיר אגפיה לזריעה. היינו למ"ד דטעמא דראב"ע מפני שנראה כעודר ליחוש נמי מפני דמכשיר אבל לרבנן כמו דל"ח לעודר כן ל"ח למכשיר וכזה כתבו התוס' בסוכה (כג) ד"ה ולמ"ד ועמש"כ שם ובשבת (מט) בד"ה רש"י. ובמש"כ מיושב מה שגמגם עליו בתור"ע:

גמרא ומאי משמע דהאי בית הבעל לישנא דמייתבותא כו'. ק"ל מדוע לא קאמר דלהכי נקרא בית הבעל משום דמיטרא בעלה דארעא הוא (תענית ו ב) ולכן נקרא רביעה שרובע את הקרקע וכדכתיב והולידה והצמיחה ע"ש. שוב ראיתי בהריטב"א שהביא כן בשם הירושלמי. וכן הרמב"ם ברפ"ח דפאה הבליע טעם זה בנעימת לשונו:

רש"י ד"ה הרווחה לא. לשוויה אפלי חרפי. הוא לשון הגמרא לקמן (ו ב):

תד"ה עיף. כדכתיב הרויתי נפש עיפה. ונדפס הגהת הגרי"פ פסוק זה לא נמצא כו'. המדפיס שגה דכוונת הגרי"פ היתה על גי' הישנה שבתוס' ונפש עיפה למים כמו שהעתיק התוי"ט אבל לפי הגירס' שלפנינו כתוב הדר הוא בירמיה (לא כה):

תוס' ד"ה עיף. כדכתיב כו'. נ"ב הי"ל בארץ ציה ועיף בלי מים (תהלים סג) נפשי כארץ עיפה (שם קמג) וכן בישעיה (לב) בארץ עיפה:

מתני' ובשביעית בין ממעיין. עיין לקמן דף ו ע"ב תוס' ד"ה מרביצין:

מתני' משקין בית השלחין במועד. שדה שהיא עומדת בהר וצריך להשקותה תמיד משקין אותה אפילו בחולו של מועד לפי שהוא לו הפסד גדול אם אינו משקה אותה ודבר של הפסד התירו חכמים לטרוח בו בחולו של מועד כמו שאנו מוצאין במסכת חגיגה (דף יח.) דכתיב (דברים יז) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורים בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששה עצורין בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה עצורין בכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחוש''מ ואי זו מותרת ומלאכה שיש בה הפסד אם אינו עושה אותה כגון להשקות בית השלחין התירו חכמים: ובשביעית. מפרש בגמרא: ממעיין שיצא בתחילה. דעכשיו מתחיל לנבוע שעדיין לא החזיקה דרכה: בין ממעיין שלא יצא בתחילה. אלא מעיין נובע מזמן מרובה: אבל לא ממי גשמים. משום דאית ביה טירחא יתירא כדמפרש בגמרא: גמ' דאתי לאינפולי. הקרקע שסביבה דעדיין לא החזיקה דרכה: משקין. בחולו של מועד ולא חיישינן דלמא נפיל ואזיל וטרח טירחא יתירא: מעיין שלא יצא בתחילה. שכבר החזיק דרכו: מיבעיא. דמשקה ממנו בחולו של מועד: בית הבעל. שדה הוא בעמק ואינו צריך להשקותה ואין בה הפסד אם אין משקה אותה: קא משמע לן. מתניתין דתני בין ממעיין שלא יצא בתחילה: בית השלחין אין בית הבעל. אפילו ממעיין שלא יצא בתחילה לא: (נישלהי). וה''א מתחלף בחי''ת: מאן תנא. דמתני' דפסידא שרי למיטרח בה בחוש''מ כגון בית השלחין: הרווחה לא. כגון דבית הבעל דאסור להשקותה מאחר שאין בה הפסד שאין צריך להשקותה אלא להרווחה דמילתא לשוויה אפלי חרפי: אפילו במקום פסידא מיטרח לא טרחינן. דקתני מתניתין אבל לא ממי גשמים כו' משום דאית ביה טירחא: מושכין המים מאילן לאילן. בחולו של מועד אם יש מים תחת אילן אחד עושין דרך קטן מאילן לאילן כדי שימשכו המים מאילן זה לאילן אחר: לא ישקה את השדה כולה. בבית הבעל קמיירי דהרווחה היא אלמא דהרווחה דמילתא אסר ר' אליעזר: אילימא חרבה ממש. שנעשה בור למה לי למשקה לההיא דהא אין לה תקנה לעולם: שחרבה ממעיין זה ויצא לה מעיין אחר. שחרב מעיינה שרגילה לשתות ממנו דכיון שרגילה לשתות אי לא משקה לה עכשיו אית ליה פסידא יתירא אפילו הכי לא שרי ר' יהודה אלא ממעיין שיצא לה דלאו טירחא הוא אבל מי גשמים ומי קילון דטירחא הוא לא שרי אפילו לבית השלחין ועוד חזינן דקאמר רבי יהודה לא יפנה מים כו' אלמא דלא שרי ר' יהודה טירחא יתירא אלמא מתני' ר' יהודה היא דהא ראב''ע ל''ש חרב מעיינה ממעיין שיצא לה בתחילה ול''ש לא חרב תרוייהו אסר:

מתני' משקין בית השלחין. שדה שאינה מסתפקת במי גשמים וצריך להשקותה תמיד ואם אין משקין אותה תדיר נפסדת והלכך משקין אותה בחוה''מ ומשום פסידא שרו ליה רבנן כדאמרינן בפ' אין דורשין (חגיגה דף יח. ושם) תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור אף ששה עצורים אי מה שביעי עצור מכל מלאכה אף כל ששה עצורים מכל מלאכה תלמוד לומר השביעי ה''א יתירא השביעי עצור מכל מלאכה ואין הששה עצורים מכל מלאכה הא לא: מסרן הכתוב אלא לחכמים ללמדך איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת: וחוטטין אותה. שאם נתמלא הבור מותר לחטוט להעמיקו שהעפר תיחוח אבל לחופרה בתחילה שהקרקע קשה לא משום דאיכא טירחא יתירא: ומציינין. דליכא טירחא: ויוצאין על הכלאים. מצוה הוא לצאת כדאמרינן בגמ' ולא דמי להני אחריני דקתני ומתקנין דהאי חובה הוא כדמוכח בגמרא: עיף ויגע. צמא למים כדכתיב הרויתי נפש עיפה (ירמיה לא): מאן תנא פסידא אין. משום דאשכחן לקמן דרבי מאיר פליג עלה דמתני' והאי סתם מתניתין לא אתיא אליביה כשאר סתמי משום הכי קבעי הש''ס מאן תנא: מושכין אמת המים כו'. שאם יש שם מים תחת אילן זה יכול למושכם במועד תחת אילן אחר משום דאילן כבית השלחין דמי וצריכין למים טפי והא דתנא מושכין ולא תנא משקין אורחא דמילתא קתני דבענין זה רגילין. להשקות אילנות: יתר על כן אמר רבי יהודה. עוד היה מחמיר יותר אפילו בבית השלחין קא אסר להפנות משום דהוי טירחא יתירא: לגינתו ולחורבתו. של בית השלחין גינה מקום זרעים חורבה מקום שחרבו אילנותיו וחרשו וזרעו ונטעו ושמא הוא צריך למים יותר ולא זו אף זו קתני אי נמי חרב ביתו ועשאו גינה וצריכה מים תדיר יותר משאר בית השלחין ומשום דאיכא טירחא יתירא לא: