מועד קטן ג ע"ב

כי אתא רב דימי אמר יכול ילקה על התוספת ונסיב לה תלמודא לפטורא ולא ידענא מאי תלמודא ומאי תוספת ר' אלעזר אמר חרישה והכי קאמר יכול ילקה על חרישה דאתיא מכלל ופרט וכלל ונסיב ליה תלמודא לפטורא דאם כן כל הני פרטי למה לי ור' יוחנן אמר ימים שהוסיפו חכמים לפני ראש השנה והכי קאמר יכול ילקה על תוספת ראש השנה דאתיא {שמות לד-כא} מבחריש ובקציר תשבות ונסיב לה תלמודא לפטורא כדבעינן למימר לקמן מאי ימים שלפני ראש השנה כדתנן עד מתי חורשין בשדה אילן ערב שביעית בית שמאי אומרים כל זמן שיפה לפרי וב''ה אומרים עד העצרת וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ועד מתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית משתכלה הלחה וכל זמן שבני אדם חורשים ליטע מקשאות ומדלעות ר' שמעון אומר א''כ נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת (וב''ה אומרים עד הפסח) ואמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום אמר ליה רבי זירא לר' אבהו ואמרי לה ריש לקיש לר' יוחנן רבן גמליאל ובית דינו היכי מצו מבטלי תקנתא דב''ש וב''ה והא תנן אין ב''ד יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין {דניאל ד-טז} אשתומם כשעה חדא אמר ליה אימור כך התנו ביניהן כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל דידהו היא הלכה למשה מסיני היא דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אמר רבי יצחק כי גמירי הלכתא שלשים יום לפני ראש השנה ואתו הני תקון מפסח ומעצרת ואתנו בדידהו כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל והני הלכתא נינהו קראי נינהו (דתנן) {שמות לד-כא} בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר {ויקרא כה-ד} שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אלא חריש של ערב שביעית

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - ב

כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר:

שמעתי בארץ ישראל את דברי השואל:

יכול ילקה העובד את האדמה בשנה השביעית אפילו על ה"תוספת".

ונסיב לה, והוא חזר והביא תלמודא, לימוד מן הכתוב, לפטורא, שאין חייבים מלקות על ה"תוספת".

והוסיף רב דימי: ולא ידענא, איני יודע מאי "תלמודא" מהו הלימוד לפטור, ומאי "תוספת", ובאיזה תוספת הוא דן בכלל.

ומביאה הגמרא שני ביאורים שונים, מה היתה השאלה במלקות על "תוספת", ומהו הלימוד מן הכתוב לפטור:

רבי אלעזר אמר: האי "תוספת" היינו חרישה בשביעית. וקרי לה "תוספת" כיון שאינה מפורשת להדיא בתורה, אלא ילפינן לה מכלל ופרט וכלל ^[35].

והכי קאמר, כך אמר השואל בארץ ישראל:

יכול ילקה על החרישה בשביעית, היות דאתיא חרישה מלימוד של "כלל ופרט וכלל".

ונסיב, וחזר והביא ליה תלמודא, את הלימוד דלעיל [בעמוד הקודם], לפטורא. שרק על בצירה וזמירה חייב, וחרישה לא.

וכך הוא הלימוד דלעיל: דאם כן, שלוקה על כל התולדות - כל הני פרטי של זריעה וזמירה, וקצירה ובצירה אסור, למה לי לכתוב ולפרוט?

אלא, מכאן אתה למד שבא הכתוב למעט שאר תולדות, לפטרן.

ואילו רבי יוחנן אמר: האי "תוספת" - הם ימים שהוסיפו חכמים לאיסור לפני ראש השנה של שביעית.

והכי קאמר השואל בארץ ישראל: יכול ילקה על עבודה ב"תוספת שביעית" בימים שלפני ראש השנה, היות דאתיא שהיא נלמדת מ"בחריש ובקציר תשבות" ^[36] .

ונסיב לה תלמודא לפטורא, כדבעינן למימר לקמן. שביטלו את התוספת, היות ולומדים בגזירה שוה משבת, שאין צריך להוסיף לפניה.

והוינן בה: מאי "ימים שלפני ראש השנה"?

ומבארינן: כדתנן בתחילת מסכת שביעית: עד מתי חורשין בשדה אילן בערב שביעית?

בית שמאי אומרים: כל זמן שהחרישה יפה לפרי של שישית. שהחרישה מועילה לפירות שגדלו בששית, וזמן זה הוא קרוב לחג השבועות. אבל אחר כך אסור לחרוש משום שהוא מכין את הקרקע לקראת הגידול בשנה השביעית, והוי כמתקן פירות שביעית ^[37].

ובית הלל אומרים: חורשין עד העצרת, עד חג השבועות, והם מקילים מעט מבית שמאי ^[38].

וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו, שלא החמירו בית שמאי על בית הלל אלא בתקופה קצרה שלפני חג השבועות.

ועד מתי חורשין שדה הלבן, שדה תבואה, ערב שביעית?

משתכלה הליחה. עד שתכלה לחלוחית הקרקע מהגשמים של השנה הששית. כי רק בזמן הגשמים מועילה החרישה לזריעה של אותה שנה [הששית].

והיינו, כל זמן שבני אדם חורשין כדי ליטע מקשאות ומדלעות, שצריכים לקישואים ודלועים רטיבות יתירה כדי שיבשילו לפני שביעית. ואף שהוא אינו עתיד לזרעם, הרואה אומר שהוא חורש כדי ליטע קישואין, ואינו נראה כמתקן שדהו לשביעית.

אבל אחר כך אסור, משום שהוא נראה כחורש לצורך שביעית.

רבי שמעון חולק, ואומר: אם כן, שתלוי הדבר בזמן שחורשין בני אדם ליטע במקשאות - נתנה תורה שיעור לזמן שמותר לחרוש לכל אחד ואחד בידו. כי לא הכל חורשים למקשאות באותה שעה, ונמצא שלאחד מותר לחרוש בשעה שלחבירו אסור כבר לחרוש.

ואין התורה נותנת דבריה לשיעור לכל אחד ואחד.

אלא, זמן קבוע יש אף בשדה הלבן, והוא עד הפסח. וכיון שרוצה לזורעה אחר החרישה, וצריך לחלוחית רבה, לא יחרוש אחר הפסח, שלרוב חסר אז בלחלוחית, ויחשבו הרואים שאין חרישתו לזריעה כעת אלא לצורך השביעית.

ובשדה האילן הנטוע מכבר, חורש עד העצרת. שאין שדה האילן צריכה קרקע לחה, ומטרת החרישה היא לקלוט מים בעומק, וצורך שנה ששית היא.

נמצינו למדים כי ה"ימים שלפני ראש השנה" הם: החל מפסח בשדה תבואה, והחל מעצרת בשדה אילן.

ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו, של פסח בשדה תבואה ושל עצרת בשדה האילן, ובטלום, והתירו לחרוש עד ראש השנה.

והמחלוקת בשדה הלבן היא כמחלוקת בית שמאי ובית הלל בשדה אילן. תנא קמא אמר משתכלה הליחה הוא כבית שמאי, שתלוי בזמן היפה לפרי, ורבי שמעון כבית הלל, שקבע זמן קצוב לעונה זו.

אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו, ואמרי לה ריש לקיש לרבי יוחנן: רבן גמליאל ובית דינו - היכי מצו מבטלי תקנתא [שלא לחרוש מפסח ומעצרת] דבית שמאי ובית הלל!?

והא תנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן היה גדול ממנו בחכמה ובמנין.

אשתומם, שתק רבי אבהו, וחשב כחדא שעה מה יענה על שאלת רבי זירא.

ואחר כך אמר ליה: אימור, כך התנו שמאי והלל ביניהם בשעת התקנה: כל הרוצה לבטל את התקנה של תוספת לפני שביעית - יבא ויבטל! ^[39]

ומקשינן: וכי תוספת שביעית, תקנה דידהו היא, והם התנו שיכולין לבטלה!?

הלא אסור מלאכה בקרקע בתוספת שביעית, הלכה למשה מסיני היא, ואי אפשר להתנות שיוכלו לבטלה!?

דהרי אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: על שלש הלכות נשאלו בבית המדרש מנין המקור שלהם מן התורה. והשיבו שהלכה למשה מסיני הן. ואלו הן.

"עשר נטיעות", יש היתר מיוחד לחרוש שדה אילן, שיש בו עשר נטיעות של אילנות צעירים, עד ראש השנה [אך סתם שדה אילן אסור לחרוש בו עד ראש השנה, מחמת הדין של תוספת שביעית].

ההיתר המיוחד הזה נובע מהצורך שלהם לטיפול שוטף, ומבלעדי זאת הם יתייבשו וימותו.

אך לא כל שדה של אילנות צעירים מותר בחרישה, אלא רק אם יש בו עשר נטיעות בשטח של בית סאה [שהיא חמישים על חמישים אמה], ובתוכה מפוזרות באורך ורוחב באופן שוה עשר נטיעות צעירות.

"ערבה" מצוות הקפת המזבח בערבה [חוץ מערבה שבלולב, שהיא מפורשת בתורה].

ו"ניסוך המים", שמנסכין עם תמיד של שחר בימות חג הסוכות גם נסוך המים.

ושלשתן אינן הלכות המפורשות בתורה אלא הלכה למשה מסיני הן.

ועתה מניחה הגמרא, שההלכה למשה מסיני אסרה את הזקינות והתירה את הנטיעות.

ואם כן, מוכח שאין תוספת שביעית חידוש שתקנוהו חכמים, אלא הוא הלכה למשה מסיני, ומכוחה נאסרה עבודה קודם שביעית. ותיקשי, איך ביטל רבן גמליאל ובית דינו איסור זה.

ומתרצינן: אמר רבי יצחק, כי גמירי הלכתא למשה מסיני שיש להוסיף על השביעית ואין חורשין שדה אילן רגיל עד ראש השנה, היינו רק שאין חורשים שלושים יום לפני ראש השנה. אבל עד אז מותר מן התורה לחרוש.

ואתו הני, הלל ושמאי, ותקון לאסור חרישה החל מפסח בשדה הלבן והחל מעצרת בשדה האילן.

ואתנו, והתנו רק בתקנה דידהו, שכל הרוצה לבטל את התקופה שהוסיפו בתקנה יבוא ויבטל.

וכשבטלה רבן גמליאל, עדיין נשאר איסור חרישה שלושים יום קודם ראש השנה מהלכה למשה מסיני.

ומקשינן: וכי הני שלושים יום לפני ראש השנה מהלכתא למשה מסיני נינהו הם נלמדים?

והלא קראי נינהו!

דתניא: [שמות לד] "בחריש ובקציר תשבות".

הפסוק הזה מתחיל בענין שבת: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות". אך את סופו, "בחריש ובקציר תשבות", מעמידה הגמרא שהוא מדבר בשביעית.

כי אם אינו ענין לשבת, היות ובשבת אסורות כל המלאכות ולא רק קציר וחריש, תנהו ענין לשביעית.

רבי עקיבא אומר: אין צריך פסוק זה כדי לומר ללמד את האיסור בחריש וקציר של השנה השביעית.

שהרי כבר נאמר לגבי שביעית [ויקרא כה] "שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור" ^[40]. אלא קרא "בחריש ובקציר תשבות" בא לאסור את החריש של ערב שביעית.

הערות

^[35] הקשו התוס', אם כן נפשוט מכאן שרבי אלעזר הוא הסובר לעיל שאינו לוקה על חרישה, ולכן פירש גם כן באופן זה את דברי רב דימי. ותירצו, מאחר ורבי אלעזר היה פשוט בעיניו שתוספת שביעית אסורה ולוקין עליה, אם כן בעל כרחו הוצרך לפרש דברי רב דימי לענין חרישה, ואמנם הוא עצמו יתכן שמחייב מלקות בחרישה, מכל מקום פירש כן דברי רב דימי אף על פי שאינו מודה לדבריו [אבל מדברי רבי יוחנן אין לפשוט שהוא סובר שלוקין על חרישה, ולכן לא פירש דברי רב דימי לענין מלקות של חרישה, שהרי אפילו אם הוא סבור שאין לוקין, מכל מקום היה נראה לו יותר לפרש דברי רב דימי לענין תוספת, שכן היא המשמעות הפשוטה של "תוספת" שנקט רב דימי, ועיין חידושי הגרע"ק איגר]. ובתירוצם השני כתבו, שזוהי באמת כונת הגמרא, לפשוט מכאן שרבי אלעזר הוא הפוטר בחרישה ממלקות.

^[36] הקשו התוס', איך יתכן לחייב מלקות על עבודה בקרקע בזמן תוספת שביעית, והלא כל איסורה לא נלמד אלא מ"בחריש ובקציר תשבות", שהוא עשה בלבד, ואין בזה לאו כלל. ותירצו, שגדרה של "תוספת שביעית" הוא, שכאילו השביעית מתחלת מאז, וכיון שבשביעית עצמה נאמרו לאוין על עבודות הקרקע, הוא הדין לתוספת שלפניה, שיש לה את כל דיני השביעית. ועיין בריטב"א. ולקמן בהערה 41 נבאר, איך הדין לענין מלקות לפי מסקנת הסוגיא.

^[37] הר"ש [שביעית ב ב] מבאר, שאף על פי שהחרישה נאסרה בתוספת שביעית, כלשון הכתוב "בחריש ובקציר תשבות", מכל מקום אין איסור בחרישה אלא כשעושה כן לצורך פירות שביעית, אבל אם חורש לצורך פירות שישית, לא יתכן כלל לאסור אפילו בשלושים יום שלפני ראש השנה [שאז הוא זמן התוספת מן התורה, כמבואר לקמן]. ומבואר מדבריו, שאין דין תוספת שביעית כתוספת שבת ויום טוב, שבהם דין התוספת הוא לאסור כל מלאכה, אפילו אינה לצורך שבת כלל. ועיין אגרות משה [יו"ד ג קל] שהאריך בענין זה.

^[38] התוס' מבארים, שזמן זה הוא מאוחר יותר מזמן של בית שמאי, ולכן לא נמנית מחלוקת זו מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל. אבל בהגהות הגר"א הביא מירושלמי שביעית להיפך, שזמן בעצרת הוא מוקדם לזמן בית שמאי, ומכל מקום, מאחר שיש שנים שבהן הליחה כלה כבר קודם עצרת, וכבר אין תועלת לפירות שישית מחרישה זו, ואז בית הלל מקילים יותר, לכן לא נמנה עם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל.

^[39] מבארים התוס', שכאשר תיקנו תוספת זו, חששו חכמים שמא לאחר זמן יבואו דורות שיתקלקלו קרקעותיהם אם לא יחרשו מפסח ומעצרת, ולכן התנו שיהיו יכולים לבטל תקנה זו של תוספת.

^[40] הקשו התוס', הרי שנינו לעיל, שאין לנו לאסור אלא אותם המפורשים בכתוב, ואם כן, לא היינו יודעים לאסור חרישה אם לא היה נזכר כאן "בחריש". ותירצו, שעיקר דרשת רבי עקיבא היא מ"בקציר", שאיסורו נאמר כבר בפירוש. עוד תירצו, שרבי עקיבא ודאי סובר כסברת אביי, שאוסר כל התולדות מריבוי הכתובים. ולכאורה, כונתם לומר, שרבא הוכיח ממה שהתיר התנא של משנתנו להשקות בית השלחין בשביעית, שתנא זה ודאי נחלק על רבי עקיבא, ומתיר התולדות מן התורה. והחזו"א [שביעית יז א] כתב, שדברי רב דימי דלעיל, אינם מדברי רב דימי עצמו, אלא הם ברייתא, והביא כן מירושלמי, ולכן יכול רבא לפרש כרבי אלעזר, שאין לוקין על החרישה, ופסק כברייתא זו נגד רבי עקיבא.

א כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר מסורת ששמע מחכמי ארץ ישראל בלשון זו: יכול ילקה על התוספת — ונסיב לה תלמודא לפטורא [ויש על כך לימוד לפטור], והעיר רב דימי: ולא ידענא מאי תלמודא ומאי [ואיני יודע מהו הלימוד ומהי] התוספת שהתכוונו להם בשמועה זו.

ונחלקו חכמים בפירוש מסורת זו, ר' אלעזר אמר: תוספת זו שאמרו היא חרישה בשביעית, שלא נתפרש בה איסור "לא תעשה" בתורה, והיא כתוספת למלאכות המפורטות בכתוב. והכי קאמר [וכך אמר, כך יש להבין]: יכול ילקה על חרישה בשמיטה דאתיא [שהיא באה, נלמדת] מכלל ופרט וכלל שאף היא אסורה, ונסיב ליה תלמודא לפטורא [ויש על כך לימוד לפטור] את החרישה מעונש מלקות.

וטעם הדבר: שאם לוקים על החרישה, אם כן כל הני פרטי [אלה הפרטים] שמנה הכתוב בבצירה וזמירה למה לי? אלא ודאי יש להבין שבאו אלה ללמד שרק על פרטים אלה לוקים, ועל מלאכות אחרות אין לוקים.

ור' יוחנן אמר: תוספת זו היא ימים שהוסיפו חכמים לפני ראש השנה של השביעית שגם בהם אסור לעבוד את האדמה כדי להכשירה לשנה הבאה. והכי קאמר [וכך אמר]: יכול ילקה על תוספת ראש השנה, דאתיא [שהיא באה, נלמדת] מן הכתוב "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא), שמייתור הכתוב למדו שלא רק עבודת האדמה בשביעית עצמה אסורה אלא אפילו חריש וקציר של ערב שביעית אסורים, ונסיב לה תלמודא לפטורא [ויש על כך לימוד לפטור] לענין עונש, כדבעינן למימר לקמן [כפי שנרצה לומר אחר כך].

ומסבירים: מאי [מה הם] אותם ימים שלפני ראש השנה, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: עד מתי חורשין בשדה אילן (שדה שצומחים בו אילנות) בערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שיפה החריש לגידולו של פרי המצוי כבר על האילנות — מותר, אבל לאחר מכן שהחרישה היא רק לתועלת האילן והפירות שעתיד להצמיח בשנה הבאה — אסור, ובית הלל אומרים: עד העצרת (שבועות) מותר לחרוש. ומעירים: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו, כלומר למעשה אין הבדל ניכר בתאריך בין דברי בית שמאי לדברי בית הלל.

ועד מתי חורשין שדה הלבן (שדה תבואה) ערב שביעית — משתכלה הלחה (הרטיבות שמחמת הגשמים) שבשדות, וכל זמן שבני אדם בדרך כלל חורשים עדיין את שדותיהם ליטע מקשאות ומדלעות (לגידול קישואים ודלעת) הנזרעים בסוף החורף.

ר' שמעון אומר: אם כן שלא נקבע זמן מסויים נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו, שיכול אדם לומר בכל עת שהוא חורש על מנת לזרוע באותה שנה. אלא יש לקבוע זמן מוגדר: בשדה הלבן — חורשים עד הפסח, ובשדה האילן — חורשים עד העצרת. ובית הלל אומרים: עד הפסח.

ואמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו (דנו והצביעו והחליטו) על שני פרקים (זמנים) הללו, פסח ועצרת, שאסרום חכמים בשנה השישית, ובטלום והתירו לחרוש עד ראש השנה.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אבהו, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר לו ריש לקיש לר' יוחנן: רבן גמליאל ובית דינו היכי מצו למבטלי תקנתא [כיצד יכולים הם לבטל תקנה] של בית שמאי ובית הלל הגדולים מהם? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין!

"אשתומם [השתומם, תהה] כשעה חדה [אחת]" (דניאל ד, טז) זמן מה. אמר ליה [לו]: אימור [אמור], כי כך התנו ביניהן בשעת קביעת התקנה: כל הרוצה לבטל גזירה זו — יבוא ויבטל.

ותוהים: וכי דידהו [שלהם], של בית שמאי ובית הלל היא גזירה זו שהם יכולים לתקן בה? הלא הלכה למשה מסיני היא! שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות (עצים צעירים) המצויות בשדה של בית סאה מותר לחרוש בשבילן את כל השדה עד ראש השנה, לצורך האילנות. משמע שבעצים אחרים — אסור. וכן דין ערבה שמביאים במקדש יתר על ערבה שבלולב, וכן ניסוך המים בחג הסוכות על המזבח, הלכות אלה הלכה למשה מסיני הן. משמע שאיסור החרישה בערב שביעית אינו מתקנת חכמים בבית שני, אלא הוא מיסודות מסורת תורה שבעל פה!

אמר ר' יצחק: כי גמירי הלכתא [כאשר היו לומדים הלכה זו], היה האיסור בה רק שלשים יום לפני ראש השנה, ואתו הני תקון [ובאו אלו בית שמאי ובית הלל, ותיקנו] זמנים מוקדמים יותר, מפסח ומעצרת, ואתנו בדידהו [והתנו בתקנה שלהם]: כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל.

ועוד תוהים: והני הלכתא נינהו [וכי איסורים אלה משום הלכות למשה מסיני הן]? הלא קראי נינהו [כתובים מפורשים הם], דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא) ר' עקיבא אומר: אין צריך לומר שהתכוון הפסוק לחריש ולקציר של שביעית — שהרי כבר נאמר: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" (ויקרא כה, ד), אם כן נאסרה כל עבודה בשביעית, אלא בא הכתוב לאסור חריש של ערב שביעית

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he stated a tradition he had heard from the Sages in Eretz Yisrael: One might have thought that one would be flogged for the addition, but a teaching states an exemption from lashes. Rav Dimi noted: But I do not know what teaching or what addition this tradition is referring to.

The Sages disputed the meaning of this tradition. Rabbi Elazar said: The addition in question is plowing during the Sabbatical Year, for which there is no explicit prohibition in the Torah, and so it may be regarded as an addition to the labors explicitly enumerated in the Torah. And this is what it is saying: One might have thought that one would be flogged for plowing during the Sabbatical Year, as it is derived by way of the hermeneutical principle of a generalization, and a detail, and a generalization that teaches that plowing is prohibited. But a teaching states an exemption from lashes for the labor of plowing.

This is logical, because if one is flogged for plowing, why do I need all these details that were enumerated in the verse, i.e., pruning and picking grapes? Rather, one must certainly conclude that these were singled out in order to teach that one is flogged only for these specific labors, but not for any other.

And Rabbi Yoḥanan said: This addition is referring to the extra days that the Sages added to the prohibition against performing agricultural labor, before Rosh HaShana of the seventh year, when the Sabbatical Year formally begins. And this is what it is saying: One might have thought that one would be flogged for working the land during the additional period prior to Rosh HaShana of the Sabbatical Year, as this prohibition is derived from the verse: “In plowing and in reaping you shall rest” (Exodus 34:21). This seemingly superfluous verse is understood as teaching that not only is working the land prohibited during the seventh year, but plowing a field during the sixth year to prepare the land for the seventh year, and reaping what grew in the seventh year during the eighth year are also prohibited. But a teaching states an exemption from lashes for these actions, as we are about to state below.

The Gemara elaborates: What are the extra days before Rosh HaShana? As we learned in a mishna (Shevi’it 1:1): Until when may one plow an orchard on the eve of the Sabbatical Year? Beit Shammai say: One may plow so long as the plowing is beneficial for the fruit already on the trees. Once the plowing serves to benefit only the tree itself and the fruit it will produce the following year, it is prohibited. And Beit Hillel say: One may plow until Shavuot. The mishna notes: And the statement of these, Beit Shammai, is close to being like the statement of these, Beit Hillel; i.e., in practice, there is little difference between the dates established by the two opinions.

The mishna (see Shevi’it 2:1) additionally states: And until when may one plow a white field, i.e., a grain field, on the eve of the Sabbatical Year? One may plow until the residual moisture in the fields from the rain ceases and so long as people continue to plow their fields in order to plant cucumbers and gourds, which are planted at the end of the winter.

Rabbi Shimon says: If it is so that no set time was established, then the Torah has given an individual measure of time into the hands of each and every individual. One may plow until a self-determined time, as he can always claim that he is plowing in order to plant during the sixth year. Rather, a fixed time must be established: In a white field one may plow until Passover, in an orchard one may plow until Shavuot, and Beit Hillel say: Until Passover.

And Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of bar Kappara: Rabban Gamliel and his court discussed and then voted about the prohibitions of these two periods, i.e., from Passover or Shavuot until Rosh HaShana, and nullified them, thereby permitting plowing until Rosh HaShana, the actual beginning of the Sabbatical Year.

Rabbi Zeira said to Rabbi Abbahu, and some say that it was Reish Lakish who said to Rabbi Yoḥanan: How could Rabban Gamliel and his court nullify an ordinance instituted by Beit Shammai and Beit Hillel, who were greater authorities than they were? Didn’t we learn in a mishna (Eduyyot 1:5): A court cannot nullify the ruling of another court unless it surpasses it in wisdom and in number?

Rabbi Abbahu “was astonished for a while” (Daniel 4:16), and then said to him: Say that when Beit Shammai and Beit Hillel established their decree, they stipulated among themselves: Anyone who later wishes to nullify this decree may come and nullify it.

The Gemara asks: Is this ordinance theirs? Did Beit Shammai and Beit Hillel institute the ordinance and as such have the authority to attach stipulations to it? It is a halakha transmitted to Moses from Sinai. As Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Neḥunya from the valley of Beit Ḥortan: The halakha of ten saplings, the mitzva of bringing willow branches to the Temple on Sukkot and standing them up around the altar, and the halakha of water libation on Sukkot are all halakhot transmitted to Moses from Sinai. Consequently, the prohibition against plowing on the eve of the seventh year is a not a rabbinic ordinance from the Second Temple period, but rather an oral tradition dating back to Moses at Sinai.

Rabbi Yitzḥak said: When they learned this halakha as a tradition dating back to Moses at Sinai, the prohibition applied from only thirty days before Rosh HaShana. Afterward, these Sages of Beit Shammai and Beit Hillel came and instituted lengthier periods of restriction, from Passover and from Shavuot, respectively, but they stipulated among themselves: Anyone who later wishes to nullify this decree may come and nullify it. Rabban Gamliel and his court were therefore able to nullify extended restrictions instituted by Beit Shammai and Beit Hillel.

The Gemara raises another question: Are these prohibitions of plowing before the Sabbatical Year really halakhot transmitted to Moses from Sinai? They are actually prohibitions based on explicit verses. As we learned in a baraita with regard to the verse “In plowing and in reaping you shall rest” (Exodus 34:21) that Rabbi Akiva says: It is unnecessary for the verse to speak about plowing and reaping during the Sabbatical Year, as it was already stated: “But in the seventh year shall be a sabbath of solemn rest for the land, a sabbath for the Lord; your field you shall not sow, and your vineyard you shall not prune” (Leviticus 25:4). This teaches that during the seventh year all agricultural labor is prohibited. Rather, the verse comes to prohibit plowing on the eve of the Sabbatical Year

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כי אתא רב דימי אמר יכול ילקה על התוספת ונסיב לה תלמודא לפטורא. מאי תוספת.

ר' אלעזר אמר חרישה שהיא תוספת על הזריעה ועל הקצירה דאתיא מכלל ופרט א"כ כל הני פרטי למה לי והדין הוא תלמודא דנסיב לפטורא פרטיהן הזורע והזומר וקוצר ובוצר למה לי אלא ללמדך דאהני תולדות דזומר ובוצר הוא דמיחייב אתולדות אחרנייתא לא מיחייב.

ור' יוחנן אמר ימים שהוסיפו חכמים לפני ר"ה להיות חורשין באילן ערב שביעית עד העצרת אע"פ שנהנה האילן בחרישה זו בשנה השביעית ובשדה הלבן עד הפסח. וכך אמרו יכול ילקה על תוספת ר"ה וכר"ע דמרבה להו מבחריש ובקציר תשבות ואמר אין צ"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כתיב שדך לא תזרע אלא חריש של ערב שביעית שנכנס בשביעית כו' ונסיב לה קרא לפטורא כדאמרן. ירושלמי בשביעית [פ"ק ה"א] באיסור ב' פרקים הללו התירו ובאו אחרי כן בשעה שאסרו והתירו למקרא סמכו בחריש (ובחריש) [ובקציר] איזהו חריש אסור בחריש שקצירו אסור.

ואיזהו חריש של ערב שביעית שיצא למוצאי שביעית וכשהתירו אחריהן למקרא סמכו (והא) כתיב הכא בשביעית שבת. וכתיב בשבת בראשית שבת מה ערב שבת בראשית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה אף ערב שבת שביעית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה. א"כ למה נאמר עד העצרת שעד כאן יפה לפרי. ומיכן ואילך מנבל פירותיו. ומקשינן היכי מבטל ר"ג תקנת הלל ושמאי והתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ופרקינן תיקנו שמאי והלל תקנה זו והתנו שכל הרוצה לבטל יבוא ויבטל. ומקשינן וכי דבית הלל ושמאי הן והא הל"מ הן דא"ר יוחנן עשר נטיעות והן אלו ששנינו במס' [שביעית] פרק ראשון עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה. פירוש מהכא שמעינן שהנטיעות הן שמותר לו לחרוש להן בששית עד ראש השנה. אבל האילנות שכבר עשו פירי וזיקנו אין חורשין להן בששית עד ר"ה ובתחלת פרק ראשון ממס' שביעית עד מתי חורשין שדה האילן ערב שביעית בש"א כל זמן שהוא יפה לפרי שהחרישה תועיל לפירות שבאילן שהן הפירות השנה הששית אבל אם נכנס הקיץ וגמרו הפירות ואין החרישה מועלת לאותן הפירות כלום נאסר בחרישה שהחרישה אותו העת אינה מועלת לשנה הששית כלום ונעשה כאילו הוא חורש בשביעית ושיערו ב"ה אותו העת עצרת וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. ומנא תימרא דשני לן בין נטיעה לאילן כדתנן במס' שביעית פ"א עד אימתי נקראו נטיעות ר' אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו ר' יהושע אומר בת ז' שנים ר"ע אומר נטיעה כשמה. אילן שנגמם פי' שנחתך והוציא חילופין מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן. דברי ר' שמעון (מכיון) [אלמא] דשני לן בין נטיעה לאילן. ש"מ מדהתיר לחרוש לנטיעות.

כי אתא רב דימי אמר כו'. ולא ידענא מאי פירש לא ידענא מהו התוספת הזה ומאי ש"ס נמי דנקיט ובא רבי אליעזר ופירש דתוספת היינו חרישה בז' וקרי' לה תוספ' משום דאתא בדרשא דכלל ופרט:

ונסיב ליה ש"ס לפטורא. והקשה רש"י ז"ל דא"כ תסתיים דרבי אליעזר הוא דאמר לעיל אינו לוקה וי"ל דדילמא מתניתא מפרש וליה לא ס"ל. אי נמי דאין ה"נ דתסתיי' ומיהו לעיל לא ידעי לה דליסיימיה ורב אשי דסדר הש"ס אתיא בסמוך לה דממלא מסתיימא:

ורבי יוחנן יכול ילקה על תוספת ז' דאתיא מבחריש ובקציר כדרבי עקיבא דלקמן. וא"ת והיאך לוקין על עשה לכך פרש"י ז"ל ילקה מכת מרדות דרבנן עד שתצא נפשו דומיא דאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה. וי"ל מלקות ממש וקר' הכי קאמר בחריש תשבות בשאר מלאכות שכתבתי לך שהן בלאו:

עד שתכלה הלחה כל זמן שבני אדם חורשין וכו' לפי גרסא זו כלה חדא היא וסימן בעלמ' יהיב וכן פרש"י ז"ל אבל יש ספרי' שגורסין וכל זמן ותרי מילי נינהו שאפי' כלתה הליחה שרי' כל זמן שבני אדם חורשין ליטע מקשאות דמאן דחזי סבר לצורך מקשאות ומדלעו' חריש:

אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא א"כ גדול ממנו וכו' כבר פירשתיה במס' עובדי כוכבים ומזלות וקשיא הכא משום דקים לן כי תקנה זו פשטה ברוב ישראל והיא גזרה שיכול לעמוד דאי לא אפילו ב"ד קטן יכול לבטלה דשמנן של עובדי כוכבים ומזלות שהתיר רבי יהודה נשיאה ופת ופרקי' אימור כך התנו ב"ש וב"ה שאם יבא שום ב"ד לבטל יהא רשאי פירש ודכו' אשכחן דבטלוה לטבילותא דתקן עזרא ואנשי כנסת הגדולה ואע"ף שפשטה ביש' והטעם מפני שכך התנו עזרע וסייעתו:

הני הלכתא נינהו קראי נינהו פירש"י ז"ל דלרבי יצחק הוא דפריך דאלו לרבי נחמיה לא אמר תוספת הלכתא ותימא דהא בהדיא אמר עשר נטיעות הוא הלכה למשה מסיני וי"ל כי רבינו ז"ל סובר דלרבי נחוניא התר עשר נטיעות הויא הלכתא אבל איסור זקנות אולי הוא מקרא ודכותה איכא לקמן: אבל בתוספת פי' דאף לרבי נחוניא פריך דודאי כיון דנטיעות הלכה ממילא משתרי זקנות וליכא קרא:

אין צריך לומר בחריש של שביעית כו' כבר פירשתיה במקומות אחרים ומיהו הא ק"ל למ"ד החורש בז' אינו לוקה הכי קתני אין צריך לומר בחריש וי"ל דפלוגתא דלעיל אליבא דר' ישמעאל דאלו לר' עקיבא ודאי כולי עלמ' מודו שהוא לוקה ואינו נכון דא"כ לוקמה למתני' דלעיל כרבי עקיבא ואמאי תריץ דמדרבנן וי"ל דבעי לתרוצה אפילו אליבא דרבי ישמעאל והנכון דה"ק על כרחיך בקציר אינו צריך לשביעית שכבר נאמר לא תקצור וכיון דכן דכותה בחריש לא בא לשביעית דהא כי הדדי נינהו ועל כרחיך לחריש של ששית בא:

הלכה למשה מסיני שעבודת קרקע אסורה בתוספת שביעית והוא שלשים יום לפני ראש השנה אלא שבעשר נטיעות הותר לחרוש כל בית סאה בשבילן עד ראש שנה כמו שאמרו עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני וכבר ביארנוה בחיבור זה בראשון של תענית ואיסור זה לא היה אלא בזמן שבית המקדש קיים ובאותו זמן הוסיפו חכמים על גזרה זו שלא יהו חורשין שדה אילן אלא עד עצרת שעד עצרת חרישה מועילה לפירות של ששית והוא ענין כל זמן שיפה לפרי ומשם ואילך אינו אלא לצורך שביעית:

ולא שדה לבן אלא עד הפסח שעד הפסח הארץ לחה מצד גשמי החרף וחרישה מועלת בו לתבואה של שנה זו וכן עד זמן זה הוא זמן חרישה לקשואין ודלועין ומזמן זה ואילך סרך חרישה לצורך שנה שביעית היא ואחר שחרב בית המקדש אע"פ שהיו נוהגין קדושת שביעית איסור תוספת נפקע מכל וכל אפי' תוספת שלשים שלא נאמרה הלכת סיני לענין זה אלא לזמן שבית המקדש קים ואע"פ שבמסכת יומא פ"א ב' למדנו מן המקרא שבכל שביתה אנו מוסיפין מחול על הקודש דוקא בתוספת מועט וא"ת אם תוספת מועט דאוריתא היאך אמרו בעירובין ל"ד ב' כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות והא בין השמשות דאוריתא מדין תוספת מ"מ הואיל ואין בו עונש אפי' מלקות ושלא נזכר איסורא בפי' הקלו בו ומ"מ לענין שביעית איסור תוספת שלשים נפקע מכל וכל אבל ענין נטיעה והברכה והרכבה אף בזמן הזה נוהג על הדרך שיתבאר במסכת ראש השנה ט' ב':

במסכת עבודה זרה נ' ב' התבאר שאין מתלעין את האילנות במועד ולא מזהמין אבל סכין שמן לגזום ומגדולי המחברים מתירין בסיכת הפירות:

אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין או שהתנו הראשונים על כך וכבר הארכנו בענינים אלו ובמה שיצא לנו בהם מדקדוקין שבסוגיא זו בראשון של יום טוב:

עשר נטיעות נ"ל דלא איצטריכא הילכתא לנטיעות גופייהו דמאי דהוא חורש תחת הנטיעות לאו לצורך שביעית הוא עושה אלא כדי שיתעבו נטיעותא דבודאי מה שהוא חורש תחת הזקנים מעצרת ואילך אינו חורש אלא בעבור שיעשו פירות בשביעית וחריש זה ודאי היא אסור וכן נמי מה שחורש שדה הלבן מן הפסח ואילך וכל מה שאדם עושה בששית לצורך שביעית הוא אסור אבל הנטירות אינו חורש תחתיהן כדי שיעשו פירות בשביעית אלא כדי שיתענו ויעלו אילנות והילכך מורת לחרוש תחתיהן עד ראש השנה ולא איצטריכא הילכתא אלא להתיר כל בית סאה בשבילן עד ר"ה ומאי דאמרי' נמי כי אתא הילכתא שלשים יום לפני ר"ה אתי ב"ה וב"ש ותקין מן הפסח עד העצרת כל זה מדבר בחריש שהוא עושה לצורך שביעית אבל זה שנוטע כדי שיתקיים לכמה מותר ואינו חייב להרחיק מראש אלא כשינטור שתקלוט הנטיעה קודם ר"ה שאם לא תקלוט מקודם לכן וקולט בשביעית הו"ל כאלו נטע בתוך שנה שביעית ויעקור ובשיעור הקליטה פליגי תנאי כדאמרן פ"ק דר"ה ויש מי שאומר שלשה ימים ואם נטע ג"י קודם דר"ה יקיים שכבר קלטה נטיעה לפני ר"ה ואמרי נמי התם האורז והדוחן הפרגים והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעים ומתעשרין לשנה הבאה אלמא כיון שהשרישו לפני ר"ה מותרין בשביעית ואע"פ שנזרעו בתוך ל' יום לפני ר"ה הרי שלא נאסרו אלא שלשים יום לכל מלאכה אלא דוקא בחרישה נעשה לצורך שביעית כגון אילנות זקנים ושדה הלבן אבל שאר כל המלאכות ליטע ולזרוע מותר ועמ"ש בפ"ק בר"ה במהדורא תליתאה.

בפרש"י בד"ה דאתיא כו' דבשביעית נמי אסור עכ"ל ואחר ד"ה חורתן מקום מ"ה עשר נטיעות המפוזרות תוך בית סאה חורשין כל כו' ובד"ה כי גמירו כו' עד ל' יום לפני כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה יכול ילקה כו' וא"כ הוא בשביעית עכ"ל כצ"ל:

בד"ה עד עצרת כו' וב"ה לקולא לבד כו' עכ"ל ולר"ש ב"ש לקולא וב"ה לחומרא בשדה הלבן ואפשר דלא קא חשיב ליה בעדיות משום דר"ש יחידאה הוא ומיהו בסדר המשנה דפ"ב דשביעית ל"ג במילתיה דר"ש וב"ה אמרי עד הפסח ותו ל"ק מידי וק"ל:

בד"ה שהרי כבר כו' לעיל סבר ר' עקיבא ותרווייהו כו' דר' עקיבא קפריך ואזיל כו' כצ"ל:

גמרא ונסב לה הש"ס לפטורא. נראה דצ"ל תלמודא (ופי' לימוד) והמעתיק שגה לפרשו מלשון תלמוד והחליפו בש"ס וכצ"ל לקמן ובפרש"י:

גמ' שם משתכלה הלחה. במשניות הגי' עד שתכלה:

גמ' שם א"כ נתת תורת כאו"א בידו. כ"ה שם:

בסה"ע שהרי כבר נאמר וכו' וכרמך לא תזמור וגו'. כצ"ל עי' בתוספות:

רש"י ד"ה דאתיא (בסופו). נראה דצ"ל דבששית נמי אסור:

רש"י ד"ה תקנתא. דר"ש כו' ועד עצרת היינו אליבא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה יו"ד. חורשין כל השדה כולה. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואתו. צ"ל ואתנו.

וד"ה וכל. צ"ל כל:

תד"ה ר"א. א"נ דכיון דאיתא בהדיא כו'. אבל הר"ש בפ"א דשביעית מ"ד בסופו העתיק הירושלמי דמפורש שם דר"א אית ליה דלוקה ור"י א"ל דאינו לוקה:

תד"ה עד עצרת. מש"כ הרש"א דלא קחשיב ליה בעדיות משום דר"ש יחידאה הוא. שם בפ"ה חשיב טובא משמייהו דיחידאי. ושם במ"ג הביא משמיה דר"ש גופי' (לנ"א דחשבה התוי"ט לעיקר) ג"ד מקולי ב"ש ולא חשיב להא בהדייהו:

תד"ה ניסוך. והא כו' מ"ם כו' אסמכתא כו'. ק"ל דבתענית (ג) קאמר אי ריב"ב שיתא יומי ע"ש משמע דדרשה גמורה היא ועי' זבחים (קי ב) ובתוס' שם:

תד"ה שהרי. ואח"כ כתיב את ספיח כו' אלמא קצירה כו'. כצ"ל:

כי אתא רב דימי. מארץ ישראל לבבל: אמר. שמעית דאמרי בא''י יכול ילקה על תוספת: ושמעית דנסיב עליה תלמודא לפטורא. ולא ידענא מאי תוספת ולא פטור: רבי אלעזר אמר חרישה. בשביעית להכי קרי ליה תוספת דלא נפיק עיקרו מן התורה אלא מכלל ופרט וכלל כדאמרי לעיל: ונסיב תלמודא לפטורא. כדאמרינן הני אין: דאם כן. דהוי לקי: כל הני פרטי. דפריט בהדיא דאסור בשביעית זריעה וזימור קצירה ובצירה: למה לי. דכתב רחמנא אלא למימרא דאהנך הוא דלוקה וכו' שמע מינה אחרישה לא לקי: ימים שלפני ראש השנה. של שביעית שהוא תוספת על השביעית: דאתיא מבחריש ובקציר. כדאמר לקמן אם אינו ענין לשביעית שהרי כתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור תנהו לענין ששית שנכנס לשביעית דבשביעית נמי אסור: כדבעינן למימר לקמן. גמר שבת שבתון משבת בראשית: כל זמן שיפה לפרי. כלומר כל זמן שחרישה יפה לפירות שגדלו בששית דהיינו נמי קרוב לעצרת אבל מכאן ואילך לא דהוי כמתקן פירות שביעית: שדה לבן. של תבואה: שתכלה הלחה. שכלין הגשמים של שנה ששית דעד ההיא שעתא מהני חרישה לזריעה דשנה זו אבל משתכלה הלחה אינו יכול לחרוש דמחזי כחורש לצורך שביעית דהיינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע מקשאות: נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו. כלומר נתת דבריך לשיעורין שפעמים זה חורש קודם חבירו ליטע מקשאות: על שני פרקים. דפסח ועצרת: ובטלום. דחורשין עד ראש השנה: תקנתא דשמאי והלל. דרבי שמעון דאמר עד פסח ועד עצרת והיינו אליבא דב''ש וב''ה: כך התנו. שמאי והלל בשעת תקנתם: דידהו היא. תקנתם היא: חורתן. מקום: י' נטיעות. המפוזרות בתוך בית סאה שהוא נ' על נ' חורשין כל השדה שלה בשבילן בערב שביעית עד ר''ה ואמרי הני הואיל וילדות הן איכא פסידא יתירא לכך חורשין עד ראש השנה אבל זקינה אין חורשין עד ראש השנה אלמא דהלכה למשה מסיני הן: וערבה. להקיף המזבח: כי גמירי הלכתא. דאין חורשין לזקינה עד ראש השנה אבל חורשין עד שלשים יום לפני ראש השנה: ואתו. בתקנה דידהו דהרחיקו עד הפסח ועד העצרת: וכל הרוצה לבטל יבוא ויבטל. ורבן גמליאל דבטל לא בטל אלא מפסח ומעצרת עד שלשים יום לפני ראש השנה:

רבי אלעזר אומר חרישה. מהא ליכא למימר תסתיים דר' אלעזר לעיל דאמר אינו לוקה דאיכא למימר דרבי אלעזר לא שמיע ליה הא דאמר לקמן דהתירו תוספת שביעית הלכך הוה אמר הכי דליכא לפרש מילתא דרב דימי אלא בחרישה אבל לדידיה אסור ולוקה דלא ס''ל אי נמי דכיון דאיתא בהדיא כי הך דלעיל במילי דחרישה אינו צריך לומר תסתיים דאין דרך הש''ס לומר תסתיים בדבר המפורש בהדיא כל כך: יכול ילקה על תוספת של ראש השנה. ואם תאמר מלקות מנלן והלא לא כתיב בתוספת לאו אלא עשה גרידא בחריש ובקציר תשבות איכא למימר דמבחריש ובקציר מפקינן דצריך תוספת כלומר שהשביעית מתחלת משנה הששית וכל דין שביעית יהיה לששית דהכי קאמר רחמנא דשביעית מתחלת קודם שנת שביעית וא''כ הוא כשביעית: עד עצרת. דהיינו יותר דבכל מקום בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא לבד מאותן דברים דקחשיב בעדיות (פ''ה): וקרובים דברי אלו. קא משמע לן דאין ב''ש מחמירין אלא מעט על ב''ה ולאשמועינן מילתייהו דבית שמאי פירש הכי: כל הרוצה לבטל יבא ויבטל. שמא יתקלקלו הקרקעות ואינן מגדלין תבואה בלא חרישה לאחר זמן זה התנו שיהא כח להתיר לצריכים שחשו להפסד רבים שלא יגרמו רעה לעולם: הלכה למשה מסיני. מהכא איכא לדקדק מדשרא רחמנא ילדה מכלל דזקינה אסורה הרי על ידי הלכה למשה מסיני נאסרה תוספת שביעית אבל להתירא לחוד לילדה לא אצטריך דמהיכא תיתי לאסור: נטיעות. תנן במסכת שביעית פרק קמא עד אימתי נקראו נטיעות ר' אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו רבי יהושע אומר בת שבע שנים רבי עקיבא אומר נטיעה כשמה אילן שנגמם פירוש שנחתך והוציא חליפין מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי רבי שמעון: ניסוך המים. והא דאמרינן בעלמא (שבת דף קג:) מ''ם יו''ד מ''ם לרבות ניסוך המים מן התורה אינו אלא אסמכתא בעלמא כפר''ח: שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגו'. ואח''כ כתיב את ספיח קצירך לא תקצור אלמא קצירה לא אצטריך ואפילו אם תימצי לומר חרישה צריכה דאזהרת חרישה לא אשכחן אלא הכא מיהא קצירה לא אצטריך ולההיא דרשא דאתיא קצירה אתיא חרישה כיון דכתבינהו גבי הדדי אי נמי ס''ל לר''ע כי ההיא דאמרן לעיל דלוקה על חרישה וכדאמרינן טעמא לעיל סבר ר' עקיבא ותרוייהו מיותרין ואליבא דר' עקיבא קפריש ואזיל דר' עקיבא סבר אם אינו ענין לשבת תנהו גבי שביעית ובמשמעות שבא להחמיר ולא להקל ולא בעי לאוקמי בשבת כר' ישמעאל להקל דהכי עדיפא ליה ור' ישמעאל עדיפא ליה לאוקמי בשבת דפשטיה דקרא מיירי ביה ואפילו להקל מלאוקמי בשביעית דלא מיירי ביה ולהחמיר:

מועד קטן ג ע"ב - טקסט הדף

דף ג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד