מועד קטן ד ע"א

שנכנס לשביעית וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה אלא אמר רב נחמן בר יצחק כי גמירי הלכתא למישרי ילדה קראי למיסר זקינה וכיון דהלכתא למשרי ילדה לאו ממילא זקינה אסירה אלא הלכתא לרבי ישמעאל קראי לר' עקיבא ור' יוחנן אמר רבן גמליאל ובית דינו מדאורייתא בטיל להו מאי טעמא גמר שבת שבת משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין אף כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין מתקיף לה רב אשי מאן דאמר הלכתא אתיא גזרה שוה עקרה הלכתא ומאן דאמר קרא אתיא גזרה שוה עקרה קרא אלא אמר רב אשי רבן גמליאל ובית דינו סברי לה כרבי ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא: אבל לא ממי הגשמים וממי הקילון: בשלמא מי קילון איכא טירחא יתירא אלא מי גשמים מאי טירחא איכא אמר ר' אילעא א''ר יוחנן גזירה מי גשמים אטו מי קילון רב אשי אמר מי גשמים גופייהו לידי מי קילון אתו וקמיפלגי בדר' זירא דאמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל נהרות המושכין מים מן האגמים מותר להשקות מהן בחולו של מועד מר אית ליה דרבי זירא ומר לית ליה דרבי זירא גופא אמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל נהרות המושכין מים מן האגמים מותר להשקות מהן בחולו של מועד איתיביה רבי ירמיה לרבי זירא אבל לא ממי גשמים ולא ממי קילון אמר ליה ירמיה ברי הני אגמים דבבל כמיא דלא פסקי דמו תנו רבנן הפסיקות והבריכות שנתמלאו מים מעיו''ט אסור להשקות מהן בחולו של מועד ואם היתה אמת המים עוברת ביניהן מותר אמר רב פפא והוא שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים רב אשי אמר אע''פ שאין רובה של אותה שדה שותה כיון דקא משכא ואתיא מימר אמר אי לא שתיא לחד יומא תשתי לתרי ותלתא יומי ת''ר בריכה שנוטפת מים משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת והא עבידא דפסקא אמר ר' ירמיה ועדיין היא מטפטפת אמר אביי והוא שלא פסק מעיין ראשון תניא ר' שמעון בן מנסיא אומר שתי ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה יותר על כן אמר רבי אלעזר בר שמעון אפילו ערוגה אחת חציה נמוך וחציה גבוה לא ידלה ממקום נמוך וישקה למקום גבוה תנו רבנן מדלין לירקות כדי לאוכלן ואם בשביל לייפותן אסור רבינא ורבה תוספאה הוו קא אזלי באורחא חזו לההוא גברא דהוה דלי דוולא בחולא דמועדא אמר ליה רבה תוספאה לרבינא ליתי מר לשמתיה א''ל והתניא מדלין לירקות כדי לאוכלן א''ל מי סברת מאי מדלין מדלין מיא מאי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - א

שנכנס לשביעית דהיינו שלא יחרוש בערב שביעית חריש שיועיל לשנה השביעית.

וכן קציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית, תבואה שהביאה שליש בשביעית, חל עליה דיני שביעית, אף שנקצרת בשמינית.

רבי ישמעאל אומר: לעולם כל הפסוק בענין שבת מדבר.

וב"חריש ובקציר תשבות" בא ללמדנו: מה חריש לעולם הוא חריש של רשות. שלא מצינו מצוה לחרוש. אף קציר האסור בשבת, הוא רק קציר של רשות.

יצא קציר העומר, שהוא מצוה, שאפילו מצא קציר, מצוה לקצור, ולמדנו מכאן, שמצות קצירת העומר דוחה שבת [מה שאין כן חרישה, וכן זריעה, שאם מצא זרוע, כשר לעומר].

חזינן שרבי עקיבא, שלמד פסוק זה לשביעית, לומד תוספת שביעית מהאי קרא. ועל כרחך שאין הלכה למשה מסיני על תוספת.

ומתרצינן: אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: כי גמירי הלכתא למשה מסיני - למישרי להתיר חרישה עבור נטיעה צעירה הנקראת "ילדה". היינו להתיר חרישה לעשר נטיעות צעירות בשדה אילן של בית סאה.

ואילו קראי, שלמדנו מהם תוספת שלושים יום, באו למיסר לאסור חרישה בשדה אילן רגילה, הנקראית "זקינה".

ומפני איסור תוספת בזקנה, שהוא מן התורה, הוצרכנו להלכה למשה מסיני להתיר חרישה בתוספת שביעית ל"עשר נטיעות".

ועדיין מקשינן: וכיון דשמענו הלכתא למשרי ילדה, להתיר חרישה בתוספת שביעית לעשר נטיעות, האם לאו ממילא שמעינן מינה שחרישה לצורך זקינה אסורה בתוספת! ואם כן - למה לי קרא לתוספת!?

ומתרצינן: אלא, הלכתא, אתא לרבי ישמעאל.

שלפיו לא נפקא מקראי תוספת שביעית, היות וצריך את "בחריש ובקציר" להתיר קציר העומר בשבת, ובעינן הלכה למשה לאסור תוספת שביעית ^[41].

והא דבעינן למילף תוספת שביעית מקראי, היינו דוקא לרבי עקיבא, הלומד מסיפא דקרא לתוספת שביעית. ורבי עקיבא לא שמיע ליה הלכה למשה מסיני בזה ^[42].

ועוד מתרצינן על הקושיא כיצד היה יכול רבן גמליאל ובית דינו לבטל את תוספת שביעית:

ורבי יוחנן אמר: רבן גמליאל ובית דינו מדאורייתא מצאו סמך לבטיל להו, ואף שמהלכה למשה מסיני להתיר חרישה לצורך נטיעות בתוספת שביעית, משמע, לכאורה, איסור ב"זקינות".

מאי טעמא, מנין מצאו סמך לכך בתורה?

גמר למדו זאת בגזירה שוה "שבת שבת", שבת הארץ משבת בראשית.

מה להלן, בשבת בראשית, רק היא עצמה אסורה במלאכה, אך לפניה ולאחריה מותרין במלאכה ^[43], אף כאן, בשבת הארץ, רק היא, השנה השביעית עצמה אסורה במלאכה, אך לפניה ולאחריה מותרין.

ומכאן למדו מן התורה שאין איסור מלאכת קרקע בתוספת שביעית, ואפילו לא שלושים יום לפני ראש השנה.

מתקיף לה רב אשי: למאן דאמר דמהלכתא אסור שלשים יום לפני ר"ה - וכי יתכן שאתיא גזירה שוה עקרא הילכתא!?

וכן למאן דאמר דמקרא ילפינן לתוספת - וכי יתכן שאתיא גזירה שוה (ו) עקרא קרא!?

והרי אין אדם דן גזירה שוה מעצמו, ולא יכולה להיות גזירה שוה במסורת שתתנגד למקרא או להלכה למשה מסיני! ^[44]

אלא אמר רב אשי תירוץ נוסף על הקושיא כיצד בטלו את התוספת:

רבן גמליאל ובית דינו סברי לה כרבי ישמעאל, דאמר: הלכתא למשה מסיני גמירי לה לתוספת, ואינה נלמדת מהפסוק "בחריש ובקציר תשבות".

ואולם, כי גמירי הלכתא לאסור, הוא רק בזמן שבית המקדש קיים, דומיא דניסוך המים, שנוהג רק בזמן שהמקדש קיים, דילפינן להו מהדדי ^[45].

אבל בזמן שאין בית המקדש קיים, לא נאמרה הלכה לאסור את התוספת. ולכן יכול היה רבן גמליאל ובית דינו לבטלה ^[46].

שנינו במתניתין: אבל לא משקין ממי הגשמים, ולא ממי הקילון, שצריך לדלות אותם מהבור בדלי.

והוינן בה: בשלמא מי הקילון אסור להשקות מהם, היות שאיכא טרחא יתירה לדלות אותם מבור עמוק.

אלא מי גשמים המכונסין בצד השדה, שצריך רק לפתוח להם פתח לאמה, ודרכה המים משקים את השדה מאליהם - מאי טירחא איכא? ולמה אסורין!?

ומביאה הגמרא שני תירוצים:

א. אמר רבי אילעא אמר רבי יוחנן: גזירה מי גשמים אטו מי הקילון.

והיינו, גם במקום שאין לחוש שמא יפסקו מי הגשמים, ומצד ההשקאה ממי הגשמים עצמם אין לגזור [ואין טירחה בהשקאה ממי גשמים], בכל זאת אסרו להשקות מהם שמא ישקה גם ממי הקילון, שיש בהשקאה מהם טירחה. ויש ביניהם דמיון, בכך שהם מכונסין בצד השדה. ושניהם ממי הגשמים.

ב. רב אשי אמר: חיישינן כי מי גשמים גופייהו - לידי מי קילון אתו. שמא ישקו מהם עד שיחסרו מי הגשמים, ולא יוכלו להשקות מהם באמה בלא טירחה, ויבואו לדלות מהם על ידי טירחה. אבל אין מקום לגזור על כל השקאה במי גשמים מחמת החשש שיבואו לטעות ולהשקות במי קילון הנמצאים בבור.

ומבארת הגמרא: וקמיפלגי בהא דאמר רבי זירא.

דאמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: נהרות המושכין מים מן האגמים - מותר להשקות מהן בחולו של מועד.

מר, רב אשי, שאינו גוזר במי גשמים מחמת שמא יבואו להשתמש במי קילון מהבור, אית ליה דרבי זירא, שלא גזר על אגמים אטו מי קילון.

ומר רבי אילעא בשם רבי יוחנן, שגזר מי גשמים אטו מי קילון, ואף כשאין חשש שיחסרו אסור - לית ליה דרבי זירא, שהרי רבי יוחנן אסר בכל גווני, ורבי זירא מתיר.

גופא, אמר רבי זירא, אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל, נהרות המושכין מים מן האגמים מותר להשקות מהן בחולו של מועד.

איתיביה רבי ירמיה לרבי זירא מהא דמתניתין "אבל לא ממי גשמים ולא ממי הקילון" דמשמע דחיישינן דיפסקו.

אמר ליה רבי זירא: ירמיה ברי, בני ! הני אגמים בבבל שבהם התרתי להשקות. כמיא דלא פסקי דמי ואין לחוש לטרחא. והא דתנן במתניתין לא ישקה ממי גשמים, היינו בפסקי, ואתו לידי מי קילון. וכרב אשי ^[47].

תנו רבנן, הפסיקות, ברכות שאינן בנויות, והבריכות הבנויות, אפילו שנתמלאו מים מהגשמים מערב יום טוב, אסור להשקות מהן בחולו של מועד.

ואם היתה אמת המים עוברת ביניהן, בין הבריכות, מותר להשקות מהן, אף שיכולין להחסר, כי אין למיחש לטירחא, שהרי יוכל להשקות מאמת המים ^[48].

אמר רב פפא: והוא, הא דשריא אמת המים את ההשקאה מהבריכות, היינו רק כשרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים בפעם אחת.

אך אם אין אמת המים מספיקה כדי להשקות רוב השדה בבת אחת. חיישינן שמא יפסקו הבריכות ואסור להשקות מהן, דיבא לטרוח ולדלות.

רב אשי חולק, ואמר: אף על פי שאין רובה של שדה שותה בבת אחת מאמת המים, מותר להשקות מהבריכות כשאמה עוברת ביניהם. כיון דכל הזמן קא משכא מתמלאת ומעבירה מים ואתיא לכל השדה, איננו חוששין שמא יטרח להביא מאמת מים אחרת, דמימר אמר בעל השדה, אי לא שתיא לחד יומא - תשתי לתרי ותלתא יומי.

תנו רבנן: אם היו שני בית השלחין, האחד גבוה, ולידו אחר נמוך. ובגבוה היה נובע מעיין וממנו הושקה, ובצד הנמוך עשו בריכה שהיא נוטפת מים, שנוטפין אליה טיפות ממי השקאת שדה בית השלחין העליון - זו, מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת - הנמוך. שהיא בצדו.

ומקשינן: והא הבריכה עבידא דפסקא מימיה, ויש לחוש שיטרח להביא ממקום אחר!?

ומתרצינן: אמר רבי ירמיה: ועדיין היא מטפטפת שנוטף משדה השלחין העליון, ובודאי לא פסקא ^[49].

אמר אביי, והיתר זה הוא רק כשלא פסק מעיין ראשון העליון. אך אם פסק המעיין, אף שעדיין מטפטף מהשדה העליונה בעת ההשקאה, אסור להשקות מהבריכה התחתונה, שמא תפסק ויטרח וידלה ממקום אחר.

תניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: שתי ערוגות בשדה אחת, זו למעלה מזו, לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה, היות דטרחא היא.

יותר על כן אמר רבי אלעזר בן שמעון: אפילו ערוגה אחת חציה נמוך וחציה גבוה, לא ידלה ממקום נמוך וישקה למקום גבוה, דגם זו טרחה ^[50].

תנו רבנן: מדלין מים ומשקין לירקות כדי שיהיו רכים וטובים לאוכלן בחול המועד. ואם רק בשביל לייפותן, שיגדלו לאחר המועד, ואין כוונתו לאכלן במועד, אסור, דהרווחה היא, וטרחא אסור בה ^[51].

רבינא ורבה תוספאה הוו קא אזלי באורחא. חזו לההוא גברא דהוי דלי דוולא - דולה דליי מים לירקות בחולא דמועדא. וחכמים לא התירו אלא לבית השלחין.

אמר ליה רבה תוספאה לרבינא, ליתי מר לישמתיה, ראוי לנדותו משום שעובר איסור.

אמר ליה רבינא: והתניא: מדלין לירקות כדי לאוכלן, ואולי רצונו לאכלן במועד ומותר להשקות לצורך זה.

אמר ליה רבה תוספאה: מי סברת, מאי "מדלין" - מדלין מיא.

לא כך הוא!

הערות

^[41] בהערה 34 הבאנו דברי הרמב"ם, שלמד איסור עבודה בשביעית מ"בחריש ובקציר תשבות". ורוב האחרונים מפרשים בדבריו, שכונתו לאסור החרישה מפסוק זה, אף על פי שאין בה מלקות. והקשה הר"י קורקוס ועוד אחרונים, הרי הרמב"ם [שם ג א] פסק כרבי ישמעאל, שאיסור תוספת שביעית נלמד מהלכה למשה מסיני, ואם כן, בהכרח שהכתוב "בחריש ובקציר תשבות" מתפרש לענין איסור שבת, ובא ללמדנו שקצירת העומר דוחה שבת, וכמו שבאמת פסק כן הרמב"ם [תמידין ז ו]. ואם כן, איך הביא הרמב"ם פסוק זה לענין שביעית. ויישבו, שדרך הרמב"ם בהרבה מקומות להביא מקורות מן הפסוקים, אף על פי שלאמתו של דבר נלמדים הם ממקור אחר, ואף כאן, מאחר שידענו מן ההלכה, שאסור לחרוש בתוספת שביעית, לומדים אנו מכך שבשביעית עצמה גם כן אסורה חרישה מן התורה, ואנו מפרשים מכח זה את הפסוק "ושבתה הארץ", שהוא מתייחס לחרישה גם כן [ואפילו לאחר חורבן הבית, שנתבטל דין תוספת, כמבואר לקמן בגמרא, מכל מקום חרישה בשביעית עצמה לא נתבטל]. ועל כן הביא הרמב"ם פסוק "בחריש", מאחר שנתפרש בו איסור חרישה, אף על פי שלאמתו של דבר נדרש הוא לענין שבת. ועיין סוכה [לד א רש"י ד"ה י' נטיעות].

^[42] כתבו התוס', שגם לרבי עקיבא הלומד מן הכתוב דין תוספת, אף על פי שלא נזכר שם שיעור זמן לתוספת זו, מכל מקום אין איסור זה נוהג מן התורה אלא בשלשים יום שלפני ראש השנה, אבל קודם לכן אין לאסור החרישה מן התורה, אף על פי שמועילה לפירות שביעית, שכן הבינו חכמים ברוחב דעתם לפרש דין זה. אלא שבית שמאי ובית הלל הוסיפו מדבריהם לאסור מפסח ומעצרת, ורבן גמליאל ובית דינו ביטלו הוספה זו. אולם הטורי אבן [ר"ה ט] נקט בפשיטות, שלרבי עקיבא איסור זה קיים אף קודם שלשים יום. ואולי כונתו, שלפי דברי רבי יוחנן ורב אשי שבמסקנת הסוגיא, שרבן גמליאל ביטל לגמרי התוספת, אם כן שוב אין כל הכרח להגביל את התוספת שמן התורה לשלשים יום, ועיין חזון איש [שביעית [יז יב-יג]. אבל הר"ש [שביעית א ד] כתב, שאף לרבי עקיבא אין תוספת מן התורה אלא בשלשים יום. עוד כתב הטורי אבן שם להקשות, מהיכן נדע לרבי עקיבא היתר זה של עשר נטיעות, והרי לא נתקבלה ההלכה לדבריו? ואין לומר שהוא חולק באמת על דין זה, שהרי בשביעית [א ח] שנינו, שרבי עקיבא נחלק לפרש מהי "נטיעה" לענין זה, ונשאר בצ"ע. והמלאכת שלמה [שם א א] כתב, שרבי עקיבא קיים דבר זה מסברתו, הואיל והוא לאוקמי אילנא, ועיין מה שביארנו בפרט זה בהערה 32.

^[43] הקשו התוס', הלא שנינו בר"ה [ט] דין תוספת שבת מפסוק, ואיך אמר רבי יוחנן לפניה ולאחריה מותר. ותירצו, שלענין תוספת שבת די בשיעור מועט [עיין ביאור הלכה [רסא ב ד"ה איזה], ואילו בשביעית, באנו לאסור שלשים יום קודם ראש השנה. אבל הרמב"ם פסק, שדין תוספת שבת אינה אלא מדרבנן, וכמו שכתב הכסף משנה [שבת ה ג], ולדבריו מיושב היטב. והקשה החמדת שלמה [או"ח לה ו] על תירוץ התוספות, שהרי השביעית מתחלת ביום טוב של ראש השנה, ואם כן גם לולא דין תוספת שביעית היה עלינו לאסור זמן מועט זה משום תוספת יום טוב. ותירץ, על פי מה שכתבו התוספות [לקמן יג א], שבשביעית יש לנו לאסור מן התורה מלאכה שאינה צריכה לגופה, אף על פי שבשבת ויום טוב אינה אסורה אלא מדרבנן, ואם כן יש נפקא מינה בתוספת שביעית לענין זה. ורבי יוחנן פסק נגד דעת רבי עקיבא ורבי ישמעאל, שהרי לדברי שניהם תוספת שביעית מן התורה. וכתב החזו"א [שביעית יז א], שרבי יוחנן פסק כמו הברייתא שהביא רב דימי לעיל, שאין לוקין על תוספת, ורבי יוחנן מפרשה שם לענין תוספת שביעית, שאין לוקין עליה משום שאינה מן התורה כלל.

^[44] כתב האבי עזרי [שמיטה א א], שדעת רבי יוחנן היא, שמכח הגזירה שוה, על כרחנו יש לנו לפרש הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" באופן אחר, ואינו בא לאסור תוספת שביעית. ואף על פי שרבי יוחנן עצמו אמר לעיל [בשם רבי נחוניא] שהתוספת אסורה מכח ההלכה, הלא רבי יוחנן עצמו גם כן אמר בירושלמי [שביעית א ה], שמלכתחילה ניתנה ההלכה למשה מסיני על דעת שאם ירצו יבטלוה.

^[45] הקשו הראשונים, מדוע לא אמרו "דומיא דערבה", שמצותה במקדש דוקא [כלומר, שהיו נוטלים אותה ומקיפים בה את המזבח, מלבד מה שניטלת היא עם הלולב]. ועיין בריטב"א. והגר"ח מיישב, לפי מה ששנינו בזבחים [נט], שכאשר המזבח נעקר, אפשר להקטיר על מקום המזבח, ונמצא, שאף בזמן הזה שנחרב המזבח, מכל מקום שייכת מצות הקפה בערבה, שהרי מקום המזבח נחשב גם הוא למקום הקטרה, ואפשר להקיפו בערבה, מה שאין כן לענין ניסוך המים, שיש לדמותו לזריקת הדם, שלזה אין די במקום המזבח, אלא דינו ליזרק על המזבח דוקא, כמבואר בזבחים שם.

^[46] כתבו התוס' [ר"ה ט], שלפי זה אפשר לשוב ולומר, שגם לרבי עקיבא נתקבלה ההלכה של עשר נטיעות, ומכל מקום הוצרך ללמוד מ"בחריש" דין תוספת, הואיל וההלכה אינה אלא לזמן בית המקדש. וכתב החשק שלמה [גליון הרמב"ם] להוכיח מכאן, ששביעית בזמן הזה מן התורה, שהרי עד זמנו של רבן גמליאל היו סבורים, שאפילו התוספת אסורה מן התורה, מכח ההלכה, ורבן גמליאל לא התיר אלא בתוספת, אבל איסור השביעית עצמה נשאר עומד במקומו. וכן הוא בתוס' הרא"ש, שדברי רב אשי נאמרו לפי דעת רבנן דרבי, ששביעית בזמן הזה מן התורה.

^[47] העולה מן הסוגיא, שלדעת הכל, כל שיש חשש שיפסקו המים באמצע השקאתו, ויהיה לו צורך להביא מים ממקום אחר, או לדלות מעומקה של אמת המים על ידי דליה כדי לגמור ההשקאה, אזי נאסרה מלכתחילה השקאה זו, אפילו כאשר עדיין יש רוב מים ואינו צריך לטרוח ולדלות מן העומק [עיין ריטב"א וביאור הגר"א תקלז ב], אולם באופן שאין חשש כלל שיפסקו המים, בזה נחלקו רבי יוחנן ורב אשי, שלדעת רבי יוחנן, בכל ענין אסור להשקות ממי גשמים, כדי שלא יבואו להחליף ולהתיר גם כן ממי קילון, שהוא גם כן מי גשמים, ויש טורח גדול בהשקאה ממנו, ולדעת רב אשי, הואיל ואין חשש במקרה זה לטורח, אין לאסור עליו, כן מבואר מדברי התוס'. ועיין חזון איש [או"ח קלה] בביאור דברי רש"י. ובשו"ע [תקלז ג] נפסק כדעת רב אשי, אולם כתב המשנה ברורה [ט], שההיתר של נהרות המושכין נאמר דוקא בנהר שאינו פוסק לעולם, אבל נהר שעשוי לפסוק לפעמים, אף על פי שעתה יש בו ריבוי מים, ויש בו כל הצורך כדי להשקות שדה זו לכל ימי המועד, מכל מקום אסור, שלא חילקו חכמים בגזירתם. וכן כתב החזו"א [קלד ח].

^[48] ברש"י כת"י מפורש, שאמת המים זו היא ממי מעיין. וכן מוכרח לכאורה לפי דעת רבי יוחנן, שבכל ענין אין משקין ממי גשמים, ואפילו אינן פוסקין לעולם. וכתב הנמוקי יוסף בשם הראב"ד, שאין ההיתר נאמר אלא כאשר באים המים מן האמה לפסיקות ולבריכות, ומתערבים הם עם מי הגשמים, שאז נחשב כאילו משקה ממעין, אבל אם אינן מתערבין יחד, אף על פי שאפשר להשקות כל השדה על ידי אמת המים, מכל מקום אסור להשקות מהבריכות, שלא חילקו חכמים בין בריכה לבריכה. אבל הריטב"א כתב, הואיל ויש לשדה זו אמת המים שיכולים להשקותה ממנה, שוב לא גזרו חכמים כלל איסור השקאה בשדה זו אפילו ממי הבריכה לבדם.

^[49] הקשה החזו"א [שם י], הרי שנינו לעיל, שלדעת רב פפא, אין להשקות מן הבריכה, אף על פי שיש לצדה אמת המים, כל שאי אפשר להשקות רובה של שדה [בפעם אחת] מן האמה, ואף כאן, הלא אי אפשר להשקות רוב השדה מאותם טיפות המטפטפות מן העליונה לבריכה. ותירץ, שדברי רב פפא נאמרו דוקא בבריכה שנתמלאה ממי גשמים וכדומה, מה שאין כן כאן שנתמלאו מן המעיין העליון. וביאור דבריו, שכל זמן שמטפטף מן העליון, אין דנים אותה בתורת בריכה בפני עצמה, אלא מימי הבריכה נחשבים הם כהמשך המעיין.

^[50] הריטב"א מפרש, שאמנם באופן זה אין טירחא להשקות את הגבוה, הואיל והם שדה אחת, מכל מקום לא חילקו חכמים בדבר, ואסרו בכל ענין את ההשקאה על ידי דליים, ואין היתר להשקות במועד [בית השלחין], אלא כשממשיך את המים בקרקע. אולם החזו"א [קלד יא] דקדק מלשון רש"י ותוס', שדוקא כשדולה ממקום עמוק חשוב כטירחא.

^[51] כתבו התוס', שכאשר מטרתו היא כדי ליפות הירקות [ושלא לאכלם במועד], אסור לו להשקותם בכל אופן, ואפילו שלא על ידי טורח גדול, שהרי אין בזה הפסד ואינו דבר האבד. והמגיד משנה [יו"ט ז ב] כתב לאידך גיסא, שמה שנקט התנא "ליפותן", הוא לאו דוקא, שהרי ברייתא זו דנה לענין דליה, באופן שיש בה טורח מרובה, והלא שנינו לעיל [ב א], שאפילו לצורך מניעת הפסד לא התירו לטרוח הרבה. אבל הגרע"א [תקלז ט"ז ג] השיג עליו, כיון שהירקות ראויים הם לצורך המועד, אם כן יתכן שיהיה מותר להשקותם אפילו בטורח גדול משום הפסד, שאמנם אסרו לטרוח הרבה אפילו במקום הפסד, מכל מקום זהו דוקא כשאין לו שום אפשרות ליהנות ממנו במועד, מה שאין כן כשיכול הוא לאכלו במועד, יש להתיר בצירוף ההפסד, וכמו ששנינו בפסחים [מו] לענין יום טוב, שמתירים משום "הואיל", לצורך הפסד.

שנכנס לשביעית, כלומר, חרישה שנועדה לסייע לגידולים בשנה השביעית וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית שאסור לקצור בשמינית את התבואה שגדלה בשביעית.

ר' ישמעאל אומר: יש להבין את הפסוק כמשמעו, לענין שבת, וכך יש ללמוד: מה חריש רשות, שהרי אין בתורה חריש של מצוה, אף קציר האמור כאן — רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה, והוא מותר בלא שינוי גם בשבת. ואם כן, לפי ר' עקיבא יש ראיה מן הכתוב לאסור חרישה ערב שביעית!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, יש לדחות את מה שאמרנו ולומר כך: כי גמירי הלכתא [כאשר למדו את ההלכה למשה מסיני], הרי זה למישרי [להתיר] ילדה (נטיעה צעירה) לחרוש בית סאה עבורה. ואילו קראי [הכתובים] שהבאנו — כדי למיסר [לאסור] את הנטיעה הזקינה, שעץ גדול שכבר הושרש מן התורה אין חורשים בשבילו שלושים יום קודם ראש שנת השמיטה, ובאו בית שמאי ובית הלל וגזרו מפסח ועד עצרת.

ותוהים: וכיון דהלכתא למשרי [שההלכה היתה להתיר] ילדה, האם לאו [לא] ממילא תלמד שהזקינה אסירה [אסורה]?! וכל זה הלכה מסיני הוא ולא מן המקראות!

אלא יש לומר באופן אחר: איסור חריש בערב שביעית הוא מכוח הלכתא [ההלכה למשה מסיני] לשיטת ר' ישמעאל, שדורש פסוק זה לענין אחר, ואילו מקראי [מן הכתובים] לשיטת ר' עקיבא.

ור' יוחנן אמר הסבר אחר: רבן גמליאל ובית דינו מדאורייתא בטיל להו [מן התורה ביטלו אותם], שמצאו ראיה מן התורה שאין לאסור כלל עבודת האדמה בערב שביעית.

מאי טעמא [מה הטעם]? גמר [למד] בגזירה שווה "שבת" "שבת" משבת בראשית (שבת סתם, היום השביעי בשבוע): מה להלן בשבת בראשית היא עצמה אסורה במלאכה אולם לפניה ולאחריה מותרין, אף כאן שנת שבת הארץ היא עצמה אסורה, אבל לפניה ולאחריה מותרין.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: אם כן, לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שאיסור חרישה הוא הלכתא [הלכה למשה מסיני] — וכי אתיא [באה, יכולה לבוא] הגזרה שוה "שבת" "שבת" עקרה הלכתא [ועוקרת הלכה למשה מסיני]? וכן, ומאן דאמר קרא [ומי שאומר שהדבר נלמד מן הכתוב]? וכי אתיא [באה, יכולה לבוא] הגזרה שוה עקרה קרא [ועוקרת את הכתוב]?

אלא אמר רב אשי: רבן גמליאל ובית דינו סברי לה [סבורים הם] בעיקר הדין כר' ישמעאל שאמר שאיסור זה הלכתא גמירי לה [מהלכה למשה מסיני למדוהו] וכי גמירי הלכתא [וכאשר למדו הלכה זו], הריהו רק בזמן שבית המקדש קיים, וראיה לדבר, דומיא [בדומה] להלכה האחרת שנאמרה יחד עמה ניסוך המים השייך לעבודת המקדש. אבל בזמן שאין בית המקדש קיים — לא חלה הלכה זו, ולכן ביטלוה אחר חורבן הבית.

א שנינו במשנה: אבל אין משקים את השדות בחול המועד, לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון (מים ששואבים בדליים). ושואלים: בשלמא [נניח] מי קילון — איכא [יש] בשאיבתם טירחא יתירא [טירחה יתירה] ולכן אסרוה במועד, אלא מי הגשמים מאי [מה] טירחא איכא [יש] בכך? הלא הם נקווים מעצמם וצריך רק להפנותם אל העצים!

אמר ר' אילעא אמר ר' יוחנן: גזירה מי הגשמים אטו [משום] מי קילון. רב אשי אמר: מי גשמים גופייהו [עצמם] לידי מי קילון אתו [הם באים], שהרי לאחר זמן מה מתמעטים מי הגשמים וצריך לשאוב אותם בדלי.

ומעירים: וקמיפלגי [והם חלוקים] אם לקבל את דברי ר' זירא. שאמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: נהרות המושכים מים מן האגמים — מותר להשקות מהם בחולו של מועד, משום שמים אלה זורמים תדיר ואינם פוסקים, ואילו

מר [חכם זה, רב אשי] אית ליה [יש לו, מקבל] את דברי ר' זירא, שהרי אסר במי גשמים רק מפני שהם פוסקים, ובמים שאינם פוסקים — אינו גוזר. ומר [וחכם זה, ר' אילעא] לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי ר' זירא, שהרי גזר במי גשמים משום מי קילון, ולכן יגזור גם במים אחרים משום טעם זה.

גופא [לגופו] של הדבר שהזכרנו, אמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: נהרות המושכים מים מן האגמים — מותר להשקות מהן בחולו של מועד.

כאשר אמר רבי זירא הלכה זו איתיביה [הקשה לו] ר' ירמיה לר' זירא: הלא שנינו אבל לא ממי גשמים ולא ממי קילון! אמר ליה [לו] רבי זירא: ירמיה ברי [בני], הני [אלה] האגמים שבבבל — כמיא דלא פסקי דמי [כמים שאינם פוסקים הם נחשבים] ואין אנו חוששים שמא יתמעטו המים ויבואו לטרוח ולשאבם בדליים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הפסיקות (בריכות ארעיות) והבריכות שנתמלאו מים מערב יום טוב — אסור להשקות מהם בחולו של מועד. שמא יפסקו מימיהם ויצטרך להביא מים ממקום אחר. ואם היתה אמת המים עוברת ביניהם והמים זורמים מזו לזו — מותר.

אמר רב פפא: והוא שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים והוא משקה איפוא את רוב השדה בבת אחת, ואין לחשוש שכאשר יפסקו מהבריכות יבואו לשאוב ממקור אחר להשקות חלקים שונים של השדה. רב אשי אמר: אף על פי שאין רובה של אותה השדה שותה, כיון דקא משכא ואתיא [שהיא, התעלה, מושכת ובאה] והמים מוסיפים ובאים אפילו בכמות מועטת — אותו אדם מימר אמר [אומר בלבו] אי לא שתיא לחד יומא [אם אין היא שותה, מושקה, ביום אחד] — תשתי לתרי ותלתא יומי [תשתה, תהיה מושקה, בשנים ובשלושה ימים], ולכן איננו בא לטרוח ולמהר להשקות את מה שלא הושקה תחילה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שתי שדות בית השלחין, אחת מעל גבי השניה, ובעליונה נובע מעיין שמימיו ניגרים לבריכה הנמצאת בשדה התחתונה, ואותה בריכה נוטפת מים שיורדים אליה משדה בית השלחין זו העליונה — מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת המצויה למטה.

ושואלים: והא עבידא דפסקא [והרי הבריכה עשויה שתיפסק] ואז יבוא לדלות מים אחרים ולהשקות! אמר ר' ירמיה: שעדיין היא השדה העליונה מטפטפת לבריכה, שאין המים פוסקים. אמר אביי: והוא שלא פסק מעיין ראשון המשקה את שדה בית השלחין הגבוה ועדיין הוא ממלא את הבריכה, ואפשר אם כן לסמוך על כך ולהשקות את בית השלחין הנמוך.

תניא [שנויה ברייתא] ר' שמעון בן מנסיא אומר: שתי ערוגות שהיו זו למעלה מזו — לא ידלה (ישאב מים באמצעות דליים) מן התחתונה וישקה את העליונה משום טירחה. יותר על כן אמר ר' אלעזר בר שמעון: אפילו ערוגה אחת שחציה נמוך וחציה גבוה — לא ידלה ממקום נמוך וישקה למקום גבוה אף באותה ערוגה עצמה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מדלין לירקות כדי לאוכלן בחול המועד, ואם בשביל לייפותם שיגדלו ויתייפו יותר — אסור, שאסור לטרוח טירחה שאינה הכרחית.

מסופר: רבינא ורבה תוספאה הוו קא אזלי באורחא [היו מהלכים בדרך] חזו לההוא גברא דהוה דלי דוולא בחולא דמועדא [ראו אדם אחד שהיה דולה בדלי בחול המועד], אמר ליה [לו] רבה תוספאה לרבינא: ליתי מר לשמתיה [שיבוא אדוני וינדה אותו], שהרי הוא עובר על דברי חכמים. אמר ליה [לו]: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מדלין לירקות כדי לאוכלן, הרי שאין עבירה בדבר. אמר ליה [לו] רבה תוספאה: מי סברת [האם סבור אתה] מאי [מה פירוש] "מדלין" — מדלין מיא [מים] כדי להשקות ירקות? לא כן הוא, אלא מאי [מה פירוש]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that entered into the Sabbatical Year, i.e., plowing in the sixth year that will benefit crops growing in the seventh year, and reaping the crops of the Sabbatical Year that continued into the conclusion of the Sabbatical Year, i.e., reaping seventh-year produce that continued to grow into the eighth year.

Rabbi Yishmael says that this verse is to be understood as referring to Shabbat and not to the Sabbatical Year, in accordance with the straightforward meaning of the verse. It teaches as follows: Just as only optional plowing is prohibited on Shabbat, as there is no instance where plowing fulfills a biblical mitzva, so too, only optional reaping is prohibited, to the exclusion of the reaping of the omer offering, which is a mitzva, and consequently permitted on Shabbat. Nonetheless, the first opinion cited in the baraita, that of Rabbi Akiva, holds that the prohibition against plowing on the eve of the Sabbatical Year is derived from an explicit verse.

Rather, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: When we learned this as a halakha transmitted to Moses from Sinai, it was to permit plowing in the case of young saplings until Rosh HaShana. In contrast, the verses that were cited come to prohibit plowing in the case of mature and well-rooted trees thirty days before Rosh HaShana of the Sabbatical Year.

The Gemara asks: But since the halakha transmitted to Moses from Sinai comes to permit plowing in the case of young saplings until Rosh HaShana, does it not automatically follow that in the case of mature trees, plowing is prohibited before Rosh HaShana? Therefore, not only the allowance, but the prohibition as well was learned by tradition as a halakha transmitted to Moses from Sinai, and not from the verses.

Rather, the halakha transmitted to Moses from Sinai is the basis of the prohibition against plowing on the eve of the Sabbatical Year according to the opinion of Rabbi Yishmael, who interprets the verse as referring to Shabbat, and not to the Sabbatical Year, whereas the verses are the basis of the prohibition according to the opinion of Rabbi Akiva.

The Gemara previously cited Rabbi Yitzḥak, who explained how Rabban Gamliel’s court nullified the extension to the prohibition against plowing before the Sabbatical Year that had been enacted by Beit Shammai and Beit Hillel. The Gemara now cites another opinion, which holds that Rabban Gamliel’s court abolished the prohibition against plowing before the Sabbatical Year entirely. And Rabbi Yoḥanan said that Rabban Gamliel and his court nullified the restrictions on working the land on the eve of the Sabbatical Year based on a source written in the Torah.

What is the reason? He derives it by means of a verbal analogy between the word Shabbat stated with regard to the Sabbatical Year in the verse: “But in the seventh year shall be a sabbath of solemn rest for the land” (Leviticus 25:4), and the word Shabbat stated with regard to the weekly Shabbat, which commemorates the Shabbat of Creation. Just as there, on Shabbat itself it is prohibited to perform labor, but before and after Shabbat it is permitted, so too here, in the case of the Sabbatical Year, during the Sabbatical Year itself it is prohibited to perform labor, but before and after the Sabbatical Year it is permitted.

Rav Ashi strongly objects to this: If Rabban Gamliel and his court nullified the restrictions based on a verbal analogy, then according to the one who said that the prohibition against plowing thirty days before Rosh HaShana of the Sabbatical Year is a halakha that was transmitted to Moses from Sinai, can a verbal analogy come and uproot a halakha that was transmitted to Moses from Sinai? And similarly, according to the one who said that the prohibition against plowing is derived from a verse, can a verbal analogy come and uproot a verse?

Rather, Rav Ashi said: Rabban Gamliel and his court held in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who said that they learned this prohibition as a halakha transmitted to Moses from Sinai. But they learned this halakha only with regard to the time period when the Temple is standing. This is evidenced by the fact that it is similar to the other halakha stated along with it, that of the water libation, which was part of the service in the Temple. But when the Temple is not standing this halakha does not apply, and therefore Rabban Gamliel and his court nullified the prohibition after the destruction of the Temple.

§ It was taught in the mishna: However, one may not irrigate a field on the intermediate days of a Festival with rainwater collected in a cistern or with water drawn with a shadoof. The Gemara asks: Granted, irrigating a field with water drawn with a shadoof involves excessive effort, and so it is prohibited on the intermediate days of a Festival. But what excessive effort is involved in irrigating a field with rainwater? Rainwater collects on its own and one merely has to channel it to where it is needed.

Rabbi Ile’a said that Rabbi Yoḥanan said: A rabbinic decree was enacted with regard to rainwater due to its similarity to water drawn with a shadoof. Rav Ashi said: Rainwater itself will come to be like water drawn with a shadoof. Once the level of the collected rainwater drops, it will become necessary to draw it with a bucket, a procedure involving excessive effort.

The Gemara comments: Rabbi Ile’a and Rav Ashi disagree with regard to the ruling issued by Rabbi Zeira, as Rabbi Zeira said that Rabba bar Yirmeya said that Shmuel said: With regard to streams that draw water from pools of collected water, one is permitted to irrigate his field from them on the intermediate days of a Festival, because the flow of water is steady.

One Sage, Rav Ashi, is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, as he prohibits only irrigating with rainwater, because the supply might come to an end, but he does not prohibit watering from a source whose flow is steady. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, is not of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, as he prohibits irrigating with rainwater due to its similarity to water drawn with a shadoof. This applies regardless of whether the level of the rainwater will drop, and therefore Rabbi Yoḥanan would prohibit using collected water even if a stream flows through it and it will not dry up.

After mentioning the statement of Rabbi Zeira in the course of the previous discussion, the Gemara examines the matter itself. Rabbi Zeira said that Rabba bar Yirmeya said that Shmuel said: With regard to streams that draw water from pools of water, one is permitted to irrigate his field from them on the intermediate days of a Festival.

Rabbi Yirmeya raised an objection to Rabbi Zeira from what is taught in the mishna: However, one may not irrigate a field on the intermediate days of a Festival with rainwater collected in cisterns or with water drawn with a shadoof. This indicates that whenever there is a concern that the water might run out, it is prohibited to irrigate from this water source. Consequently, Rabbi Yirmeya wanted to know why this concern did not exist in the case of the pools of water as well. Rabbi Zeira said to him: Yirmeya, my son, these pools in Babylonia are like water that does not stop flowing. Therefore, there is no concern that the water level in these pools might go down to such an extent that it will become necessary to draw the water with buckets.

The Sages taught in a baraita: With regard to temporary pools and regular pools that were filled with water on the eve of a Festival, it is prohibited for one to irrigate his field from them on the intermediate days of the Festival, lest they run out of water and he will come to exert himself and bring water from elsewhere. But if a water channel passes between them so that water flows from the one to the other, it is permitted.

Rav Pappa said: And this allowance applies only when the majority of that field can be irrigated from that water channel, such that most of the field can be irrigated at the same time. In this case, there is no concern that when the water runs out, he will come to exert himself and irrigate the rest of the field from another source of water. Rav Ashi said: It applies even though the majority of that field cannot be irrigated from that water channel at the same time. Since the channel continuously draws water, constantly replenishing its supply, even if it does so at a slow rate, one will say to himself that even if the entire field cannot be irrigated from that water channel on a single day, it can be irrigated from it over the course of two or three days. Accordingly, he will not find it necessary to exert himself to quickly irrigate that portion of the field that did not already receive its water.

The Sages taught in a baraita: With regard to a pool that receives drips of water from this field that requires irrigation, which itself receives water from a spring, one is permitted to irrigate from this pool another field situated below it that requires irrigation.

The Gemara asks: But isn’t the pool likely to stop flowing, which will force him to exert himself and draw water from somewhere else? Rabbi Yirmeya said: The case is where the upper field is still trickling water into the pool and does not stop. Abaye said: And this allowance applies only when the water from the first spring that irrigates the upper field has not stopped flowing. Only in that case can one rely on the water trickling from the upper field and consequently irrigating the lower field from the pool.

It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Menasya says: With regard to two garden beds located one above the other, one may not draw water from the channel supplying the lower garden bed in order to irrigate the upper garden bed, due to the excessive exertion involved. Furthermore, Rabbi Elazar bar Shimon said: Even in the case of a single garden bed, half of which is lower and half of which is higher, one may not draw water from the channel supplying the lower area to irrigate the upper area, even though they are two parts of the same garden bed.

The Sages taught in a baraita: One may draw water and irrigate vegetables in order to eat them on the intermediate days of a Festival. But if he does this in order to improve their growth and to enhance their appearance it is prohibited, as he is considered to be unnecessarily exerting himself on the Festival.

The Gemara relates that Ravina and Rabba Tosefa’a were once walking along the road when they saw a certain man that was drawing water with a bucket on the intermediate days of a Festival. Rabba Tosefa’a said to Ravina: Let the Master come and excommunicate him for transgressing the words of the Sages. Ravina said to him: But isn’t it taught in a baraita: One may draw for vegetables in order to eat them, and so he has not committed a transgression. Rabba Tosefa’a said to him: Do you maintain that what is meant by one may draw [madlin] is that one may draw water in order to irrigate the vegetables? This is not so. Rather, what is meant by

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עד ר"ה מכלל שאין חורשין לאילן עד ר"ה. ומן ההלכה שמענו. ולא מדב"ש וב"ה וערבה וניסוך המים הל"מ הן. ופריק ר' יצחק כי אתאי הלכתא פי' כדתנן בשביעית בפ' שני אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום קודם ר"ה ואתו ב"ש ובית הלל התקינו מפסח לשדה לבן ומעצרת לשדה האילן ושקלו וטרו כי אתאי הלכתא למישרא ילדה. פי' כגון עשר נטיעות המפוזרות בבית סאה שהל"מ לחרוש להן כל בית סאה עד ר"ה למישרי ילדה להתיר החרישה לנטיעה שהיא ילדה.

קראי למיסר זקינה פי' בחריש ובקציר שלמדנו ממנו איסור חרישה קודם ר"ה האיסור הזה לאילן שכבר עשה פרי וכבר זקן ואקשינן וכיון שהלכה להתיר החרישה לנטיעה הלא מתוך זאת אתה למד שהחרישה לאילן אסורה. (והשבנו שר' ישמעאל הוא שלמד איסור החרישה מן ההלכה דר' ישמעאל מוציא בחריש ובקציר לטעם אחר להתיר קצירת העומר בשבת ולפיכך הוא נצרך להלכה ללמד איסורי החרישה).

ואסיקנא לה ר' ישמעאל סבר הל"מ הוא פי' כי הוא מוציא בחריש ובקציר לטעם אחר להתיר קצירת העומר [בשבת] ור"ע פליג עליה ואמר לאו הל"מ נינהו אלא קרא פי' מן בחריש ובקציר נינהו. ור' יוחנן אמר ר"ג מדאוריי' שרא להו גמר שבת שבת בראשית בג"ש מה ערב שבת בראשית מותר לעשות מלאכה עד שתחשך כלומר לפניה ולאחריה מותר אף ערב שביעית מותר עד ר"ה פירוש לפניה ולאחריה מותר. ודחי רב ששת מ"ד הלכה אתאי גזרה שוה ועקרתה להלכתא כו' אלא אמר רב אשי ר"ג ובית דינו סברי לה כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה וכי גמירי הלכתא בזמן שבהמ"ק קיים דומיא דניסוך המים.

אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא ולפיכך התיר. אבל אין משקין את השלחין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון ומקשינן בשלמא מי הקילון שהן כמו ביב מושך מים וצריך לדלות ולהשקות דאיכא טירחא לא.

אלא מי גשמים דפתיחה סגי ליה מאי טירחא איכא.

א"ר יוחנן גזירה כו'. רב אשי אמר גשמים גופייהו כשפוסק המטר אתי לידי מי קילון. כלומר צריך למלאות מהן בדלי במקום שנתקבצו ופליגא בהא דר' זעירא דאמר נהרות המושכין מן האגם מותר להשקות מהן בחולו של מועד. ר' יוחנן אית ליה דר' זירא. ואסיקנא דהני נהרות המושכין מן האגמים מותר משום דאגמי בבל כמיא דלא פסקי דמו.

ת"ר הבריכות והפסיקות שנתמלאו מים בחולו של מועד דחיישינן שמא יפסקו ויבואו למלאות בדלי ואם היתה אמת המים עוברת עליהן מותר.

אמר רב אשי ואע"פ שאין רוב אותה שדה שותה מאותה אמת המים שרינן. מ"ט כיון דמשכה אותה אמת המים ואתיא לה לא חייש לפסידא מימר אמר אי לא שתי לחד יומא שתי לתרי יומא ותלת יומא:

תנו רבנן בריכה שנטפה מים. כלומר נתמצו ונתקבצו בתוכה התמצית שלחין אחדא. תנינן המים המתמצין משדה בית השלחין משקה בית השלחין אחר כ"ז שמטפטפת ולא פסק מעין ראשון.

ותניא ר"ש בן מנסיא אומר ב' ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה לעליונה ואפי' ערוגה אחת חציה נמוך וחציה גבוה לא ידלה מן הנמוך וישקה את הגבוה.

ת"ר מדלין מים כו'.

ומה חרי' רשו'. פרש"י ז"ל שהרי אם מצא חריש אינו חורש וא"ת מ"מ הא הוי מצוה שלא מצא (אלא) לחרוש הא אמרי' התם במנחות ומכות כיון דאם מוצא חרוש אינו חורש אפילו כי לא מצא לא חשיבא מצוה דמילת' דלא שכיחא הוא שלא יהא חורש וזורע בכל ארץ ישראל ולא ספיחין ועוד דהא אין בחרישה טעם לדחות שבת כי אין לו זמן קבוע ויכול לחרוש לאחר שבת אבל קצירת העומר זמנו קצוב בי"ו ואפילו מצא קצור קוצר ולהכי הויא מצוה כדי לדחות את השבת וכן הלכה כדכתב בפ"ק דמגלה ובסוגיין אמרי' דרב ובית דינו כרבי ישמעאל סביר להו הילכך נקצר ביום פסול וכן ספירה אינה ביו' בברכה כדכתיב התם:

זקנה לא ממילא מיתסרא פירש וכי תימא דמעיקרא כתב איסור זקנה בקרא ואיצטריכא הלכה להתירה למה ליה לרחמ' למכתב קרא יתירא דהא מן הלכה שמעינן ליה דזקנה אסורה בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה דהא סוף קרא נמי לא אסרה אלא בעשה:

הלכתא לרבי ישמעאל קרא לר' עקיבא פירש ורבי עקיבא לית ליה דרבי נחוניא לגבי נטיעות מיחת:

ר' יוחנן אמר ר"ג ובית דינו דאורייתא בטול פי' אפילו אותן למד יום שהן דאורייתא תקון ולפי זה הטעם הראשון שאמר דנפקא ליה משבתות לאו דההוא דאורייתא כדמפרש ואזיל אלא הכי קאמר אותן למד יום שאתם אומ' שהן מדאורייתא בטלו ג"כ אבל לפי' בתרא אתי שפיר כי הל' יום דהוו דאורייתא בזמן בית המקדש בטלום עכשיו לאחר החרבן בדרש' ויש גורסי' ר"ג ובית דינו מדאורייתא בטול כלומר כל מה שבטלו ואפילו ל' יום ראיה דאורייתא בטלו והראשון יותר נכון כי לפי הטעם האחרון שאמרו במסקנא לא אתי שפיר האי לישנא:

מה שבת בראשית לפניה ולאחריה מותרין ק"ל א"כ לית להו לר"ג תוספת בשבת לפניו ולאחריו ופליגי אההיא דרשא דהתם וסוגיין דכולי ש"ס ולית הלכתא כותייהו לפירש רבי יוחנן וי"ל דאינהו הכי קאמרי דלישנא דשבתון לא משמע לפניו ולאחריו וילמוד סתום מן המפורש דשבת דהתם נמי ליכא תוספ' אי לאו דרבייה קרא מתשבתו שבתכם וכי תימא נילף מינה אין למדין קל מחמור ועוד דהתם שבתכם קאמר ובשביעת שבת הארץ היא כנ"ל ובמס' ראש השנה כתבתי ענין אחר:

דומיא דנסוך המים כו' ה"ה דיכול למימר דערבה דודאי אין מצותה אלא בזמן המקדש וחדא מינייהו נקט אי נמי משום דניסוך המים אינו נוהג השתא אפי' מדרבנן רויחא ליה טפי למנקטיה:

אלא מי גשמי' אמאי לא פירש דהא מסתמא אפי' בשמושכין במעין מיירי דהא בדצרכי לקילון היינו מי קילון ופרקי' א"ר יוחנן גזיר' מי גשמים אטו מי קילון גזרו פירש לפי שמימי גשמים הן מכונסין דומיא דמי קילון גזרו אפילו במושכין ואע"ג דקילון גופיה איסור' דרבנן אי לאו הא לא קיימ' הא:

רב אשי אמר מי גשמים לידי מי קילון פירש שלא אסרו אלא מי גשמים שהם עמוקים ובתחלתן מושכין ובסופן צריכין קילון וגזרו בתחלתן משום סופן הא כשאין סופן לבוא לידי קילון משקין מהן:

וכדר' זירא דאמר נהרות המושכין מן האגמים והמכונסין ממי גשמים שאין צריכין קילון כלל מותר להשקו' מהן והיינו דאמרי' רבי יוחנן ורב אשי פליגי בדרבי זירא דרבי יוחנן לית ליה דרבי זירא דאיהו דאמר דגזרין אטו מי קילון ורב אשי אית להו דרבי זירא הילכך הלכתא כרבי זירא:

הני אגמי דבבל כמי' דלא פסקי' דמי פירש דלא צריכין קילון כלל וכי תנא במתני' בשסופן לבוא לידי קילון והיינו נמי כדרב אשי:

ירמיה ברי כמו בני ובההיא דאמרי' התם אלעזר ברי ויש גורסין ברי כמו בריא כלומר ודאי הוא דלא פסיקי וליכ' למגזר בהו וכמו שכתב רש"י ז"ל:

והוא שרובה של אותו שדה שות' מאותן אמת המי'. פי' יכול' לשתו' כדפרש"י ז"ל שלא יצטרך לטרוח ולהביא ממקום אחר:

ואידך אמר אפי' אין רובה יכולה לשתות מן האמה במיעוטא סגי להשלים לרוב עם הפסקות והברכות במיעוטא דמסתיים לא קפיד למטרח מימר אמר לשתי למח' וליומא אוחרי והא דקתני ואמת המים עוברת ביניהם לאו דוק' כל שעוברת בסמוך לשדה ממש קרי ביניהם. ברכה שנטפה וכו'. פירש כגון שתי שדות זו למעלה מזו וביניה' ברכה שנתמלאת מתמצית מימי העליונה ויכולין להשקות ממנה התחתונה בלי שום כלי:

ופרכי' והא עבידא דפסקה הברכה ויצטרך לטרוח ולהביא ממקום אחר:

ופרקי' ועדין היא מטפטפת פי' שלא נתיר אלא בעוד שמטפטפת מן העליונה על ברכה זו דהשתא ליכא למיחש ובודאי דהוה לן למפרך דהא סוף סוף כשיפס' הטפטוף פסיק האי ואתי למטרח אלא שזהו מה שבא רב ופירש דמיירי שלא פסק מעין הראשון דהשתא חשיבי ע"י נצוקות אלו כאלו התחתונות משקין אותה מן המעין עצמו ובמעין לא גזרו דפסיק וכל אלו האוקמתות פירש אחר פירש לקיים הברייתא ויש פירושיו אחרים וזהו הנכון:

והא דאמרי' לעיל שנתמלאו מערב י"ט לרבותא נקט דאלו בשנתמלאו במועד אפשר דהוה לן למיחש ולמגזר שמא הרואה סבר כי היום טרחו למלאתן לפי שרואה אותן בלא מים קודם י"ט שתי ערוגו' כו' בבי' השלחין היא וקמ"ל שגזרו השקאה בקילון אפי' בדבר מועט כגון זה שאין בו טורח בהשקא' דשדה גדולה ומשום דלא פליג רבנן:

מדלין מים לירקו' כדי לאכלן פי' כדי לאכלן במועד דכל שהוא לצורך אכל נפש מטרח טרחי' כל מה דאפשר ואפי' דש וקוצר וטוחן ואפי' בפרהסיא כדאי' לקמן ומסתבר' דהכא קמ"ל דכיון שעומדין וראויין לאכילה ועומדין לימכר מדלין להשקותן ולא סוף דבר שזה ממש צריך לאכלן דא"כ פשי'

ואם בשביל ליפותן פי' שיתבשלו מהר לצורך לאחר המועד אסור ואפי' בבית השלחין קאמר דקילון אסור הוא בו דאלו בבית הבעל פשי' דלא טרחי'

ליתי מר ולישמתיה. פי' דכל מאן דעבר אדרבנן שהוא חייב נדוי:

קצירת העומר הואיל וזמנה קבוע דוחה שבת ואפי' מצאו נקצר דקצירה לשמה בעינן כמו שיתבאר במקומו וכבר כתבנוה במסכת מכות ח' ב':

נהרות המושכין מים מן האגמים המכונסין מן הגשמים אע"פ שמתחסרים הואיל ואין מתחסרים כל כך שיהא חסרונן מצריכן לידי דליה משקין מהן בחולו של מועד ואין גוזרין בהם משום מי קילון אע"פ שהם מתחסרים וזהו שאמרו הני אגמי דבבל שהוא מקום לח ומים המתכנסין שם בשעת הגשמים ונעשין אגם אין מתחסרין כל כך כמיא דלא פסיקא דמו כלומר דלא אתו לידי מי קילון ר"ל שיהא צריך דליה וכבר רמזנו כן בפירוש המשנה:

הפסיקות ר"ל חריצין שאין מתוקנים בבנין והבריכות והם החריצין המתוקנים בבנין שמלאום מים מערב יום טוב או שנתמלאו מאליהן ביום טוב על ידי גשמים אסור להשקות מהם אף בבית השלחים בחולו של מועד אע"פ שהמים רבים הם ואפשר להשקות בהמשכה שלא על ידי דליה מפני שסופן להתחסר ויבא לידי דלייה ואם היתה אמת המים ממים הנובעים נמשכת לתוך אותו חריץ או אותה בריכה אע"פ שרובו של חריץ ממימי גשמים מותר להשקות ממנו בית השלחין מפני שאותה אמה משמרתו שלא יתחסר כל כך שיהא צריך לבא לידי דלייה ואע"פ שאין באותה אמה מים כל כך שיהא רובה של אותה שדה יכולה לשתות ממנה ביום אחד שהרי מ"מ אין בעל החריץ חושש לחסרון המים כל כך אחר שרואה אמת המים באה לתוכו שיהא נמהר להשקותו ביום אחד עד שיבא מקצת היום לידי דלייה אלא עד שהוא מכיר שבא לידי דלייה ממתין עד למחר שיהיו המים גדלין בה מצד האמה וישקה ודבר זה דוקא בשהאמה נכנסת לתוך החריץ אבל אם לא היתה אמה זו נכנסת לתוך החריץ אע"פ שנכנסת בשדה מצד אחר אין משקין בשביל זו מן החריץ לא הותרה השקאה מן החריץ אלא בצירוף אמה לתוכו וכן כתבו גדולי המפרשים:

מי שהיו לו שדות סמוכין זה לזה ושתיהן בית השלחין ושניהם עשויין דרך מדרון ונמצא ראשו של עליון גבוה משיפוליו ושיפולי של עליון גבוהין מראשו של שני ומעיין יוצא מן ההר שעל שדה העליון ונמשך מעט מעט בתוך שדה עליון ומחמת שמימי המעיין מעטין אינן זוחלין בתוך השדה אלא שנבלעין בו על פני כלו ומה שאינו נבלע מיטפטף בתוך שדה עליון לבריכה המתוקנת בשיפוליו ומתמלאת מאותן התמציות מותר להשקות שדה התחתון מאותה בריכה אע"פ שאין אמת המים עוברת לתוכה ובלבד שיהא שדה עליון מיטפטף שם עדין וכן שיהא מעין שעל שדה העליון בקיומו ונמשך לתוך השדה אבל אם פסק המעין אע"פ שעדין השדה מיטפטף אסור וזהו ביאור מה שאמרו כאן בריכה שנטפה מים משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה בית השלחין אחרת במועד אף כשהותרה השקאה ממעיין לא הותרה אלא בשמימי המעיין יכולין לימשך בשדה בלא דלייה אבל אם המעיין נמוך והשדה גבוה אפי' היה השדה סמוכה למעיין אין משקין אפי' שתי ערוגות זו למעלה מזו ומעיין סמוך לתחתונה ובצדה אין משקין ממנה את האחרת אפי' חצי הערוגה נמוך וחציה גבוה והיה מעיין בתחתונה לא ישקה ממנו את העליונה הא מ"מ כל ששתיהן שוות משקין זו לזו:

כל מה שנאסר בהשקאה לא נאסר אלא בשמשקה ליפות הזרעים או הירקות הן בבית הבעל אף בשלא בטורח הן בבית השלחין בטורח יתר ומ"מ מותר להשקות את הירקות לכונת אכילה במועד שתהא אכילתן משובחת מתוך הלחות בין בבית הבעל בין בבית השלחין אפי' בטורח יתר כגון דליה מן הקילון וכיוצא בה:

היו ירקות שבגנתו סמוכות זו לזו יותר מדאי עד שמכחישות זו את זו והוא בא ושולף אחת מבנתים על פני כל שדהו ונמצאו גדילות בריוח אם מתכוין ליפות הנשארות אסור ואם אינו מתכוין אלא לאכול אותם שהוא נוטל מותר ועל זה אמרו מאי מדלין שלופי דאלמא שלופי מותר על הדרך שהזכרנו אלא שמצד שבבריתא האחרת אמרו מדלין מים התירו אף בדלייה כמו שביארנו:

אלא הילכתא לר' ישמעאל וקראי לר"ע פי' כל זה אליבא דר' יוחנן ואיהו דאמר לעיל ער נטיעות הלכה למשה אבל ר"א ס"ל דחרישה דשביעי' גופא מדרבנן כ"ש דששית הנכנס' לשביעי' ובחריש ובקציר כר' ישמעאל והילתא לית לי' וכן רבא דאמר לעיל אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא:

גזיר המי גשמים אטו מי קילון פי' המעיין הוא נמשך וזוחל ומי גשמים אינם נמשכין וזוחלין כמו מי קילון והילכך אם נתירום להשקות ממי גשמים אתו להשקות גם ממי קילון: רב אשי אמר מי גשמים גופייהו לידי קילון קאתי פי' צא משום גזירה נאסרו אלא משום דאתי לידי קילון שהעליונים יכול להביא לגנתו ע"י המשכה אבל התחתונים לא יוכל להביאם אלא ע"י קילון ואם תתיר להקשות ממי גשמים ישקה מהם עד שיכלו וישאם בקילון וקמיפלגי בדר' זירא כו' שהנהרות המושכין מן האגמים לא אתי לידי מי קילון שהאגמים הן גדולים ולא פסקו והילכך לרב אשי מותר להשקות מהן ולמ"ד משום גזירה אע"ג דלא אתי לידי קילון הן אסורין מפני שהן מי גשמים וכל מי גשמים נאסרו משום גזירה:

בפרש"י בד"ה מדאורייתא כו' בטלה הלכתא הס"ד ואח"כ מ"ה מ"ד הלכתא כו':

בד"ה אתא ג"ש כו' מנפשייהו משבת בטלו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא אמר ר' נחמן ב"י האי אלא קאי כו' דאיסור ל' לפי אומד כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דשלשים לא כתיב בקרא אלא אומד דחכמים הוא ועוד החמירו מדבריהם כדקתני עד הפסח ועד עצרת וק"ל:

בא"ד ויש דמשבשי ליה להאי אלא כו' עכ"ל ואפשר טעמם משום דמילתיה דר' יצחק גופיה איכא נמי לפרושי הכי כי גמירא הלכתא למשרי ילדה כו' אבל לא משמע כן מתירוצו אלא כדמסיק מדשרי ילדה מכלל דזקנה אסורה וכמ"ש התוספות לעיל בדברי ר' יצחק:

בד"ה מה להלן כו' בין ביציאתה להוסיפה מחול כו' כצ"ל:

תד"ה אלא ארנב"י. ויש דמשבשי להאי אלא כו'. פשוט דטעמם משום דע"כ גם לשינויא דידי' צ"ל דמקרא לא אסור רק למ"ד יום וכשנויא דרי"צ וכפרש"י וא"כ מאי אלא. והרש"א נדחק לחנם:

רש"י (בסה"ע) דהוה דלי. וחכמים לא התירו כי אם לבית השלחין בלבד. תימה דדלייה אף לביהש"ל אסורה דהא אסרינן מי קילון במתניתין דדלייה היא טירחא יתירא כמש"כ התוס' (בע"ב) וטירחא לא התירו כדאמרי' בריש מכילתין:

(ד רע"א) גמר שבת שבת משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין.—פי' שדבר תורה אין צריך להוסיף מחול על הקדש אלא משום שא"א לדעת בצמצום רגע התקדש השבת, ופעמים הוא יום המעונן לכן הצריכו חכמים להוסיף מחול על הקדש וסמכו זה על המקרא (יומא פא א), ועי' ב"ר פ"י י': "ארשב"י ב"ו שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקדש". ועי' בתוס' כאן, שנדחקו בזה. ועי' עוד ירושלמי שביעית פ"א ה"א.

שנכנס לשביעית. כל שיש לו ליכנס לשביעית שאסור לחרוש לפני ר''ה: מה חריש רשות. בכל מקום: קציר העומר. מותר לקצור בשבת: שהיא של מצוה. אע''פ שמצא קצור קוצר דבעינן קצירה לשמה אבל אם מצא חרוש אינו חורש: הלכתא למישרא ילדה. עשר נטיעות עד ר''ה: קראי למיסר זקינה. שלשים יום קודם ראש השנה ואתו בית שמאי והלל וגזרו מפסח ועד עצרת: ממילא שמעת מינה. דזקינה אסור לחרוש: אלא הלכתא . לרבי ישמעאל. דלא נפיק ליה מקראי דדריש לקרא לדרשה אחרינא להוציא קציר העומר: מדאורייתא בטלו. כלומר אשכחו סמך מן התורה להכי בטלו הלכתא: מאן דאמר הלכתא. דלפני ר''ה אסור: אתא גזירה שוה עקרה להלכתא. כלומר משום גזרה שוה דאינהו גמירו מנפשייהו משבת בטלו הלכתא הא אין אדם דן ג''ש מעצמו: כי גמירו הלכתא בזמן שבית המקדש קיים. וכי שרו רבן גמליאל ובית דינו בזמן שאין בית המקדש קיים: גזירה מי גשמים. דלמא אתי למעבד מי קילון: מי גשמים נמי אתי לידי מי קילון. כלומר כי מדלו מינה דלא הויא מליאה נעשית ממילא מי קילון שאינו מלא וטריחא מלתא: נהרות המושכין מן האגמים. השתא משמע ליה מי אגמים עבידא דפסקי: מותר להשקות מהן בחולו של מועד. ולא גזרי דלמא פסיקא מי אגמים ואזל וטרח ואייתי מן נהר אחר: ר' אילעא אמר ר' יוחנן דאמר גזרינן מי גשמים אפילו היכא דלא פסקי אטו מי קילון מדקאמר רב אשי מי גשמים לידי קילון אתי מכלל דר' יוחנן אסר אפילו דלא אתיא לידי מי קילון לית ליה דר' זירא דלא גזר: מיתיבי אבל לא מי קילון. דלמא מפסקי וטרח להוציא מן העמוק הכא נמי אמאי לא ניחוש דלמא מפסקי מי אגמים: א''ל כמיא דלא פסקי דמו. וליכא למיחש: פסיקות ובריכות. חדא מילתא היא: אם אמת המים עוברת ביניהן. בין הבריכות הללו מותר להשקות ממי גשמים דאי פסקי מי גשמים משקה מאמת המים: והוא שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים כו'. שיכול להשקות רוב השדה בפעם אחת מאותה אמת המים אבל אם אינו יכול להשקות בפעם אחת מאותה אמת המים רוב של שדה אינו משקה מפסיקות ובריכות דלמא מפסיק ואזיל: תישתי לתרי או תלתא יומי. מההיא אמת המים ולא טרח ומייתי מאמת המים אחרינא: בריכה שנטפה משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה בית השלחין אחר. בית השלחין שהיה גבוה והיה מעיין נובע מצדו ובצד אחד היה בית השלחין נמוך ובין אלו בית השלחין היה בצד השלחין הנמוך בריכה קטנה וכשמשקים בית השלחין הגבוה מן המעיין נוטף טיפין מן בית השלחין הגבוה לבריכה הנמוכה מותר להשקות אותו בית השלחין הנמוך מאותה בריכה אע''ג דבריכה עבידא דפסקא הואיל ומטפטף בו מבית השלחין הגבוה מים שבאו לו מחמת המעיין: והא עבידא דפסקא. בריכה ואזיל ומייתי: עדיין היא מטפטפת. מבית השלחין גבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקא: אמר אביי והוא שלא פסק מעיין. המטפטף מבית השלחין גבוה לבריכה מותר להשקות מבריכה לבית השלחין נמוך אבל אי פסיק מעיין אע''ג דעדיין מטפטף מבית השלחין גבוה לתוך הבריכה אין משקין מן הבריכה לבית השלחין נמוך דלמא פסיק ואזיל וטרח ומייתי ממעיין אחר: לא ידלה מן התחתון וישקה לעליון. דאיכא טירחא יתירא: מדלין לירקות. משמע שהוא דולה מים ומשקה לירקות כדי לאוכלן בחולו של מועד: ואם בשביל ליפותן. שיגדלו הירקות אסור דהרווחה היא: דהוה דלי דוולא. דולה דליות מים לירקות וחכמים לא התירו כי אם לבית השלחין בלבד:

אלא אמר רב נחמן בר יצחק. האי אלא קאי אהאי דרבי יצחק לעיל כי גמירי הלכתא לשלשים יום לפני ראש השנה דהיינו באילנות זקנים לא תימא דלהכי אתיא הלכתא אלא סבר רב נחמן דאיסור שלשים לפי אומד חכמים ואף החמירו בהם בדבריהם ויש דמשבשי ליה להאי אלא דרב נחמן ואין להאריך בדבריהם: מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין. ואי קשיא והא מפקינן מקרא במס' יומא פרק בתרא (דף פא:) דצריך לעשות תוספת גבי שבת בין בכניסתה בין ביציאתה להוסיפה מחול על הקודש איכא למימר ההוא פורתא לא קא חשיב כיון דלא הוי אלא כל שהוא וכי ההוא שיעורא נמי יהא מודה רבן גמליאל דצריך להוסיף: אלא אמר רב אשי רבן גמליאל כו'. כלומר ודאי מדאורייתא בטיל ולאו היינו טעמא כדקאמר אלא סבירא ליה כרבי ישמעאל וקא דייק רבן גמליאל מה שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך שניתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד דכך ניתנו אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא: בשלמא מי קילון כו' אלא מי גשמים. מיירי בכי האי גוונא דקים לן דלא פסקי ולית בהו איסור אלא מהאי טעמא דמפרש אבל אי פסקי אית להו איסורא כדלקמן דבכל מידי דפסיק איכא איסורא משום דאזיל ומייתי ממקום רחוק כיון שהתחיל להשקות שלא יפסיד שדהו הלכך איכא לאוקמי הכא דלא פסקי:

מועד קטן ד ע"א - טקסט הדף

דף ד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד