מועד קטן ד ע"ב

מדלין שלופי כדתנן המידל בגפנים כשם שהוא מידל בשלו כך הוא מידל בשל עניים דברי ר' יהודה רבי מאיר אומר בשלו רשאי ואינו רשאי בשל עניים אמר ליה והתניא מדלין מים לירקות כדי לאוכלן אמר ליה אי תניא תניא: ואין עושין עוגיות לגפנים: מאי עוגיות אמר רב יהודה בנכי תניא נמי הכי אלו הן עוגיות בדידין שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים איני והא רב יהודה שרא לבני בר ציתאי למעבד בנכי לכרמיהון לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי: ר' אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה: בשלמא מועד משום דקא טרח אלא שביעית מאי טעמא פליגו בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל חד אמר מפני שנראה כעודר וחד אמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה מאי בינייהו איכא בינייהו דקא אתו מיא בתריה מאן דאמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה איכא ומ''ד מפני שנראה כעודר ליכא ולמאן דאמר מפני שנראה כעודר ליחוש מפני שמכשיר אגפיה לזריעה אלא איכא בינייהו דקא שקיל מיניה ושדי לבראי למאן דאמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה ליכא למ''ד מפני שנראה כעודר איכא ולמ''ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה ליחוש מפני שנראה כעודר עודר נמי כי קא שקיל בדוכתיה מנח ליה אמימר מתני לה מפני שנראה כעודר וקשיא ליה דרבי אלעזר בן עזריה אדר' אלעזר בן עזריה ומי אמר ר' אלעזר בן עזריה כל שנראה כעודר אסור ורמינהי עושה אדם את זבלו אוצר ר' מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה טפחים או עד שיגביה ג' טפחים היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך רבי אלעזר בן עזריה אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק וחד אמר זיבלו מוכיח עליו: ומתקנין את המקולקלת במועד: מאי מקולקלת אמר רבי אבא שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ששה טפחים פשיטא חצי טפח על שלשה טפחים כיון דלא עבר מיא לא כלום הוא טפחיים על שנים עשר דקא טרח טירחא יתירא לא טפחיים על שבעה מהו הכא חמשה קא מעמיק והכא חמשה קא מעמיק או דלמא כיון דאיכא טפח יתירא איכא טירחא טפי תיקו אביי שרא לבני בר המדך לשחופי נהרא רבי ירמיה שרא להו לבני סכותא למיכרא נהרא טמימא רב אשי שרא להו לבני מתא מחסיא לאקדוחי נהר בורניץ אמר כיון דשתו מיניה רבים כרבים דמי ותנן עושין כל צורכי רבים: ומתקנין את

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - ב

אלא, מאי "מדלין" - שלופי! לשון דילול הוא, שנוטל [שולף] ירק מבין ירקות צפופין.

אם נוטל כדי לאכול, מותר.

אך אם רצונו לייפות את הירקות הנשארים כדי שיגדלו היטב על ידי הדלדול, אסור.

ואם כן, אין להתיר להשקות ירקות מהא דתנן "מדלין לירקות", כי שם הכוונה היא לדלדול.

ומצינו לשון "מידל" שהוא דילול, לגבי פאה ועוללות:

כדתנן במסכת פאה [פרק ו]: המידל בגפנים, שתולש מגפן הטעונה אשכולות יותר מהראוי כדי לדלל אותה - כשם שהוא מידל מדלל בשלו לטובת גידול הגפן, כך מותר הוא גם להיות מידל בפאה של עניים, דברי רבי יהודה ^[52].

רבי מאיר אומר: רק בגפן שלו רשאי לדלל, ואינו רשאי לדלל בשל עניים.

ומוכח שלשון "מידל" משמעותו דילול גידול צפוף, כמו שסבר רבה תוספאה.

אמר ליה רבינא: הא אמרו להדיא ש"מדלין לירקות" בענין השקאה.

והא תניא: מדלין מים לירקות כדי לאכלן. הרי ש"מדלין" משמעותו לצורך השקאה במים!

אמר ליה, רבה תוספאה: אי תניא - תניא, ואין לנדות את המשקה ירקות בחול המועד, כי דילמא לצורך המועד השקה אותה.

שנינו במתניתין: ואין עושין עוגיות לגפנים.

ומבארינן: מאי עוגיות?

אמר רב יהודה: בנכי. בורות עגולים שעושים תחת עצי הגפן והזית, כדי לקבל בהם מי גשמים.

תניא נמי הכי: אלו הן עוגיות? - בדידין גומות שעושין בעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים.

ומקשינן: איני! והא רב יהודה שרא לבני בר ציתאי שם מקום למעבד לעשות במועד בנכי לכרמיהון. ואם עוגיות הן בנכי, איך התיר להם? והא תנן אסור לעשותן.

ומתרצינן: לא קשיא.

הא דאסור, בחדתי. כי לעשות עוגיות חדשות הוי טירחא יתירה, ואסור.

הא דשרי רב יהודה בעתיקי. שנסתמו העוגיות שהיו כבר לגפנים, ומותר לחזור ולחפרן בחול המועד, שאין במלאכה זו טירחה יתירה ^[53].

שנינו במתניתין: רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין עושין את האמה בתחילה, בין במועד ובין בשביעית.

ומקשינן: בשלמא במועד אסור לעשותה, משום דקא טרח, ואסרו טירחה בחול המועד ^[54].

אלא בשביעית - מאי טעמא אסור לחפור האמה, הא לאו עבודת קרקע היא, וסתם טירחא לא אסורה בשביעית.

ומתרצינן: בטעם האיסור פליגו בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל.

חד אמר, מפני שנראה כעודר קרקע בשביעית, כי חפירה דומה לעידור.

וחד אמר, מפני שכשחופר את האמה הרי הוא מניח את העפר שמוציא על שפתה, ובכך הוא מכשיר את אגפיה, צידי האמה, לזריעה, באדמה רכה שהוא מוציא ומניח מצידי האמה, והוי עבודת קרקע בשביעית ^[55].

מאי בינייהו?

איכא בינייהו באופן דקא אתו מיא בתריה. שמיד אחר שחופר עתידה החפירה להתמלאות במים, הבאים מיד עם החפירה.

מאן דאמר שהאיסור הוא מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, איכא גם כאן טעמא לאסור מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, כי בשעה שהוא חופר ובאים המים הוא משליך על אגפיה אדמה הרכה, ולכן אסור לו לעשות כן בשביעית.

ואילו למאן דאמר שהאיסור הוא מפני שנראה כעודר, ליכא לחשש זה, כי כאן בשעה שהוא עודר מתמלא מים, ומוכח שחופר לצורך תיקון האמה ולא לעידור השדה, כי מי שעודר שדה אין היא מתמלאת תיכף מים. ולכן מותר לו לחפור בתוך האמה, שאינו נראה כעודר.

ומקשינן: ולמאן דאמר מפני שנראה כעודר - ליחוש נמי מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, ומשום הכי יאסור אף אם "קא אתו מיא בתריה".

אלא, בהא לכולי עלמא אסור.

ובאופן אחר איכא בינייהו, והוא: כשחופר בתוך האמה, דקא שקיל מיניה, ולוקח ממנה את העפר, ושדי לבראי, ומשליכו רחוק מאגפיה, שאינו מכשירם לזריעה.

למאן דאמר שהאיסור לחפור באמה הוא מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, ליכא הכא לטעמא שמכשיר אגפיה, ומותר.

ואילו למאן דאמר מפני שנראה כעודר, איכא למיחש שיראה כעודר, ואסור ^[56].

ומקשינן שוב: ולמאן דאמר שמכשיר אגפיה לזריעה - ליחוש נמי מפני שנראה כעודר, ויאסר אף בזורק העפר רחוק מאגפיה.

ומתרצינן: כיון שזורק העפר, אינו נראה כעודר. כי עודר נמי [דהיינו, העודר עצמו] כי קא שקיל, כשהוא לוקח את העפר במעדר, אין הוא זורקו למרחוק, אלא - בדוכתיה מנח ליה! אינו מוציאו מחפירתו. כי תכלית העידור היא רק לרכך הקרקע.

ולכן, בחופר בקרקע שבאמת המים, כיון שזרקו לעפר למרחק, אינו נראה כלל כעודר, ומותר ^[57].

אמימר מתני לה להא דאמר רבי אלעזר בן עזריה "אין עושין את האמה בשביעית" - מפני שנראה כעודר.

ולפיכך קשיא ליה דברי רבי אלעזר בן עזריה במתניתין, אדרבי אלעזר בן עזריה בשביעית.

והכי קשיא ליה: ומי אמר רבי אלעזר בן עזריה "כל שנראה כעודר, אסור"!?

ורמינהי מהא דתנן במסכת שביעית: עושה אדם את זבלו אוצר, שמכניס את כל זבלו למקום אחד בשדהו, ולא חיישינן שנראה כמזבל שדהו.

רבי מאיר אוסר, עד שיחפור ויעמיק שלשה טפחים, ומכניס הזבל במקום שהעמיק, שאז ניכר שלא לשם זיבול השדה הכניסו, או עד שיגביה תל בגובה שלשה טפחים, להיכר שאינו מזבל שדהו, ויניח שם את הזבל.

אבל אם היה לו דבר מועט, קצת זבל, באותה השדה קודם שביעית - אין צריך לעשות היכר. אלא, מוסיף עליו והולך, בשביעית.

רבי אלעזר בו עזריה אוסר להניח בשדהו זבל אפילו אם היה לו בה מעט זבל קודם שביעית, עד שיעמיק שלשה, או עד שיגביה שלשה, או עד שיתן על הסלע שאינו ראוי לזריעה, ואין נראה כמזבל בהנחה עליה.

וקשה לשיטתו, היכי שרי לחפור שלשה לצורך הכנסת הזבל, הא נראה כעודר.

ומתרצינן: רבי זירא ורבי אבא בר ממל תירצו שניהם את הסתירה, כל אחד בדרכו.

חד אמר, כגון שכבר העמיק קודם השביעית, ואין צריך להעמיק בשביעית עצמה להיכרא.

וחד אמר אף אם מעמיק בשביעית לא נראה כעודר, שהרי זבלו מוכיח עליו, שחופר כדי להניחו, ולכן התיר שם רבי אלעזר בן עזריה ^[58].

שנינו במתניתין: ומתקנין את המקולקלת במועד.

והוינן בה: מאי מקולקלת? עד כמה תהא מקולקלת ויוכל לתקנה?

אמר רבי אבא: שאם היתה סתומה, ונשארה האמה עמוקה רק טפח, מתוך ששה טפחים שבתחילה, חוזר ומעמידה על ששה טפחים ^[59] , שמותר לו לחפור חמשה טפחים. כי סתם אמה היא כשמה, "אמה" של ו' טפחים.

פשיטא, אם היתה עמוקה ג' טפחים ונסתמה, ועומדת על חצי טפח ורוצה לחפרה שני טפחים ומחצה, ולהעמידה על שלשה טפחים - אסור.

כי כיון דלא עבר מיא בג' טפחים - מעשהו לא כלום הוא, והוי טירחא שאינה צריכה, ואסורה במועד ^[60].

היתה עמוקה שנים עשר טפחים, ונסתמה ועומדת על טפחיים, ורוצה לחזור ולחפרה י' טפחים ולהעמידה על שנים עשר טפחים, אסור.

כיון דקא טרח טירחא יתירה, לא הותר לו אלא לחפור ששה טפחים הנצרכים לאמת מים.

אלא מספקא לן בהיתר עמוקה שבעה טפחים ונסתמה ועומדת על טפחיים, ורוצה להעמיקה ולהעמידה על שבעה טפחים - מהו? האם זה דומה לעומדת על טפח שיכול להעמיקה עד ששה, כי הכא חמשה קא מעמיק, וכן הכא, במעמיק מטפחים לשבעה, חמשה קא מעמיק, ומותר, שאינה טרחא יתירה.

או דילמא במעמיק לשבעה טפחים, כיון דאיכא טפח יתירא, שהרי הוא לא צריך לאמה אלא ששה טפחים, ודי לו בחפירת ארבעה טפחים. וכיון שאיכא טרחא יתירה טפי מזה שמעמיק מטפח לששה טפחים, שזה אשר מעמיק לשבעה צריך לשחות יותר בחפירתו, ויאסר.

ומסקינן לאיבעיא: תיקו! ^[61]

אביי שרא לבני בר המדך לשחופי נהרא, לעקור ענפי אילנות הגדלים בנהר, בחול המועד.

רבי ירמיה שרא להו לבני סכותא למיכרא נהרא טמימא, לפתוח מקור מעיין שנסתם.

רב אשי שרא להו לבני מתא מחסיא לאקדוחי, לפנות שרטון מתוך נהר בורניץ.

וטעמיה: אמר, כיון דשתי מיניה רבים - כצרכי רבים דמי. ותנן במתניתין עושין כל צרכי רבים ^[62] .

הערות

^[52] התוס' מבארים הטעם, שכל זמן שאינו בוצר את כרמו, עדיין אינו מתחייב בעוללות, וכמו שנאמר, "כי תבצור וגו' לא תעולל אחריך". ולכאורה לפי טעם זה, יהיה מותר לו ליטול ענבים אלו לעצמו, שהרי אינם ממון עניים. ועיין קרן אורה שבאמת תמה מכח זה על התוספות. אולם הר"ש [פאה ז ה] מפרש הטעם, כיון שהעניים לא באו ליטול את מתנותיהם, אין בעל הבית מחוייב להמתין עליהם מלהדל את כרמו, והם שהפסידו לעצמם. [ולפי זה ודאי ממון עניים הוא, ואסור לו ליקחם לעצמו, אלא מניחם לצורך עניים], ודעת רבי מאיר היא, כיון שיכול הוא להמתין מלהדל, עד אחר שיטלו עניים את חלקם, אינו רשאי לגרום להם הפסד.

^[53] רש"י מפרש, שעשית עוגיות חדשים יש בו טורח גדול, ועל כן לא הותר במועד. וכתב החזון איש [שביעית יז כ] שיש ללמוד מדבריו, שההיתר של עוגיות ישנים נאמר דוקא במקום הפסד, ולכן הוצרך רש"י למצוא טעם לאיסור החדשים. והוסיף החזון איש, שמדברי הנימוקי יוסף לקמן נראה, שהיתר עשית עוגיות ישנים נאמר בכל ענין, ומשום שאין זה מלאכה כלל. וביאר כונתו, כיון שעפר זה [שנפל לקרקעית העוגיה] עתידים לפנותו משם, אין זה נחשב מלאכה כלל אף לענין שבת, ולפי זה, אין צורך למצוא טעם לאיסור עשית החדשים [על כל פנים שלא במקום הפסד], שהרי עשיתם מחדש ודאי נחשבת למלאכה האסורה אף במועד. ועיין בלשון הנימוקי יוסף כאן. והרמב"ן כתב, שעשית עוגיות נחשב למעשה אומן, ועל כן לא הותר לעשותו במועד, שלא התירו מעשה אומן במועד, אלא במכשירי אוכל נפש הקרובים לאכילה, מה שאין כן עשית עוגיות, שהוא מכשירי מכשירין, דינו כשאר צרכי המועד, שלא הותרו אלא במעשה הדיוט. ויעויין בהערה הבאה. וכתב המשנה ברורה [תקלז יח], שכל ההיתר בישנים הוא דוקא כשניכר עדיין מקום הגומא, שלא נתקלקל לגמרי, אבל כשאינו ניכר כלל, הרי זה כעשיה לכתחילה ואסור במועד.

^[54] הריטב"א לעיל [ב] מבאר, שאפילו כשהוא רוצה להשקות השדה לצורך המועד, אסור לו לעשות האמה עבור זה, ואף על פי שהתרנו במועד לעשות מכשירי אוכל נפש, ואפילו מתוך טירחא יתירא, וכמבואר לקמן [י] לענין עשית תנור, זהו דוקא במכשירין הקרובים לאוכל נפש, מה שאין כן כאן שהם מכשירים הרחוקים מאכילה, לא התירו. [וכן השקאה, שהתרנו לעיל [ע"א] אפילו בטירחא יתירה, זהו משום שההשקאה עצמה קרובה היא יותר לאוכל, מעשית האמה].

^[55] התוס' כתבו בזה שתי אפשרויות. א. באמת אין בזה איסור חרישה, הואיל ואינו מתכוון להכשיר הקרקע לזריעה [וכונתם, אף על פי שיש לו תועלת מכך, ולענין שבת נחשב דבר זה למלאכה הצריכה לגופה, ולדברי הכל חייב עליה, כמבואר בשבת [קג], מכל מקום לענין שביעית לא אסרה תורה אלא במתכוון לעבוד בקרקע], אלא שיש בזה משום מראית העין, שיסבור הרואה שכונתו גם כן להכשיר אגפיה לזריעה. ב. אסור משום חרישה אף על פי שאין מתכוון לכך, הואיל ופסיק רישיה הוא. וביאר החזון איש [שביעית יח ד], שבאמת פעולה זאת איננה חרישה ממש, אלא תולדת חרישה, ומכל מקום אסורה היא מדרבנן [ויתכן שאסרו כן אפילו במקום הפסד, וכמו שכבר נתבאר לעיל, שההיתר של הפסד איננו קיים בכל ענין], עכ"ד. והוסיפו התוס' לבאר, שלדעת תנא קמא אין כל איסור בחרישה זו, הואיל והיא נעשית על ידי שינוי ואין שם חרישה עליה. [וכן מבואר גם כן מדברי התוספות לקמן [ו ב ד"ה צדין], שמועיל שינוי באיסורי שביעית]. וכתב האגלי טל [חורש א בהגה"ה], שמדבריהם יש ללמוד, שאף לענין שביעית נאמר התנאי של "מלאכת מחשבת", וכמו לענין שבת, שהרי כתבו הפוסקים [אהע"ז קכג א בח"מ וב"ש], שטעם הפטור בשבת כשעושה מלאכה בשינוי הוא משום "מלאכת מחשבת", ונמצא אם כן, שדברי התוספות אלו סותרים הם למה שכתבו לקמן [יג א], שלענין שביעית אין צורך ב"מלאכת מחשבת" [ועל כן נאסר גם כשאין לו כל צורך במלאכה, אף על פי שלענין שבת פטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה].

^[56] כתב הגרע"ק איגר, שלפי דיעה זו יש לומר, שכאשר אינו משליך העפר למרחוק, גם חכמים מודים שיש לאסור החפירה [מפני שנראה כעודר, וכמו שיבואר בהערה הבאה, או מפני שמכשיר אגפיה לזריעה], ולא נחלקו אלא כשמשליך למרחוק. והחזון איש [שביעית יז כ] העיר, שמדברי הרמב"ם [שמיטה א ט], שהזכיר היתר עשית האמה בתחילה, ולא הזכיר כל חילוק בענין הוצאת העפר מהאמה, נראה שאינו סבור כן, ולפי זה, לדעת חכמים בכל ענין אין לדמותו לעודר. עוד כתב החזון איש שם, שהיתר עשית האמה אינו דוקא כאשר רוצה להשקות השדה בשביעית ומשום הפסד, אלא אפילו כשעושה לצורך מוצאי שביעית גם כן הותר לו. והטעם, מפני שאין בעבודה זו השבחה בקרקע כלל, אלא שנותן מוצא ודרך למים. ואף על פי שלענין שבת נחשב דבר זה כתולדת חרישה, הואיל וסוף סוף יש תועלת מפעולה זו לעבודת הקרקע, וכמבואר בירושלמי [שבת ז ב], מכל מקום, לענין שביעית אין איסור אלא כאשר משביח את הקרקע או את האילן בעצם פעולתו. ובזה פירש את הברייתא ששנינו לעיל [ג], שעשיית עוגיות לגפנים ומילוי הנקעים במים לא נאסרו בשביעית, מפני שאינן עבודות שבשדה ובכרם, כלומר, שאינן עבודות המשביחות את הקרקע, אלא שמכין הוא מקום לאגירת המים וכדומה, ודבר זה לא נאסר כלל בשביעית.

^[57] מדברי הריטב"א לקמן מבואר, שטעם זה שייך דוקא כשמשליך העפר למרחוק, אבל כשמניח העפר שמוציא מן האמה, על אגפיה, לדעת הכל יש לדמותו לעודר [אלא שבאופן זה אין צורך לאסור משום שנראה כעודר, שהרי גם לולא זאת יש לאסור מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, ומפני טעם זה נאסר גם כאשר המים באים אחריו, וכנ"ל].

^[58] הקשה הריטב"א, הרי אמוראים אלו נחלקו לעיל בטעם האיסור, ושנינו בגמרא, שלדעת האומר מפני שמכשיר אגפיה, אזי כשמשליך העפר למרחוק אין לאסור, ואם כן נמצא שאחד משני אמוראים אלו היה יכול ליישב בפשיטות הקושיא ממשנה זו, שהותר לו להעמיק בשביעית באופן זה שמשליך העפר למרחוק, ולמה הוצרך ליישב באופן אחר, ועיין שם וברש "ש. והחזו"א [שביעית יח ט] הוכיח מדברי הר"ש [שביעית ג ג], שקושית הגמרא ותירוציה נאמרו גם לדעת חכמים החולקים עם רבי אלעזר בן עזריה, וביאר שם החזון איש, שדוקא לענין אמת המים, שהיא עמוקה ששה טפחים, ואין דרך אנשים לחפור כל כך בעומק לצורך חרישה, בזה אין לאסור משום מראית העין לדעתם, מה שאין כן כשמעמיק רק שלשה טפחים, שהוא שיעור של עומק המחרישה, יש לדמותו לעודר.

^[59] רש"י מפרש שהיתה מתחילה עמוקה ששה טפחים, ונסתמה ועמדה על טפח, ובציור זה מותר לו להחזירה לכמות שהיתה עמוקה ששה. ופירש הריטב"א, שדוקא באופן זה הותר לו, אבל כשמתחילה לא היתה עמוקה אלא טפח, אסור לו להעמיקה יותר. וכן דקדק המגן אברהם [תקלז ה] מלשון המשנה, "אבל מתקנין את המקולקלת". אולם הראשונים העתיקו פירוש נוסף בשם רש"י, שאפילו כשהיתה מתחילתה עמוקה טפח, הותר לו להמשיכה עד ששה, וכן מבואר מלשון הרמב"ם והשו"ע. [ואין זה כעוגיות, שאסור להעמיקם מכפי שהיו, וכמו שכתב הרמ"א שם ה, והטעם, שבעוגיות אין צורך כל כך בעומקם, שאינם עשויים אלא להכיל מים, מה שאין כן באמת המים, שאם אין בה ששה טפחים אין בה תועלת. כן כתב הפרי מגדים משבצות ד]. וכתב החזו"א [שביעית יז כ], שלפי פירוש זה, ודאי שהנידון הוא דוקא במקום הפסד, אבל שלא במקום הפסד אסור, שהרי מלאכה גמורה היא, שחופר הקרקע מתחילה, והוא תולדת חרישה או בנין, אבל לפירוש רש"י שלפנינו, שלא הותר אלא לחדש את האמה שנסתמה, יתכן שהותר אף שלא במקום הפסד, מפני שאין זה מלאכה כלל, וכמו שכתב הנימוקי יוסף, והטעם הוא, שעפר זה עתידים לפנותו משם, ואין נחשב דבר זה לבנין או לחרישה.

^[60] רש"י מפרש, הואיל ומלכתחילה לא היתה עמוקה אלא שלשה, וגם עתה לאחר שיעמיק, לא תהיה אלא שלשה [שיותר משלשה ודאי אינו יכול להעמיק, שהרי אין היתר אלא להעמידה כמות שהיתה מתחילתה, וגם שאין לו להוסיף אלא עד שתהיה חמש מדות יותר מכפי שהיתה עתה], ואם כן הרי זה טירחא שלא לצורך, שהרי בעומק כזה אין המים יכולים לעבור בשופי. והקשה הנחלת דוד, אם כן למה לא נקט הגמרא חידוש נוסף, שאפילו כשנסתמה ועמדה על טפח או שתים, אין לו להעמיקה עד שלשה שהיתה מתחילה, משום שהוא טורח שלא לצורך. אבל הריטב"א פירש, שחצי טפח נחשב כסתום, ואם כן אין זה כתיקון המקולקלת, אלא כעשית אמה מתחילה. [ואין לדמותה לעוגיות שדי לנו במה שניכר מקום הגומא, וכנ"ל, שהרי אמת המים עשויה לקלח בה מים, וכל שאינה עמוקה טפח אין שום תועלת ממנה, מה שאין כן בעוגיות העשויות להכיל המים שהשקו בהם את הגפן. כן כתב השער הציון שם טז].

^[61] מדברי רש"י נראה שיש בזה שני פירושים. א] כיון שהגיע לששה טפחים, שוב אין לו צורך להעמיקה יותר, שהמים כבר מקלחים היטב בששה טפחים, שהוא שיעור של סתם אמת המים. ב] אף על פי שיש לו צורך בהעמקה זו, מכל מקום הואיל וצריך הוא להעמיק בקרקע למטה מששה טפחים, יש בזה טורח יותר, שהרי צריך הוא לשוח הרבה ולהוציא העפר מעומק רב יותר, וטירחא זו יתכן שאסורה. וכן מבואר בנימוקי יוסף. והרמב"ם [יו"ט ח ג] פסק בבעיא זו להקל. וכתב השער הציון [תקלז כ], שיש לומר שהרמב"ם הלך בזה לפי שיטתו, שאיסור מלאכה בחול המועד מדרבנן הוא, וכמו שהבאנו בהערה 1, ואם כן הוא ספיקא דרבנן, שדינו לקולא. אבל הגר"א [שם ו] כתב, שגם לשיטת הרמב"ן, הסובר שעיקר מלאכת חול המועד מן התורה, מכל מקום יש להקל בספק זה. וכונתו, שהרמב"ן הלא פירש בדבריו, שדוקא כשעושה מלאכה שלא לצורך המועד ושלא לצורך דבר האבד, בזה נאסר מן התורה, מה שאין כן כשעושה לצורך אחד משני דברים אלו, בכל ענין אינו אסור מן התורה, אלא שרבנן הוסיפו לאסור כשיש טורח מרובה וכדומה, ואם כן בנידון שלנו, שעושה לצורך השקאת בית השלחין, שהוא דבר האבד, לא יתכן כלל לאסור מן התורה, ושוב הרי הוא ספק בדרבנן. אלא שבאמת חידוש זה תלוי הוא בשני הפירושים הנ"ל, כלומר, שכל זה נכון לפי הפירוש השני, שיש צורך דבר האבד בחפירה זו, אלא שבאנו לאסור מפני הטורח, אבל לפירוש הראשון, שאין צורך כלל בהעמקה זו, יש לדון שיהיה זה ספק באיסור תורה. ועיין בפרי מגדים [א"א ז]. וכתב המגן אברהם [שם ז], שאם היתה עמוקה שמונה ונסתמה ועמדה על שלשה, יתכן שאסור להעמיקה עד שמונה אפילו לדעת הרמב"ם, ומשום שבזה יש טורח רב יותר להעמיק כל כך.

^[62] כתב הרא"ש בשם הראב"ד, שהיתר זה אינו דוקא כשמתקנים המקולקלות, אלא אפילו בחדשים מותר, כיון שעושים כן לצורך הרבים, מותר בכל אופן, וכמו שיבואר בהערה 66. ויעויין ברבינו חננאל שהפיסקא "ומתקנין את קלקולי המים" כתובה בגמרא קודם מעשים אלו.

"מדלין" — שלופי [לשלוף, לדלל] קצת מן הירקות הגדלים בצפיפות, ופירוש הברייתא הוא, שאם מדלל ואוכל את הירקות שמוציא — מותר, אבל אסור לעשות זאת על מנת לייפות את הנשארים. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: המידל (המדלל) בגפנים שבכרמו, כשם שהוא מידל בשלו — כך הוא מידל בשל עניים בגפנים שמשאיר עוללות לעניים, שכיון שעושה זאת לצורך הגפנים יכול לדלל אף במופרש לעניים, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' מאיר אומר: בשלו רשאי, ואינו רשאי בשל עניים. ומכאן למדנו ש"מידל" הוא מלשון דילול, ולא לשון דליה.

אמר ליה [לו] רבינא: והתניא [והרי שנינו בברייתא] מפורשת: מדלין מים לירקות כדי לאוכלן! אמר ליה [לו]: אי תניא [אם שנויה] — תניא [שנויה] וחוזר אני איפוא מדברי.

א שנינו במשנה: ואין עושים עוגיות לגפנים. ושואלים: מאי [מה פירוש] עוגיות אלה? אמר רב יהודה: בארמית קוראים להם בנכי (החפירות העגולות שחופרים סביב הגפנים). תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אלו הן עוגיות — בדידין (חפירות עגולות) שבעיקרי זיתים (סמוך לגזעי הזיתים) ושבעיקרי גפנים.

ושואלים: איני [וכי כן הוא] שאסור לעשות בנכי? והא רב יהודה שרא [התיר] לבני בר ציתאי למעבד [לעשות] בנכי לכרמיהון [לכרמיהם] בחול המועד! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זו] — בחדתי [בחדשות], שאסור לחפור עוגיה כזו כשלא היתה כלל קודם, הא [זו] — בעתיקי [בישנות], בעוגיות שהיו חפורות כבר וצריך רק לעדרן — מותר.

ב שנינו במשנה: ר' אלעזר בן עזריה אומר: אין עושים את האמה בתחילה בחול המועד ובשביעית. ושואלים: בשלמא [נניח] שבחול המועד טעם האיסור הוא משום דקא טרח [שהוא טורח] בשל כך טירחה יתירה במועד, אלא בשביעית מאי טעמא [מה הטעם] נאסרה? הרי לא נאסר בשביעית אלא דבר העשוי לגדל צמחים.

ומשיבים: פליגי בה [נחלקו בכך] ר' זירא ור' אבא בר ממל. חד [אחד מהם] אמר: הטעם הוא מפני שנראה לאנשים כעודר בכרמו ואינם יודעים שהוא רק חופר תעלה, וחושדים בו איפוא במלאכת שביעית. וחד [ואחד מהם] אמר: מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, שכאשר הוא מוציא את האדמה מן האמה, הריהו שופך לשני צידי התעלה אדמה חדשה ותחוחה הראויה לזריעה, ונמצא שמכשיר בשביעית אדמה לגידול צמחים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה, אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] באופן דקא אתו מיא בתריה [שבאים המים אחריו] כשהוא חופר תעלה ורואים שהמים זורמים מיד ונכנסים אליה; למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמכשיר אגפיה לזריעה — איכא [יש] בכך עדיין איסור, שהרי מכל מקום מכשיר את האדמה, ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מפני שנראה כעודר — ליכא [אין כאן] איסור, שהרי רואים שהוא חופר אמת מים.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מפני שנראה כעודר, ליחוש [שיחשוש] אף הוא מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, וכיצד יכול הוא לבטל חשש זה לגמרי? אלא, יש להסביר בדרך אחרת, ולומר כי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה במקרה אחר; דקא שקיל מיניה ושדי לבראי [שהוא לוקח ממנו מן התעלה וזורק החוצה למקום רחוק]. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמכשיר אגפיה לזריעה — ליכא [אין כאן] מקום לאיסור, שהרי אינו מכשיר. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שנראה כעודר — איכא [יש כאן] איסור, שעדיין נראה כעודר, ושואלים מצד שני אף

למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, ליחוש [שיחשוש] גם הוא מפני שנראה כעודר! ומשיבים: עודר נמי [גם כן] כי קא שקיל [כאשר הוא נוטל] רגב אדמה בזמן העידור, הלא בדוכתיה מנח ליה [במקומו הוא מניח אותו], וכיון שאותו אדם משליך רגבי אדמה למקום אחר רואים מיד שאינו מתכווין לעידור, אלא ודאי חופר תעלה.

ואומרים: אמימר מתני לה [היה שונה אותה] הלכה בנוסח שנאמר בו במפורש מפני שנראה כעודר, ומשום כך קשיא ליה [היה קשה לו] מדברי ר' אלעזר בן עזריה על דברי ר' אלעזר בן עזריה עצמו במקום אחר. וכך הקשה: ומי [והאם] אמר ר' אלעזר בן עזריה כי כל שנראה כעודר אסור?

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: עושה אדם את זבלו בשנה השביעית אוצר, שצובר את הזבל למקום אחד, ואינו חושש, שהרי אינו מזבל עכשיו. ר' מאיר אוסר, עד שיעמיק שלשה טפחים בקרקע ויטמון שם את הזבל, כדי שלא ייראה כמזבל את שדהו בשביעית, או עד שיגביה שלשה טפחים. היה לו דבר מועט, שכבר היתה כמות זבל מעטה באותו מקום מערב שביעית — מוסיף עליו והולך ואינו חושש.

ר' אלעזר בן עזריה אוסר בכל מקרה עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה, או עד שיתן את הזבל על הסלע שאינו מקום העשוי להצמיח. מכל מקום נראה שלדעת ר' אלעזר בן עזריה רשאי לחפור כדי להעמיק ולהטמין את הזבל אף על פי שהוא נראה כעודר!

ר' זירא ור' אבא בר ממל תירצו את הקושי; חד [אחד מהם] אמר, שכאן מדובר כגון שהעמיק באדמה והכין מקום לזבל עוד קודם שנת השביעית. וחד [ואחד מהם] אמר: זיבלו מוכיח עליו, שכיון שמצוי זבל במקום, הרי זה מוכיח שהוא מתכוון רק להטמינו ולא לעידור.

ג שנינו במשנה שמתקנין את האמה המקולקלת במועד. ושואלים: מאי [מה פירוש] מקולקלת? אמר ר' אבא: שאם היתה כעת עמוקה טפח מפני שנתמלאה בטין — חופר ומעמידה על ששה טפחים. על בסיס הלכה זו באים לברר כמה בעיות מעשיות.

ותחילה מקדימים; פשיטא [פשוט] לנו, שאם היתה התעלה עמוקה חצי טפח ובא להעמיקה לשלשה טפחים, כיון דלא עבר מיא [שאין עוברים מים] במידה מספקת בשלושה טפחים — לא כלום הוא ובודאי אסור לטרוח במלאכה שאינה מועילה. וכן אם היו שם טפחיים (שני טפחים) והוא רוצה להעמיקה שתעמוד על שנים עשר טפחים — גם זה לא הותר משום דקא טרח [שהוא טורח] טירחא יתירא, אף על פי שיש כאן אותו יחס של אחד על שש.

השאלה היא איפוא, אם היה עומקה טפחיים ורוצה להעמידם על שבעה מהו? וצדדי הבעיה: הכא [כאן] במקום שהתירו לו להעמיק מטפח לשישה, חמשה טפחים קא [הוא] שמעמיק, והכא [וכאן] מטפחיים לשבעה, גם כן חמשה טפחים קא [הוא] שמעמיק ומותר, או דלמא [שמא] יש לומר: כיון דאיכא [שיש] טפח יתירא [יתר] של חפירה בעומק — איכא [יש] טירחא טפי [יתירה] להתכופף כדי לחפור עמוק כל כך, ויש אולי לאסור? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעניינים דומים מסופר, כי אביי שרא [התיר] לבני המקום בר המדך לשחופי נהרא [להוציא את ענפי האילנות מהנהר] בחול המועד. ר' ירמיה שרא להו [התיר להם] לבני המקום סכותא למיכרא נהרא טמימא [לכרות מחדש נהר שנסתם אפיקו]. רב אשי שרא להו [התיר להם] לבני מתא מחסיא עירו לאקדוחי [לקדוח] ולהוציא את השרטונות שבנהר בורניץ הסמוך. אמר: כיון דשתו מיניה [ששותים ממנו] רבים, אם כן כצורך רבים דמי [נחשב], ותנן [והרי שנינו במשנה]: עושים כל צורכי רבים בחול המועד.

ד שנינו במשנה, שבחול המועד מתקנין את

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

one may draw is that one may pull out some of the vegetables that are growing densely together. The baraita comes to teach that one is permitted to thin out a garden bed on the intermediate days of a Festival in order to eat on the Festival those that he removes, but he is prohibited to do so in order to enhance the appearance of those that remain. As we learned in a mishna (Pe’a 7:5): One who thins out [meidel] the vines in his vineyard, just as he may thin out his own vines, so too, he may thin out the vines set aside for the poor. Since he is doing it for the sake of the vines, he may also thin out what he leaves for the poor; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir disagrees and says: His own vines he is permitted to thin out, but he is not permitted to thin out the vines set aside for the poor. This mishna indicates that the term meidel can be used to mean thinning out and does not refer only to drawing water.

Ravina said to Rabba Tosefa’a: But wasn’t it explicitly taught in a baraita: One may draw water to irrigate vegetables in order to eat them? Rabba Tosefa’a said to him: If it is taught explicitly in a baraita, the halakha is as it is taught, and I retract my statement.

§ It was taught in the mishna: And one may not construct circular ditches [ugiyyot] around the bases of grapevines on the intermediate days of a Festival. The Gemara asks: What are ugiyyot? Rav Yehuda said: They are what are called in Aramaic binkei, circular ditches around vines. The Gemara notes that this is also taught in a baraita: These are ugiyyot: Bedidin, circular ditches around the bases of olive trees and around the bases of grapevines.

The Gemara asks: Is that so? Is it prohibited to dig circular ditches on the intermediate days of the Festival? Didn’t Rav Yehuda permit the family of bar Tzitai to construct circular ditches for their vineyards on the intermediate days of a Festival? The Gemara answers: This is not difficult. This source, i.e., the mishna that renders the practice prohibited, is referring to digging new ditches. That other source, i.e., Rav Yehuda’s ruling that permits the digging of such ditches, is referring to old ones, which merely need to be cleared.

§ It was taught in the next clause of the mishna that Rabbi Elazar ben Azarya says: One may not construct a new water channel during the intermediate days of a Festival or during the Sabbatical Year. The Gemara asks: Granted, it is prohibited for him to do so on the intermediate days of a Festival, because in so doing he excessively exerts himself on the Festival. But what is the reason that this is prohibited during the Sabbatical Year, when only labors that enhance the growth of plants are prohibited?

The Gemara answers: Rabbi Zeira and Rabbi Abba bar Memel disagreed with regard to this issue. One of them said: It is prohibited because it appears to others as if he were hoeing his field. As onlookers do not know that he is merely digging a water channel, they suspect him of working his land during the Sabbatical Year. And the other one said: It is prohibited because he thereby prepares the channel’s banks for planting, for when he digs out the channel, he piles the fresh soil that is fit for planting on its two banks.

The Gemara asks: What is the practical halakhic difference between them? The Gemara answers: There is a practical halakhic difference between them in a case where water comes into the channel immediately after he digs it out. According to the one who said that digging a water channel is prohibited because he thereby prepares its banks for planting, there is still a prohibition, as here too, he piles the fresh soil on the channel’s banks. But according to the one who said it is prohibited because it appears as if he were hoeing, there is no prohibition here, as the immediate entry of water makes it obvious that he is digging a water channel.

The Gemara asks: But according to the one who said that digging a water channel is prohibited because it appears as if he were hoeing, let him be concerned that the digger thereby prepares the channel’s banks for planting and render digging prohibited in this case as well. Rather, the matter must be explained differently, such that there is a practical difference between them in a case where he takes the earth that he excavates from the channel and throws it a considerable distance outside. According to the one who said that it is prohibited because he thereby prepares the channel’s banks for planting, there is no prohibition here, as he does not prepare them for planting. But according to the one who said it is prohibited because it appears as if he were hoeing, there is a prohibition here, as here too, it appears as if he were hoeing.

The Gemara asks: But according to the one who said that digging a water channel is prohibited because he thereby prepares its banks for planting, let him be concerned that the digger appears as if he were hoeing. The Gemara answers that this is not a concern, because it is also true of one who hoes that when he takes up a clump of earth, he puts it down again in its place. Consequently, since one throws the dug-up earth far away, it is immediately apparent that he is not engaged in hoeing but is rather digging a water channel.

Ameimar would teach this mishna as stating explicitly that Rabbi Elazar ben Azarya says that one may not dig a new water channel during the Sabbatical Year because it appears as if he were hoeing his field, and he therefore found a difficulty between this statement of Rabbi Elazar ben Azarya and another statement of Rabbi Elazar ben Azarya. The difficulty is as follows: Did Rabbi Elazar ben Azarya actually say that any action that causes him to appear as if he were hoeing is prohibited?

One may raise a contradiction to this assertion from a mishna (Shevi’it 3:3) that states: A person may pile his manure in his field during the Sabbatical Year so that it becomes a storage heap, and there is no cause for concern that it may appear as if he were fertilizing his field. Rabbi Meir prohibits this unless he deepens the storage area for the manure three handbreadths below the ground or raises it three handbreadths above the surface of the ground, so that it does not appear as if he were fertilizing his field. If he already had a small amount of manure in that heap from before the Sabbatical Year, he may continue to add to it, and there is no need for concern.

Rabbi Elazar ben Azarya prohibits piling his manure in his field unless he deepens the storage area for the manure three handbreadths below the surface of the ground, or he raises it three handbreadths above the surface, or he places it on a rock. In any event, it seems that according to Rabbi Elazar ben Azarya, it is permitted for him to dig a hole in the ground in order to deposit his manure there, even though he might appear to be hoeing the ground.

Rabbi Zeira and Rabbi Abba bar Memel both offered resolutions to this difficulty: One of them said: The case in this second mishna is one where he had already deepened the three-handbreadth pit during the sixth year. And the other one said: His pile of manure is proof that he intends merely to bury the manure and not to hoe the field.

§ It was taught in the mishna that the Rabbis say: One may repair a damaged water channel during the intermediate days of a Festival. What is meant by a damaged water channel? Rabbi Abba said that if it was now a handbreadth deep because it had become filled with sediment, he may dredge it out until he sets it at its original depth of six handbreadths.

Based on this ruling, the Gemara clarifies several practical issues: It is obvious that if the channel is half a handbreadth deep and he wants to restore it to a depth of three handbreadths, since water does not flow through a three-handbreadth-deep channel in sufficient quantity, it is nothing at all and it is certainly prohibited to exert oneself with work that provides insignificant benefit. So too, if the channel is two handbreadths deep and he wants to deepen it to twelve handbreadths, even though he preserves the same ratio as in Rabbi Abba’s case, since it involves excessive exertion, no, this is also not permitted.

However, in a case where the channel is two handbreadths deep and he wants to deepen it to seven handbreadths, what is the halakha? The Gemara explains the two sides of the question of whether this can be compared to the case in the mishna: Here, in the case of dredging a one-handbreadth-deep channel to restore its depth of six handbreadths, he deepens the channel by five handbreadths, and similarly here, in the case of deepening the channel from two to seven handbreadths, he likewise wants to deepen it by five handbreadths, and therefore it should be permitted. Or perhaps, since there is an extra handbreadth of depth, then bending over to dig that additional handbreadth involves greater effort, which is unnecessary, and so possibly it should be prohibited. The Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

It was related that Abaye permitted the people of Bar Hamdakh to remove the branches of the trees from the river on the intermediate days of a Festival. Rabbi Yirmeya permitted the people of Sekhavta to dredge out a river that had become blocked. Rav Ashi permitted his townsmen, the people of Mata Meḥasya, to clean out the nearby Burnitz River. He said: Since the public drinks from it, it is considered like a public need, and we learned in the mishna that one may tend to all other public needs on the intermediate days of a Festival.

§ It was taught in the mishna: During the intermediate days of a Festival one may repair

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואסיקנא מדלין מים לירקות כדי לאוכלן ואם בשביל לייפותן אסור. ולית האי מדלין מלשון שלופי כדתנן המדל בגפנים כו' [ואין עושין עוגיות] פי' עוגה והן בדידין שבעיקרי אילנות כדתנן במס' כלים פ' כ"ט יד הבדיד ד' והנ"מ בחדתא אבל בעתיקא למיעבד בנכי שרי:
(מתני') [פיסקא] ר' אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחלה בין [במועד ובין] בשביעית.

ומקשינן בשלמא במועד משום טירחא אלא שביעית אמאי לא. ופרקינן כיון שחופר נראה כעושה מלאכה בשביעית בשדה.

וי"א מפני שמכשיר אגפיה לזריעה כלומר כיון שחופר נמצא כחורש באמצע ומכשיר הצדדין לזריעה כו'.

אמימר מתני לה מפני שנראה כעודר. וקשיא ליה ומי א"ר אלעזר הכי שכל החופר ומעמיק נראה כעודר. והא איהו דאמר שחופר עד ג' ולא גזר משום עודר דתנן במס' שביעית פ"ג עושה אדם זבלו אוצר ר"מ אוסר עד שיעמיק ג' טפחים או עד שיגביה ג' או שיתן על הסלע ופרקינן ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק קודם לכן וחד אמר זבלו מוכיח עליו שאינו עודר:
פיסקא.

וחכ"א עושה אדם אמת המים בתחלה בשביעית ומתקנין את המתקלקלות במועד.

מאי מקולקלות. א"ר אבהו שאם היתה עמוקה טפח חופרה ומעמידה עד ששה טפחים נמצא מוסיף ה' טפחים. ומיבעיא לן אמה שיש בה טפחיים מהן לחפור ה' האחרות ולהעמידה על ז' טפחים דחמשה נמי הוא דקא מוסיף ועלתה בתיקו:
ומתקנין קילקולי המים שברה"ר.

אביי שרא לבני בר הרמך לסחופי נהרא. ור' ירמיה שרא לבני סכותא למכרא נהרא סתום ולפותחו ור' אסי שרא לאקדוחי נהר ביצין אמר כיון דשתו מיניה רבים כרבים דמי ותנן עושין כל צורכי רבים:

מאי מדלין שלופי. פי' ללקוט מהם בנתים כדי להרחיבן והוא טרח' זוטא והא קמ"ל דכיון דחזי לאכילה אע"פ שהוא מתקן הנשארו' להרוחה לאחר המועד מותר ליטול אחת מבנתים ואע"ג דלצורך אכילה הוא סגי ליה ללקוט מצד אחר:

כדתנן המדל בגפנים וכו' פי' שהגפנים רצופין מאד ובא לעקור דליין מקצתן כדי להרחיבן ויש בגפנים עוללות אינו נמנע מפני כן שלא להדל וכשם שמהדל בשלו מדל בשל עניים כן פירש רבי שמשון ז"ל:

הא בחדתי הא בעתיקי. פי' ולאו חדתי ממש אלא כל שהוא כעין חדתי כגון שאין חריצן ניכר כלל:

והא דתנן אין עושין אמת המים בז' הווינן בה מ"ט דלאו עבודת קרקע נינהו ואיפלגו במלתא רבי זירא ור' אבא בר ממל חד אמר מפני שנראה למראית העין כעודר וגזרו בהו רבנן משום אותן שהיו מקילין בז' וחד אמר שנרא' כמכשיר אגפי' לזריע' ובין למר ובין למר מיירי בשזו האמה היא בתוך השדה דחזי לזריעה או לעידור הא לאו הכי מותר ואוקי בפלוגתייהו דאיכא בנייהו כגון דשקיל ושדי לברא דמשום מכשיר אגופיה ליכא ובעודר הוא דאיכא למפלג מר סבר משום עודר נמי ליכא:

דעודר כי שקיל ליה לעפרא בדוכתיה מנח ליה ואידך סבר דזמנין דעודר נמי שקיל ושדי ליה לבראי כגון דאית ביה עפרא טובא דלא חזי לזריעה אי נמי דשקיל ממולא ושדי בנצא להשוות פני הקרקע שהיא עבודה:

מרימר מתני לה מפני שנרא' כעודר פי' מתני' במשנתי' בפי' רבי אלעזר בן עזריה או' אין עושין אמת המים בז' מפני שנר' כעודר והכי מוכח לישנא דמתני לה וכן הוא בפרש"י והיינו דקשי' ליה אדרבי אלעזר דמשמע דסבי' ליה באידך דלא חיישי' מפני שנרא' כעודר מדקתני עד שיעמיק ג' וההוא ודאי בנותן זבלו בתוך השדה מיירי והיינו דרבי מאי' אוסר מפני שנרא' כמזבל שדהו בז' ואלו כשהוא אוסרו הוא בתוך הבית היכי מחזי כמזבל אלא ודאי בתוך השדה ואפי' הכי שרי רבי אלעזר להעמיק בו ג' ולא חייש לנראה כעודר ואלו במתני' מתנינן דחייש לנראה כעודר דבשלמא אלו לא מתנינן ליה במתני' בהדיא הוה מפרשי טעמא דמתני' מפני שנר' כמכשיר אגופיה לזריעה ותו לא תקש לאידך דלא שייך ביה ההוא טעמא:

ופרקי רבי זירא ורבי אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק קוד' לשביעית וא"ת והא עושה אדם את זבלו אוצר דקתני רישא היינו בשעומד כבר בז' וא"כ כי קתני עד שיעמיק היינו שיעמיק עכשיו י"ל דהכי קאמר הרוצה קוד' שביעי' שיוכל לעשות את זבלו אוצר בז' אינו רשאי עד שיעמיק קמי' שביעית ג' טפחים בקרקע או שיגביה בקרקע ג' דהשתא לא מחזי:

כעודר וא"ת יוקמה בהא להכי כדהוה מוקים לה לעיל למתני' ולוקים מתני' בדלא שדי לבראתו לא תקשי לאמימר כלל וי"ל דאין ה"נ דמצי לתרוצי הכי אלא דבעי למימר דבר מהני נמי לא קשיא ודכותה בש"ס דמתרגם מתני' אפי' אליבא דבר פלוגתא ועוד י"ל דאי מתני' בדלא שדי לבראי תקשי לר' אליעז' גופיה היכי קתני מפני שנרא' כעודר תיפוק לי מפני שנר' כמכשיר אגפיה לזרעיה דהא נמי טעמא דבהוא כמו חששא דנר' כעודר כדפרכי' לעיל ועוד י"ל דלפום האי לישנא דאמימר דמתני לה במתני' בהדיא לא איפליגו במתני' לעולם רבי אבא בר ממל ורבי זירא ומאן שמעת ליה דאמר דכי שקיל ושדי לבראי אינו נראה כעודר היינו מאן דמפ' טעמא דמתני' מפני שנר' כמכשיר אגפיה לזריעה ואלו לאמימר מעולם לא נאמרו דברים האלו על משנתנו דבהדיא תנן במתני' מפני שנר' כעודר והא דאמימר הכא דמי כמה דאמרי' בעלמא איכא דאמרי ואין זה מחוור:

מאי מקולקלת כלומר כמה תהא מקולקלת שיוכלו לתקנה:

א"ר אבהו שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ו' טפחים. פי' כי בתחלתה סתם עמקה ו' טפחים ולהכי קרו ליה אמה ואמה של בנין ו' טפחים ואח"כ נתקלקלה חמשה יכול לתקנה להשלים לו' טפחים ובפי' כתוב אם לא חפר בה אלא טפח מתקנין ומעמידה על ו' טפחים ואינו נכון דלא משמע הכי לישנא דמתני' כלל והאי עושה אמה בתחלתה מקרי וזה ברור ומדקתני לישנא דעמידה משמע נמי כי אפי' היתה אמה זו עמוקה יותר או מו' טפחים קודם שנתקלקלה אינו רשאי לתקן בה עכשיו אלא עד ו' טפחים בלבד:

פשי' חצי טפח על ג' טפחים כלומר שלא נשאר בעומקה אלא חצי טפח ורוצה להשלים בה עד ג' טפחים דהיינו ששה חצי טפח דדמי לשיעורא דמתני' אינו רשאי לעשות כן כיון דמעיקרא אין בה אלא חצי טפח לאו כלום היא וכאלו נטממה לגמרי ועושה אותה מחדש דמי:

היתה עמוקה טפחיים ורוצה להעמיקה י"ב טפחים נמי שמשלים כל טפח לו' אפי' הכי אסור דקא טרח טרח' יתיר':

טפחים על ז' מהו דהשתא לא טרח אלא ה' טפחים בלחוד או דלמא כיון דאיכא טפחא יתירא איכא טירחא טפי לזרוק העפר לחוץ וסלק' בתיקו ולקולא דאיסורא דרבנן הוא וכן פסק הרמב"ם ז"ל:

לשפוחי. פי' ללקות מעפר וצרורות שבו:

למברי נהרא טמימא והא נמי לתקנו אחר שנטמם בעפר וצרורות:

ולא קדוחי לשון מקדח להרחיבו שקלחו מימיו יפה ואע"ג דטרח' יתיר' הוא שרו בה ויהיב טעמא דכיון דשתו מינייהו דרבי' נינהו:

ותנן כל צרכי רבים פי' והא קמ"ל דהא דתנן שעושין שיש בו צרכי רבים אפי' בטורח גדול וכעין עובדין דחול עושין ואע"ג דבלאו ה"כ יכולין לשתות מהן במועד ודוקא משום דשתו מיניה הא אלו לא חזו מיא אלא להשקות שדות בלחוד לא חשיב צרכי רבים למטרח ביה במועד טרחא יתיר' ומסתברא דאפי' בנהר של בני באגא הוה והיינו דאצטריך לטעמא דכיון דרבים שתו מיניה כצרכי רבים דמי:

מי שהיה מידל בגפנים ופירשו גדולי הרבנים בענין זה כגון שהיו גפניו טעונות יותר מדאי עד שהם מכחישות והוא שומט אשכול אחד מבין שנים כדי שלא להכחישה כשם שמידל בשלו כך מידל בשל עניים ר"ל באותו רוח שהוא מיחד להניח לעניים לפיאה ואינו חושש לגזל עניים גדולי המפרשים חולקים בפירוש זה לא מפני הענין אלא מפני הלשון לומר שאין ענין זה נקרא מידל בגפנים אלא מידל באשכולות ופירשו בה שאם בצר בעל הבית את כרמו והניח לפאה רוח אחד ולא נטלוה עניים עדין ובעל הבית יורד לעבודת שדהו ורואה גפניו סמוכות זו לזו יותר מדאי ויורד ונוטל אחד על פני כל הכרם כשהוא יורד וזומר זומר בכלם ואינו חושש לפירות עניים שילכו לאיבוד שהם גרמו לעצמם שלא באו ונראין הדברים בשעבר זמן הגתות גדולי המפרשים שהזכרנו נסעדים בפי' זה ממה שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת פיאה המרבץ שדהו אע"פ שלא ירד העני לתוכה אם הזקו מרובה על של עני מותר ואם היזקו של עני מרובה משלו אסור ר' יהודה אומר בין כך ובין כך נוטל ומניח על הגדר והעני בא ונוטל את שלו וביאור ענין זה הוא שזה קצר את שדהו והניח שם לקט שכחה ופיאה ולא באו עניים ללקטן ועכשו הוא רוצה לרבץ שדהו במים ולהטיחו לעשות שם גורן או להשקותו לזרוע בו ירק ואם הוא מרבצו והשבלים עליו הרי השבלים נפסדים וחשש ר' יהודה להפסד עניים ומטריח בעל הבית ללקטן ולהניחן בראש הגדר וחכמים לא חששו בכך אלא אם הפסדו של בעל הבית בשהיית הרבוץ מרובה על של עני בהפסד הלקט והשכחה כגון שהגיע עונת השקאתו או שהוא צריך לגרנו מרבץ מיד והקשו שם מיחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן אמר כשם שמידל בשלו כך הוא מידל בשל עניים וכו' ותירץ תמן הם גרמו לעצמם שלא באו הכא הרי באו כלומר שהרי עדיין ימי קציר הם וכל ימי הקציר הוא זמנם של עניים והוא צריך להמתינם:

י"מ בזו שאמרנו שאם היזקו של בעל הבית מרובה בשהיית הרבוץ יותר מהפסדם של העניים בלקט שכחה ופיאה הנפסדים מחמת הריבוץ שביארנו שמותר לרבץ ענינו ששמין לעני פסידתו וגובה אותה מבעל הבית ואם היזקו של עני מרובה שביארנו שאסור לבעל הבית לרבץ שמין לבעל הבית פסידת שהיית הרבוץ מתוך גורנן של עניים והביאו ראייה לזה ממה שאמרו שם ר' מאיר אומר אין מגלגלין בטופח ושמין לבעל הבית בהפסדו ורבנין אמרין מגלגלין ושמין לעניים בהפסדם ופי' טופח הוא מין ממיני הקטנית ודרכו להתלקט כשהוא לח ושוטחין אותו על פני השדה להתיבש וזהו ענין הגלגול וכמו שאמרו במנחות פ"ו א' מגלגלו בראש הגג ואם מתנות העניים עדיין מפוזרות בשדה הרי הן נפסדות בגלגולו של טופח ומתוך כך אמרו לדעת חכמים שמגלגלין ושמין לעניים ומכאן פסקו במה שאמרו למעלה אם היזקו של בעל הבית מרובה דוקא בשומא ושמין למי שהיזקו מועט מתוך דמי מי שהיזקו מרובה וכן כל כיוצא בזה:

כבר ביארנו שזבול הקרקע בשביעית אסור ומ"מ רשאי הוא לכנס את זבלו בתוך שדהו כדי למכרו ולעשות שם אשפה ממנו ואע"פ שמ"מ נזדבל מקום כנוסו הואיל ולא נתכון לכך מותר ובלבד שיהא הדבר ניכר שלאשפה ולכנוס הוא מכוין ולא לזבל את המקום וכיצד הוא דבר זה כגון שהעמיק מקום כנוסו בכדי שלשה טפחים או שהגביה בו שלשה בעפר או באבנים או שהעמידו על גב הסלע שבשדהו שאינו ראוי לזריעה ובאחד משלשה דברים אלו מותר אפי' במיעוט אע"פ שאין הדבר מוכיח כל כך במועט שלאוצר הוא מתכוין ואפי' עשה כן בפזור בכמה מקומות שבשדהו:

התחיל בכינוס זה קודם שביעית והיה לו שם מועט ממנו מוסיף עליו בשביעית בלא העמקה והגבהה שנתינתו על מה שהיה בו מוכיח שלא לזיבול הוא מתכוין אלא שבמקום אחר התבאר שבדרך זה לא הותר אלא בשלש מקומות בבית סאה:

במקום אחר התבאר שאם עשה אשפה זו אחר שעבר זמן הזיבול או שהרבה באשפה זו עד מאה וחמשים סאה של זבל מותר בכל ענין:

סחיפת הנהר וכרייתו וקדיחתו מותרת במועד אם היו רבים צריכין להם וענין שמות אלו יש מי שפירש בסחיפת הנהר נקויו מעפר וצרורות ויש מי שפירש העמקה בחפירתו להביאו בשטף דרך מורדו ובכח לצורך בתי ריחים:

וכרייתו הוא שהיה מקום מעברו נסתם והמים מתעכבים שלא לבא בשטף או שהיו מתפשטי' על שדותיהם:

וקדיחתו יש מי שפירש בו במעין היוצא מן ההר להרויח בנקב המעיין ויש מי שפירש שהנהר רחוק מן העיר וחופרין סמוך לעיר להביאו דרך שם וכל אלו צרכי רבים הם ולפיכך מותר ובלבד שיהיו רבים צריכים להם כמו שיתבאר בסמוך באלו אין הטעם אלא מפני שהוא מעשה אומן אבל כל מעשה הדיוטות מתירין אחר שהם צרכי רבים אע"פ שאין רבים צריכין להם כמו שרמזנו במשנה ואין הדברים נראין:

כך מידיל בשל עניים פי' המורה בפיאה ואינו נ"ל דאטו הפאה מטומנת היא וכמן פיאה ממה שהניח ולא מיירי מתני' אלא בעוללות בפ' ז' דדמאי דלעיל מינה תני איזו היא עוללות כו' והדר תני המידל בגפנים כשם שהוא מידל בשלו כך מידל בשל ענים דברי ר"מ פי' אם היו שם גפנים מלאים עוללות ורוצה לתולשם כדי להרחיב שאר הגפנים מותר ור' יהודא אומר בשלו רשאי ואינו רשאי בשם עניים שזכו העניים באותן העוללות ואסור לו לתולשם ולהפסידם וטעמא דר"מ משום דס"ל כר"ע דתנן התם שכולו עוללות ר"א אומר לבעה"ב ור"ע אומר לעניים אמר לו ר"א וכי תבצר כרמך לא תעולל אם אין בציר מנין נאמר וכי תבצר כרמך לא תעולל אין לעניים בעוללות קודם הבציר ומש"ה אמר ר"מ שיכול למידל בשל עניים ור' יהודא סבר אע"פ שאין לעניים בעוללות קודם הבציר הנ"מ שלא יוכל העני ליכנס בכרמו של בעל וליטול העוללות בוסר אבל אם רוצה בעה"ב נמי ליטול את העוללות בוסר אינו רשאי וכמו כן נמי אינו רשאי להפסידם:

גמרא כדתנן המדל בגפנים כו'. קשה דלא מייתי מהמוקדם דתנן שם פ"ג מ"ג המדל נותן מן המשואר כו':

גמ' שם אמימר מתני לה מפני שנראה כעודר וקשיא ליה כו'. משמע דלמ"ד מפני שמכשיר כו' ל"ק דאיכא לאוקמיה דשדיא לאבראי. ולפ"ז לא א"ש מאי דהדרי תרוייהו (ר"ז וראב"מ) לתרוצי הך קושיא הא לחד מינייהו ל"ק כלל. ואולי צ"ל במקום אחד רב זירא וכדעת התוס' במנחות (מ ב) דתרי נינהו. והא ל"ק דתסתיים מיהא דראב"מ הוא דאמר מפני שנראה כעודר. די"ל כמש"כ התוס' לעיל (ג ב) בד"ה ר"א בתירוץ הב':

רש"י ד"ה ציתאי. מקום. ביבמות (כא ב) משמע דהוא שם אדם פרטי. ואולי כוונתו שנקרא בר ציתאי ע"ש מקומו וכ"מ לישנא דבני בר:

רש"י ד"ה בדוכתיה. דלא עביד אלא לרכך ארעא. כצ"ל:

ד"ה מפני שמכשיר, א"נ חשיב ליה עבודת קרקע ממש, דנראה ברור דמ"מ הטעם מפני שנראה כעודר היינו רק מפני הרואים, מדלא קאמר משום דהוי כעודר, וגם מדמשני אההיא דעושה את זבלו דזבלו מוכיח עליו מבואר להדיא דבעצמותו ליכא איסור אלא מפני הרואים [ולמ"ד מפני שמכשיר צ"ל דבלא"ה לא קשה משום דהתם דשדי לבראי]:

אולם תמיה לי, דא"כ מאי פרכינן למ"ד מפני שמכשיר ליחוש מפני שנראה כעודר הא כיון דרבנן לא חשו לרואים דלמא גם ר"א לא חש לכך, אלא דמחולקים בעיקר הדין דלר"א אסור דהוי עבודת קרקע דמכשיר אם פירש לזריעה אע"כ דגם מכשיר הוי רק מפני הרואים, מש"ה מדמי הש"ס דאם חיישינן להך ניחוש נמי להך, וצ"ע:

שלופי. כשהירקות רצופין נוטל מהן מבינתיים לאוכלן מותר ליפותן אסור בשביל ליפותן אותם שנשארים: המידל. תולש בגפנים שישנן ביחד יותר מדאי: בשל עניים. בפאה א''נ עוללות שאין לו לא כתף ולא נטף: בנכי. בורות תחת הגפנים וזיתים ונותן בהם מים: עוגיות. עגול סביב כמו עג עוגה ועמד בתוכה (תענית דף יט.) ובדידין נמי הן גומות: ציתאי. מקום: למעבד בנכי. עוגיות והיכי שרי והא תנן אין עושין עוגיות הא בחדתי. שמעולם לא היו שם עוגיות אסור לעשות בחולו של מועד דאיכא טירחא יתירא אבל עתיקי שכבר היו לו שם עוגיות ונסתמו מותר לחזור ולחופרן בחולו של מועד: מפני שנראה כעודר. לצורך שביעית שהרי חופר כעודר: שמכשיר אגפיה לזריעה. כשחופר האמה ומניח העפר שבאמה על שפת האמה מתקן אגפיה לזריעה דעביד לה ארעא רכיכא: דקא אתו מיא בתריה. דכי חפר באמה אתו לאלתר מים בהדי חפירה: מ''ד מפני שמכשיר אגפיה לזריעה איכא. אע''ג דאתי מיא בתריה דהא שדא ארעא רכיכא אגפי האמה: ומ''ד מפני שנראה כעודר ליכא. דהא אתי מיא ובעודר ליכא מים ולכך לא דמי לעודר: אלא. לעולם דלא אתו מיא בתריה ואיכא בינייהו דשקיל ושדי לבראי דחפיר באמה ושדי עפר לבראי רחוק מאגפי אמה דלא מכשיר אגפיה לזריעה: מאן דאמר מפני שנראה כעודר איכא. דהא חפיר ולא אתו מיא בתריה: בדוכתיה מנח ליה. דלא שדי ארעא לבראי דלא עביד אלא מרכך ארעא אבל הכא שדי לבראי לכך לא דמי לעודר: אמימר מתני. בהדיא הא דאמר ר' אלעזר אין עושין את האמה בשביעית מפני שנראה כעודר: עושה אדם זבלו אוצר. שמכניס כל זבלו בשביעית בשדה ולא אמרינן דנראה כמזבל שדהו בשביעית: עד שיעמיק שלשה טפחים. ומכניס הזבל לשם דמוכחא מלתא דלא עביד כדי לזבל שדהו בשביעית: היה לו מעט זבל. באותה שדה קודם שביעית מוסיף עליו זבל והולך בשביעית ואין צריך להעמיק: רבי אלעזר אוסר. אפילו אם היה שם מעט זבל קודם שביעית להוסיף עליו בשביעית: עד שיעמיק שלשה. או שיתן הזבל על הסלע שבשדה דלא נראה כמזבל והיכי שרי רבי אלעזר לחפור ולהעמיק בשביעית ולא חייש לנראה כעודר: כגון שהעמיק. קודם לכן כלומר הא דאמר רבי אלעזר עד שיעמיק לא אמר עד שיעמיק בשביעית אלא שהיה עמוק קודם שביעית: זבלו מוכיח עליו. כלומר אע''ג דמעמיק בשביעית הוא נראה כעודר ואסור הכא מותר שהרי זבלו שמניח לשם מוכיח עליו דלא עביד משום עודר: שאם היתה עמוקה טפח. כלומר שלכתחילה היה שם אמת המים בת ששה טפחים ונסתמה עד טפח מעמידה עד ששה טפחים כלומר חוזר ומעמיק אותן חמשה טפחים שנסתמה: חצי טפח על שלשה. אם היתה בתחלה בת שלשה טפחים ונסתמה עד חצי טפח דודאי אינו חוזר וחופר אותן שני טפחים ומחצה אע''ג דהוי דומיא דהיתה עמוקה טפח ומעמידה על ו' טפחים: כיון דמעיקרא לא עברי בה מיא. כלומר ודאי באמה בת שלשה טפחים לא עברי בה מיא שפיר לא קודם לכן ולא עכשיו הוי טירחא דלא צריך: טפחיים על שנים עשר. דלכתחילה היתה של שנים עשר ונסתמה עד שני טפחים אסור להעמיק עוד עד י' טפחים על אותן שנים הראשונים משום דהוי טירחא יתירא דקא מעמיק כל כך ולהגביה קרקעית הגומא למעלה מששה טפחים: טפחיים על שבעה טפחים. ונסתמה עד שני טפחים: מהו. להעמיק אותן חמשה שנשתיירו: הכא חמשה קא מעמיק. דהיתה עמוקה טפח ומעמידה על ששה ולא הוי טירחא יתירא להעמיק כל כך בקרקע: והכא. נמי לא מעמיק במועד אלא חמשה טפחים: כיון דאיכא טפח יתירא. דלא צריך כל הטפח [דסגי בד']: איכא טירחא טפי. ששוחה עצמו בשביל אותו טפח יותר מדאי: לשחופי נהרא. לעקור ענפי אילנות הגדלים בנהר: למיכרא נהרא טמימא. לפנות מקור המעיין שנסתם: לאקדוחי נהרא. לפנות שירטון שבאמצע הנהר: בורניץ. שם הנהר:

מדלין לירקות. ממקום עמוק קרי דילוי ואע''ג דאיכא טירחא יתירא בשביל לאכול התירו אבל לייפות אפילו ליכא טירחא לא התירו: כך מידל בשל עניים. דכי אסר רחמנא ליקח עוללות ה''מ בשעת בצירה כדכתיב (דברים כד) כי תבצור כרמך לא תעולל איסור עוללות עלייהו: מפני שמכשיר אגפיה לזריעה. ונראית חרישה ממש שסבורין הרואין שלכך מתכוין אי נמי חשיב ליה עבודת קרקע ממש ואע''ג שאינו מתכוין לכך מיהו מלאכה היא ואע''ג דאמר ר' שמעון דבר שאין מתכוין מותר הא אמרינן . מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ורבנן סברי כיון דע''י שינוי עביד ליה לאו מלאכה היא ומותר דלא שמיה חרישה: זבלו מוכיח עליו. דליכא למיחש להא דמאן דחזי החפירה (. לא) חזי ליה לזבל שבחפירה:

מועד קטן ד ע"ב - טקסט הדף

דף ד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד