דף ה - ב
קרי רבי ינאי עליה, על אותו תלמיד "ושם דרך - אראנו בישע אלוהים". כיון שהיה אותו תלמיד מחשב באיזה שעה ראוי להקשות ובאיזו לא.
[וריטב"א פירש, על שחישב כי גדול ההפסד להלבין פני חבירו מהשכר שיהא לו בלימוד זה, וכל שכן שיכול לשאול אחר כך].
תנו רבנן: אין מציינין מקום קבר [72], לא על כזית מן המת, ולא על עצם כשעורה, ולא על דבר שאינו מטמא [73] באהל.
אבל, מציינין על השדרה ועל הגלגלת, או על רוב בנין של עצמות שלד המת, כגון עצמות גדולות, אף שאינן רוב מנין עצמותיו.
ואו על רוב מנין עצמות המת, אף שאינם רוב בנין השלד.
ואין מציינין על הוודאות, הוא מקום הברור וידוע לכל שיש בו טומאה. כי אין מטלטלין בו טהרות, ולכן אין צריך לציינו [74].
אבל מציינין על הספיקות.
ואלו הן ספיקות שצריך לציין אותם: כגון סככות, ופרעות, ובית הפרס.
ולהלן יתבארו מאי נינהו.
ואין מעמידין את הציון במקום הטומאה עצמה אלא לידה, כדי שלא להפסיד את הטהרות. שאם יציין רק את מקום הטומאה ממש, לא ירגיש בהלוכו עד שיגיע לציון, ויטמאו הטהרות. ולכן יעשה הציון סביב סמוך לטומאה, וכשיגיע אליו יבחין וימנע מלהתקרב לטומאה.
אבל, ואין מרחיקין ציון ממקום הטומאה יותר מכל שהוא, כדי שלא להפסיד את ארץ ישראל. שלא יהיה חלק מארץ ישראל בחזקת טומאה שלא לצורך, שהרי ממקום הציון פורשים מחשש טומאה.
ומקשינן: וכי כזית מן המת אינו מטמא באהל, ולכן אין מציינין על כזית?
והא תנן: אלו שמטמאין באהל: כזית מן המת!?
ומתרצינן: אמר רב פפא: הכא, דאין מציינין - בכזית מצומצם עסקינן.
לעולם כזית מטמא באהל. אך כזית מצומצם הקבור בקרקע, כיון דסוף סוף מיחסר חסר בקבר, ושוב לא יטמא, לכן אמרינן:
מוטב ישרפו עליו עתה תרומה וקדשים שיטמאו מהכזית היות ולא נזהרו ממנו לפי שלא היה מקומו מצויין, אך תהא אפשרות הטומאה ממנו רק לפי שעה, כל זמן שיש בו כזית מצומצם, עד שיחסר בקבר מכזית, ושוב לא יטמא.
ואל ישרפו עליו תרומה וקדשים לעולם.
שאם יציינו את מקומו ישרפו עליו בעתיד לעולם שלא לצורך, שהרי הוא כבר חסר מכזית.
ואף שמפני הציון פורשין ולא נטמאים, חיישינן שיעבור עליו בלילה ולא יראנו. ובבקר, כשיבחין שעבר שם, ישרוף את התרומה ללא צורך, שכבר חסר מכזית. ואם לא יציינו לא ישרוף בעתיד.
ומבארינן סיפא דברייתא: ואלו הן הספיקות: סככות ופרעות.
סככות הוא אילן המיסך על הארץ, ונמצאת טומאה של מת תחת חלק אחד מנוף האילן, ויש רווח בין חלקי האילן. אך כיון שלא ידוע איזהו מקום הטומאה מציין את כולו, שיפרשו מספק [75].
פרעות, אלו הן אבנים פרועות היוצאות מן הגדר, אחת לכאן ואחת לכאן, ואינו יודע תחת איזה אבן נמצא הקבר, ולכן מציין את כולם מספק.
בית הפרס - כדתנן: החורש את הקבר הרי הוא עושה בית הפרס, שבחרישתו לכל צד מתפשט מקום הקבר, והטומאה היא בכל מקום שחיישינן שמא הוליכה המחרשה עצם כשעורה מהקבר.
וכמה הוא עושה?
מלא מענה, מלוא תלם אחד של המחרישה, עד למרחק של מאה אמה מהקבר, דחיישינן שהמחרישה הוליכה עצם כשעורה עד מאה אמה, ולכל צד חיישינן מאה אמה מהקבר, אף אם חרש יותר [אך בחרש פחות, חיישינן רק כמלא מענה שבמקום החרישה].
ומקשינן: ובית הפרס - מי מטמא באהל, דבעינן לציינו?
והאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס, והולך לשחוט את פסחו. כי אם יש שם עצם כשעורה, יתפזר על ידי הניפוח ולא יטמאנו בהיסט. ולא חושש שמא עדיין קבור בו מת, ויטמא בהליכתו עליו מדין טומאת אהל.
וכן משמע מדרב יהודה בר אמי משמיה דעולא, דאמר: בית הפרס שנידש בהליכת בהמות או אדם, ואף שלא נחרש, טהור.
ומתרוויהו חזינן דחיישינן רק למגע או היסט של עצם כשעורה, ולא לטומאת אהל. ואם כן קשה: למה צריכין לציינו לבית הפרס!?
ומתרצינן: אמר רב פפא: לא קשיא.
כאן, ששנינו כי צריך לציין בית הפרס - בשדה שאבד בה קבר ולא נחרשה השדה. והספק של בית הפרס הזה הוא אכן בטומאת אהל, היות ולא ידעינן היכן הוא הקבר.
כאן ששנינו בהולך לשחוט פסחו שמנפח והולך, וכן זה ששנינו שדה שנידש טהור, מדובר בשדה שנחרש בה קבר, ששם לא חיישינן לטומאת אהל, היות והחרישה פירקה את הקבר, ולכן אין צריך לציינו [76].
ותמהינן: וכי שדה שנחרש בו קבר - "בית הפרס" קרי ליה!?
ומתרצינן: אין! והכי תנן: שלשה מיני בית הפרס הן: שדה שנאבד בו קבר, ושדה שנחרש בה קבר, ושדה בוכין.
ומבארינן: מאי "שדה בוכין"? רב יהושע בר אבא משמיה דעולא אמר: שדה שמפטירין בה מתים. שנפרדים בה אנשים שהביאו מתים ממקום רחוק לקבורה במקום אחר, וסמוך לעיר מקבלין אותן אנשי המקום, ורוחצין אותן וקוברין אותם. והמביאים נפטרים והולכין.
וטעמא מאי חוששין במקום זה משום טומאה.
אמר אבימי: משום יאוש בעלים נגעו בה. חיישינן שמא כיון שבאו ממקום רחוק נתדלדל אבר מן המת ונפל במקום שהעבירום ליד אנשי העיר, וסמכו המביאים על המקבלים, ולהיפך, והניחוהו שם.
ולכך מספקא לן על טהרת המקום, ומציינין אותו מפני אוכלי תרומה [77].
ומקשינן על רב פפא, שאמר רק שדה שנאבד בו קבר צריך לציינו, ולא בנחרש בו קבר:
וכי שדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון? והא תניא בתוספתא, שמציינין גם בית הפרס שנחרש.
דתניא: מצא שדה מצויינת, ואין ידוע מה טיבה, אם הוא שדה שנחרש בה קבר ויכול לנפח ולעבור, או שנאבד בה קבר ולא יועיל הניפוח היות שמטמא באהל, וכדלעיל - נתנו חכמים לאותה השדה סימן, לידע את דינה:
אם יש בה אילנות, בידוע שנחרש בה קבר, היות שלקיום האילנות צריכין לחרוש בשדה. ויכול לעבור בה, אם מנפח והולך [78].
ואם אין בה אילנות, בידוע שאבד בה קבר.
ולא נחרשה, ומטמא באהל, ולא מועיל בה ניפוח [79].
רבי יהודה אומר: לעולם לא הויא שדה בחזקת שנחרש בה קבר עד שיהא שם זקן או תלמיד חכם שיודע שנחרש בה קבר.
לפי שאין הכל בקיאין בדבר [80] .
חזינן מיהא, שגם בנחרש בה קבר מציינין. ותקשי לרב פפא, דאמר נחרש אין צריך לציינו, דאינו מטמא באהל. ומתרצינן: אמר רב פפא: לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון.
וכי תניא ההיא ברייתא בתוספתא "שדה מצויינת" שאין יודע מה טיבה - אין הספק אם רק נחרש או רק נאבד בה קבר. אלא ודאי מדובר בשדה שאבד בה קבר, דמשום הכי ציינוה.
וכל הספק הוא שמא אחר שציינוה היא גם נחרשה, והציון הוא מפני שנאבד בה קודם לכן, ועל כן נתנו בה את הסימן, אם יש בה אילנות, בידוע שאחר שציינוה נחרש בה קבר [81] , ואם אין בה אילנות, בידוע שאבד בה קבר ולא נחרשה אחר כך, ולכן אסורה בלא ניפוח.
ומקשינן: וליחוש אף בשדה שיש בה אילנות. כי שמא חרשו לצורך האילנות רק בין האילנות עצמן, ודילמא היו אילנות מגוואי, בפנים השדה, ורק שם היה מקום החרישה, ואילו הקבר היה מבראי, מבחוץ למקום האילנות, ולא נחרש מקום הקבר כלל!
והיינו, יתכן שנאבד הקבר בשטח השדה שסביב האילנות מבחוץ, ולא נחרש כלל, ולכן אסור לעבור בה על ידי ניפוח, ומה הראיה ממה שיש בה אילנות שנחרש הקבר בכולה.
ומתרצינן: כדאמר עולא, במסכת נדרים מב א לענין שביעית: בעומדין על הגבולין.
הכא נמי מדובר בעומדין האילנות על הגבולין.
וכל השדה המצויינת כבית הפרס נמצאת ביניהם. ולכך אמרינן שנחרש בה קבר, לצורך האילנות.
הערות
[72] כתבו התוס', שכונת הברייתא היא, שאין צורך לציין, אבל אילו רצו לציין, הרשות בידם, ודוקא בשאר ימות השנה, אבל בחול המועד אסור, שהוא טירחא שלא לצורך. והגרע"א הבין, שדברי התוספות נאמרו על הרישא של הברייתא, לענין דברים שאינם מטמאים באהל. ולכן הוקשה לו, הלא על ידי ציון זה אנו מפסידים תרומה וקדשים, שהרי מפורש לקמן בגמרא, שאדם העובר על הציון וטהרות בידו, הרי הוא צריך לשורפם, ומאחר שדברים אלו אינם מטמאים אלא במגע ובמשא, ולא באהל, נמצא שהפסדנו אותם בחינם. וכתב השפת אמת ליישב, שכונת התוס' היא, שרשאים לציין על עצם כשעורה, באופן שיהיה ניכר מן הציון שאין כאן טומאת אהל. אולם בהגהות בן אריה הוכיח מפסקי התוס', שאין דבריהם נסובים על הרישא, אלא על הסיפא, שבה נאמר, שאין מציינים על קברות ודאים, אלא על הספיקות, שבהם אין הכל בקיאין, ועל זה כתבו התוס', שאילו רצו הרשות בידם, ובזה אין כל הפסד לתרומה וקדשים. ועיין עוד בשיטה. [ועדיין יש לעיין קצת, ממה שמבואר לקמן, שאין מציינים בחינם, כדי שלא להפסיד את ארץ ישראל, ויש ליישב].
[73] התוס' מפרשים הטעם, שאין רגילות שיהיה האדם נוגע או מסיט את הטומאה בגופו בלא שיבחין בכך, ולכן אין צורך לציין עליו, אבל מצוי הוא שיהיה מאהיל על הטומאה בלא שידע על כך מאומה. עוד כתבו התוס', שמלא התרווד [כף] רקב עצמות אין צורך לציין עליו, לפי שאינו מטמא באהל. ותמהו האחרונים ממשנה מפורשת באהלות [ב א], שהוא מטמא באהל. והרש"ש מיישב, על פי מה שלמדנו בחולין [קכו ב], שאין המאהיל על תרווד רקב נטמא עד שיאהיל על כולו, מאחר שהרקב אינו דבר העשוי מקשה אחת, מה שאין כן כשמאהיל על עצמות וכדומה, שהם גוף אחד, אפילו כשמאהיל על מקצתו נטמא, ומעתה יש לומר, שלכן לא הוצרכו לציין על תרווד רקב, הואיל ואנו מניחים שקודם שיאהיל על כולו, כבר יהיה נזכר מן הטומאה שישנה כאן, אבל בשאר דברים המטמאים באהל, אילו יהיה נזכר לאחר שכבר האהיל על מקצתה, הרי כבר טמא הוא, ולכן הוצרכו לציינם, כדי שיסור ממקום הטומאה קודם בואו לשם.
[74] בבבא בתרא [נח] למדנו, שרבי בנאה היה מציין את הקברות, והגיע גם כן לציין את מערת המכפילה. והקשו התוספות בנזיר [נד], לדעת הסוברים בגמרא שם, שקברי בני אדם שהיו קודם מתן תורה אינם מטמאים באהל, אם כן לא היה צורך לציין כלל את מערת המכפילה, שהרי למדנו כאן שאין מציינים אלא על דבר המטמא באהל. והאורח מישור שם תמה על עיקר דבריהם, שהרי למדנו כאן שאין מציינים על הודאות, ואם כן ודאי שרבי בנאה לא ציין את מערת המכפילה מחמת החיוב, שהרי ידוע לכל היכן מקום מנוחתם של אבות העולם. ולפי מה שהבאנו בהערה 72 בשם הגהות בן אריה, שיש חילוק בין דבר שאינו מטמא באהל לקברות ודאים, יש ליישב קושית האורח מישור בפשיטות, שאמנם אין צורך לציין על הודאות, אבל מכל מקום הרשות בידו, וכמו שכתבו התוספות, ואם כן, רבי בנאה אמנם עשה כן בתורת רשות, אבל אסור לציין על דבר שאינו מטמא באהל, כדי שלא יבואו לשרוף עליו תרומה וקדשים, וכמו שכתב הגרע"ק איגר, ולכן הוקשה לתוס', שמערת המכפילה הלא אינה מטמאה באהל. וכתב החזון איש [או"ח קלה], שכל הקברות שאינם מפורסמים וידועים לכל, חייבים לציינם, ולא הוציאו מן הכלל אלא את בתי הקברות שידועים לכל, ומה שנקטה הגמרא "סככות ופרעות" הוא כדי להשמיענו, שאף על פי שהם סמוכים לבתי הקברות הידועים, וכמו שיתבאר בהערה הבאה, מכל מקום צריך לציינם, הואיל ואין הכל יודעים שיש בהם ספק טומאה.
[75] התוס' מפרשים בזה שני פירושים. א. שכל האילנות העומדים בדרך בית הקברות, יש להסתפק שמא קברו תחתם מת מפני הדוחק, הואיל ומקומות צנועים הם, וכמו כן אבנים היוצאות מגדר בית הקברות ויש תחתיהן חלל, וגם זה מן הטעם הנ"ל. ב. שכאשר יש טומאה ודאית תחת אחת האילנות או אחד האבנים, ואיננו יודעים תחת איזו מהם, ויש הפרש בין האילנות, שאינם חשובות כאהל אחד, אזי כל האילנות והאבנים עומדים בספק טומאה, וכל העובר תחתיהם נטמא. ובנדה [נז, סח] למדנו, שטומאת דברים אלו מדרבנן הוא. ופירש הריטב"א כאן, שמן התורה יש לטהרם כדין ספק טומאה ברשות הרבים, ורבנן החמירו בהם לטמאותם, והטעם שהחמירו הוא, לפי הפירוש הא', הואיל ודבר הרגיל ומצוי הוא, לקבור שם לפרקים, ולפי הפירוש הב', הואיל והוחזקה טומאה ודאית באחד מהם, החמירו לטמאות כולם מספק. ועיין עוד בריטב"א שמביא פירוש אחר בזה בשם הר"ש.
[76] יש בענין זה שלש שיטות בראשונים, ומתבאר כל הענין בהרחבה בחברותא למסכת אהלות פרקים יז יח. א. התוס' מבארים, שמן התורה איננו מסתפקים כלל שמא נתפזרו עצמות המת בכל השדה, מפני שאין המחרישה עשויה ליכנס כל כך בעומק הקרקע, אבל חכמים חששו לזה, אולם לא החמירו אלא לענין מגע ומשא, ומשום שיש להסתפק שמא נתפזרו עצמות כשעורה בכל השדה, אבל לא חששו שמא נתפזרו בה עצמות שלימים כשדרה וגולגולת המטמאים באהל, ולכן לא גזרו בשדה זו משום טומאת אהל. ולכאורה, לפי דבריהם נמצא, שכאשר היה ידוע לנו מקום הקבר, אזי אף לאחר שנחרש איננו מטהרים מקום זה מטומאת אהל, שהרי מעיקר הדין אנו נוקטים שלא הגיעה המחרישה עד המת, ובודאי שלא נטהר על ידי החרישה את מקומו הראשון, ורק לענין השדה כולה נאמר שאין שם טומאת אהל. וכן כתב הקרן אורה בדעתם. ועיין עוד בהערה 81 עוד בענין זה. ב. התוס' בכתובות [כח ב] כתבו בשם רבינו יצחק, שאף מקום הקבר טהור מטומאת אהל. אולם זהו דוקא כשבית הפרס הוא ברשות הרבים, שאז מן התורה אין בו טומאה, כדין ספק טומאה ברשות הרבים. ולפי דבריו, החרישה גורמת לנו להסתפק שמא נשתברו עצמות המת, ולכן ברשות היחיד יהיה בכל השדה טומאה מן התורה מפני הספק, וכמו כן יהיה בו טומאת אהל. ועיין מקדש דוד [מו ד]. ג. הריטב"א כאן כתב, שמן התורה אנו נוקטים שהמחרישה שיברה לגמרי את עצמות המת, באופן שלא נותר בהם אפילו עצם כשעורה, ולכן אפילו ברשות היחיד יש לטהר, וחכמים חששו שמא נשתייר עצם כשעורה, ומפני כן החמירו לטמאות, ואפילו ברשות הרבים. וכן היא דעת התוס' בשבת [טו ב]. וכל זה לענין שדה שנחרש בה קבר. אולם גם בדין שדה שאבד בה, מצאנו שנחלקו הראשונים. רש"י [שבת שם] כתב שגם דין זה אינו מן התורה. וכן נראה מלשון הרמב"ם [אהלות יז א]. ואמנם אפשר היה לפרש בדבריהם, דוקא כשעומד הבית הפרס ברשות הרבים, אך בשיטה [לתלמיד ר"י מפרי"ש] כאן כתב בפירוש, שאפילו ברשות היחיד אינו אלא מדרבנן. והחזון איש [כג ד] החזיק בשיטה זו, ומשום שיש לילך אחר רוב מקומות השדה, שהם טהורים. אבל התוספות בשבת שם כתבו, ששדה שאבד בה טומאתו מן התורה [ברשות היחיד], והוכיחו כן מסוגיתנו. [ולכאורה כונתם, ממה שמטמא באהל, ואילו שדה שנחרש בה קבר, שהוא מדרבנן לשיטת התוס' שם, וכנ"ל, אינו מטמא אלא במגע ובמשא. ולכאורה יש ליישב דעת רש"י, שדוקא בשדה שנחרש בה אין בה טומאת אהל, מפני שאיננו חוששים שנתפזרו בה עצמות גדולות כשדרה וגולגולת המטמאות באהל, מה שאין כן בשדה שאבד בה, לא יתכן לחלק בין מגע ומשא לאהל, וכיון שהחמירו בה רבנן מן הספק, יש לטמאותה אפילו באהל, וכמו שהחמירו חכמים בשדה שאבד בה קבר, לטמאותה ברשות הרבים, ואפילו באהל, אף על פי שמן הדין טהור הוא לגמרי, כדין כל ספק טומאה ברשות הרבים]. וכן היא גם כן דעת הר"ש [אהלות יח ג].
[77] מדברי רש"י נראה, שכל חבורה סומכת על חבורה השניה בענין קבורת אבר זה שנפל מן המת, ומתייאשת מלקוברו, ובין כך ובין כך נשאר שם האבר, ולכן גזרו על מקום זה שלא ילכו לשם אוכלי תרומה. אבל הרמב"ם [טו"מ ח ד] פירש, שאין דין טומאה כלל במקום זה, הואיל ולא הוחזק בו טומאה, אלא שמכל מקום אין נוטעין בה אילנות, כדי שלא להרגיל אנשים שיבואו לשם, מאחר ויש מקום להסתפק עליה שמא יש בה טומאה. והראב"ד שם מפרש, כיון שבעל שדה זו נתייאש ממנה, הרי זה כמיצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו ולמנוע מן הרבים מלהשתמש בו, ועל כן לא יטע בו אילנות, כדי שלא יתלכלכו בגדי האנשים מן העפר התיחוח שיש במקום נטוע. ויעויין שם בכסף משנה. ויעויין חזון איש [אהלות כד ו].
[78] רש"י מפרש, כיון שלצורך האילנות מוכרחים לחרוש את השדה, על כן, כשרואה בה אילנות, הדבר ידוע שנחרש. והקשה בתוספות הרא"ש, אם כן גם כשרואה שנזרעה יוכל לידע מכך שנחרשה, שהרי אי אפשר לזרוע בלא חרישה קודם לה, ומדוע נזכר במשנה "אילנות" בדוקא. ולכן הביא לפרש בשם הראב"ד, שבאמת מצד עצם מציאות האילנות בה אין להוכיח שנחרש הקבר, הואיל ויתכן שנחרשה קודם שקברו בה המת, אולם, מאחר שלמדנו באהלות [יח ג], שאסור לקיים אילנות מאכל בשדה שאבד בה קבר, כדי שלא להרגיל את הרבים לשם, אם כן, ממה שיש בה עתה אילנות מאכל נטועים יכול לידע שנחרש בה הקבר, ובשדה שנחרש בה, אין איסור לקיימם. [ויעויין בהלכות טו"מ [ח ג], שדעת הרמב"ם, שאין איסור אלא על נטיעת עצי מאכל בה, ולא על קיומם, והשיג עליו הראב"ד בזה, וכמו כן נחלקו [שם י י] לענין פירוש ברייתא זו ד"מצא בה אילנות", שהרמב"ם מפרש, שההוכחה היא מן הנטיעה, והראב"ד מפרש שההוכחה היא מן הקיום].
[79] הקשו התוס', מנין ידוע לנו בודאות שלא נחרש, הלא יתכן שנחרש ולא נטעו בה אילנות. ותירצו, שהברייתא מדברת כשהשדה ראויה היא ליטע בה אילנות [וכמו כן כל סביבותיה פרדסים נטועים באילנות, תוספות הרא"ש], ואם כן שוב יש לנו הוכחה ממה שהיא אינה נטועה, שאבד בה הקבר, ועל כן לא נטעוה, כדין שדה שאבד בה קבר שאינה נחרשת ואינה ניטעת. עוד תירצו, שאכן אין כונת הברייתא אלא שמן הספק אנו דנים בה כדין שדה שאבד בה, והיא מטמאה באהל, אבל מכל מקום אין לנו ודאות שלא נחרש בה. [ונפקא מינה, שאין שורפין תרומה שנכנסה לתוכה והאהילה, שהרי יתכן שנחרש בה, ואינה מטמאה אלא במגע ובמשא, אבל כאשר כל סביבותיה פרדסים נטועים, וכנ"ל, יהיו שורפין על כך]. והראב"ד [טו"מ י י] פירש, ש"אין בה אילנות" הכונה היא, שרואה בה אילנות קצוצים. והכסף משנה שם תמה על דבריו מה ראה לפרש כן. וכתב הרש"ש, שהראב"ד רצה ליישב בזה קושית התוספות הנ"ל, כיון שרואה בה אילנות שנקצצו יש לנו להוכיח מכך, שודאי אבד בה קבר, ונקצצו מפני האיסור שאסרו חכמים לקיים בה אילנות מאכל, וכנ"ל. [ויעויין חזון איש [אהלות כד ג] מדוע אין בזה הלאו של "בל תשחית"]. ומדברי רש"י בכת"י נראה שיישב קושיא זו, שמפני שנאסרה חרישת שדה שאבד בה קבר יש לנו לומר שלא נחרשה, שאיננו מחזיקים אנשים ברשעים, וזהו כונת הברייתא "בידוע שאבד בה", מכח חזקה זו.
[80] כתב בתוספות הרא"ש, שמכאן יש להביא ראיה, שאין האילנות מוכיחות על החרישה מפני שאי אפשר ליטע בלא חרישה, וכפירוש רש"י הנ"ל, שאם כן, מה צורך יש לבקיאות בזה, אלא ההוכחה היא מכח מה שנאסר קיום [או נטיעה] של אילנות מאכל בשדה שאבד בה קבד, וכפירוש הרמב"ם והראב"ד הנ"ל, ולכן הצריך רבי יהודה שיהיה בעיר זו אדם היודע הלכה זו, וכמו שנלמד לקמן בגמרא, שכל דברי העיר נחתכין ונעשין על פיו. וכתב החזון איש [שם כג ז], שלפי דעת הראב"ד הנ"ל, שמפרש "אין בה אילנות" שרואה בה אילנות קצוצים, ועל כן יש לנו הוכחה מכך שאבד בה, ולא נחרשה, אם כן רבי יהודה נחלק [גם] על הסיפא, וסובר, שאין להוכיח מקציצתם, שאבד בה, ולא נחרשה, אלא עדיין עומדת היא בספק, ועל כל פנים אין שורפין עליה את התרומה.
[81] התוס' בכתובות [כח] מפרשים דברי הגמרא כפשוטם, שאמנם הדבר ברור, שמתחילה ציינו שדה זו מפני שאבד בה קבר, מכל מקום כשרואים בה אח"כ אילנות, בידוע שעשו איסור וחרשוה, ועל כן אין בה מעתה טומאת אהל, אלא טומאת מגע ומשא. ומבואר מדבריהם, ששדה שאבד בה קבר, ואח"כ נחרשה, יצאה מעתה מתורת שדה שאבד בה, ונוהגים בה דיני שדה שנחרש בה קבר. והנה, כבר נתבאר לעיל שישנם שלש שיטות בראשונים בענין בית הפרס שנחרש. ומעתה, לפי שיטת התוס' בכתובות שם, שמן התורה החרישה מעוררת לנו ספק טומאה על כל השדה, שמא יש בה מעצמות המת, ומה שאמרו בגמרא שם, שטומאת בית הפרס אינו אלא מדרבנן, אין זה אלא ברשות הרבים, אם כן מובן מאד דין זה, כיון ששדה זו על כרחך ברשות הרבים היא [שאם לא כן, הלא היה בה גם טומאת אהל מן הספק], ומאחר שכל דין הטומאה בה הוא מדרבנן, על כן הקילו לאחר שנחרשה, שלא יהיה בה מעתה טומאת אהל, וכמו בכל שדה שנחרש [שדיינו להחמיר ולחוש לעצם כשעורה, ולא הצריכו לחשוש אף לשדרה וגולגולת, שהוא כמו ספק ספיקא]. וכמו כן, לדעת הריטב"א והתוספות בשבת הנ"ל, שמן התורה אנו נוקטים שנשתברו כל עצמות המת, מחמת החרישה, ולא נותר בהם אפילו עצם כשעורה, גם כן אין חילוק כלל בין שדה שנחרש בה קבר מלכתחילה, לשדה שאבד בה ואח"כ נחרשה. אבל לדעת התוס' כאן, שמן התורה אנו נוקטים שהמחרישה לא הגיעה כלל עד המת, אם כן, איך יתכן להקל בשדה שאבד בה קבר ואח"כ נחרשה, שלא יהיה בה מעתה טומאת אהל, וכדין שדה שנחרש בה קבר, והלא אנו נוקטים מעיקר הדין, שהמחרישה לא נגעה כלל במת, וכן הקשה הגרע"ק איגר והניח בצ"ע. [ואם נאמר כדעת רש"י בשבת הנ"ל, ששדה שאבד בה קבר אין טומאתו אלא מדרבנן, ואפילו ברשות היחיד, ומשום שהולכים אחר רוב המקומות שבשדה, שהם טהורים, וכמו שהבאנו בהערה 76 מהחזון איש, אם כן יש קצת ליישב הקושיא, שרבנן לא החמירו באופן זה שאח"כ נחרש השדה, הואיל ונוסף לנו בזה צד ספק חדש מכח החרישה, והרי זה כספק ספיקא, אף על פי שבדין תורה אין נחשב צד זה כספק השקול]. עוד כתבו התוס' בכתובות, שרבינו יצחק הוכיח מסוגיתנו, לענין שדה שנחרש בה קבר, שיש לנו לטהר מטומאת אהל אפילו את מקום הקבר הידוע, שהרי למדנו כאן בברייתא, שמחמת החרישה אנו מטהרים את כל השדה שאבד בה הקבר, והרי נכלל בשדה זו גם מקום הקבר, עכ"ד. והרש"ש שם תמה על ראיה זו, שאמנם בשדה שאבד בה קבר יש להקל בכולה, ומשום שעל כל מקום ומקום שבה יש לנו שני צדדים לטהר, שמא אין זה מקום הקבר, ואפילו היה זה מקום הקבר, שמא החרישה שיברה עצמותיו ולא נותר בהם דבר המטמא באהל, מה שאין כן כשידוע לנו מקום הקבר, ואין בה אלא ספק אחד, שמא נשתברו עצמותיו ולא נותר בהם שדרה וגולגולת, יתכן שאין להקל. [ואולי יש לדון, שאפילו מן התורה נחמיר בזה, מאחר שיש במקום זה חזקת טומאה, שדינו לטמא אפילו ברשות הרבים]. אולם הר"ש [אהלות יח ה] פירש כל הסוגיא באופן אחר, ובתחילת דבריו הקדים לומר, שטעו בה הפרשנים. [וכונתו לשלול פירוש התוס']. וכתב הנחלת דוד, שסברת הר"ש היא, ששדה שאבד בה קבר ואחר כך נחרשה, אין לטהרה מטומאת אהל, ולכן נטה לפרשה באופן אחר. ופירש הר"ש שני פירושים בברייתא זו. א. הדבר ידוע לכל, שעל כל פנים חלק ידוע ומסויים משדה זו המצויינת, אבד בה קבר, ולכן הוצרכו לציינה, אלא שנתעורר לאדם זה ספק על חלקה השני, האם גם בו אבד קבר, או שמא נחרש בה קבר, ומאחר שכבר הוצרכו לציינה מפני החלק שאבד בה, לא נמנעו מלציין גם כן את חלקה שנחרש בה, אף על פי שעל שדה שנחרש בה אין מציינים בפני עצמה. ב. אותם אנשים שציינו שדה זו, ודאי היו סבורים שאבד בה קבר, ולכן ציינוה, אלא שנתעורר ספק לאדם זה שמצאה, האם אכן אבד בה, ויפה עשו שציינוה, או שמא האמת היא שנחרש בה קבר, ומפני שהיתה מוחזקת שדה זו בטמאה מספק, כסבורים היו המציינים, שאבד בה, וטעו בכך. ויעויין שם כיצד הולך ומבאר לפי זה כל הסוגיא.
קרי עליה ושם דרך פי' כי זה חשב כי גדול ההפסד למלבין פני חברו ברבים מן השכר והתועלת שיהא לו בלימוד אותו דבר אפי' לא ידע אותו לעולם כ"ש שהי' יכול לראו' לאחרי כן:
ת"ר אין מציינין על כזית מן המת ולא על עצם כשעורה. פי' ששני אלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל ואלו עצם כשעורה מתני' היא בהדיא שאינו מטמא באהל כדתנן ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס וכו' אבל כזית מן המת מטמא באהל כדתנן התם ברישא וכדאית' בסמוך אלא הכא כזית מצומצם כדמתרץ בסמוך:
ולא על דבר שאינו מטמ' באהל פירש כגון שרץ ונבלה וכיוצא בו כגון שדרה וגלגולת שחסרו כשיעור שינטל מן החי וימות וטעמא דאין מציינין על דבר שאינו מטמא באהל פירש"י ז"ל כי אדם העובר עליהן אינו מצוי ליגע ולהסיט ומי שלא ידרוס על עצם המת ויהיה טמא לא חיישי' דלא אזיל התם אלא ע"י נפוח ע"כ. ומה שאומר רבינו ז"ל דלא חיישי' להסט שידרוס על המת לא מדין הסט ממש בהסט של זב שהרי לא מצינו לו חבר בכל התורה כלה וגם אין לו טומאה מדין מדרס אלא היינו מדין משא כי כשהלך עליהן אולי הוא מסיטן בהלוכו שהוא מנענען וזה חשיב משא ולזה חששו בית הפרס ג"כ להסט כלומ' שיסיטם ברגלו ומיהו ק"ל מה שאמר רבי' ז"ל דלהכי לא חיישינן הכא להסט דלא אזיל התם אלא על ידי נפוח כיון שאין כאן ציון מנא ידע שיש שום טומאה עד שיזהר לנפח אלא ודאי טעמא דמילתא משום דמגע ומשא ליכא אלא כשהם נגלין ומסתמ' חזי להו ומזדהר ואם הם עמוקים תחת הקרקע הא ליכא מגע ולא הסט שאינו מנענען:
אבל מציינין על השדרה ועל הגלגולת פירש שלא חסרו כי אפילו אין בהן בשר מטמאין באהל ואפילו היו עצמות של נפל ואין בהן רובע הרוב של עצמות דאלו איכא רובע הקב של עצמות מטמאין באהל אע"ג דליכא לא רוב בנין ולא רוב מנין כדתנן אלו מטמאין באהל המת וכזית ניצל ומלא תרווד רקב והשדרה והגלגולת ורובע עצמות מרוב הבנין או המנין רוב בנינו או רוב מנינו (ורוב מנינו) של מת אע"פ שאין בהן רובע טמאין וכו'
ועל רוב בנינו ועל רוב מנינו פי' מציינין עליהם שגם הם מטמאין באהל כדתנן במתני' דכתיבנא ותניא בתוספת' אי זהו רוב בנינו השוקים וירכים והצלעות ואי זהו מנינו ראשי אצבעות ידים ורגלים ובלבד שיהו בו קכ"ה שהן רוב רמ"ח איברים שיש באדם וכן רוב בנין ועיקר גודל הגוף אפילו בלא רוב מנין איברים א"נ רוב מנין איברים אפי' בלא רוב בטן מטמאין באהל ואפי' בלא רובע קב עצמות כגון שהן של נפל:
אין מציינין על ההודאות פירש על הדבר הידוע שיש בו טומא' דמאליה ופרשי אינשי מהתם:
אבל מציינין על הספקות. פי' כשהן מטמאין באהל:
ואלו הן ספקות פי' אלו הן ספקו' מן הסתם סככות ופרעות ובית הפרס ומפרש לקמן סככות אילן המסך על הארץ פרעות אלו אבנים פרועות ויוצאת מן הגדר ופרש"י ז"ל בכאן וגם במס' נדה בשלהי פ' דם הנדה דסככות מיירי כגון שהאילן הזה הוא סמוך לבית הקברות ואיידי שהוא מקום מופנה חיישינן דלמא אתרמי ערב שבת בין השמשות וקברי התם או שנשי' קוברות שם נפליהן ומיהו לאו ודאי הוא אלא ספק ואע"ג דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור מדאורייתא מ"מ כיון דמלתא דשכיח ואפשר הוא חשו חכמים והצריכוהו רבנן ציון ופרעות אבנים גדולות שבולטות מן הכותל וכל דבר שבולט ואינו שוה קרוי פרעות מלשון גדל פרע וכגון שיש קבר ודאי תחת אחת מהן אלא שאין לנו יודעין תחת אי זו מהם והיינו ספקייהו ואע"ג דהוו ברשות הרבים טמאוהו חכמים לילך שם לכתחלה כיון שהוחזקה שם טומאה ולא יודע מקומה והקשו עליו מדאמרי' בפרק דם הנדה דאילן דסככות ופרעות אין כותי נאמן עליהן לומר שנסתלקה משם טומאה ואוקימנא במהלך ובא על פני כלה הא לאו הכי מהמני והיכי דמי אי דקיימי ברשות היחיד טומאה דאוריית' היא ואפי' בלא מהלך על פני כלה יהא נאמן דהא בדאוריית' אינן חשודין ואי דקיימי ברשות הרבים טומאה דרבנן הוא ואפי' מהלך על פני כלה אמאי מהימן דהא בדרבנן לא זהירי וי"ל דאפילו תימא ברשות הרבים אבל אינהו סברי דטומאה דאורייתא היא דלית להו דרשא דרבנן ומזהר זהירי בה ומיהו בעדות גרידתא לא מהמני דלית להו לפני עור לא תתן מכשול ועוד הקשו עליו מאי איריא סככות ופרעות דנקט הוא הדין לזיזין וגזוזטראות ועוד דהא בפרק בתרא דנדה גבי הזב והזבה שבדקו אמרי' סככות ופרעות לאו אהלא הוא ורבנן הוא דגזרו עלייהו אלמא קולה דסככות ופרעות היינו משום דלית להו אהל דאורייתא ואלו לפירש רש"י ז"ל אהל גמור הן ואין ספיקן מחמת כך לכך פירש רבינו שמשון אילן המסך על הארץ ויש בו ענפים זו למעלה מזו ואינן מכוונות ואין בא' מהן שיעור אהל וכי אמרי' גוד אחית נמי אינן מתחברים ועדיין ישאר בהן אויר פחו' מטפח וגזרו חכמים שרואין אותם כאלו הם שוות ואם יש טומאה תחת אחת מהן שיהא חשוב אהל וכשקברו שם בודאי מיירי ואלו מדינא אין גומרין גוד אחית אלא בפחות מג' מדין לבוד כדאיתא גבי קירות הבית במסכת טהרות ומייתינן לה במסכת סוכה אלא הכא מפני שהן גוף אילן א' החמירו חכמים ופרעות אבנים יוצאין מן הגדר וטומאה תחתיהן ודאי אבל אין בא' מהן שיעור אהל והן מרוחקות ועומדות בשוה ואומר בתוספתא שאם ראויות לקבל מעזיבה בינונית רואין אותן במחוברות ועושין אהל מדרבנן והשתא אתי שפיר דחשבי' להו רבנן התם בהדי ספיקות דרבנן ולגבי עובדי כוכבי' ומזלות טומאה דאורייתא חשבי' להו ולהכי נאמנים במהלכין על פני כלה אבל בעדות גרידתא לא מהימני דלית להו לפני עור לא תתן מכשול ובתוספת' יש הוכח גמור לפירש זה דתניא סככו' אילן המסך על הארץ רבי יהודה אומר רואין את העליונות כאלו הם למטה ואת התחתונות כאלו עולות למעלה ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח מביאו' וחוצצות פרש"י ז"ל אלא היו נוגעות זו בזו וישלימו לשיעור טפח ויש מפרשי' שאפילו אלו היה בשוה היו ביניהן אויר טפח מביאות וחוצצות ואינו מחוור:
אין מעמידין ציון במקום טומאה שלא להפסיד את הטהרות הנכון בפירש השני שפרש"י ז"ל כי אולי לא ירא הציון עד שיהא שם ויטמא טהרות שבידו לפי' עושין הציון קודם הטומאה ואעפ"כ אין מרחיקין אותו הרבה משם שלא להפסיד א"י שלא ילכו שם ושלא יחרשו שם ואקשי' וכזית מן המת לא מטמ' באהל ורמינהו וכו'
ואוקימנא דהכא בכזית מצומצם דמחסר לאלתר מסתמא ומוטב שישרפו עליו תרומה לפי שטה פי' אולי יעבור עליו לאלתר קודם שיחסר משנעמיד עליו ציון ואלו יעבור עליו בטהרתו לעולם כסבורים שטומאה גמורה שם וישרפו הטהרות וכי תימא נימא הכי גבי שדרה וגלגולת דמחסרי שעורן י"ל דלא דמי חדא דשעור חסרון יותר גדול שהו' כדי שינטל מן החי וימות ואינו חס' כל כך לזמן מועט ועוד שהעצם הוא קשה להתחסר ועומדים זמן מרובה לאפוקי הכא שהוא בשר שמצטמק לאלתר ומתחסר גם כן במשהו:
והא דאמרינן מוטב שישרפו עליו תרומה כך היה לומר שיאכלו עליו תרומה בטומאה דכיון דליכא ציון לא ידע דנטמא ויאכל תרומה שהעביר שם אלא דנקט שריפה איידי דבעי למימר ואל ישרפו עליו תרומה לעולם:
הא דאיכא במקצ' נסחי בית הפרס כדתנן החורש בית הקבר הרי הוא עושה בית הפרס וכו' לא גרסי' ליה דבית הפרס דאיירי ביה לענין ציון לאו היינו הא אלא בית הפרס שאבד בה קבר כדאי' בסמך וטעותא דספרי הוא ובסמוך הוא דאייתי לה ש"ס:
ופרכי' ובית הפרס מי מטמא באהל דקס"ד דעסקי' בכל הפרס ואפילי בשדה שנתחרש בו קב'
והא"ר יהודא אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך. פי' בית הפרס זהו בי' הפרס שהיה בו קבר ונחרש וחששו חכמים כי המחרישה הוליכה עצם כשעור' וטמאוהו חכמים עד ק' אמה לכל רוח כדאיתא בתוספתא בהדיא אליבא דרבנן דאלו רבי יוסי פליג שלא נתנו ק' אמה אלא במועד אבל לא במעלה ולא מן הצדדין וטומאה זו דרבנן היא כדאמר בכל דוכתא בית הפרס דרבנן דאלו מדאורייתא אין חוששין לו דמסתמא נשתברו לגמרי כל העצמות אבל חכמים טמאוהו ואפילו בר"ה הוא כדמוכח בכמה דוכתי ובתוספתא מונה חומרות שיושבין בית הפרס לארץ העמים ואינו מונה. שיש ביניהם חלוק זה וכן כתב רבינו שמשון ז"ל אבית הפרס דהיינו קבר שאבד אי ברשות היחיד הוא הרי הוא דבר תורה אבל חכמים גזרו עליו אפילו ברשות הרבים ואז הוא דרבנן והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה לפי ששם הטומאה ידועה ואין ספק אלא לזה שנכנס בלבד אבל בכאן הספק הוא לכל אדם וכן פירש רבי' ז"ל ומפני שטומאת בית הפרס דרבנן הקל בו שמואל שניסת אותו ליזהר שלא יגע ויסיט ומהלך בו:
ורב יהודה בשם ר' אמי הקל עור בלא ניפוח אם נידש כבר ברגלי הבהמ' או ברגלי עובדי כוכבים ומזלות או שדשוהו ישראל בשוגג או אפילו במזיד ומיהו לא התירו זה אלא ע"י הדחק ולצורך מצוה בכל דוכתא כדאמרינן במשניות ומייתי לה בפסחים בודקין לעושה פסח ואין בודקין לעושה תרומה דגבי פסח לא העמידו דבריהם על דין כרת וכדאיתא ביבמות נמי:
ואמרי' מאי בודקין א"ר יהודא כו' וי"ל דלא גרסי' מאי בודקין שהרי בדיקה של משנה זו מפורשת היא במקומה כיצד הוא בודק וכבר פרשתיה במס' נדה ופעמי' שהמטה גדולה ורחוקה והתירו לילך בלא ניפוח כלמוד תורה ולישא אשה וגבי היה בה בטומאה באין עמו בטומאה ואוקימנא בבית הפרס נמצאו בו ג' דינין פעמים אסרו אפילו בניפוח ופעמים התירו ע"י נפוח ופעמים התירו אפילו בלא ניפוח מ"מ קשיא דאי בבית הפרס יש טומא' אהל היאך נופח והרי היא עושה אהל ומטמא ולפום מאי דס"ד השתא דמיירי בבית הפרס שנחרש בדין הוא דמצי פריך ממתני' דאהלות אלא דלא חש ואוקמה רב פפא להא דאיכא ציון דאיכא אהל בבית הפרס שאבד בו קבר כדתנן ג' בית הפרס רש"י ז"ל מפרש בית הפרס לשון שבירה כדכתב פריסת מלכותך וא"כ מושל הוא לשדה בוכין ושדה שאבד בה קבר ואקשי' ושדה שאבד בו קבר הפרס קרי ליה לאו קושיא היא אלא בירור בלבד בלשון קושיא והכי אורחא דש"ס:
דתניא ג' בית הפרס ואע"ג דמתני' הוא במס' אהלות והוה ליה למימר דתנן משום דמתניתי' איכא מילי טובא נקט ברייתא שהיא מדברת בקוצר בענין זה ואורחא דש"ס הוא ובמתני' הכי איתא ג' בית הפרסות הן החורש את הקבר נטיעת כל נטע ואינה נזרעת חוץ מזרע הנקצר וכו' שדה שאבד בה קבר אינה נזרעת ואינה ניטעת כל נטע ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות ומטמא במגע ובמשא ואהל שדה בוכין לא ניטעת ולא נזרעת ועפרה טהור ועושין ממנה תנורי' לקדש ומודים ב"ש וב"ה וכו':
מאי שדה בוכין שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא אמר אבימי משום יאוש בעלים נגע בה ופרש"י ז"ל שדה שמפטירין בה מתים שכן מנהגם כשנושאין המת לקוברו בקברי ישראל ועוברין מעיר לעיר נוטלין אותו אנשי העיר והראשונים נפטרין והולכין להם ויש לחוש שמא קברוהו שם וכעין שנתיאשו הראשונים ממנו ואלו מחוורין עליו לקוברו והוא מימים מרובים חיישי' שמא נפל ממנו אבר באותה שעה ולפי' הוא בית הפרס ואין זה הפי' נכון כלל חדא דלישנא דיאו' בעלים לא משמע הכי ואמאי קרי לאנשי העיר הראשונה בעלים ועוד דלישנא דמפטירי' בו מתים מה הפטרת מתים יש כאן אין כאן אלא הפטרת חיים שנפטרין מלו מאלו ועוד שזו חששא רחוקה לומר שנפל שם אבר ואם נאמר דחיישי' שמא קברוהו שם הוה ליה כשדה שאבד בו קבר ועוד תנן במתני' התם שדה בוכין עפרם טהור ועושין ממנו תנורים לקדש והנכון כמו שפי' רבי' שמשון ז"ל שהוא מקום רחוק מבית הקברות מזומן להושיב שם המטה ומתעוררין ובוכין שם ואומרים עליו צדוק הדין וענינין של מת דהא מקרי הפטרה כדאמר בירוש' כדמך ר' אבין אפטר עלוי ר' זירא מתוקה שנת העובד ועפרה טהור דלא מחזקי' ביה טומאה כלל ואין בו אפי' טומאת מגע ומשא איחרוהו חכמים לענין זה ולא עוד אלא שגזרו טומאה על כל הגוזל אותו והנוטעו הזורעו כדי שיתרחקו משם והיינו דאמרי' הכא טעמא משום עשאוהו בית הפרס שהרי אין בו חשש טומא'
ופרקי' דמשום יאוש בעלים נגעו בה שלא יחשוב שום אדם שיש לו זכות להשתמש בו שום תשמיש אחר ולא עוד אלא אפי' היתה שדה יחיד ועשאוהו רבים שדה בוכין ושתק איבד זכותו ושוב אינו נוטע ולא נזרע והיינו משום יאוש בעלים כדאמרי' מצר שהחזקו בו רבים אסור לקלקלו פי' כשהחזיקו בו ברשות:
ואקשי' ושדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון והתניא מצא שדה מצויינת ויודע ודאי שהוא משום חשש טומאה שכן מוכיח אבל אינו יודע מפני איזו טומאה אם מפני פרס נחרש וסגי בנפוח או מפני פרס אבדת קבר ומטמא באהל ולא סגי בנפוח:
יש בה אילנות בידוע שנחרש בו קבר פרש"י ז"ל דהא ודאי לא קיימי אילנות התם אלא ע"י חרישה ובשעה שנטעום ודאי חרשו שם וכיון שנחרש הרי הוא יכול וק"ל ודילמ' היו שם האילנות קודם הציון והטומאה ואחר הטומאה לא נחרש מעולם י"ל כגון שהוא מקום שלא היו מתקיימים שם בלא חרישה ועוד יש מתרצין דאלו היה שם אילנות מתחלה היאך היו קוברין שם לתת שם מכשול שהרי יודעין שרגל הרבים מצויה שם והנכון דטעמא כדאמר במתני' שכתבו לעיל שדה שאבד בו קבר לא נזרעת ולא נטעת ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק ופירשו בתוספו' שלא להרגיל רגל בני אדם שם ע"י הפירות דאלו בפרס נחרש הא קיימא לן דנטעת כל נטע פי' אחרי נפוח א"נ דה"ק מקיימין שם כל נטע אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר פי' ולפי' לא קיימו שם נטיע' לראיה ואלו לפרש"י ז"ל מאי בידוע אולי הוא בית הפרס דחרישה היה מתחלה:
רבי יהודה אומר עד שיהא שם זקן או תלמיד אבל לרש"י ז"ל פי' אין שם אילנות בידוע שאבדה בה קבר כי בודאי לא חשדוהו דהכל יודעין שאין לחרוש בו ואפי' אמת המים העוברת שם אין שותין ממנה:
לפי שאין הכל בקיאין בדבר פי' לדעת שבזה נוטעין ובזה אין נוטעין אבל רש"י ז"ל פי' לפי שטתו שאין הכל יודעין שאסור לחרוש בשדה שאבד בו ואלו חרשוה ונעשה בית הפרס דחרישה דשרי בניפוח:
והא הכא דהויא שדה מצויינת וחיישי' לבית הפרס שנחרש ופרקי' אמר רב פפא כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר פי' שהוא ידוע לכל שאבד שם קבר בתחלתו ולא היו בה אילנות באותה שעה ועכשיו מוצא אותן מצויינין הילכך יש בה אילנות ודאי נחרש ולפי' מקיימין אותם שם אין שם אילנות הרי הוא בחזקתו הראשונ' ולעולם ציון זה מתחלה עשאוהו:
ופרכי' וליחוש דילמא אלו האילנות גואי והטומאה מאברי ולפי' קיימו שם אילנות ופרקי' כי האילנות עומדות על הגודלין:
215ימים לסיום הש״ס