מועד קטן ו ע"ב

רובע זרע ממין אחר ימעט והתניא התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה לא קשיא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה דתניא בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפני בהמתן והיו בעלי בתים שמחין שתי שמחות אחת שמנכשין להם שדותיהן ואחת שמשליכין לפני בהמתם התקינו שיהו עוקרין ומשליכין על הדרכים ועדיין היו שמחין שמחה גדולה שמנכשין שדותיהן התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה:
מתני' ר''א בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד וחכמים מתירין בזה ובזה:
גמ' אמר רב יהודה אם היתה שדה מטוננת מותר תניא נמי הכי כשאמרו אסור להשקותן במועד לא אמרו אלא בזרעים שלא שתו מלפני המועד אבל זרעים ששתו לפני המועד מותר להשקותן במועד ואם היתה שדה מטוננת מותר ואין משקין שדה גריד במועד וחכמים מתירין בזה ובזה אמר רבינא שמע מינה האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא שדה גריד מאי טעמא דאפלא משוי לה חרפא ה''נ אפלא משוי לה חרפא ת''ר מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד והא תניא מרביצין בין במועד בין בשביעית אמר רב הונא לא קשיא הא ר''א בן יעקב הא רבנן תניא אידך מרביצין שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית ולא עוד אלא שמרביצין שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית:
מתני' צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן כדרכו במועד ובשביעית וחכ''א משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו ומקרין את הפירצה במועד ובשביעית בונה כדרכו:
גמ' מאי אישות אמר רב יהודה בריה שאין לה עינים אמר רבא בר ישמעאל ואיתימא רב יימר בר שלמיא מאי קרא {תהילים נח-ט} כמו שבלול תמס יהלך נפל אשת בל חזו שמש ת''ר צדין את האישות ואת העכברים משדה הלבן ומשדה האילן כדרכו ומחריבין חורי נמלים כיצד מחריבין רשב''ג אומר מביא עפר מחור זה ונותן לתוך חור זה והן חונקין זה את זה אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי והוא דקאי בתרי עברי נהרא והוא דליכא גשרא והוא דליכא גמלא והוא דליכא מצרא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

אמר רב שמואל בר יצחק: כאותה ששנינו במסכת כלאים: כל סאה שיש בה רובע הקב זרע ממין אחר - ימעט! ^[93] היינו יעקרנו, היות שרובע קב עושה סאה שלימה כלאים.

ומקשינן: והתניא: התקינו שיהו השלוחין מפקירין אם נמצא כלאים, את כל השדה כולה, כקנס על שלא עקר את הכלאים אחר שהכריזו עליהם בר"ח אדר לעוקרם ^[94].

והיכי תנן שמספיק למעט את הכלאיים כדי להתיר.

ומתרצינן: לא קשיא.

כאן, שרק צריך למעט ודיו בכך - קודם תקנה שתקנו להפקיר.

וכאן דתנן יפקירו הכל - לאחר תקנה.

ומביאה הגמרא ראיה שאחר התקנה מפקירין ולא עוקרין:

דתניא במסכת שקלים, לגבי יציאת השלוחין בחול המועד על הכלאים:

בראשונה, לפני התקנה, היו השלוחין עוקרין ומשליכין את הכלאים לפני בהמתן של בעל השדה.

והיו בעלי בתים שמחין שתי שמחות:

אחת, על שמנכשין להם שלוחי בי"ד את שדותיהם, כי כשעוקרין את הכלאים זה מועיל לשדה כמו ניכוש, והדילול מועיל למה שנותר בשדה ^[95].

ואחת, על שמשליכין השלוחין את הכלאים לפני בהמתם, ואינם צריכים לטרוח ולהאכילה.

כיון שראו חכמים ששמחים בכך, ואינם עוקרים את הכלאים בעצמם כדין, התקינו שיהו עוקרין ומשליכין על הדרכים, ובכך היו מפסידים את הכלאים ואין בהמתם אוכלת מהם.

ועדיין היו הבעלים שמחים שמחה גדולה, שלכל הפחות מנכשין שדותיהן.

לכן, התקינו חכמים שיהיו מפקירין השלוחין את כל השדה כולה ^[96] .

מתניתין:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: בחול המועד מושכין את המים מאילן לאילן, היות ולגבי האילנות הוי השדה כבית השלחין, שאם לא ישקנה יבא לידי הפסד מרובה ^[97].

ובלבד שלא ישקה את כל השדה, שהיא בית הבעל ^[98].

שאין הפסד אם לא ישקנה.

זרעים שלא שתו לפני המועד - לא ישקם במועד, כי כל זמן שלא הורגלו להשקיה אינם נפסדים אם לא משקה אותם בתדירות ^[99].

וחכמים חולקים על רבי אליעזר בן יעקב, ומתירים בזה ובזה, בין להשקות שדה הבעל, ובין להשקות במועד זרעים שלא שתו לפני המועד, דסברי התירו מלאכה במועד אף להרווחה ^[100].

אך ההלכה היא כרבי אליעזר בן יעקב, דאסר.

גמרא:

אמר רב יהודה: אם היתה שדה מטוננת, סוג שדה הבעל, שהיא לחה תמיד, ועתה היא יבשה, מודה בה רבי אליעזר בן יעקב שמותר להשקותה, אף שהיא שדה בית הבעל, כיון שהיתה לחה, ואם לא ישקנה יבא להפסד מרובה מותר ^[101].

תניא נמי הכי: כשאמרו אסור להשקותן במועד, לא אמרו אלא בזרעים שלא שתו מלפני המועד, שאינם נזוקים אם לא ישקה במועד.

אבל זרעים ששתו לפני המועד, מותר להשקותן במועד.

ואם היתה שדה מטוננת מותר, וכדרב יהודה ^[102].

ואין משקין שדה גריד במועד, כיון שהיא יבשה תמיד, ואין צריך להשקותה, הוי טרחא במועד.

וחכמים מתירין בזה ובזה, בין בזרעים שלא שתו לפני המועד, ובין בשדה גריד ^[103].

אמר רבינא: שמע מינה מכך שהתירו חכמים אף במקום דליכא פסידא, כי האי תרביצא, גינת ירקות העשויה לריח ולמראה בחצר ביתו - שרי לתרבוצי, לזלף עליה מים, היינו השקיה קלה, ומותרת בגינה בחולא דמועדא כשם שמותר להשקות השקאה גמורה לדעת חכמים.

ומבאר רבינא את ראייתו מהברייתא:

שדה גריד, שהתירו חכמים להשקותה, מאי טעמא, הא אין בה פסידא! על כרחך דאפלא משוי לה חרפא. שעל ידי ההשקאה ממהר הפרי להבשיל. הכא נמי בתרביצא, מותר כי אפלא משוי לה חרפא ^[104] .

ואף דהוי רק הרווחה, סברי חכמים שמותר.

תנו רבנן, מרביצין שדה לבן היא בית הבעל בשביעית, אבל לא במועד.

ומקשינן: והא תניא, מרביצין שדה לבן בין במועד ובין בשביעית!?

ומתרצינן: אמר רב הונא: לא קשיא.

הא דתנו רבנן אבל לא במועד, היינו כרבי אליעזר בן יעקב,

והא ששנינו בברייתא מתירין להרביצה בין במועד ובין בשביעית, אליבא דרבנן היא, שמתירין להשקות במועד אף להרווחה ^[105].

תניא אידך: מרביצין שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית ^[106] . אבל בשביעית אסור להרביצה כדי שיצאו ירקות בשביעית.

ולא עוד, אלא שמרביצין שדה לבן אפילו בשביעית, כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית ^[107] .

מתניתין:

א. צדין את ה"אישות", "תנשמת", והיא חפרפרת המזיקה בחפירתה את השדות. ואת העכברים שמזיקים את השדה ואת התבואה משדה האילן ומשדה הלבן.

וצד אותן כדרכו, שאינו צריך לשנות בצידה.

והיתר הצידה הוא בין במועד ^[108] , ובין בשביעית. אף שצידה אחרת אסורה במועד מפני מלאכה, ואסור לצוד תנשמת ועכברים מן השדה בשביעית מפני שמלאכת הצידה הזאת נחשבת למלאכת תיקון השדה ^[109].

וחכמים חולקים ואומרים: רק משדה האילן צד כדרכו, היות וההפסד בו גדול יותר, וחששו להפסד מרובה ^[110].

ואילו משדה הלבן שאין הפסד גדול במניעת הצידה, יכול לצוד ממנו רק שלא כדרכו ^[111] .

ובגמרא מבוארת דרך הצידה והשינוי בה.

ב. ומקרין את הפרצה במועד. שאם נפל כותל הגינה יכול לסדר במקומו אבנים כמו קיר, אך ללא טיט וטיח.

ובשביעית, שאין בה איסור מלאכה, ואין הקיר מועיל לגינה אלא הוא נועד רק לשמירה - בונה קיר שלם סביב הגינה כדרכו.

גמרא:

ומבארינן: מאי "אישות"?

אמר רב יהודה: בריה שאין לה עינים.

אמר רבא בר ישמעאל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: מאי קרא דאישות היא בריה שאין לה עינים?

דכתיב, "כמו שבלול תמס יהלך". כשבלול היוצא מנרתיקו, והוא נמס, שבהליכתו נופל ממנו ריר עד שהוא נמס ומת - דומה לו "נפל אשת בל חזו שמש". היא האישות, שבעוורונה היא נופלת פתאום לארץ, ומתה.

תנו רבנן: צדין את האישות ואת העכברים משדה הלבן ומשדה האילן, כדרכו. ומחריבין את חורי הנמלים, לפי שחפירתן מזיקה את השדה.

כיצד מחריבין את חוריהן, והרי הן בעומק הקרקע, וימשיכו לחפור!?

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא עפר מחור זה, עם קבוצת נמלים אחת, ונותן לתוך חור זה, אחר, שבשדהו.

והן חונקין זה את זה!

לפי שהן מכירות בריח העפר שאינו שלהם, וכיון שמקפידות לא להתערב, חונקות זו את זו [מאירי] ^[112].

אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי: זה שאמרו אין מכירין ריח העפר, אינו בכל ענין, כי אם:

והוא, דקאי בתרי עברי דנהרא! שנמצאים הנמלים האחרות מעברו השני של נהר המפסיק ביניהם, ומפני הפסק המים אין מכירות בעפר של חור הנמלים שמהעבר השני, לפי שלא יכלו להגיע אליו.

והוא דליכא גשרא ודוקא שאין גשר על הנהר שיכולות לעבור עליו.

והוא דליכא אפילו גשר הנקרא "גמלא" שהוא גשר צר מאוד העשוי מנסר אחד.

והוא דליכא אפילו "מצרא", שהוא גשרון צר מגמלא, שאי אפשר לעבור עליו אלא בעזרת חבל הקשור משני צדדי הנהר, ומסתייעין בו להליכה.

אך אם יש אחד ממעברות אלו, מכירות נמלים שבעבר זה בריח עפר שבחורי הנמלים שבעבר הנהר השני.

הערות

^[93] תוספות הרא"ש הביא בשם הראב"ד, שאף על פי שאיסור כלאי זרעים הוא מן התורה, ואין שיעור לאיסורו, מכל מקום באופן זה שהוא מעורב ואינו ניכר וידוע, אין שם כלאים על זריעה זו.

^[94] הקשה החזון איש [או"ח קלה], הלא דין זה, דרובע הקב לבית סאה ימעט, נאמר במסכת כלאים לענין עיקר איסור כלאים, שבפחות משיעור זה אין איסור בזריעת התערובת, ואין המשנה מדברת שם לענין שלוחי בית דין, ואין מזה כל סתירה למה שלמדנו, שלאחר התקנה, לא היו השלוחין עוקרין הכלאים, אלא מפקירין את כל השדה, וצ"ע.

^[95] החזון איש [כלאים א טז] מפרש, שלשון "ניכוש" הנזכר כאן אינו אלא לשון מושאל, שהרי לשון "ניכוש" הוא על עקירת עשבים רעים מהשדה, כמו שלמדנו לעיל [ב], ובהם הלא אין איסור קיום כלאים, אלא כונת הברייתא היא, שהיו שמחים על כך, שאינם צריכים לטרוח בעצמם בעקירת הכלאים. והוסיף, שכן משמע מלשון הרמב"ם [כלאים ב טז] שכתב, "שמנקין להם שדותיהם".

^[96] בטור [חו"מ רעג] מבואר, שאין ההפקר מתייחס לגוף השדה, אלא לזרעים שבה. והטור כתב שם, שכל שדה שיש בה כלאים, הרי היא הפקר מאליה. והבית יוסף תמה עליו, מנין לו שהיא נעשית הפקר מאליה, ולדעתו, רק אותם השדות שבאו להם השלוחין והפקירוה, הם נעשים הפקר. אבל הב"ח שם כתב להוכיח מדברי התוספות והרא"ש [ב"ק פא] כדעת הטור, והוסיף לבאר הטעם, שכל אדם היוצא לשדה חבירו ורואה בה כלאים, הרי הוא יכול לעשות עצמו שליח בית דין להפקיר השדה, ולכן יכול הוא גם כן לזכות בפירות לעצמו. אולם החזון איש [כלאים ב יא] נקט, שאין השדה [או הכלאים עצמם, קודם תקנת ההפקר] נעשית הפקר, אלא על ידי שלוחי בית דין שהפקירוה. והביא ראיה מהנאמר בתוספתא [כלאים ה א], שכלאי זרעים אסורים משום גזל וחייבין בתרומות ומעשרות, הרי שאינם הפקר, אלא על ידי שלוחי בית דין. ויעויין בפרק שני הערה 70. והריטב"א כתב, שההפקר הוא קנס על כך שלא נשמע להכרזת בית דין באחד באדר, שהשמיעו על הכלאים. וכתב בדרך אמונה [כלאים ב טז], שאם כן, בזמן הזה שאין מכריזין, הדבר פשוט לדעת הכל שאין השדה הפקר. וכבר כתב כן הב"ח שם. וכל נידון זה הוא רק לענין אם מותר ליטול לעצמו את הכלאים, או את שאר הפירות שבשדה זו, אבל הדבר פשוט שמותר ומצוה לכל אדם הרואה כלאים בשדה חבירו, לעקרם מן האדמה, וכדי להפריש חבירו מן האיסור של מקיים כלאים [יעויין בהרמב"ם כלאים א ג]. והמנחת חינוך [רמה י] נוקט, שלאחר שהפקירו שלוחי בית דין את השדה, יכול בעל השדה לחזור ולזכות בה. אבל החזון איש [כלאים א טז] כתב כדבר פשוט, שכל זמן שלא עקר הכלאים משדהו, אין מועיל מה שחוזר וזוכה בה, שהרי תחזור ותיעשה הפקר שנית, כתקנת חכמים, ורק לאחר שתיקן המעוות, יכול לזכות בה שוב. עוד דן החזון איש שם, לענין אילן שהרכיבוהו באיסור כלאים, שיתכן שבזה לא נאמרו כלל תקנות חכמים אלו, ודוקא לענין כלאי זרעים תקנו כן, הואיל והדבר מצוי שנתערב לו בלא ידיעתו, מעט ממין אחר, מה שאין כן בכלאי הרכבה, שהאיסור נעשה בידים, ומלקין על כך, אין דבר זה מצוי, ולא הוצרכו לתקן בו תקנות.

^[97] רש"י מפרש, שלעולם האילן זקוק לרוב מים, ועל כן דינו כבית השלחין, ומותר להשקותו במועד. וכן כתבו התוס' לעיל [ב], והוסיפו, שהתנא נקט "מושכין מאילן לאילן" מפני שכן הוא דרך השקאת האילנות, ובאמת השקאה גמורה גם כן מותרת. אבל הנימוקי יוסף מפרש, שאילן דינו כשדה הלבן לגמרי, ומכל מקום התירה משנתנו למשוך המים מאילן לאילן, אפילו כשעומדים הם בבית הבעל, הואיל ואין בפעולה זו טורח כלל, אבל השקאה גמורה אסורה. ועיין בר"ע מברטנורה ובתוס' יו"ט.

^[98] התוס' לעיל שם מפרשים, שבין האילנות ישנם זרעים, ולכן רוצה הוא להשקות את כולה, והשמיענו רבי אליעזר ב"י שאין לו להשקות הזרעים, הואיל ואין לו הפסד במניעת השקאתם, ולצורך הרווחה לא הותר לעשות מלאכה במועד, וכשאר שדה בית הבעל, וכמו שלמדנו שם בגמרא. והחזו"א [או"ח קלד ז] כתב, שמדברי הירושלמי מוכח, שמטרת השקאת כל השדה היא לצורך האילנות, אלא שלצורך קיומם ההכרחי די במשיכת המים בין האילנות, והשקאת כל השדה היא לצורך הרווחה בלבד, ועל כן אסרה רבי אליעזר ב"י. והגרע"ק איגר [תקלז א] הביא בשם רבינו ירוחם, שבמקום שהתירו לו לעשות מלאכה מפני ההפסד, אינו צריך לדקדק ולעשות רק כדי מניעת ההפסד, אלא הותר לו לגמור המלאכה כולה. וכמו שיתבאר בפרק ב' הערה 3. ואין להקשות על דבריו ממשנתנו, שלא התירו לו להשקות כל השדה, שרבינו ירוחם לא התיר אלא לגמור המלאכה באותו הדבר עצמו שהתחיל בו מפני ההפסד [כדריכת הזיתים ונתינתם לחביות, וכמו שנלמד שם], אבל לא התירו לו להשקות מקומות נוספים, אפילו באותה השדה, על ידי שהתחיל במקצתה.

^[99] הנידון במשנה הוא לענין זרעים העומדים בבית השלחין, וחידש לנו התנא, שמפני שלא שתו קודם המועד, אסור לו להשקותם במועד, וכן מבואר בשו"ע [תקלז א]. ובטעם הדין נחלקו הראשונים. רש"י מפרש, שדוקא כאשר הורגלו לשתות הרבה קודם המועד, בזה אנו אומרים שיבוא לו הפסד אם לא ישקם במועד, מה שאין כן כשעדיין לא הורגלו לשתות תדיר, אין הפסד אם לא ישקם. והרמב"ם [יו"ט ח ד] מפרש, שכאשר לא שתו קודם המועד, יש לו טורח גדול בהשקאתם, ולא הותר לטרוח הרבה במועד אפילו במקום הפסד. אבל הנימוקי יוסף כתב בשם הראב"ד, שכאשר לא שתו קודם, הרי זה כמכוון מלאכתו במועד, כלומר, שמכניס עצמו לכתחילה למצב שיהיה נצרך לעשות מלאכה במועד, וזה לא התירו אפילו במקום הפסד, וכמו שנלמד לקמן [יב]. וכתב בשער הציון [שם א], שיש נפקא מינה בין טעמים אלו לענין נאנס ולא השקה קודם המועד, שלדעת רש"י והרמב"ם יהיה אסור, שהרי באופן זה אין הפסד ויש טורח גדול, אבל להראב"ד יהיה מותר. והחזון איש [או"ח קלד ו] כתב נפקא מינה נוספת, באופן שגם אילו היה משקה קודם המועד היה עדיין נצרך להשקות במועד, שלדעת רש"י והרמב"ם אינו משקה, שסוף סוף לא שתו קודם, אבל להראב"ד אינו נחשב מכוון מלאכתו במועד, הואיל ומכל מקום היה נצרך לעשות מלאכה זו במועד.

^[100] רש"י ותוס' מבארים, שזהו דעת רבי מאיר, וכמו שלמדנו לעיל [ב] בברייתא, שהוא מתיר השקאה גמורה במועד אפילו בבית הבעל. אבל תוספות הרא"ש הביא, שבירושלמי מעמידים מחלוקת רבי אליעזר ב"י וחכמים באופן זה, שכאשר נטועים האילנות ברציפות, שיש מהם יותר מעשר אילנות לבית סאה, אזי לדעת הכל מותר להשקות כל השדה לצורך האילנות, שבאופן זה יש צורך הכרחיי להשקות כל השדה בעבורם, וכשנטועים מהם פחות מעשר אילנות לבית סאה, לדעת הכל אין משקים כל השדה, ולא נחלקו אלא כשיש מהם עשר אילנות לבית סאה, שלדעת חכמים משקים את כולה, ולדעת רבי אליעזר ב"י אין משקים אלא מאילן לאילן. ומפרש הרא"ש, שחכמים אלו סבורים שגם באופן זה יש הפסד ממניעת ההשקאה. ומטעם זה גם כן מתירים הם להשקות זרעים שלא שתו קודם המועד, שלדעתם, גם בזה יכול לבוא הפסד כשלא ישקו אותם במועד.

^[101] רש"י מפרש, שבאופן זה הותר להשקות את כל שדה האילן, וביאר, ששדה שהיתה לחה ואח"כ יבשה, אפילו כשאינה בית השלחין, מכל מקום אם לא ישקוה עתה, יהיו הפירות שבה נפסדים, הואיל וקודם לכן היתה רגילה להיות מלוחלחת. וכעין זה מבואר גם כן בדברי הרמב"ם [שם ג], אלא שנתן בזה טעם אחר, כיון שהיא לחה, אין טורח בהשקאתה [שהרי אינו צריך להשקותה הרבה, ודי לה במעט מים]. וכונתו, שאין בזה טורח כלל, ולכן הותר אפילו שלא במקום הפסד. וכתב המשנה ברורה [שם שעה"צ כה] שיש נפקא מינה בין שני טעמים אלו, שלדעת רש"י, ההיתר הוא דוקא כשהיתה לחה ושוב נתייבשה, שאז יהיה לו הפסד אם לא ישקה, ולדעת הרמב"ם הוא להיפך, שדוקא כאשר היא לחה עתה, אבל אילו נתייבשה, חזרה ההשקאה להיות פעולה שיש בה טורח. אולם הטור והנימוקי יוסף מפרשים דברי רב יהודה, לענין זרעים שלא שתו קודם המועד, שבזה, מאחר שהשדה היתה לחה ושוב נתייבשה, חזר דינם להיות כמו זרעים ששתו קודם המועד, שמותר להשקותם כדין בית השלחין. ומדברי הגר"א בביאורו נראה, שלפי דעתם, אין לנו מקור להתיר השקאה בבית הבעל שהיתה לחה ונתייבשה. ועיין בהשגות הראב"ד שם.

^[102] הראב"ד [יו"ט ח ג] כתב, שמדברי רב יהודה אלו יש ללמוד שפסק כרבי אליעזר ב"י, שהרי לדעת חכמים שבמשנתנו, בכל ענין מותר להשקותם. אבל המרכבת המשנה כתב לדחות ראיה זו, לפי מה שמבאר שם בדעת הרמב"ם, שחכמים לא התירו במשנתנו אלא השקאה מועטת [שנקראת לקמן בגמרא "הרבצה"], אבל השקאה גמורה אסורה גם לדבריהם, ובזה חידש רב יהודה, שבשדה לחה מותר אפילו השקאה גמורה, הואיל ואין בזה טורח.

^[103] מדברי רש"י לקמן בסוגיא נראה, שחכמים אלו אינם מתירים השקאה גמורה בבית הבעל כדעת חכמים שבמשנתנו [שהוא דעת רבי מאיר], ולא התירו אלא השקאה מועטת בלבד. ואכן הגר"א בהגהותיו גורס בברייתא "ואין מרביצין שדה גריד" [כלומר, השקאה מועטת, כמו שיבואר לקמן בסוגיא], ולפי גירסתו נמצא גם כן, שחכמים לא התירו אלא הרבצה, ולא השקאה. אבל התוס' מפרשים, שחכמים אלו, הם הם החכמים שבמשנתנו, שמתירים השקאה גמורה במועד, ואפילו בבית הבעל, וכדעת רבי מאיר.

^[104] רש"י מבאר, שרבינא בא לפסוק כדעת חכמים שבברייתא, שהתירו השקאה מועטת בבית הבעל. והתוס' מפרשים, שרבינא בא להטיל פשרה ולהכריע במחלוקת רבי אליעזר ב"י וחכמים, שהשקאה גמורה, אסורה, והשקאה מועטת, מותרת. ובאופן נוסף כתבו התוס', שרבינא בא לומר, שהשקאה מועטת, מותרת היא אף לדעת רבי אליעזר ב"י. אבל רבינו חננאל והרי"ף מפרשים, שהגמרא נשאר בקושיא על דברי רבינא, שמדברי רבי אליעזר ב"י מוכח, שאין להתיר השקאה לצורך הקדמת בישול הפירות, שדבר זה אינו נחשב להפסד, כדי להתיר מלאכה במועד. והרמב"ם שם כתב "ומרביצין את השדה במועד", והראב"ד תמה עליו, שלדעת רבי אליעזר ב"י אין היתר להרבצה זו. [שהראב"ד מפרש גם כן כהר"ח והרי"ף]. ומפרש המגיד משנה, שכונת הרמב"ם להתיר הרבצה בבית השלחין דוקא, ולא בבית הבעל. אולם החזון איש [שם ה] כתב, שיתכן שהרמב"ם פירש את סוגיתנו כרש"י ותוס', ולכן התיר ההרבצה, וכדעת רבינא. והמרכבת המשנה הביא מדברי הרמב"ם [שביעית ב ב י] שפירש "הרבצה" האמורה במשנה שם, לענין השקאת שדה האילן כולו.

^[105] רש"י ותוס' כתבו, שהנידון הוא בשדה הבעל, והוסיפו התוספות לבאר את כל הענין בשני אופנים. א] "הרבצה" האמורה כאן היא השקאה מועטת, ולענין שביעית הכל מודים שאין להשקות בית הבעל השקאה גמורה, אבל הרבצה מותרת, ואפילו לדעת רבי אליעזר ב"י, ומחלוקתם היא במועד דוקא, שלחכמים הותרה השקאה גמורה, וכמו שלמדנו במשנתנו, ולרבי אליעזר ב"י לא הותרה אפילו הרבצה [ומשום ר"א ב"י נקטה הברייתא "הרבצה"]. ונמצא לפי זה, שחכמים ור"א ב"י נחלקו בסברות הפוכות, האם מועד חמור הוא יותר משביעית, כדעת ר"א ב"י, או שהוא קל יותר, כדעת חכמים. ב] "הרבצה" היא השקאה גמורה [ומשום שבית הבעל די לו בהשקאה מועטת מן הנצרך לבית השלחין, נקט לשון זה], ובשביעית הכל מודים שהותרה אפילו השקאה גמורה, ומחלוקתם לענין מועד, שלחכמים הותרה השקאה גמורה, כבשביעית, ור"א ב"י אוסר השקאה גמורה במועד. וכתבו התוס', שלפי זה יתכן, שבהשקאה מועטת מודה ר"א ב"י לחכמים, שהיא מותרת במועד, וכמו שנתבאר בהערה הקודמת. [ובעיקר דבריהם, שהשקאה גמורה מותרת במועד, יעויין לעיל הערה 4]. אבל הר"ש [שביעית שם] הקשה על גירסתנו בגמרא, שהרי במשנה שם למדנו, שרבי אליעזר ב"י אוסר הרבצה בשביעית, ורבי שמעון הוא המתיר, ואילו כאן מבואר, שר"א ב"י מתיר הרבצה בשביעית על כל פנים. והחזון איש [או"ח קלה] כתב, שלפי גירסת התוספות צריך לומר, שתנא זה של הברייתא, לענין מועד, סובר הוא כר"א ב"י, האוסר הרבצה, ואילו לענין שביעית סובר הוא כרבי שמעון, המתיר הרבצה, ואין ברייתא זו שנויה מדברי ר"א ב"י עצמו. ויעויין שם גירסת הר"ש, ולדבריו, שתי ברייתות אלו מודים לאיסור הרבצה במועד, וכר"א ב"י, ומחלוקתן לענין הרבצה בשביעית, והיא היא מחלוקת ר"א ב"י ורבי שמעון בשביעית שם. ועיין עוד גירסת הגר"א בהגהותיו כאן, ולדבריו, נחלקו ברייתות אלו, בין במועד בין בשביעית.

^[106] החזון איש [או"ח קלד ג-ד] נוטה לפרש לפי דעת הרמב"ם, שהיתר ההרבצה שבכאן נאמר לענין שדה בית השלחין דוקא. ורצה להוכיח מכאן להלכה, שהיתר השקאת בית השלחין בשביעית, אינו דוקא לצורך קיום האילנות, שלא ימותו [וכפשטות לשון הרמב"ם שמיטה א י], אלא אפילו לצורך הפירות גם כן, שהרי מבואר כאן בסיפא, שמרביצים לצורך גידול הירקות.

^[107] כתב רש"י, אבל אין מרביצין בשביעית, כדי שיצאו ירקות בשביעית. וכתב החזון איש שם הטעם, שכאשר הם יוצאים בשביעית, אסורים הם באכילה כדין ספיחי שביעית. אבל ברש"י כת"י כתב, שלצורך יציאת הירקות בשביעית, כל שכן שמותר. ועיין ברמב"ן [תוה"א] שהעמיד הברייתא בשדה הפקר, שלא גזרו בה חכמים איסור ספיחין, ועל כן כשיצאו בשביעית מותרין באכילה.

^[108] בפשוטו, האיסור במועד הוא משום הצידה שבזה, ואף שאיסור העמדת מצודה בשבת אינו מן התורה, וכמו שכתבו התוס' בשבת [יז ב], מכל מקום אסרוהו אף במועד. [אולם כשניצודו בה בעלי חיים תיכף לאחר שהעמיד המצודה, אזי יש בזה איסור תורה, וכמו שכתבו התוספות שם]. ויתכן עוד, שהאיסור כאן הוא משום עשית הגומא, שיש בזה איסור תורה של בנין, הואיל ועושה כן לצורך מסויים, ואינו מקלקל.

^[109] רש"י מפרש, שהיה מקום לאסור בשביעית, הואיל והוא מתקן על ידי כן את השדה. ובשיטה הוסיף לבאר, שיש לדמות דבר זה למסקל שדהו מן האבנים המקלקלים את צמיחת הקרקע, ואף כאן, מסיר ממנה את העכברים המפסידים אותה. והתוס' ביארו, שלצורך פינוי האישות והעכברים יש לו לסקל אבנים מן השדה, ודבר זה אסור בשביעית. ולדבריהם, הותר דבר זה, משום ההפסד, ולכן בשדה הלבן, שאין הפסד כל כך הצריכו חכמים לעשות בשינוי. ועיין הערה הבאה. והנימוקי יוסף כתב, שחפירה בקרקע [שנצרכת לו להעמדת המצודה, וכמו שנלמד לקמן] יש לאסרה בשביעית, מפני שנראה כחרישה. וכתב בהגהות תפארת ישראל, שרש"י ותוס' לא נתנו טעם זה, משום שמצודתו מוכיחה עליו שאינו עושה כן לצורך חרישת הקרקע, וכמו שלמדנו לעיל [ד ב] סברא זו, לענין עשית זבל.

^[110] בגמרא מבואר שדין זה הוא מדברי רבי יהודה. והקשה המצפה איתן, הרי לקמן [יב] למדנו, שלדעת רבי יהודה, אין היתר לעשות במועד לצורך דבר האבד, אלא על ידי שינוי, ואם כן גם בשדה האילן יהיה צריך שינוי.

^[111] התוס' כתבו, שהוא הדין בשביעית, שהוא עושה שלא כדרכו. וכן כתב בשיטה שם בשם ריב"א. אבל בשם רבינו יחיאל הביא, שבשביעית עושה כדרכו, הואיל ואין בזה עבודת הארץ כלל, והוסיף, שאינו דומה למסקל אבנים מן השדה, שהאבנים מפסידות את הקרקע עצמה, מה שאין כן כאן, שעל ידי האישות החופרות בקרקע, יש השבחה בגוף הקרקע, אלא שיש הפסד מכך לפרי הארץ, ועל כן צד אותם, ומכל מקום אין זה נחשב עבודת הארץ. וכן דקדק בדרך אמונה [שמיטה א צה"ל קלח] מדעת הרמב"ם, שלא הביא כלל דין זה של העמדת מצודה, בהלכות שמיטה ויובל, אלא בהלכות יום טוב.

^[112] מדברי רש"י נראה, שאינו מביא אלא עפר, ומתוך שאינם מכירין עפר זה, הם חונקין זה את זה. אבל ברש"י כת"י כתב, שהוא מביא עפר עם נמלים מחור אחר, ומתוך שאינם מכירין אלו את אלו, הן חונקין אלו את אלו.

רובע הקב זרע ממין אחר (שהוא אחד מעשרים וארבעה) — ימעט את הזרע האחר.

על עצם ההלכה, שיוצאים לעקור את צמחי הכלאים שצמחו בשדה, שואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה שיש בה כלאים, והרי שאין די במיעוט! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאמרנו שיוצאים וממעטים הוא קודם שנתקנה התקנה, כאן שאמרו שיש להפקיר את כל השדה, הרי זה לאחר שנתקנה התקנה.

ומה היא תקנה זו — דתניא [ששנויה ברייתא]: בראשונה היו שליחי בית דין עוקרין את צמחי הכלאים ומשליכין לפני בהמתן של בעלי השדות, והיו בעלי בתים שמחין שתי שמחות: אחת — שמנכשין להם שדותיהן על ידי שנוטלים מתוכם את הצמחים הזרים, ואחת — שמשליכין אוכל לפני בהמתן, ולא הקפידו בבירור זרעי כלאים,

התקינו שיהו עוקרין ומשליכין על הדרכים. ועדיין היו שמחין שמחה גדולה שמנכשין שדותיהן בחינם, התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה.

א משנה ר' אליעזר בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן בחול המועד, שכיון שהאילנות זקוקים ביותר למים, מותר להשקותם, ובלבד שלא ישקה אגב כך את כל השדה. ועוד, זרעים שלא שתו (שלא הושקו) לפני המועד, שהם מסוג הזרעים שאינו דורש השקייה מרובה ולכך לא הקפיד להשקותם לפני המועד — לא ישקה אותם במועד שהרי ממילא אינם זקוקים כל כך למים, וחכמים מתירין בזה ובזה, להשקות את השדה כולה במועד, וכן להשקות במועד אף את הזרעים שלא שתו לפני המועד .

ב גמרא אמר רב יהודה: אם היתה שדה זו מטוננת (שדה של טין), שהיתה לחה לפני המועד ועכשיו יבשה — מותר להשקות את כל השדה אף לשיטת רבי אליעזר בן יעקב. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כשאמרו אסור להשקותן במועד — לא אמרו אלא בזרעים שלא שתו מלפני המועד כלל, אבל זרעים ששתו לפני המועד והתחילו לצמוח — מותר להשקותן במועד, שאם לא ישקו אותם יהיה הפסד מרובה,

ואם היתה שדה מטוננת — מותר אפילו לא שתו מים לפני המועד. ואין משקין שדה גריד (שדה יבשה שאינה צריכה השקייה) במועד, וחכמים מתירין בזה ובזה גם להשקות במועד גם זרעים שלא שתו לפני המועד אם הדבר נחוץ, וכן להשקות שדה גריד.

אמר רבינא: שמע מינה [למד מכאן] האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא [גינה מותר לזלף עליה מים בחול המועד] וכיצד למדים אנו דבר זה: — שדה גריד מאי טעמא [מה טעם] התירו חכמים להשקותו למרות שאין הצמחים מתים בגלל היובש — שבסופו של דבר השקייה זו גורמת לכך דאפלא משוי לה חרפא [שאת הפירות האפילים, שהיו בשלים מאוחר יותר, הוא עושה בכירים] על ידי השקיית עזר, משמע שאם הפירות מאחרים בהבשלתם נחשב הדבר להפסד, הכא נמי [כאן גם כן] בגינה אפלא משוי לה חרפא [את האפיל הוא עושה בכיר] על ידי הרבצת מים ולכן מותר הדבר במועד.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מרביצין (מזלפים מים, השקאה קלה) שדה לבן (שדה תבואה) בשנת שביעית, אבל לא בחול המועד.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] האומרת: מרביצין בין במועד בין בשביעית! אמר רב הונא: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זו] הברייתא האוסרת בחול המועד, היא כשיטת ר' אליעזר בן יעקב המחמיר בשדה יבש, הא [זו] שיטת רבנן [חכמים] המקילים בכך.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מרביצין שדה לבן בערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמרביצין שדה לבן אפילו בשביעית עצמה כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית, שהרבצת מים זו אינה עבודת אדמה גמורה, ואם אין גם העבודה וגם צמיחת הפירות בשנת השביעית — מותר.

ג משנה צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן (שדה תבואה) כדרכו, כדרך שצד כל השנה כולה, גם בחול המועד וגם בשביעית. וחכמים אומרים: משדה האילן צד אותם כדרכו, ומשדה הלבן שאין ההפסד מרובה כל כך — שלא כדרכו, בשינוי מסויים.

ומקרין (סותמים) את הפירצה בכותל הגינה במועד, ובשביעית בונה מחיצה כדרכו אף לכתחילה שהרי אין זו עבודת אדמה, ולמרות שהיא מועילה לשמירת הגן — לא נאסרה בשנת השמיטה.

ד גמרא שואלים: מאי [מה פירוש] אישות? אמר רב יהודה: בריה שאין לה עינים, החולד החופר באדמה שצריך לצוד אותו שלא יזיק את השורשים והירקות. אמר רבא בר ישמעאל ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יימר בר שלמיא: מאי קרא [מהו הכתוב] שממנו למדים מה היא אישות? שנאמר: "כמו שבלול תמס יהלך נפל אשת בל חזו שמש" (תהלים נח, ט), ואנו מבינים שהאישות ("אשת") אינה רואה שמש — מפני שהיא בריה חסרת עיניים.

ההלכה שבמשנה מובאת בהרחבה בברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: צדין את האישות ואת העכברים משדה הלבן ומשדה האילן כדרכו, ומחריבין חורי נמלים שהנמלים לא יזיקו. ומסבירים: כיצד מחריבין? רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא עפר מחור נמלים זה ונותן לתוך חור זה (קן נמלים אחר) ומכיון שאין הנמלים מזהות את העפר, אינן מוציאות אותו ואינן יכולות לצאת החוצה ולכך הן חונקין זה את זה.

אמר רב יימר בר שלמיא משמיה [משמו] של אביי: עצה זו מועילה רק בתנאים מסויימים, והוא — דקאי בתרי עברי נהרא [שעומדים, שמצויים חורי הנמלים הללו, בשני עברי הנהר השונים]; והוא דליכא גשרא [שאין גשר] בין עברי הנהר; והוא דליכא גמלא [שאין גשר צר] על הנהר; והוא דליכא מצרא [שאין חבל מתוח] בין שני צידי הנהר, שאם יש חיבור כלשהו בין עברי הנהר מכירות הנמלים זו את זו, ואינן נלחמות זו בזו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a quarter-kav or more of seeds of a different type, i.e., one twenty-fourth of the mixture is a type of seed other than the main type, one must reduce the other type of seeds in the mixture by uprooting the shoots.

With regard to the halakha that inspectors must go out and uproot the shoots of diverse kinds of seeds that grew in the fields, the Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that the Sages ordained that they should pronounce the crop of the entire field in which diverse kinds was found ownerless, rather than uprooting the diverse kinds? The Gemara responds: This is not difficult. Here, in the mishna, where it says that the inspectors go out and uproot the diverse kinds, it is referring to the time before the institution of the new ordinance; there, in the baraita, where it says that the entire field is pronounced ownerless, it is referring to the time after the institution of that ordinance.

The Gemara explains this ordinance as it is taught in another baraita: At first, the agents of the court would uproot the diverse kinds and cast them before the livestock belonging to the owners of the fields. However, the property holders would rejoice for two reasons: One, that the agents of the court weeded their fields for them when they uprooted the plants of the other type; and another one, that they cast the diverse kinds before their livestock, thereby saving them from having to feed them. Accordingly, the field owners took no steps to keep their fields free of diverse kinds of seeds.

The Sages, therefore, ordained that the agents of the court should uproot the diverse kinds and cast them on the roads. Yet the property holders would still greatly rejoice that the agents of the court weeded their fields free of charge. Finally, the Sages ordained that they should pronounce the crop of the entire field in which diverse kinds was found ownerless.

MISHNA: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: In a field that is filled with trees, one may draw water via channels from one tree to another tree on the intermediate days of a Festival because trees are in dire need of water. And this is permitted provided that in doing so he does not water the entire field. With regard to plants that were not watered prior to the Festival, one may not water them on the intermediate days of the Festival because they do not need the water. But the Rabbis permit watering in this case, i.e., trees, and that case, i.e., plants.

GEMARA: Rav Yehuda said: If the field was moist [metunenet] before the Festival but in the meantime it dried up, it is permitted to water the entire field even according to Rabbi Eliezer ben Ya’akov. That ruling is also taught in a baraita: When they said that it is prohibited to water them on the intermediate days of a Festival, they said this only with regard to plants that were not watered at all before the Festival. However, with regard to plants that were already watered before the Festival and had begun to grow, it is permitted to water them on the intermediate days of the Festival because failure to water them would lead to substantial financial loss.

And if the field was moist before the Festival, it is permitted to water it even if the field had not been watered prior to the Festival. And one may not water a dry field on the intermediate days of a Festival. But the Rabbis permit watering this and that, i.e., plants that were not watered before the Festival and a dry field.

Ravina said: Learn from here that one is permitted to sprinkle a garden [tarbitza] with water on the intermediate days of a Festival. Ravina explains how he arrived at this conclusion: What is the reason that the Rabbis permit one to water a dry field despite the fact that the plants will not die from a lack of moisture? This is because watering the field in advance turns a late crop into an early crop. It can be understood from this that the late ripening of a crop is considered a substantial financial loss that serves as a reason to permit labor that would otherwise be prohibited on the intermediate days of a Festival. Here too, in the case of a garden, sprinkling it with water turns a late crop into an early crop, and so it is permitted on the intermediate days of a Festival.

The Sages taught the following baraita: One may sprinkle water in a field of grain during the Sabbatical Year, but not on the intermediate days of a Festival.

The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita: One may sprinkle water in a field of grain both on the intermediate days of a Festival and during the Sabbatical Year? Rav Huna said: This is not difficult. This baraita that prohibits sprinkling water in a field of grain on the intermediate days of a Festival is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, who prohibits watering an entire field. That baraita that permits it is in accordance with the more lenient opinion of the Rabbis.

It is taught in another baraita: One may sprinkle water in a white field on the eve of the Sabbatical Year so that vegetables will sprout during the Sabbatical Year; and not only that, but one may sprinkle water in a field of grain even during the Sabbatical Year itself, so that vegetables will sprout upon the conclusion of the Sabbatical Year. Since sprinkling water is not regarded as full-fledged agricultural labor, it is permitted as long as the sprinkling and the sprouting of the vegetables do not both occur during the Sabbatical Year itself.

MISHNA: One may trap moles [ishut] and mice in an orchard and in a field of grain in his usual manner, i.e., as he would trap them all year round, both on the intermediate days of a Festival and during the Sabbatical Year. But the Rabbis say: In an orchard he may trap them in his usual manner, but in a field of grain, where there is no danger of substantial financial loss, he may only trap them in a way that is not his usual manner.

And one may seal a breach in the wall of his garden on the intermediate days of a Festival, and during the Sabbatical Year one may even build a wall in his usual manner, as this is not considered an agricultural labor. Consequently, despite the fact that this benefits the garden by offering it protection, it is not prohibited during the Sabbatical Year.

GEMARA: The Gemara asks: What is meant by the term ishut? Rav Yehuda said: An ishut is a creature that has no eyes, a rodent that digs holes in the ground and can cause damage to roots and vegetables. Rava bar Yishmael said, and some say that it was Rav Yeimar bar Shelamya who said: What is the verse that indicates the identity of the ishut? “As a snail that melts and disappears; like the fall of a young mole [eshet] that has not seen the sun” (Psalms 58:9). It is understood that this creature has not seen the sun because it does not have eyes.

The Gemara expands upon the halakha recorded in the mishna. The Sages taught the following baraita: One may trap moles and mice in a field of grain and in an orchard in his usual manner, and one may destroy ant holes so that the ants will cause no damage. How does one destroy ant holes? Rabban Shimon ben Gamliel says: One brings soil from this ant hole and places it in that ant hole, and since the ants from the two nests are not familiar with each other, they strangle each other.

Rav Yeimar bar Shelamya said in the name of Abaye: And this advice works only in certain circumstances: When the ant holes are located on two opposite sides of a river, when there is no bridge connecting the two sides, when there is not even a plank bridge over the water, and when there is not even a rope stretched taut across the river. If there is any connection whatsoever between the two sides of the river, the ants from the two nests are likely to recognize each other and not fight.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר מושכין המים כו' אמר רב הונא אם היתה השדה מטוננת פי' לחה כגון שרבו המים מקודם ועדיין ליחלוחיתה קיימת מותר. תניא כוותיה כשאמרו אסור להשקות במועד לא אמרו אלא זרעים שלא שתו מלפני המועד אבל זרעים ששתו מלפני המועד מותר להשקותן.

ואם היתה שדה מטוננת מותר ואין משקין שדה גריד במועד פי' כדתנן בנזיקין בפ' איזהו נשך כל ימי גריד אחד כל ימי רביעה אחד. וחכמים מתירין בזה ובזה.

אמר רב כהנא ש"מ האי תרביצא פי' שדה זרועה עדיין שכבר השקוה מקודם מותר להשקותה גם במועד לזורעה אחר המועד. ומקשינן עלה גריד אמאי אסור משום דאי משקת ליה האידנא מקדים ליה ובכיר תרביצא נמי אי משקת ליה האידנא קדים ומציץ בכיר. ולא איפריק והא דתניא מרביצין בשביעית אבל לא במועד ר' אליעזר בן יעקב היא והא דתניא מרביצין בין במועד בין בשביעית רבנן היא.

תניא מרביצין שדה לבן בערב שביעית כדי שיצמחו ירקות בשביעית ולא עוד אלא שמרביצין שדה לבן בשביעית כדי שיצמחו ירקות במוצאי שביעית. אישות פי' בריה שאין לה עינים כדכתיב נפל אשת בל חזו שמש:
ירושלמי אישות זה חולדה:

ת"ר צדין את האישות ואת העכברים משדה אילן ומשדה הלבן. ומחריבין חורי נמלים. כיצד עושה מביא עפר תיחוח עם הנמלים מחור זה ונותן לתוך חור זה והן חונקין זה את זה. והוא דקיימי אילן החורין בתרי עברי נהרא וליכא התם לא גשר ולא גמלא ולא מיצרא ולא תיתורא שיכולין לחזור בחור שלהן וכמה יהא בין חור לחור פרסה.

ופרקי' כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דההיא פירש דקמייתא במשנה ראשונה שלא קנסו כל כך כי אפילו הכלאים שהיו נעקרין היו משליכין לפני בהמתן של בעלים דכלאי זרעים מותרי' הם בהנאה:

רבי ישמעאל אומר מושכין המים מאילן לאילן פירשה רש"י ז"ל בשדה בית הבעל דהרוחה בלחוד הוא ולפיכך אין משקין אבל משיכ' בעלמ' מאילן לאילן דרך החריצין המתוקנין לכך מותר דאפילו טרחא ליכא והיינו דאמר בריש פרקינן דרבי אליעזר סבר במשיכה סגי לאילנות שלא יאבדו ואידך הרוחה בעלמא הוא ואסור ומוקים לה בשאין נטועין מטע עשרה לבית סאה וכלשון הזה אמרו שם ר' אבין בשם ר' שמואל בסתם הם חלוקים מהיכן קיימי' אם במרווחים דברי הכל אסור אם ד"ה מותר אלא כיון דקיימא בנטיעין מטעי' לבית סאה ר"א עביד להו במפחרין ורבנן עבדי להו במפחרין וכן הא דתנן זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד מפרש רש"י וי"ל משום דלא הוי דבר האבד ואפילו בבית השלהין וחכמי' מתירין בזה בין ברישא בין בסיפא דקא סברי הרוחה נמי שרי בטרחא זוטא אבל לשיטת הירוש' אינו מן הטעם הזה אלא משום דסברי דאע"ג שלא שתו דבר האבד הוא ולזה הפירש הא דאמרי' בשמעתא קמייתא ר' אליעזר בן יעקב היא דאסר בהרוחה משום דמפריש לה טפי נקטי' לה א"נ רבי אלעזר ומחלוקתו נקטי:

ולא גרסי' במשנה ואין משקין שדה גריר דהא שדה גריר היינו בית הבעל ואפילו רבנן מודו בה וכן רש"י ז"ל לא גריס לה במשנה:

ואם היתה שדה מכוונת מותר פירש לשון טיט ארץ לחה בעצמה דהויא לה כזרעים ששתו (לה) לפני המועד ולפירש אפילו רבי אלעזר מודה שהוא מותר להשקותה:

תניא נמי הכי כשאמרו אסור להשקותן כו' ואין משקין שדה גריר ע"כ תשלום הברייתא ואידך דקתני מתירין וחכמים מתירין בזה ובזה פסק' דמתני' היא ויש שמערבין אותו עם הברייתא וכי חכמים מתירין אפי' בשדה גריר דלא הויא אלא הרוח' וכשיטת רש"י ז"ל במשנתנו:

אמר רבינא ש"מ האי תרביצא והוא גן שעושין בבתים שזורעין שם דברים שיש להם ריח ומראה והוא עומד לח תמיד שאין השמש נופל בו שכותלי הבית מגינין עליו ומספיק לה השקאה מועטת כגון רבוץ הבית והיינו דקאמר דכיון דשרי' שדה מכוונת להשקות שמעי' דהאי תרביצא שרי לתרבוצא בחולה דמועדא ואקשי' ליה לרבינא דהא ליתא דשדה גריר מ"ט לא משום דהוי חרפא לשויי אפלא בעלמא דהרוחה הוא ואסיר הכא נמי אפלא לשויי חריפא הוא ואסיר כך הגרסא הזאת בכל הספרים וכן כתב רב אלפסי ז"ל דהאי דרבינא איפריכא ולא פריק ולית ליה הלכתא כוותיה ופסק גם כרבי אלעזר ברבי יעקב דהא רב יהודה מפ' מימריה ורב יהודה נמי מדר' אלעזר בעי למידק ליה לדיניה אלא דלא קם ליה. ויש גורסין שדה גריד מ"ט אפל' לשויי חרפא הכא נמי אפלא לשויי חרפא ומפרשי' דרבי' הוא דייק לה מדרבנן דשרו להשקות שדה גרי' אע"ג דהוי אפל' לשויי חרפא ורבינ' לא איפריך כלל ופוסקין הלכה כרבינא וכרבן נמי דרבי' דהוא בתר' סבר לה כוותי' וכל זה הולך בשיטת רש"י ז"ל שסוב' דרבנן שרוב שדה גריד ובכל מידי דהרוחה ואין זה שיטת הירוש' כמו שכתבנו והפירש הראשון הוא הנכון ומיהו לענין פסק אין בזה כל כך ראיה לפסוק כרבי אליעזר בן יעקב דרבי' בעי למידק מילתא דשויא לכולי עלמא ואפילו לרבי אלעז' ואנן פרכי' לה דאדרבה ליתא אפי' לרבנן כיון דלא הוי אלא הרוחה בעלמא ואסור ואפי' לרבנן דבשדה גריד אפילו לרבנן ולרבי' אפש' דסבי' ליה דהא נמי כעין פסחיא הוא אבל אין לשון הקושי שהקשו לו מוכיח כן ויותר היה נראה לפרש דרבי' סבר דשדה מכוונת דשרי' היינו אפי' בית הבעל משו' דלא חשיבא השקאה ובריבוץ בעלמא סגי ואנן אקשי' ליה דהא לא דמיא לא לשדה גריד דאסי' לכולי עלמא וכי שרי' שדה מכוונת בבית השלהין הוא משום דהוי דבר האבד:

הא רבי אלעז' בן יעקב פיר' דמחמי' בהשקאה במועד והא רבנן פירש דמקילין ביה ושרי' הרבצה דהוא דבר מועט בשביעית דכיון דאיסורה דרבנן הוא ולצורך שביעית הקלו אבל השקאה לא התירו כלל כדפרי' במתני' אלא בבית השלחין:

בראשונה אחר ששלוחי בית דין עוקרין את הכלאים לא היו קונסים אותן בדבר ולא עוד אלא שבעלי בתים נוטלין את הנעקר ומשליכין לפני בהמתם התקינו שיהיו עוקרין ומשליכין על הדרכים ועדין היו שמחים שמנכשין להם שדותיהם חזרו והתקינו שיהיו מפקירין כל השדה כלה וכמה היו מוצאים שם עד שהיו עוקרין אותם לתקנה ראשונה או מפקירין את השדה לתקנה אחרונה כל שיש שם מצמחי הכלאים אחד מעשרים וארבעה שבצמחים שבזרעים האחרים וכן בזריעתם כל שיש בזרע שהוא זורע אחד ועשרים וארבעה ממין אחר ימעט פחות מכן לא היו עוקרין כלל:

לא היו קובעין זמן בעקירת כלאים הן ט"ו באדר הן חולו של מועד אלא בשלא היה ניצן ניכר מקודם זמן זה אלא שהיה עדין בעשב אבל אם היה ניצן ניכר מקודם זמן זה והוא תחילת תולדת הפרי בין זרעים בין ירקות בין בבכיר בין באפיל אין ממתינין לו:

מה שפירשנו במשנה שהזרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד אם היתה שדה מטוננת מותר שאם נפרש הטעם מפני שאחר שלא שתו אין כאן פסידא כמו שביארנו תחלה במשנה אף זו הואיל ורגילה בלחות ועכשו מתנגב הוה ליה כשתו לפני המועד שהפסידא קלה אצלם ואם נפרש באיסורה מפני שהם צריכים מים רבים זו הואיל ומטוננת היא אינה צריכה מים כל כך ואם נפרש באיסור מפני שהגיעה פסידתם מקודם המועד זו הואיל ומטוננת היא הרי לא הגיעה בהם פסידא ואם נפרש מפני שנראה כמכוין מלאכתו במועד זו הואיל ומטוננת היא אין מכירין בהדיא אם התחילו בהשקאה אם לאו ומ"מ למדת שבריתא זו האמורה בהיתר שדה מטוננת על זרעים שלא שתו היא אמורה אלא שמגדולי המחברים פירשו שלא נאמר היתר זה אלא במשיכת המים בין אילן לאילן שאמרו עליה במשנה ובלבד שלא ישקה את השדה כלה ואמר על זה שאם היתה שדה מטוננת מותר להשקות את כל השדה כלה ואין הדברים נראין שהרי בריתא הנזכרת כאן מוכחת בהדיא שעל הזרעים שלא שתו הוא מתיר בשדה מטוננת ולענין הגירסא מיהא עקר הגירסא תניא כשאמרו מותר להשקותן לא אמרו אלא בזרעים ששתו אבל בזרעים שלא שתו אסור ואם היתה שדה מטוננת מותר:

כל השקאה שאינה מרובה אלא מועטת ובדרך רבוץ כגון השקאה הנעשית בפרדסים של ירקות מותר לעשותה במועד שאין זה טורח כלל ולא עוד אלא שאין השקאה זו נעשית להוסיף גדול בצמחים אלא כדי למהר צמיחתם ויש חולקים בהיתר זה ומחלקת זו תלויה במה שאמרו כאן שמע מינה האי תרבוצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא והם מפרשים שמע מינה מאחר שחכמים מתירין בהשקאת שדה גריד אף בבית הבעל וודאי טעם הדבר מפני שאין השקאה זו מועלת אלא להקדים את הצמחים אבל לא להועילם בכלום ואף רבוץ הפרדיסים כן ופוסקים כחכמים ושלא כמה שפסקנו במשנה אלא שאף למה שפסקנו במשנה לאסור בשדה גריד יש לחוש שדה גריד לרבנן מאי טעמא שאם משום דליכא אלא שוויי אפלא חרפא ומשום הכי שרי לרבנן הכא נמי אפלא וכו' ושרי לדברי הכל שאין השקאה דרך רבוץ חשובה השקאה כהשקאה של שדה וי"מ הטעם שכל הרוחה בלא טורח מותרת ושדה גריד הואיל ובית הבעל הוא אין כאן פסידא אלא הרוחה ואף רבוץ הפרדס כן אלא שמ"מ שיטת כל הסוגיא שכל הרוחה אף בלא פסידא אסורה ומ"מ זהו דעת המתירים אלא שי"מ במשנתנו וחכמים מתירין בין בזו ובין בזו בזרעים בין ששתו בין שלא שתו אבל בשדה גריד אף חכמים מודים באיסור ומפרשים מה שאמרו כאן שמע מינה וכו' שהוא חוזר על שדה מטוננת כלומר מאחר שהתרנו בשדה מטוננת אף הפרדס הואיל ורבוץ מועט מספיק לו הרי הוא כשדה מטוננת ומה שאמרו שדה גריד מאי טעמא קושיא הוא כלומר שדה גריד מאי טעמא אסור משום הרוחא והיא קדימתם מכח השקאה זו שאף הקדימה הרוחה היא לשיטה זו ואם כן אף ההרבץ יאסר מטעם זה ולא תירצוה ולפיכך אסור ואין מדמין אותה למטוננת שלא נאמר דין מטוננת אלא בבית השלחין ונראין דבריהם ומ"מ בשביעית רבוץ מותר אף בשדה לבן אף לצורך מוצאי שביעית ואין צריך לומר ערב שביעית אף לצורך שביעית עד לאחר הביעור וגדולי המחברים כתבו בזו מרביצין עפר הלבן בשביעית כדי שלא יפסדו האילנות ולא יראה כן:

המשנה השניה צדין את האישות ואת העכברים בשדה האילן ובשדה הלבן כדרכו במועד ובשביעית ר' יהודה אומר בשדה האילן כדרכו ובשדה הלבן שלא כדרכו ומקרין את הפירצה במועד ובשביעית בונה כדרכו אמר הר"ם אישות הוא מין שרץ שאין לו עינים וזאת החיה מפסדת האילנות ושדה לבן הוא שזורעין וחורשין אותו ואין בו אילנות ואסור לצוד אותן בשדה הלבן אלא אם הוא בקרוב משדה האילן שמא ימשכו אותן האישות לשדה האילן ויפסידו אותן לפי שאין להן בשדה הלבן מה שיפסידו ואמנם כדרכו הוא שיחפור חפירה בקרקע ותולין בה מצודה ושלא כדרכו הוא שיחפור אותה חפירה שלא כדרך חפירה והוא שתוקעין יתידות בקרקע ועוקרין אותן וישאר הקרקע חפור ומקרין את הפרצה הוא שמשים האבנים או הלבנים זו על גב זו ולא יטוח בטיט ולא יסיד בסיד וזה בכותל גינה אבל בכותל חצר אם נפרץ בונה כדרכו והלכה כחכמים:

אמר המאירי כונת המשנה לבאר מה שכיון לבאר בשלפניה ואמר על זה צדין את האישות וכו' פי' האישות היא בריה קטנה שאין לה עינים ונקראת טלפא בלעז ומתהוות בשדות ומפסידות את הזרעים וכן העכברים ומאחר שיש כאן פסידא מותרת לצוד במועד ובשביעית אע"פ שצידתן נעשית בחפירת קרקע ונראה כחורש בין בשדה אילן בין בשדה לבן אע"פ ששדה אין הפסדו מרובה כל כך ובשניהם מותר בלא שנוי ר' יהודה אומר בשדה אילן כדרכו מפני שהפסדו מרובה אבל שדה לבן במועד מיהא דוקא שלא כדרכו וענין זה לא נשלם באורו במשנה כדי לפסוק בה הלכה נמי בענין זה ובגמרא יתבאר:

ומקרין את הפירצה במועד כלומר שאם יש פירצה בגנתו גודרה במועד שלא תהא פתוחה למזיקים דרך קירוי ובבנין עראי כגון סתימת אבנים בלא טיט ובלא סיד או בהוצא ודפנא אבל בשביעית בונה כדרכו ואע"פ שנראה כמכוין לשמור את הפרי מ"מ הואיל ואין מתכוין אלא לשמירת גוף הקרקע שלא ידרס מותר ובמכילתא אמרו ובשביעית תשמטנה ונטשתה מגיד שהוא פורץ בה פרצות אלא שהקלו חכמים וגדרו מפני תקון העולם שלא להפחית את השדות ומשנתנו אחר שגדרו חכמים בכך היא שנויה:

זהו ביאור המשנה ולא נשלם ביאורה בכאן ומה שאמרו בגמרא בהשלמת ביאורה ופסק שלה כך הוא:

גמרא והוא דליכא גשרא והוא דליכא גמלא והוא דליכא מברא כ"ה בערוך וכן נראה מפרש"י וק"ל:

בפרש"י בד"ה מושכין המים כו' דהוה כשדה בית השלחין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואין משקין כו' וכתוב הרבה בריש כו' ובד"ה שרי לתרבוצי כו' מדלין לירקות כדי כו' ותירץ דתרבוצי אינה כו' דמיירי בה ראב"י וחכמים ופליגי כו' כצ"ל:

בד"ה מרביצין שדה כו' אבל ק"ל שמא הכא איירי כו' עכ"ל פי' דק"ל לפרש"י דהרבצה דהכא פורתא משמע א"כ מאי מייתי מפלוגתא דראב"י ורבנן אהרבצה דשמא בהשקאה גמורה איירי פלוגתייהו ושפיר מצי ראב"י סבר כהך ברייתא דתני מרביצין במועד ואדרבה כן נראה כו' אלא דנקט הרבצה הכא משום דאף השקאה גמורה הרבצה מיקרי בבית הבעל וק"ל:

בא"ד צ"ל דהשקאה גמורה אסורה בבית הבעל כו' כצ"ל ובד"ה צדין את כו' אין זו עבודת כו' ור' יהודה מ"ט כו' כצ"ל וכ"ה גירסתם במתני' ור' יהודה אומר משדה האילן כדרכו וכ"ה בפיסקא בגמרא וברי"ף גם במתני' ע"ש:

גמרא ת"ר מרביצין שדה לבן בשביעית כו'. עי' הגהת הגר"א ז"ל דצ"ל אין מרביצין כו' ולא במועד. ועי' בספרו שנ"א ספ"ב דשביעית ותראה על מה אדן הגהתו הטבע. וע"ש בר"ש שהגיה ג"כ כאן ובענין אחר:

תד"ה מרביצין. אבל ק"ל שמא הכא איירי בהשקאה גמורה כו'. פי' הרש"א בדבריהם דחוק. ול"נ להגיה דמשמע הכא איירי כו' דפליגי כו' ור"ל הואיל דפליגי הכא לגבי מועד וכדאוקימנא הא ראב"י והא רבנן ופלוגתייהו (ר"ל במתניתין) הוי בהשקאה גמורה:

גמ' לתרבוצי. נ"ב עשו מאות תי"ו המשמשת למשקל השם. שרשית. כמ"ש בתי"ו תרומה ותחלה:

(ו ב) מרביצין שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית וכו'.—ברייתא היא בתוספתא שביעית רפ"ב. וצ"ל שמיירי בירקות שדה שאין כיוצא בהן נשמרין שהן מותרין לאכול בשביעית, אבל שאר כל הירקות אסורין בשביעית משום ספיחין כמו ששנינו בשביעית רפ"ט.

(שם משנה) צדין את האישות.—הרע"ב בפיה"מ כאן כתב דאישות היא התנשמת שבשרצים, וכ"כ בס' חסידים סי' תקפ"ט. ורש"י ז"ל בפיה"ת (ויק' יא יח) כתב, דתנשמת שבשרצים היא "מולווארף" בל"א, ובלשון רוסית היא נקראת "קראט" ונמצאים הרבה בגנות ופרדסים ויגורו תחת הארץ בחפירות אשר יחפרו להם, ובכל יום ויום יחדשו תילי תילים עפר וחול. אלא שבריה זו יש לה עינים והן קטנות מאד ומכוסות בשערות הרבה עד שאינן ניכרות לרוב בני אדם אלא בהבטה יתירה^*וז"ל ר"ש בן היתום כאן: "היא התנשמת דמתרגם ואשותא ותרגום ירושלמי והתנשמת וית חולדה היא טלפא בלעז בריה היא שמינה הרבה כצורת עכבר ויש לה עינים דקים ואינה רואה כלל וזנבה קטן". ועי' בר' דמס' נדה פ"ב ה"ד: "התנשמת שבשרצים זו צפרת כרמים". וזה בעצמו מוכיח שמחבר בר' זו לא היה מבעלי התלמוד, כי מפורש בשבת צ ב ובחולין סה א, שהיא מין חגב., וכן אינה אוכלת אלא מיני בע"ח כזבובים ותולעים, אבל לא ירק ופרי עץ ושום צמח. ובאמת שהקדמונים כתבו עליה שהיא משחיתה כל זרע ופרי העץ, אבל החוקרים האחרונים הראו בנסיונם, כי רק שם רע הוציאו עליה, כי הם הרגו ופתחו בטנן של הרבה שרצים כאלה, ואף בבטן אחת מהן לא נמצא שום זרע או ירק או פרי עץ.

שוב מצאתי בס' תבואות הארץ (במאמר תוצאות הארץ פ"א), שבא"י נמצא מין אישות בתואר אחר ותמונה אחרת מארצותינו, שאין לה עינים כל עיקר, אבל יש לה ארבע שיניים, שתים למעלה ושתים למטה, ובשיניים העליונות היא נושכת ואוכלת שרשי הצמחים שבקרקע. ובלי ספק שעליה נתכוונו חז"ל כאן.

(שם תוספות) ד"ה שרי וכו' ור"ח פירש וכו'.—נראה דלפ"ז הא דאיתא לפנינו לפני דברי רבינא "וחכמים מתירין בזה ובזה" אינו סוף הברייתא אלא פיסקא ממשנתנו, וכן משמע מפי' ר"ח, וכ"כ בפי' ר"ש בן היתום: "טעם אחר אמתני' קאי וכגון אמר מר הוא".

רובע. הקב אחד מכ''ד בסאה: הכי גרס ימעט. שאם זרע רובע הקב ימעטנו ויעקרנו: והתניא כל השדה כולה. ואת אמרת ימעט: שמנכשין שדותיהן. שלוחי ב''ד משלהן דכשנוטלין הכלאים מאליו מתנכש: מתני' מושכין המים מאילן לאילן. דהוי כשדה בית השלחין דפסידא יתירא איכא אבל לא ישקה את השדה כולה שדה בית הבעל: זרעים שלא שתו לפני המועד. שלא היו מלומדין לשתות תמיד לפני המועד: לא ישקם במועד. דהואיל ולא משקה להו תדיר לפני המועד. לא הוי ליה פסידא אי לא משקה להו במועד: וחכמים מתירים בזה ובזה. להשקות את כל השדה כולה ולהשקות במועד זרעים שלא שתו לפני המועד והאי חכמים היינו ר''מ דאמר לעיל (דף ב.) משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל: גמ' אמר רב יהודה. הא דאמר ר''א אבל לא ישקה את השדה כולה אבל אם היתה שדה מטוננת לחה ויבשה מותר להשקותה אע''ג דהוה שדה בית הבעל דכיון דהויא לחה עד השתא אי לא משקה לה הוי פסידא יתירא: שדה גריד. יבשה מעולם שאין צריך להשקותה: בזה ובזה. בשדה גריד ובזרעים שלא שתו לפני המועד: תרביצא. גינה: שרי לתרבוצי. לזלף עליה מים אע''ג דליכא פסידא לתרבוצי להשקות לשון אין מכבדין ואין מרביצין היינו השקאה פורתא כדי שיצאו הירקות וכדמפרש באידך ברייתא לקמיה ומשקין היינו השקאה גמורה של בית השלחין: אפלא לשוויי חרפא. דליכא פסידא ואפ''ה שרי להשקותה כך ולהשביחה ה''נ בגינה מרביצין: שדה לבן. בית הבעל: הא. דקתני אבל לא ישקם במועד היינו ר''א בן יעקב דאמר אבל לא ישקה את כל השדה כולה והא דתני בין במועד בין בשביעית היינו חכמים דמתירין להשקות אפי' כל השדה: כדי שיצאו בשביעית. אבל לא ישקה בשביעית כדי שיצאו בשביעית: מתני' צדין האישות. בשדה האילן במועד מפני שמפסידין בו: כדרכו. שאין צריך לשנות בצידה: ובשביעית. אע''ג דמתקן השדה: בשדה האילן. צד כדרכו מפני שהפסד מרובה הוא: ובשדה לבן שלא כדרכו. ואינו יכול לצוד כדרכו בשדה לבן משום דלא מפסיד כולי האי בשדה לבן: ומקרין את הפירצה. שאם נפלה מקצתה חוזר ומתקנה במועד: ובשביעית בונה כדרכו. מתחילה אע''ג דמיחזי דעביד נטירותא לפירי: גמ' בריה שאין לה עינים. וחופר בקרקע: מאי קרא. דאישות בריה שאין לה עינים: דכתיב כמו שבלול תמס יהלך. שבלול שקורין לימצו''ן תמס יהלך. כלומר כשיוצא חוץ מנרתיקו רירות נופלות ממנו עד שהוא נימוח ומת תמס כמו ונמס: נפל אשת בל חזו שמש. כלומר כך אישות נופלות פתאום לארץ ומתים דלא חזו: וחונקין זו את זו. מפני שמריחין את העפר ואין מכירין באותו עפר: והוא דקאי בתרי עברי נהרא. דכיון דאיכא הפסק מים בין הני תרתי חורי נמלים אין מכירים הני בעפר דהני: גישרא. גשר: גמלא. שאין לו גשר אלא מנסר אחד: ומצרא. עדיין קטן מגמלא אין יכול להלך עליו אלא כשקושרים חבל אחד משני עברי הנהר בשתי יתידות ואוחזין בו והולכין על אותו גשר צר אבל אי איכא חד מהן מכירין הני בחורי דהני:

ואין משקין שדה גריד. פי' בית הבעל לפי שהוא רגיל להיות יבש וגריד בדל''ת וכן פירש בערוך [ובתוס'] הרב ברי''ש כמו חמרא מיגרר גריר (פסחים דף קז:): וחכמים מתירין בזה ובזה. והני תרי פלוגתא דבהך ברייתא .. היינו כעין פלוגתא במתניתין ות''ק דהכא הוא ר''א בן יעקב: שרי לתרבוצי. וקשה הא קיימא לן משנת ר''א קב ונקי ועוד הקשה בתוספות דרבינא גופיה דאמר לעיל (דף ד.) מדלין ירקות כדי לאוכלן אבל לייפותן אסור אלמא הרווחא אסור ותירץ דתרביצא אינה כ''א השקאה פורתא ולפ''ז נראה דה''פ דהאי תרביצא שרי לתרבוצי אפילו לראב''י דכי היכי דשרו רבנן אפלא לשוויי חרפא גם לראב''י יתיר ג''כ השקאה פורתא או שמא סבר כר''א בהשקאה ופליג בהרבצה וי''מ דפלוגתא דשדה גריד לאו היינו פלוגתא דמתני' דמיירי בה ראב''י וחכמים ופליגי באפלא לשוויי חרפא ת''ק חשיב ליה הרווחא ואסור ורבנן סברי דלאו היינו הרווחא דיש אוהב יותר אפלא ויהיו נגמרים יותר ומבושלים בטוב ור''ח פי' אמר רבינא שמע מינה האי תרביצא פי' שדה . שאין זרוע עדיין שכבר השקוהו קודם מותר להשקותו במועד לזורעו אחר המועד דסבר לה כראב''י דאמר זרעים ששתו לפני המועד וקסבר . תרביצא הוי כמו זרעים ששתו לפני המועד דהיינו שם תרביצא שהרביצוהו קודם המועד ומקשינן עלה שדה גריד אסור משום דאי משקי ליה האידנא יבכיר קודם אבל לא פסיד תרביצא נמי אי משקה האידנא קדים ובכיר ולא פסיד וזה השיטה הולכת דסבירא לן כראב''י. כך פירש ר''ח: מרביצין שדה לבן בשביעית. לגבי שביעית פי' הקונטרס השקאה פורתא ונראה שחזר בו ממה שפירש במשנה משקין בית השלחין במועד ולגבי שביעית שרי אפילו בית הבעל ואני פירשתי במשנה דשביעית נמי לא שרי אלא בבית השלחין כדפי' בקונטרס כאן אבל ק''ל שמא הכא איירי בהשקאה גמורה דפליגי לגבי מועד ראב''י ורבנן ופלוגתייהו הוי בהשקאה מרובה ואדרבה נראה לי דמיירי בהשקאה גמורה אלא לגבי שלחין שצריך השקאה נקט משקין וגבי בית הבעל קרוי הרבצה לכן נראה יותר פי' הקונטרס שבמשנה ולפי' דהכא צ''ל דהשקאה גמורה אסורה בבית הבעל והרבצה מועטת שרי בשביעית ובמועד אסור אפילו הרבצה מועטת לר''א בן יעקב ולרבנן שרי אפ' השקאה גמורה: צדין את האישות במועד ובשביעי'. תימה מאי קמ''ל בשביעית והלא אין זו עבודת קרקע ורבי יהודה מאי טעמא דאסר כדרכו וי''ל דודאי צריך למיסקל אבנים מתוך שדהו כשמפנה האישות ותנן פ''ג דשביעית המסקל שדהו נוטל העליונות ומניח התחתונות הנוגעות בארץ וכן גרגיר של צרורות וכו' אישות מפורש בירושלמי חולדה: