מועד קטן ז ע"א

עד כמה עד פרסה: רבי יהודה אומר משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו: תנו רבנן כיצד כדרכו חופר גומא ותולה בה מצודה כיצד שלא כדרכו נועץ שפוד ומכה בקורדום ומרדה האדמה מתחתיה תניא (ר''ש בן אלעזר) אומר כשאמרו משדה לבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לעיר אבל בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן אפילו כדרכו שמא יצאו משדה הלבן ויחריבו את האילנות: ומקרין את הפירצה במועד: כיצד מקרין רב יוסף אמר בהוצא ודפנא במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט אמר רב חסדא לא שנו אלא כותל הגינה אבל כותל החצר בונה כדרכו לימא מסייע ליה כותל הגוחה לרשות הרבים סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה התם כדקתני טעמא מפני הסכנה ואיכא דאמרי תא שמע כותל הגוחה לרה''ר סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה מפני הסכנה אין שלא מפני הסכנה לא לימא תיהוי תיובתיה דרב חסדא אמר לך רב חסדא התם סותר ובונה הכא בונה ולא סותר התם נמי ליסתור ולא ליבני א''כ מימנע ולא סותר אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא דקתני ובשביעית בונה כדרכו דהיכא אילימא דחצר צריכא למימר אלא לאו דגינה ואע''ג דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי שמע מינה:
מתני' ר' מאיר אומר רואין את הנגעים (בתחילה) להקל אבל לא להחמיר וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר:
גמ' תניא רבי מאיר אומר רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר רבי יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר שאם אתה נזקק לו להקל נזקק לו אף להחמיר אמר רבי נראין דברי רבי מאיר במוסגר ודברי רבי יוסי במוחלט אמר רבא בטהור כ''ע לא פליגי דלא חזו ליה בהסגר ראשון דכ''ע לא פליגי דחזי ליה כי פליגי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - א

ומבארינן: עד כמה? מהו המרחק ביניהם, שמחמת המרחק מועיל הנהר בלא גשר לגרום לנמלים שבשני צדדיו שלא יכירו בריח עפר שבחורי העבר השני?

עד פרסה. מרחק שהוא לפחות פרסה.

אבל בפחות, אף שיש הפסק נהר ביניהן בכל זאת הן מכירות את ריח העפר שבחורי עברו השני ^[113].

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: משדה האילן צד כדרכו, ומשדה הלבן צד שלא כדרכו.

תנו רבנן: כיצד צד כדרכו?

חופר גומא, ושם בה אוכל כדי שיתקבצו הרבה אישות או עכברים, ותולה בה מצודה, מלכודת, שבה נתפסים המזיקים.

כיצד צד שלא כדרכו?

נועץ שפוד במקום שמבחין שהם מצויים בו, וממעך אותם בדחיקת האדמה במקומם.

וכן מכה בקרדם, ומרדד האדמה מתחתיה, והם כלים בלא צידה במלכדת. [ובר"ן פירש כן, וכתב שמתים כי אין להם כח להלך בעפר תיחוח] ^[114].

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כשאמרו חכמים שצדין משדה לבן רק שלא כדרכו - לא אמרו שאסור לצוד כדרכו, אלא רק בשדה לבן הסמוכה לעיר, שאין גורמים נזק אלא לשדה זו.

אבל בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן - מותר לצוד אפילו כדרכו, היות דחיישינן שמא יצאו המזיקים משדה הלבן ויחריבו את האילנות שבשדה האילן, ולהפסד מרובה התירו לצוד כדרכו ^[115].

שנינו במתניתין: ומקרין את הפרצה במועד.

ומבארינן: כיצד מקרין?

רב יוסף אמר מותר לקרות רק בהוצא ענפי דקל, ובדפנא, ענפי עץ דפנה, ועושה הגדר מעץ הדפנה וקולעו בענפי דקל.

במתניתא תנא שמותר גם באופן דצר אבנים בצרור ומניחן אחת על חבירתה. ואינו טח בטיט, דאסור במלאכה במועד אלא כדי צורך שמירת גינתו מהפסד.

אמר רב חסדא: הא דתנן מקרין אבל אינו בונה כדרכו - לא שנו, אלא בכותל הגינה, שאינו חושש אלא שיכנסו בה, והנזק בה מועט, ולכן לא הותר לבנות בה קיר מעולה.

אבל כותל החצר שנפל, בונה תחתיו במועד קיר מעולה כדרכו. כי בחצר הוא חושש מפני כניסת גנבים שיגנבו ממונו, ובמקום הפסד מרובה התירו ^[116].

לימא מסייע ליה לרב חסדא שכותל חצר שנפל בונה כדרכו מברייתא בתוספתא:

דתניא: כותל נטוי, הגוחה הנוטה לרשות הרבים - סותר אותו ובונה כותל חדש במקומו במועד, כדרכו מפני הסכנה.

וסלקא דעתין שבונה כדרכו משום שהוא כותל חצר.

ודחינן: התם, בכותל הגוחה, ההיתר לבנותו, הוא כדקתני טעמא, שחייב לסותרו מפני הסכנה, ולכן הותר לבנותו, שלא ימנע מלסתרו כדין.

אך אין ראיה מכאן שגם כותל שנפל יכול לבנותו כדרכו ^[117].

ואיכא דאמרי, תא שמע, משם ראיה שאסור לבנות כותל חצר שנפל כדרכו.

והכי דייקי: דוקא כותל הגוחה לרשות הרבים סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה. ומשמע, מפני הסכנה - אין!

אבל שלא מפני הסכנה - לא הותר לבנותו כדרכו ^[118].

לימא תהוי תיובתיה מתוספתא דכותל הגוחה, להא דרב חסדא, דאמר כותל חצר אפילו בלא סכנה, בונה כדרכו.

ודחינן: אמר לך רב חסדא: התם, בכותל הגוחה, גם סותר וגם בונה. ולכן הוצרך לטעמא מפני הסכנה.

אבל הכא, בבונה כותל חצר במועד, בונה ולא סותר. ואסור לסתרו במועד כדי לבנות. ורק אם נפל הותר לבנותו כדרכו מחשש הפסד גדול.

ומקשינן: התם נמי, בכותל הגוחה, ליסתור ולא ליבני! שהרי רק משום סכנה סותרו, ואין הבנין נצרך להציל מסכנה ^[119].

ומתרצינן: אם כן לא יתירו לבנות תיכף מחדש - מימנע ולא סותר, והוי סכנה. ולכן גם הבנין הוא נעשה בעקיפין לצורך סילוק הסכנה.

אמר רב אשי: מתניתין משנתנו נמי דיקא כרב חסדא, שיש חילוק במועד בין כותל גינה לכותל חצר.

דקתני בה בסיפא: ובשביעית בונה כדרכו.

ויש לדון: בכותל דהיכא מיירי?

אילימא בכותל דחצר, וכי צריכא למימר שמותר לבנותו בשביעית? הא אין בו כל תועלת לעבודת קרקע או לפירות, ומה עניינו לאיסור שביעית!

אלא, לאו, בכותל דגינה, שבה גדלים פירות וירקות, וחידוש המשנה הוא דאף על גב דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי, ויאסר, דצריך להפקירן, קא משמע לן מתניתין דשרי לקרות אותה מפני הפסד השדה ^[120].

שמע מינה כרב חסדא, שכותל גינה שעוסקת בו המשנה רק מקרין אותו, וכותל חצר שנפל בונה כדרכו במועד.

מתניתין:

רבי מאיר אומר: רואין הכהנים את הנגעים במועד. ואומרים לנגוע את דינו אך רק אם דינו להקל, שרואה הכהן שהוא טהור, אז יאמר לו טהור אתה ^[121].

אבל לא להחמיר, שאם רואה הכהן שהוא טמא, לא יטמאנו על ידי שיאמר לו "טמא אתה", לפי שמצטער הנגוע בכך, ורחמנא אמר "ושמחת בחגך".

וחכמים חולקים ואומרים: אין רואים נגע במועד לא להקל ולא להחמיר.

וטעמם מבואר בגמרא.

גמרא:

תניא, רבי מאיר אומר: רואין את הנגעים להקל, אבל לא להחמיר.

רבי יוסי אומר: לא להקל ולא להחמיר.

והטעם: שאם אתה נזקק לו להקל, נזקק לו אף להחמיר. כי היות שרואהו הכהן, אומר הוא לו מה דינו בין טמא ובין טהור, לפי שאין הכהן רשאי לשתוק ולא לטמא את מי שראה את נגעו כנגע טמא ^[122].

אמר רבי: נראין לי דברי רבי מאיר במצורע מוסגר, שרואין.

ונראין דברי רבי יוסי במצורע מוחלט, שלא יראנו.

כי אם יאמר לו שהוא טהור, הוא אוסרו מעתה בתשמיש, שהיה מותר בו בימי חלוטו, ומצטער בזה [ובגמרא יבואר].

אך אם יאמר לו שהוא טמא לא יצערנו, לפי שהוא נשאר במצבו הקודם.

ובזה סובר רבי מאיר שיכול לומר לו בין טמא ובין טהור, היות וסבר רבי מאיר שעדיף לו למצורע את חברת העולם יותר מאשר אשתו.

אמר רבא: ^[123] התנאים שבמשנתו לא דברו בטהור שחושש לנגע חדש, ובא לכהן, כי בו כולי עלמא לא פליגי דלא חזו ליה. כי אף אם יטהרנו לא ישמחנו, כי לא יוציאנו מטומאה לטהרה, כאשר עוד לא חלה עליו כל טומאה לפני שקבע הכהן שהוא נגוע ^[124].

ומאידך, מצורע שכבר מוסגר בהסגר ראשון, דכולי עלמא לא פליגי דחזי ליה ^[125] .

שהרי אם יטהרנו ישמח כשיוצא מהסגרו. ואף אם יטמאנו, לא מטמאנו יותר ממצבו כעת, שהרי מעתה הוא רק יהיה מוסגר בהסגר שני, ועדין לא יהיה מוחלט.

הערות

^[113] רש"י מפרש, שבתוך פרסה, אפילו כשיש נהר ואין גשר, מכירין אלו את אלו, וכל דברי הגמרא לעיל נאמרו חוץ לפרסה. אבל התוס' מפרשים להיפך, שחוץ לפרסה, אפילו כשיש גשר, אין מכירין [או אפילו כשאין נהר כלל, גם כן אין מכירין].

^[114] רש"י מפרש, שעל ידי נעיצה זו, ממעך את האישות בתוך הקרקע. אבל הרש"ש דקדק מלשון הרמב"ם, שעל ידי נעיצה זו נעשה גומא בקרקע, ואח"כ תולה עליה המצודה. וכתב השפת אמת שכן משמע מלשון המשנה, שהנידון הוא [בין בשדה אילן ובין בשדה הלבן] לענין צידה.

^[115] הכלל העולה מכאן הוא, שכאשר ההפסד הוא ברור, מותר לעשות המלאכה כדרכו, ואינו צריך לשנות מהרגלו בחול, אבל כשאין ההפסד ודאי וברור, אזי צריך הוא לעשותה בשינוי. וגירסת הרי"ף היא, "כשאמרו משדה הלבן כדרכו, לא אמרו אלא בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן", וכן היתה גירסת הרמב"ם, ופסק [יו"ט ח ה] להחמיר, שבשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן, לא יעשה אלא בשינוי, וכדעת רבי יהודה. ועוד נתחדש בדברי הרמב"ם, שבאינה סמוכה לשדה האילן, אינו עושה אפילו בשינוי. ומפני שהרמב"ם מפרש בדברי רבי שמעון בן אלעזר, "כשאמרו כדרכו וכו", כלומר, שכל הנידון להתיר העמדת המצודה [כדרכו לחכמים, ושלא כדרכו לרבי יהודה], אינו אלא בסמוכה לשדה אילן, אבל כשאינה סמוכה, אין היתר כלל בהעמדתה. ושתי דיעות אלו הובאו בשו"ע [תקלז יג], ויעויין שם בביאור הלכה.

^[116] כתבו התוס' בשם רבינו פרץ, דוקא כשהכותל מפריד בינו לרשות הרבים, שאז יש חשש גדול לגניבה, אבל כשהוא מפריד בין חצירו לחצר חבירו, לא הותר לו לעשות כדרכו, שאין בזה חשש כל כך של הפסד, ודינו כגינה. וכן פסק הרמ"א [תקמ א]. והמשנה ברורה [ה] הוסיף, שכאשר שכנו חשוד על הגניבה, או שדר שם עכו"ם, מותר לו לבנות כדרכו. ועל כל פנים נראה מסוגיא זו גם כן כמו שנתבאר בהערה הקודמת, שכאשר יש חשש ברור של הפסד, הותר לו לעשות כדרכו ובמעשה אומן, אבל כשההפסד אינו ברור, עושה ב שינ וי.

^[117] הריטב"א מבאר, שהגמרא היה סבור עתה, שמפני הסכנה אין לנו להתיר אלא את סתירת הכותל, שבזה יש סכנה להולכי דרכים, ולא את בנינו אח"כ, והברייתא שהתירה לבנותו שוב, על כרחך היא סוברת כרב חסדא המחלק בין גינה לחצר. ודחית הגמרא הוא, שמפני הסכנה יש לנו להתיר גם כן לבנותו, שאם לא כן יהיה נמנע מלכתחילה ולא יהרסנו, וכמו שנלמד לקמן בגמרא. אבל בשיטה כתב, שהגמרא עתה סברה, שפירוש "מפני הסכנה" הוא, סכנת גנבים, ולא סכנת הולכי דרכים מפני המפולת. והנה, לפי ביאורו, יש לדקדק מלשון הברייתא כדעת רבינו פרץ הנ"ל, שהרי התנא נקט "הגוחה לרשות הרבים", ומשמע מכך, שכאשר עומד הכותל בין חצירו לחצר חבירו, אין בזה סכנת ממון להתיר לו לבנות כדרכו. אלא שהנימוקי יוסף הביא בשם הראב"ד, שאין גורסים בברייתא "רשות הרבים", שהרי הברייתא מתירה מפני סכנת מפולת [על כל פנים להחולקים על רב חסדא], והלא ישנה סכנת מפולת גם בכותל העומד בין שתי חצירות, וכן נפסק בשו"ע [שם].

^[118] בפשוטו סברת המקשן היא, שהוא היה סבור ש"מפני הסכנה" הוא נתינת טעם אף להיתר הבניה [שהתירו סופן משום תחילתן, כמבואר לקמן], ואילו לדברי רב חסדא, אף בלא חשש סכנה הותר לו לבנותו, ולפי דחית הגמרא, "מפני הסכנה" הוא טעם רק על היתר הסתירה. אולם הבית מאיר [תקמ] כתב לפרש [בביאור דעת המגן אברהם] באופן אחר, שמתחילה סברנו, כיון שהכותל מט ליפול, יש להתיר, לרב חסדא, אף לסתרו מפני חשש גנבים, ואילו התנא נקט "מפני הסכנה" שמשמעותו סכנת נפשות, ותירצה הגמרא, שרב חסדא לא התיר לעשות מפני חשש זה, אלא מלאכה אחת, ולא שתי מלאכות [וכמו שלמדנו גם כן לענין השקאת בית השלחין, שלא התירו לטרוח הרבה בדבר], ולכן, כאשר הכותל סתור, יכול לבנותו מפני הגנבים, אבל אין היתר לסתרו ולחזור ולבנותו, ורק משום חשש סכנת נפשות התירו שניהם [שהתירו סופן משום תחילתן]. ומכאן חידש המגן אברהם להלכה, שכותל הסמוך לרשות הרבים, אם אין סכנת נפשות, אסור לו לסתרו ולבנותו, שלא התירו לו עשית שתי מלאכות, וכנ"ל. ועיין נחלת דוד שדקדק מלשון תירוץ הגמרא כהמגן אברהם. ועיין הערה הבאה.

^[119] מדברי הריטב"א מבואר, שכל קושית הגמרא היא רק אם נחלוק על רב חסדא, ונסבור שגם בכותל חצר אסור לבנות כדרכו, אבל לדעת רב חסדא, שהתיר בנין הכותל בחצר, מפני הגנבים, אפשר לפרש הברייתא כפשוטה, שהותרה הבניה בחצר מפני הגנבים, וכן דקדק השער הציון [ו]. אבל לפי דעת המגן אברהם הנ"ל, מתפרשת קושית הגמרא לדעת הכל, שהרי אף לרב חסדא לא התרנו אלא מלאכה אחת מפני חשש גניבה, ואילו בברייתא התרנו בנין וסתירה.

^[120] רש"י בכת"י כתב לפרש בשני פנים: א. עצם פעולת השמירה של פירות מחוברים, היה אפשר להחשיבה כעבודת קרקע, ותהיה אסורה מדרבנן כדין שאר תולדות שאסרו בשביעית. ב. מאחר שמדין תורה אסור לשמור פירות שביעית לעצמו, אלא צריך הוא להפקירם, על כן, כשמתקן הפירצה שבגינתו, נראה דבר זה כשומר הפירות לעצמו. והנימוקי יוסף הביא מהמכילתא, שמעיקר דין תורה היה אדם צריך לפרוץ פרצות בשדהו בשביעית, אלא אמרו חכמים שאין עושין כן, מפני תיקון העולם. וביאר בדרך אמונה [שמיטה ב יד], שבאמת מצות הפקר של שנה השביעית נאמר לענין הפירות בלבד, אבל האילנות אינם הפקר כלל, וכמו כן הקרקע אינה הפקר, ורק שהתירה התורה להלך בתוך שדהו לצורך לקיטת הפירות [יעויין בבא מציעא י ב], ומעיקר דין תורה, כשאין חשש של אנשים שאינם מהוגנים, היה הדין נותן שיהיה פורץ פרצות בגדר שדהו, כדי שיהיו הפירות הפקר לכל דורש, אלא שלאחר זמן, באו אנשים שאינם מהוגנים ונהגו הפקר אף באילנות עצמם ובקרקע, לכן תיקנו חכמים, שיהיה מותר לבעל הבית לגדור השדה, באופן שרק הפירות יהיו מופקרין לכל. והרמב"ם [שמיטה שם] כתב, שאין מותר לבנות כותל לגינתו בשביעית, אלא כשהכותל מפריד בין גינתו לרשות הרבים, אבל כשהוא מפריד בינו לחבירו, אסור. והשיג עליו הראב"ד [שם יג] ממה שלמדנו במשנתנו, שבשביעית בונה כדרכו. והר"י קורקוס נתן שני טעמים לדינו של הרמב"ם: א. הוא נראה כמשמר פירות שדהו. ב. הוא נראה כעודר, שהרי צריך הוא לחפור בקרקע עבור בנין הגדר, אבל כשהוא סמוך לרשות הרבים אין בזה מראית העין, הואיל ואין רגילות לזרוע סמוך לרשות הרבים. ולפי טעם א' צריך לומר, שלא התירו כאן בגמרא, אלא כשיש חשש הפסד על ידי הפירצה.

^[121] ודוקא בחול המועד, אבל ביום טוב עצמו, אין רואין אפילו להקל, שראית הנגע נחשבת כעשית דין, שאסורה משום שבות בשבת ויום טוב. כן כתב החזון איש [נגעים ד יז] על פי המשנה בנגעים [א ד].

^[122] לפי פשוטו, חכמים שנזכרו במשנתנו הם רבי יוסי. ובהערה 144 יבואר בדעת הרמב"ם, כי יתכן שהם שתי דיעות חלוקות.

^[123] כלל הסוגיא לפירוש רש"י. שהמוסגר אסור בתשמיש המיטה כל ימי הסגרו, אבל אינו משתלח חוץ לשלש מחנות, ובמוחלט הוא להיפך, שהוא מותר בתשמיש ומשתלח חוץ לשלש מחנות, ובשבעת ימי ספירו [שסופר שבעה ימים לאחר שנרפא הנגע וטיהרו הכהן בשתי צפרים וכו'] הרי הוא שוה למוסגר בשני הדינים הנ"ל. והנה, לדעת רבי מאיר, שילוחו מן המחנות, שהוא מרוחק מלבוא בחברת אנשים, נחשב יותר חומרא מאשר איסורו באשתו, וכלשון הגמרא לקמן "צוותא דעלמא עדיפא ליה" [אף על פי שאיסורו באשתו גם כן נחשב לחומרא לרבי מאיר, וכפי שנלמד לקמן], ולדעת רבי יוסי, הדבר ספק איזה מהם נחשב יותר חומרא מחבירו, האם שילוחו מהמחנות, או איסורו באשתו. עוד נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי, שלדעת רבי מאיר, כשרואה הכהן ברגל שהנגע טמא, מותר לו לשתוק, ואז אינו נעשה טמא, שטומאת נגעים אינה חלה מאליה, אלא תלויה היא בדיבורו של הכהן, אבל לדעת רבי יוסי, אסור לו לשתוק, אלא מחוייב הוא לטמאותו, ולמד כן מלשון הכתוב "לטהרו או לטמאו", הרי שהוא צריך לבחור באחד משתי האפשרויות שנזכרו כאן. ובהערה 126 יבואר דעת התוס' בסוגיתנו.

^[124] כן היא גירסת הספרים שלפנינו. ופירושו לדעת רש"י, שלרבי יוסי ודאי אסור לו לראותו, שהרי אם ימצא טמא, יהיה מחוייב להסגירו, ונמצא מצערו במועד, שהרי נאסר אז באשתו. והוא הדין לרבי מאיר, שאין לו להסגירו ברגל, אף על פי שאינו משתלח חוץ לשלש מחנות בימי הסגירו, ולדעתו, שילוחו חוץ לשלש מחנות נחשב חומרא יותר מאיסורו באשתו, מכל מקום איסורו באשתו אף הוא נחשב כצער. ואמנם יכול הוא לשתוק ולא לטמאותו, לדעתו, אבל אם כן אין שום תועלת בראיה זו, שהרי קודם ראיתו גם כן היה טהור. והוסיף המשנה למלך [יו"ט ז טז], שיתכן אף לאסור הראיה לרבי מאיר, שהרי על ידי שישתוק, יהיה לישראל צער מכך, שהוא מבין משתיקתו, שנגע צרעת בו, אף על פי שעדיין אינו מטמאו עד אחר המועד. אולם מדברי התוספות בשם ר"י מוכח בעליל, שאינו גורס כן בדברי רבא, וכפי שיבואר בהערה הבאה.

^[125] ביארו התוס' בשם רש"י, שאם יראה הכהן בסוף שבוע ראשון שהנגע נטהר, ודאי יש לו שמחה במה שמטהרו, ואפילו אם יעמוד הנגע בעיניו, ויצטרך להסגירו שנית, מכל מקום אין בזה תוספת צער עבורו, שהרי קודם לכן גם כן היה מוסגר. והקשו התוס', הלא ישנה גם כן אפשרות שיולדו אז בנגע סימני טומאה חדשים, שער לבן או מחיה או פסיון, ואז יהיה חייב לטמאותו לדעת רבי יוסי, שהרי לדעתו אסור לכהן לשתוק כשרואה נגע טמא, ומפני זה היה עליו לאסור ראית הנגע בסוף הסגר ראשון, וכמו שהוא אוסר לראותו בסוף שבוע שני, מטעם זה, כמבואר לקמן. והמשנה למלך יישב, שבאמת אין אנו צריכים לחשוש שמא יתחדשו בו סימני טומאה שלא היו בו עד עתה, וראית הכהן בסוף ההסגר נצרכת כדי לדעת האם אכן הנגע עמד בעיניו ולא נשתנה ממה שהיה קודם לכן, ובזה יש חילוק בין סוף הסגר ראשון לסוף הסגר שני, שבסוף הסגר ראשון, כשהנגע עומד בעיניו, אין מחליטין אותו לטומאה, אלא מסגיר אותו שנית, ומפני זה התרנו לראותו במועד, אבל בסוף הסגר שני, כאשר עומד הנגע בעיניו ואינו כהה ממראיתו כלל, הרי הוא מוחלט [על כל פנים לדעת רש"י בפירוש התורה [ויקרא יג ו], ויעויין שם ברמב"ן], ועל כן, לדעת רבי יוסי אסור לראותו אז במועד, שהרי אם יעמוד בעיניו, אינו רשאי לשתוק, ויטמאנו. [אבל אין להתיר מטעם זה ראית מצורע מוחלט או טהור גמור במועד, שהרי באופנים אלו, קודם שרואהו הכהן, אזי דינו של אדם זה מבורר לחלוטין, לטומאה או לטהרה, ואם כן בהכרח שאין הראיה באה אלא עבור דברים שנתחדשו בו, מה שאין כן בראית המוסגר, שדינו תלוי ועומד, בזה יש לנו להניח שהנגע יעמוד בעיניו, כפי חזקתו הראשונה, ובזה יש חילוק בין שבוע ראשון לשני, וכנ"ל]. ועיין נחלת דוד. והתוס' יישבו קושיתם באופן אחר, שדין זה שחידש רבי יוסי, שאסור לכהן לשתוק מלטמא, זהו דוקא בסוף הסגר שני, שאז יש רק שתי אפשרויות לפני הכהן, טהרה או טומאה, ובזה שייך ללמוד מלשון הכתוב, "לטהרו או לטמאו", שעל כרחו יעשה אחד משני אלו, מה שאין כן בסוף הסגר ראשון, שאז יש אפשרות שלישית של הסגר, באופן זה אין לנו מקור מן הפסוק לאסור עליו לשתוק, שהרי אין הפסוק מדבר כלל על האופן הזה. וכתב המשנה למלך, שלפי דיעה זו, ודאי יכול הוא לשתוק בראיה ראשונה, שהרי יש לפניו עדיין שני הסגרות, ואינו חייב להחליט בין טהרה לטומאה. ומכל מקום סיימו התוס', שפירוש זה דחוק הוא. והוסיפו התוס', שרבינו יצחק פירש באופן אחר, שהסגר ראשון הכונה היא לתחילת הסגר ראשון, שאז יכול הכהן לשתוק אפילו לרבי יוסי. וביאר הרש"ש כונתם, שאמנם אין מסגירין במועד, מכל מקום יכול הכהן לומר לו, כמדומה לי שתהיה צריך הסגר, ואינו אומר הדבר באופן מוחלט, ועל כן נקטה הגמרא לשון "הסגר". ועיין חזון איש [מועד קלה]. אולם בעיקר סברת רבינו יצחק נאמרו כמה ביאורים. המשנה למלך ביאר, שדוקא כשנזקק הכהן לראות הנגע, וכבר חלו עליו דיני מצורע, על ידי ההסגר, בזה נאמר ששוב אינו רשאי לשתוק, מה שאין כן בתחילת הראיה, שעדיין לא חלו עליו כלל דיני מצורע, באופן זה יכול הוא לשתוק, וכאילו לא ראה הנגע כלל. והרש"ש מבאר, שלשון הכתוב "לטהרו" אינו שייך בתחילת הראיה, שהרי טהור גמור היה קודם לכן, ודוקא אחר ההסגר, שכבר היה טמא כדין מוסגר, בזה שייך הלשון "לטהרו". והחזון איש [שם] מפרש, שהלשון "לטהרו או לטמאו" אינו שייך אלא במקום שהנגע עומד בשיעורו הראשון, ומכל מקום מטהרים אותו על ידי שכהה הנגע מעט ממראיתו הקודמת, וזהו דוקא בסוף שבוע ראשון או שני [אף על פי שעדיין מראה הנגע כאחד ממראות נגעים], אבל בתחילת הראיה אינו נטהר על ידי כהיה זו, ועל כן איננו בכלל פסוק זה. ועיין עוד חזון איש [נגעים ד יז]. וכתב המשנה למלך, שרבינו יצחק ודאי לא היה גורס בתחילת דברי רבא, "בטהור כולי עלמא לא פליגי דלא חזי ליה", שהרי לפי פירושו הוא להיפך, שהכל מודים בראיה ראשונה שהיא מותרת במועד. עוד כתב המשנה למלך, שלכאורה לפי מה שלמדנו בגמרא, הגירסא במשנה, "רואין את הנגעים בתחילה", איננה מכוונת. שהרי לפי פירוש רש"י, הכל מודים שאין רואין ראיה ראשונה, וכנ"ל, ולפירוש רבינו יצחק, לדעת הכל מותר לראות ראיה ראשונה, מאחר שיכול הוא לשתוק בו. ובהערה 144 יבואר עוד בזה.

עד כמה נקראים חורים אלה קרובים שצריך שהנהר יפסיק ביניהם — עד פרסה.

ר' יהודה אומר: משדה האילן צד את האישות והעכברים כדרכו, ומשדה הלבן שלא כדרכו. תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד כדרכו? חופר גומא באדמה ותולה בה מצודה (מלכודת). כיצד שלא כדרכו? נועץ שפוד באדמה ומכה בקורדום ומרדה (ומוציא) את האדמה מתחתיה עד שמוצאה והורג אותה.

תניא [שנויה ברייתא] ר' שמעון בן אלעזר אומר: כשאמרו שצד במועד את האישות והעכברים משדה לבן שלא כדרכו — לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לעיר, שאז יש נזק רק לשדה אבל בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן יצוד אפילו כדרכו, שמא יצאו משדה הלבן ויחריבו את האילנות בשדות הסמוכים וייגרם נזק גדול.

א שנינו במשנה: ומקרין את הפירצה במועד. ושואלים: כיצד מקרין? רב יוסף אמר: בהוצא ודפנא (בעלי דקל ודפנה), שאינו עושה מחיצה של ממש, אלא רק סגירה ארעית.

במתניתא תנא [בברייתא שנה] בענין זה: צר (ממלא את הפירצה) בצרור (אבנים), ואינו טח בטיט את הצרורות הללו. אמר רב חסדא: לא שנו שאין לסגור את הפירצה אלא בדרך ארעית אלא בכותל הגינה שאין הפסד מרובה אם יש בו פירצה, אבל כותל החצר שחשוב לאדם למנוע כניסה מזרים העלולים לגנוב — בונה כדרכו אף במועד.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: כותל הגוחה [הנוטה, ועומד ליפול] אל רשות הרבים — סותר ובונה כדרכו בחול המועד מפני הסכנה שעלול ליפול על העוברים והשבים. ודוחים: התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנה את הטעם] במפורש — מפני הסכנה, אבל לא לשם שמירת החצר.

ואיכא דאמרי [ויש אומרים] שלא הביאו תוספתא זו לראיה אלא לסתור, וכך אמרו: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: כותל הגוחה לרשות הרבים — סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה. ונדייק: מפני הסכנה — אין [כן], שלא מפני הסכנה — לא. ואם כן לימא תיהוי תיובתיה [האם לומר שתהא זו קושיה חמורה] על דברי רב חסדא?

ומשיבים: אמר לך רב חסדא (יכול היה רב חסדא לענות לך): התם [שם] במקום הסכנה הותר לו אף להיות סותר ובונה ונמצא בונה גדר שלימה לכתחילה, הכא [כאן] בכותל חצר סתם הריהו בונה ולא סותר.

ושואלים: התם נמי [שם גם כן], שיש חשש סכנה, ליסתור [שיסתור] ועל ידי כך תתבטל הסכנה, ולא ליבני [יבנה] מחדש אלא לאחר המועד! ומשיבים: אם כן שתאסור עליו לבנות, עלול להיות שבשל כך מימנע [ימנע] ולא סותר [יסתור], שהרי לא ירצה להשאיר את חצירו פרוצה, ולכן, כדי שלא יגיע הדבר לסכנה, מתירים לו גם לבנות.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כהבנה זו, של רב חסדא דקתני [ששנה בה] ובשביעית בונה כדרכו.

ונברר: דהיכא [של היכן] גדר של איזה מקום התירו לבנות בשביעית? אילימא [אם נאמר] שמדובר בכותל של חצר, וכי זו צריכא למימר [צריכה להיאמר]? והרי לא נאסרה בשביעית אלא עבודת אדמה בלבד, וברור שמותר לבנות בנין אחר. אלא לאו [האם לא] מדובר שם בכותל של גינה והוצרך הדבר להיאמר ואף על גב דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי [ואף על פי שנראה כמי שעושה שמירה לפירות] מכל מקום התירו לו, ואם כן משמע שמשנתנו כולה היא דווקא בכותל גינה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא הפירוש.

ב משנה ר' מאיר אומר: אין רואין את הנגעים, כלומר, אין מביאים את מי שנראתה בו בהרת ויש חשש שהיא צרעת אל הכהן בחול המועד בתחילה (בראשית ימי הטומאה) אלא להקל, שהכהן הרואה יכול לטהר אותו, אבל לא להחמיר, שאם רואה שהוא טמא — ישתוק, שאין הטומאה חלה עליו עד שיטמאנו הכהן בפירוש. וכל זה שלא לגרום צער לאדם במועד. וחכמים אומרים: אין רואים את הנגעים בחול המועד כל עיקר, לא להקל ולא להחמיר.

ג גמרא תניא [שנויה ברייתא], ר' מאיר אומר: רואין את הנגעים להקל, אבל לא להחמיר. ר' יוסי אומר: לא להקל ולא להחמיר. וטעמו: שאם אתה נזקק לו לאותו אדם, שיבוא ויראה את נגעו להקל — נזקק לו אף להחמיר, שאם רואה הכהן שהוא טמא צריך לומר שטמא הוא ולכן לא יזדקק לו כלל.

אמר רבי: נראין דברי ר' מאיר במצורע מוסגר, שציוה קודם הכהן להכניסו להסגר שבוע ימים ועכשיו בודקו שנית, ואם יטהרו לחלוטין הריהו משמחו, ואם מסגיר אותו הסגר שני אינו מצערו, שכן לא נשתנה מצבו לרעה. ולעומת זאת נראים דברי ר' יוסי במוחלט, שהכהן קבע כבר שהוא מצורע, ועכשיו בא לראות אם נטהר. שאף אם נטהר עדיין צריך לספור שבעה ימים לטהרה, והרי הוא מצערו, לפיכך אין נזקק לו כלל.

אמר רבא: בטהור גמור כולי עלמא לא פליגי דלא חזו ליה [הכל אינם חולקים שאין הכהנים רואים אותו] שכן עלול לטמאו, ואין מביאים אדם לידי עוגמת נפש במועד. אם היה הטמא בהסגר ראשון — דכולי עלמא לא פליגי דחזי ליה [הכל אינם חלוקים שרואים אותו], שכאמור, אם יטהרנו הכהן — הריהו טהור, וגם אם יאמר שהוא טמא — הרי ישלחנו רק להסגר שני, ואינו מוסיף לו טומאה ואיסור. כי פליגי [כאשר נחלקו],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Up to what distance are the ant holes considered to be adjacent such that a river is required in order to separate between them? Up to a parasang [parsa].

§ We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: In an orchard one may trap moles and mice in his usual manner, but in a field of grain, he may trap them only in a way that is not his usual manner. The Sages taught the following baraita: How does one trap in his usual manner? He digs a hole in the ground and hangs a trap in it. How does one trap in a way that is not his usual manner? He inserts a spit into the ground where the rodents are suspected of hiding, strikes it with a spade, and removes the earth from beneath it until he finds and kills the rodents.

It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: When they said that one may trap moles and mice in a field of grain on the intermediate days of a Festival only in a way that is not his usual manner, they spoke only with regard to a field of grain that is adjacent to the city, where the damage is limited to that field and is not extensive. But in a field of grain that is adjacent to an orchard, one may trap even in his usual manner, lest the moles and mice leave the field of grain and destroy the trees in the adjacent orchard, causing great damage.

§ It is taught in the mishna: And one may seal a breach in the wall of his garden on the intermediate days of a Festival. The Gemara asks: How does one seal such a breach? Rav Yosef said: With palm branches [hutza] and the branches of a bay tree [dafna], which do not create a significant partition, but simply a temporary barrier.

It was taught in a baraita: One fills in the breach with stone, but he does not plaster the stones with clay. Rav Ḥisda said: They taught that he may seal a breach but not build a wall in his usual manner only with regard to the wall of a garden, as no significant loss will be suffered if he delays building until after the Festival. However, with regard to the wall of a courtyard, which prevents the entry of strangers who are likely to steal from him, he may build a wall in his usual manner even on the intermediate days of a Festival.

The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports Rav Ḥisda’s statement: With regard to a wall that is leaning [goḥeh] toward the public domain and is likely to fall, one may demolish and rebuild it in his usual manner on the intermediate days of a Festival, due to the danger that it poses to passersby. The Gemara rejects this opinion: There, the reason is as the baraita explicitly teaches, i.e., it is due to the danger that the wall poses to passersby, and not due to the protection that it affords the courtyard.

And some say that this baraita was cited not to support Rav Ḥisda’s opinion but in order to refute it, as follows: Come and hear that which is taught in a baraita: With regard to a wall that is leaning toward the public domain and is likely to fall, one may demolish and rebuild it in his usual manner, due to the danger that it poses to passersby. The Gemara explains: The baraita indicates that if the need to build the wall is due to the danger that it poses, yes, he is permitted to rebuild the wall, but if the reason is not due to the danger, no, he is not permitted to do so. Shall we say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Ḥisda, who says that one may build the wall of his courtyard in his usual manner, even if no danger is present?

The Gemara answers: Rav Ḥisda could have said to you: There, in the case where the existing wall poses a danger, he is even permitted to demolish the wall and build it from scratch. Here, in the case of an ordinary wall enclosing a courtyard, he is permitted to build the breached wall in the usual manner, but not to demolish it.

The Gemara asks: There too, in the case of the leaning wall, let us say that he is permitted to demolish it and thereby remove the danger, but not to rebuild it until after the Festival. The Gemara answers: If so, he might refrain even from demolishing it, as demolishing the wall would leave his courtyard unprotected. Therefore, to eliminate the danger posed by the leaning wall, he is permitted not only to demolish it, but to rebuild it as well.

Rav Ashi said: The wording of the mishna is also precise and indicates that it is referring to the wall of a garden, as understood by Rav Ḥisda, as it teaches: During the Sabbatical Year one may even build in his usual manner.

The Gemara clarifies: Where is the wall to which the mishna refers? If we say that the mishna is referring to the wall of a courtyard, need it be said that it may be built during the Sabbatical Year? Only agricultural labors are prohibited during the Sabbatical Year, but construction is permitted. Rather, is it not referring to the wall of a garden, and it was necessary to state that this wall may be built during the Sabbatical Year to indicate that even though he appears as one who is building a protection for his produce, he is nevertheless permitted to do so. This proves that the mishna’s discussion pertains to building the wall of a garden. The Gemara concludes: Learn from this that Rav Ḥisda’s interpretation is indeed the correct understanding of the mishna.

MISHNA: When symptoms of leprosy appear, they must be examined by a priest, who determines whether or not the symptoms qualify as leprosy. Rabbi Meir says: A priest may initially examine an individual showing symptoms of leprosy on the intermediate days of a Festival in order to be lenient, i.e., he may pronounce the individual to be free of leprosy, but not in order to be stringent; he may not pronounce the individual to be impure. The individual does not become ritually impure until the priest pronounces him to have leprosy, and therefore the priest may remain silent and thereby prevent causing the afflicted individual distress during the Festival. And the Rabbis say: The priest may not examine the symptoms in order to be lenient or in order to be stringent.

GEMARA: It is taught in a baraita: Rabbi Meir says: A priest may examine an individual showing symptoms of leprosy on the intermediate days of a Festival in order to be lenient, but not in order to be stringent. Rabbi Yosei says: The priest may not examine the symptoms to be lenient or to be stringent. The reasoning behind Rabbi Yosei’s opinion is that if you attend to the individual with the symptoms of leprosy to be lenient, you must attend to him even to be stringent. If the priest sees that the symptom is in fact leprosy, he must declare the affected person ritually impure rather than remain silent. Consequently, in order to avoid declaring that he has leprosy on the Festival, the priest should not examine him at all.

Rabbi Yehuda HaNasi said: The statement of Rabbi Meir appears to be correct with regard to the case of a quarantined leper. In this case, the priest may reexamine him at the end of the week even on the intermediate days of a Festival, because if he declares the individual to be pure, he will cause him to rejoice, and if he declares that the individual must be quarantined for another week, his situation is no worse than it was previously. On the other hand, the statement of Rabbi Yosei appears to be correct with regard to the case of a confirmed leper, one who has already been declared conclusively impure by a priest. The Gemara (7b) will explain the reason for this statement.

Rava said: With regard to an individual with symptoms of leprosy who is still ritually pure, i.e., who has not yet been examined by a priest, everyone agrees that the priest does not examine him, as his status can only worsen due to the examination. With regard to a suspected leper who is in his first week of quarantine, everyone agrees that the priest examines him, as the priest may declare him pure if his symptoms have subsided, and even if his symptoms remained as they were, he will simply be quarantined for another week. When they disagree

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' יהודה אומר צדין משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו:
ת"ר כיצד כדרכו חופר גומא ותולה בה מצודה. כיצד שלא כדרכו נועץ שפוד ומכה בקורדום ומרדה בעפר תחתיה:

ומקרין הפירצה במועד. רב יוסף אמר בהוצא ודפנא במתניתא תנא צר בצרור כלומר עולה באבנים זו על גב זו ואינו טח בטיט.

אמר רב חסדא לא שנו שמקרין את הפירצה אלא כותל גינה [אבל כותל חצר] שנפל בונה כדרכו אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דעל כותל גינה אמר' המשנה ומקרין את הפירצה במועד דקתני ובשביעית בונה כדרכו דהיכא אי נימא דחצר צריכא למימר דבונה בשביעית וכי בנין בשביעית מי אסיר אלא לאו דגינה (ובונה כדרכו מפני הסכנה שלא יפול על בני אדם) ואע"ג דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי.

תניא כותל הגוחה לרה"ר סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה שלא יפול על בני אדם:

מתני' רמ"א רואין את הנגעים וכו' תניא ר' מאיר אומר רואין את הנגעים להקל כדי לטהרו אבל לא להחמיר שאם אתה נזקק לו להקל אתה נזקק לו להחמיר שנא' למהרו או לטמאו.

א"ר נראין דברי רבי מאיר במוסגר כי רואין להקל לטהר אבל לא להחמיר שאם יראה כי הוא טמא ישתוק ואוקמה רבה בהסגר שני.

נועץ שפוד כו'. פירש שלא יעשה גומא כדרכו אלא בשנוי:

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר לא אמרו שדה הלבן כדרכו וכו'. פי' לפי' דברי רבנן דמתני' בא והלכה כמותם. והרמב"ם ז"ל פסק כרבי יהודה נראה שהוא גורס כמשנתנו דברי רבי מאיר כמו שיש בקצת נסחאות וקיימא לן דרבי מאי' ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה:

התם כדקתני טעמא מפני הסכנ' וא"ת והכי הוה מסתייע' מיני' כלל דהא ודאי מדקתני כותל גוהה משום סכנה הוא ונראה לי דקסב' דסתירה הוא דאמרי' מפני הסכינה אבל בונה ה"ה כחצר דעלמא דכיון שנסתר ואין בו סכנ' מה לי זה או חצר דעלמא ואנן דחינן דכלה מפני הסכנה דלא לימנע מעיקרא וכדמוכח באידך לישנא:

והא דקתני כותל הגוהה לר"ה לאו דוקא אלא למעוטי מוקצה שאין דר שום אדם סמוך לו ובירוש' לא גריס ליה:

אמר רב אשי מתני' נמי דייק' פי' מתני' דייק' דמיירי בכותל גוהה וכדמפ' ואזיל והיינו סייעתי' דרב חסד' ואפשר דממילא שמעי' נמי תשלו' ממריה להכי נקט כותל גוהה משום דבכותל חצר בונה כדרכו ומיהו אינה ראיה דאפשר דנקט גונה לאשמועי' דשרי בה לקרות ולא חיישי' דמחזי כמשמר שדהו בז' ומסתבר' דהא דברי הכל היא ואפי' לר' יהודה דבעי שנוי בדבר האבד הכא מפני הסכנ' מודה והכי מוכח בסוף פ' מי שהפך ואפשר דרב יוסף מימרא דידיה אפי' לר' יהודה בעי למימרא והיינו דכי פרכי' ליה לא פרקי' דאיהו דאמר רבי יוסי ומ"מ הלכתא כר' יוסף דהא קיימא לן כר' יוסי ורב יוסף גופיה פסק הלכתא כותיה:

מתני' ר' מאיר אומר רואין את הנגעי' במועד להקל. פי' לדין בהם לטהרה ולא להחמיר לדון בהם בטומאה:

וחכמים אומרי' לא להקל ולא להחמיר כטעמא דמפ' בש"ס לרבי יוסי דהוא ניהו רבנן דהכא והלכת' כותיה:

ועוד אמר רבי מאיר קולא אחרת במועד מלקט אדם וכו' מפני ששמחה הוא לו פרישנא בש"ס דה"ק אע"ג דבימים דחול אבל הוא לו וחייב להתאבל עליהם כל היום עכשיו שמחת רגל דוחה אותו אבילות:

רבי יוסי אומר אבל הוא לו נראין דברים דלאו משום דסבירא ליה דאבילותא חלה במועד דהא אבילות דרבנן הוא והיאך חל במועד והלא גדולה מזו אמרו שאין אבלות במועד אלא ה"פ דמ"מ אבל הוא לעצמו דלא סגיא שלא יתאונן ולא יעורר שמחתו והלכתא כרבי יוסי:

לא יעורר כו' פירשו בירוש' אי זהו עירור מזכירו בין המתי' פי' עם הספד שעשה חבירו על מתו כדהדר ספדנא דאמרי' בש"ס איזהו הספד שעשה לו הספד שעושה לו הספד בפני עצמו ובש"ס מפ' טעמא:

שמעתא דפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי ברואין את הנגעים כך הצעתה לפי' רש"י ז"ל ולפי' התוספות אמר רבא בהסגר ראשון כולי עלמא לא פליגי דחזי ליה סי' אם היה מוסגר הסגר ראשון וחל שביעי שלו במועד דכ"ע חזי ליה כי יש בראיה זו תועלת בלא הספד דאי טהור יאמר טהור ומותר יש כאן תועלת ואפי' יראה טמא ויאמר טמא אינו מפסיד כלום שעכ"ז אינו מחליטו אלא שיסגירנו שנית וישאר מוסגר כמות שהוא וה"ה שאם הוא עתה בתחלת הראיה שלא הוסגר עדיין מעולם דכ"ע לא פליגי דלא חזי ליה כי יש בדבר הפסד בלא תועלת דאי טמא הרי יש כאן הפסד שהוא עומד בחזקת טהור והוא בא לטמאו ואפי' יראה טהור לא (יראה) ירויח כ"כ כי בחזקת טהור היה עומד ולא אמר התלמוד כך דממילא שמעי' ופשי' הוא:

כי פליגי בהסגר שני כלומר שהיה עומד בתוך הסגר שני וחל ז' שלו במועד רבי מאיר סבר רואין שיש בראיה זו תועלת ולא הפסד דאי טהור אמר טהור ויצא מטומאתו ואי טמא שתיק:

ורבי יוסי סבר אין רואין כלל משום דאי חזי טמא לא מצי שתיק שהכתוב או' לטהרו או לטמאו וכיון דלא מצי שתיק אם אמ' טמא עושה אותו מוחלט ומפסי' ומחמיר עליו ומפ' רש"י ז"ל כי החומרא הוא לפי שמשלחו חוץ למחנה ומפסיד צוותא דעלמא שהיה שומע קול בני אדם כשהוא מוסגר ואע"פ שהוא מרויח צוותא דאשתו כי מוסגר אסור בתשמיש המטה ומוחלט מותר בתשמיש קסבר ר' יוסי צוותא בעלמא עדיפא ליה והיינו דאמרי' דלדידי' אי טמא שתיק ולא יאמר כלום שאלו היה מדבר היה מחמיר ומ"מ הפרש יש בין רבי מאיר ורבי יוסי גם בזה כי לר"מ לעולם צוותא דעלמא עדיפא אבל לרבי יוסי יש דצוותא דעלמא עדיפא ליה ויש דצוותא דאשתו עדיפא ליה ואנו רואין זה מן המחלוק' שהוחלקו במוחלט שבא לידון אם נרפא נגעו אם לאו דפליגי ביה נמי ר' מאיר ור' יוסי כדמוכח מהכרעה דרבי ועיקר מחלוקתן גבי מוחלט דלר"מ רואין ולר' יוסי אין רואין אינו משום חששא אם ראה טמא דהתם כי אמר טמא לא יפסיד כי מוחלט היה וישאר בהחלטו אלא פלוגתייהו משום דין להקל לומר טהור אם יראה טהור וזה הכלל יהיה בידך לכלהו פירושי כי כשחולקין במוסגר הוא מפני דין הטומאה וכשחולקין במוחלט הוא מפני דין הטהרה ר"מ סבר רואין ואם מוחלט וראה טהור יאמר טהור כי אע"פ שאסרו בתשמיש המטה בימי ספירו מתירו לבא במחנ' וצוותא בעלמא עדיפ' ליה ורבי יוסי סבר אין רואין דהא לא מיצי שתיק ואם רואה טהור ויאמ' טהור מפסידו דצוותא דאשתו עדיפ' ליה נמצא למד דלר"מ בין במוסגר בין במוחלט צוותא דעלמא עדיפ' ליה ולרבי יוסי כי קאי במסגר אומר אין רואין מפני החומרא דאולי צוותא דעלמא עדיפ' ליה וכי קאי גבי מוחלט אמרי אין רואין מפני הקולא כי אולי כשמטהרו מפסידו דצוותא דאשתו עדיפ' ליה ורבי בא והכריע ביניהם ופליגי תנאי בסברא דר' איכא מאן דתאני נראין דברי ר"מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט ואיכא דתאני איפכא ואומר רש"י ז"ל דלתרתי מתנייתא סובר ר' בטעמא דר' אסי דלא מיצי שתיק ולא פליגי אלא במ' דאיתמר עלה בש"ס דברייתא קמייתא סבר ר' צוותא דאשתו עדיפא ליה ולפי' אומר שהלכה כר"מ במוסגר ורואין ואי טהור אומר טהור ומוטב ואפי' רואה טמא ולא מיצי שתיק כרבי יוסי אין בכך כלום דצוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא והלכה כר' יוסי במוחלט שאין רואין שהרי אם רואה טהור יצטרך לומר טהור דלא מצי שתיק ומפסידו צוותא דאשתו דעדיפא מצוותא דעלמא ולאידך ברייתא דקתני איפכא סובר ר' דצוותא דעלמא עדיפא ליה הילכ' הלכה כר"מ במוחלט דאפי' חזי טהור ולא יוכל לשתוק ויאמר טהור צוותא דעלמא עדיפא ליה כי בימי ספירו נכנס למחנה ודברי רבי יוסי במוסגר דלא חזי ליה דהא אי חזי טמא לא יוכל לשתוק ויפסיד צוותא דעלמא דעדיפא ליה מצותא דאשתו שהוא מתירו ע"כ שיטת רש"י ז"ל ממש:

והקשו עליו בתוספות שנראה מדבריו כי מצורע מוסג' לא היה משולח חוץ למחנה וצות' דעלמא הוה ליה ואלו אנן אמרינן בפ"ק דמגלה גבי הא דתנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שלוח זה וזה שוין ודרשינן כל ימי אשר הנגע בו כל ימי לרבות ממורע מוסגר ונר' כי רש"י ז"ל סבר כי מצורע מוסגר כיון שעדיין דינו אין לו שליח ממש אבל יש לו ענין שלוח שאין לו לצא' חוץ בין בני אדם ואלו ישב מושבו טמא ומפני הקושיא שאמרנו תפשו בתוספת שטה אחרת דכל היכא דפליגי במוסגר אין כאן דבר משום צותא אלא החומר וההפסד שיש בדבר הוא מפני כשמחליטו טעון פרימ' ופריעה שהוא נוול גדול ור"מ סבר רואין דאי טמא הוא הכי שתיק ולרבי יוסי אין רואין דהא לא מצי שתיק ויחליטנו ויטעיננו נוול פריעה ופרימ' ולא חזי לש"ס דאדכר הכא עניין צותא אבל טעמא דצותא שייך בהאי דאפליגו במוחלט וכמו שפרש"י ז"ל ממש דר"מ סבר רואין להקל ויאמר טהור דצוותא דעלמא עדיפא ליה ור' יוסי סבר אין רואין אותו כלל דאלו להחמיר לא מידי עביד כדאמרן מוחלט הוא ומוחלט היה ואם רואה טהור הא לא מיצי שתיק והיא בחומרא בטהרתו דצותא דאשתו עדיפא ליה ולפי שיטה זו יש הפרש גם בזה קצת לרש"י ז"ל כי עכשיו רבי יוסי לעולם סובר צוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא ולא יאמר פעמים כך ופעמים כך כמו לפי' רש"י ז"ל ורבי בא והכריע ופליגי תנאי אליבא דידיה ברייתא קמייתא אומר אליבא דרבי צותא דאשתו עדיפא ליה ואידך דמפיך לה סבר צותא דעלמא עדיפא ולא כדרך רש"י ז"ל דלתרתי מתניתא רבי אית ליה טעמא דרבי יוסי דלא מיצי שתיק. אלא אליבא דברייתא קמייתא סובר כרבי מאיר בטעמיה דמיצי שתיק לאידך ברייתא סובר בטעמא דרבי יוסי דלא מיצי שתיק וה"פ ברייתא קמייתא תני נראין דברי ר"מ במוסגר כלומר דרואין דהא יש הרואה בדבר וראוי לטרוח עליו דאי טהור יאמר טהור והרי הוא טהור גמור ואי אמרת טמא יראה טמא ויטעננו פריעה ופרימה הא לי' דסבי' לן דמיצי שתיק ודברי רבי יוסי במוחלט שאין רואין כלל דהא אי חזי טהור ויאמר טהור יפסדנו דצות' דאשתו עדיפא ליה מאי אמרת דאי מיני שתיק א"כ טורח ראיה זו למה דהא לא מעלה ולא מוריד לא לטמא ולא לטהר ולאידך ברייתא נראין דברי רבי מאיר במוחלט דרואין דהאי אי טהור יאמר טהור ולא מיצי שתיק צותא דעלמא עדיפא ליה ונראין דברי רבי יוסי במוסגר שאין רואין דהא אי חזי טמא לא מיצי שתיק ויטעיננו פריעה ופרימה דאלו צותא לא שייך להזכיר לשיטה זו כדאיירי בענין מוסגר כדכתיבנא לעיל. וא"ת לפי שיטה זו היכי לא אמרינן בש"ס דפליגי הני מתנייתא דר"מ סבר מיצי שתיק ומר סבר לא מיצי כי היכי דאמרינן דפליגי בצותא דעלמ' וצותא דאשתו י"ל דלא טרח וחד' מינייהו נקט תדע שהתלמוד לא הזכיר בפי' טעם מחלוקתן של ר"מ ורבי יוסי במוחלט אפילו לשיטת רש"י ז"ל ומכלל דברי רבי הוא דשמעינן לה ומפני זה לא חש הש"ס לומר גם כן בפלוגתא דמתנייתא אלא אותו הטעם שאינו צריך ללמוד ממנו מחלוקתן של רבי יוסי ור"ת בדין מוחלט דר"מ סבר צותא דעלמא עדיפא ורבי יוסי סבר צותא דאשתו עדיפא. וקשיא להו למרנן ז"ל בעלי התוספו' ז"ל לכולהו פירושי היכי אמרי' לעיל דבהסגר ראשון כ"ע פליגי דחזי ליה דהא אית לן למיחש שמא ימצא כי פשה הנגע ויצטרך להחליט ולרבי יוסי לא מצי שתיק ויטעננו פריע' ופרימ' או שלוח לרש"י ז"ל כמו הטעם שאמרנו במוסגר שני דבשלמא אלו חזי טהור ויטהרנו א"נ שעמד בעינו ויניחנו בהסגרו ניחא דלא הפסיד אלא אם יראה שפשה קשי' ותירצו דבהסג' ראשון אפי' ר' יוסי מודה דמיצי שתיק דהא כתיב לטהרו או לטמאו וזה במוסגר שני או מוחלט שאין עליו אלא שני דינין טהרה או טומאה דת' אבל בהסגר ראשון דשייך ביה דין אחר בר מטהרה או טומאה לא איירי כלל ומיצי שתיק וזהו מה שחדש לנו הש"ס לומ' דחזי לי' לומ' דאפי' יראה שפשה מיצי שתיק דאלו מפני השני דרכי' למה יטרח לראותו כלל אלא ודאי הא אתא לאשמועי' ובזה עלתה שמועתנו צח בע"ה ית' וית'. והא דאמר רבי יוחנן כי יותם היה לו לעוזיהו בימי חלוטו האריכו הרבה בפירושים בפירש דבר זה וזה וקצורן של דברים מפורש הוא במקראו' כי ירבעם מלך בישראל מ"א שנה ועוזיהו דהיינו עזריה מלך ביהודה י"ב שנה וכן מפורש כי יותם בן עוזיהו כשמת אביו ומלך הוא ביהודה היה בן כ"ה שנה ועכשיו מצינו שני כתובים סותרין זה לזה כי כתוב אחד אומר כי זכריה בן ירבעם מלך בישראל כשהיו מונין ל"ח שנים למלכות עוזיהו וא"כ כשמלך זכריה זה שלמה מלכות ירבעם אביו שהוא מ"א שנים ונמצאת אומר שקדמה תחלת מלכותו של ירבע' על ישראל לתחלת מלכותו של עוזיהו על יהודה ג' שנים בלבד כי כשזה מונה ל"ח זה מונה מ"א ונמצאת אומר עוד כי עוזיהו היה אחרי ירבעם י"ד שנה כמו שיש מל"ח עד נ"ב ומצינו כתוב אחד אומר שסותר שני דברים הללו שאומר כי מלך עוזיהו על יהודה לכ"ז שנים למלכות ירבעם על ישראל וא"כ קדמה מלכות ירבעם למלכות עוזיהו כ"ז שנים ומת ירבעם לתשלום מ"א שנים שלו כשהיה מונה עוזיהו י"ד שנים כי י"ד שנים יש מכ"ז עד מ"א וחיה אחריו עוזיהו ל"ח שנים כמו שיש מי"ד עד נ"ב שמלך אבל פירש לנו רבינו הקדוש ביישוב מקראות כי בוודאי הוא כמו הכתוב הראשון שלא קדם ירבעם לעוזיהו אלא ג' שנים ואידך קרא דקאמר שמלך עוזיהו בכ"ז שנים לירבעם זה היה מלכות חדשה שנתנגע עוזיהו ולא היה יוצא ובא לדין ולמלחמה אלא שנתנו לו צרכיו מן האוצרות ועושין אפסניא ומלחמ' מעל פיו ודרך כבוד דבר הכתוב (מעת) ותחלת צרעתו של עוזיהו היה בכ"ז לירבעם שהם כ"ד לעוזיהו כי ג' שנים קדמו ירבעם והיה מצורע עד יום מותו דהיינו מכ"ד שנה עד נ"ב והם ל"ח שנים ואלו כשמת היה יותם בנו בן כ"ה שנה א"כ היה הורתו ולידתו לג' שנים של צרעתו של עוזיהו ולרבי יוסי בר יהודה דאמר מוחלט אסור בתשמיש המטה ודאי לא ניחא לן למימר דס"ל שהיתה הורתו באיסור עשה ובפסול יוחסין שאם לא כן לא היו ממליכין אותו אלא הוא היה סובר כי בזמן אח' מלכו ירבעם ועוזיהו ולא קדמו זה לזה כלום וא"ת א"כ היאך מלך זכריה בן ירבעם שנת ל"ח לעוזיהו שהוא שנת ל"ח ג"כ לאביו לירבעם והלא ירבעם אביו מלך מ"א שנה יאמר לך כי ירבעם המליך לבנו זכריה בחייו ג' שנים שהיה ירא שלא ימליכוהו במותו לפי שתפש מלכות ישראל מרחבעם שלא כדין מעתה כשנצטרע עוזיהו שנת כ"ז לירבעם היה הוא ג"כ מונה כ"ז והי' מצורע עד יום מותו מכ"ז עד נ"ב שהם כ"ה שנים ויותם בנו ג"כ היה בן כ"ה שנים אלא שהכ"ה של יותם היו שלמים ממש והנ"ב של עוזיהו היו מקוטעין א"כ הית' הורתו ולידתו של יותם תוך שנת עשרים וז' לעוזיהו בעודו טהור כי הוא לא נצטרע עד שתשלים כל שבע ועשרים וכל שנת עשרים וז' היה טהור והפסקנו בטהרה:

מה שאמרו במשנה בהיתר צידת האישות והעכבר בשדה אילן מותר לגמרי וכדרכו אבל שדה לבן אינו צד בו אלא בשנוי ואם היה שדה לבן זה סמוך לשדה אילן ומתירא שמא יכנסו משדה לבן לשדה אילן מותר אף בכדרכו ומגדולי המחברים פסקו ששדה לבן אינו צד בו כלל ואם היה סמוך לשדה אילן צד בו שלא כדרכו ומהו כדרכו לענין זה שיחפור גומא במקום שהעכבר לשם ופורש שם מצודה ומהו שלא כדרכו שיהא נועץ שפוד בקרקע ומכה עליו בקרדום ופורש מצודה מבחוץ ומניד את הארץ בשפוד והיא יוצאה וניצודת:

מה שאמרו במשנה בענין פירצה שאינו בונה אותה כדרכה במועד אין הדברים אמורים אלא בגנה ופרדס וכיוצא בהם אבל של חצר או של בית צריך הוא לשמירה מעולה ובונה אותה כדרכו ומ"מ אם היה שם כותל אינו סותרו על מנת לבנות כדי ליפותה או לחדשה ואם היה הקיר נטוי ומתירא שמא יפול סותרו ובונהו כדרכו מפני הסכנה ואין חלוק בזה בין שנוטה לרשות הרבים לנוטה לחצר או למבוי ומה שכתוב בספרים כותל הגוחה לרשות הרבים לאו דוקא:

שביעית הותר בנין זה בגנתו אף בכדרכו על הדרך שפירשנו במשנה אלא שיש במקום אחר תנאי על זה דוקא בינו ובין רשות הרבים אבל לא בינו ובין חבירו:

חורי נמלים אף הם מפסידים את הזרעים ומותר להחריבן במועד בסתימת חוריהן או בכל דבר שאפשר לו להחריבן ונוהגין היו בחורבן זה להביא ממקום הרחוק עפר מחור אחר של נמלים ונמלים עמו ונותן לתוך חור זה וסותם ומתוך שאין הנמלים מתערבים חונקים אלו את אלו עד שיחנקו כלם ושיעור ריחוק זה עד פרסה או שיהא נהר ביניהם שלא היה בו מקום לעבור מרוח זה של נהר לרוח אחר שבו:

המשנה השלישית ר' מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה להקל אבל לא להחמיר וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר אמר הר"ם כבר ידעת כי מן הנגעים שאמר השם בהם והסגירו הכהן שבעת ימים ומהם שאמר השם בהם [שם] והסגירו שבעת ימים שנית ומחלקותם הוא בראייתו בהסגר שני ר' מאיר אומר כי אם ראה אותו שטהר אומר לו טהור אתה ואם ראה אותו שנטמא שותק וזהו ענין אמרו להקל ולא להחמיר וחכמים למדים ממאמרו לטהרו או לטמאו וכיון שראהו על כל פנים יש לו לדון ולומר טהור או טמא ואין לו לשתוק ולפיכך אינו רואה במועד כדי שלא יטמאנו וידאג במועד והשם אמר ושמחת בחגך:

אמר המאירי הכונה להתחיל בה בביאור הדברים שאי אפשר לעשותן במועד ואמר על זה רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר כלומר שאם רואה בו סימני טהרה אומר לו טהור אתה והרי הוא משמחו אבל לא להחמיר כלומר שאם רואה בו סימני טומאה אינו מטמאו אלא שהוא שותק ועומד בחזקתו שהיה ר' מאיר סובר הרשות ביד כהן לשתוק וחכ"א שאין רואין כלל שמתוך שהוא בא להקל בא להחמיר שאין הכהן רשאי לשתוק אלא מאחר שעיין בו והכיר בו סימני טומאה עליו לטמאו והלכה כחכמי' ובתנאים ידועים כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא צריך שתדע שבארבעה דברים צריך אדם להראות נגעו לכהן הראשון טהור מתחלתו שהכירו בו בני אדם סימני צרעת או שהוא מכירן בעצמו והוא שהלבין הבשר מתוך הנגע צריך הכהן לראות אם לטמאו מיד בסימנים ידועים והם שער לבן או מחיה בתוך הנגע אם לטהרו אם אינו לובן של צרעת ואין בו שער לבן ומחיה הדרך השני לסוף שבעה של הסגר ראשון צריך הכהן לראותו אם לטמאו בסימנים ידועים והם שער לבן ומחיה ופשיון אם לטהרו בשאין שם אחד מאלו וכהה הנגע אם להסגירו שנית אם אין שם אחד מאלו ולא כהה אלא שעמד בעיניו הדרך השלישי הוא לסוף הסגר שני לטמאו באחד מהסימנים או לטהרו אף בעמד בעיניו ואין שם עוד הסגר ועד כאן הוא נקרא מצורע מוסגר הדרך הרביעי שטמאו הכהן והוחלט ולבסוף ימים הכיר בעצמו סימני רפואה ומתוך כך הוא מראה את סימניו לכהן לדונו בדין טהרת מצורע ויוצא מימי חלוטו לימי ספירו שסופר שבעה שבין תגלחת לתגלחת כדין האמור בטהרת מצורע:

נמצאו ארבעה דברים בראיית נגעו ושלשה שמות בענינו והם ימי הסגר ימי החלט ימי ספירה נטהר מתוך הסגר אינו צריך ספירה ולא קרבן אלא טהור מיד כשאר בני אדם אבל נטהר מתוך החלט הוא הוא שצריך ספירה ושאר דינין האמורין בטהרת מצורע ושלשה שמות אלו אף דינו משתנה בהם והוא שימי הסגר בין ראשון בין שני טעון שלוח ואסור בתשמיש המטה ומטמא באהל טומאה האמורה עליו באהל על הדרך שביארנוה במסכת ברכות אבל אינו טעון פריעה ופרימה אבל ימי החלט טעון פריעה ופרימה ואין צריך לומר שלוח ומטמא באהל אבל מותר בתשמיש המטה ימי ספירו נכנס לפנים מן החומה ואינו מטמא משכב ומושב אבל מטמא אדם וכלים במגע ואסור בתשמיש המטה ויש חולקין לומר שהמוסגר מותר בתשמיש המטה כמוחלט כמו שביארנו במסכת מגלה:

מעתה צריך שתדע שזה שביארנו במשנה שאין רואין את הנגעים במועד הדברים אמורים בטהור מתחלתו שראה בעצמו סימני צרעת ואמר על זה שאין רואין אותו במועד שמא יטמא וכן בסוף הסגר שני שמא יוחלט שכל שרואה בו סימני טומאה אף הוא אינו רשאי לשתוק אלא עליו לטמאו ומתוך כך אינו רואה שמא יוחלט וידון בפריעה ופרימה וכן מוחלט שהוכרו בו סימני רפואה שמא יתרפא ויצטרך להרחיקו מצוות אשתו אבל בסוף הסגר ראשון רואין שסימני החלט בסוף הסגר ראשון אינם מצויים כל כך וא"כ קולא יש כאן אם כהה וחומרא אין כאן שאם עמד בעיניו אף הוא עומד בהסגרו ולסימני טומאה מיהא אין חוששין ומגדולי המחברים מחליטין את הפסק שלא לראות כלל ושיטת הגמרא מוכחת כדברינו:

יש חולקין בקצת דברים אלו שכתבנו ומצד שהם מתבלבלים בפי' הסוגיא אני צריך להעירך בביאורה והוא שכשאמר רבי נראין דברי ר' מאיר במוחלט ביאר רבה שבטהור מעיקרו לא נחלקו שאין רואין שהרי אין כאן קולא בשום פנים שאם מכיר בו שאין שם נגע הרי הוא גם כן עכשו בחזקת טהרה ואם מכיר בו סימני טומאה או סימני הסגר אע"פ ששותק מ"מ אין כאן קולא וכל שכן לר' יוסי שלדעתו אם יראה בו סימני טומאה אינו יכול לשתוק ובהסגר ראשון גם כן לא נחלקו שלדברי הכל רואין ר"ל אם חל שביעי של הסגר ראשון במועד ואפי' לר' יוסי שהרי יש כאן קולא שאם כהה מטהרו ואם עמד בעיניו אין כאן חומרא שהרי דינו בהסגר שני והרי מוסגר הוא ואם מכיר בו סימני החלט לר' מאיר שותק ולר' יוסי מיהא אע"פ שאי אפשר לו לשתוק רואין ששער לבן ופשיון בהסגר ראשון אינן מצויין ואינן חוששין לדבר שאינו מצוי ונמצא שאין מחלקתם אלא בהסגר שני שחל שביעי של הסגר שני במועד וצריך לראותו אם לטהר אם להחליט שבסוף הסגר זה סימני טהרה מצויין וסימני החלט מצויין ואין מקום להעמידו בהסגרו שאם עמד בעיניו טהור ולדעת ר' מאיר רואין שהרי יש כאן קולא בכהה או בעמד בעיניו ואין כאן חומרא שאם רואה סימני החלט שותק ולר' יוסי אין רואין שאי אפשר לו לשתוק שמא יראה בו סימני פריעה ופרימה ויצטרך לדונו בפריעה ופרימה זהו דרך מחלקתם במוסגר אבל מחלקתם במוחלט הוא מטעם אחר והוא שזה שהוחלט ופרע ופירם וישב לו בדד ומכיר עכשו בעצמו סימני רפואה ורוצה להראותה במועד לר' מאיר רואין שמא יטהרנו ויבא לידי קולא ואע"פ שבא מטהרתו לידי ספירה מ"מ הוקלה טומאתו ליכנס לפנים מן החומה ואע"פ שיש חומרא מצד אחר והוא איסור תשמיש המטה חומרא זו בערך שאר הקולות אינה כלום ואם אין מכיר בו רפואה הרי היא בחזקתו ואין כאן חומרא ואם תאמר במוחלט מיהא האיך אמ' אבל לא להחמיר הרי אין בו חומרא לעולם לדעת זה שמא כך היא הצעה של משנה רואין את הנגעים בכל מקום שהיא קולא כגון מוחלט והסגר שני אבל לא להחמיר ר"ל במוסגר שנחליטנו ולר' יוסי אף מוחלט אין רואין שחמורה לו מניעת תשמיש ונמצא קלו חומרו ובא ר' יוסי ואמר מדעתו שבמוסגר שני רואין כר' מאיר ולא מטעמו שאף ר' סובר שאין כהן רשאי לשתוק אלא מפני שאם יטהרנו הרי הוא טהור לאלתר ואם יחליטנו יבא לידי היתר תשמיש וציותא דאשתו עדיפא ליה ושאר חומרות קלות אצלו בערך זו ובמוחלט אין רואין כר' יוסי:

ר"מ אומר רואין את הנגעים בתחלה להקל ל"ג בתחלה דצרעת חדש אין רואין דמאי להקל איכא ונותנין לו שבעת ימי הרגל:

בפרש"י בד"ה ועד כמה כו' בינייהו וליכא גישרא כו':

בד"ה שלא מפני כו' דאמר בכותל חצר כו':

בד"ה תריץ לא קשיא לרב חסדא דהא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עד כמה כו' מתי קרוין מכירין עד כו' כצ"ל:

בד"ה תניא רשב"א כו' או שמא י"ל דר"י מודה כו' וחכמים מיירי בשדה הסמוכה לבית השלחין כו' עכ"ל פי' או שמא י"ל דרשב"א לא פליג כלל דר"י נמי מודה בסמוכה לאילן וחכמים דהיינו ת"ק דר"י לא איירי אלא בשדה הסמוכה לבית השלחין ואהא פליג ר"י וה"ה דהחכמים דהיינו ת"ק דר"י מודו בסמוכה לעיר ורשב"א מלתא דנפשיה קאמר כך נראה לפרש דברי התוס' אבל גירסתם אינה מבוררת לן דלגירסתינו כיש ספרים שכתבו התוס' אין לנו לפרש אלא דקאי אדברי ר"י וכמ"ש התוס' ודו"ק:

בד"ה אמר רבי כו' דלמ"ד מוחלט מותר דכ"ש דמוסגר כו' עכ"ל אין כאן ק"ו דימי ספירו תוכיח דאסור ומוחלט מותר אבל מה"ט דמתיר מוחלט משום דלא גלי כדלקמן איכא למישרי נמי מוסגר ודו"ק:

בא"ד ולדברי רבי לא תמצא בשום א' רואין כו' כצ"ל:

בד"ה בהסגר ראשון כו' דחזי ליה הוה הטעם משום כו' דהא לא שייך לטהרו או לטמאו בהסגר שני והוא בתחילת כו' עכ"ל כצ"ל וק"ל אמאי לא שייך לטמאו בתחילת הסגר ראשון כמו בסוף דהתם למחליט את שנולד בו מחיה כו' מתחילה בסוף שבוע ראשונה כפי' הר"ש שם ודו"ק:

גמרא התם נמי ליסתור ולא ליבני כו' עד אר"א. לולי דמסתפינא הייתי אומר דכ"ז צ"ל לעיל בל"ק בתר דדחי הסיוע דהתם ההיתר הוא משום סכנה וקפריך ליסתור ולא ליבני ומשני א"כ כו'. אח"ז מצאתי כן בהגהת הגאון מוהר"א לנדא:

רש"י ד"ה נועץ שפוד. וממעך אותן. מהרמב"ם וש"פ מוכח דמפרשי כפשוטו דהגומא צריך לעשות על ידי שינוי דהיינו ע"י נעיצת שפוד כו' ואח"כ תולה בה מצודה כברישא:

תד"ה אמר רבי. וה"נ ק"ו לימי הסגירו. ק"ל הא א"ל מה לימי ספירו שאינן עולין לו לימי נזירותו אבל ימי ההסגר עולין כדאיתא בפ' כהן גדול. ומה דלא חשיב ליה במגילה בהא דבין מוסגר למוחלט. י"ל דל"ח אלא מה שאינו נוהג בימי ספירו. או דל"ח אלא דבר תמידי משא"כ זה אינו אלא מקריי. ועי"ל דזה נכלל בהא דאמר שם אין בין טהור מתוך הסגר כו' אלא תגלחת כו' דמטעם זה הוא דילפינן שם בנזיר (נו) דימי החלט אינן עולין וימי הסגר עולין ע"ש:

תד"ה בהסגר. לכן נראה דברי ר"י כו' היינו תחלת הסגר ראשון. נראה לי כוונתם דהיינו דכהן אמר לו דכמדומה לי שתהא צריך הסגר ולא החליט הדבר עדיין. ומש"כ דלא שייך לטהרו כו' עי' רש"א ומל"מ. ול"נ משום דלטהרו או לטמאו לא שייך אלא במוסגר דהוא אמצעי בין טהור לטמא אבל היכא דלא הסגירו עדיין איך יפול עליו לטהרו כיון דגם עתה טהור הוא. וק"ק לפ"ז מדוע בטהור כ"ע ל"פ דלא חזו ליה ועי' לקמן (ע"ב) בתד"ה יש. ובעיקר דבריהם שנדחקו הרבה לכאורה הנל"פ משום דהסגר שני עדיף ליה מהסגר ראשון דבשני אם עמד טהור ובראשון טעון הסגר ב'. ולהכי בהסגר ראשון לכ"ע חזו ליה דבתרי גווני היינו או דיטהרנו או דיסגירנו שנית שמחה היא לו. והעצבון אינו אלא בחד גוונא דהוא אם יטמאנו. משא"כ בהסגר שני הדבר שקול. שמחה בחד גוונא דהוא אם יטהרנו וכן העצב אם יטמאנו. אבל הא בורכא דהא באותו גוון שבהסגר ראשון מסגירו שנית דהיינו בעומד אדרבה בהסגר שני מטהרו לגמרי וא"כ כש"כ הל"ל בו דיראה:

תוס' ד"ה אמר רבי נראין וכו' צריך פריעה ופרימה כשהוא מוחלט וטמא טמא יקרא. עיין תוי"ט פ"א מ"ז דמגילה:

(ז סע"א) בהסגר ראשון כ"ע לא פליגי דחזי ליה.—פי' דאף כשיהיה ראוי להחליט לא יחליטנו אלא יחזור ויסגירנו ומקיים "או לטמאו", דמוסגר נמי טמא הוא, אבל בהסגר שני כשיהיה ראוי להחליטו אי אפשר שלא להחליטו, דאין באדם יותר משני שבועות ואין בו הסגר שלישי.

עד כמה. מרוחקין הני תרי חורי נמלים דכי איכא נהרא בינייהו וליכא גישרא דאין מכירין הני בחורי דהני: עד פרסה. אי ליכא פרסה בינייהו אע''ג דאיכא נהרא וליכא מעבר מכירין הני בחורי דהני: נועץ שפוד. במקום שהן מצוין ומרדה האדמה וממעך אותן: הוצא. ענפי דקל דתמרים: דפנא. בייר וקעבד גדר מדפנא ומגדל אותה מהוצי הדקל: צר בצרור. מניח אבנים זה על גב זה: אמר רב חסדא לא שנו. דאמר מתני' מקרין אבל אינו בונה כדרכו: בכותל גינה. דליכא פסידא יתירא אי עיילי בה אינשי: אבל בכותל חצר בונה כדרכו. דאיכא פסידא יתירא אי עיילי בה גנבי וגנבי ממוניה: גוחה. שוחה ונטוי: סותר ובונה כדרכו. דהיינו כותל חצר מסייע ליה לרב חסדא: מפני הסכנה. שלא תפול על הולכי ברשות הרבים: שלא מפני הסכנה לא. קשיא לרב חסדא דאמר בכותל חצר בונה כדרכו אע''פ דליכא סכנה: תריץ. לא קשיא לרב חסדא דהא דקתני במקום סכנה היינו דסתר לה כשגוחה ובונה לה שפיר: הכא. דקאמר רב חסדא שלא במקום סכנה בונה כדרכה כשהיא סתורה קודם לכן אבל לא סתר לה במועד: התם. במקום סכנה לסתור משום דאיכא סכנה ולא ליבני דבבנין ליכא סכנה: א''כ דלא בני: ממנעי ולא סתרי. והוי סכנה: מתניתין נמי דיקא. כרב חסדא דגינה אינו בונה במועד כדרכו: אלא לאו בגינה. ובשביעית בונה כדרכו אבל במועד אינו בונה כדרכו: מתני' רואין את הנגעים להקל. כלומר רואה הכהן נגע צרעת במועד לטהר: לא להחמיר. שאם רואה הכהן שהוא טמא אינו אומר כלום שאם מטמאו נמצא מצערו במועד ורחמנא אמר (דברים טז) ושמחת בחגך: גמ' שאם אתה נזקק לו להקל אתה נזקק לו להחמיר. כלומר מאחר שרואהו הכהן אומר בין הוא טמא בין הוא טהור: א''ר נראין לי דברי ר' מאיר במוסגר. שרואין ודברי רבי יוסי במוחלט: בהסגר ראשון. שאם מטהר ליה משמח ליה אי לא מטהר ליה לא מטמא ליה יותר מדמעיקרא אלא מסגר ליה פעם שניה:

עד כמה עד פרסה. דאין מכירין זה את זה ביותר מפרסה אפי' בלא נהר א''נ ה''פ כשיש נהר מתי קרויין מכירין עד פרסה אבל ביותר מיקרי אין מכירין ודוקא דאיכא נהר: תניא ר''ש בן אלעזר אומר. לא ידענא מה הוא אם הוא תנא שלישי או שמא מילתיה דת''ק מפרש או שמא י''ל דרבי יהודה מודה בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן וחכמים מיירי בשדה הסמוכה לבית השלחין לא בשדה הסמוכה לבית האילן ונראה לי דגרסינן הכי באיזה שדה לבן מתירין חכמים ויש ספרים שכתוב בהן כשאמרו בשדה לבן שלא כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לעיר וקאי על דברי רבי יהודה כו': אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא. פסק בתוס' דהר''ר פרץ דהלכתא הכי דכותל חצר מותר לבנותו ופירש דהיינו דוקא במקום סמוך לרה''ר שיש לו לחוש לגנבים אבל בין חצר לחצר ומשום בני חצר אסור לבנותו כדרכו: אמר רבי נראין דברי ר''מ במוסגר. מה שפירש בקונטרס דמוסגר אסור בתשמיש המטה לא נדע מנין לו דהא תנן בפרק קמא דמגילה (ד' ח:) אין בין מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה משמע דלענין תשמיש המטה שוין דלמאן דאמר מוחלט מותר כל שכן דמוסגר מותר ולמ''ד דמוחלט אסור ה''ה מוסגר אסור דהא מוחלט מאי טעמא דאסור משום דאיכא ק''ו לימי חלוטו כדאמרינן בשמעתין והכי נמי ק''ו. לימי הסגירו וגמרינן ימי הסגר מימי ספרו ואי משום דאין טעון פריעה ופרימה בימי ספרו נמי אין טעון פריעה ופרימה והא דקאמר התם בגמרא הא לענין שילוח טומאה זה וזה שוין ה''ה לענין תשמיש המטה הן שוין אלא לא פסיק ליה לאיסור או להיתר וגם מה שפירש בקונט' דמוסגר אינו משתלח חוץ לג' מחנות מזה חזר בו דהא בפרק קמא דמגילה (ד' ח:) קאמר הא לענין שילוח זה וזה שוין ולפי זה קשה מאי שייך צוותא דאשתו וצוותא דעלמא במוסגר ובמוחלט בשלמא צוותא דעלמא יש ליישב שהוא צריך פריעה ופרימה כשהוא מוחלט וטמא טמא יקרא ופורש מבני אדם בימי חלוטו יותר מבימי הסגירו אבל לתשמיש שניהן שוין ע''כ נראה דהא דקאמר מר סבר צוותא דעלמא ניחא ליה ומר סבר צוותא דאשתו עדיף אמוחלט קאי וה''פ נראין דברי ר' מאיר במוחלט דרואין דאי מטמא ליה תחילה נמי טמא הוה ואי מטהר ליה מאי אפסדיה דצוותא דאשתו אינו חושש דצוותא דעלמא עדיפא ליה ונראין דברי ר' יוסי במוסגר דמטמא ליה ופסיד צוותא דעלמא שיהיה טעון פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא וצריך לפרוש מבני אדם וגם יפסיד שיצטער שעד עתה היה מצפה להיות טהור ואין מצפה עתה ליטהר ותנא אחרינא סבר צוותא דאשתו ניחא ליה והכי פירושו נראין דברי ר' מאיר דרואין במוסגר דאי מטמא ליה לא יפסיד דשניהן מוסגר ומוחלט דינם שוה חוץ מפריעה ופרימה ובהך הפסד אינו חושש אפי' קרינא ליה הפסד צוותא דעלמא כדפי' אינו חושש אלא אצוותא דאשתו אבל מוחלט אין רואין דאי מטהר ליה יפסיד צוותא דאשתו דקסבר צוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא וקצת ק''ל מהו נראין דברי ר''מ הא לית ליה לרבי מאיר כלל דהכהן מחויב לומר ואי בעי שתיק ור' קסבר דלעולם כהן אינו רשאי לשתוק כלל ולדברי ר' לא תמצא בשום אחד רואין להקל ולא להחמיר דאינו רשאי לשתוק כלל והכי הוה ליה למימר נראין דברי ר' יוסי כו' ואין נראין דברי יוסי כו' והכי איתא בשמעתין דטיפת חלב (חולין ד' קט.): בהסגר ראשון כולי עלמא לא פליגי. מה שפירש בקונטרס בסוף הסגר ראשון ומשום הכי רואין אי טהור שפיר ואי עומד בעיניו תחילה נמי בבית הכלא היה עומד וקשה דלמא פשה הנגע ויהיה טמא מוחלט והכי משמע בנגעים פ''א דארבע מראות הללו מצטרפין זה עם זה לפטור את העומד סוף שבוע שני להחליט את שנולד בו מחיה או שער לבן בתחילה בסוף שבוע ראשון או בסוף שני לאחר הפטור להחליט את שנולד בו פיסיון בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני ויש לפרש בהסגר ראשון כ''ע לא פליגי דחזי ליה הוי הטעם משום דלטהרו או לטמאו לא שייך למדרש עד שעה שצריך לטמאותו דהיינו בסוף הסגר שני אבל בסוף הסגר ראשון ראוי הוא להסגיר עוד ולא יטמאנו וכל זה דוחק לכך נראה דברי רבינו יצחק בהסגר ראשון היינו תחילת הסגר ראשון שיכול לשמח בהן דהא לא שייך לטהרו או לטמאו בהסגר שני והוא בתחילת הסגר שני שמא אינו יכול לשתוק והוא הדין בסוף הסגר שני: