יבמות ג ע"א

דף ג - א

ומקשה הגמרא על העדיפות של ערות בתו, ועל מה שאמרנו שהיות והיא נלמדת מדרשה, חביב לו לתנא להזכירה תחילה:

והרי כולהו עריות, הפטור שלהן מיבום, נמי - מדרשא אתו! שהרי לא נאמר פטור ייבום אלא באחות אשה, וכל העריות נלמדות בדרשה ממנה, ומה עדיפות יש לבתו על שאר העריות?

ומשנינן: נהי, הגם, דלענין פטור מייבום, אתיין, נלמדות כל העריות מדרשא מאחות אשה.

בכל זאת, עיקר איסורייהו - בהדיא במפורש כתיב בהו, בהן.

אבל בתו - עיקר איסורא נלמד מדרשא, שהרי לא כתוב איסור בתו בתורה כלל. ולכן היא חביבה על התנא יותר.

דאמר רבא, אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא, נלמד איסור ערות בתו בגזירה שוה "הנה הנה" [ויקרא י"ח].

איסור בתו שנולדה לו מאשתו הנשואה לו [אך לא בתו מאנוסתו] יש ללמוד מאיסור בת אשתו, שהוא אפילו בבת אשתו מבעלה הקודם.

שהרי לא גרע זה שהיא בתו מאשתו, מבת אשתו מבעל אחר, שאסורה לו, כיון שהיא בתה של אשתו.

ולימוד זה, הוא גם על בת בנו ובת בתו, שלא גרעו מבת בנה ובת בתה של אשתו מאדם אחר.

אך אין זה לימוד לאסור את בתו מאנוסתו, שהרי הפסוק הזה, האוסר את "בת אשתו" מדבר בענין של אישות ולא באונס של אשה פנויה.

ולכן צריך ללמוד את איסור בתו מאנוסתו מגזירה שוה: לפי שמצינו פסוק אחר, שבו אסר הכתוב את בת בנו ובת בתו מאנוסתו. שנאמר "ערות בת בנך או בת בנך לא תגלה". ושם לא נקט הכתוב לשון אישות, ולכן הוא נאמר אפילו בבת בנו ובת בתו מאנוסתו.

אלא, שבפסוק הזה לא נאמר איסור על בתו מאנוסתו.

ויש לנו ללמוד בגזירה שוה: כיון שנאמר בפסוק זה "הנה", ונאמר גם בפסוק של בת אשתו "הנה" -

הרי כמו שבבת אשתו נאסרה בתו כמו בת בנה ובת בתה,

הוא הדין בבתו מאנוסתו, היא תהא אסורה כמו בת בנו ובת בתו מאנוסתו, האמורות במפורש בפסוק האחר.

וכמו כן אתיא גזירה שוה לעונש שריפה על בתו:

נאמרה "זמה" בבת אשתו [ויקרא יח].

ונאמרה "זמה" [ויקרא כ] בעונש שריפה, בחמותו.

ועדיין יש מקום להקשות על הסדר שנקט התנא במניין העריות:

השתא, עתה דאמרת, שכל מלתא דאתיא מדרשא חביבא ליה לתנא, ולכן הוא מקדים אותו, תיקשי:

ליתני לערות אחות אשה, שממנה לומדים את פטור היבום בכל העריות, לבסוף, כיון שרק בערות אחות אשה נאמר הפטור מיבום במפורש, ואילו כל שאר העריות נלמדות ממנה.

וצריך התנא להקדים את פטור שאר העריות, הנלמד בדרשה, לפני אחות אשה, שהפטור שלה נכתב במפורש.

ומשנינן: איידי דאיירי, כיון שכבר עסק התנא באיסור אחוותא, באחות אמו, תנא בסמוך לה גם את איסור אחות אשתו, שגם הוא איסור של אחות, ולכן לא דחה את אחות אשתו לסוף הרשימה.

ופרכינן: וליתנייא לכל האי בבא, לכל הקטע של אחות אמו ואחות אשתו - לבסוף!?

אלא, יש לתרץ באופן אחר מדוע נקט התנא את ערות בתו תחילה, וממילא לא יקשה מדוע לא נקט התנא את אחות אשה בסוף.

תנא - קורבי קורבי נקט.

את מי שקרוב אליו יותר, נקט התנא תחילה.

ולכן נקט תחילה את בתו, כי היא הקרובה לו ביותר מכל העריות, ולא מחמת שהיא חביבה היות והיא נלמדת מדרשה.

ולכן תנא תחילה בתו, ובת בתו, ובת בנו - דקרובי עצמו הם.

ואיידי דתנא שלשה דורות שהם למטה דידיה, שקרובים לו.

תנא נמי שלשה דורות למטה דידה, של אשתו, למרות שאין הן אסורות מחמת קירבתו עליהן, אלא מחמת שהן קרובות אשתו.

והיינו, בת אשתו ובת בנה ובת בתה.

ואיידי דתנא שלשה דורות למטה דידה -

תנא שלשה דורות למעלה דידה: חמותו ואם חמותו ואם חמיו.

ושוב תנא אחותו ואחות אמו - דקרובי עצמו הן, ולכן הקדימן לכלתו, שאינה "קרובתו", אלא נאסרה מחמת קידושי בנו.

ואיידי דאיירי באיסור אחוה - תנא נמי אחות אשתו.

ועתה נשארו עוד שלש ערוות, שאין איסורן משום קירבתן אליו, והן: אשת אחיו מאמו, אשת אחיו שלא היה בעולמו, וכלתו.

ובדין הוא דליקדמה לכלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו, ולפני אשת אחיו מאמו, היות דלא משום קורבא אליו הוא דאסירא ליבום. ואיסור כלתו חמור מהן, שהיא בסקילה, והן בכרת. ^[1]

אלא, איידי דאיירי, היות ועסק התנא באיסור אחוה - הקדים ותנא אשת אחיו שלא היה בעולמו וכן הקדים לה אשת אחיו מאמו.

והדר ואחר כך, בסוף, תנא כלתו. ועתה מבארת הגמרא את לשון המשנה "פוטרות צרותיהן":

ומאי איריא דתנא, מדוע שנה התנא לשון של "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום", שיכולים להבין מכך שרק פטורות הן מחובת היבום, אבל אם הן רוצות, יכולות הן להתייבם?

והרי היה לו ליתני, לשנות: אוסרות צרותיהן לייבום!

לומר, כיון שאין בהן מצוות יבום, נשאר עליהן איסור אשת אח [שלא במקום מצות יבום]!

ומשנינן: אי תנא "אוסרות צרותיהן", הוה אמינא אסור לייבם.

אבל מיחלץ - חלצה! שצריכות עדיין חליצה כדי להנשא לשוק.

קא משמע לן התנא, בנוקטו לשון "פוטרות צרותיהן", שהן פטורות לגמרי, בין מן היבום ובין מן החליצה!

אך עדיין קשה: מדוע נוקט התנא לשון "פוטרות צרותיהן"?

והרי לשון זאת יכולה להטעות, שיש היתר ליבם אותן:

וליתני "צרת ערוה - אסורה לחלוץ!? ומשנינן: אי אפשר לומר "ערוה אוסרת את צרתה לחלוץ", כי מאי איסור קעביד בחליצת צרת ערוה?

ומקשינן: אלמה לא? וכי אין טעם לאסור חליצה לצרת ערוה?

והרי אם אתה אומר חולצת צרת ערוה - יבואו גם לומר שהיא מתייבמת!

ואם כן, יש מקום לאסור את החליצה בצרת ערוה, למרות שאין החליצה עושה דבר.

וחוזרת השאלה: מדוע שנה התנא "פוטרות", ולא שנה "אוסרות".

ומשנינן: כיון דרק במקום מצוה של יבום הוא דאסירה צרה.

ושלא במקום מצוה, אם היתה ערוה וצרה נשואה לאדם זר - שריא צרת הערוה [וכפי שיתבאר לקמן, שאיסור "צרת ערוה" הוא רק במקום נפילה ליבום, שצרת הערוה אסורה שם כאשת אח שיש לו בנים, אך אין בה איסור עצמי של "צרת ערוה"].

משום הכי תני "פוטרות".

כי אם היה התנא אומר "אוסרות צרותיהן" היה מקום לטעות, ולומר שכוונתו היא לאיסור "צרת ערוה". והיינו, שכל "צרת ערוה" אסורה, אפילו אם היא היתה נשואה לאדם זר, אפילו שלא במקום יבום.

אך עתה, שנקט התנא לשון "פוטרות", משמע שצרת ערוה היא רק "פטור" מיבום, ואיסורה הוא רק מצד היותה אשת אח שאין לה היתר ליבום, והרי היא כאשת אח שיש לו בנים.

אלא שעדיין יש לתהות:

ומאי איריא דתני, מדוע נקט התנא "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום"?

ליתני: "פוטרות צרותיהן מן הייבום" לחודיה, בלבד! ^[2] ומעצמנו נדע, כיון שאינה בת יבום הרי היא פטורה מן החליצה, שהרי ייבום הוא עיקר המצוה, ואם היא פטורה ממנו, משום מה תחלוץ!

ומשנינן: אי תנא רק "פוטרות צרותיהן מן הייבום", הוה אמינא שבכל זאת מיחלץ חלצה, על אף שיבומי לא מייבמה. ^[3]

כי היינו אומרים שגזירת הכתוב היא, מ"לצרור", לאסור צרת ערוה ליבום. אך יש מצווה לחלוץ לה, כדי שתתקיים לפחות מצות חליצה.

לכן קא משמע לן התנא באומרו "פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום" את הכלל:

כל העולה לזיקת ייבום - עולה לזיקת חליצה.

וכל שאינו עולה לזיקת ייבום - אינו עולה לזיקת חליצה. ^[4]

כי כשם שפוטרת הערוה מן זיקת היבום, היא פוטרת אותה לגמרי, שאינה צריכה חליצה.

אך עדיין יש לשאול, מדוע הקדים התנא את הפטור של חליצה לפטור של ייבום, ולא שנה תחילה את פטור היבום? שהרי מצות ייבום היא העיקר, ואת הפטור שלה היה התנא לשנות לפני הפטור מחליצה:

וליתני "פוטרות צרותיהן מן הייבום ומן החליצה"!?

אי נמי, ליתני "מן החליצה" לחודה, ופטור זה היה כולל גם את הפטור מייבום, שהרי אי אפשר לפוטרה מן החליצה במקום שקיימת זיקת ייבום!? ^[5] ומשנינן: משנתנו - בשיטת אבא שאול היא.

דאמר: מצות חליצה - קודמת למצות ייבום.

שלדעתו, היות ואם מכוון היבם לכנוס את יבמתו לשם נוי או לשום אישות, ולא מכוון לשם מצות ייבום, הרי זה כפוגע בערות אשת אח, ולכן מוטב לו שיחלוץ.

ולכן הקדים התנא את מצות חליצה למצות ייבום.

ועתה מבארת הגמרא, מה בא התנא ללמד במנותו את מנין חמש עשרה הנשים בתחילת המשנה, ומה הוא בא ללמד באמרו בסוף הרשימה "הרי אלו", שבכך הרי זה כאילו הוא חוזר ומונה אותן, ומדגיש, כי זהו המנין, ואין עליו תוספת:

מנינא דרישא, "חמש עשרה נשים" - למעוטי מאי הוא בא?

וכן מנינא דסיפא, "הרי אלו" - למעוטי מאי הוא בא?

גמ' אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. הקשה הרב אב ב"ד ז"ל, בתו מנשואתו מנין לך תאמר נפקא מכלל בת אשתו אם כן למה הוצרכו לרבות אחותו בת אביו. ותירץ משום דהתם מדכתיב אחותך בת אביך או בת אמך כי היכי דבת אמך לאו בת אביך בת אביך נמי לאו בת אמך. ובפרק כיצד (דף כ"ב) עיקרה.

ה"ג וכן בנוסחי עתיקי: ובדין הוא דליקדמי לכלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו דלאו משום קורבא הוא דאסירי ואיידי דאיירי באיסור אחוה וכו'. והכי פירושו, דאמר מעיקרא ותנא אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו ואיידי דאיירי באיסור אחוה תנא אחות אשה כלומר ואקדמה מקמי אשת אחיו מאמו משום דבקדושי עצמו מקרבא ליה ודמיא טפי לקרובי עצמו ותנא נמי אשת אחיו מאמו אבל אשת אחיו שלא היה בעולמו לא הוה ליה למתני בהדייהו דלאו משום קורבא היא דאסירי שהרי אשת אחיו שהיה בעולמו קרובה מזו ומותרת ליבם אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא נמי הא דמ"מ משום קורבי אחוה אסירא והדר תנא כלתו.
ורש"י ז"ל נמי גורס כן, אלא שפירש ובדין הוא דליקדמי' לכלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו כלומר כיון דקרובין נקיט ואזיל וכלתו ואשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו לאו משום קורבא דידיה אסירין ליה בדין דניתני כלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו והוא הדין לאשת אחיו מאמו נמי דכלתו חמירא נמי והוי ליה למינקט רומרי כיון דלא מצי למיתני קורבי. ולדבריו נמי צ"ל אחות אשה כקרובי עצמו דמיא משום דבקדושי עצמו מקרבא ליה ואינו מחוור ויש גורסין מקמי אשת אחיו מאמו ומקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו.

בתו עיקר איסורא מדרשא אתיא. כלומר, בתו מאנוסתו דאיירי בה מתניתין דלא נפקא מכלל אשה ובתה וכמו שפרש"י ז"ל (ד"ה אתיא). והקשה הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמאירי בשם גדולי קדמונינו) תינח בתו מאנוסתו בתו [מנשואת] מנא לן וכי תימא דלא נפקא מכלל אשה ובתה (וכמו שפרש"י) אם כן למה הוצרכו לרבות אחותו בת אביו ובת אמו מאחותך היא בפרק כיצד, (כב, ב), נימא בת אביו ובת אמו לא נפקא מכלל בת אביך או בת אמך. ותירץ דהתם משום דכתיב אחותך בת אביך או בת אמך, כי היכי דבת אמך לאו בת אביך, בת אביך נמי לאו בת אמך (ועי' תוס' ב, ב ד"ה בת).

בתו עיקר איסורא דידה מדרשא אתיא. פרש"י בתו מאנוסתו אבל מן הנשואין מאשה ובתה נפקא דאשה בנשואין משמע. ואינו מחוור בעיני דאשה אשה דעלמא משמע, דלא כתיב ערות אשתך ובתה, ועוד דבריש פרק נושאין על האנוסה (יבמות צז, ב), משארה הנה נפקא, דגרסינן התם אמר רבא אנס אשה מותר בבתה מהכא ערות בת בנך וגו' הא בת בנה דידה גלי וכתיב ערות אשה ובתה את בת בנה ואת בת בתה [לא תקח] הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין, ואימא איפכא עריות שאר כתיב בהו, בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר.

ואיידי דאיירי באיסור אחות תנא באחות אשתו. פירוש, איידי דאיירי באחוה דידיה תנא באחוה דידה, אי נמי משום דבקדושי עצמו מתסרא ליה, אקדמה לאשת אח ולכלתו.

ג"ה ואיידי באיסור אחוה תנא אחו' אשה וק"ל דאי משום הא ליתני בתר כל איסור אחות וי"ל דכיון דאיירי באיסו' אחוה דקורבא דנפישי' כעין אחותו ואחות אמו תנא אלו אחות אשה דאתא ע"י קדושי' דנפשי' מקמי אשת אחיו דאתי ע"י קדושי' אחיו ויש נוסח' דגרסי וכיון דאיירי באיסור אחות וזו גירסא נכונה:

תנא שלש דורות למעלה דידה לפרש"י לאו דוקא דידה בלחוד דהא בתו מנשואתו בכלל בת אשתו קתני לה אלא הכי קאמ' דמעיקר' קתני ג' דורות למטה דידיה בלחוד והדר קתני למטה דידה נמי ג' דורות למעלה דידיה שלש כגון אמו אם אמו דהיינו אמו אנוסת אביו לא מצי למתני כדמפרש בגמ' ובדין הוא דלקדמ' כלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו פרש"י דכיון דכלתו ואשת אחיו כי הדדי נינהו לענין קורבה דתרוייהו ע"י קדושי' קרוביו ה"ל לאקדומי לכלתו דחמורה טפי מאשת אחיו שלא היה בעולמו דכלתו בסקילה וחמורה מחייבי כריתו' וה"ה דאית לה למקדמא לאשת אחיו מאמו דחדא מינייהו נקט ועוד לפי פי' זה טעם דהקדמת כלתו משום חומר' ולישנ' דגמ' לא משמע אלא משום דאשת אחיו שלא היה בעולמו לאו קורבא היא דאסורה ולפי' הא דאמרי' משום דלאו קורבא הוא דאסירא פירשו דלא משו' קורבא דנפשיה אלא משום קדושי קרוביו וכדפרשי' ואינו נכון חדא דהשתא לא משמע דלא נחית תנא לחומרא כלל אלא לקרובי ועוד דכיון דבעי לאקדומי אפי' לאשת אחיו מאמו איהו הוה לן למינקט דקדים בלישנ' דמתני' והנכון דדוק' נקט דלקדמיה לאשת אחיו שלא היה בעולמו שאינה קורבת אח גמורה כיון שלא היה בעולמו ולגבי ייבום לא חשיב אחיו והיינו דאמרי' דלאו משו' קורבה הוא דאסירא והא דאמרי' לעיל לתניי' להאי בבא לבסוף כדפרשינא דלתניי' בבא באיסור אחוה כלומ' כלתו חמורה בתו אחותו ואם חמיו ובת' כלתו שהיא אשת בנו דהוו קדושי' קרובי' לתנייה אשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו ולתני לבסוף שאר איסור אחוה אחותו מאמו ואחות אמו ואחות אשתו והוייא לה אחות אשתו בתרייתא:

אי הוה תנא אוסרות הני מילי לייבם. ק"ל דהא אנן לא פרכי' אלא דליתני אוסרות במקום פוטרות ושאר מתני' כדאית' מן החליצה ומן הייבום וי"ל דה"ק דאי תנא אוסרות לא הוה מצי למתני לא אוסרות ליבם ה"א דמחלץ חלצן ומשום דלא פריש לן אמאי לא מצי למתני חליצה בהדי אוסרו' פרכי' ליתני אוסרו' לחלוץ נמי ומהדרי' אוסרות לחלוץ מאי קא עביד כלומ' מאי איסור יש בחליצה אלא שהוא מעשה לבטלה ופרכי' אלמה לא הא אית בה איסורא משום שאם אתה אומר חולצת מתייבמת כיון דבמקום מצוה פי' אלא קאמרי ודכותא בתלמודא טובא:

ליתני מן היבום לחודיה פי' שהוא עיקר המצוה וממילא שמעי' לחליצ' דהא חליצה בתר ייבום כתיבה הא מחלץ חלצן פי' צרות ערוה מיה' דמביאה הוא דדחו ליה עריות מדכתב לצרור לגלות ערותה א"כ מן החליצה לחודה פי' דודאי כיון דלא סלקא לחליצה לא סלקא לייבום דליכא מאן דסבר שתהא עולה לייבום ולא תהא עולה לחליצה וקרי בי רב ומניינא דסיפא לאתויי מאי דכי הדר דקתני הרי אלו ודאי למניינא נחית. למעוטי דרב ודרב אסי פי' רב דאמ' צרת סוטה אסורה ורב אסי דאמ' צרת אילונית אסורה ולדידהו ודאי הרי הן כעריות צרותיהם פטורות מן החליצה ומן היבום והכי מוכח מדפרכי בסמוך ולרב אסי ליתנינהו והיינו נמי דפרכי' ולרב ולרב אסי מאי ואם איתא דלדידהו בעו חליצה הא מיעט להו מדין חליצ' מיהת דא"ל צרות עריות שבמתני' פטורות אף מן החליצה והצרו' הללו צריכו' חליצה אלא ודאי כדאמרן ויש שסוברי' דלא אמרי' הכי אלא משום צרת אילוני' דרב אסי אבל צרת סוטה לרב חייבי לאוין הוא ומדאוריתא בת חליצה וייבום ורבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ומ"מ צריכה חליצה ולקמן בדוכתא יתבאר בס"ד:

ודאמרינן דתנא קתני מניינא למעוטי פרש"י למעוטינהו לגמרי דלתנא דמתני' עולות לייבום צרותיה' וכ"ש לחליצה אבל יש שפירש דלתנא דמתני' צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו מותרת אפי' להתייבם כדאסיקנא לקמן דבצרותיהם לא גזרו כלום וכן דעת רבי' הר"ם ז"ל ונכון הוא ומיהו רש"י פי' דאפי' למאן דאסר בהו לקמן מודו דבעו חליצה וכיון שכן אף לדידהו שפיר מיעט להו תנא או צרת ממאנת פי' מיבמ' דיבם או צרת מחזיר גרושתו פי' דצרת ממאנ' וצרת מחזיר גרושתו צריכות חליצה מדאורייתא ואפי' לייבום חזו מדאוריי' אלא דאפקעוה רבנן משום גזירה וכדפרש"י ז"ל אבל יש שפי' וכו' לעיל ולרב ולרב אסי ליתנינהו פי' ליתני צרת סוט' וצרת אילונית כיון דלדידהו פטורות מן החליצה ומן הייבום ופרקי' לפי שאינן כצרות צרה פי' שהרי לכל האחי' היבמים הם אסורות והא דלא פרכי' ולמאן דאסר צרת ממאנ' וצרת מחזיר גרושתו דלתנינהו א"כ למעוטי מאי משום דהא ידעי' ודאי שאפי' למאן דאמר צרותיהם אסורו' צריכות חליצה מיהת ואפי' הן עצמן צריכות חליצה דאפי' מחזיר גרושתו דחייבי לאוין בעלמא הוא יכול שאני מרבה אף בעריות ק"ל ליתני שאני מרבה לט"ו אלו שלא במקום מצוה י"ל דתנא ברא סירכא דמתני' נקט דקתני התנא שלא במקום מצוה בשש עריות ומיהו להכי קתני דבריו שאין צרה אלא מאח לתת טע' לאלו כדי שנלמוד מהם לט"ו שלא במקום מצוה דאי לא למה ליה למתני' אין צרה אלא מאח כיון דקאי להתרא אלא ודאי כדאמרי' וכדפי' ז"ל:

כבר ביארנו שאין איסור בצרת ערוה אלא במקום אח ומכיון ששנה פוטרת נשאר האיסור מאיליו מצד אשת אח שלא במקום מצוה ואלו שנה אוסרות היה במשמע שהערוה סבה לאיסור הצרה והיינו אוסרין צרת ערוה בכל מקום אבל עכשו ששנה פוטרות לימד שאין הערוה אוסרת אלא פוטרת והאיסור בא מאיליו בהפקע החיוב וזהו שאמרו כיון דבמקום מצוה הוא דאסירא הא שלא במקום מצוה שריא תנא פוטרות:

ולענין ביאור מיהא במה שהשיבו תחלה שאלו שנה אוסרות לא היה במשמע אלא יבום שהרי לחלוץ מאי קא עביד דניסר עליה והייתי אומר שתחלוץ והקשה שאף החליצה יש בה מקום ללשון איסור מפני שאם אתה אומר חולצת מתיבמת יש שואלים בה והלא בכמה מקומות שנינו חולצת ולא מתיבמת ואין חוששין שמא תתיבם ואינה שאלה שכל שיש בה סרך זיקה על כל פנים תחלוץ להתירה לעלמא ומחשש שמא תתיבם אין מעגנין אותה לעולם אבל זו שפטורה לגמרי אף הוא יכול לשנות בה לשון איסור שאף החליצה יש צד שאיפשר להפיל עליה לשון איסור מחשש יבום הואיל ואין החליצה צריכה לה להתירה לעלמא ובחדושין האריכו בה הרבה ללא צורך:

זה ששנינו פוטרות מן החליצה ומן היבום ולא שנה מן היבום לבד טעם הדבר שלא לטעות להזקיקה לחליצה ובא ללמד שכל שאינו עולה ליבום מן התורה אינו עולה לחליצה וכשאמרו חולצת ולא מתיבמת משום ספק זיקה הוא או בקצת נשים שזקוקות מן התורה וגזרו בהן חכמים שלא ליבם או בקצת נשים שפטורות לגמרי וחכמים הזקיקום לחליצה כמי שקדש אחות יבמה על הדרך שיתבאר ומצות יבום קודמת למצות חליצה כמו שיתבאר במקומות שבמסכתא זו:

אמר רבא אתיא הנה הנה לאיסורא. בבתו מאנוסתו מבתו מנשואתו ובקרא דערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה כתיב אישות ולשון אישות ע"י קדושין משמע. וא"כ (ס"ל) [היינו] נשואין. וקשה דאישות משמע שיש בה ביאה וא"כ נכנסה לחופה ולא נבעלה לא יהא בה איסור וזה לא יתכן. לכן נ"ל משום דגבי אשה כתיב שאר דכתיב א) שארה הנה ואין שאר אלא מן הנשואין אבל בלא ביאה שפיר קרויה שאר כיון שיש בה נשואין. הלכך מרבינן שפיר נכנסה לחופה ולא נבעלה כיון שיהיה יורש אותה משום קרא דלשארו אע"ג דלא נבעלה דנשואין קורבה הן ומקרו שאר:

ואתיא זמה זמה בתו מנשואתו מחמותו לשריפה ובתו מאנוסתו לשריפה מבתו מנשואתו מהנה הנה:

ואין להקשות א"כ הול"ל ואתיא הנה הנה. וי"ל דיליף בתו מאנוסתו מבתו מנשואתו מה להלן הנה וזמה עמו אף כאן הנה וזמה עמו:

אי תנא אוסרות הוה אמינא מחלץ חלצה. וא"ת היכי מצי למימר כן דלמא הוה תני אוסרות מן החליצה ומן הייבום. וי"ל דרוצה לומר ולתני אוסרות לבד והדר פריך ולתני אוסרות לחלוץ וקאמר לחלוץ מאי קעביד הלא לא שייך איסור בחליצ' [והדר] קאמר אלמה לא שייך בה שפיר איסור שאם אתה אומר חולצת מתייבמת וקאמר כיון דבמקום מצוה אסירא צרה היכא שהערוה נשאת לאחין ושלא במקום מצוה כגון שנשאת לאדם מן השוק שאינו אחיו צרתה שריא מש"ה תני פוטרת דאי תניא אוסרות משמע שאיסור ערוה עומדת לעולם על הצרה והוה אסרינן [גם] שלא במקום מצוה דאמרינן השתא במקום מצוה אסירא שלא במקום מצוה לא כ"ש אבל השתא דתני פוטרות משמע שהערוה פוטרת הצרה ממצות יבום ועושה אותה כמאן דליכא מצוה ואסירא כאשת אחיו שלא במקום מצוה אבל היכא דליכא יבום לא עביד ערוה מידי ושריא צרה. ואם תקשי היאך נוכל לומר דאי היה תני אוסרות דאפילו שלא במקום מצוה נמי אסירי הא תני במתני' מן החליצה ומן הייבום אלמא דלא מיירי אלא במקום מצוה אלא ב) כדפי' הקונטרס דילפינן לה מכ"ש קמ"ל הא דתני פוטרות דמשמע שבשביל הערוה אין הצרה נאסרת כלל שלא במקום מצוה:

וא"ת אפילו תנא מן הייבום לחודיה הוה ידענא דאינה חולצת מדתני פוטרות כדאמר לעיל וי"ל דה"פ לעיל אי תנא אוסרות הוה אמינא אוסרות לייבם. אבל מחלץ חלצה בעל כרחה קמ"ל פוטרות דאינן חולצות והכא ה"פ הוה אמינא מחלץ חלצה אם היא רוצה קמ"ל כל העולה וכו' דאינה חולצת מן התורה דהכי משמע קרא דאם לא יחפוץ וגו' ובאו השערה אבל אם אינו יכול ליבם אין לב"ד לעסוק בזה אפי' אם היא רוצה. וכל היכא דקאמר חולצות ולא מתייבמות מיירי מדרבנן דמטעם ספק אין לפוטרה בלא חליצה:

ולתני מן הייבום ומן החליצה א"נ מן החליצה לחודה וקשה דהא אדרבה פסק ליה השתא דיבום הוי עיקר ואי גריס ליה יש ליישבו א"נ מן החליצה לחודה ומינה שמעינן דפטורה מיבום דאי לא מפטרא מיבום לא מפטרא מחליצה דכל העולה ליבום עולה לחליצה ומשני אבא שאול היא ולהכי תנא מן החליצה ומן הייבום להודיענו דמצות חליצה קודמת למצות יבום:

גמ' כולהו נמי מדרשא אתו כו' פי' והדרא קושיין לדוכתא כיון דכהדדי נינהו חמותו דחמירא דעיקר שריפה כתיב בה ליתני ברישא ועוד כלתו ליתני בתר חמותו ומיהו בהא דמשני עיקר איסורא מדרשא אכתי לא יתורץ ליתני כלתו בתר חמותו אלא שהמתרץ לא אסיק כאן מלתיה כיון דלא קאי האי תירוצא ולקמן מסיק למלתיה דקאמר ובדין הוא דליקדמיה לכלתו כו' כפרש"י שם משום דחמירא טפי ולפירוש התוס' צריך עיון לקמן:

שם אי תנא אוסרות ה"א אסורות לייבם אבל מיחלץ חלצה קמ"ל כו' ופי' דודאי אי הוה תני אוסרות סתם הוה קא מפרשינן ליה אף שלא במקום מצוה אלא דהמקשה קאמר דליתני אוסרות לייבם כמו שפירשו התוס' ואהא קא משני דאי נמי הוה קתני הכי ה"א דאסורה לייבם ומטעם דשלא במקום מצוה נמי אסורה ולא קתני אסורה לייבם אלא למידק מיניה דמחלץ חלצה קמ"ל ואהא קפריך דליתני אסורה לחלוץ ומשני דאי נמי הוה קתני הכי ה"א אכתי דמש"ה קתני אסורה לחלוץ לרבותא דאפילו במקים מצוה אסורה ומכ"ש שלא במקום מצוה דאסורה כמ"ש התוס' קמ"ל פוטרות זהו הנראה לנו מתוך סוגיא דשמעתין ואין להאריך:

גמרא כולהו נמי מדרשא וכו'. עי' בחדושי אך לדידי קשה הלא משמעות לישנא דמקשן שאמר אי הכי ליתני וכו' משמע היינו דוקא אי תימא דחומרי חומרי נקט ועכשיו שהמתרץ אמר אלא וכו' משמע דלא קאי סברא דחומרא נקט ואם כן מאי קא מקשי כולהו נמי כו'. אך נראה דהמקשה הקשה על לשון של המתרץ אלא בתו כיון דאתיא מדרשא וכו' והוא כוונת התוספות ג"כ שאינו מפרשים כפרש"י גבי ובדין הוא דליקדמה לכלתו משום חומרי וכו' אפי' לפי' ר"י י"ל דהתרצן מעצמו קאמר אפי' תימא דסברא דחומרי נקט כו' סברא מעליא אפ"ה אינו קשה דליקדים לכלתו ודו"ק:

[שם מאי אירא דתנא פוטרות וכו'. הרבה יש לדקדק בשיטה זו ואין בידי שום מפרש אחר לעיין אך בחידושי הלכות ובמ"ק ומ"ב כתב מ"ש ובעיני נראה לפרש דודאי המקשן שמקשה מאי איריא כו' אינו מקשי דליתני אוסרו' לבד ולא ליתני מן החליצה ומן הייבום דאם כן ה"ל לאקשויי ב' קושיות אחד ליתני אוסרות ואחד לא ליתני מן החליצה ומן הייבום גם אין לפרש דמקשה דליתני אוסרות לייבום לבד כפי משמעות ל' התוספות דא"כ ה"ל העיקר חסר אך דודאי מקשה ליתני אוסרות מן החליצה ומן הייבום והמתרץ השיב לפי סברתו שמתרץ אחר כך דלא שייך למיתני אוסרות על חליצה ולכן השיב נמי השתא דאי הוי תני אוסרות ה"א מיחלץ חלצה וכו' ופריך אין כוונתו להקשות דליתני אוסרות לבד רק ליתני גם מן החליצה ומן הייבום רק במקום פוטרות ליתני אוסר' והשיב לו דלא אפשר למיתני אוסרות על חליצה ממילא אי הוה תני אוסרות לא היה יכול למיתני חליצה ויש מקום לטעות דמחלץ חלצה ואחר כך חזר ומקשה דודאי אי הוה תני אוסרות דלא שייך כלל אחליצה ויש מקום לטעות דמחלץ חלצה אבל לתני פוטרות מן הייבום וא"כ מהיכי תיתי לטעות דמחלץ חלצה ואי משום דתני מן הייבום לבד היינו טעמא דעיקר המצוה היא בייבום ומתרץ דגם בזה יש קצת מקום לטעות ומצורף לזה דקמ"ל כאן לארויי שבכל מקום שתלוי זה בזה כל העולה לייבום וכו' לאפוקי לעיל מספיק זה התירוץ לבד מיחלץ חלצה וכו' ודו"ק היטב מהר"ם יצ"ו]:

שם קמ"ל כל העולה לייבום עולה לחליצה. ופרש"י כל היכא דאמרי' חולצת ולא מתייבמת משום ספיקא הוא עכ"ל לאו דוקא משום גזרה אחרת כדקתני במתני' וכל היכולה למאן כו' חולצת ולא מייבמת משום דנראית כצרת ערוה ולהכי לעיל דקאמר ה"א אסור לייבם אבל מיחלץ כו' ולא קאמר נמי הכי דקמ"ל כל העולה לייבום כו' דלא שייך למימר הכי אלא היכא דמדינא ליכא ייבום כי הכא דקתני פוטרות אבל אי הוה קתני אסורה לייבם ודאי דהוה אפשר בחליצה ודו"ק:

רש"י בד"ה [אתיא כו'] בתו מאשתו צ"ל דבתו כו' ולשון אישות ע"י כו' כצ"ל:

בד"ה כיון דבמקום כו' שיש לו בנים הס"ד:

גמרא לתני מן היבום לחודיה. נ"ל משום דלשון יבום הוא שם כללי (ר"ל כולל חליצה ויבום) עי' רש"י לקמן (י ב) ד"ה וח"ל בני חליצה ויבום נינהו וגם שם פרטי (ר"ל ליבום ממש) וכה"ג כתבתי בב"מ (י) ובמ"ר נשא פ"ט אות י' עשו"ש לכן אף שכבר תירץ לו אי תנא אוסרות (היינו אוסרות ליבום כמש"כ התוס' והמהרש"א) ה"א אסור לייבם כו' קס"ד דהוא משום דלשון אוסרות נופל יותר על יבום ממש וכדמסיק מאי קעביד אבל פוטרות דנופל שפיר גם על חליצה הוה ס"ד דשפיר היינו מפרשים אותו בשימושו הכללי:

שם וליתני מן היבום ומן החליצה. עפרש"י ועוד נל"פ דהכי שפיר טפי בלישנא דלא זו אף זו:

גמ' אם אתה אומר חולצת מתיבמת. לקמן דף לא ע"א קדושין דף ס ע"א:

רש"י ד"ה ה"א מיחלץ חלצה וכו' וכל היכא דאמרי'. עי' לקמן ד' כא ע"א וצע"ק:

גמרא מנינא דרישא (דקתני ט"ו נשים פוטרות צרותיהן) למעוטי מאי ומנינא דסיפא למעוטי מאי, למעוטי דרב (דאית ליה צרת סוטה פטורה) ודרב אסי (דאית ליה צרת אילונית פטורה).
קשה לי למ"ש התוס' פ"ק דגיטין (דף ה' ע"א) ד"ה בשניסת, דלא שייך לומר מנינא למעוטי, מאי דבלא"ה לא מצי למחשביה, וכ"כ בפ' כל היד (נדה דף יח ע"ב) ד"ה האמר, והרי הכא לא מצי למחשביה כיון דאינן בצרת צרתה.
ולומר דרב לא ס"ל להא, אלא דאף מה שאינה בצרת צרתה ראויה למחשביה מ"מ תיקשי דהא אמרינן בסמוך, ואי לא ס"ל בהדדי חדא למעוטי דחבריה, והדר מקשינן לרב ולר"א ליתנינהו (במתניתין צרת סוטה ואילונית בהדי הנך) ומשני לפי שאינן בצרת צרתה א"כ לכל אחד מאי דלא חשיב דינא דידיה על כרחך משום דאינה בצרת צרתה וא"כ האיך אמרינן דמנינא למעוטי דחבריה הא בלא"ה לא מצי למחשביה:

תוס' ד"ה מקמי. ז"ל אבל אין לומר דוקא לגבי אשת אחיו שלא היה בעולמו אבל לגבי אשת אחיו מאמו לא דבאשת בנו איפלג דרא כדאשכחן לענין עדות בב"ב (דף קכח א) דאפי' מאן דמכשר באבא דאבא פסיל בן אחיו דע"כ לענין עריות אשת בנו קרובה טפי מאשת אח שהבן כרעיה דאבוה הוא דקחשיב בתו ובת בתו קרובי עצמו טפי מאחותו עכ"ל . ויש להבין מה דחילקו התוס' בין פסולי עדות לבין איסורי עריות.
ונראה דשאני עדות מעריות כי יסוד הפסול דקורבה בעדות הוא קורבה בדעת וכדאיתא במס' סנהדרין (דף כח:), כלומר שהקרוב שהוא פסול לעדות מקורב יותר באהבתו ובדעתו לקרובו הנידון מלאדם אחר. ונראה שאין פסול הזה דקורבה חל מחשש משקר, כי גם משה ואהרן פסולים כקרובים זה לזה, ובודאי לא ישקרו, אלא דגזיה"כ היא שהקרובים בדעותיהם פסולים להעיד זה לזה, וגם בלי חשש משקר. והא ראיה דיסוד הפסול הוא קורבה בדעת, דיעויין בב"ב (דף קכח. ובתוס' ד"ה לית) דנחלקו הרשב"ם ותוס' לפי מסקנת הסוגיא, שלרשב"ם בני בנים עד אלף דורות פסולים להעיד לזקנם בדור הראשון דבן הוא ירך אביו. וכ' על זה בתוס' שם וז"ל ואין נראה לר"י כיון דאיתפלג דרא כ"כ עכ"ל. ונראה דס"ל להר"י דאע"פ דלענין ירושה דין בן ירך אביו חל עד סוף כל הדורות מ"מ פסול עדות אינו חל רק עד הדור השלישי - לבן הבן - ולא יותר, כיון דהדורות אחרי כן אינם קרובים בדעת לזקנם בדור הראשון. ועוד נראה להביא ראיה ליסוד זה אפילו מהרשב"ם בעצמו, כי בשיטת מר בר רב אשי (שם) שהכשיר עדות באבא דאבא מדייק הרשב"ם (בד"ה באבא דאבא) וכתב ז"ל שיעיד הבן לאבי אביו כגון בן חנוך מעיד לראובן דהיינו שלישי בראשון עכ"ל, ומשמע שסובר שמר בר רב אשי מודה שהזקן אסור להעיד לבן בנו, ורק שהבן בנו כשר להעיד לזקנו. וקשה מה נ"מ למר בר רב אשי בין שלישי בראשון דכשר להעיד לבין ראשון בשלישי דפסול להעיד, וע"כ נראה שיסוד הנ"מ הוא בקורבה בדעת, כי הנכד מדור השלישי אינו קרוב בדעתו לזקנו ולפיכך כשר להעיד לו, ואילו הזקן קרוב בדעתו לנכדו, ולפיכך פסול להעיד לו.
תוס' מפרשים דכלתו קרובה טפי מאשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו משום שבן כרעיה דאביו. ומאידך רש"י (ד"ה דלאו) אינו מפרש הכי אלא משום דכלתו חמורה טפי מינייהו. וצ"ע למה לא פירש רש"י כתוס'.
ונראה דרש"י סובר שדין בן כרעיה דאביו חל בנוגע לירושה, שבנו קודם לכל יורשיו⁹⁴, אבל לא לענין עריות, שבעריות ס"ל לרש"י שאין בתו קרובה יותר מאחותו, ששווין הן בקורבת שאר בשר דעריות. ולפי"ז יש לעיין בדין גאולת קרובים במוכר אחוזה ובעבד עברי הנמכר לגוי שהדין הוא שהקרוב קרוב קודם הוא לגאול, האם לרש"י הולכים לפי סדר הקרובים בירושה או לפי הסדר בעריות, וצ"ע.
גמרא. מאי קעביד אלמה לא אם אתה אומר חולצת מתייבמת. בביאור הגמרא נראה, שהקושיא "מאי קעביד" מתכוונת להקשות שאין להטיל איסור על היבם שעושה מעשה חליצה, דאיזה איסור קעביד, הרי חליצת הנעל במקום שאין זיקה מעשה קוף בעלמא הוא.
והגמרא ממשיכה - "אלמה לא וכו'" - ר"ל דנהי שאין לאסור את היבם שאינו עושה אלא מעשה קוף, אמנם ניתן לאסור לבי"ד, שהרי חליצה זקוקה לבי"ד, ונוכל לאסור את הבי"ד מלסדר את החליצה. ועוד דמעשה בי"ד הוי חלות שם, שאינו מעשה קוף בעלמא, וניתן לאוסרו מדרבנן.
רש"י ד"ה כיון. מפורש ברש"י שאין צרת הבת חלות שם ערוה בפני עצמה אלא משנפטרה הצרה ע"י הערוה ממילא אסורה היא על היבם באיסור אשת אח. וכמו"כ כ' רש"י להלן (ד"ה משום הכי תנא פוטרות), ועיין בשיעורים למעלה (דף ב. תוס' ד"ה עד סוף העולם).
רש"י ד"ה משום הכי תני פוטרות. ז"ל דאי תנא אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח וק"ו שלא במקום מצוה עכ"ל. ר"ל דה"א דהבת אוסרת את הצרה בשם איסור חדש של צרת הבת המהוה איסור ערוה בפני עצמו, ובהתאם לכך צרת הבת תהיה אסורה אף שלא במקום מצוה, משום דבכל מקום הבת אוסרתה.
בא"ד. אבל פוטרות לא משתמע איסורא משום צרתה של בת אלא הבת פוטרתה מייבום ואיסורא שכיב עלה ממילא דהויא באיסור אשת אח שיש לה בנים ומשום אשת אח הוא דמיסתר שלא במקום מצוה דליכא איסור אשת אח עלה שריא עכ"ל. ר"ל שצרת הבת אינה איסור ערוה חדש שחל בפני עצמו, אלא דהצרה פטורה מיבום מחמת הבת וממילא אסורה היא באיסור אשת אחיו.
ולפרש"י השקלא וטריא שבגמרא הוא דאילו היה תני אוסרות אז היינו נוקטים שצרת הבת מהוה חלות שם איסור ערוה בפני עצמה, ואילו עכשיו דתני פוטרות צרת הבת נאסרה באיסור ערות אשת אחיו בלבד ולא באיסור ערוה חדש.
גמרא. ה"א מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה. ועיין ברש"י (ד"ה ה"א כו') דכ' וז"ל מיחלץ חלצה שלא להפקיע מצות יבום אבל יבומי לא משום גזיה"כ דלצרור עכ"ל. פי' דסד"א דמגזיה"כ דלצרור למדים שאין העשה דיבום דוחה את הל"ת שיש בו כרת דאחות אשתו, ומ"מ הערוה נופלת ליבום בזיקה שלמה ליבם ומשו"ה תחלוץ, קמ"ל שכל העולה וכו' שכל הזיקה פקעה, שמי שאין בה קיום יבום אינה בת זיקה.
אך יעויין בשיעורים למעלה (דף ב. ד"ה חמש עשרה נשים כו') שהבאנו בשם הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום הל"ח - י') שיסוד הפטור דערוה מיבום ומחליצה הוא משום שאינה בת אישות, ומשו"ה זיקה לא יכולה לחול בה, כי זיקה מהוה חלות של אישות וערוה אינה בת חלות אישות. ולפי"ז צע"ק בביאור הס"ד דהגמרא דערוה תזדקק לחליצה ולא ליבום, הרי אינה בת זיקה מכיון דאינה בת אישות.
ונראה לבאר דהנה יעויין במנין המצוות בתחילת הלכות אישות לרמב"ם שכ' וז"ל א) לישא אשה בכתובה וקידושין עכ"ל. וצ"ע הרי לרמב"ם חיוב הכתובה הוא תקנה מדרבנן (וכמוש"כ בפ"י מהל' אישות הל"ז), וא"כ למה כתב שהמצוה מדאורייתא היא לישא אשה בכתובה וקידושין. ונ"ל שמה שהרמב"ם כתב כאן "כתובה" אין בכוונתו דוקא לכתובה שתיקנו החכמים אלא מתכוון לנישואין, וקרא לנשואין "כתובה", וסובר שהמצוה מדאורייתא של "כי יקח" כוללת לישא אשה בקידושין ובנישואין⁹⁵. ובכך מבואר אף מה שכתב הרמב"ם להלן במנין המצוות (שם בריש הל' אישות) וז"ל ב) שלא תבעל אשה בלא כתובה ובלא קידושין עכ"ל, וצ"ע שהרי חיוב כתובה הוא רק מדרבנן, אלא שאף כאן כוונת הרמב"ם היא לנישואין. ולפי"ז שיטת הרמב"ם היא שיש איסור מדאורייתא לארוס לבעול את ארוסתו קודם הנישואין. וכן משמע מפשטות לשון ברכת האירוסין דאמרינן "וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות", ומשמע שכמו שעריות אסורות מן התורה אף ארוסות אסורות מן התורה. ונראה דאליבא דהרמב"ם נהי דהלאו של "לא תהיה קדשה" פקע עם האירוסין, וכמוש"כ בפ"א מהל' אישות (הל"ד) וז"ל כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה עכ"ל, אך איסור העשה "כי יקח איש אשה" עדיין חל והוא האוסר את הארוסה לארוס אחרי הקידושין קודם הנישואין⁹⁶.
ולפי"ז נראה שעיקר חלות האירוסין הוא לאסור את הארוסה על אחרים, וכדאיתא במס' קידושין (דף ב:) שהמקדש אוסר את ארוסתו על כולי עלמא כהקדש, ומשום כך האיסור קדשה פקע, דלא מקריא קדשה אלא במותרת לכל ומזנה עם זה. אבל ארוסה שאסורה אכ"ע ומיוחדת דוקא לארוס אינה נקראת בשם קדשה וביאתה עם הארוס אינה ביאת זנות. אך האירוסין אינן מתירין את הארוסה לבעלה, דעדיין חל איסור עשה ד"כי יקח איש אשה", והנישואין הן המתיר של האשה לבעלה. ויוצא איפוא שקיימים שני דינים באישות דעלמא: א) דין אוסר לעלמא דהיינו האירוסין; ב) דין מתיר לבעל דהיינו הנישואין.
ועל דרך זה יתכן שזהו גם הביאור בהו"א בגמ' אליבא דהרמב"ם, דבאמת הגמרא שפיר ידעה מלכתחילה שערוה אינה בת אישות דזיקה, אלא דסד"א שיש לחלק בין הזיקה דאישות האוסרת את היבמה לכל העולם כולו לבין הזיקה המתרת אותה ליבם. דנהי דערוה אינה בת זיקת אישות להתירה ליבם, מ"מ סד"א דתחול בה זיקה האוסרתה על כל העולם ומחלץ חלצה⁹⁷, קמ"ל דזיקה אינה חלה בה כלל, לא זיקה המתרת ליבם ולא זיקה האוסרתה על כל העולם כולו.
ויעויין ברש"י (למס' סוטה דף ו. ד"ה מי קרמינן כו') שכתב שאם היבם בא על יבמתו שהיתה סוטה ספק של אחיו שמת, ושדינה הוא שחולצת ולא מתייבמת, שעובר על איסור אשת אח. ולכאורה יוצא אליבא דרש"י, שבסוטה ספק אין חלות זיקה המתרת את האיסור של אשת אח ליבם, ואעפ"כ חלה בה זיקה לאוסרה לשוק ולהזקיקה חליצה. ואף בחייבי לאוין ועשה - כגון באלמנה לכ"ג - דנו האחרונים אם הכ"ג יבא עליה, האם הוא יעבור על איסור של אשת אח או לא⁹⁸. ואם ננקוט שעובר על איסור אשת אח, לכאורה אנו מוכרחין לומר שחלה בה זיקה לאוסרה לשוק ולחייבה בחליצה, אבל זיקה המתרת אותה ליבם לא חלה. ולפי השיטות האלו ולפי הרמב"ם ניתן לחלק בין יבמתו ערוה לבין אלו היבמות שחולצות ולא מתייבמות. כי יבמה שהיא ערוה אינה בת אישות, ולכך לא חלה בה זיקה כלל לא להתירה ליבם ולא לאוסרה לשוק. ואילו שאר היבמות הנ"ל הויין בנות אישות, אלא שמופקעות מקיום יבום, ומש"ה לא חלה בהן זיקה המתרת אותן ליבם, ואילו זיקה האוסרתן לשוק חלה בהן, ולכן דיניהן שחולצות ולא מתייבמות. ומשו"ה אם היבם בא עליהן הרי הוא עובר על איסור אשת אח, כי אין להן זיקה להתירן ליבום ויש להן זיקה רק כדי לאוסרן לשוק.
אמנם יתכן דשיטת רש"י והאחרונים הסוברים שיש איסור אשת אח ביבמות האלו שדינן שחולצות ולא מתייבמות אינו משום חסרון זיקה, אלא משום שסוברים שהמתיר של איסור אשת אח ליבם אינו חלות הזיקה אלא קיום מצות היבום⁹⁹. ומאחר שביבמות האלו אין קיום מצוה, לפיכך כשהיבם בא עליהן הרי הוא עובר על איסור אשת אחיו.
ובסברא זו הרווחנו עוד דבר. דהנה הדין הוא שצרת אלמנה לכ"ג מתייבמת, ואילו בצרת סוטה ספק ובצרת מחזיר גרושתו יש דעות בגמרא שאף צרותיהן חולצות ולא מתייבמות (עיין לקמן דף יא:). וצ"ע מאי שנא דיני צרות אלו מדין צרת אלמנה לכ"ג. ולפמשנ"ת י"ל שבאלמנה לכ"ג חלה זיקה גמורה בין לחליצה ובין ליבום, אלא שמעשה היבום נאסר כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולכן היבם עובר באיסור אשת אח כיון שאינו מקיים מצות יבום, והמצוה מתרת את האיסור. ומ"מ צרתה מתייבמת, משום דהאלמנה נפלה לכ"ג בזיקה גמורה, וכשאין חסרון בזיקת היבמה, צרתה מתייבמת¹⁰⁰. מאידך במחזיר גרושתו ובסוטת ספק הדעות האלו בגמרא סבורות שאינן נופלות לזיקת יבום אלא רק לזיקת חליצה, דיתכן זיקה שחלה לאוסרה לשוק ושמחייבת חליצה שאינה מתרתה ליבם. ולכן כיון שהיבמה אינה נופלת בזיקה המתרת, אף צרתה כמוה אינה נופלת בזיקה המתרת, ונופלת בזיקה האוסרת לשוק בלבד, ומפני כך דין הצרה שוה לדין היבמה וחולצת ולא מתייבמת. ועיין להלן בשיעורים (לדף יא:) בסוגיות דמחזיר גרושתו וסוטה, ואכמ"ל.
גמרא. כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה . עיין בשיעורים למעלה (דף ב. ד"ה חמש עשרה נשים כו') שהבאנו ג' שיטות:
א) שיטת הרמב"ם
לפי הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום הל"ח - י') זיקה מהוה חלות של אישות, ומאחר שערוה אינה בת אישות לפיכך אינה בת זיקה, ומשום כך פטורה מיבום ומחליצה. ואילו חייבי לאוין ועשה (כגון אלמנה לכ"ג) דהויין בנות אישות, זיקה חלה בהן, אלא שאסור לייבמן משום שאין עשה דיבום דוחה ל"ת ועשה, ולפיכך חולצות ולא מתייבמות.
ב) השיטה שבמאירי
לפי שיטה אחת במאירי (לקמן דף כ:) אף אלמנה לכ"ג פטורה מדאורייתא מיבום ומחליצה וחולצת רק מדרבנן בלבד, כי הדין דכל העולה וכו' חל נמי מן התורה בנוגע לחייבי לאוין ועשה. ויסוד ההלכה הוא שכל יבמה שאינה בת קיום מצות יבום פטורה אף מחליצה. אלא דלפי"ז צ"ע בדין היבמות של מחזיר גרושתו (לקמן דף יא:), סוטה ספק (לקמן דף יא:), ומעוברת לאביי אליבא דר' יוחנן (לקמן דף לה:), שכולן חולצות ולא מתייבמות, ולכאורה משמע דדינן לחלוץ הוא דין דאורייתא¹⁰¹, ומ"ש מאלמנה לכ"ג, דמדאורייתא לא חולצת ולא מתייבמת, וצ"ע.
שיטת התוס'
תוס' (לקמן דף כ: ד"ה גזירה) סוברים שגזיה"כ "יבמתו" מרבה אלמנה לכ"ג מדאורייתא לחליצה ולא ליבום, ואילו גזיה"כ "אם לא יחפוץ האיש לקחת" ממעטת ערוה בין מיבום ובין מחליצה. ואליבא דהתוס' הדין דכל העולה וכו' אינו כלל שחל בכל היבמות אלא מהוה הלכה מיוחדת שחלה בנוגע לערוה בלבד. ועיין בשיעורים לעיל (דף ג. ד"ה ה"א מיחלץ) שהבאנו דיון בין האחרונים אליבא דהתוס' האם היבם שבא על חייבי לאוין ועשה עובר על האיסור דאשת אח או לא עיי"ש. וע"ע בשיעורים למעלה (דף ב. לתוס' ד"ה עד סוף העולם חלק ג' אות ב').
רש"י ד"ה ה"א מיחלץ. ז"ל וכל היכא דאמרינן חולצת ולא מתייבמת משום ספיקא הוא עכ"ל. עיין בגליון הש"ס. וצ"ע על רש"י מאלמנה לכ"ג, מחזיר גרושתו, סוטה ספק, ומעוברת לאביי אליבא דר' יוחנן שכולן חולצות ולא מתייבמות, ואין חליצתן משום ספק אלא מעיקר דיניהן לחלוץ ולא להתייבם. ויתכן שרש"י כאן סובר כמאירי שמדאורייתא כולן פטורות בין מחליצה ובין מיבום אלא שחולצות רק מדרבנן, וצ"ע.
גמרא. אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום. אבא שאול אומר שכל הכונס יבמתו לשום נוי ולשום אישות כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר (לקמן דף לט:). ונראה דלאבא שאול קיום מצות יבום מתרת את האיסור דאשת אחיו ולא עצם חלות הזיקה, ולכן אם אינו מתכוין לשם קיום המצוה בשעת היבום ולא מקיים את המצוה אין לו היתר ופוגע בערות אשת אחיו¹⁰².
ומאידך בדעת חכמים (שם) האומרים יבמה יבא עליה מכל מקום יל"ע האם סוברים שקיום המצוה מתיר, אלא שמקיים את המצוה אפילו כשאינו מתכוון לשם מצות יבום, או"ד שסוברים שחלות הזיקה מתרת את האיסור בשעת הנפילה ליבום ואפילו בלי קיום מצות יבום כלל. ועיין למעלה בשיעורים¹⁰³.
⁹⁴ כדחזינן דהבן יורש את אמו ואין האם יורשת את בנה ומהלכות אחרות בהל' נחלות ואכמ"ל.
⁹⁵ ויתכן להטעים ביאור זה קצת יותר, שהרי שלשה חיובי הכתובה הרי הם חיובים מדאורייתא דהיינו שאר כסות ועונה, וכדאיתא ברמב"ם (פי"ב מהל' אישות הל"ב), ונכללו בעשרה חיובי הכתובה שחייב הבעל לאשתו משנכנסה לחופה. ולכן הרמב"ם כינה נשואין כתובה בהלכותיו. וע"ע בשיעורים לקמן (דף ד א) ד"ה אנוסת בנו ובהערות שם.
⁹⁶ יעויין בשיטה מקובצת לכתובות (דף ז ב) שכ' וז"ל שיטה ישנה אסר לנו את הארוסות מדכתיב חופה באורייתא כו' וכיון דבעיא מסירה לחופה ש"מ דלא קניא לה לגמרי, הלכך הויא לה כארוסת אחר לגביה ואסירא ליה כדין אשת איש כך פירשו הרא"ה והרשב"א עכ"ל, וכתב שארוסתו אסורה על הארוס משום איסור אשת איש, והוא פלא.
⁹⁷ צע"ק בהו"א זו דמ"ש קידושי ערוה שאינן חלין לאוסרה מזיקה דסד"א שחלה לאוסרה. ויעויין בשיעורים לקמן (דף יז ב) ד"ה אין זיקה כו' שרבינו זצ"ל דן האם זיקה הויא חלות אישות היבם או חלות אישות המת. ולפי"ז י"ל דהזיקה שהיא מתרת את היבמה ליבם מהוה אישות של היבם ולא חלה בערוה. ומאידך הזיקה האוסרתה לשוק היא האישות של המת וחלה בערוה כי לא היתה ערוה למת.
⁹⁸ עיין במל"מ דרך מצותיך חלק ג' ועוד עיין בקובץ הערות (ג: א, ד: א, כ: ח).
⁹⁹ ויתכן ששאלת מהו המתיר של האיסור דאשת אח - הזיקה או קיום מצות יבום - תלוי' בשאלה אם יבום הותרה או דחויה, כי אם הזיקה מתרת י"ל דהאיסור דאשת אח הותרה, ואילו אם קיום מצות היבום מתרת האיסור דאשת אח דחויה, עיין בשיעור הראשון למסכתין.
¹⁰⁰ עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) ד"ה תוס' עד סוף העולם אות ג'.
¹⁰¹ בנוגע לקושיא ממעוברת עיין בשיעורים לקמן (דף לה ב) ד"ה מחלוקת אביי ורבא, ובנוגע לחליצה בסוטה ספק עיין במס' סוטה (דף ה ב): "אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי תיבעי חליצה" עכ"ל, ומלישנא דגמ' משמע דחליצת סוטה ספק הוא דין דאורייתא, ואמנם סברת הגמרא הזו שייך גם במחזיר גרושתו. ברם עיין לקמן במאירי, ומשמע שהשווה דין סוטה ומחזיר גרושתו לאלמנה לכ"ג, וצ"ע.
¹⁰² לכאורה אבא שאול סובר מצוות צריכות כוונה ומפני כן מבלי כוונה משום שאינו מקיים את המצוה אינו קונה. אך לשונו "כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הוולד ממזר" משמע שאינו וודאי ומסופק בשיטתו. ולפי ביאור רבינו זצ"ל אבא שאול דוחה את המשנה (לקמן נג ב) דהבא על יבמתו בשוגג קונה. דמחייב כוונת מצוה כדי לקנותה ואינו רק סובר שלשם נוי פוסל.
¹⁰³ דף ב ב ד"ה מצות יבום כו' וכן בדף ג א ד"ה ה"א מיחלץ כו'.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

כולהו נמי. לענין פטור ייבום מדרשא אתיין מאחות אשה: עיקר איסורייהו. שאסורים משום ערוה בכל מקום בהדיא כתיב בהו אבל בתו מאנוסתו דאיירי בה במתני' עיקר איסורה מדרשא אתיא: אתיא הנה הנה. לאיסורא אתיא זמה זמה לשריפה דבתו מאשתו וכן בת בתו ובת בנו ילפא מערות אשה ובתה לא תגלה והרי בתו מאשתו בכלל בת אשתו אבל בתו מאנוסתו לא משתמעא דכתיב ערות אשה ולשון אישות דעל ידי קידושין משמע וגלי רחמנא בבת בתו ובת בנו מאנוסתו בהאי קרא ערות בת בנך או בת בתך והכא לשון אישות לא כתיב ואכתי בתו לא כתיב הכא וילפינן בג''ש כתיב הכא בקרא דאנוסה כי ערותך הנה וכתיב בקרא אחרינא דאישות שארה הנה מה התם בתו כבת בתו אף כאן בתו כבת בתו: אתיא זמה זמה. לשריפה כתיב הכא בבתו מאשתו זמה היא וכתיב בשריפה זמה היא באש ישרפו מה להלן שריפה אף כאן שריפה ובתו מאנוסתו הא ילפינן מהנה הנה מבת אשתו: ליתני אחות אשה לבסוף. דכולהו מינה ילפי' לענין פטור ייבום לקמן: להאי בבא. כל איסור [אחוותא] ליתני לבסוף ויקדים כלתו לאחותו כי היכי דתיהוי אחות אשה לבסוף: קורבי קורבי. הנך דקריב ליה טפי נקט ברישא: דקרובי עצמו. ואין בכולן קרובות כאלו: למטה דידה. דאשתו ואע''ג דהנך לאו משום קורבה דידיה אסירן ליה: למעלה דידה. חמותו ולמעלה דידיה לא מצי למיתני מידי דהא אמו לא אתיא ליה לייבום שהרי אסורה לאחיו מאביו משום אשת אביו: ותני אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו. טפי מכלתו דכלתו לאו קרובתו היא אלא מכח קדושי בנו נאסרה עליו: ובדין הוא דליקדמה לכלתו. מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו: דלאו משום קורבא הוא דאסור. כלומר וכיון דקרובין נקט ואזיל וכלתו ואשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו לאו משום קורבא דידיה הוא דאסירן ליה בדין הוא דליתני כלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו ומקמי אשת אחיו מאמו נמי משום דכלתו חמירא טפי מנייהו והוה ליה למנקט חומרי כיון דלא מצי למינקט קורבי: מאי איריא דקתני פוטרות. דמשמע פטורות הן ואי בעי מייבם: ליתני אסורות. דהא ודאי אסורות הן מאחר שאינן זקוקות לייבום וקיימי באיסור אשת אח: ה''א אוסרות. לייבום וחליצה לא משתמעא מהכא שאין איסור בחליצה והוה אמינא מיחלץ חלצי על כרחו שאין אשת אח מאב בלא בנים נפטרת בלא חליצה: מאי קעביד. והלכך לא שייך לשון איסור בחליצה אלא לשון פטור: אלמה לא. שייך [לשון] איסור הא ודאי שייך שאם אתה אומר חולצת אתי למימר מתייבמת: כיון דבמקום מצות יבום הוא דאסירה. צרת הבת וכדמפרש במתני' דמשפטרה הכתוב מזיקת ייבום קיימא ליה באשת אח שיש לו בנים: שלא במקום מצוה שריא. כגון נכרי שנעשה חתנו ולו אשה אחרת ומת מותרת אשתו לחמיו כדתנן לקמן (דף יג.) גבי שש עריות חמורות מאלו במתני': משום הכי תנא פוטרות. דאי תנא אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח [וק''ו] שלא במקום מצוה אבל פוטרות לא משתמע איסורא משום צרתה של בת אלא הבת פוטרתה מייבום ואיסורא שכיב עלה ממילא דהויא באיסור אשת אח שיש לה בנים ומשום אשת אח הוא דמיתסר שלא במקום מצוה דליכא איסור אשת אח עלה שריא: וליתני מן הייבום לחודיה. דהא עיקר מצוה היא וחליצה ממילא משתמע: ה''א מיחלץ חלצה. שלא להפקיע מצות ייבום אבל יבומי לא משום גזירת הכתוב דלצרור קמ''ל מתני' הואיל ופטרה הבת מזיקת יבום פטורה מן החליצה דכל העולה לזיקת ייבום עולה לזיקת חליצה וכל שאין עולה לזיקת ייבום פטורה מן החליצה וכל היכא דאמרינן חולצת ולא מתייבמת משום ספקא הוא: וניתני ייבום ברישא. דהוא עיקר דהא כתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת וחלצה (דברים כה) הא אם חפץ לייבם מייבם אלמא מצות ייבום ברישא: אבא שאול היא. בפ' החולץ (לקמן לט:) אבא שאול אומר הכונס יבמתו לשום נוי ולשום אישות כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר: מנינא דרישא. דמשמע ט''ו ותו לא: מנינא דסיפא. הרי אלו פוטרות דמשמע אלו ותו לא:

דילידא מן אבוך מן איתתא אוחרת או מן אמך מן גבר אוחרא ואע''ג דדרשינן (לקמן כג.) מולדת בית וגו' בין שאומרים לאביך קיים בין שאומרים לאביך הוצא מ''מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואם היא בת שניהם מק''ו הוא דילפת אבל בכלל אשה ובתה הוי שפיר בת שהיא בת אשתו כדאשכחן בפ' ד' מיתות (סנהדרין נג.) דאמו שהיא אשת אביו הויא בכלל אשת אביו ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר''י דחייב על בתה אע''ג דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע ביאה דסברא הוא דאין תלוי בביאה דהא לא מיחייב על בת אנוסתו אלמא בקידושין תליא מלתא ואין סברא לומר דבתרוייהו תליא מלתא והא דלא מיחייב על בת אנוסתו כמו שפי' בקונטרס משום דאשה ובתה כתיב דמשמע לשון אישות מדלא כתב אם ובת ומיהו בהדיא בריש נושאין על האנוסה (לקמן ד' צז.) מפרש הש''ס טעמא אחרינא דעריות שאר כתיב בהו בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר: דאמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי. יש מגיהין רב משום דרב יצחק בר אבדימי היה רבו של רב כדאמר בפרק כל הבשר (חולין דף קי. ושם) איכא תנא דאתנייה לרב כחל אחוי ליה לרב יצחק בר אבדימי ובפ' כירה (שבת מ: ושם) א''ר יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ כו' ולא היה רבא בימיו דביום שמת רב יהודה נולד רבא בפ' בתרא דקידושין (ד' עב:) ואר''ת דע''כ גרסי' הכא רבא שהיה בר פלוגתיה דאביי ואמר בפ' הנשרפין (סנהדרין עו.) בתו מאנוסתו מנלן אמר אביי ק''ו על בת בתו ענש על בתו לא כ''ש רבא אמר רב יצחק בר אבדימי כו' וצ''ל דתרי יצחק בר אבדימי היו: מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו. וה''ה מקמי אשת אחיו מאמו וחדא מנייהו נקט דתרוייהו לאו קרובי עצמו נינהו אלא ע''י קידושין וכלתו שהיא אשת בנו קרובה מנייהו טפי אבל אין לומר דוקא לגבי אשת אחיו שלא היה בעולמו כלתו קרובה טפי לפי שלא היה בעולמו אבל לגבי אשת אחיו מאמו לא דבאשת בנו איפלג דרא כדאשכחן לענין עדות בב''ב (ד' קכח.) דאפי' מאן דמכשר באבא דאבא פסיל בן אחיו דע''כ לענין עריות אשת בנו קרובה טפי מאשת אח שהבן כרעיה דאבוה הוא דקחשיב בתו ובת בתו קרובי עצמו טפי מאחותו: מאי איריא דתנא פוטרות. פי' דמשמע אבל אי בעי מייבם ליתני אסורות לייבם: אבל מיחלץ חלצה קמ''ל. אע''ג דמסיפא שמעינן דברישא לא בעיא חליצה דקתני בסיפא כל שיכולה למאן כו' מ''מ ניחא ליה נמי לאשמועינן ברישא גופיה: כיון דבמקום מצוה הוא דאסירה צרה. ואי הוה תני אסורות הוה משמע כל שכן שלא במקום מצוה כיון דאיסור צרה מחמת ערוה קאתי מש''ה קתני פוטרות דהשתא במקום מצוה הוא דאסור משום דממילא קאי באיסור אשת אח: דמצות חליצה קודמת. השתא דקתני תרוייהו ושונה חליצה ברישא משמע דחליצה קודמת אבל אי לא הוה תני אלא חליצה לחודה לא הוה משמע מידי: