דף ג - ב
מנין אחד בא למעוטי שיטתו דרב, הסובר שאם זינתה אשה תחת בעלה, שהיא עצמה אינה מתייבמת, הרי אף צרתה, הנקראת "צרת סוטה", פטורה מן הייבום ומן החליצה.
ובאה המשנה למעט, ולשלול את דבריו.
ומנין שני בא, כדי למעוטי שיטתו דרב אסי, הסובר ש"איילונית", שאינה מסוגלת להוליד, והיא עצמה אינה מתייבמת, פוטרת אף את צרתה מן הייבום ומן החליצה.
ובאה המשנה לשלול זאת.
וממשיכה הגמרא לבאר:
ולרב ולרב אסי, המוסיפים צרת סוטה וצרת איילונית, המנין ברישא של המשנה והמנין בסיפא - למעוטי מאי, מה בא כל אחד מהם למעט?
ועונה הגמרא:
אי סבירא להו לרב ורב אסי דהדדי, האחד את שיטת השני, יש לומר שבאים שני המנינים למעט:
חדא, האחד בא - למעוטי צרת ממאנת ביבם.
שאם נפלה לפני היבם יבמה קטנה, שהשיאוה אמה ואחיה, ואין נשואיה אלא מדרבנן, ומיאנה הקטנה בנשואי בעלה לאחר שנפלה לפני היבם, הרי גם היא וגם צרתה אסורים ביבום [מגזירת חכמים, וכפי שיתבאר בפרק זה], אך הן מחוייבות בחליצה.
וזה באה המשנה למעט, שצרת ממאנת אינה כשאר צרת ערוה, אלא היא חייבת בחליצה, לפי שכל איסורה ליבום הוא רק מתקנת חכמים.
וחדא, ומנין אחד בא - למעוטי צרת "מחזיר גרושתו".
שאם האח המת היה נשוי לאשה, וגירשה, והלכה האשה ונישאה לאיש אחר, ובכך היא נאסרה לחזור לבעלה הראשון, ומת הבעל השני או גירשה, וחזר הבעל הראשון ולקחה לו לאשה באיסור -
הרי היא עצמה אינה מתייבמת, לפי שהיתה אסורה על האח המת באיסור של "מחזיר גרושתו משנשאת לאחר".
אך צרתה מתייבמת [לדעת חכמים, ולדעת רבי יוסי בן כיפר מסתפקת הגמרא לקמן יא ב].
ובאה המשנה למעט, ולומר, שאין צרת "מחזיר גרושתו", כשאר צרות ערוה.
ואי לא סבירא להו רב ורב אסי דהדדי, האחד את שיטת חבירו, הרי הם יסבירו, כל אחד לשיטתו, את שני המיעוטים משני המנינים, כך:
חדא מנין במשנה, בא למעוטי את שיטתו דחבריה.
וחדא מנין, בא למעוטי או צרת ממאנת, או צרת מחזיר גרושתו.
אך עדיין יש להקשות:
לרב, הסובר שסוטה [זונה] וצרתה פטורות מן היבום,
וכמו כן לרב אסי, הסובר שגם צרת איילונית אינה מתייבמת, ליתנינהו!
מדוע לא שונה אותן התנא במשנתנו, ויאמר שגם איילונית וסוטה פוטרות צרותיהן.
ומשנינן: לפי שצרת סוטה או צרת איילונית, אינה ב"צרת צרה".
כי הרי איסורן של "צרת איילונית" או "צרת סוטה" הוא איסור השוה בכל האחים, ולא יתכן שאחד האחים ייבם את צרת הסוטה או את צרת האיילונית, ותיפול שוב בנפילה שניה עם צרתה הנחשבת "צרת צרה".
ועתה דנה הגמרא במקור הדין השנוי במשנה, שערוה, וצרתה, וצרת צרתה, פטורות מן היבום והחליצה:
והוינן בה: מנא הני מילי? מנין לנו שערוה וצרתה, וצרת צרתה לעולם אינן מתייבמות ואינן חולצות?
[עיין בגירסת הגר"א, שלא גרס צרת צרה. והרבה יסודות שנאמרו בצרת ערוה תלויים בגירסא זו]
דתנו רבנן: כתיב בפרשת עריות [ויקרא יח], באיסור ערות אחות אשה:
"ואשה אל אחותה לא תקח, לצרור, לגלות ערותה עליה, בחייה".
המילה "עליה" מיותרת היא, והיא באה לדרוש ממנה!
ומה תלמוד לומר? מה יתור המילה "עליה" בא ללמד?
לפי שנאמר בפרשת יבום [דברים כה]: "יבמה יבא עליה".
כיון שציווה הכתוב "יבמה יבוא עליה", שומע אני, היה מקום לומר, שהתירה התורה את כל איסורי ערוה במקום מצות יבום,
ואפילו באחת מכל עריות האמורות בתורה, הכתוב "יבמה יבוא עליה" מדבר.
אין לומר כך.
כי יש ללמוד בגזירה שוה, שלא צותה התורה לייבם את מי שאסורה על היבם באיסור ערוה. כי:
נאמר כאן, באיסור ערוה של אחות אשתו "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, לגלות ערותה עליה בחייה".
ונאמר להלן, במצוות ייבום "יבמה יבוא עליה".
מה להלן, בפרשת ייבום, נאמר "יבמה יבוא עליה" במקום מצוה של ייבום.
אף כאן, בפרשת עריות, נאמר "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה"
- אפילו במקום מצוה של יבום!
ואמר רחמנא: אפילו אם נופלת לפניך יבמה מהאח המת, שמצוה לייבמה, כאן, כיון שהיא אחות אשתך - לא תקח אותה!
עד כאן - הלימוד לפטור ערוה.
ומכאן - הלימוד לפטור צרת ערוה:
ואין לי לאסור מן המקרא הזה אלא היא, את היבמה עצמה שהיא אחות אשה.
צרתה של אחות אשה - מנין שגם היא אינה מתייבמת? תלמוד לומר: "ואשה אל אחותה לא תקח, לצרור".
הלשון "לא תקח לצרור" מלמד כי גם את צרתה של אחות אשתך "לא תקח". וכאמור מדבר הכתוב אפילו במקום מצות יבום.
ואין לי מכאן מקור אלא רק לאסור לייבום את צרתה של אחות אשתו.
צרת צרתה של אחות אשתו, כאשר הלכה צרת הערוה והתייבמה על ידי אח אחר, והיתה לה צרה גם בבית הזה, ומת האח שייבם אותה, וחזרה צרת הערוה ונפלה פעם שניה, יחד עם צרתה, לפני היבם שהיתה אסורה עליו בנפילה הראשונה משום צרת ערוה.
והיא עצמה אינה מתייבמת, לפי שנאסרה עליו בנפילה הראשונה כאשת אח שיש לו בנים, ושוב אין לה היתר עולמית.
אך מניין שגם צרת הצרה, שזו היא לה נפילתה הראשונה לייבום, ומעולם לא נאסרה, שאף היא אינה מתייבמת?
תלמוד לומר: "לצרור", בכפל לשון, ולא אמר הכתוב "לצור" גרידא.
מלמד הכתוב בלשון "לצרור", לאסור צרות הרבה - שגם צרת צרה, וכן הלאה עד עולם, אסורה.
ואין לי ללמוד מהמקרא הזה, העוסק בערות אחות אשה, אלא רק את אחות אשה, שהיא אינה מתייבמת.
שאר עריות - מניין שגם הן אינן מתייבמות? אמרת, יש לך ללמוד אותן במה מצינו מאחות אשה, ולומר כך:
מה אחות אשה, היא מיוחדת בכך שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - והיא אסורה ליבם.
אף כל שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - הרי היא אסורה ליבם.
ואין לי ללמוד אלא הן, העריות עצמן, שהן אינן מתייבמות.
צרותיהן של שאר העריות - מניין שגם הן אינן מתייבמות?
אמרת, יש לך ללמוד גם אותן, ב"מה מצינו" מצרת אחות אשה, ולומר כך:
מה אחות אשה, היא מיוחדת בכך שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואסורה ליבם - וצרתה אסורה.
אף כל שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואסורה ליבם - הרי צרתה אסורה.
מכאן אמרו חכמים: חמש עשרה נשים - פוטרות צרותיהן, וצרות צרותיהן, מן החליצה ומן הייבום, עד סוף העולם.
ועתה מבארת הברייתא שאין ללמוד מהפסוק "לא תקח לצרור", שכל "צרת ערוה" אסורה כמו איסור ערוה עצמה, ואפילו שלא במקום מצות ייבום. ויהיה אסור לכל אדם לשאת את כל הצרות של כל הנשים האסורות עליו באיסור ערוה.
כי היה מסתבר לומר, שהכתוב "לצרור", אשר אינו עוסק במצות יבום, בא ללמד, שאם היתה הערוה נשואה לאדם זר, ולו אשה נוספת, הרי עצם הקירבה בין שתי הנשים, בהיותן נשואות לאדם אחד, מטיל על האשה האחרת שם "צרת ערוה", ומכח השם הזה היא תהיה אסורה עליו כמו הערוה עצמה.
והיינו, שאם ימות בעלה של צרת הערוה, או יגרשנה, תהיה אסורה להנשא למי שהערוה עצמה אסורה לו:
יכול שאני מרבה [ממשמעות "לצרור"] לאסור את "צרת הערוה" בכל מקום, אפילו שלא במקום ייבום.
והיינו, יכול שאני מרבה מהפסוק הזה אף את שש עריות [אמו, ואשת אביו, ואחות אביו, אחותו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אחיו מאביו שיש לה בנים].
ושש עריות אלו, הן עריות "חמורות" מאלו, מהחמש עשרה עריות שבמשנתנו, בכך שהן אינן יכולות להנשא לאף אחד מן האחים, כי הן אסורות על כל האחים בשוה.
ויכול, שיהו גם צרותיהם של ששת העריות הללו אסורות.
והיינו, שאין הפסוק "לצרור" מדבר בצרת ערוה במקום יבום דוקא, אלא גם שלא במקום יבום!?
אי אפשר לרבות כך, כי:
אמרת, יש לך להשיב, ולומר, שיש ללמוד ב"מה מצינו" שאין איסור צרת ערוה נוהג אלא במקום יבום.
מה אחות אשתו, היא מיוחדת בכך שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגת חטאת, ואפשר לה לינשא לשאר האחים, ואסורה ליבם הזה שנשא את אחותה - וצרתה אסורה.
אף כל אשה שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואפשר לה לינשא לשאר האחים, ואסורה ליבם הזה - צרתה אסורה.
יצאו שש עריות חמורות מאלו, הואיל דאי אפשר להן לינשא לאחים - צרותיהן מותרות.
וטעם הדבר: לפי שאין צרה של ערוה נאסרת, אלא כשהיא צרה מאח.
כי אין התורה אוסרת צרת ערוה באיסור חדש הנקרא צרת ערוה, אלא רק פוטרת אותה מן היבום, ואז ממילא היא אסורה על היבם באיסור אשת אח, כאשת אח שיש לו בנים.
אך צרת ערוה שלא במקום יבום, אינה נאסרת, כי איננה אשת אח, ואיננה נאסרת מחמת שם של צרת ערוה גרידא.
וממשיכה הברייתא ושואלת: אזהרה של לאו, לערוה ולצרתה במקום יבום, שמענו.
אזהרה לאחות אשה מ"אשה אל אחותה לא תקח", וממנה למדנו ב"מה מצינו" לשאר העריות.
אזהרה לצרת אחות אשה מ"לצרור", וממנה לשאר עריות, ב"מה מצינו".
אך כיון שהפסוק "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור", בפשוטו, אינו עוסק במקום שיש בו מצות יבום, ורק מגזירה שוה של "עליה" למדנו שגם במקום מצות יבום הוא אמור, יתכן ורק על איסור הלאו, האמור בפסוק הזה, מגלה הלימוד של "עליה" שהוא שייך אפילו במקום יבום.
אבל עונש כרת, שאינו מוזכר בכתוב הזה - מניין שגם במקום ייבום נאמר עונש כרת בערוה ובצרתה? [1]
אמר קרא, בסוף אותה הפרשה [שיש בה אזהרות לכל העריות], שיש עונש כרת על כל מי שמוזהרים עליה בפרשה הזאת "כי כל אשר יעשה מכל התועבות - ונכרתה".
וכיון שבאזהרת אחות אשה הוסיפה התורה את המילה "עליה", ללמדך שפסוק זה מדבר אפילו במקום מצות יבום, וכן במילה "לצרור" כללה התורה גם איסור צרת ערוה במקום יבום. הרי שתיהן, הערוה וצרתה, גם כלולות בעונש הכרת הכללי שבסוף הפרשה.
שהרי גם הן נחשבות בכלל "כל התועבות", שענשן כרת.
נמצא, שעיקר חידושה של הברייתא הוא, שיש לימוד מיוחד בתורה, מיתור המילה "עליה", המלמד שגם במקום מצות יבום נאמר איסור של גילוי ערוה.
ועתה דנה הגמרא בחידוש הנלמד מהמילה "עליה".
טעמא דכתב רחמנא "עליה".
הא לאו הכי - הוה אמינא שאחות אשה מייבמת.
מאי טעמא? הכיצד הותר איסור הערוה?
דאמרינן: אתי מצות עשה של יבום ודחי איסור לא תעשה של עריות.
ומקשה הגמרא:
א. אימר דאמרינן "אתי עשה ודחי לא תעשה", כשהמדובר בדחיית איסור לא תעשה גרידא.
אבל כשהמדובר בדחיית לא תעשה שיש בו כרת - מי דחי מצות עשה!?
ב. ותו, ועוד יש לנו לדעת: איסור לא תעשה גרידא - מנלן דמצות עשה דחי ליה?
הערות
[1] "אזהרה שמענו - עונש מנין?" מתבאר לפי רש"י שהשאלה היא הן על הערוה והן על צרתה, וכן ביאר הריטב"א. אך המאירי ביאר שהשאלה היא על הצרה בלבד, כי הערוה עצמה ברור שיש עונש עליה. וכוונת רש"י והריטב"א היא, שיש לדעת מנין יש על הערוה גם עונש על ערות אשת אח? שהרי יתכן שבמקום יבום לא נאסרה אשת אח בתורת ערוה, ורק איסור ערוה אחר שיש עליה מונע הוא את היבום. אך עונש על ערות אשת אח יתכן שאין עליה, ולכן מחפשת הברייתא מקור לחייב גם את הערוה על האשת אח שבה. ועיין בפורת יוסף לבעל הפרי מגדים, שהקשה, איזה צורך יש ללמוד על עונש, אחרי שכבר למדנו שיש אזהרה של ערות אשת אח עליה. ותירץ שהתחדש כאן איסור חדש של צרת ערוה, ולגביו דנים על העונש. אך מכל הראשונים משמע שלא כדבריו. [אמנם המאירי לקמן כ א מנה את צרת ערוה במנין העריות, אך אין זו הוכחה שכונתו לערוה חדשה הנקראת צרת ערוה] ויש לבאר, שיתכן והלימוד שיש בה עבירה של אשת אח, הוא לימוד לאסור את היבום שלה, אבל אינו מחזירה לכלל אשת אח שיש לה בנים, והיה מקום לומר שהיא עדיין פטורה מעונש! ולכן צריך ללמוד גם את עונש הכרת שלה. והגרי"ז שביאר שערוה אוסרת צרתה, אין הכונה שיש איסור חדש של צרת ערוה כדרך שביאר הפרי מגדים, אלא שהערוה מונעת את צרתה בתורת "איסור", ולא בתורת פטור. והעיד הגר"נ פרצוביץ זצ"ל, כי שמע מפיו של הגרב"ד, בעל הברכת שמואל, שהוא עצמו שאל את הגרי"ז האם כוונתו ליסוד של הפרי מגדים, שיש איסור חדש של צרת ערוה, וענהו שאין כוונתו לכך!
ולרב אסי למעוטי מאי. איכא דקשיא ליה ולרב אסי נמי נימא למעוטי דידהו לפי שאינן בצרת צרה ולא למעוטינהו מעיקר דינא דאשכחן מיעוטא כי האי גוונא כדאמרינן בריש מסכתא קמא (דף ה') מניינא דמתני' למעומי דר' הושעיא דבנזקי ממונא מיירי בנזקי גופו לא קא מיירי וניחא ליה דעדיפא מיניה קאמר.
והא דאמרינן צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו לומר שאינן פטורות מן החליצה אבל מי היבום איפשר שאינן מתייבמות ומיעוטא לדברי הכל הוא והיינו דלא אקשינן למאן דאמר צרת ממאנת ומחזיר גרושתו אסורות ליתנינהו לפי שלדברי הכל אינן פוטרות מן החליצה ומן היבום אלא אוסרות אותן להתייבם. ולי נראה דמיעוטא לחליצה לא צריך אלא מניינא לומר הני עושות צרותיהן כמותן ופוטרות אותן לגמרי אבל ממאנת ומחזיר גרושתו אינן עושות צרותיהן כמותן אלא הן אסורות צרותיהן מתייבמות ולמאן דאית להו הני צרותיהן כמותן מיעוטא לדרב ודרב אסי וכולהו לית להו דהדדי.
[צרות צרותיה מנין.] לא גרסינן בברייתא צרות צרותיהן מנין תלמוד לומר כדכתיב בתורת כהנים במקצת נוסחי ובירושלמי נמי גרסינן לה אבל בגמרא דילן לא גרסינן לה. תדע דהא לקמן (יבמות דף י"ג) אפיסקא דמתני' הדר איבעיא להו בגמרא מנא הני מילי ואמר רב יהודה לצרור ורב אשי אמר סברא הוא וכו' וליתא נמי בכולהו נוסחי דוקי ולא בהלכות רבינו הגדול ז"ל.
הא דאמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה. דגמרינן מציצית הקשו בתוספות מה לציצית שכן שקולה כנגד כל המצות ולי נראה דלא דייקינן הכי בשכרן של מצות דהא לקמן (יבמות דף ו') דקס"ד למימר שאני לאווי שבת דחמירי מסקינן דתנא גמר מנייהו ולא פריך הכא נמי לא פרכינן וכל דכן הוא דלאוי שבת לדינא חמירי ועשה דציצית לא חמיר אלא למתן שכרו ואי אתה יודע מתן שכרן של מצות.
חדא למעוטי צרת ממאנת. פירוש, ממאנת ביבם.
וחדא למעוטי צרת מחזיר גרושתו. יש מי שפירש (רש"י ד"ה צרת ממאנת וד"ה מחזיר גרושתו, תו"י ותוס' הרא"ש) דצרת מחזיר גרושתו וצרת ממאנת פטורות מן היבום אבל לא מן החליצה, ומשום דאינן פטורות מן החליצה ממעט לה במתניתין, ולעולם אוסרות אותן להתיבם. ולא דמיין לט"ו נשים דמתניתין דפטורות לגמרי. (ויש מפרשים דהכי קאמר למעוטי צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו דצרותיהן מותרות לגמרי מן החליצה ומן היבום) ואינו מחוור דמנינא דמתניתין משמע דממעט צרותיהן דכותייהו לגמרי, כלומר פוטרות מן החליצה ומן היבום, ויש לך אחרות שאינן פוטרות כלל אלא חולצות או מתיבמות, והיינו ממאנת ומחזיר גרושתו, דאינן עושות צרותיהן כמותן, אלא הן אסורות אבל צרותיהן מותרות לגמרי וחולצות או מתיבמות. ולמאן דאית ליה (להלן יבמות יא, ב. יב, א) דהני צרותיהן אסורות כמותן, מנינא למעוטי דרב ודרב אסי, דכולהו לית להו דהדדי. וכן פירש הרמב"ן נר"ו. (ד"ה רב אסי, ועי' ריטב"א ד"ה ודאמרינן וגהש"ס ותוס' ע"א כאן).
הא דתני' יכול שאני מרבה שש עריות חמורות מאלו. ה"ה דהוה מצי למימר יכול שאני מרבה את אלו שנשאו לאחרים, אלא משום דחשש עריות פסיק לה דא"א לינשא לאחרים נקט להו, וה"ה לט"ו עריות לפי שאין צרה אלא מאח.
והא דתני' שאין צרה אלא מאח. לא היה צריך, לפי שכבר אמר יצאו שש עריות שא"א לינשא לאחים, אלא נתינת טעם הוא, כלומר אם תאמר מאין זו שלא נלמד מאחות אשה שש עריות שחמורות ממנה, לפי שאין הערוה נותנת איסור לצרתה אלא שמסלקת זיקת יבום מכל אותו בית, וממילא צרה באיסור אשת אח כדקיימא קיימא. ומינה נמי שמעינן דאפילו ט"ו נשים שנשאו לאחרים צרותיהן מותרות שאין צרה אלא מאח, דאלו מטעמא קמא לא שמעינן לה, דאדרבה הוה משמע דבין נשאו לאחים ובין נשאו לאחרים צרותיהן אסורות.
בפי' רש"י עונש מניין פרש"י אם ייבם א' מן העריות או צרותיה' וא"ת והיכן מצינו שיש עליהן עונש דקתני מניין וכו' וי"ל דתנא קים ליה במילתי' ואורחא הוא בהכי:
ל"ת שיש בו כרת מי דחי ותו ל"ת גרידא מניין דדחי פי' גבי לא תעשה שיש בו כרת לא אמר מנ"ל כדאמר לקמן באידך משום דהשתא ס"ד דתנא מפיק לי' משום דדחי לא תעש' גריד' דלא שנא בין איסורא רבא לאיסורא זוטא ולהכי מתמהינן דאי מהאי טעמא איסורא רבא מדחי וי"ל פי' חמור מקל להקל עליו הא ודאי לא ידחו ומשו' דלא מודינן לה בעיקר דינא מתמהינן הכי ולא אמרי' מ"ל אבל באידך קים לן דהכי דינא בכל התור' אלא דאמרי' מנ"ל וא"ת וכיון דאפי' איתא לא ילפי' מיהא לנדון שלפנינו למה לי' למי' השתא כלתו גרידא מ"ל וי"ל דאע"ג דלא נפקא ליה מינ' כלום כיון דאתא לדידיה בעי לצרוכי א"נ דהכי קאמר מ"ל דדחי דדילמא מצית לאתויי מדוכתא דשמעי' מיהו אפי' ל"ת שיש בו כרת והכי קאמר בתוספתא ולמה הביא ראי' דדחי ל"ת שיש בו כרת מדכתיב עליה ולימא הכי טעמא דאמר רחמנא עליה דלא דחי הא לאו הכי הוה אמינא דדחי דהא דכוותא דייקי' לקמן גבי אמר לו אביו לבשל לו או לשחוט וגבי לא תבערו אש ותריץ דאנן השתא על תנא דמתני' קיימים דאפי' מקמי דכתב רחמנא עליה קאמר שומע אני אפי' על א' מן העריות וזה ברור ופשוט:
צרת סוטה ודאית ר"ל שזינתה בודאי תחת בעלה אסורה כיצד ראובן שהיו לו שתי נשים וזינתה אחת מהן תחתיו שנמצאת אסורה לו ומת בלא בנים קודם שיגרשנה ונזדקקו שתיהן ליבם והרי הסוטה אסורה ליבם וכמו שאמרו במסכת סוטה ו' א' אם נאסרה בבעלה הראשון שהיה מותר לה ליבם שהיה אסור לה לא כל שכן ומאחר שהיא אסורה אף צרתה כן ונמצאת הסוטה פטורה אף מן החליצה ואע"פ שבשאר חייבי לאוין חולצת הכא שאני דטומאה כתיבא בה כעריות ופוטרת צרתה שהרי אף בשעת זיקה נעשית לה צרה שאע"פ שזינתה צריכה היא גט ונמצאת הסוטה עושה צרתה כמותה לאיסור לאו ופטורה מכל מקום מן החליצה כשאר עריות ממה שכתוב בה טומאה ומהניא אף לצרתה אבל סוטה ספק כגון שקינא לה ונסתרה ומת קודם שישקנה היא חולצת ולא מתיבמת וצרתה מותרת אף להתיבם:
ושמא תאמר בסוטה ודאית מיהא היאך לא שנאוה במשנתנו שאע"פ שאין שם כרת מכל מקום היא פטורה ופוטרת טעם הדבר מפני שאינה בצרת צרה שאין ראוי לומר שתפטר צרת הצרה אלא כשיש שם אח שהן מותרות לו וכנס את הצרה ומת לו ונפלו לפני אותו אח בעצמו שנפקעה זיקתן ממנו כמו שביארנו במשנתנו ובהקדמה שלישית שבה אבל בזו אי אתה רשאי לומר שיהא אח שלישי כונס את הצרה שהרי אסורה היא לכל האחים מה שאין כן באותן של משנתנו שאינה ערוה אלא לזה לבד וכולן ראויות לשאר האחים אבל זו כל האחים שוים באיסורה ויש מפרשים שצרת סוטה חולצת דחייבי לאוין בעלמא נינהו ומה שתירץ כאן דלתנהו בצרת צרה משום דרב אסי נקט לה דהיינו אילונית שלא באה לכלל יבום כלל והויא לה בכרת הא לדרב ר"ל בסוטה הוה מצי לשנויי משום דלא מיפטרן מן החליצה לא סוטה ולא צרתה:
צרת אילונית כבר ביארנו במשנתנו שלדעת רב אסי כל שהכיר בה אסורה ונמצאת האילונית פוטרת צרתה שמאחר שאינה בת יבום שהרי אינה יולדת ועומדת באיסור אשת אח אף צרתה כן ולדעתו מיהא זה שלא שנאוה במשנתנו מפני שאינה בצרת צרה שהרי איסורה שוה בכל האחים ומכל מקום הלכה כרבא שאף בהכיר בה צרתה מותרת להתיבם ואין האילונית פוטרתה כמו שביארנו במשנתנו:
צרת ממאנת כל שהממאנת ערוה אצלו ומיאנה ביבם הואיל ולא מיאנה בחיי בעלה ובשעת מיתה נראית צרתה צרת ערוה כבר ביארנו שאסורה להתיבם ולא מן הדין שראוי היה לומר שמיאוניה עוקרין אף נשואין הראשונים כמו שהתבאר אלא מגזירת שאר צרת ערוה ומתוך כך חולצת ולא מתיבמת ואין ממאנת לאחר מיתה פוטרת צרתה אלא מן היבום אבל לחליצה לא וכבר ביארנו ענין זה במשנתנו ומכל מקום צרת ממאנת הנזכרת בסוגיא זו שצרתה מותרת פירושה שאין הממאנת ערוה אצל היבם אלא שתי יבמות נפלו מבית אחד אחת גדולה ואחת קטנה שראויה למאן ומיאנה בזה ונמצאת אסורה לו וצרתה מכל מקום מותרת הואיל ואין הממאנת ערוה אצלו ואין גוזרין בה משום צרת בתו מממאנת שאסרנוה משום שאר צרות ערוה לומר שאין זו גזירה לגזירה אלא כולה חדא גזרה היא דאי לא הא לא קיימא הא אלא אע"פ שהממאנת עצמה אסורה לו צרתה מותרת אף להתיבם הואיל ואין הממאנת ערוה והממאנת עצמה אע"פ שאסורה לזה שמיאנה בו מותרת היא לשאר אחים ולכל הקרובים חוץ מאביו מפני שנראית ככלתו בשעת מיתת בנו כמו שיתבאר ואין לפרש צרת ממאנת מותרת להחמיר ולהצריכה חליצה אלא שתהא אסורה ביבום ושנפרש במה שאמרו למעוטי צרת ממאנת שאינה בדין שאר העריות לפטור צרותיהן אף מן החליצה אלא פוטרת מן היבום ואוסרת בו אבל אינה פוטרת מן החליצה כמו שפירשו גדולי הרבנים שאם כן היינו צרת בתו ממאנת אלא מותרת אף להתיבם וכמו שאמרו במנינא דמתניתין למעוטי צרת ממאנת וודאי המנין ממעט כיוצא בו כלומר אלו פוטרות מן החליצה ומן היבום וזו מותרת אף ביבום ושמא תאמר לדברי האוסר מיהא היאך לא שנאוה במשנתנו שהרי ישנה בצרת צרה הואיל ופסקנו מיאנה בזה מותרת לזה אינה שאלה שהרי אף לדברי האוסר חליצה מיהא בעיא ואינה כשאר המנויות שם:
צרת מחזיר גרושתו מותרת כיצד ראובן שהיו לו שתי נשים וגירש אחת מהן והחזירה לאחר שנשאת שהרי קדושיו תופסין בה אלא שנמצאת נשואה לו בעבירה ומת בלא בנים ונזדקקו נשותיו לשמעון אע"פ שהגרושה אסורה לו מקל וחומר שאם נאסרה במותר לה ר"ל הבעל כל שכן באסור לה ר"ל היבם וחולצת ולא מתיבמת צרתה מכל מקום מותרת דטומאה דכתיבא בה ר"ל אחרי אשר הוטמאה עיקר ענינה לא במחזיר גרושה הוא שהרי לא נאסרה אלא אם נשאת או נתקדשה הא זינתה לא דכתיב והיתה לאיש אחר הויה הוא שאוסרתה אלא בזונה ודאית היא אמורה לאסרה על בעלה בלאו כמו שיתבאר ומכל מקום אע"פ שאין טומאה שבה חוזרת למחזיר גרושתו היא עצמה מיהא אסורה מקל וחומר ואינה מתיבמת אלא חולצת ואף זו ר"ל צרתה פירשוה גדולי הרבנים להחמיר ולהצריכה חליצה דוקא ואינו כן אלא אף להתיבם ואם החזירה קודם שנשאת אף הגרושה עצמה מותרת להתיבם שאין הלכה כר' אליעזר שאמר לק' ק"ט א' קדושין הראשונים מפילים אותה ליבום והרי עמדה על היבם אחר כן שעה אחת באיסור אשת אח ר"ל גרושת אחיו אלא כרבנן שאמרו מיתת אחיו מפלת אותה ליבום והרי מאותה שעה ואילך לא עמדה עליו באיסור ולמדת מכל מקום שאין הלכה כדברי האוסר בצרת מחזיר גרושה ואם תשאל לדברי האוסר מיהא מפני מה לא שנאוה במשנתנו אף זו מפני שאף לדברי האוסר חליצה מיהא בעיא אי נמי שאינה בצרת צרה שהרי האיסור שוה בכל האחים:
עריות שביארנו שפוטרות צרותיהן לגמרי פירושה בעריות שאין קדושין תופסין בהן כגון עריות שבכריתות כגון אחות אשה אבל אם היא מחייבי לאוין היא חולצת ולא מתיבמת וצרתה מותרת אף להתיבם כך למדנו מפי השמועה ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה מה תלמוד לומר עליה אם למעט לאחר מיתה מבחייה נפקא ואם להתיר לאחר גירושין הא כתיב בחייה כל שבחייה אסורה ואפילו נתגרשה אלא לדון ממנו גזירה שוה נאמר כאן עליה ונאמר להלן יבמה יבא עליה מה להלן במקום מצות יבום אף כאן במקום מצות יבום ואפילו הכי אמר רחמנא לא תקח צרתה מנין תלמוד לומר לצרור כלומר לא לה ולא לצרה שהלמ"ד במקום לה צרת צרה מנין תלמוד לומר צרור ר"ל בוא"ו ואע"פ שאין שם וא"ו נקוד חולם שבו עושהו כאלו יש שם וא"ו כלומר התורה ריבתה צרות הרבה:
שאר עריות מנין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם אף כל כו' הא חייבי לאוין לא יכול שאני מרבה אף שש עריות וכו' והוא הדין לאותם חמש עשרה שנישאו לאחרים אמרת מה אחות אשתו מיוחדת כו' ואיפשר לינשא לאחין אף כל כו' יצאו שש עריות שאי אפשר לינשא לאחים ומתוך כך צרותיהן מותרות וזה שחזר ואמר שאין צרה אלא מאח לא היה צריך שהרי אמר בהן שאי אפשר לינשא לאחין אלא לומר שאין הערוה נותנת איסור לצרה אלא שמפקעת זיקה מכל אותו בית וממילא צרה באיסור אשת אח עומדת ולפי דרכו בא ולימד שאף חמש עשרה נשים שנישאו לאחרים צרותיהן מותרות והוא שחזר ואמר שאין צרה אלא מאח:
אזהרה שמענו עונש מנין ר"ל ביבום צרת ערוה שתהא בכרת אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה וכו' והרי צרת ערוה בכלל הואיל וכבר הוזכרה:
זה שלמדנו פטור חמש עשרה נשים מדכתיב באחות אשה עליה לא משום ערוה גופה לומר שאילו לא נאמר עליה הוה אמינא דמצות יבום דוחה איסור ערוה בכל העריות הואיל ויבום גופיה במקום ערוה דהיינו אשת אח שערוה עצמה ודאי לא צריכא קרא שאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת אלא באותם שישנן לפני הדיבור כמו שיתבאר אלא כי איצטריך קרא לפטור צרות וצרות צרות איצטריך ודיקא נמי דקתני פוטרות צרותיהן ולא קתני פטורות ופוטרות צרותיהן דפטורא דידהו לא צריכא קרא:
כל מקום שאתה מוצא עשה ואי איפשר לך לקיימו אלא כשתעבור על מצות לא תעשה אם אין באותו הלאו כרת עשה דוחה אותו ובלבד שיהא קיום העשה בשעת עקירת הלאו כגון כלאים בציצית שהתורה אמרה לא תלבש שעטנז גו' גדילים תעשה לך כלומר אפילו משעטנז והילכך כל שאינו מוצא ממינו מקיים מצות ציצית אף בשאינו מינו שהרי בשעת עקירת הלאו מתקיים העשה וכן הדין בכל לאו שאין בו כרת אפילו לאו השוה בכל אבל אם נעקר הלאו קודם שתתקיים מצות עשה אפילו היתה עקירת הלאו הכשר והזמנה והכנה לקיום העשה אינו נדחה כגון מי שאמר לו אביו לחמר לו בשבת להביא לו אוכלין שאע"פ שלאו של מחמר אין בו כרת ושעקירת הלאו הוא הזמנה לעיקר המצוה שהיא להיותו מאכיל את אביו הואיל ונעקר הלאו קודם עיקר מצות הכבוד שהיא האכלתו לאביו אין העשה דוחהו ולא סוף דבר בלאו של שבת שאיפשר לומר שכל הלאוין שבו עשה ולא תעשה נינהו לאו דלא תעשה כל מלאכה ועשה דשביתה אלא אף בלא תעשה גרידא כן כל שאין העשה מתקיים בשעת עקירת הלאו:
היתה הלאו לאו שיש עמו עשה אין עשה דוחהו כלל אפילו נתקיים העשה בשעת עקירת הלאו אלא אם היה העשה עשה שיש בו כרת כגון פסח ומילה או עשה של תמיד שהוא צורך גבוה אבל שאר לאוין שיש עמהן עשה אין עשה דוחה אותם אפילו נתקיים העשה בעקירת הלאו אלא אם כן היה הלאו לאו שיכול לישאל עליו כגון נזירות שגלוח שבו לאו דתער לא יעבור על ראשו ועשה דגדל פרע ואפילו הכי אם היה הנזיר מצורע מגלח לקיום עשה של תגלחת מצורע וכן אם היה הלאו לאו שיש בו כרת וכל שכן מיתת בית דין אין עשה דוחה אותו אלא אם כן הוא עשה שיש בו כרת כגון פסח ומילה או עבודת התמיד שהוא צורך גבוה ואין האחרות למדות מהן במה מצינו שהרי יש בכל אחת מהם חומר מצד אחד מילה שכן יש בה שלש עשרה בריתות פסח שכן כרת תמיד שכן תדיר וכליל ואפילו חדא מתרתי לא אתיין שאם ממילה ופסח שכן כרת מפסח ותמיד שכן צורך גבוה ממילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור ואף מכולהו לא אתיין מפני שיש בצד השוה לשלשתן פירכא והוא ששלשתן ישנן לפני הדיבור ר"ל קודם מתן תורה מילה לאברהם ופסח ליוצאי מצרים ועולת תמיד כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וקיי"ל עולת תמיד הואי כמו שביארנו בראשון של חגיגה ו' א' ואע"ג דאיכא עבודת יום הכפורים שלא היתה לפני הדבור מכל מקום הכל נמשך אחר דין עבודת תמיד שבו ושם קרבן אחד הוא ואחר שכן פטור ערוה לא הוצרכה ללמוד שאין עשה של יבום דוחה לאו של ערוה שהוא כרת אלא שהוצרכנו ללמדה לפטור את הצרה:
דברים אלו שכתבנו בענין עשה על אי זה צד דוחה לא תעשה ועל אי זה צד אינו דוחה הם דברים לקוחים בקצור מסוגיא זו והם הם יסוד הלכה זו ושורש ענינה אלא שסוגיא זו ארוכה וקצת דברים שבה מתבלבלים ביד מפרשים ומתוך כך אני רואה להעירך בביאורה דרך קצרה ולחזור אחר כן בכתיבת פסקים שבה אחד אחד:
שאל תחלה טעמא דכתב רחמנא באחות אשה עליה למידרש מינה גזרה שוה מעליה דיבמה לומר מה להלן במקום יבום אף כאן במקום יבום כגון שהיתה אחות אשתו אשת אחיו ואפילו הכי אמר רחמנא לא תקח הא לאו גזירה שוה דעליה הוה אמינא אחות אשה מתיבמת דאתי עשה דיבום וידחה לאו של ערוה אימר דאמרינן וכו' ובא לחקור תחלה מהיכן לנו להיות עשה דוחה לא תעשה אף בלאו גרידא ר"ל שאין בו כרת שהרי מכל מקום לא תעשה חמור משום דעביד עבירה בידים וכן שיש בעשייתו מלקות ואע"ג דבעשה נמי איכא מרדות וכמו שאמרו כתובות פ"ו א' עשה סוכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו ההיא מדרבנן ואי נמי הני מילי להבא ר"ל מכין אותו עד שיעשה או שיתנה לעשות הא אם עבר ואכל בלא סוכה אין מכין אותו על מה שעבר כדין לא תעשה עד שתצא נפשו אלא שמיסרין אותו כפי ראות עיניהם של בית דין:
ואם תאמר נילפה מקבורת מת מצוה דדחי אף עשה ולא תעשה בכהן גדול ובנזיר בכהן גדול עשה דקדושים יהיו ולאו דלא יטמא ובנזיר עשה דקדוש יהיה ולאו דעל נפשות מת לא יבא ואי משום כבוד הבריות הרי לא נאמר על כבוד הבריות שידחה את לא תעשה אלא בלאו דלא תסור יש לומר שכהן ונזיר לגבי מת מצוה הכתוב הוציאם מכלל קדושתם להיות כישראלים גמורים דהא מכל מקום כי אסר ליה לטמויי לקרובים מעלה הוא דעבד ביה ולגבי מת מצוה לא עבד ליה מעלה ואין כאן דחייה ונמצא שהלאו עצמו כך היה והכי אסר רחמנא והכי שרא ואין מקום לומר שעשה דוחה את לא תעשה אלא כשהעשה בענין אחד והלאו בענין אחר ואין העשה מתקיים אלא בעקירת הלאו:
ואם כן מהיכן נלמוד להיות עשה דוחה את לא תעשה אילימא מדכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך ומכח סמיכותם אתה דורש גדילים תעשה לך אפילו כלאים ר"ל חוטי צמר בטלית של פשתים או חוטי פשתן בטלית של צמר כלומר לא תלבש שעטנז אבל אתה עושה ממנו גדילים וסמכת למידרש סמוכים מאסמכתא דסמוכים לעד לעולם וממה שאמרו מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ר"ל שאין סותמין טענותיה לכופה להתיבם ואחר כך שנכופהו להוציא כדי לקיים מצות יבום אלא כופין אותו מעכשו לחלוץ אחר שהוא מאותם שכופין להוציא שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים כלומר שלא תחסום אף ביבמה ושמא תאמר מאי פסקא דבגדילים דרשת אבל אתה עושה ממנו גדילים ובחסימה דרשת דלאו דחסימה נוהגת גם כן באחיו הוה לך נמי למימר לא תחסום שור אבל אתה חוסם יבמה מכל מקום האי כדיניה והאי כדיניה דבציצית אי לאו דאסמכינהו הוה אמינא דכלאים אסירי אף בציצית ואסמכינהו למישרי וביבמה אי לאו דאסמכינהו הוה אמינא מכיון דאמרינן יבמה יבא עליה אף בעל כרחה אף באותן שכופין להוציא כן ואסמכינהו שלא לחסום טענתה הראויה לומר לה לכשתנשא לו ומעכשו שומעין לה אלמא מכל מקום דדרשינן סמוכים ושרינן כלאים בציצית אלמא דעשה דחי לא תעשה ושמא תאמר אדרבה מדאיצטריך לאסמוכינהו שמע מינה בעלמא לא אתי עשה כו' הא ליתא דאי לאו קרא הוה אמינא דלא דחי כדכתיבנא ואם כן קרא אתא לאהדורי כלאים בציצית אדינא דשאר לאוי למדחייה לאו מקמי עשה וממילא ילפת דאתי עשה ודחי את לא תעשה:
ואפילו מאן דלא דריש בעלמא סמוכין במשנה תורה דריש כדחזינן בר' יהודה דבעלמא לא מפיק מכשפה לסקילה מדסמך שוכב עם בהמה למכשפה לא תחיה ומהדר לאפוקה לסקילה מפני שאוב וידעוני בכלל מכשפים היו ויצאו לפרש בהם סקילה וכל דבר שהיה בכלל ויצא לא ללמד על עצמו יצא כו' ואפילו הכי במשנה תורה דריש דתנן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ואין אלו בכלל אשת אב שלא נאמרה אלא דרך אישות וכן אנוסת בנו ומפותת בנו ואינן בכלל כלתו ור' יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו ומדכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלהו ומפרש ליה באנוסה מסמיכותו לפרשת אונס בפרשת כי תצא ולרבנן דהלכתא כותייהו אע"ג דדרשי סמוכים הכא ליכא סמוכים אליבייהו דהא לא יקח איש את אשת אביו מפסיק בין פרשת אונס ללא יגלה כנף אביו והילכך לאו באנוסה קאי אלא פירושו כנף הראוי לאביו ר"ל שומרת יבם של אביו לא יגלה דאדרבה מדסמכה לנשואין ניחא לאוקומה בשומרת יבם דאיכא מיהא זיקת נשואין ואע"פ שכבר הוזהר עליה מערות אחי אביך ומלאו של יבמה לשוק הוכפלה וחזרה והוכפלה לעבור עליה בשלשה לאוין ואלמא מכל מקום דאפילו ר' יהודה במשנה תורה מיהא דרש סמוכים וכאן אתה אומר לדברי הכל דאתי עשה ודחי לא תעשה וקא בעי טעמא לר' יהודה מאי שנא דבמשנה תורה דריש טפי מכל התורה כולה ומפרש דר' יהודה לאו בכל משנה תורה קא דריש סמוכים אלא בכנף אביו הוא דקא דריש אי משום דמוכח כלומר דמוכחא מילתא מדכתביה בההוא דוכתא דלמידרש סמוכים אתא אי משום דמיפני הא בשאר התורה ליכא מוכח דכל התורה כחדא פרשתא דמיא ובמשנה תורה דאתיא לאוסופי הוא דאיכא למימר מדכתביה בההוא דוכתא מוכחא מילתא דלמידרש סמוכין הוא דכתביה ואי מיפני מיהא דריש ליה נמי בכל התורה וליכא לר' יהודה בין משנה תורה לכל התורה אלא מוכח ולא מיפני דבמשנה תורה דרשינן ליה ובשאר התורה לא אבל לרבנן דרשינן להו בכל התורה ולא בעינן מוכח ולא מיפני ומפרש מוכח ומיפני דהכא אי משום דמוכח דאם כן דלאו באנוסת אביו קאי אלא באשת אחי אביו ולטפויי ביה לאוין הוה ליה למיכתביה גבי פרשת עריות ואיבעית אימא משום דמיפני דמכדי כתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו ואי באישות קאי למה לי אלא לאפנויי לאוקומיה באנוסה ויש מפרשים שאף ר' יהודה מודה דכנף אביו אזקוקת אביו קאי ולאוקמה בתלת לאוי ואנוסת אביו מאביו קא מפיק לה והכי קאמר מכדי כתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו כלומר כנפי אביו יתירא למה לי לאפנויי למידרשיה בסמוכין לאוקמיה באנוסה ומחזקים דבריהם דאי כוליה קרא לאנוסת אביו ולא לזקוקת אביו כלל ומשום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי למה ליה למידרש משום סמוכים בלאו סמוכים נמי הוה מצי למידרשה ולא עוד אלא שיש ספרים גורסין כן לימא קרא לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנפי אביו למה לי שמע מינה לאפנויי ואלמא כל היכא דמוכח במשנה תורה מיהא דריש סמוכים אי נמי היכא דמיפני:
והילכך אף בציצית נמי דריש ליה אי משום דמוכח אי משום דמיפני ובתר הכי ילפינן מינייהו לשאר עשה דלידחו לא תעשה אי משום דמוכח דאם כן דלאו למידרש סמוכים אתא ולשרויי כלאים בציצית אלא לחיובי בציצית ליכתביה לגדילים תעשה לך גבי פרשת ציצית ואיבעית אימא משום דמיפני דמכדי כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך למה לי למיכתב תו לא תלבש שעטנז לאפנויי למידרש מיניה בסמוכים הא גדילים אתה עושה מהם אבל לא תחסום וכי ישבו לר' יהודה לא דרשינן ליה דלא מוכח דמאי קאמרת ליכתביה גבי אשת אח לא מצינו בתורה שיכתוב הדוחה אצל המצוה שהרי תמיד ופסח ומילה לא נכתבו גבי שבת ומכשפה לא תחיה בשאר תורה היא דליכא מוכח דהא כל התורה כחדא פרשתא היא ומופנה נמי לא הוי דהא איצטריך לן למאי דאמרינן בפרק ארבע מיתות נ"ד ב' אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב ואפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב לומר לך מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר ומכל מקום לרבנן דרשינן סמוכין בכל התורה ולא בענין מוכח ולא מיפני:
ואקשי לר' יהודה מיהא ולטעמא דמיפני היכי ילפינן דעשה דחי לא תעשה מכלאים בציצית דהא לא מיפני ואית דמפרשי דאף לרבנן בעי לה וכן לר' יהודה אף לטעמא דמוכח דבציצית מיהא לדברי הכל בעינן מוכח ומיפני הואיל ובא ללמד על כל התורה שיהא עשה שבה דוחה את לא תעשה ואם כן הא לא מיפני דאי כתב רחמנא ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך הוה אמינא כל העלאה במשמע ולא לבישה לבד אלא אפילו העלאה בלבד כגון מוכרי כסות ר"ל בימות החמה שאין בה הנאת חמום כתב רחמנא לא תלבש העלאה דומיא דלבישה מה לבישה דאית בה הנאה אף העלאה דוקא בדאית בה הנאה וגדולי הרבנים פירשו מוכרי כסות אף בימות הגשמים אע"ג דאית בה הנאת חמום ומשום שאינו מתכוין ולענין פסק ודאי כך הוא כמו שביארנו בשני של פסחים ובשני של שבת אבל לענין פירוש מיהא אי בנהנה אע"ג דלא מיכוין הא פלוגתא דאביי ורבא הוא בשני של פסחים בדאיפשר ולא מיכוין והתם נמי מייתי הא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ר"ל אפילו דרך לבישה כדי שיראוהו גוים עליהם ויקפצו לקנותם ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה להגין עליו או בגשמים מפני הגשמים לחממו ואוקימנא כר' שמעון ואי מהכא נפקא הוה ליה לאתוייה וכל שכן למאן דמפרש סוגיא זו לר' יהודה דהא לר' יהודה אף דבר שאין מתכוין אסור אלא הכא בשאינו נהנה כלל אע"פ שאינו מצטער כגון בימות החמה שאין צורך לו בחמום ואינו עומד בחמה שיצטרך להגין עליו ומכל מקום לענין פסק כל שאינו מתכוין להנאה מותר ותופרי כסות ומוכרי כסות תופרין כדרכן ומוכרין כדרכן ובלבד בלא שום כונת הנאה אלא שהצנועין תופרין על גבי קרקע ומוכרין בהפשלה לאחוריהם ולפי דרכך למדת שלא הנאת חמום לבד נאסרה בהם אלא אף הנאת הגנת חמה או גשמים הואיל והוא כעין לבישה ומכל מקום אהל כלאים מותר לישב תחתיו שאע"פ שמגין אינו כעין לבישה ומכל מקום למדנו מלא תלבש דהעלאה דומיא דלבישה ואי כתב לא תלבש הוה אמינא דוקא לבישה דנפישא הנייתה אבל העלאה אפילו בהנאת חמום כגון מטפחות ידים העשויות לנגב בהם ומטפחות ספג העשויות להסתפג בהם ומטפחות ספר תורה וספרים אע"פ שהיד נכרכת בהם ומחממים וכן מוכרי כסות אף בכונת הנאת חמום יהא מותר קמ"ל לא יעלה כל העלאה שבכונת הנאה ודרך לבישה במשמע:
ואם כן הא לא מיפני והיכי שרית מיניה כלאים בציצית מכח סמיכות ותירץ אכתי מופנה מיהא איכא דאי אמרת דלא תלבש אתא למישרי כל העלאה שאינה דרך לבישה ולא בכונת הנאה ליכתוב לא תלבש שעטנז לחודיה צמר ופשתים למה לי דאי לאשמועינן דמדאורייתא לא מיתסר בכלאי בגדים אלא צמר ופשתים בלבד אבל עירוב שאר המינים לא כבר למדנוה דהא כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ואין בגד אלא צמר ופשתים דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמר בתורה בגדים סתם בהרבה מקומות ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים כדכתיב גבי נגעים בבגד צמר או בבגד פשתים אף כל שנאמר בו בגד סתם צמר ופשתים הוא ר"ל צמר או שתים וכשאמר בגד כלאים על כל פנים פירושו עירוב שני מיני בגד דהיינו צמר ופשתים ואם כן צמר ופשתים למה לי שמע מינה לאפנויי למידרש סמוכים ולשרויי כלאים בציצית והדר אקשי דאכתי איצטריך דמדלא כתב בגד בקרא דלא תלבש וכתביה בקרא דלא יעלה עליך הוה אמינא בהעלאה דלא נפישא הנייתה הוא דלא איתסר אלא בצמר ופשתים אבל לבישה דנפישא הנייתה אף בשאר מינין כן להכי כתב בקרא דלבישה צמר ופשתים לומר שאף בלבישה דוקא צמר ופשתים ותירץ אם כן לישתוק קרא מיניה ולא ליכתוב צמר ופשתים ואנא מייתינא שעטנז שעטנז מהעלאה מה העלאה דוקא צמר ופשתים אף לבישה כן ואע"פ שאין אדם דן גזרה שוה אלא אם כן למדה מרבו איפשר שידוע להם באותה מלה שיש בה גזירה שוה או שמא אינו אלא גלויי מילתא דשעטנז דהכא כשעטנז דהתם ואם כן צמר ופשתים לישנא יתירא הוא ולאפנויי למידרש מיניה סמוכין והדר ילפינן מיניה לכל עשה דעלמא:
והדר דייק לר' ישמעאל הואיל ובגדים סתם של צמר ופשתים הם מה הוצרכנו ליתור צמר ופשתים לשרויי כלאים בציצית מתורת סמוכים והא כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ומדקאמר בגדיהם אתרי מיני בגד קאי דהא בגדיהם תרתי משמע ר"ל הן של צמר הן של פשתים וקא עביד להו תכלת אלמא אף בשל פשתים עביד תכלת ותכלת עמרא הוא דמדשש כיתנא כדכתיב מכנסי בד שש משזר תכלת עמרא הוא ואם כן מה הוצרכנו ליתור צמר ופשתים למישרי מיניה כלאים בציצית מכח סמוכים בלאו הכי נמי שרי ואם תאמר דאיצטריכנא להכי דאי לאו צמר ופשתים הוה אמינא כי שרא רחמנא כלאים בציצית דוקא לענין תכלת בפשתים דלא איפשר אלא בצמר וכדקאמרת תכלת עמרא הוא אבל לבן בפשתים הואיל ואיפשר בשל פשתים שהם מינו לא שרי אלא בלבן של פשתים וכל שכן שאין פשתן פוטר בשל צמר קמ"ל צמר ופשתים דאפילו לבן של צמר בטלית של פשתים וחוטי לבן של פשתים בטלית של צמר אין זה כלום דהשתא נמי דכתיב צמר ופשתים לא שרא רחמנא כלאים בציצית אלא היכא דליכא מיניה הא אי משתכח ליה ממיניה לא מיפטר בכלאים וכדאמר ר' שמעון בן לקיש לק' כ' ב' כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה ואם כן צמר ופשתים למה לי אי למישרא תכלת דהוא עמרא בטלית של פשתים בהדיא כתיב ביה על כנפי בגדיהם גו' פתיל תכלת אי ללבן של פשתים בטלית של צמר או ללבן של צמר בטלית של פשתים לא היא דאי איכא מיניה הא לא מיפטרי אלא במיניה ואי ליכא מיניה בלאו צמר ופשתים נמי הכי הוא דילפינן ליה מתכלת דמשום דליכא מיניה דחי ואם כן צמר ופשתים למה לי ותירץ דאי לאו צמר ופשתים הוה אמינא דמבגדיהם לא מוכחנא היתר כלאים דדילמא פשתן לא אידכר בבגדיהם כלל ואע"ג דבגדיהם תרי מיני משמע דילמא אשאר מינין דמיחייבי נמי מדאורייתא אע"ג דלא הוו לא צמר ולא פשתים כגון שיראין וכלך ודומיהן שאינם כלאים בצמר ופשתים וכדרבא דמשמע ליה דשאר מינין דאורייתא דהא איהו רמי כתיב הכנף כלומר ומייתר ליה דמדכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם למה לי למיכתב על ציצית הכנף לימא ונתנו עליו פתיל תכלת אלא לומר שיהא הציצית ממין גוף הכנף ולא יפטר בכלאים וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך דאלמא אפילו צמר בפשתים ופשתים בצמר ומתרץ צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן וכי כתיב הכנף מין כנף בשאר מינין שאין פוטרין אלא מינן פירושו בלבן דתכלת ודאי צמר לחוד הוא דפטר בכולהו והילכך אי לאו צמר ופשתים הוה אמינא דקרא דבגדיהם לא איירי בפשתים כלל ולא אישתרי כלאים בציצית אפילו בתכלת אתא צמר ופשתים לאפנויי למידרש סמוכין ולשרויי צמר בפשתים ופשתים לצמר והקשה והא תנא דבי ר' ישמעאל לא סבירא ליה כרבא לכלול שאר מינין בחיוב ציצית מן התורה דהא סבירא ליה דכל מקום שנאמר בגדים או צמר או פשתים ועל כרחיך בגדיהם דפרשת ציצית אצמר ופשתים איתמר וקאמר רמי תכלת בפשתן ואכתי צמר ופשתים למה לי ותירץ לו דלאו כדרבא קאמר אלא כדוקיה דרבא כלומר דאי לאו צמר ופשתים הוה אמינא כדוקיה דרבא אע"ג דלא הוה אמינא כהלכתיה כדוקיה דדריש הכנף מין כנף ומכל מקום לאו כהלכתיה דכייל בהו שאר מינין ומוקי מין כנף אשאר מינין אלא אנא הוה מוקימנא ליה אצמר ופשתים ולאו כדקאמרת עביד תכלת לכיתנא אלא הכי קאמר קרא עביד צמר לצמר ופשתים לפשתים דהיינו מין כנף ודקאמר ונתנו גו' פתיל תכלת פירושו אצמר דכי עבדת צמר לצמר צבעיה לחד חוטא מינייהו תכלת אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר לא כתב רחמנא צמר ופשתים לאפנויי למידרש סמוכין ולהתיר צמר לפשתים בין ללבן בין לתכלת ופשתים לצמר ללבן ומין כנף לא דרשינן ליה כלל ואי דרשת ליה מפרשת ליה אציבעא דאי כנף הטלית לבן לירמי ליה לבן ואם ירוק ירוק ואם אדום אדום שכל הצבעים פוטרין בלבן חוץ מן התכלת ואי דרשינן מין כנף פירושו אציבעא דכנף:
והדר אקשי תינח לר' ישמעאל דמדקא סבר דכל בגד סתם או צמר או פשתים ואם כן ובגד כלאים פירושו עירוב שני מיני הבגד שהם צמר ופשתים ואייתר ליה צמר ופשתים לאפנויי למידרש סמוכין ולמישרא כלאים בציצית וילפינן מיניה שאר עשה אלא לרבנן דלא סברי דבגד סתם צמר או פשתים הוא אלא כולהו מיני בכלל בגד הא איצטריך צמר ופשתים לאפוקי שאר מינין מאיסור כלאים ולא מיפני ומנא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה לשיטת ר' יהודה ולאצרכתא דמיפני אי נמי אף לרבנן ומשום דלכולי עלמא אין דנין בנין אב ללמד על כל התורה אלא אם כן במופנה וכדכתיבנא לעיל:
וקא בעי למילפה אליבייהו מראשו דמצורע דכתיב ביה והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ראשו מה תלמוד לומר והלא בכלל כל שערו הוא לפי שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם יכול אף מצורע בכלל לאו זה תלמוד לומר ראשו דאתי עשה דגלוח מצורע ודחי לאו דהקפה וקסבר האי תנא דהקפת כל הראש הואיל ומכל מקום גלח את הפאות בכלל הגלוח שמה הקפה ואין אומרין לא שמה הקפה לעבור עליה אלא במגלח את הפאות ומניח את השאר אלא שמה הקפה ובעלמא עבר עליה ובמצורע דחי לה עשה ואקשי ליה מה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל שהרי אין הקפה נוהגת בנשים ואייתיה מזקנו דמצורע ומדכתיב בכהן ופאת זקנם לא יגלחו ואשמעינן הכא דכהן מצורע מגלח ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל דהא נפקא ליה מראשו תנהו ענין ללאו השוה בכל ואקשי ליה דאכתי איצטריך דדילמא הוה אמינא דכהנים הואיל ורבי בהו מצות יתירות לאוי דידהו חמירי ולא אתי עשה למידחינהו אף בלאו שאינו שוה בכל ואיכא דמקשי לוקמה לקרא בישראל ולימא זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר בישראל ולא תשחית את פאת זקנך יכול אף מצורע כן תלמוד לומר כו' ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה כו' ואינו כלום דברייתא לא מייריא דעשה דחי לאו דעלמא אלא בדוכתיה לחוד ומדיליף ישראל מראשו הוה ליה למילף כהנים לאשמועינן טפי דאע"ג דלאוי דידהו חמירי אתי עשה ודחי להו:
והדר ונקיט לה מראשו דמצורע וכאידך תנא דמייתי נזיר מיניה דאלמא נזיר מצורע מגלח ונזירות לאו השוה בכל הוא ודחי לה משום דאיכא למיפרך מה לנזיר מצורע דקיל לאו דידיה שכן ישנו בשאלה שיכול הוא לישאל על נזירותו וליכא למילף מיניה לשאר לאוין דאי לא תימא הכי הא נזיר גילוחו בעשה ולא תעשה עשה דגדל פרע ולא תעשה דתער לא יעבור על ראשו ואפילו הכי עשה דתגלחת מצורע דחי להו ואנן בעלמא הא אמרינן דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא דלאו שישנו בשאלה קיל ואפילו היה עמו עשה כל עשה שבמקום אחר דוחה לאו ועשה שבו ואם כן מתגלחת צרעת הן דישראל הן דכהן הן דנזיר ליכא למילף דאתי עשה ודחי לא תעשה:
והדר ומתרץ אלא לעולם מקרא דציצית וכי תימא לרבנן מאי יתורא איכא מפרשינן לה מיתורא דגדילים לציצית דהוה מצי למימר ציצית תעשה לך גדילים דנפיש באותיות למה לי שמע מינה לאפנויי ולמידרש סמוכין והקשה והא האי גדילים לשיעורא הוא דאתא ר"ל למנין החוטין שיהו ארבעה עד שכשיגדלו זה בזה יהו שמנה וכדאמרינן גדיל שנים שכל שני החוטים השזורים יחד נקרא גדיל ואי איפשר ליקרא גדיל אלא בשזירת שנים וכשאמר גדילים הורה שהם ארבעה חוטין ומדאפקיה בלשון גדילים פירושו שמאותן ארבעה חוטין יעשה גדיל ר"ל שיכפול אותם ויהא שוזר את כלם בקשרים וחוליות עד שבכפילתם יהו שמונה שזורים כאחת ומה שאמר ופותלהו מתוכו כלומר שלא יהא כל אורך הפתילים שזור זה בזה אלא יהו החוטין תלויים מתחת השזירה ותהא כריכת התכלת על החוטין שתהא השזירה למעלה כלפי הבגד ויהיו הפתילים נפרדים למטה כדכתיב ונתנו על ציצית גו' ואין ציצית אלא ענף כדכתיב ויקחני בציצת ראשי ונמצא שקשרים וחוליות נקראות גדיל והענף נקרא פתיל ונמצא הענף יוצא מתוך הגדיל ולא שיהא הענף סמוך לבגד והגדיל בסוף הפתילים אלא השזירה למעלה והענף למטה:
והדר אפקיה מיחדו כלומר ליכתוב קרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים ותו לא יחדו למה לי לאפנויי ולמידרש סמוכים והדר אקשי האי מיבעי ליה לתוכף תכיפה אחת שאינה חבור ר"ל שאם חבר בגד צמר ופשתים ותפרם זה בזה ותחב תחיבה אחת במחט בחוט בין שניהם אינה חבור לאסרו בלבישה והעלאה שאין זה קרוי יחדו עד שיתחוב בו שתי תחיבות שיהא חבור המתקיים וכן אם תפר בחוט פשתן שתי חתיכות של בגד צמר אלא ליכתוב רחמנא נמי יחדו שעטנז למה לי לאפנויי ואקשי הא מיבעי ליה עד שיהא שוע טווי ונוז ר"ל או זה או זה ותוכף שתי תכיפות הוי חבור משום דהוה ליה כנוז ותירץ אלא כלה משעטנז נפקא כלומר תכיפה אחת שאינה חבור ושוע או טווי או נוז כלה משעטנז נפקא ומיחדו נפקא לן דאתי עשה [ודחי ל"ת] דהא יחדו אייתר ליה הואיל ותוכף שתי תכיפות אף היא משעטנז נפקא דשתי תכיפות הויין ליה כנוז שנוז פירושו שנסתבכו זה בזה הן באריגה הן בחבור תפירה ואין סבוך אלא בשתי תכיפות והילכך לא איצטריך לן יחדו למעוטי תכיפה אחת ויש מפרשים משעטנז נפקא מדלא כתיב שעטנזים ואפקה בלשון יחיד שמע מינה דוקא בשנעשו הצמר והפשתים בגד אחד והיינו בשתי תכיפות ולהאי פירושא מיהא משמע שעטנז או זה או זה ר"ל או שוע או טווי או נוז ומכל מקום איכא מאן דמפרש כולהו כחדא ושתי תכיפות אינו כלאים דאורייתא ומפרש אלא כלה משעטנז נפקא כלומר אצרכתא דשוע טווי ונוז ודליתי עשה ולידחי לא תעשה כלה משעטנז נפקא ופירשו גדולי הרבנים דמדאפקיה בהאי לישנא ולא אפקיה בלשון כלאים ילפינן שוע טווי ונוז ומדאדכריה כלל והוה מיסתייה בלא תלבש צמר ופשתים יחדו אייתר ליה ומוקמינן ליה לאתי עשה ודחי לא תעשה וכי תימא יחדו למה לי הואיל ואמרת דשתי תכיפות אינם מן התורה תדע שזה שאמרנו ששתי תכיפות אינם חבור פירושו בשתפר בגד צמר בבגד פשתים אבל אם עשה חוט אחד של כלאים בשוע טווי ונוז ר"ל שחלקם במסרק דהיינו שוע אם ביחד לדעת קצת אם כל אחד לעצמו לדעת קצת על הדרך שיתבאר וכן בטויה וכן בנוז ר"ל בשזירה אם תכף באותו חוט שתי תכיפות אף בשתי חתיכות של צמר הוה ליה חבור לעשות את הבגד אחד לאסרו משום כלאים וכן אם תחב ממנו שתי תחיבות בבגדו ויש גורסין ההוא מאידך שעטנז נפקא ואין צורך בכך:
והשתא אסקינן לה לסוגיא דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא ר"ל לאו שאין בו כרת ומהדר לאוכוחי מנין לעשה שידחה לא תעשה שיש בו כרת עד שנצטרך באחות אשה עליה למידרש בה שלא יהא עשה של יבום דוחהו והוא שאמר אשכחן כו' לאו שיש בו כרת מנא לן אי ממילה מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות אי מפסח דשחיטתו דוחה שבת מה לפסח שכן כרת ואע"ג דבמילה נמי איכא כרת מכל מקום מילה דדחיא שבת לית בה כרת שאין כרת אלא לגדול שלא נימול ואינו מל את עצמו וההיא שעתא לא דחיא שבת שאין מילה דוחה שבת אלא בזמנה והא דאמר לקמיה מה לפסח ומילה שכן כרת פירושו אצל מילה שאיפשר שתבא לידי כרת ניליף מתמיד מה לתמיד שכן תדיר וכן שכן כליל ואי אמרת תיתי חדא מתרתי מינייהו וניליף מינייהו כולהו בצד שוה כלומר הצד השוה שבהן שהן לא תעשה שיש בו כרת ואתי עשה ודחי ליה אף כל כו' אכתי מהי תיתי אי ממילה ופסח שכן כרת ואע"ג דמילת שמיני לית בה כרת דהא גבי אבוה לית בה כרת ואיהו לאו בר עונשין הוא מכל מקום הואיל ואיפשר לבא לידי כרת מהשתא נמי חמירא ליה אי מפסח ותמיד שכן צורך גבוה אי ממילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור ואליבא דמאן דאמר עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי כדכתיבנא לעיל ואע"ג דחזינן מצות יבום נוהגת לפני הדיבור כדאיתה בער ואונן לא מתורת מצוה הוא אלא יהודה הוא דקאמר ליה לאונן על פי מה שהיו נוהגין בו ואפילו כי אמרת תיתי מכולהו בכולהו נמי איכא למיפרך שכן ישנן לפני הדיבור ואי משום מוספין וכן עבודת יום הכפורים כולהו בתר תמיד גרירי ואם כן מאי איצטריך עליה למעוטי ערוה מיבום דמהיכא תיתי לדחויי לאו דכרת דאחות אשה משום מצות יבום:
ומייתי לה דאיצטריך דאי לאו עליה סלקא דעתך אמינא תיתי מכבוד אב ואם וכגון שצוה לו אביו לחלל את השבת בדבר שיש בו כרת בלא התראה כגון שחוט לי בשל לי דאי לאו דכתיב את שבתותי תשמורו לומר כלכם חייבים בכבודי הוה אמינא דעשה דכבוד דחי שבת והוה יליפנא מיניה להיות יבום דוחה לאו של עריות והקשו בתוספות ומאי אולמיה דהא מיהא הכא נמי מדאיצטריך עליה לאשמועינן דלא דחי ניליף מינה דבעלמא דחי ותירצו דעליה לא מוכח בהדיא דלמיסר קאתי דהא כל עצמו מגזירה שוה הוא דאיצטריך לאפוקה והילכך הוה ליה למיבעי הואיל וסברא היא מאי איצטריך ליה למימר דמהכא תיתי אבל הכא קרא גופיה דאת שבתותי תשמורו אשמעינן דבעלמא דחי דאי לא לישתוק קרא מיניה דלגופה דשמירת שבת לא איצטריך דהא אזהר עלה כמה זימנין ומדאיצטריך למיכתביה גביה כי היכי דלא לידחי הוה יליפנא מיניה בעלמא דדחי להכי איצטריך עליה לומר דלא דחי והדר ילפינן לאידך מינה דלא לידחי שבת אצל כבוד דאיצטריך לאו משום מלאכת כרת אלא מלאו גרידא כגון מחמר דאפילו הכי לא אתיא מצות כבוד לדחוייה והיינו דקאמר לא לאו דמחמר דלית ביה כרת אלא לאו מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה גו' ובהמתך כדאיתא בבתרא דשבת קנ"ג ב' ואתא את שבתותי תשמורו לאשמועינן דלא דחי:
וקא בעי אם כן ליפשוט דאפילו לאו גרידא לא מידחי משום עשה דליכא למידק דקרא אתא לאשמועינן דבעלמא דחי דהא ילפינן לה אי ממצורע אי מציצית אלא ודאי לגופיה איצטריך לאשמועינן דלא דחי ואם כן ניליף מינה לאידך כולהו וכי תימא שאני לאוי דשבת דחמירי והא חזינן בעלמא גבי טומאה והשבת אבדה דקא יליף להו לחומרא מלאוי דשבת ולא פריך הכי דתניא יכול אמר לו אביו הטמא והוא כהן או שאמר לו אל תחזיר אבדה יכול ישמע לו תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי ואפילו במקום כבוד כגון שהיה לאביו אבדה בבית הקברות ואמר לו הטמא ליכנס שם להשיב אבדתי או שאמר לו להביא לו פירות משם או שהיתה אבדת אחרים לפניו והאב צריך לאכול ואומר לו הכן לי לאכול ואל תשיב אבדה דלא אתי עשה דכבוד למידחי לאו דלא יטמא ולא תוכל להתעלם אע"ג דאיכא הכשר מצוה וצורך לאביו בכך שאם אין כאן אצלו שום צורך אלא דלעבורי לחוד קא מיכוין לא איצטריך קרא דהא רשע הוא ואיקרי כאן נשיא בעמך בעושה מעשה עמך אלא הא דלא ילפינן אידך מלאו דמחמר משום דלא מיקיים גוף העשה בשעת עקירת הלאו שאם הוא מחמר להביא אוכלין לאביו אין זה גוף הכבוד אלא הכשר והזמנה לגוף הכבוד שהוא ההאכלה וכן כניסתו לבית הקברות להשיב אבדתו אינה גוף הכבוד שאין גוף הכבוד אלא בהשבת האבדה וכן באומר אל תחזיר אבדה משום הכנה אין ההכנה גוף הכבוד אבל שאר לאוי כל דבעידנא דמיעקר לאו מיקיים גוף העשה מידחי והוא הדין דהוה מצי לשנויי הכא דלא ילפינן משבת לאידך דלא לידחי דשאני שבת דלא תעשה ועשה נינהו ואפילו במחמר איכא עשה דלמען ינוח שורך וחמורך וכן בטומאה לכהן ונזיר כדכתיבנא לעיל וכן בהשבת אבדה השב תשיבם ולא תוכל להתעלם אלא דאשמעינן טפי דאפילו בלאו גרידא כל שאין העשה מתקיים בשעת עקירת הלאו אינו דוחהו ומכל מקום גדולי הרבנים מפרשים אלא משום דאיכא למיפרך כלומר אלא לעולם בשחוט ובשל ואי לאו קרא דאת שבתותי הוה אמינא דלידחי ומשום דהכשר מצוה נינהו והוה ליה כקיום המצוה הואיל ואי איפשר לקיימה אלא בכך אבל יבום איפשר בלאו הכי דהא איפשר ליה בחליצה והילכך מאי איצטריך עליה למיסר ולמדנו מפירוש זה דהכשר מצוה הואיל ולא איפשר למצוה בלאו הכי כגוף המצוה היא וקרינן ליה בעידנא דמיעקר לאו מיקיים עשה אלא שבכבוד לא דחינן שום עבירה מקמיה דכלכם חייבין בכבודי:
וחזר ותירץ אלא אי לאו עליה הוה אמינא דלידחי ומייתינא לה מבנין בית המקדש דאי לאו דסמך את שבתותי תשמרו לאת מקדשי תיראו כלומר שאתם והמקדש חייבין בכבודי הוה אמינא דבנין בית המקדש דוחה שבת אפילו בבונה וסותר דאיכא מלאכה גמורה בכרת בלא התראה והוא חוזר לומר דהאי דאיצטריך להאי לא משום לאו דכרת אלא משום לאו דמחמר כגון שהיה מחמר לטעון אבנים לצורך בנין ומקשי כדלעיל דליגמר מהכא דלא אתי עשה ודחי לאו גרידא ותירץ לו כדלעיל משום דהנך אינם מצוה אלא הכשר מצוה שאין החמור גוף המצוה אלא הבנין ואף בזו היה יכול לתרץ דשבת עשה ולא תעשה הוא אלא דאשמעינן הא והקשה ותיפוק לי דלאו דמחמר לא מידחי בבנין בית המקדש מדלעיל ר"ל מלאו דמחמר האמור בכבוד אב ואם וזו קשה לפירוש גדולי הרבנים שלדבריהם מכבוד אב ואם הייתי למד לכל התורה שידחה ואיצטריך האי דמקדש לגופיה דלא לידחי ועוד דרבא הוא דקאמר להאי סברא בפרק שני לק' כ' ב' דעשה דיבום לא דחי אפילו לא תעשה משום דאיפשר בחליצה ואיתותב ליה משום דחליצה במקום יבום לא כלום הוא ועוד דאם איתה היכי גמר לקמיה ממילה ופסח ותמיד ומיתת בית דין הא הני אי איפשר קיומן אלא בעקירת שבת ואע"פ שאיפשר ימול ולדון למחר השתא מיהא לא איפשר לקיומי בלאו הכי ואיכא הכשר מצוה דהא בנין בית המקדש איפשר למחר והוא קוראה הכשר מצוה אלא מחוורתא כדפרישנא:
ותריץ ליה אין הכי נמי דלאו דמחמר לא איצטריך ואת שבתותי תשמורו מיבעי ליה לכדתניא יכול יתירא אדם מן המקדש עצמו תלמוד לומר את שבתותי כו' מה שבת אי אתה מתירא אלא ממי שהזהיר עליו אף מקדש כו':
ומה היא מוראת מקדש כדתניא לא יכנס אדם להר הבית כו' פירוש מוראת מקדש מפתח העזרה ולפנים הוא מן התורה כאותה ששנינו בהר הבית מדברי סופרים שלא יכנס אדם במקלו ובתרמילו ובמנעלו ובאפונדתו ר"ל ארנקי החגור במתניו כדרך הנכנס לסחורה ולא באבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא לקצר את דרכו שהדבר מוכיח שאינו נכנס אלא לצרכיו וכל שכן שהרקיקה אסורה בו מקל וחומר דקאמר פירשו בברכות ס"ב ב' מכי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק וכל שכן רקיקה ובשערי המקדש ואפילו בזמן שאין בית המקדש קיים:
ומדאסקה לשמעתא הדר לקושייה דמכל מקום הואיל ואוקימנה בלאו דמחמר אכתי עשה דדחי לאו דכרת מנין דליצטריך עליה לאשמועינן דלא לידחי:
והדר קאמר אלא הא דאיצטריך עליה משום דסד"א תיתי מהבערה ר"ל מדאיצטריך למיכתב גבי מיתת בית דין לא תבערו אש דלא לידחי שבת מכלל דבעלמא דחי דתנא דבי ר' ישמעאל לא תבערו אש מה תלמוד לומר והקשה מה תלמוד לומר אי לר' יוסי ללאו כלומר לאפוקה מדין כרת וסקילה אי לר' נתן לחלק לחייב בהרבה מלאכות על כל אחת ואחת אע"פ שעשאם בהעלם אחד ואמר רבא תנא דבי ר' ישמעאל מושבות קשיא ליה מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ ומאי איצטריך למיכתב בכל מושבותיכם לפי שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני אף בשבת ולא יאמר מחלליה מות יומת אלא בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין או אינה אלא אפילו מיתת בית דין ולא נאמר והומת אלא בחול או אינו אלא אפילו בשבת וכדקאמינא מעיקרא תלמוד לומר לא תבערו ומושבותיכם פירושו מושבות בית דין וכדכתיב בפרשת רוצחים והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מאי לאו ר' נתן דהבערה אית בה כרת ואפילו הכי איצטריך קרא דלא לידחי שבת לא ר' יוסי ומשום דלית בה כרת איצטריך והוה מצי לאקשויי ליגמר מינה דלא דחי כדלעיל אלא דהוה איפשר לתרוצי שאני הכא דהכשר מצוה:
ויש שואלין והיכי סלקא דעתך למימר דלידחי והרי הלאו קודם למיתת בית דין ואין זה בעידנא דמיעקר לאו וכו' הוא הדין דהוה מצי לאקשויי הכי אלא דעדיפא מינה אקשי ויש מתרצין בה שאיפשר שתהא פתילת האבר בידו ופותח פיו של זה ונותן את האור תחת הפתילה והיא ניתכת לתוך פיו:
ומכל מקום הקשה הוי נמי ר' יוסי הא כי אמר איהו בלאו דוקא בהבערה דלית בה בשול אבל התכה הא אית בה בשול דמה לי בשול פתילה מה לי בשול סמנין והילכך אית בה כרת ואפילו הכי איצטריך למעוטה ואי לאו עליה הוה יליפנא לכולהו דלידחי והוא הדין דהוה מצי לאקשויי לר' יוסי נמי הא איכא נטילת נשמה ואפילו הכי איצטריך כו' ולא איצטריך לבשול פתילה אלא דחדא נקט אי נמי איפשר דלא מיית ביומיה:
ודחי ליה דתנא דבי ר' ישמעאל לאו משום דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת הוא דמצריך מושבות לאשמועינן דלא לידחי אלא משום דאלימא ליה מיתת בית דין מצד אחר לדחויי שבת מקל וחומר ומה עבודה שדוחה שבת רציחה דוחה אותה שאם היה כהן שנגמר דינו ורוצה לעבוד אין ממתינין לו אלא מוציאין אותו מיד להרגו אלא אם כן היה על גגו של מזבח ועבודה בידו שבת שנדחה מפני עבודה אינו דין וכו' ומאי או אינו דקאמר דמשמע דאית ליה עלה פירכא הכי קאמר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה את העבודה כדמייתינן לה מולאחותו ואינה דוחה שבת והדר קאמר קבורת מת מצוה תדחה שבת מקל וחומר וכו' וליפוק לן דתהא מיתת בית דין דוחה שבת תלמוד לומר לא תבערו ומכל מקום אכתי עליה מאי איצטריך ומסיק למילתיה למאי דהוה סלקא דעתין מעיקרא דאי לאו קרא הוה אתי עשה ודחי לא תעשה אף בשל כרת מאי האי דקאמר או אינו אלא אפילו מיתת בית דין וכו' ופירש בה דהכי קאמר או אינו וכו' דאימר דאמרינן אתי עשה וכו' בלאו גרידא הדר אמר הואיל ולאו גרידא חמיר מעשה ואפילו הכי דחי ליה הכי נמי דחי לאו שבכרת דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה ומכל מקום אידחיא לה ואכתי הדר קושיין לדוכתה דעליה מאי איצטריך:
ומהדר לתרוצה דאי לאו עליה הוה אמינא יהא יבום דוחה כל ערוה הואיל ודוחה אשת אח דתהוי אשת אח דבר שהיה בכלל כל העריות לאיסור ובכרת וכדכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל ונכרתה ויצתה מן הכלל ללמד בעצמה היתר במקום יבום ולא ללמד על עצמו לבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ר"ל כל העריות להתירם במקום יבום שכך היא מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו שנאמר בהם דרך כלל כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה ואי בכהנים קאמר הכי כל שכן בישראל ואין זה אזהרה מן הדין דגלויי מילתא בעלמא הוא למה יצאו ליפרט בדין זה לומר לך דוקא בקדשי מזבח הא אם הקדיש אוכלין ומשקין להביא בדמיהן כלים לבדק הבית ואכלן בטומאה אין כאן כרת ואקשי ליה מי דמי התם יצא מן הכלל למה שהיה בו תחלה שהרי הכלל והפרט שניהם באיסור אבל הכא כלל באיסור ופרט בהיתר ולא אמרינן בכי הא ללמד על הכלל כלו יצא שאין אומרין מדה זו אלא כשהכלל והפרט בענין אחד ויצא ללמד על עצמו איזה דבר והכלל כולו נמשך אחריו אחר שהוא ממינו וזו אינה אלא מדה אחרת והיא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו להשוותו עמו ולא להשוות כללו עמו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש כיצד דכתיב באשם מצורע ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא שאין תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא ומה תלמוד לומר וכו' לפי שהיה אשם מצורע בכלל כל האשמות שנתפרשה תורתם בפרשת צו למתן דמים במזבח והקטרת אימורים ויצא לדון בדבר חדש ליתן מדמו בבהן יד ובבהן רגל ובאוזן ימנית והייתי אומר שלא להחזירו לכללו להטעינו מתן דמים ואימורים במזבח דכיון דנפק נפק עד שהחזירו הכתוב לכללו ואמר כחטאת האשם הוא והיה לנו לומר בחזרתו שיהא אף הכלל נמשך אחריו לידון בבהונות ואוזן ימנית אלא שזה מכשיר והללו מכפרים אי נמי דמיעוטא כתיב בהו זאת תורת האשם ולא בהונות ואוזן ואף בזו יצאה להיתר ולא חזרה לכללה כן אין הכלל נמשך אחריה ולא היינו למדין ממנה לדחות העריות אצל היבום ואכתי מאי איצטריך עליה:
אלא סד"א ליתו שאר עריות במה מצינו מאשת אח וכי תימא והא אמרת דיצא לידון בדבר חדש ואי אתה ממשיך כללו אחריו והיאך אתה למד ממנה במה מצינו תירצו גדולי קדמונינו דלא דמיא לגמרי ליצא לידון בדבר חדש ודקאמר לעיל הא לא דמיא אלא לדבר שהיה בכלל כו' כך פירושו כלומר אדרבה להא דמיא טפי ומכל מקום אף להא לא דמיא לגמרי דעריות בפרט כתיבן כולהו אשת אח אף היא בפרט נכתבה שאלו אמרה תורה כל שאר בשר בכרת ואחר כך תתיר אשת אח הייתי אומר זו היא שיצאה מן הכלל לידון בדבר חדש אבל שאר עריות אסירי אבל זו אינה קרויה לגמרי יוצאה לידון בדבר חדש ואע"ג דהתם חדא איסורא ר"ל אשת אח והכא תרי איסורי ר"ל אשת אח ואחות אשה הוה אמינא אשת אח הואיל ואשתרי במקום יבום אשתרי אפילו במקום תרי איסורי קמ"ל עליה:
ומנא תימרא דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דנימא ליה הכא אי לאו קרא דעליה דאפילו למאן דאמר מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא מכל מקום איסורין מוחלקין שאני דתניא מצורע שחל שמיני שלו ר"ל של ימי ספורו שהוא ראוי להביא בו קרבנותיו כדכתיב וביום השמיני יקח שני כבשים כו' והוא צריך לבא להר הבית ולעמוד בשער ניקנור להכניס ידיו בעזרת נשים ליתן מן הדם בבהונות וחל שמיני זה ערב הפסח וראה קרי בו ביום ונאסר ליכנס להר הבית שבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ר"ל חוץ למחנה שכינה וחוץ למחנה לויה דהיינו הר הבית כדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב ואמרו בפסח שני פרק אלו דברים פסחים ס"ז ב' וכל זב לרבות בעל קרי והוא חמור בזו מטמא מת שטמא מת ואפילו מת עצמו מותר ליכנס להר הבית דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ר"ל במחנה לויה אלא שמכל מקום טבל לקירויו שהרי קרי אין בו אלא טומאת ערב ואמרו חכמים שמכיון שטבל אע"פ שטבול יום אינו נכנס בשערי ניקנור להכניס ידיו לעזרת נשים שכל טבול יום עדין הוא בטומאתו לתרומה ולקדש ולביאת מקדש ואע"פ שמותר הוא בהר הבית מכל מקום בהכנסת ידיו לעזרת נשים אסור מכל מקום זה נכנס להר הבית ועומד בשערי ניקנור ומכניס ידיו בעזרת נשים לבהונות ר"ל ליתן דם על בהונותיו ויטהר מצרעתו וישלח פסחו לעזרה לשחטו ולערב יעריב שמשו ויטהר לקירויו ויאכל פסחו דמוטב יבא עשה שיש בו כרת דהיינו פסח שיש בו כרת לכל מי שהיה יכול לעשותו ולא עשאו והרי זה אינו יכול לעשותו אם אינו מכניס ידיו לבהונות וידחה עשה דוישלחו שאין בו כרת שאין טבול יום בכרת על ביאת מקדש אלא בביאת כלו לעזרה וזה אינו נכנס לעזרה אלא שעומד בשערי ניקנור ומכניס ידיו לעזרה וקס"ד השתא דביאת מקצת לא שמה ביאה לחייבו כרת אלא שהוא בעשה של שלוח ולפי דרכך למדת שבביאת כלו חייב כרת אף בעזרת נשים לדעת זה ור' יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה נמי לית ביה משום דעזרת נשים לאו בכלל מקדש הוא אלא בהר הבית שהוא מחנה לויה ולא נאסר טבול יום במחנה לויה ולא בעזרת נשים אלא מבית דינו של יהושפט דכתיב בדברי הימים ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים גו' ואותו היום נטהרו ישראל מטומאות שבידיהם וחדשו בה דברים לומר טבול יום אל יכנס למחנה לויה דהיינו הר הבית ושער ניקנור ועזרת נשים דהיינו החצר החדשה:
ואחרוני הרבנים שואלים היאך חלק ר' יוחנן עם הברייתא שאין דרך אמורא לחלוק עם ברייתא ועוד היאך אמר שבית דינו של יהושפט גזרו על טבול יום שלא ליכנס למחנה לויה ובפירוש אמרו במשניות של כלים פ"א מ"ח שטבול יום נכנס אף בחיל ומתוך כך מפרשים שאף לתנא דברייתא טבול יום מותר בכל מחנה לויה ועזרת נשים בכללה אלא שבית דינו של יהושפט גזרו ולא גזרו בכל הר הבית אלא במקומות שבו כגון עזרת נשים אבל לא בחיל ושאר ההר ור' יוחנן לא בא לחלוק אלא לפרש דהאי עשה שאין בו כרת דקאמר בברייתא לא שאין בו כרת דוקא אלא דאפילו עשה דאורייתא אין בו ומכל מקום אני אומר שר' יוחנן בא לחלוק שר' יוחנן בסוף התנאים היה מיד וכדאי הוא לחלוק עם ברייתא ודיקא נמי דקאמרינן ור' יוחנן אמר ולדבריהם היה לו לומר ואמר ר' יוחנן אלא חלוק היה ומודה אני שלא בא לאסור מכח בית דינו של יהושפט בכל הר הבית אלא בעזרת נשים וזהו מחלוקתם שלדעת תנא קמא עזרת נשים בכלל מקדש אלא דביאת מקצת אין בה כרת הא עשה דשלוח מיהא איכא ולדעת ר' יוחנן אינה בכלל מקדש ואפילו עשה דשלוח ליכא וזה עיקר וגדולי הרבנים פירשו בה דברים שאין נראין כלל:
ואמר עולא מה טעם ר"ל הואיל ותנא דברייתא סובר שעזרת נשים בכלל מקדש היאך התירו טבול יום זה להכניס ידיו לשם שהרי ביאת מקצת שמה ביאה וטבול יום הנכנס במקדש בכרת שהרי אף מחוסר כפורים כן כמו שביארנו במסכת מכות ואם כן עשה שיש בו כרת הוא ופירש שדברי תנא דברייתא אינם מטעם ביאת מקצת לא שמה ביאה אלא מטעם שמאחר שהותר לצרעתו הותר לקירויו כלומר הואיל ומצורע ביום שמיני הותרה לו ביאת מקצת אע"פ שהוא עדין מחוסר כפורים כדי ליתן דם בבהונותיו שאין לו טהרה אלא בכך והואיל והותרה לו ביאת מקצת לצרעתו אלו לא ראה קרי הותרה לו לקירויו ואפילו לא טבל כלל אלא דאורחא דמילתא קתני דכל דמצי מטהר נפשיה עביד וכי נקיט ליה תנא מוטב יבא עשה וכו' ולא קאמר הואיל והותר לצרעתו משום הר הבית נקט לה דליכא הואיל דהא מצורע בשמיני מחוסר כפורים הוא ומותר בכל הר הבית מה שאין כן בבעל קרי ובהא איצטריך לטעמא דמוטב שיבא עשה כו' אבל לענין הכנסת ידיו דאף מחוסר כפורים אסור בו איצטרכינן לטעם הואיל ואלמא מכל מקום כל היכא דאישתרי חד איסור אישתרי נמי אידך אגביה הכא נמי אי לאו עליה הוה אמינא הואיל ובמקום יבום מיהא אישתריא ליה אשת אח אף במקום אחות אשה כן:
ומכל מקום הלכה שאין עזרת נשים בכלל מקדש וטבול יום הנכנס בה אינו לוקה והילכך יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה של סופרים וכדר' יוחנן ואין אנו צריכין לטעם הואיל כלל וכן יכול ליכנס אפילו כלו ודוקא טבול יום הא בעל קרי לא ומכל מקום יש פוסקים שאף עזרת נשים בכלל כרת לטמא הנכנס שם וכן מוכחת סוגיא זו השנויה בזבחים פרק כל הפסולין ל"ב ב' וכן הלכה שביאת מקצת שמה ביאה ואם כן לא הותר אלא מטעם הואיל ולשיטה זו אף בלא טבל כן וגדולי המחברים פוסקים שביאת מקצת לא שמה ביאה ולשיטה זו איפשר שבזו חלק ר' יוחנן לומר שאע"פ שהיא בכלל מקדש אין כאן אפילו עשה שכל ביאת מקצת אינה אלא מדברי סופרים ולאי זו שיטה מכל אלו שכתבנו אתה למד שזה שתפשוה בטבול יום דבעל קרי לאו דוקא אלא הוא הדין לכל טבול יום וחדא מינייהו נקט ושלא כדברי גדולי הרבנים ואע"ג דלעולא דוקא בעל קרי שאיפשר בטבילת יומו אבל כל שהוא בטומאת שבעה הרי יצא בשעה שאינה ראויה להביא קרבנותיו מכל מקום אין הלכה כעולא ודקאמר מי לא מודה עולא דמשמע דמודה הוא לבר פלוגתיה אלמא דבר פלוגתיה קאמר הכי אינו כן ואין הענין אלא כאומר מי לא אמר עולא וכן כתבוה גדולי הדור ויש להם כיוצא בה באחרון של גיטין פ"ג א' מודה ר' אליעזר במגרש את אשתו אי נמי אסוגיין דהכא קא מהדר דדייק מדעולא דאמרינן הואיל וקאמר דמודי עולא דבכי האי לא אמרינן הואיל ומכל מקום למאן דפסיק כעולא דוקא בבעל קרי וכיוצא בו לטומאת ערב ושניטמא בשמיני דאיכא הואיל:
ונשוב לענין הסוגיא והוא שהקשה מי דמי תינח היכא דנשא המת תחלה ואחר כך נשא אחיו החי את אחותה דקדם עליה בגוה איסור אשת אח קודם שיחול עליה איסור אחות אשה ומגו דאישתרי ליה מצד יבום איסור אשת אח דמעיקרא הייתי אומר שאין איסור אחות אשה הבא אחריו מוציאו מאותו היתר דהואיל והותר לראשון הותר לבא אחריו דומיא דהואיל והותר לצרעתו הותר לקיריו אלא נשא חי תחלה שנמצאת זו עומדת עליו באיסור אחות אשה ואחר כך נשא אחיו המת היאך איסור אחרון מפקיע את הראשון ואפילו נשא המת תחלה תינח היכא דנשא המת ומת ואחר כך נשא אחיו את אחותה דהות חזיא ליה מיקמי דליחול עלה איסור אחות אשה דומיא דמצורע שראה את הקרי בשמיני שהיה ראוי באותו יום קודם ראית הקרי משהאיר פני מזרח להכניס ידיו לבהונות ומגו דאישתרי אישתרי אלא נשא מת ונשא האח את אחותה קודם שימות שנמצא איסור אחות אשה בא קודם שיבא היתר אשת אח לא אמרינן הואיל ואישתרי ואכתי לא איצטריך עליה למיסר דמי לא מודי עולא שאם יראה קרי בליל שמחרתו שמיני קודם שהאיר פני מזרח שאינו מכניס ידיו לבהונות שהקרי מעכב עליו הואיל ולא יצא מצרעתו בשעה הראויה להבאת קרבנות ולהכנסת בהונות דאע"ג דלסוף שבעה גמרי ימי ספירו מכל מקום אין הבאת קרבנותיו והכנסת בהונותיו ראויות עד למחר ונמצא בתחלת היום שהקרי מעכבו ויש שואלין והיכי פשיטא ליה דלודי עולא בהא ופירשו בתוספות שמה שאמרו בזבחים פרק כל הפסולין ל"ב ב' אמר עולא טמא שהכניס ידיו לפנים לוקה ביאה במקצת שמה ביאה ואקשו ליה מיהא דמצורע שחל שמיני שלו וכו' ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי לעייל ידיה ואמר ליה מטונך כלומר ממקום שבאת אביא לך ראיה שאני מצורע הואיל והותר כו' ומדקאמר ליה מטונך כלומר יש לי ראיה משם על כל פנים הראיה היא משום דקאמר בשמיני כלומר ביום שמיני דאיכא למימר ביה הואיל:
ותירץ כי איצטריך עליה שנשא מת ומת ואחר כך נשא האח את אחותה דאי לאו עליה הוה אמינא הואיל ואישתרי אישתרי ואתא עליה לאשמועינן שפטורה היא מן החליצה ומן היבום אלא דרבנן גזרו בה להצריכה חליצה שמא יאמרו יבמה יוצאה לשוק בלא חליצה כמו שיתבאר ויש שואלין היכי נסיב לה והא הויא אחות זקוקתו דאסירא ומפרש לה בתלת אחי כגון ראובן שמת ולאה אשתו נזדקקה לשמעון וללוי וכנס שמעון ואחר כך נשא לוי את אחותה ומת שמעון ונזדקקה ללוי שהיא אחות אשתו והואיל ואיתחזיא ליה ביני ביני הוה אמינא דלישתרי אלא דאתא עליה ואפקה:
ואיבעית אימא דלא דמיא לדעולא כלל והא דאיצטריך עליה אע"ג דבעלמא לא אתי עשה ודחי לאו שבכרת מכל מקום הכא אי לאו עליה הוה אמינא הכי משום דסד"א כדעביד ר' יונה היקישא לגבי העראה וקאמר הוקשו כל העריות כלן זו לזו מדכתיב כל אשר יעשה מכל התועבות האל וכו' ומכיון שמצינו את הנדה שחייב בה בהעראה אף כל העריות כן נימא נמי הכי דמדאשכחן אשת אח שהיא ערוה והותרה במקום יבום אף בכל העריות כן דאע"ג דהכא חדא איסורא והכא תרתי אין משיבין על ההיקש אתא עליה ואפקה לאחות אשה והדר ילפינן כולהו מאחות אשה לאיסורא ואי אמרת מאי חזית דאקשת להו לאחות אשה אקשינהו לאשת אח חדא דקולא וחומרא לחומרא מקשינן ועוד דאשת אח ליכא אלא איסור אשת אח ושאר עריות איכא איסורא דידהו ואיסור אשת אח וליכא לאקושי אלא לדדמי ליה טפי ולמדנו דמשום היקשא דר' יונה איצטריך עליה לאפוקה לערוה מיבום:
רבא אמר דעליה לאו לערוה איצטריך אלא לצרה דאין עשה דוחה לא תעשה שבכרת אלא בהנהו דכתבינן לעיל ה' ב' דלא ילפינן מינייהו וכי איצטריך קרא לצרתה ומקשי ליה והא קא תני אין לי אלא היא ר"ל הערוה דמשמע דקרא משום ערוה אתא ומשני דמשום צרתה קאמר הכי כלומר כי נסיב לה מקראי עיקרא משום צרה אלא דאיידי דאיצטריך לאתויי צרה מקראי נסיב נמי איסור ערוה גופא מקראי ולאו דוקא דקרא ודאי לא איצטריך אלא לצרה והכי נמי פריך מבריתא אחריתי דקאמר אין לי אלא הן ופריק לה נמי דעיקרא משום צרותיהן ומקשי מדקאמר רבי בקרא דיבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה דהוה ליה למימר ולקח ויבם וודאי למעוטי אתא ולקחה כלומר את הראויה וקאמר עלה לאסור צרות ועריות אלמא דעריות נמי צריכא קרא ותירץ לאסור צרות של עריות ומקשי ליה והא תרי קראי נסיב ליה חד לערוה וחד לצרה ופירש בה דתרוייהו לצרה חד למיסר צרה במקום מצוה וחד למישרא צרה שלא במקום מצוה כגון צרת בתו הנשואה לנכרי דהכי קאמר ויבם ויבמה במקום יבום הוא דאסירא צרה כו' ודיקא נמי דערוה לא צריכא קרא דקתני חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ולא קתני פטורות שלא מצא התנא עצמו צריך לומר כן ואקשי לרבנן דנפקא להו צרה מלצרור מאי שנא דצריכא קרא דאכתי לר' דנפקא ליה איסור צרת ערוה מולקח ולקחה ולצרור מידריש ליה לדרשא אחרינא אי לאו קרא מהיכא תיתי צרה לאיסורא כלל אלא לרבנן דנפקא להו מלצרור הא כתיב נמי כרת אצרה ומשני דצרה נמי לא צריכא קרא וכי איצטריך קרא למישרי צרה שלא במקום מצוה דקאמר עליה לדונו בגזירה שוה מעליה דיבמה לומר לך במקום יבום הוא דאסירא שלא במקום יבום שריא ואי לאו עליה הוה אמינא דכל צרת ערוה אסירא:
ומקשי אימא ערוה גופה ר"ל אחות אשה שלא במקום מצוה תשתרי דהא מוקמת קרא דעליה דוקא במקום מצוה ותריץ ליה אמר קרא בחייה כל שבחייה ר"ל כל שבחיי אשתך לא תשא את אחותה ואקשי והא מיבעי ליה למעוטי לאחר מיתה דאחות אשתו לאחר מיתת אשתו מותרת ומשני מואשה אל אחותה נפקא אי מהתם הוה אמינא נתגרשה שריא קמ"ל כל שבחייה אפילו נתגרשה אלא תרי קראי כתיבי חד משמע דערוה וצרה תרוייהו אסירן וחד משמע דחדא מינייהו לחוד אסירא דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור אלמא ערוה וצרה אסירא וכתיב לגלות ערותה דוקא דחדא הא כיצד במקום מצוה שתיהן אסורות שלא במקום מצוה צרה מותרת ואי אמרת איפוך אנא שבמקום מצוה צרתה מותרת ושלא במקום מצוה שתיהן אסורות אם כן לא יאמר עליה באחות אשה לאוקומה במקום מצוה דממילא יהבינן היתירא למצוה ואיסורא שלא במקום מצוה הא מדכתיב עליה שמע מינה לאוקומי במקום מצוה ר"ל לאסור צרה במקום מצוה ואקשי ממאי דהאי עליה לאיסורא ר"ל למיסר צרה במקום עליה דהיינו במקום מצוה דילמא להיתירא ר"ל למישרא ערוה במקום עליה דהיינו במקום מצוה והכי קאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור ר"ל ולא צרתה שלא במקום עליה ר"ל שלא במקום מצוה הא במקום עליה שתיהן מותרות דאע"ג דעליה גבי איסורא כתיב לא כתביה באחות אשה אלא לדון ממנה גזירה שוה לפרשת יבמין מה כאן בפרשת עריות בערוה וצרתה הכתוב מדבר אף בפרשת יבמין בערוה וצרה וקאמר יבא עליה ומתרץ אם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה כו' ולמדת דאפילו לאיסור צרה לא צריך קרא ומיהו לישנא קמא דייק טפי דקרא למיסר צרה דעליה עיקר אשמעתיה לאיסורא הוא כלומר במקום עליה לא תקח לצרור ר"ל דצרה אסירא אלא דממילא ילפינן מיניה היתר צרה לשלא במקום מצוה:
זהו ביאור הסוגיא ויש בה עוד בחידושין הרבה בלבולין וקושיות חבילות חבילות אלא שאין להאריך כל כך בסוגיא האמורה דרך משא ומתן ולא עוד אלא שכבר רמזנו דרך ביאור מה שנתחבטו בה המפרשים ומעתה נשוב לבאר דרך פסק כל הדברים הנכללים בה ואלו הן:
מניינא דסיפא ורישא למעוטי דרב ודרב אסי וא"ת למה לי תני מנייני מחד מניינא ממעטינן כלהו דכיון דתני מניינא לא שייר מידי. וי"ל דאצטריך יתור מניינא למעוטינהו דאי לאו הכי הוה אמינא דשמא מתני' סבירא כוותיה דרב ורב אסי והא דלא תני להו לפי שאינן שוות להנהו דמתני' לפי שאינן בצרת צרה כדאמרינן לקמן להכי אצטריך יתור דמתני' לאשמעינן ט"ו דמתני' פוטרות צרותיהן אבל דרב אסי ודרב אינם פוטרות:
למעוטי צרת ממאנת דאמרינן לקמן דאסורה וטעמא גזרה משום צרת בתו הממאנת והא דאמרינן (לקמן) וכולן שמיאנו צרותיהן מותרות התם מיירי דמיאנה בבעל דאגלאי מלתא דלא הוה אשת אחיו אבל הכא איירי דמיאנה ביבם. וא"ת אמאי לא קאמר למעוטי דשמואל דקאמר לקמן צרת ממאנת אסורה כמו שהזכיר רב ורב אסי. וי"ל דמשו"ה לא הזכיר הכא שמואל משום דאיכא למימר דשמואל סבר לה שפיר מעוטא דמתני' דאינה אסורה מחליצה ומיבום אלא מחלץ חלצה א) ואי נמי שמא ס"ל צרת ממאנת אסורה לייבם אבל לחלוץ לא קאמר אבל לעיל קאמר שפיר למעוטי דרב ורב אסי דכיון דאמר רב טומאה כתיבא בה כעריות (הוי) [הרי] אסורה מחליצה ומיבום וכן רב אסי דממעט איילונית מוהיה הבכור אשר תלד א"כ חשיב ליה ערוה ופטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה ולא מצי סבר כמתני' דממעט להו. להכי הזכיר בהדיא לעיל למעוטי דרב ודרב אסי והכא לא קאמר למעוטי דשמואל. דשמואל נמי מצי סבר כן דאינה פוטרת צרתה מחליצה ומיבום דמחלץ חלצה דטעמא דשמואל לא הוי מקרא אלא משום צרת בתו ממאנת:
ואמר רחמנא לא תקח עליה. וקשה מאי חזית דהך דרשא דעליה דרשת לאיסורא ואמרת דאפילו במקום יבום אמר רחמנא לא תקח ואפוך אנא ואמינא דהאי עליה דאסר רחמנא גבי אחות אשה שרא ליה גבי יבמה דכתיב יבא עליה. ותי' הר"י משום דשקלא וטריא דהאי שמעתא דלקמן. דעשה דוחה לא תעשה. וקס"ד דלא משוינן חילוק בין לא תעשה גרידא ובין לא תעשה שיש בו כרת דבתרוייהו אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה וכיון שכן עליה להיתירא לא אצטריך אלא ודאי לאיסורא הוא דעבדינן ג"ש:
שאין צרה אלא מאח. ואי ק"ל אמאי אצטריך למימר שאין צרה אלא מאח ולא סגי ליה בהואיל וא"א להנשא לאחין וכו'. דהא ודאי שמעינן מינה דאלו שש עריות חמורות הואיל ולא אפשר להנשא לאחין צרותיהן מותרות. ואפשר לתרץ דאצטריך דאי לא הוה אמר אלא יצאו שש עריות כו' הוה אמינא הני שש עריות הוא דצרותיהן מותרות משום דלא אפשר להו למיהוי במקום מצוה כלל אבל הנך ט"ו הוה אמינא דהואיל והוו במקום מצוה דלמא אפילו שלא במקום מצוה צרותיהן אסורות ומעיקרא נמי כי אמר יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מה טעם מפני שהוקשו כל העריות זו לזו וכיון דמקשינן הני שש לט"ו דהם כלם אסורות נקיש נמי ט"ו לשש מה התם שלא במקום מצוה אף הכא נמי שלא במקום מצוה ואמינא דהני ט"ו אפילו שלא במקום מצוה אסורות ולהכי אצטריך ליה למימר שאין צרה אלא מאח ב) ט"ו אינן אסורות אלא במקום מצוה אבל שלא במקום מצוה שרו:
ואמרי' מנה"מ, פי' שאלו ט"ו נשים פוטרות צרותיהן דאלו שש עריות צרותיהן מותרת, דת"ר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עלי' בחיי' מלי' מה ת"ל לפי שנאמר יבמה יבא עלי' שומע אני אפי' בא' ממכל עריות האומורות בתורה הכתוב מדבר נאמר כאן עלי' ונאמר להלן יבמה יבא עלי' מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח אין לה אלא היא צרתה מנין א"ק לצרור ואל לצור פי' אלא תקח קאי, וה"ק אשה אל אחותה לא תקח לצרור דהיינו צרתה הבאה עלי' לצרור אותה וכמו שהערוה אסורה ליבם גם צרתה אסורה שהיא ערוה להתחיב לע זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם אף כל שהיא ערוה וחייבים ע"ז כרת ולע שגגתה חטאת אסורה ליבם, אין לי אל אהן צרותיהן מנין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבים עז"כ עש"ח ואסורה ליבם וצרתה אסורה אף כל שהיא ערוה וחייבים עז"כ ועש"ח ואסור הליבם וצרתה אסורה מכאן אמרו ט"ו נשים פוטרות צו"ל מן החליצה ומן היבום ע"ס כל העולם, יכול שאני מרבה שש עריות חמורות מאלו שיהי' צרותיהן אסורין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבן עז"כ ועש"ח ואפשר להנשא לאחין צרתה אסורה אף כל שהיא ערוה וחייבן עז"כ ועש"ח ואפשר להנשא לאחין צרתה אסורה יצאו שש עריות חמורות מאלו הואיל וא"א להנשא לאחין צרותיהן מותרות. שאין צרה אלא מאח, אזהרה שמענו פי' שאסור ליבם עונש מנין א"ק כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה:
ואקשי' טעמא דכתוב רחמנא עלי' הא לא"ה הו"א אחות אשה מיבמה מ"ט דאתי עשה ודחי את ל"ת, אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת, ל"ת גרידא, ל"ת שיש בו כרת מי דחי ותו ל"ת גרידא מנין דדחי.
תוס' בד"ה למעוטי דרב כו' וי"ל דהכא לא מצי למתנינהו כדמסיק לפי שאינן בצרת צרה כו' (ב) עכ"ל והמקשה דפריך לרב ולרב אסי ליתנינהו ה"ה דה"מ למפרך לימעטו תרוייהו ממנינא דרישא כיון דלא מסיק אדעתיה השתא לפי שאינן בצרת צרה אלא דניחא ליה למפרך הכי לרב ולרב אסי בפשיטות:
בד"ה טעמא דכתב כו' ורבא לא היה צ"ל אלא להיתירא לא מצית אמרת כו' עכ"ל וליכא לאקשויי כיון דעיקר קושיית התלמוד הוא מכח דלא דרש להיתירא א"כ לא קמשני רבא כלום לקמן די"ל דודאי לפי סברת המקשה דאתא קרא לאשמועינן דבעלמא דחי א"כ לא אתי קרא כלל לגופיה ואית לן למימר טפי דאתא לגופיה להיתירא ואהא קמשני רבא שפיר דאתא קרא לגופיה למשרי צרה שלא במקום מצוה ורב אשי לא פריך עליה דרבא אלא דאכתי מאי חזית דאתא קרא להיתירא דצרת ערוה שלא במקום מצוה נימא דאתא קרא להיתרא דערוה גופה במקים מצוה וק"ל:
בד"ה לא תעשה שיש בו כרת כו' ועוד דחדא איסורא מיהא נילף מאשת אח עכ"ל פי' דהאי תירוצא דסד"א נילף מאשת אח כו' קאי לקמן במסקנא וא"כ חדא איסורא מיהא נילף בעלמא דדחי ואנן קי"ל דבשום מקום אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת גם לאידך שינויא דמסקנא יש להקשות כך ומהרש"ל הבין בשמעתין דכל הנך שנויא דמסקנא אית להו דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת בחדא איסורא זולת לפי תירוצא דרבא דמסקנא ואינו כן דהא לפי מה שכתבו התוס' כאן ואור"י דמאשת אח לא מצי למילף מידי דלידחי כו' א"כ אפי' חדא איסורא ליכא למילף דדחי בעלמא וכן לשנויא דסד"א דאתיא מהיקשא דרבי יונה כו' א"כ כל ל"ת שיש בו כרת בעלמא ודאי לא הוה מצינן למילף מידי מאשת אח מהאי טעמא אלא דאצטריך עליה לעריות דלא אתי מאשת אח מהיקשא דרבי יונה כו' וכן פרש"י לקמן בהדיא ועיין עוד בזה לקמן במקומו:
בא"ד אלא דוקא אחות אשה כו' עכ"ל ואהא ודאי שפיר פרכינן הכא תרי איסורי כו' כמו שפר"י דמאשת אח לא מצינן למילף בעלמא דדחי משום דאשת אח מצותו בכך וה"נ ליכא למילף תרי איסורי דאחות אשה מאשת אח כיון דאיסור אחות אשה אין מצותו בכך וק"ל:
גמרא למעוטי דרב ודרב אסי כו'. יש לדקדק כיון דכל חדא בעי מיעוטא באנפי נפשיה מהני תרי מיעוטי א"כ לא אימעטו אלא הכי תרי דהיינו דרב ודרב אסי ומהיכא אימעט להו צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו דס"ל לש"ס דלא איצטריכו להו למעט רק הני תרי דרב ודרב אסי דסד"א לפוטרן מדאורייתא כהני דמתני' כדסבר רב ורב אסי לקמן אבל צרת ממאנת ומחזיר גרושתו לית בה איסורא דאורייתא וק"ל:
בתוספות בד"ה טעמא דכתב כו'. ורבא לא הוה צ"ל אלא להיתרא לא מצית כו' עכ"ל. ר"ל כיון דמסיק אדעתיה שפיר למימר דלא איצטריך קרא אלא לאשמועינן דבעלמא דחי אלא דהוה קשיא ליה דא"כ טפי לוקמיה לגופיה ולהיתרא לא ה"ל לרבא למינקט בדבריו כלל ערוה גופה לא צריך קרא דאין עשה כו' דהא ודאי ידע נמי המקשה ולא ה"ל להשיב אלא על קושייתו דלהיתרא לא מצית כו' ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין בזה וק"ל:
תוס' ד"ה יכול שאני מרבה וכו' ה"מ למימר יכול שאני מרבה אף שלא במקום מצוה. פי' ט"ו נשים הנזכרים במתניתין רק שהן נשואות לנכרי ולא לאחר והכי ה"ל למימר אמרת מה אחות אשה שאסרה התורה היינו במקום מצות היבום כדדרשינן לעיל נאמר כאן עליה ונאמר להלן יבמה יבא עליה וכו' אף כל דוקא במקום מצוה:
ד"ה טעמא דכתב רחמנא ובו' עד דאין עשה דוחה ל"ת. פירוש שאין לתנא שום פסוק שעשה דוחה לא תעשה והא דכתיב עליה לא לגופיה אצטריך דבלאו הכי הוא אסור דמהי תיתי ה"א להתיר אלא לא כתבו אלא למידק מיניה דדוקא הכא הוא אסור הא בעלמא עשה דוחה ל"ת:
ב"ד ואמר ר"י דאי בעלמא אין עשה דוחה ל"ת. פירוש דאי לית ליה לתנא פסוק בעלמא דעשה דוחה ל"ת וכן מה שאמר אלא ודאי סבר האי תנא עשה דוחה ל"ת פירושו שיש לו פסוק ע"ז אלא שהמקשה שואל מנלן ר"ל איזה פסוק הוא ורבא לא היה צ"ל וכו' פי' מאחר שכתבנו שהיינו יכולין לתרץ שלעולם אין לתנא שום פסוק שעשה דוחה ל"ת והא דכתבה התורה עליה למילף מיניה דבעלמא דחי אלא שעיקר קושייתו של המקשה היה שא"כ היה לו לתנא למדרש עליה להיתרא א"כ רבא לקמן דאמר ערוה גופה לא צריכה קרא וכו' כי אצטריך קרא לצרת סוטה לא היה צריך לכל זה אלא היה לו להשיב הא דכתב עליה לא לגופיה אצטריך אלא למידק מיניה דבעלמא דחי מאי אמרת ה"ל לתנא למדרש עליה להיתרא להיתרא לא מצית אמרת דא"כ לגלות ערותה דחדא וכו' כדלקמן (יבמות דף ה':)
ד"ה לא תעשה שיש בו כרת וכו' עד אלא על כרחך לאו בכל דוכתי בעי למילף מאשת אח אלא דוקא אחות אשה וכו'. נראה דלאו דוקא אחות אשה אלא ה"ה דעריות במקום יבום דהא בכולן שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי אלא דר"ל רוקא באחות אשה ודומיה דהיינו במקום יבום אשת אח דשייך בהם לומר הואיל ואשתרי אשתרי אבל בכל התורה כולה לא ילפינן מיניה דעשה דוחה ל"ת וק"ל:
רש"י בד"ה שאין צרה כו' לא דמי איסור כו' כצ"ל. תוס' בד"ה לפי שאינן כו' דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות כו'. נ"ב פי' דומיא דטומאה דכתיב בעריות אל תטמאו בכל אלה וק"ל:
בד"ה טעמא כו' ורבא לא הוה צריך למימר אלא להיתירא לא מצית אמרת כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש לא הל"ל ערוה גופה לא צריך קרא דאין עשה דוחה כו' אלא ה"ל לאוקמי עליה לאיסור ולמידק מיניה הא בעלמא דחי מאי אית לך למימר אם כן נידרש להיתירא כמו שפירש להיתירא לא מצית כו' (ועי' במהרש"א):
תד"ה לפי. עי' בגה"ש מה שהביא בשם הירושלמי. ואנכי עיינתי שמה ולא מצאתי שמדבר רק באם עבר הבועל ונשאה ולו אשה אחרת ובמסקנא לא איפשיטא להתירא ועי' ביאור הירושלמי ברחבה במל"מ פ"ו מהל' יבום והביא גם התוס' שלפנינו ע"ש ומה שהקשה בס' חוסן ישועות על תירוץ הר"י מהא דפריך הש"ס לרב ליתנינהו הא לר"י ב"כ לקמן (לפי' ר"י) ל"ל הא דרב ונימא דבפלוגתא לא קמיירי נעלם ממנו שכבר קדמהו בזה המל"מ שם ותירץ בטוב ע"ש. ומש"כ לתרץ קושיית התוס' משום דכל שאינה אסורה לבעל אינה אסורה לבועל וצרת סוטה לא מ"ל שתהא אסורה לבעל כו'. אני אומר ולטעמך סוטה עצמה נמי תהא זקוקה לו משום דלא מ"ל גבי בעל שתפול לפניו ליבום. ועי' במל"מ שהעיר כזה על תירוץ הראשון דהתוס' ויישבו ומש"כ עוד ביישוב קושיית התוס' משום דאיסורה לבועל אינה שוה בכל (ול"ד לאחות אשה) דהיכא דהיתה אסורה עליו מעיקרא משום אחות אשה לא קרינן בה ונטמאה לבועל כו' תמוה לקראה משום זה איסור שאש"ב וגם דינו ללא אמת. עי' שו"ע אה"ע סי' קע"ח סי"ט בהגהה ובהגר"א ס"ק כ"ב כ"ג. ומ"מ הרווחנו בסברתו זאת ליישב תמיהת המל"מ שם בר"ד על הא דאשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל דאיתא בסוטה דמתייבמת לו אמאי הא טומאה כתיבא בה בלאו כדאיתא לקמן (נו ב) וזה ודאי אשב"כ גמור אבל גם סברתו לא מחוור דא"כ אפי' איסורה לבעל אינו דומה לאחות אשה שהיא בכרת וסוטה אינה אלא בלאו. וגם קדושין תופסין בה לכ"ע כדאיתא בסוף החולץ:
תד"ה יכול. המ"ל כו'. עי' לקמן (ח ב) תד"ה למישרי וצע"ק:
גמ' לפי שאינה בצרת צרה. לקמן ד' יו"ד ע"ב:
שם לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. עיין תשובת רשד"ם חלק יו"ד סי' רלא:
רש"י ד"ה צרת ממאנת וכו' כדאית' בפירקין. דף יב ע"א וצ"ע:
שם ד"ה מחזיר גרושתו וכו' שתיהן אסורות להתיבם. עי' לקמן דף יב ע"א וצ"ע:
תוס' ד"ה לפי כו' כך צרתה פטורה. להדיא איתא בירושלמי ר"פ יו"ד דמסכתין דצרתה מותרת:
תוס' ד"ה לפי. ז"ל דכיון דלגבי בעל לא משכחת צרת צרה אין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי בעל עכ"ל. תוס' לשיטתם (דף ב. בד"ה עד סוף העולם) שאין צרה פוטרת צרת צרה מדין צרת ערות אשת אחיו. וביאור שיטתם שהרי הצרה נפלה ליבום לכתחילה אלא שנפטרה מחמת הערוה, ומשום הכי חלות השם ערות אשת אחיו פקע ממנה. והא דצרת ערוה פוטרת את צרת הצרה הוא משום חלות שם ערוה חדשה דצרת ערוה. וכל זה בצרת ערוה דעלמא שהתורה חידשה בה את חלות השם ערוה, ואילו בצרת סוטה לא חידשה התורה חלות שם ערוה, ולפיכך אינה פוטרת את צרת הצרה. ועיין לעיל בשיעורים (דף ב. ד"ה תוס' ד"ה עד סוף העולם).
בא"ד. ועוד אר"י דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה וגו' אבל בבועל לא כתיב לאו אלא ונסתרה והיא נטמאה כו' עכ"ל. שיטת ר"י דמאחר שסוטה לבועל אינה אסורה אלא באיסור עשה ולא בלאו, לפיכך אין בה שם טומאה כעריות ונופלת ליבום ולחליצה.
ונראה שיש לבאר את שיטת התוס' גם מטעם אחר, די"ל דשאני עצם חלות האיסור דסוטה לבעלה מהאיסור דסוטה לבועל, כי האיסור של סוטה לבעלה מהוה חלות איסור אישות, כי עצם האישות דבעלה נאסרת עליו, וגופו של האיסור סוטה לבעלה הוא שהיתר האישות של הבעל באשתו פקע, וכדנ"ל בשיעורים104 שאישות דעלמא מהוה מתיר, ובסוטה ההיתר לבעלה פקע, ומש"ה האישות עצמה אסורה. ונראה שזהו אף יסוד הדין שהאיסור סוטה לבעלה חל נמי ליבם, כי זיקת היבם הוי' המשך של האישות דהבעל. ומאחר שבסוטה היתר האישות לבעלה פקע, ממילא חסר נמי ההיתר של זיקה ליבם ואסורה לו כמו שאסורה לבעלה105. ומאחר שעיקר חלות האיסור של סוטה לבעלה הוא איסור אישות, לכן ניתן האיסור להאסר בשם ערוה, כי אין חלות איסור ערוה חל אלא במקום שהאיסור הוא איסור אישות. ובאמת זהו עיקר יסוד הדין בעריות שאין קידושין תופסין בהן, כי איסור האישות שחל בהן חמור כ"כ שמופקעין הן מחלות אישות.
ומשו"ה י"ל דשאני האיסור של סוטה לבועל מהאיסור של סוטה לבעל, כי איסור סוטה לבעל חל כאיסור אישות, ואילו איסור סוטה לבועל חל משום איסור ביאה בלבד ולא כאיסור אישות. ויעויין במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בנוגע לחייבי לאוין דעלמא, כגון ממזרת לישראל (בפט"ו מהל' איסורי ביאה הל"ב), שהרמב"ם סובר שאם בעל ולא קידש אינו לוקה, ולוקה רק אם קידש ובעל, דס"ל שעיקר האיסור בחייבי לאוין הוי איסור אישות עם ביאה. ומאידך הראב"ד סובר שלוקה אף על ביאה בלי קידושין, כי ס"ל שעיקר האיסור הוא איסור ביאה ולא איסור אישות. ולפי"ז אפשר לומר לשיטת התוס' שלפנינו שבזה מחולק האיסור של סוטה לבעלה מהאיסור של סוטה לבועל, כי האיסור של סוטה לבעלה מהוה איסור אישות, ומש"ה לבעלה חל שם ערוה הפוטרתה מיבום. ואילו האיסור של סוטה לבועל איסור ביאה בעלמא הוא ולא איסור אישות, ולפיכך בנוגע לבועל לא חל עליה שם ערוה, כי השם של ערוה חל רק כשנאסרה באיסור אישות, ולא כשנאסרה באיסור ביאה בעלמא בלי איסור אישות. דמיון לזה יש בדין נדה, שאע"פ שאסורה באיסור כרת אין לה דין ושם ערוה בנוגע ליבום (ועיין לעיל בשיעורים לדף ב. ד"ה תוס' ד"ה ואחות אשתו), כי נדה נאסרת באיסור ביאה בלבד, אך אין איסור לקדשה ואינה אסורה באיסור אישות, ולפיכך אינה ערוה ונופלת ליבום ולחליצה, כי בלי איסור אישות לא חל שם ערוה.
ומסתבר לפי"ז לחדש, כי הלכה שאיסור סוטה לבעלה מהוה חלות דבר שבערוה, ונאסרת רק כששני עדים מעידים שזינתה או אחרי קינוי וסתירה שעד א' מעיד שזינתה ונאמן בנאמנות מיוחדת דכל מקום שהאמינה התורה עד א' הרי הוא כשנים, כל זה הוא רק בנוגע לאיסור סוטה לבעלה, דמכיון דהוי איסור אישות ושם ערוה שחל בגברא לפיכך צריכים שני עדים לאוסרה מדין אין דבר שבערוה פחות משנים. ואילו בנוגע לאיסור סוטה לבועל סגי בעד א' שזינתה, משום דהאיסור לבועל אינו דבר שבערוה הצריך שני עדים אלא הוי איסור ביאה בעלמא בדומה לאיסור נדה. וכמו שבאיסור נדה לבעלה חל דין עד א' נאמן באיסורין (עיין תוס' למס' גיטין דף ב: ד"ה עד א' נאמן) ה"ה בסוטה לבועל דעד אחד נאמן ולא צריכים שני עדים לאוסרה עליו.
הגהות הגר"א. הגר"א מוחק צרת צרתה מנין ת"ל וכו' לפי גירסת הר"ת והרמב"ן משום דהם סוברים שצרה נאסרה באיסור ערות אשת אח והצרת צרה פטורה מדין צרת ערות אשת אח106. (ועיין למעלה בשיעורים (דף ב.) תוס' ד"ה עד סוף העולם).
גמרא. עונש מנין. וכתב רש"י (ד"ה עונש מנין) ז"ל אם ייבם ערוה או צרתה עכ"ל . פרש"י צ"ע, משום דאם הערוה נאסרה ונפטרה, פשיטא שנענשין על ביאתה משום שם האיסור של הערוה ואף משום איסור אשת אח.
ויעויין במאירי שפירש אחרת וז"ל עונש מנין ר"ל ביבום צרת ערוה שתהא בכרת אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה וכו' והרי צרת ערוה בכלל הואיל וכבר הוזכרה עכ"ל. ביאור דבריו נראה דסובר כמו אלו הראשונים הנ"ל107 דצרת ערוה מהוה חלות שם איסור ערוה בפני עצמה, ולפיכך הגמרא דנה עונשה מנין. אך כבר הוכחנו108 שרש"י נמנע משיטה זו וס"ל דצרת ערוה נפטרה ונאסרה ממילא באיסור אשת אח ופוטרת את צרת הצרה מדין צרת ערות אשת אח. ולפיכך אינו מפרש את הגמרא כאן כמאירי, אמנם פירושו צריך ביאור.
ונראה דהא כבר הוכחנו109 דשיטת רש"י היא שיבום הותרה ולא דחויה, כלומר דבעיקר הפרשה של איסור אשת אחיו לא נאסר אשת אחיו בלי בנים במקום יבום. ולפי"ז סד"א שהותרה אף איסור אשת אחיו בלי בנים אף שלא במקום מצוה באופן שנפלה ליבום אך שנאסרה מטעם ערוה. והגמרא קבעה שיש חלות שם איסור חדש דאשת אחיו בלי בנים שלא במקום מצוה כשנפטרה משום דהויא ערוה. וע"ז דנה הגמ' בשם אשת אחיו הזה אזהרה שמענו עונש מנין וכו'. וכוונת פרש"י מנ"ל לענוש מחמת חלות שם איסור אשת אחיו הזה, דפשיטא דמענישין מחמת חלות שם האיסור של הערוה, אלא דדנין דמנ"ל דמענישין אף על האיסור דאשת אחיו כשנפטרה מחמת ערוה110. ויוצא דלרש"י יש שתי אזהרות שונות באיסור אשת אחיו: א) אשת אחיו שיש לה בנים המוזהרת על פי עיקר פרשת האיסור של אשת אחיו; ב) אשת אחיו שאין לה בנים שלא במקום מצוה דהיינו שנפלה ונפטרה ונאסרה מחמת פטור ערוה. דיש באופן הזה אזהרה ועונש מיוחד.
גמ'. ל"ת שיש בו כרת מי דחי. עיין בשיעורים לקמן (דף ח.) ד"ה רבא אמר. 7 תוס' ד"ה לא תעשה. ז"ל וא"ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דיבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח כו' ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה ל"ת שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך עכ"ל. תוס' לא מתרצים דאיסור אשת אח הותרה במקום יבום - ולכן אין ראיה מיבום דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת בעלמא. והוא משום דאליבא דהתוס' האיסור דאשת אח במקום יבום הודחה ולא הותרה, ולכן הקשו דנילף מיניה דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ובתירוצו של הר"י דשאני יבום דמצותו בכך ג"כ אינו רוצה לומר שאיסור אשת אח הותרה, אלא דס"ל דמכיון דמצותו בכך, וא"א לקיים המצוה דיבום בלי לדחות את הלאו דאשת אחיו לפיכך המצוה דוחה אותו, ולא דמי לשאר האופנים של עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ומשו"ה אין ללמוד ממצות יבום למצוות אחרות. ומ"מ לר"י המתיר דיבום חל מדין דחויה, דמצות יבום אלימתא ודוחה את הלאו דאשת אחיו שיש בו כרת אבל לא חל מדין הותרה111.
בא"ד. מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורי הא לא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי כו' עכ"ל. ר"ל דאילו היה יבום הותרה היה מקום לחלק בין תרי איסורי לחדא איסורא, דדוקא האיסור דאשת אח לבדו הותרה ולא איסורים אחרים. אבל מאחר דאנן סברינן שאיסור אשת אח נדחית בפני מצות יבום, מה לי חדא איסורא או תרי איסורי, כשיש למצות יבום כח הדחייה היא דוחה גם תרי איסורי כמו חדא איסורא.
בא"ד. דשאני אשת אח דמצותו בכך וא"א בענין אחר לקיים מצות יבום כו' עכ"ל. ר"ל דדחיית הלאו מוכרחת בכל אופן שמקיים מצות יבום ואין ללמוד מזה למקומות אחרים איפוא שהמצוה והלאו סותרים זה לזה במקרה אבל לא בהכרח כביבום. ודחיית יבום המותרת באופן הכרחי אינה ראיה שיש דחיה באופן מקרי. והנה סברא זו היא אף היסוד של השיטות הסוברות שמצות יבום הותרה112 - כי אין אופן אחר לעשות את המצוה דיבום בלי להכשל באיסור אשת אח, ובאופן כזה התורה הפקיעה את כל האיסור מעיקרו והוי הותרה. אך הר"י נמנע משיטה זו וסובר דאה"נ שהסברא הנ"ל הוי יסוד ההיתר דיבום, ומ"מ ההיתר חל מדין דחויה ולא מדין הותרה.
בא"ד. וכן וגלח את כל שערו דמצורע מיקיים בשער דהיתר דכל שערו קרינא ביה וכו' עכ"ל. לכאורה תירוצם קשה, דממ"נ, אם "כל שערו" אינו כולל את הפיאות דאיסור, א"כ למה מגלח את הפיאות משום העשה דגילוח שדוחה הל"ת דפיאות, הרי אין מצות עשה לגלח את הפיאות. ואם באמת יש מצוה לגלח את הפיאות, דנכללין ב"כל שערו" דר"ל אף את הפיאות, א"כ שוב הדרא הקושיא לדוכתא, דא"כ מצותו בכך, וא"א לקיים את המצוה בלי לעבור על הלאו, והיאך למדים ממנו לכהת"כ שעשה דוחה ל"ת כשאין מצותו בכך.
ונראה שיש לבאר את דברי התוס' הסתומים על פי מה שביארנו כמה פעמים בשיטת הרמב"ם בענין טומאת כהן לקרוביו. דהנה כתב הרמב"ם (בפ"ב מהל' אבל הל"ו) וז"ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא מצות עשה כו' במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ"ל. ועיין בראב"ד שם שהשיג על הרמב"ם וסובר שהמצוה להטמא לקרובים חלה גם על כהנות ואע"פ שאינן מוזהרות על טומאה. ושיטת הרמב"ם מחוסרת ביאור, אמאי אין כהנת חייבת להיטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים כפי שהרמב"ם הדגיש מהוה חלק מהאבלות על מתו, בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.
ונראה לבאר דשיטת הרמב"ם היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ' הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל (הלט"ו) וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל. וביאור שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה. ונראה דיסוד שיטתו הוא שעיקר המצוה דאבלות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת ובכך הוא מקיים את מצות האבילות על קרובו. ולפיכך המצוה להיטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, וכשמטמא לקרובו הוא מחלל את קדושתו לשם אבילותו, כי חילול קדושתו לצורך קרובו מהוה את קיום מצות האבילות. משא"כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, וטומאתה לקרובה אינה קיום אבילות מכיון דליכא בכך חילול קדושה, ולכן פטורה מלהיטמא לקרובים. והרמב"ם אזיל לשיטתו שסובר שטומאת כהנים לקרובו דחויה ולא הותרה, ומשום כך הטומאה לקרובו מהוה חילול קדושת הכהן שנדחה לשם מצות האבילות. משא"כ אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה, ומפני כן אינה מחללת את קדושתו, לא היה מקיים מצות האבילות, כי עיקר המצוה דאבילות הוא שהכהן יחלל את קדושתו עבור קרובו.
ומשהגיענו בעז"ה יתב' להבנת פסק הרמב"ם בטומאת כהן לקרוביו, נראה דיתכן לומר בדומה לכך אליבא דהתוס', והוא יסוד בהבנת מצות יבום. דנראה שבמצות יבום נמי עיקר המצוה הוא לעבור על האיסור ביאה דאשת אח ולדחותו משום קיום המצוה. וכמו שבכהנים, עיקר קיום המצוה דאבילות הוא בדחיית האיסור של טומאת כהן ובחילול קדושתו, ה"ה נמי ביבום, עיקר קיום המצוה הוא לדחות את האיסור דאשת אח לקיים את המצוה דיבום, ודחיית הלאו היא עיקר וגופה של המצוה. וזוהי כוונת הר"י כשכתב "דמצותו בכך", ר"ל שעיקר המצוה דיבום הוא בדחיית האיסור דאשת אח, ולכן אין להשוותה למצוות עשה אחרות וללמוד ממנה שעשה דעלמא דוחה ל"ת שיש בו כרת כשאין "מצותו בכך" כמו במצות יבום, שעיקר המצוה דיבום הוא דוקא לדחות את הלאו, "ומצותו בכך"113.
ובכך מבואר היטב כוונת התוס' בנוגע לגילוח המצורע. דר"ל שאין בעיקר מצות גילוח המצורע חובה לדחות את הלאו דהקפת הראש וגילוח פיאות הזקן. והא ראיה דכשהתורה כתבה "כל שערו", לא הקפידה דוקא לגלח שערות אסורות ולדחות את האיסור דהקפת הראש וגילוח פיאות הזקן, משום דיכולים לפרש את המלים "כל שערו" דר"ל שאר שערות ראשו דהיתר שאין בהן איסור. ואע"פ שאין זה הפירוש הנכון, כי עיקר הכוונה ב"כל שערו" הוא לגלח את כל שערו ממש, כולל את הפיאות דאיסור, מ"מ אין דחיית האיסור דגילוח הפיאות מעיקר ומגוף המצוה של גילוח המצורע. אלא שבמקרה כשמקיים את המצוה דגילוח במצורע נכשל באיסור דגילוח הפיאות, והמצוה דוחה את האיסור. ברם אין זה נקרא "מצוותו בכך", כי אין דחיית האיסור דגילוח הפיאות מעיקר המצוה דגילוח המצורע, משא"כ במצות יבום, דמעיקר המצוה דיבום הוא לדחות את האיסור של אשת אחיו, ו"מצותו בכך". ועוד מסיקים התוס' שמוכרח כך וז"ל א"נ כל שערו ממש ובנמרטו פאת ראשו וזקנו כו' עכ"ל, ר"ל דפשיטא שמצורע מקיים מצות גילוח הגם שפיאות ראשו וזקנו נמרטו ולא מגלחן, ובאופן הזה אינו דוחה איסורי גילוח והקפה ומ"מ מקיים את המצוה דגילוח מצורע, ומכאן מוכח שהמצוה דגילוח אינה תלויה בדחיית האיסור דגילוח פיאות ראשו וזקנו, והמצורע מקיים את המצוה דגילוח גם כשאינו דוחה את האיסורים דגילוח, ומכאן שאין דין "מצותו בכך" חל במצות גילוח המצורע, שלא כביבום ש"מצותו בכך", כי ביבום אינו מקיים את המצוה בלי דחיית האיסור, ודחיית האיסור הוא חלק מהמצוה עצמה.
ונראה להביא ראיה ליסודם של התוס' מהגמרא לקמן (דף יג:) בביאור של רבא לשיטת ב"ש שאמרו שצרת ערוה מותרת משום שאין איסור חל על איסור, וז"ל תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי לא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח אלא נשא חי ואח"כ נשא מת אחות אשה קדים, כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה עכ"ל. ולכאורה ההסבר שם תמוה, כי מה בכך שלא חל איסור אשת אחיו, מ"מ בדין הוא שהיבמה תפול ליבום משום שבעלה מת בלי בנים. אלא מכאן רואים בעליל שיבמה נופלת ליבום רק במקום שיש חלות איסור אשת אח, כי עיקר המצוה דיבום הוא לדחות את האיסור דאשת אח, ואם האיסור דאשת אח אינו חל משום שאין איסור חל על איסור היבמה אינה נופלת ליבום גם כשמת בעלה בלי בנים, כי יסוד מצות יבום הוא לדחות את האיסור דאשת אח, ומפני כן סוברים ב"ש דהוי' צרת ערוה שלא במקום מצוה. ונראה שבית הלל מסכימים ליסוד הזה אלא שסוברים שדין אין איסור חל על איסור ר"ל רק שאין ב"ד מענישים אותו על שעבר על האיסור השני, ואפ"ה האיסור השני חל ואוסר. ועיין בגמרא לקמן (דף לב:) שאע"פ שאין איסור חייל על איסור מ"מ נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, והא ראיה שהאיסור השני חל אלא שנפטר מעונש, ולכן אם עבר עליו הו"ל רשע גמור. וא"כ בציור דרבא אליבא דב"ה האיסור של אשת אח אמנם חל על גבי האיסור של אחות אשה, שאע"פ שחסר העונש מ"מ האיסור חל. ולפיכך היבמה נופלת עכ"פ ליבום כדי שהיבם ידחה את האיסור דאשת אח ד"מצוותו בכך", והדר הוי' צרת ערוה במקום מצוה ונאסרת, ובעזה"י הדברים מאירים לעינים114.
ענין טומאת כהנים לקרובים
א
הבאנו למעלה בשיעורים (דף ג: תוס' ד"ה לא תעשה) את שיטת הרמב"ם בטומאת כהן לקרוביו (פ"ב מהל' אבל הל"ו) דדחויה היא ומהוה קיום מצות אבילות, שע"י שהכהן מחלל את קדושתו ועובר על איסור טומאה בשביל קרובו מקיים מצות אבילות, וז"ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו כו' לה יטמא מצות עשה כו' עכ"ל. וכמו"כ פסק (שם הלט"ו) ז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל. ובכך הרמב"ם חולק על ראשונים אחרים הסוברים שטומאת כהן לקרוביו הותרה ולא דחויה, עיין ברש"י (ברכות דף כ. ד"ה שב ואל תעשה) שכתב וז"ל וטומאת גופיה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה כו' דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי ל"ת דידה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים כו' עכ"ל. מאידך בנוגע לטומאת כהן למת מצוה פליגי שם רש"י עם תוס' (שם דף יט: ד"ה אמרת), דאליבא דרש"י טומאת כהן למת מצוה הותרה, ואילו אליבא דהתוס' טומאת מת מצוה דחויה ולא הותרה. אך בנוגע לטומאת כהן לקרוביו משמע מתוס' דהותרה. ברם אליבא דהרמב"ם הסובר שאפילו טומאת כהן לקרוביו דחויה טומאת כהן למת מצוה נמי דחויה ולא הותרה.
אמנם צ"ע בפסק הרמב"ם (פ"ו מהל' אבל הלט"ו) שכתב וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני עכ"ל. וצ"ע דמשמע ממה שכתב "לפיכך וכו'" שהאיסור לכהן לנגוע במת אחר עם קרובו תלוי במה שטומאת כהן לקרובו דחויה ולא הותרה, דאילו היתה הטומאה הותרה היה מותר לו לכהן לנגוע גם במתים אחרים עם קרובו, וקשה, דאפילו אם נימא שהטומאה הותרה מ"מ הסברא נותנת דאדרבא שרק טומאה לקרובו מותרת ולא טומאה למת אחר.
והנה בעצם דינו של הרמב"ם קיימת סתירה, דאיתא בתו"כ (פ' אמור) ז"ל לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר אדם הואיל ונטמאתי אלקט עצמות פלוני בידי עכ"ל חזינן בתו"כ דאוסר הוספת נגיעה במת אחר. ומאידך במס' שמחות (פ"ד הלט"ו - ט"ז) מבואר איפכא, וז"ל היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא כו' עכ"ל. הרי דמבואר במס' שמחות דבאמת מותר לכהן להיטמא למתים אחרים בשעה שמיטמא לקרובו שלא כדברי התו"כ והרמב"ם שפסקו לאסור.
ועיין בכסף משנה שמיישב את הסתירה, ומבאר דהברייתא דמס' שמחות מיירי בטומאה בחיבורין שמותרת, ואילו בתו"כ מדובר בטומאה בזה אחר זה, לאחר שפירש ממתו. ואומר הכ"מ שהרמב"ם נמי פסק כתרוייהו, ומתיר טומאה בחיבורין ואוסר טומאה אחרי שפירש ממגע בקרובו. אמנם ביאורו קשה דפשטות לשון הרמב"ם משמע שאוסר הוספת מגע במת אחר אפילו בשעת חיבורין לקרובו, דכתב שאסור לכהן להתטמא למת אחר וז"ל אפילו בעת שמתטמא לקרוביו עכ"ל. ועוד קשה שאם הרמב"ם אוסר רק כשמתטמא למת אחר משפירש מקרובו למה תלוי האיסור בדין דחויה, שאפילו אם הותרה מהיכי תיתי שיתטמא למת אחר משפירש מקרובו, פשיטא דאסור לו לעשות זה, שהרי משפירש מתטמא בטומאה חדשה למת בלי קשר כלל לטומאת קרובו שכבר פירש ממנו, ואפילו אם הטומאה לקרובו הותרה הרי הטומאה למת אחר משפירש ממתו בודאי אסור, ומהרמב"ם משמע דלמ"ד הותרה ניתן לכהן לנגוע ולהטמא למת אחר.
אלא ודאי נראה דלא ככס"מ, והרמב"ם אוסר טומאה נוספת אפילו בחיבורין. וסובר שאילו היתה טומאת כהן לקרובו הותרה, היה מותר לו להטמא למת אחר בשעת מגע מתו, אך מכיון שטומאת כהן לקרובו דחויה לפיכך אסור לכהן להטמא למת אחר.
והנה בכהן שמטמא למת א' באיסור ובשעת מגעו מטמא גם למת נוסף פסק הרמב"ם (בפ"ג מהל' אבל הל"ד) וז"ל היה נוגע ולא פירש, או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים, אע"פ שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת, שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש עכ"ל. ומשמע שהרמב"ם סובר שיש איסור דאורייתא להטמא למת אחר בשעת חיבורין למת הראשון אך אינו לוקה עליו. ובזה חולק על הרמב"ן שכ' בס' תורת האדם וז"ל ולא תימא פטור דקאמרינן אבל אסור הוא, אלא מותר לכתחילה דתניא באבל, היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר עכ"ל. ולפי דברינו י"ל דהרמב"ם סובר שטומאה בחיבורין אסורה אף לכהן שמטמא לקרובו מן התורה משום דהוי דחויה אלא דמ"מ אינו לוקה אלא אחת.
ונראה דכבר ביארנו דשיטת הרמב"ם היא שטומאת כהן לקרובו מהוה קיום מצות אבילות, שמקיים אותה ע"י שמחלל את קדושתו לקרובו בהטמא לו. וקיום המצוה להטמא לקרוב המת נוהגת רק בכהן ולא בכהנת שאינה מוזהרת בטומאת מת, וטומאתה אינה חילול קדושתה, ולכן לית לה קיום מצוה, וכמו שפסק בפ"ב מהל' אבל (הל"ו) וז"ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וכו' לה יטמא מצות עשה כו' במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ"ל. ועיין בראב"ד שם שהשיג על הרמב"ם וסובר שהמצוה להטמא לקרובים חלה גם על כהנות ואע"פ שאינן מוזהרות על הטומאה. ולכאורה שיטת הרמב"ם מחוסרת ביאור, דאמאי אין כהנת חייבת להתטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים כפי שהרמב"ם הדגיש מהוה חלק מהאבילות על מתו, בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.
ונראה לבאר בזה דהא שיטת הרמב"ם היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ' הרמב"ם (בפ"ב מהל' אבל הלט"ו) וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל. וביאור שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה. ונראה דיסוד שיטתו הוא שעיקר המצוה דאבילות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת, ובכך הוא מקיים את מצות האבילות על קרובו. ולפיכך המצוה להתטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, וכשמתטמא לקרובו הוא מחלל את קדושתו לשם אבילותו, משום דחילול קדושתו לצורך קרובו מהוה את קיום מצות האבילות. משא"כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, וטומאתה לקרובה אינה קיום אבילות מכיון דליכא בכך חילול קדושה, ולכן פטורה מלהתטמא לקרובה. והרמב"ם לשיטתו שסובר שטומאת כהנים לקרובו דחויה ולא הותרה, ומשו"ה נחשבת טומאת הכהן לקרובו לחילול קדושתו שנדחה לשם מצות האבילות. משא"כ אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה, דהיינו שלא היתה כלל אזהרה לכהן מלהטמא למת שהוא קרובו, אין טומאת קרובו מחללת קדושתו כלל. ומשום כך בטומאת קרובו לא היה מקיים הכהן מצות אבילות, משום דעיקר המצוה דאבילות היא לחלל קדושת כהונתו כשמטמא לקרובו, ויש חילול קדושה רק כשטומאת הכהן לקרובו דחויה ולא כשהותרה.
ונראה דחובת מצות הכהן להטמא למתו אינה תלויה במצות קבורת המת, דהא הרמב"ם פסק שאינו מטמא לקרוביו הרוגי ב"ד (פ"ב מהל' אבל הל"ח) וז"ל וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהם כגון הרוגי ב"ד ושפרשו מדרכי ציבור וכו' והמאבד עצמו לדעת אין הכהן מטמא להן כו' עכ"ל, ואע"פ שבכל המתים האלה חלה מצות קבורה מ"מ מאחר שאין בהן חיוב אבילות אינו מטמא להם, משום דחובת והיתר הטומאה תלויות במצות האבילות ולא במצות הקבורה.
והנה הדין הוא שכהן נמי מטמא למת מצוה, אלא דהמתיר במת מצוה הוא חובת הקבורה ולא חובת האבילות וכדאיתא ברמב"ם (פ"ג מהל' אבל הל"ח) ז"ל כהן שפגע במת מצוה בדרך הרי זה מטמא לו, אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו עכ"ל. ולפי"ז נראה דאף בהרוגי ב"ד, במאבד עצמו לדעת, ובהפורשים מדרכי הציבור שהם מתי מצוה שחייבים לקוברם גם כהן גדול יטמא להם כדי לקוברם ואע"פ דליכא מצוה להתאבל עליהם. ולהיפך כהן הפוגע במת מצוה בשבת שאסור לקוברו אינו מטמא לו כי ליכא חיוב קבורה בשבת ואע"פ שיש אבילות בשבת. ועוד נראה שבמת מצוה אין הטומאה עצמה מהוה עיקר קיום המצוה דעיקר המצוה היא הקבורה לבדה אלא שבשעת הקבורה הודחה טומאת כהן, אבל גופה של המצוה היא הקבורה ולא הטומאה. ומאידך בטומאת כהן לקרוביו, עצם הטומאה מהוה עיקר וגופה של מצות האבילות.
ולפי"ז נראה שדין הרמב"ם המגביל את היתר טומאת הכהן לקרובו רק לעצמו של המת קרובו ולא למת אחר בחיבורין לקרובו, חל רק בטומאה לקרובו ולא במת מצוה. ומשום דבקרובו הדוחה הוא חילול קדושתו כדי לקיים את מצות האבילות לקרובו, ולכן מוגבל ההיתר לעצמו של קרובו המת שמתאבל עליו ולא למת אחר. משא"כ במת מצוה, שאין בו חובת מצות טומאה ואבילות, אלא חובת קבורה בלבד, והטומאה הודחה בשעה שקוברו, לכן גם כל טומאת מת אחר נדחה לצורך קיום מצות הקבורה, ואפילו אם מטמא למת אחר לצורך קבורת המת מצוה גם כן מותר115.
מאידך אף אם הכהן צריך להטמא למת אחר כדי לקבור את קרובו מאחר שאין בטומאה למת אחר קיום מצות אבילות, דהא רק הטומאה לגופו של קרובו המת מהוה קיום אבילות, לפיכך במקרה כזה אסור לו לכהן לקבור את מתו קרובו מפני שמתטמא אף למת אחר. ורק במת מצוה שהמתיר הוא חובת קבורת המת, מותר לו לכהן להטמא אף למת אחר בשעה שמתעסק בקבורת המת מצוה כדי לקיים את מצות הקבורה. דהא עצמו של המת אינו המתיר, ורק מצות הקבורה הוי המתיר ואיסור טומאה נדחה לצורך הקבורה, ולכן אפילו טומאת מת אחר ג"כ נדחה בשעה שקובר את המת מצוה.
וראייה לדברינו דאיכא חילוק בין טומאת כהן לקרובים לבין טומאת כהן למת מצוה היא ההלכה שאין כהן מטמא לעצם כשעורה מאביו, ואפילו אם כל גופו קיים וראשו נקטע אינו מטמא לו, וכמבואר ברמב"ם (פ"ב מהל' אבל הלי"ד - ט"ו) ז"ל אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכו' נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר עכ"ל. והנה בסוגיא במס' נזיר (דף מג:) מבואר שדין זה אינו חל במת מצוה, וז"ל הגמרא: אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו, מ"ט אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, א"ל רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ולפסקוה גנבי לרישיה ה"נ דלא ליטמא ליה, א"ל מת מצוה קאמרת כו' עכ"ל. מבואר להדיא בגמ' דשאני מת מצוה מקרובים. ונראה דההלכה של נקטע ראשו של אביו נאמרה בחלות שם עצמו של מת שהוא קרובו, שאם הוא שלם הרי הוא חפצא של קרובו המת שחייב להתאבל עליו ולהטמא לו, ואילו כשנקטע ראשו חסר עצמו של קרובו המת, ולפיכך אינו מטמא לו116. מאידך במת מצוה חובת הקבורה מתרת, ומשו"ה חייב להטמא כדי לקוברו ואפילו כשהמת חסר.
ולפי"ז מבואר היטב אמאי תלה הרמב"ם את האיסור להטמא למת אחר בשעת חיבורין לקרובו משום שהטומאה לקרובו דחויה ולא הותרה, דרק אם הוי דחויה חילול קדושת הכהן מהווה קיום אבילות. ומפני שעצם הטומאה לעצמו של קרובו המת מהוה קיום אבילות וחילול קדושה משו"ה ההיתר מוגבל למת עצמו ולא למת אחר. מאידך אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה היינו מפרשים שהמתיר הוא חובת הקבורה כמו המתיר במת מצוה, והיינו אומרים דמותר לו להטמא למת אחר בשעה שמתטמא לקרובו כמו שמותר לו כשקובר מת מצוה.
ביארנו דאליבא דהרמב"ם המתיר של טומאת כהן לקרובו הוא מצות האבילות ולא מצות הקבורה. מאידך יעויין בתוס' למס' פסחים (דף ט.) ד"ה בשפחתו וכו' שסוברים שהמתיר של טומאת כהנים לקרובו הוא מצות הקבורה וז"ל ואר"י דכהן שוטה היה דאפילו אם נאמר של גבירתה היה וכהן זה קרוב, לא היה לו ליטמא דאמרינן בתו"כ דאין כהן מטמא לנפלים דדומיא דאביו ואמו בעינן בני קיימא, ועוד דכאן לא היה לצורך המת עכ"ל. הר"י סובר בפירושו הראשון שאין כהן מטמא לקרובו נפל. ולפום ריהטא שיטת הר"י היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה היא ולא הותרה, והדוחה הוא מצות קבורת המת המוטלת על הכהן. ומשו"ה כהן אינו מטמא לנפל משום שאין מצוה לקבור נפל וכדאיתא בהגהת מיימונית (פ"א מהל' מילה אות י') וז"ל נפלים דאין מצוה לקוברן כדמשמע בכמה מקומות בתלמוד שמפילין אותן לבור עכ"ל. וכן מה דמסיק הר"י בפירושו האחרון שכהן אסור לטמא למת בלי צורך המת, לשיטתו אזיל שטומאת כהן לקרובו דחויה, ולכן מותר לו לכהן להטמא למת רק לצורך קבורת המת ולא להטמא בטומאה בעלמא שלא לצורך המת.
אמנם יעויין במגן אברהם (או"ח תקכ"ו: כ') החולק על ההג"מ וסובר שיש מצוה לקבור נפל, וגזיה"כ היא שאין כהן מטמא לנפל דאינו בר קיימא כאביו ואמו ואע"פ שחייבים לקוברו. ואליבא דהמגן אברהם י"ל שקיימת מחלוקת בין ב' התירוצים בר"י, דלפי תירוצא קמא יתכן שיש מצות קבורה בנפל, ואף שטומאת כהנים לקרובו הותרה, מ"מ אין כהן מטמא לנפל מגזיה"כ דעלמא. משא"כ לתירוצא בתרא דס"ל דטומאת כהן לקרובו דחויה רק לצורך המת וטומאה שלא לצורך קבורה אסורה.
ונראה דאליבא דהרמב"ם דס"ל דכהן מטמא לקרוביו משום מצות אבילות כהן אינו מטמא לנפל משום דליכא מצוה להתאבל עליו (פ"א מהל' אבל הל"ו).
ויעויין בש"ע (יו"ד שע"ג: ה') וז"ל כל אלו שמיטמא להם אפילו שלא לצורך וי"א דדוקא לצורך עכ"ל. וכ' הרמ"א וז"ל ולסברא הראשונה אפילו מת לו מת בשבת שא"א לקברו בו ביום שרי לטמאות לו ולשמרו כדי שלא יהא מוטל בבזיון, ונכון להחמיר כסברא האחרונה שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין עכ"ל. ובפשטות שתי הדיעות שבש"ע חלוקין אם טומאת כהן לקרובו הותרה או דחויה, שאם הותרה מטמא לקרובו אפילו שלא לצורך כלל, ואם דחויה מטמא דוקא לצורך המת ולא שלא לצורך המת117. אך לרמ"א יש פירוש אחר במחלוקת כי הוא סובר דאף אליבא דהדיעה הראשונה טומאת כהנים לקרובו דחויה, וההיתר ליטמא אפילו בשבת הוא כדי שלא יהא המת מוטל בבזיון, דהיינו נמי לצורך כבוד המת. והדיעה האחרונה סוברת שטומאת כהנים דחויה רק לצורך מצות קבורת המת, ולא לצורך מניעת בזיון המת בעלמא. ובשבת שאין מצות קבורה חלה אין לכהן היתר להטמא למת.
והנה אליבא דהדיעה הראשונה בש"ע מותר לו לכהן להיטמא לקרובו בשבת. ויש להעיר, שאפילו אם ננקוט שטומאת כהן לקרובו הותרה, מ"מ י"ל דהיינו רק להיטמא למתו בחול, בזמן שמצות קבורת המת חלה, ואילו בשבת שאינו זמן קבורת המת, כי מצות קבורת המת פקעה בשבת, גם טומאת הכהן לקרובו נאסרת, ומשום דבשבת הרי הוא כאיש אחר שאינו קרובו ושאינו מיטמא לו. אמנם יעויין בתוס' למס' ברכות (דף יז: ד"ה ואינו) שדן האם ההתעסקות במת להחשיך על התחום בשבת מחייבת אנינות אף בשבת ומשמע לכאורה שיש חובת מצות קבורה בשבת. אך לא נראה לי לומר כך אלא אדרבא נ"ל שכל דיון התוס' הוא רק בנוגע לאנינות שתלויה בהתעסקות במציאות118, אבל כ"ע מודים שחיוב קבורת המת לא חל בשבת119, ומשו"ה יתכן שטומאת כהן לקרובו נמי אסורה. ברם לפי מה שביארנו אליבא דהרמב"ם שיש קיום מצות אבילות מיוחדת לכהן לחלל את קדושתו על מתו כשמטמא לו, יל"ע מהו הדין בשבת, דיתכן דאף בשבת אע"פ שאינה זמן מצות קבורה מ"מ יש קיום מצות אבילות לכהן כשמיטמא לקרובו. ומאידך יתכן דמכיון שאין חובת קבורה חלה על הכהן בשבת אף מצות האבילות המתקיימת ע"י טומאה אינה חלה, וצ"ע.
ע"כ
104 לדף ג א ד"ה ה"א מיחלץ וכו'.
105 וזהו אף יסוד הדין שהמחזיר גרושתו משניסת האסורה לבעלה אסורה נמי ליבם (לקמן דף יא ב), דהאיסור דמחזיר גרושתו מהווה איסור אישות, משום שההיתר של אישות לבעל פקע, וממילא ה"ה ליבם ההיתר לא חל, משום דזיקת היבם הוי המשך של אישות הבעל (מו"ר זצ"ל). ועיין בתוס' למס' סוטה (דף ה ב) ד"ה אילו המסביר את האיסור של סוטה ליבם וז"ל כיון דבא מכח נשואי אחיו הרי הוא במקום בעל, דאסורה לו ליבם כו' עכ"ל.
106 כסברת רב אשי לקמן (דף יג א). ורש"י כאן שגורס צרת צרה מניין סובר שהברייתא כרב יהודה לקמן (שם).
107 עיין בשיעורים (דף ב א) בתוס' ד"ה עד סוף העולם (ודף י א) תוס' ד"ה לעולם. ועיין נמי במאירי לקמן (דף כא א) המונה אשת אחיו שלא במקום מצוה וצרת ערוה כשתי עריות שונות במנין העריות, וחזינן להדיא שסובר שצרת ערוה מהווה איסור וחלות שם ערוה בפני עצמה. ועיין בס' פורת יוסף לבעל פרי מגדים לסוגיין.
108 בשיעורים שם.
109 בשיעור הראשון למסכתין.
110 ונ"מ לאם מביאין חטאת א' או ב' חטאות.
111 ועיין נמי בלשונו של תוס' הרא"ש דכ' וז"ל דשאני יבום דדין הוא דלידחי איסור אשת אח דאל"כ בטלת מצות יבום ועיקר מצות יבום לא נאמרה אלא במקום אשת אח עכ"ל, בפשטות משמע שסברת תוס' הרא"ש היא כסברת הר"י, ומפורש במש"כ שההיתר חל מדין דחויה, ומסתבר דה"נ סובר הר"י.
112 עיין בשיעור הראשון למסכתין.
113 יעויין בסוף קונטרס זיקה (אות ל"ט) לבעל אור שמח ובמה שמצטט מדברי הירושלמי ביבמות (פ"א הל"א) וז"ל עד שאתה למד כל העריות מאחות אשה לאיסור למד כל העריות מאשת אחיו להיתר כו' ר' לעזר בשם ר' אבין כל דבר שהוא בא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האיסור, ודבר שאינו בא מחמת הגורם אע"פ שבטל הגורם האיסור במקומו עומד עכ"ל, וכ' ע"ז בעל אור שמח וז"ל וכוונתו פשוט דאיסור אשת אח מביא הזיקה כו' ולא רחוק מזה כ' תוס' לעיל (דף ד') סד"ה ל"ת, דשאני אשת אח דמצותו בכך כו' עכ"ל. וע"ע בשיעורים לקמן (דף י א) לתוס' ד"ה לעולם.
114 ע"ע בשיעורים לקמן (דף ה ב) תוס' ד"ה כולה וצ"ע.
115 לכאורה ר"ל שבאופן שאי אפשר לו לקבור את המת מצוה בלי להטמא למת אחר אזי מותר לו להטמא אף למת אחר כי חובת קבורת המת מצוה דוחה כל טומאת מת, אבל במקום שאפשר לו לקבור את המת מצוה בלי להטמא למת אחר אסור לו להטמא בחיבורין למת אחר, שהרי טומאת מת מצוה דחויה ולא הותרה.
116 ואמר מו"ר זצ"ל שדין זה שהמת צריך להיות שלם חל רק בחיוב הכהן להטמא לאביו המת כי המחייב של האבילות והטומאה הוא עצם גופו של המת, וגוף המת נחשב כעצמו של אביו רק כשהגוף הוא שלם. מאידך המחייב של דיני האבילות האחרים, כגון איסורי שבעה ושלשים, אינו עצמו של המת אלא מיתת אביו, ואע"פ שגופו של אביו שמת אינו שלם מ"מ חייב הבן להתאבל על אביו שמת. ויעויין ברמב"ם (פ"ב מהל' אבל הל"ח) שפסק שהמצוה להתטמא לקרובים פקעה עם סתימת הגולל וז"ל אבל מאחר שנסתם הגולל הרי הן כשאר כל המתים שאם נטמא בהן לוקה עכ"ל, ונראה דר"ל שחלות השם עצמו של אביו פקע עם סתימת הגולל ולכן אינו מטמא לו (מו"ר זצ"ל).
117 וכ"ז שלא כשיטת הרמב"ם הסובר שטומאת כהן לקרובו דחויה ואעפ"כ מטמא אף שלא לצורך הקבורה כדי לחלל קדושת כהן שלו ובכך מקיים מצות האבילות כדמבואר בשיעורים לעיל.
118 עיי"ש בתוס'.
119 משום שאסור לקוברו בשבת, ואפילו ע"י עממים, שכן משמע מהרמב"ם שהביא את ההיתר לקוברו ע"י עממים רק בהל' יו"ט (פ"א מהל' יו"ט הלכ"ג) ולא בנוגע לשבת, ואדרבא הרמב"ם פסק שאין דיני אנינות חלין כלל בשבת (פ"ד מהל' אבל הל"ו) משום שא"א לקוברו, משא"כ ביו"ט שקוברין ע"י עממין. ושיטת רבינו זצ"ל שמי שאנוס ואינו יכול לעשות מצות עשה שפטור ממנה, ק"ו ממי שפטור ממצות עשה כשהוצאתו עולה לו יותר מחומש מנכסיו. ולכן בשבת שהוא אנוס מלקבר את מתו הריהו פטור ממצות קבורה. ועוד אמר לנו רבינו זצ"ל שיום שבת קדש מופקע מקבורת ישראל מחמת קדושת השבת ולא רק משום איסור מלאכה, דחל איסור מיוחד לקבר מת ישראל בשבת. ומשו"ה בשבת אסור לקברו ע"י עממין, דכל חיוב הקבורה פקע בשבת, ולכן אין אנינות בשבת, דהמחייב דאנינות הוא חיוב הקבורה. ויתכן דההסבר בכך הוא משום דקדושת השבת היא מעין עולם הבא דלית בו מיתה וקבורה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
דרב ודרב אסי. דאמר רב צרת סוטה אסורה שאם זינתה אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ורב אסי אמר צרת אילונית אסורה שאם היה נשוי אילונית ואשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ותרוייהו בפירקין (דף יא.): צרת ממאנת. הרי שהיה לאחיו יתומה קטנה ואשה אחרת ומת ומיאנה הקטנה ביבם זה היא וצרתה אסורה לו ומתני' אשמעי' דאף ע''ג דאסירא עליה לא מיפטרה מחליצה דהך איסורא מדרבנן היא כדאיתא בפירקין גזירה משום צרת בתו ממאנת: מחזיר גרושתו. אחיו שגירש אחת משתי נשיו ונשאת לאחר ועבר והחזירה לאחר מיתת בעלה ומת בלא בנים שתיהן אסורות להתייבם ואשמועינן מיעוטא דמתני' דחליצה בעיא: ליתנינהו. לסוטה ואילונית בהדי הנך דמתני' הואיל ופוטרות צרותיהן: לפי שאינן בצרת צרה. דכל הנך דמתני' איכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני כו' שהרי אינה ערוה אלא לזה אבל לאחיו השני ראויות הן ואם ייבם אפי' את הצרה ולו אשה אחרת ומת ונפלו לפני זה פטורה אף הנכרית מפני שהיא צרת צרתה של בתו אבל בסוטה ואילונית ליכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני דהא על כל האחין היא אסורה ושהאיסור בא לה מכח קדושי בעלה הראשון וכולן שוין בהן: מנה''מ. דערוה וצרתה וצרת צרתה לעולם פטורות: עליה מה תלמוד לומר. לכתוב לגלות ערותה בחייה ותשמע נמי שבחיי אשתו נאסרת עליו אחותה ולאחר מיתה מותרת: שומע אני. אפי' נפלה לפניו לייבום אחת מן העריות תתייבם: לצרור. צרות הרבה משמע מדלא כתיב לצור: זדונה כרת. בפרשת עריות (ויקרא יח) כתיב בתר כולהו ונכרתו הנפשות העושות וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת כדיליף בפירקין (דף ט.): ט''ו נשים. תו ליכא עריות בכרת חוץ משש עריות של משנתינו שאין בהם צד ייבום לעולם: יכול שאני מרבה כו'. שנשואות לאחרים שיהו צרותיהן אסורות לינשא לזה: שאין צרה אלא מאח. הואיל ופטרה הכתוב מזיקתו הרי היא עליו באיסור אשת אח שיש לה בנים שהיא בכרת דכתיב ערות אשת אחיך אבל בעלמא לא רמי' איסור אשת אח עלה ושריא ליה: עונש מניין. אם ייבם ערוה או צרתה: ה''א אחות אשה מייבמת. מייבם: מאי טעמא. והלא בכרת קאי עלה: דאתי עשה. דייבום: ודחי את לא תעשה. דמקרא ילפינן דאתי עשה ודחי ל''ת כדמפרש ואזיל:
למעוטי דרב ודרב אסי. וא''ת לימעט תרוייהו ממנינא דרישא דכיון דתנן ט''ו נשים ליכא למימר שייר וממעטי כולהו מדלא קתני להו כדאמר בפ''ק דקדושין (דף טז:) וכ''ת תנא ושייר והא ארבעה קתני וי''ל דהכא לא מצי למיתנינהו כדמסיק לפי שאינן בצרת צרה וליכא למעוטי מדלא קתני להו אלא מייתורא דמתני' וטעמא דרב אסי ודפליג עליה אפרש לקמן בע''ה: לפי שאינן בצרת צרה. וא''ת דמשכחת לה צרת צרה לענין בועל שנשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים דפוטרת צרתה מן הבועל דלענין בועל נמי טומאה בה כמו לענין בעל ואם הלכה הצרה ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה וי''ל דכיון דלגבי בעל לא משכחת צרת צרה אין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי הבעל ועוד אר''י דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה וגו' (דברים כד) אבל בבועל לא כתיב לאו אלא ונסתרה והיא נטמאה (במדב' ה) והא דפריך לקמן (ד' יא:) נבעלה טומאה כתיבה בה ונסתרה והיא נטמאה דמשמע דמהאי לחודיה דריש טומאה כתיב בה כעריות מצית למימר דלמאי דמשני למיקם עלה בלאו לא סגי בההוא דונסתרה והיא נטמאה: מה אחות אשה מיוחדת כו'. וא''ת מה לאחות אשה שכן בידו לרבות כדפריך בפ' הבא על יבמתו (לקמן דף נד. ושם) וי''ל דאהיקש דר' יונה דסוף שמעתין (דף ח.) סמיך: יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מאלו. המ''ל יכול שאני מרבה אף שלא במקום מצוה: טעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מייבמת. ותימה לר''י דמנא ליה הא נימא דאי לאו עליה נמי אחות אשה לא מתייבמת דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ואיצטריך עליה למיסר לאשמעינן דבעלמא דחי דכה''ג. אמר לקמן טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי וכ''ת דאשומע אני דברייתא קפריך דמשמע לישנא דאי לאו עליה ה''א דדחי א''כ מאי משני רבא בסוף מסקנא ערוה גופיה לא צריכא קרא דאין עשה דוחה ל''ת שיש בו כרת אלא ע''כ שומע אני לאו דוקא והכי קאמר אם ת''ל דדחי הא כתיב עליה ומיהו עיקרא לאו להכי אתא ואר''י דאי בעלמא אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת לא ה''ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה אלא לאשמעינן דבעלמא דחי אלא ה''ל למידרש להיתירא נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה ואמר רחמנא יבמה יבא עליה דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופיה אלא ודאי סבר האי תנא עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולא צריך קרא להיתירא ולהכי דריש ליה לגופיה לאיסורא ורב אשי דפריך לקמן (דף ח:) ממאי דהאי עליה לאיסורא דילמא להיתירא ארבא דמסיק דאין עשה דוחה ל''ת שיש בו כרת פריך כמו שפי' ר''י ברבי מאיר אבל כל כמה דס''ד דדחי לא מצי למיפרך הכי ורבא לא הוה צ''ל אלא להיתירא לא מצית אמרת דא''כ לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה כדמשני לקמן אקושיא דרב אשי דעיקר דקדוק הש''ס הוא מכח דלא דריש להיתירא אלא לפי דעתו של מקשה היה פשוט דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת השיב לו רבא האמת דאינו כן: לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. וא''ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דייבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח וכ''ת דהיינו הא דקאמר לקמן (דף ז:) אלא איצטריך סד''א תיתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח דא''כ היכי דחי עלה מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורי הא לא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי היכי בעי למילף ועוד דלקמן כי בעי למילף מפסח תמיד ומילה לא פרכינן הכי ועוד דשביק הש''ס אשת אח דקאי בה ולא מסיק לה אלא לבסוף ועוד דחדא איסורא מיהא נילף מאשת אח אלא על כרחך לקמן לאו בכל דוכתי בעי למילף מאשת אח קאתי אלא דוקא אחות אשה
210ימים לסיום הש״ס