סנהדרין לב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

לגבי קבלת עדות בדיני נפשות, אמרה תורה בספר דברים [יג טו] "ודרשת וחקרת ושאלת היטב", מלמד הכתוב שיש צורך בדרישה ובחקירה של העדים.

דברי הכתוב בספר ויקרא [כד כב] "משפט אחד יהיה לכם", מלמדים שיש להשווה את דין הממונות לדין הנפשות, וגם בקבלת עדות על ממון צריך לחקור ולדרוש את העדים.

מתניתין:

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות שוים הם, בצורך של דרישה ובחקירה של העדים כדי לקבל עדותם. שנאמר [ויקרא כד כב] "משפט אחד יהיה לכם".

דין זה הוא דבר תורה. אבל אמרו חכמים [לעיל ג א, ובגמרא להלן] שאמרו חכמים שדיני ממונות אינם צריכים דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווים, וכפי שיתבאר בגמרא.

כמו כן, הלימוד מדברי הכתוב "משפט אחד יהיה לכם", להשוות דיני ממונות לדיני נפשות, הוא רק לגבי קבלת העדות, אך לא לגבי ניהולו של הדין עצמו. ^[1]

הטעמים לחילוק בניהול הדין בין דיני ממונות לדיני נפשות, יבוארו להלן. ^[2]

מה הם החילוקים שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות?

ומונה המשנה עשרה חילוקים:

א. דיני ממונות בשלשה דיינים. ^[3]

ודיני נפשות - בעשרים ושלשה, הנקראים סנהדרי קטנה. ^[4]

ב. דיני ממונות - פותחין את הדיון [המשא ומתן] של הדיינים בדברי התובע או הנתבע, בין לזכות בין לחובה ^[5]. ואילו בדיני נפשות - פותחין את הדיון שבין הדיינים לזכות, ^[6] ואין פותחין לחובה. ^[7]

ג. דיני ממונות - מטין מכריעים את הדין על פי רוב של דיין אחד, בין לזכות בין לחובה. ^[8]

ודיני נפשות - מטין על פי רוב של דיין אחד רק לזכות, ועל פי שנים לחובה. ^[9]

ד. דיני ממונות - אם ידעו הדיינים לאחר גמר הדין כי טעות היתה בידם, מחזירין, חוזרים בהם מהכרעת הדין וסותרים אותו, בין לזכות בין לחובה. אבל דיני נפשות - מחזירין לזכות, ואין מחזירין לחובה.

ה. דיני ממונות - הכל מלמדין זכות וחובה. גם התלמידים היושבים לפני הדיינים, שאינם מכלל דייני בית הדין, יכולים לחוות את דעתם, בין לזכות ובין לחובה. ^[10]

אבל דיני נפשות - הכל, גם התלמידים היושבים לפני הדיינים, מלמדין זכות. ואין הכל מלמדין חובה, אלא רק דייני בית הדין.

ו. דיני ממונות - דיין המלמד תחילה חובה, יכול לחזור בו בזמן הדיון, ומלמד זכות. וכמו כן דיין המלמד זכות, יכול לחזור בו, ומלמד חובה.

אך בדיני נפשות - רק הדיין המלמד חובה יכול לחזור בו לאחר מכן, ומלמד זכות. אבל הדיין המלמד זכות - אין יכול לחזור בשעת הדיון וללמד חובה, כדי שישתדל להמשיך ולהתאמץ במציאת זכות, כי התורה אמרה "והצילו העדה", שיש לחזר על הצלת הנידון כדי שלא ייהרג. אבל בשלב האחרון, לפני הכרעת הדין, יכול הוא לחזור בו מצד הזכות, ולומר שלדעתו יש לחייבו.

ז. דיני ממונות דנין את המשא ומתן ביום, ואם רצו, גומרין אותם אפילו בלילה.

דיני נפשות - דנין ביום, ^[11] וגומרין ביום. ^[12]

ח. דיני ממונות - גומרין בו ביום, בין לזכות בין לחובה.

דיני נפשות - גומרין בו ביום לזכות, שאם זיכוהו ביום ראשון, פוסקים דינו לזכות מיד. וביום שלאחריו לחובה. אם לא יכלו לזכותו ביום הראשון, אלא הסכימו עליו לחובה, אין פוסקים את דינו להריגה בו ביום, אלא ילינו את דינו עד מחר בבוקר, שמא ימצאו לו במשך הלילה זכות.

לפיכך, אין דנין דיני נפשות לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. כי שמא יסכימו בו ביום שהוא חייב, ויצטרכו להלין את דינו בליל שבת כדי למצוא לו זכות. ואם לא ימצאו לו זכות, לא תהא אפשרות להרגו למחרת בבוקר, כי אין מיתת בית דין דוחה שבת ויום טוב. ואי אפשר להשהות את מיתתו עד ליום ראשון מפני עינוי הדין. ^[13]

ט. דיני ממונות, וכן דיני הטמאות והטהרות [שהן שאלות של הוראה בטומאה וטהרה, ואינם דינים לגבי זכות או חובה] - מתחילין מן הגדול שבדיינים, ושומעים את דבריו. ^[14]

דיני נפשות - מתחילין מן הצד, מן הקטן שבדיינים, כדי לא ייסתמו דברי הקטנים מפני הגדולים, לפי שנאמר "לא תענה על ריב", וקרינן "לא תענה על רב", שאין לו לקטן לחלוק על דברי הרב, הגדול. ^[15]

י. הכל, אפילו פסולי יוחסין כגון ממזר, כשרין לדון דיני ממונות. ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, אלא כהנים, לוים וישראלים מיוחסים, המשיאין את בנותיהם לכהונה.

גמרא:

שנינו בתחילת המשנה: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר [ויקרא כד] "משפט אחד יהיה לכם".

ותמהה הגמרא: דיני ממונות, מי בעינן דרישה וחקירה?

ורמינהו סתירה לכך, ממה ששנינו בברייתא בתוספתא [מכות פרק א]:

שטר שזמנו [זמן כתיבת השטר] כתוב "באחד בניסן בשמיטה, ^[16] במקום פלוני". ובאו עדים ואמרו לעדי השטר: היאך אתם מעידין על שטר זה שנכתב ביום הזה במקום פלוני האמור בשטר, והלא ביום פלוני זה, עמנו הייתם, במקום פלוני אחר! - השטר כשר, ועדיו כשרין, ואינם מוזמים, כי חיישינן, יש לנו לחוש ולומר שאין זו עדות שקר, אלא שמא איחרוהו וכתבוהו, ולכן אין הזמתם הזמה. ^[17]

ומוכיחה הגמרא: ואי סלקא דעתך בעינן גם בדיני ממונות דרישה וחקירה, כדי שאם יוכחשו העדים תתבטל עדותם, היכי "חיישינן" שמא איחרוהו וכתבוהו? כיצד יכולים אנו מספק, שמא נכתב בו תאריך מאוחר, להכשיר את עדותם המוכחשת מעדים אחרים!?

אך דוחה הגמרא: וליטעמיך, עד שהקשית מברייתא זו, תיקשי לך מתניתין, ממשנה מפורשת, שהיא שגורה בפי הכל, ואינך צריך להקשות מברייתא שאינה ידועה לכל.

דתנן: שטרי חוב המוקדמין, שנכתב בהם מן הקודם לזמן ההלואה - פסולים, כי שמא יבואו לגבות בהם שלא כדין מלקוחות שקנו את הקרקע מהלווה עוד לפני ההלואה, ולא היתה הקרקע הזאת משועבדת לפרעון החוב. ^[18]

ושטרי חוב המאוחרים, כגון שבאו עדים אחרים, ומעידים שראו כי ההלואה הזאת נעשתה בתאריך מוקדם מהזמן הכתוב בשטר, והזמן שבשטר שחתמו עליו העדים הוא זמן מאוחר, כשרין. כי אין כל תקלה בדבר, ואדרבה, מעליותא היא ללקוחות, לפי שנמחל השיעבוד שעל הקרקע מזמן ההלואה ועד הזמן הכתוב בשטר.

ואי סלקא דעתך דיני ממונות בעינן דרישה וחקירה, תיקשי, שטרי חוב מאוחרין, אמאי כשרין, הרי כיון שיש שני עדים המעידים שלא נעשתה ההלואה בתאריך המופיע בשטר, כי הם ראו שההלואה נעשתה בתאריך מוקדם, יש לנו לחוש שמא העדים החתומים בשטר לא ראו כלל את ההלואה, שהרי הוכחשה עדותם לגבי ראייתם בתאריך המופיע בשטר. ^[19]

ודוחה הגמרא את הדחיה: הא, טענתך שאם כן יש להקשות מהמשנה ולא מהברייתא, לא קשיא. היות דעדיפא מינה קאמרינן, יש חידוש בדברי הברייתא הנותנים תוקף להלכה זו יותר מדברי המשנה, ולכן עדיף להקשות מדברי הברייתא. כי מתבאר בברייתא, דאפילו שטר מאוחר שנכתב בו תאריך של אחד בניסן בשמיטה, דלא שכיחי אינשי דמוזפי, שאין זה שכיח שילוו בני אדם כסף לחבריהם ערב סיום שנת השמיטה, כי הם חוששים שמא תשמט השמיטה בסופה את החוב, ונמצא דליכא למימר את התירוץ [כלפי מה שהעידו העדים האחרים כי עדי השטר היו עמהם במקום אחר מהמקום המופיע בשטר] שמא איחרוהו העדים החתומים בשטר וכתבוהו במועד מאוחר, של אחד בניסן בשנת השמיטה, היות דלא מרע לשטריה, אין העדים עושים כן, כדי לא להרע את השטר. לפי שאיחור כתיבת השטר לתאריך הזה מרע את השטר, כי אנשים מרננים עליו שהוא מזוייף, שהרי אין דרך בני אדם להלוות אז כסף - אפילו הכי, כיון דשביעית רק בסופה משמטת - מכשרינן לשטר, ואין אנו חוששים שמא לא ראו העדים החתומים בו את ההלואה.

מכל מקום, בין מהמשנה ובין מהברייתא, קשיא הסתירה ממשנתנו. שהרי אם כדברי משנתנו, שגם בדיני ממונות יש צורך שיעמדו העדים בדרישה וחקירה, כיצד מכשירים אנו שטרי חוב מאוחרים על אף שהתאריך שעליו הם חתומים הוא תאריך שיש עליו עדים אחרים המעידים שהוא אינו נכון!?

(סימן: חרפ"ש).

ונאמרו בתירוץ הסתירה ממשנתנו לדברי המשנה והברייתא בשטרי חוב המאוחרים, ארבעה תירוצים, על ידי ארבעה אמוראים, וסימן האות [הראשונה או השניה] של ארבעת שמותיהם הוא "חרפ"ש", וכפי שיבואר.

התירוץ הראשון הוא של רבי חנינא [ומצויין באות ח' מתוך חרפ"ש]:

אמר רבי חנינא: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם". וממנו למדנו שיש להשוות את קבלת העדות בדיני ממונות לדיני נפשות. וזהו דין המשנה.

ומה טעם אמרו במשנה וברייתא של שטרות המאוחרים, שדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה? משום תקנת חכמים, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. שלא יחששו המלווים שמא לא יעמדו עדי ההלואה בדרישה ובחקירה, ויימנעו מלהלוות כסף לזקוקים להלואה. ^[20]

ותמהה הגמרא: אלא מעתה, שאמרת, תיקנו חכמים שאין לדרוש ולחקור את עדי הממונות, ניטלת היכולת מהדיינים בבית הדין לברר את האמת באמצעות דרישה וחקירה של העדים,

הערות

^[1] בניהול הדין בדברים שהם זכות וחובה, החילוק פשוט, כי דיני ממונות שונים מדיני נפשות בעצם מהותם: בדיני נפשות לימוד ה"זכות" ולימוד ה"חובה" הוא כלפי האדם הנידון בבית דין, ואילו דיני ממונות, כיון שיש בהם שני בעלי דין, כל לימוד של "חובה" לאחד מהם, הוא צד של "זכות" למשנהו. תוס' ד"ה אחד. עיין ר"ן ורבינו יונה.

^[2] בחידושי הר"ן הוסיף, שהנהגת הדין בדיני ממונות אינה שוה לדיני נפשות לפי שיותר ראוי שנחמיר בדיני נפשות מבדיני ממונות, ולא מלמד הפסוק "משפט אחד" אלא לגבי קבלת העדות, ולא לגבי מהלך הדיון.

^[3] כמו שלמדנו זאת במשנה [דף ב ב] מהפסוקים. רש"י.

^[4] והמקור לכך נלמד במשנה בתחילת המסכת.

^[5] אף על פי שלכאורה "זכותו" של הנתבע, שהוא המוחזק בממון, חשובה יותר מזכותו של התובע, שהוא המוציא מחבירו, ועליו להביא את הראיה, אין זכות זו עדיפה עד שיצטרכו להזדקק אליו תחילה. ר"ן ורבינו יונה. ולעיל הבאנו תירוץ נוסף בשם הר"ן, שהנהגת הדין בדיני ממונות אינה שוה לדיני נפשות, לפי שיותר ראוי שנחמיר בדיני נפשות מבדיני ממונות, ולא נאמר הפסוק "משפט אחד" אלא לגבי קבלת העדות ולא לגבי מהלך הדיון.

^[6] בגמרא נחלקו האמוראים כיצד היא הפתיחה בזכות.

^[7] הטעם יבואר בגמרא.

^[8] רש"י מביא את הלימוד של הגמרא לקמן לו ב מ"לא תטה משפט אבינך בריבו", אבל אתה מטה משפט שור הנסקל, וכל שכן שאר דיני ממונות לפי רוב של דיין אחד. אך כתב הר"ן שכל הלימוד הזה נצרך רק לגבי הממון של מוציא שם רע, הנידון בבית דין של עשרים ושלשה, אבל לסתם ממון, הנידון בבית דין של שלשה, אין צורך בשום לימוד, שהרי לעולם לא תיתכן הטייה אלא על פי רוב של דיין אחד [שניים כנגד אחד], כי אם יסכימו כל השלשה, אין זו הטייה.

^[9] במשנה בתחילת המסכת, מבואר שלומדים זאת מהפסוק "לא תהיה אחר רבים לרעות", ומאידך כתיב "אחרי רבים לנטות", מלמד הכתוב שלא תהא הטייתך לרעה כהטייתך לטובה, אלא תהא הטייתך לטובה על פי רוב של דיין אחד, והטייתך לרעה על פי שניים. ומבאר שם רש"י, שכך אומר הכתוב: לא תהיה אחרי רבים לרעות על פי אחד, אבל אחרי רבים בשנים, אפילו לרעות.

^[10] לפי שחובתו של זה היא זכותו של זה. ר"ן ולהלן [לג ב] כתב הר"ן, שכל זה אמור רק כאשר נחלקו הדיינים ביניהם, אך אם כל הדיינים הסכימו ביניהם, אין יכולים התלמידים להתערב ולהביע את דעתם, כי ראוי שיהיה פסק הדין על פי הדיינים שהוזקקו והובררו לאותו דין. ועוד כתב הר"ן, שיכולים התלמידים להתערב רק אם הסכימו לכך בעלי הדין, אך אם הם קיבלו עליהם רק את הדיינים המסויימים האלה, אין אפשרות להתחשב בדעת התלמידים.

^[11] המקור מבואר בגמרא להלן לה א [על פי רש"י שם], שנאמר [במדבר כה ד] "קח את כל ראשי העם [לדון דין מיתה], והוקע אותם לה' נגד השמש". דהיינו, חייבים לדונם ולהורגם דוקא לפני בוא השמש.

^[12] המאירי מוסיף עוד טעם על האמור בהערה הקודמת, שאין לומר שיהיה גמר הדין בלילה וההוקעה למחרת ביום, שאם כן, נמצא אתה מענה את דינו.

^[13] בירושלמי ביצה ה ב, מבואר שהאיסור לדון בערב שבת ובערב יום טוב הוא מן התורה.

^[14] רמב"ם.

^[15] רש"י, רמב"ם. ואילו בדיני ממונות לא החמירו בכך. ר"ן. אבל כתב הנמוקי יוסף, וכן פסק הרמ"א בשו"ע יח א שטוב להתחיל גם בדיני ממונות מן הקטן.

^[16] הברייתא אמרה כאן חידוש נוסף, שעל אף שנכתב בו באחד לניסן בשנת השמיטה, השטר כשר, וכפי שתבאר הגמרא בסמוך. ותאריך הגבייה של החוב אינו מבואר בברייתא, ולכן צריך לומר, שאם הוא לפני סוף השנה, אין השביעית משמטת אותו, לפי שאין השביעית משמטת אלא בסופה. ואם היה התאריך של הגבייה לאחר סוף השנה השביעית, צריך לומר שכתב המלוה פרוזבול על החוב, או שהיה לו עליו משכון, שאז אין השביעית משמטת. רש"י

^[17] בפשטות אפשר לבאר, שכתבו את השטר במקום ההלואה, אלא שכתבו בו זמן מאוחר, והלכו להם, ולכן לא היו באותו המקום בזמן האמור בשטר, ונמצא שאין כאן הזמה כלל. כך ביארו התוס'. אך רש"י נדחק לבאר, שראו העדים את ההלואה בזמן מוקדם מהזמן שכתבו את השטר. לפי שהוטל על העדים לכתוב את השטר, במקום ההלואה, אך הם לא כתבוהו מיד, אלא כתבוהו לאחר מכן, במקום אחר, שעליו העידו העדים המזימים שהיו בו עמהם. אך הם ציינו בשטר רק את מקום ההלואה ולא הזכירו בו את מקום הכתיבה. ולכן, הם אינם מוזמים על ידי העדים השניים, לפי שאכן הם היו עמהם באותו המקום, אבל כתבו בו שטר שבו מצויין מקום ההלואה, והיא אכן נעשתה במקום אחר, ובתאריך שלפני התאריך המופיע בשטר.

^[18] ופסלו אותם חכמים לגמרי, בתורת קנס, שלא יוכלו לגבות בהם מנכסים משועבדים אפילו מזמן ההלואה. רש"י

^[19] ועדותם של העדים האחרים היא על מלוה בעל פה, ואין כאן מלוה בשטר. רש"י

^[20] ודנו האחרונים, האם לאחר שתקנו חכמים שלא צריך דרישה וחקירה, יש לעדות הזאת תוקף מן התורה, לפי שאין הדרישה והחקירה מכלל העדות, אלא היא חיוב על בית דין לחקור ולדרוש את העדים, או שללא דרישה וחקירה אין זו עדות מן התורה אלא רק מדרבנן. ועיין במשנת יעבץ חושן משפט סימן יא שהביא את השיטות השונות.

א משנה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה של העדים, שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב), לאמור: כל הליכי המשפט צריכים להיות אחידים.

מה ההבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות? דיני ממונות — דנים בשלשה דיינים, ודיני נפשות — בעשרים ושלשה. דיני ממונות — פותחין בדיון בין בנימוק לזכות הנאשם, בין בטענה לחובה, ודיני נפשות — פותחין באלה שיש להם לומר לזכות, ואין פותחין לחובה.

ועוד, דיני ממונות — מטין (מכריעים, פוסקים) על פי דיין אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות — מטין על פי דיין אחד לזכות ורק על פי שנים לחובה.

דיני ממונות — אם סבורים הדיינים שטעו מחזירין את הדין בין לזכות בין לחובה, ואילו בדיני נפשות — מחזירין את הדין לזכות ואין מחזירין לחובה, גם אם סבורים הדיינים שטעו בהכרעתם הראשונה וזיכו.

דיני ממונות — הכל, לא רק דיינים אלא גם תלמידי חכמים אחרים המצויים במקום, מלמדין זכות וחובה, דיני נפשות — הכל מלמדין זכות, ואין הכל מלמדין חובה, אלא הדיינים בלבד.

ועוד, דיני ממונות — מי שהיה מלמד חובה בתחילת הדיון מלמד עכשיו זכות אם חזר בו, והמלמד זכות מתחילה מלמד אחר כך חובה, ואילו בדיני נפשות אינו כן, אלא המלמד חובה יכול לחזור בו ומלמד זכות, אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה.

ועוד, דיני ממונות — דנין בשעות היום, ואולם גומרין את פסק הדין אפילו בלילה, ובדיני נפשות — דנין ביום וגומרין ביום בלבד.

דיני ממונות — גומרין בו ביום אם הספיקו לחקור העדים ולהגיע למסקנה, בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות — גומרין את הדין בו ביום אם פסקו לזכות, אבל ממתינים ליום שלאחריו להחליט לחובה. לפיכך משום שדיני נפשות עשויים להימשך יומיים, אין דנין דיני נפשות לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, שכן אם יחליטו לחייב יצטרכו לחכות עד למחר כדי לגמור את הדין, ואסור לבצע פסק דין מוות בשבת ובחג.

ועוד הבדל, בדיני ממונות וכן בדיני הטמאות והטהרות — מתחילין במשא ומתן מן הגדול שבדיינים. דיני נפשות — מתחילין מן הצד, כלומר, מן הקטן שבהם, שהוא יחווה דעתו תחילה.

הכל כשרין לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, אלא כהנים לוים וישראלים מיוחסים, שהם ראויים להיות משיאין בנותיהם לכהונה.

ב גמרא שנינו במשנה שדיני ממונות בדרישה וחקירה. ותוהים: דיני ממונות מי בעינן [האם צריכים אנו בהם] דרישה וחקירה? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בתוספתא: שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשנת השמיטה, ובאו עדים ואמרו לעדים החתומים על השטר: היאך אתם מעידים על שטר זה? והלא ביום פלוני שנכתב בו השטר עמנו הייתם במקום פלוני, וכיצד יכולתם באותו זמן לחתום על שטר זה? — הרי זה שטר כשר וגובים בו ועדיו כשרין, ואין חושדים שזייפו. ומסבירים: חיישינן [חוששים אנו] שמא איחרוהו וכתבוהו, כלומר, ההלוואה עצמה נעשתה בזמן מוקדם יותר, ובשטר לא כתבו את תאריך ההלוואה אלא תאריך מאוחר יותר.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי בעינן [צריכים אנו] דרישה וחקירה אף בדיני ממונות, היכי חיישינן [כיצד חוששין אנו] שמא איחרוהו וכתבוהו? הרי לנו מקרה שאין אנו שמים לב לדרישה ולחקירה בדיני ממונות, ומכשירים למרות שהוזמה לכאורה העדות!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מביא ראיה מכגון זה, תיקשי [יהיה קשה] לך מתניתין [ממשנה] ולא רק מן התוספתא, שהרי משנה מפורשת היא: שטרי חוב המוקדמין שתאריכם מוקדם מהתאריך שבו היתה ההלוואה — פסולים, והמאוחרים — כשרין. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי בעינן [צריכים אנו] דרישה וחקירה בדיני ממונות, ואם יש סתירה מבטלים את הדין, מאוחרין אמאי [מדוע] כשרין?

ומשיבים: הא לא קשיא [שאלה זו אינה קשה], ויש טעם מפני מה לא הקשינו מן המשנה אלא מן התוספתא, כי דעדיפא מינה קאמרינן [דבר עדיף וקשה ממנו אמרנו], שכן המקור שהקשינו ממנו יש בו חידוש מיוחד, שאפילו שטר הכתוב באחד בניסן בשנת השמיטה, דלא שכיחי אינשי דמוזפי [שאין מצויים אנשים המלווים אז], שהרי בסוף שנת השמיטה ישמטו ויבטלו כל החובות, דליכא למימר [שאין לומר], כלומר, שאינו מסתבר כל כך לומר שמא איחרוהו וכתבוהו, דלא מרע לשטריה [שאין אדם מקלקל את שטרו] ומאחרו לכתבו בתאריך היכול לבוא לידי שמיטה — אפילו הכי [כך] כיון ששביעית רק סופה משמטת ובתאריך זה עדיין השטר כשר, משערים אנו שהוא שטר מאוחר ומכשרינן [מכשירים אנו] אותו, ואם כן יפה עשו שהקשו ממקור זה.

אבל מכל מקום לגופה של הסתירה קשיא [קשה]. לסתירה זו נתנו חכמים שונים תשובות אחדות (וסימן חרפ"ש לשמות החכמים הדנים בדבר — ר' חנינא, רבא, רב פפא, רב אשי).

אמר ר' חנינא: דבר תורה, מעיקר דין התורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות נעשים בדרישה ובחקירה, שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם". ומה טעם אמרו כי בדיני ממונות לא בעינן [איננו צריכים] דרישה וחקירה? — תקנת חכמים היא כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, שאם יבדקו כל עסקי ממונות בדרישה וחקירה קל יהא למצוא סתירה כלשהי בעדות, ולא יוכלו המלווים לגבות ממונם, ולכן לא ירצו להלוות.

ושואלים: אם כן, אלא מעתה שפישטו והקלו חכמים בדיני ממונות

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: Both cases of monetary law and cases of capital law are equal with regard to the requirement for inquiry and interrogation of the witnesses, as it is stated: “You shall have one manner of law” (Leviticus 24:22), meaning that all legal procedures must be uniform.

Having stated the essential similarity between the two, the mishna enumerates the differences between them. What are the differences between cases of monetary law and cases of capital law? Cases of monetary law are judged by a court of three judges, and cases of capital law are judged by a court of twenty-three judges. In cases of monetary law, the court opens the deliberations either with a claim to exempt the accused, or with a claim to find him liable. And in cases of capital law, the court opens the deliberations with a claim to acquit the accused, but it does not open the deliberations with a claim to find him liable.

In cases of monetary law, the court directs, i.e., issues, the ruling based on a majority of one judge, either to exempt, or to find liable. But in cases of capital law, the court directs the judgment based on a majority of one judge to acquit and based on a majority of two judges to find liable.

In cases of monetary law, the court brings the accused back to be judged again if new evidence arises, either with a claim to exempt the accused, or with a claim to find him liable. In cases of capital law, the court brings the accused back to be judged again with a claim to acquit him, but the court does not bring him back to be judged with a claim to find him liable.

In cases of monetary law, all those present at the trial may teach a reason to exempt a litigant or to find him liable. In cases of capital law, all those present at the trial may teach a reason to acquit the accused, but not all present may teach a reason to find him liable. Only the judges can teach a reason to find him liable.

In cases of monetary law, one who initially teaches a reason to find the accused liable may then teach a reason to exempt him, and one who initially teaches a reason to exempt him may then teach a reason to find him liable. In cases of capital law, one who initially teaches a reason to find him liable may then teach a reason to acquit, but one who initially teaches a reason to acquit may not return and teach a reason to find him liable.

In cases of monetary law, the court judges during the daytime, and may conclude the deliberations and issue the ruling even at night. In cases of capital law, the court judges during the daytime, and concludes the deliberations and issues the ruling only in the daytime.

In cases of monetary law, the court may conclude the deliberations and issue the ruling even on that same day, whether to exempt the accused or to find him liable. In cases of capital law, the court may conclude the deliberations and issue the ruling even on that same day to acquit the accused, but must wait until the following day to find him liable. Therefore, since capital cases might continue for two days, the court does not judge cases of capital law on certain days, neither on the eve of Shabbat nor the eve of a Festival.

In cases of monetary law, and likewise in the cases of ritual impurity and purity, the judges commence expressing their opinions from the greatest of the judges. In cases of capital law, the judges commence issuing their opinions from the side, where the least significant judges sit.

All are fit to judge cases of monetary law. But not all are fit to judge cases of capital law; only priests, Levites, and Israelites who are of sufficiently fit lineage to marry their daughters to members of the priesthood are fit to judge cases of capital law.

GEMARA: The mishna teaches that cases of monetary law require inquiry and interrogation of the witnesses. The Gemara asks: Do we require inquiry and interrogation in cases of monetary law? And the Gemara raises a contradiction from a baraita (Tosefta, Makkot 1:2): With regard to a promissory note whose date is written on the first of Nisan of the Sabbatical Year, and witnesses came and said to the signatory witnesses: How is it that you are testifying concerning this promissory note? But is it not so that on such and such day on which the promissory note was written you were with us in such and such place? The promissory note is nevertheless valid, and its witnesses remain fit to bear witness. The reason they are not proven to have signed the promissory note falsely is that we are concerned that perhaps they delayed and wrote it, i.e., the loan was given on an earlier date, and the promissory note was postdated.

The Gemara explains the contradiction: And if it enters your mind to say that we require inquiry and interrogation in cases of monetary law, how are we concerned that perhaps they delayed and wrote it? The signatory witnesses would be asked on which day they signed the promissory note, and when that does not accord with what is written in the promissory note, their testimony would be disregarded.

The Gemara counters: And according to your reasoning that we do not require inquiry and interrogation in cases of monetary law, the mishna elsewhere should pose a difficulty for you as well. As mishnayot are more authoritative than baraitot, it is preferable to raise a contradiction between two mishnayot than to raise a contradiction from a baraita to a mishna. The mishna teaches (Shevi’it 10:5): Antedated promissory notes are not valid, but postdated promissory notes are valid. And if it enters your mind to say we require inquiry and interrogation in cases of monetary law and that if there is a contradiction the testimony is not accepted, why are postdated promissory notes valid? The witnesses’ testimony does not accord with what is written in the document.

The Gemara explains: This is not difficult. There is a reason why the contradiction was raised from the baraita, not from the mishna. We are saying a better, i.e., stronger, contradiction than the one from the mishna. As one sees in the baraita that even with regard to a promissory note written on the first of Nisan in the Sabbatical Year, when it is not common to find people to lend money, as all debts are canceled at the close of the Sabbatical Year, where it is not as reasonable to say that perhaps they delayed and wrote the promissory note, as one would not damage his promissory note by postdating it so close to the end of the Sabbatical Year; even so, since the Sabbatical Year cancels debts only at its close, we are concerned that the promissory note is postdated and we deem it valid. This is why the contradiction was raised from the baraita, not from the mishna.

The Gemara returns to its question: In any case, the contradiction between the mishna and the baraita is difficult. The Gemara presents a mnemonic device for the following discussion, with each letter representing the name of a Sage who suggests an answer: Ḥet, reish, peh, shin.

The Gemara cites the first answer. Rabbi Ḥanina says: By Torah law, both cases of monetary law and cases of capital law are equal with regard to inquiry and interrogation of witnesses, as it is stated: “You shall have one manner of law” (Leviticus 24:22). And what is the reason the Sages said that in cases of monetary law we do not need inquiry and interrogation? It is an ordinance instituted by the Sages so as not to lock the door in the face of potential borrowers. The Sages were concerned that intensive examination of the witnesses would often result in contradictory testimony and render it difficult for lenders to collect their debts. This could lead to people refraining from lending money.

The Gemara asks: If that is so that the Sages removed the requirement for inquiry and interrogation in cases of monetary law,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה כו'. ואקשינן וכי בעינן דרישה וחקירה בדיני ממונות והתניא שטר שזמנו באחד בניסן בשמיטה פי' וכתב בו פרוזבול ובאו עדים ואמרו והלא אלו העדים שבשטר זה היו עמנו באחד בניסן בשמיטה במקום פלוני השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה היכי אמרינן שמא הנה בטלתה חקירות דאיזה יום איזו שעה ומתמהינן עלה ולטעמיך תקשי לך מתניתין דקתני שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרים כשרים ופרקי' הא לא קשיא. הא עדיפא מינה לאקשויי דאיכא למימר שטר זה לא יתכן להיות מאוחר דלא שבק איניש שני דהיתירא וכתב שנת שמיטה דמרע ליה לשטריה קמ"ל כיון דשביעית סופה משמטת מיקרי אמר אפשר דפרע לי בתחלה או באמצעיתה לפיכך כתב שנת שמיטה ושטר מאוחר הוא וכשר. מ"מ הקושיא עומדת ושני ר' חנינא לעולם אפילו דיני ממונות בדרישה וחקירה ומה טעם אמרו [דלא בעיני']

אחד דיני ממונות וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הרביעי שבמסכתא שהוא בא לבאר החלוקין שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות הן בענין הדיינין והן בחקירת העדים וכיצד בודקין וחוקרין אותם בדיני נפשות וגומרין את הדין על פי עדותם וזה החלק לא יושלם ביאורו בזה הפרק רק בהצטרף עמו פרק חמישי וקצת השישי אלא שהתחיל בזה הפרק להתחיל בבאור החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בבאור הדברים שבין דיני נפשות לדיני ממונות ועל איזה צד מחמירין בדיני נפשות השני בתכונת הסנהדרין האיך היו יושבים הם ותלמידיהם וסופרים ועל איזה צד כותבין טענות בעלי הדין השלישי על איזה צד מאיימין את העדים בדיני נפשות דרך כלל קודם שיתחילו בבדיקות וחקירות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים דרך גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם ואולם ענין הבדיקות והחקירות וגמר הדין יתבאר בפרק חמישי וקצת הששי כמו שהקדמנו:

והמשנה הראשונה מזה הפרק אמנם תיוחד בבאור החלק הראשון והוא שאמר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה פי' בגמ' שכך היה מן הדין מן התורה ממה שנאמר משפט אחד יהיה לכם וכתיב בדיני נפשות ודרשת וחקרת היטב אלא שמשום נעילת דלת התירו את הרצועה שלא להיותם בדרישה וחקירה שאם היה המלוה ידוע שעידיו צריכין דרישה וחקירה אף הוא אומר האיך אני מלוה מעותי וכשאתבענו ואביא עדי יחקרו אותם באיזה יום באיזה שעה ובשאר בדיקות וחקירות ואם לא נמצאו דבריהם מכוונים אפסיד ממוני ומתוך כך התקינו שלא להיותם בדרישה וחקירה ושמא תאמר ומה ענין שמן התורה היינו מקישים דיני ממונות לדיני נפשות בדרישה וחקירה ולא בשאר הדברים המנויים במשנתנו שאר הדברים עניני הצלה הם ואנו מהפכין בזכות הנדון כדי להצילו אבל בדיני ממונות כל שאתה מהפך בזכותו של אחד היא חובה אצל האחר וכן שיש הרבה מהן שיוצאות מן המקרא כגון דיני ממונות בשלשה משלשה מומחין הכתובים בפרשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה מושפטו העדה כמו שביארנו בפרק ראשון וכן בקצת מהם כמו שיתבאר בגמ' בפרטים אלו שהוזכרו:

ומעתה נחל בביאור החלוקין שהזכרנו אמר שדיני ממונות בשלשה ושל נפשות בעשרים ושלשה דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה אבל דיני נפשות אין פותחין אלא בזכות כגון שיאמרו אם לא עשית דבר זה שהם מעידים בו עליך אל תתירא וכמו שנאמר בסוטה אם לא שכב איש אותך וכו' דיני ממונות מטין על פי עד אחד בין לזכות בין לחובה כגון שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי או ההפך דיני נפשות מטין על פי עד אחד לזכות אבל לא לחובה עד שירבו המחייבים על המוכים שנים כמו שביארנו בפרק ראשון ממה שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות דיני ממונות מחזירין את הדין אם טעו בין לזכות בין לחובה על הצדדים שיתבאר ענינם בפרק זה ודיני נפשות מחזירין לזכות ר"ל שאם חייבו את הפטור וגמרו דינו להריגה ואח"כ נתגלה להם טעם בהצלתו סותרין את דינו אבל אם טעו ופטרו את המחוייב אין סותרין את דינו אא"כ טעו בדבר שהצדוקים מודים בו שאם אמרו בבא על הערוה שלא כדרכה שפטור ודאי סותרין שהרי אף הצדוקים מודים בה ממה שנאמר משכבי אשה וכן במערה כדרכה ממה שנאמר את מקורה הערה הא אם אמרו על המערה שלא כדרכה פטור הואיל ואף הצדוקים אומרים כן ופטרוהו אין מחזירין אותו וכן כל כיוצא בזה דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה ואפילו אחד מן התלמידים היושבים שורות שורות לפני הדיינים דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין מלמדין חובה אלא הדיינין דיני ממונות הדיין המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והדיין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה דיני נפשות הדיין המלמד חובה יכול לחזור וללמד זכות אבל אותו שלימד זכות אין רשאי לחזור וללמד חובה שנאמר לא תענה על ריב לנטות ומ"מ רשאי לחזור ולהמנות עם המחייבים בשעת גמר דין שכבר חזר על צדדיו ולא מצא להעמיד דבריו אבל בשעת משא ומתן מתוך שאינו רשאי לחזור הוא משתדל להעמיד דבריו שמא ימצא ראיות נכונות דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום דיני ממונות דנין בו ביום בין לזכות בין לחובה אם רצו דיני נפשות דנין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה שמא יראה להם איזה צד זכות לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב שמא יתחייב לדברי כלם ונמצא הדין נגמר ולהרגו למחר אי אפשר שאין מיתת בית דין דוחה שבת ויום טוב ולהשהותו משנגמר דינו אי אפשר שאסור לענות את הדין אלא חובשין אותו עד אחד בשבת ומתחילין בדינו דיני ממונות וכן הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול שבדיינים והאחרים יודו או יחלקו והולכין אחר הרוב ואם אין רוצים לחלוק עם הגדול אנו אין לנו דיני נפשות מתחילין מן הצד ר"ל מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק עליו הכל כשרים לדון דיני ממונות ואפילו הוא בא ממשפחת גר הואיל ואמו מישראל ואפילו ממזר ואפילו סומא באחת מעיניו ואף הגר שאין אמו מישראל דן את חבירו גר ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים הראויים להשיא בנותיהם לכהונה ר"ל שאין בהם פסול יחס:

וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא אלא שיבא בגמ' תוספת ביאור בקצת דברים שבה וכן שבתלמוד המערב הוסיפו החלוקים אלו שבדיני ממונות דנין כמה ביום אחד ובדיני נפשות אין דנין בשתי מיתות אלא אחת ביום אחד ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' להשלמת ענינים אלו עם שאר דברים המתגלגלים בתוכה אלו הן:

מאחר שדיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה כל שבא לידינו עדות שיש לפקפק בה בהכחשה אין מדקדקין בו אא"כ היא הכחשה מבוררת כמו שביארנו הא כל שאינה הכחשה מבוררת שטר כשר ומגבין בו ואין אומרין יד בעל השטר על התחתונה אלא בלשון מסופק לא לעקירת השטר לגמרי מעתה שטר שכתוב בו באחד בניסן במקום פלוני ובאו עדים ואמרו שבאחד בניסן עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדים כשרים ומגבין על פי השטר והעדים ודנין שמא אחרוהו וכתבוהו ר"ל שבאדר הסמוך לניסן כתבוהו ואחרו הזמן עד ניסן שהמאוחרים כשרים או שאומרין שלא אחרנוהו וכך היה כדבריכם שבמקום פלוני עמכם היינו אלא שבאותו היום כתבנו שטר זה שהוא בקנין שכבר קנינו ממנו במקום הנזכר בשטר ולא היינו זוכרים יום הקנין וכתבנו יום שאנו בו על הדרך שסדרנו כן בבתרא ואע"פ שלפי מה שסדרנו שם היה להם לכתוב המקום שבו כותבין ולא מקום העדות וכמו שאמרו אי יתביתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דמימסרין להו מילי בשילי עצה טובה היא כדי שלא יבאו לידי הזמה לומר עמנו הייתם במקום פלוני אבל אם כתב מקום העדות לא הפסיד ומ"מ בשטר שאין בו קנין ושאמרו בבית דין בזמנו כתבנוהו הרי זו הכחשה גמורה וישנם בדין הזמה ליפסל אלא שלא נפסלו אלא מיום שנודע שחתמו ואם לא נודע היום שחתמו אין פוסלין אותן אלא משעה שהעידו בבית דין על כתב ידם ואמרו שבזמנו כתבוהו שאפשר שבו ביום כתבוהו וחתמוהו והם משקרים לומר שבזמנו כתבוהו ואפילו אמרו או כתבו בשטר שבזמנו כתבוהו דנין כן כמו שבארנו בפרק שלישי ומעתה כל שטר שאין בו זמן או מקום כשר אע"פ שאי אפשר לעדות לבא לידי הזמה שאין מדקדקין בדיני ממונות בדברים אלו הואיל ואינה בדרישה וחקירה וזו היא הסיבה שהשטרות המאוחרים כשרים אע"פ שפקעה הזמתם והמוקדמים מיהא פסולים מחשש פסידת לקוחות דביני ביני שלא כדין כמו שבארנו במקומו בבתרא:

זה שכתבנו בשטר זה שהוזמו עדיו שדנין אותו במאוחר אפילו היה שם קצת הוכח שאינו מאוחר דנין בו כן כגון שכתב בשטר באחד בניסן של שמטה ואלו היתה ההלואה מקודם היה לנו לדון שלא נמלך לאחרה לזמן זה שהיה חושש שיהו בני אדם מרננים אחריו לומר מזוייף הוא מצד שאין דרך להלוות בשמטה אעפ"כ דנין אותו במאוחר שהרי מ"מ יש לו שהות לגבות את חובו שהשביעית אינה משמטת אלא בסופה שנאמר מקץ שבע שנים וכו' אבל כל שהיא לזמן קודם סוף שנה שביעית נוגש וגובה וכן המלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה כל השנה עד שתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית ואותו שעה נשמט החוב כמו שיתבאר במקומו:

פרק ד'

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה אקרא קאי דכתיב בדיני נפשות ודרשת וחקרת וקמ"ל דדיני ממונות נמי בעו דרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ודיני ממונות ודיני נפשות כתיבי לעיל מיניה ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת והדר כתיב משפט אחד וגו'. ומה בין דיני ממונות לדיני נפשות כו' בגמרא יליף להו. דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות כו' ובפרקא קמא נפקא לן במתני' מקראי דלא תהיה אחרי רבים לרעות וההוא קרא לא שייך לאוקומי בדיני ממונות חדא דדיני ממונות תלתא ותו לא בעינן ואם כן הטייה על פי שנים היכי משכחת לה ותו דבדיני ממונות היכי שייך לפלוגי בין הטייה לטובה להטייה לרעה הא ודאי רעתו של זה זו היא טובתו של זה וטובתו של זה זו היא רעתו של זה ותו הא ילפינן בגמרא לקמן (סנהדרין ל"ו:) מלא תטה משפט אביונך אבל אתה מטה משפטו של שור הנסקל וכ"ש דיני ממונות. דיני ממונות מחזירין את הדין בין לזכות בין לחובה בזמן שנתברר שטעו ודיני נפשות מחזירין לזכות אם טעו וחייבוהו שלא כדין מחזירין את הדין לזכותו ואין מחזירין לחובה ובגמרא יליף לה מקראי. דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה אפי' תלמיד היושב לפני רבו ולא נמנה עמהן מתחלה על כך ונפקא לן בפירקא קמא (ו':) מקרא ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה כלומר שאם בא ללמד חובה משתקין אותו ובגמרא יליף לה אבל אם קדם ואמר טעם נכון שומעין לו. דיני נפשות המלמד חובה ואחר כך נראה לו טעם לזכות חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה אית דאמרי טעמא משום דבעינן והצילו העדה ולא מסתבר דהא מהאי טעמא המלמד חובה נמי לא יחזור וילמד זכות דהא בעינן ושפטו העדה אלא מסתברא דמהאיך קרא נפקא לן דכתיב גבי מסית לא תחמול ולא תכסה הא באינך כולהו חמול וכסה ואפ"ה הני מילי להדורי ליה בתר זכותא אבל היכא דהדר ולא אשכח זכותא כי מטי גמר דין חוזר ומלמד חובה כדמוקמינן ליה בגמרא. דיני ממונות דנין ביום לשמוע טענותיהן ולישא וליתן בדבר וגומרין אף בלילה וכבר ברירנא בפ"ק (שם) גמר דין מאי הוי וכל היכא דתלינן לה למילתא בגמר דין לא הוי עד דאמרי איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב ודיני נפשות דנין ביום כו' ובגמרא יליף להו לתרווייהו. דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה כלומר אם הסכימו ביום ראשון בין לזכות בין לחובה או שנחלקו וצריכין לילך אחר הרוב אין אומרים נלין את דינו עד למחר אלא פוסקין את דינו מיד. דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות אם מצאו לו זכות בו ביום ואם לאו אין פוסקין את דינו ביום ראשון לחובה אלא מלינין את דינו אולי ימצאו לו זכות בלילה לא מצאו לו זכות גומרין את דינו ביום של אחריו לחובה ובגמרא יליף לה מקראי. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב ובגמרא מפרש טעמא. דיני ממונות הטהורות והטמאות בזמן שהוצרך אדם לשאול עליהן מתחילין מן הגדול שבדיינין כלומר שואלין את פיו תחלה ודיני נפשות מתחילין מן הצד כלומר מן הקטן היושב בצד לפי שהגדולים יושבין באמצע והקטנים מן הצדדין ובגמרא מפרש טעמא. הכל כשרין לדון דיני ממונות ואפילו ממזר וכן גר שאמו מישראל וכל שכן חלל ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים הראוין להשיא בנותיהן לכהונה:

ומקשינן בגמרא ודיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה ורמינהו שטר שכתוב זמנו באחד בניסן בשמיטה וקדם ותבעו קודם סוף שנה שביעית שנת השמיטה או שכתב עליו פרוזבול קודם לכן או שהתפיס את השטר לב"ד והרי עידיו מעידין שכתב ידן הוא זה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידין על שטר זה והלא באותו יום עמנו הייתם במקום פלוני שאי אפשר להגיע משם לאותו מקום שנכתב בו השטר ביום אחד שטר כשר ועידיו כשרין חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו כלומר שלא נכתב ביום הכתוב בשטר אלא קודם לכן כגון שראו את המלוה באחד באדר במקום הכתוב בשטר ואחרו את זמנו וכתבו באחד בניסן שנמצאו עומדין באחד באדר וכותבין באחד בניסן כדאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"א.) שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר והתם ודאי לא נכתב ביום שכתוב בו אלא מקודם לכן נכתב ואחרו זמנו לשבת או לעשרה בתשרי. ואית דמפרשי בה פי' אחרינא ולא מסתבר ומשום הכי לא כתבי' ליה. ואי קשיא לך אדאמרינן שמא איחרוהו לימא שמא הקדימוהו ופסול דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה הא לא קשיא כי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה היכא דמחזקינן ליה לשטרא דאיכתיב כראוי דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה אבל לאחזוקי לשטרא בפסלות לא מחזקינן חדא דעדים בחזקת כשרות קיימי ומספיקא לא פסלינן להו ותו דהא אמר ריש לקיש (לעיל סנהדרין כ"ט:) חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול. דייקי' מינה אי ס"ד דיני ממונות בעינן דרישה וחקירה וצריכין להעיד באיזה יום ובאיזו שעה ואי אתו סהדי והוזמו להו פסולין היכי אמרי' שמא אחרוהו וכתבוהו נהי נמי דאחרוהו וכתבוהו שטר פסול הוא. ומתמהינן אקושיין ולטעמיך דקשיא לך שטר מאוחר אדמקשית מברייתא תיקשי לך מתני' דתנן שטרי חוב המוקדמין שראו את ההלואה בתשרי והקדימו זמנה וכתבו בניסן שעבר פסולין דאתי למיטרף לקוחות דזבני נכסיה דלוה מניסן ועד תשרי שלא כדין הילכך אפי' מזמן שני נמי לא גבי מאי טעמא גזירה דילמא אתי למיגבא מזמן ראשון והכי מפרשא בפרק איזהו נשך והמאוחרין כשרין כדפרשי' ואי ס"ד כו'. ודחינן הא לא קשיא דעדיפא מינה קא מקשי' כלומר ברייתא עדיפא לן לאקשויי דאשמועינן בה רבותא דאפי' באחד בניסן בשמיטה דלא שכיחי אינשי דמוזפי שלא ישמיטו מעותי' וליכא למימר שמא איחרוהו וכתבוהו דלא עביד איניש דשביק זימנא דאוזיף ביה דהוי זימנא דרגילי אינשי לאוזיפי ולא מיתרע וכתיב בזימנא דלא רגיל אינשי לאוזיפי מאי טעמא דלא מרע ליה לשטריה דחייש דילמא מרנני אינשי אבתריה ואמרי דשטר מזויף הוא וכיון דנפיק עליה קלא דמזויף הוא אתו סהדי ופסלי ליה אפ"ה כיון דשביעית אין משמטת אלא בסופה דכתיב מקץ שבע שנים תלינן בהכי ומכשרינן דאמרינן זימנין דמיקרי איניש ומוזיף בשמיטה למתבעי' קודם סופה וכיון דעבידי אינשי דמוזפי אמרינן האי שטר מאוחר הוא והאי דלא חייש דילמא מרנני אינשי אבתריה משום דעבידי אינשי לאוזופי בשמיטה הוא ואמרינן מכל מקום קשיין אהדדי ופריק ר' חנינא דבר תורה כו' ומתני' דהכא דבר תורה ומתני' וברייתא דשטרי חוב המאוחרין בתקנתא דרבנן. רבא אמר לעולם כדר' יוסי בר' חנינא מיהו מתניאתא כולהו לאחר תקנה קיימי ולא קשיא מתני' דהכא בדיני קנסות דלא שייכא בהו נעילת דלת ולא תקנתא אחריתי ואינך בהודאות והלואות:

בפירש"י בד"ה ודיני כו' אבל לחובה כו' ובד"מ ליכא לאוקמא כדאמר לקמן לא תטה כו' עכ"ל ק"ק דבלאו הכי ליכא לאוקמא בד"מ דכיון דהכשירה תורה ג' בד"מ ע"כ דברוב א' המזכה או מחייב סגי דבד"מ ליכא לפלוגי בין זכות לחובה דזכות לזה הוא חוב לשני וכה"ג כתבו התוספות בפ"ק וק"ל:

בד"ה שזמנו כתוב כו' והוציאו ב"ח על חבירו ע"י משכון או כו' עכ"ל נראה דאיירי בשנטל משכון אחר ההלואה וכתיבת השטר דומיא דפרוזבול דאל"כ מאי רבותיה דשמיטה דמסיק לקמן ודו"ק:

בד"ה חיישינן כו' וההיא עצה טובה קמ"ל שלא יביאוהו לידי הזמה כו' עכ"ל לאו דוקא לידי הזמה דהא תלינן בשמא אחרוהו אלא לידי חשש הזמה קאמר ודו"ק:

בד"ה והמאוחרין שבאו עדים ואמרו אנו יודעים במלוה זו שקדמה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לפרש והמאוחרין כשרין כגון שע"י הזמה אינהו גופייהו אמרי שאחרוהו וכתבוהו כהך דלעיל חיישינן שמא אחרוהו כו' ואפשר דלישנא דמאוחרין כשרין הכי משמע דיודעין אנו שהלוואה ודאי אמת היא אלא שהיא מאוחרת דהיינו בכה"ג שבאו עדים אחרים ואומרים שמלוה זו קדמה כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה חיישינן שמא כו' וא"ת מאי איריא משום דאחרוהו כי לא אחרוהו נמי יש כו' עכ"ל דליכא למימר דקושטא הכי הוא דאחרוהו וכתבוהו דקאמר היינו שאחרו הכתיבה ולא הזמן דא"כ מאי רבותא דשמיטה דקאמר לקמן דלא מרע לשטריה דהא כיון דלא איחר הזמן רק הכתיבה לא מרע לשטריה כלל ודו"ק:

במתני' מה בין דיני ממונות לדיני נפשות ר"ל כיון דאמר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה מלשון זה משמע הא לשאר דברים אין דיניהם שוה לכך קאמר מה בין דיני ממונות ובו' ר"ל מה הן הדברים שאין דינן שוה:

בגמ' ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה מאוחרים אמאי כשרים ופירש"י והמאוחרים שבאו עדים ואמרו אנו יודעים במלוה זו שקדמה לזמן הכתוב כאן והשתא לפירש"י שייך שפיר קושיית המקשה אבל לפי המפרשים שטרי חובות המוקדמים וכו' דאיירי שהעדים עצמם אומרים שהוא מוקדם ועיין בתוס' ובאשר"י פרק איזהו נשך ובטור ה"מ סי' מ"נ א"כ מנ"ל להמקשה הא להקשות ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרים דלמא איידי שהעדים בעצמם אומרים שהוא מאוחר ולא שיש עדים אחרים שאומרים אנו יודעים במלוה זו שקדמה וכו' דלפי זה לא שייך קושית המקשה ונראה דס"ל להגמ' דעכ"פ מתני' דקתני שטרי חובות המוקדמים פסולים והמאוחרים כשרים איירי בכל ענין בין שנודע ע"פ עדים החתומים עצמן בין שנודע ע"י עדים אחרים דא"כ דאיירי דוקא שנודע ע"פ עדים החתומים בעצמן פשיטא דמאוחרים כשרים ומה שהוכרח להמפרשים דאיירי בנודע ע"פ עדים החתומים בעצמם הוא מטעם שהגמ' פריך שם בפ' איזהו נשך אמאי פסולים נהי דלא גבו מזמן ראשון נגבו מזמן שני א"ר יוחנן גזירה שמא יגבו מזמן ראשון והוקשה להם להמפרשים דאי ס"ל להגמרא דאיירי דוקא שנודע ע"פ עדים אחרים ל"ל לטעמא דגזירה תיפוק ליה דמדינא פסולים הני שטרי דהא עדים החתומים עליו פסולים הם שהקדימו השטר במזיד לכך הוכרחו המפרשים לפרש דרבי יוחנן ס"ל דמתני' איירי נמי שנודע על פי עדים החתומים עליו בעצמם ואומרים שהיו אנוסים מחמת נפשות ואפ"ה פסולים לגבות בהן אפילו מזמן שני משום גזירה שמא יבא לגבות מזמן דאשון:

ברש"י ד"ה שנאמר משפט א' וכו' ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת כתב רש"י זה משום דלא שייך לומר עליו הקישא דמשפט א' אם לא שנכתב דרישה וחקירה בתורה גבי חד מינייהו:

ד"ה פותחין תחלה במשאו ומתנו של דין וכו' אין ר"ל במשא ומתן שנותנין הדיינים זה עם זה דהא מפרש בגמ' דאיירי לענין מה שאומרים הדיינים להעדים אחר הדרישה והחקירה ואביי ורבא מפרשי לה לענין מה שאומרים הדיינים להבעל דין א"כ צ"ל דכונת רש"י הוא במה שכתב כאן פותחין תחלה במשאו ומתנו של דין דר"ל דאחר חקירת העדים כשרוצה להתחיל לדבר מענין הדין מתחילין מתחלה בדברים שהן זכות לבעל הדין ומפרש בגמרא מה הן אותן הדברים שפותחין בהן איכא מ"ד שפותחין עם העדים ואיכא למ"ד שפותחין עם הבעל דבר ומה שלא פי' זה הגמרא לענין משא ומתן של הדיינים בעצמן נ"ל דהוכרחו משום דאי פותחין לזכות איירי במשא ומתן שמתחילין הדיינים לשאת וליתן זה עם זה דאין המתחיל רשאי לפתוח אלא בזכות א"כ תקשה לך למה מתחילין מן הצד ולא מן הגדול מחששא דשמא יחייבנו הגדול ולא יהיו רשאין לחלוק עליו הא אינו רשאי להתחיל לפתוח כ"א בזכות ולא בחובה ועוד דלא הל"ל מתחילין מן הצד דהא איכא למיחש דאותו יהיה דעתו לחובה דק הכי הל"ל אין מתחילין אלא מאותו שדעתו נוטה לזכות וק"ל:

ד"ה מטין ע"פ עד אחד לזכות וכו' אבל לחובה אין מטין וכו' כדאמרינן פרק קמא לא תהיה אחרי רבים לרעות פירוש ועל כרחך לא איירי אלא כאחד דהיינו דאין מטין על פי א' אבל בשנים מטין דאי אפילו בשנים אין מטין אם כן קרא דאחרי רבים להטות במאי מוקמת ליה דאי לטובה לא איצטריך דהא מקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות שמעינן הא לטובה תהיה אחרי רבים אלא על כרחך קרא דאחרי רבים להטות אתי לרעה והלא כבר כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות הא כיצד אלא ודאי קרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות ר"ל ע"פ אחד וקרא דאחרי רבים להטות אפילו לרעה היינו כשרבו שנים מחייבים על המזכים אם כן ש"מ דקרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות היינו דאין מטין לרעה ע"פ אחד הא לטובה מטין ע"פ אחד אבל ע"פ שנים מטין אפילו לרעה כדילפינן מקרא דאחרי רבים להטות ועיין במתניתין דריש מכילתין:

בא"ד ובדיני ממונות ליכא לאוקמי כדאמר לקמן לא תטה משפט אביונך וכו' לקמן (סנהדרין דף ל"ו) והא דקאמר וכ"ש שאר דיני ממונות ר"ל דהא שור הנסקל צריך עשרים ושלשה כמו בדיני נפשות כמו דכתיב השור יסקל ונם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור ואפילו הכי מטין בשור הנסקל ע"פ אחד וכ"ש שאר דיני ממונות ואם תקשה לך כיון דכתיב לא תטה משפט אביונך דר"ל משפט אביונך לא תטה ע"פ אחד אבל אתה מטה משפט שור הנסקל אם כן ממקרא זה שמעינן דאין מטין בדיני נפשות ע"פ אחד אם כן קרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות למה לי דאין לומר דה"א דאפילו ע"פ שנים אין מטין הא כתיב אחרי רבים להטות דשמעינן מיניה דמטין ע"פ שנים אפילו לרעה אין זה קושיא דאי לא הוי כתיב אלא קרא דאחרי רבים להטות וקרא דלא תטה משפט אביונך לא הוי מחלקינן בין אחד לשנים אלא ה"א דקרא דלא תטה משפט אביונך איירי בדעה וקרא דאחרי רבים להטות איירי לטובה או איפכא דלא הוי מחלקינן בין דעה לטובה אלא ה"א דקרא דלא תטה איירי בע"פ אחד וקרא דאחרי רבים להטות איירי בשנים אבל השתא דכתיב ג"כ קרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות אתי שפיר כדלעיל וק"ל:

ד"ה מן הצד וכו' ולא ירצו לחלוק עליו וכו' עיין בדברי הר"ן באלפסי דף רפ"ג:

בתוס' ד"ה מה בין דיני ממונות וכו' דלא שייך בדיני ממונות ר"ל דבדיני ממונות מה שמזכין לזה הוא חובה לזה שכנגדו הלכך לא שייך לחלק בין זכות וחובה:

ד"ה חיישי' וכו' וא"ת מאי אריא משום דאיחרוהו וכו' ושמא לא באחד בניסן נכתב אלא אחרי כן במקום הכתוב בו. פירוש שבתוך השטר כתוב שנכתב בהיני וזמנו אחד בניסן ובאו עדים ואמרו הלא באחד בניסן עמנו הייתם בשילי השטר כשר משום שאנו אומרים שהעדים ראו הקנין באחד בניסן בשילי כמו שאומרים המזימים ואח"כ הלכו להיני וכתבו שם השטר רק שכתבו זמן השטר באחד בניסן שהוא יום הקנין ואינו מאוחר והכל אמת שהזמן אמת שנעשה באחד בניסן והמקום אמת שנכתב בהיני שכתוב בשטר ויש מקשין ומנא להו להתוס' להקשות דלמא אין הכי נמי דהכי הוי פירוש הברייתא דקתני חיישי' שמא איחרוהו וכתבוהו אבל אין זה קושיא דאם כן מאי מסיק המקשה וקאמר הא לא קשיא דעדיפא מיניה קאמרי וכו' דלא מרע לשטרא וכו' ואי ס"ד דס"ל לגמרא דהא דקתני חיישי' שמא איחרוהו וכתבוהו הוי פירושו שכתבוהו אחר כך במקום הנכתב בשטר וכתבו זמן הקנין שהיה באמת באחד בניסן במקום שאומרים המזימים לא שייך לומר מרעי לשטריה וק"ל וכי תימא מנא ליה לגמרא גופיה דלא הוי פירוש דברייתא כן יש לומר משום דקתני בברייתא באחד בניסן בשמיטה לרבותא אי הוה פירושו הכי לא הוי שמיטה שום רבותא. ועדיין יש לדקדק מאי רבותא היא מאי אמרת ודאי שטר זייפנא הוא דאי שטר כשר הוא ואיחרוהו וכתבוהו לא הוי מרעי לשטרא לכתוב בו זמן של שמיטה הא השתא נמי איכא למימר אם איתא דהוה שטר זייפנא לא היו כותבין בו זמן זה של שמיטה שירננו הכל עליהם יש לומר דאין הכוונה דהערים לא כותבין כן דיש לומר דקרה כן שכתבו הכי אלא דהכי קאמר דהוה אמינא דנימא אם איתא דשטר כשר הוא היה לו להמלוה להקפיד על כך ולא היה לו ליקח מהעדים שטר כזה שהכל ירננו אחריו אבל אם שטר זייפנא הוא מה היה לו להקפיד שלא לקחהו הא הכל יתור הוא:

בא"ד וי"ל דהכא בשטר הלואה איירי וכו' דהתוס' סבירא ליה דאין טורפין מזמן הקנין בשטר הלואה הלכך אין לכתוב יומא דאקנו ביה אלא בשטר מכר שיש לו קול מזמן הקנין ואילך אבל בשטר הלואה לא והיא סברת הרשב"ם פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ב) אבל הרא"ש ס"ל שם דאפילו בשטר הלואה כותבין יום הקנין דיש לו קול וע"ש ולסברת הרא"ש צריך לתרץ קושיות התוס' דהכא דהברייתא איירי בשטר שאין בו קנין ולכך ליכא למימר שכתבו יום הקנין ולא יום הכתיבה וק"ל:

רש"י בד"ה הכל כשרין אפי' ממזר הס"ד:

תוס' בד"ה חיישינן כו' אלא אחרי כן במקום הכתוב בו כו'. נ"ב פי' והקנין נעשה במקום המזימים וחזרו אח"כ למקום הכתוב בשטר ושם כתבוהו וק"ל:

במשנה מה בין ד"מ לד"נ כו'. ק"ל מדוע לא חשיב הא דעדות מיוחדת כשרה בד"מ ולא בד"נ כדאיתא במכות (ו ב):

שם ד"נ כו' ואין מחזירין לחובה. נ"ל דאם בתחלה חייבוהו ואח"כ החזירוהו לזכות מחזירין לחובה ואין אני קורא בזה צדיק אל תהרוג כיון דבפעם הראשון יצא חייב. וראיה מלקמן (עח) בפלוגתת ר"נ ורבנן דאמרי שם לר"נ דאמדוהו לחיים ומת ל"צ קרא שהרי יצא מב"ד זכאי ופירש"י ונ"ל מצדיק א"ת. ואפ"ה מצריך קרא להיכא דאמדוהו למיתה והקל ואמדוהו לחיים ומת. וגם זה מטעם שרגלים לדבר ועי' פירש"י שם ד"ה אין אומד אחר אומד:

רש"י ד"ה שזמנו כתוב. ע"י משכון כו'. עי' מהרש"א וכן במש"כ בתד"ה חיישינן. ולכאורה יקשה למה שפי' או שהגיע זמנו קודם ר"ה מאי רבותא דשמיטה. וי"ל דקודם השמיטה היה יכול לכתוב פרוזבול או למכור שטרותיו לב"ד משא"כ עתה דס"ד דכה"ש משמטת ל"ל תקנה כלל:

מתני' אחד דיני ממונות. עיין זבחים דף צב ע"ב תוס' ד"ה אי:

במתניתן הטומאות והטהרות: צ"ב למה חשיב טומאות וטהרות דוקא בבבא זו גבי ד"מ ולא בבבות הקודמות:

ברש"י ד"ה ודיני נפשות מטין. וכש"כ שאר דיני ממונות: הר"ן הקשה דאיך אפשר לאוקמא כלל בד"מ דהא לא משכחת לעולם הטיה לשנים דאי דג' מסכימין לדעת א' או דמטין עפ"י אחד כיון דג' דיינים מן התורה הוא. ולפענ"ד לא זכיתי להבין קושיתו דא"כ גם לגבי דנ"פ לא משכחת כלל שיהיה הטיה ע"פ שנים דהא כ"ג בעינן. אכן באמת כבר הקשה כן בגמרא לעיל (דף י"ז ע"א) ותירץ ר' אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין ודברי הכל כו' עיין שם וזה שייך ג"כ לענין ד"מ דהא גם גבי מוסיפין כדאמרינן לעיל (דף כ"ט ע"א) ולכן שפיר הוצרך רש"י לטעמא דשפיר הוי מצינן לאוקמא לא תהיה אחרי רבים גם לענין ד"מ. והמהרש"א הקשה על תירוץ רש"י תיפוק ליה דבד"מ לא משכחת זכות וחובה כלל דזכות לזה הוא חוב לזה. וכמ"ש התוס' לעיל בפ"ק ובזה י"ל כיון דודאי דלענין שוה"נ שפיר מצרכינן קרא דלא תטה דשם הוא רק חוב ולא זכות ולכן כיון דבלא"ה מצרכינן קרא דלא תטה כתב רש"י אשאר דיני ממונות הטעם היותר פשוט דאטעם דמה שהוא חוב לזה הוא זכות לזה אכתי הייתי יכול להשיב ע"פ מש"כ הר"ן בסוגין ובשלמא נמי בד"מ דהכל מלמדין זכות כו' ואעפ"י שזכותו של נתבע יותר חשוב שהוא המחזיק והמוציא מחבירו עליו הראיה מ"מ לא עדיף כולי האי שלא יוכלו ללמוד זכות וחובה לאיזו שירצה עכ"ל. הרי שיש סברא לחלק גם בד"מ לענין זכות וחובה וא"כ שפיר הייתי יכול לאוקמא קרא דלרעות אד"מ שלא לחייב הנתבע ע"פ הטיית א' וקרא דאחרי רבים להטות לבטל תביעת התובע ולפטור הנתבע ע"פ א' ולכן כתב רש"י הטעם היותר מבואר דכ"ש הוא משוה"נ:

ד"ה חיישינן שמא אחרוהו. וההיא עצה טובה קמ"ל: עיין במהרש"א שפי' לידי חשש הזמה דהא הזמה ליכא שמא אחרוהו וכתבוהו. ולענד"נ לפרש דודאי הזמה ממש משכחת ע"פ מש"כ הרמב"ם (פ"ט מה' עדות) שהיכי שאמרו העדים בפי' לא אחרנו וכתבוהו והוזמו דין עדים זוממין יש להם א"כ שפיר שייך חשש שמא ישאלום אם אחרוהו וכתבוהו במקום א' או אחר זמן הכתוב בשטר והם לא ירעו לדבורם קמא ויאמרו לא ואח"כ יזומו. וא"ל א"כ מאי פריך בש"ס ואי ס"ד בעינן דו"ח כו' דהא איכא נפ"מ היכא דאמרו עדים שלא אחרוהו דמ"מ אי חיישינן להכחשה דבדיקה גם בלא טענו העדים שלא אחרוהו לא הוי לן ליחוש לזה ואדרבה מזה ראיה לדעת הרמב"ם מדפריך בגמרא ואי ס"ד כו' היכי חיישינן ולא פריך בקיצור למאי נפ"מ כלל בדו"ח דגם אי הוכחשו או הוזמו יש לנו לומר שמא אחרוהו אלא ע"כ היכי דאמרי העדים בפי' לא חיישינן שמא אחרוהו ולכן שפיר נפקא מינה היכי דהעידו על פה ולא ע"י שטר או שאמרו בפי' שלא אחרו לכתוב השטר:

בא"ד. שלא יביאוהו לידי הזמה: לפי מה שפי' התוס' בגיטין (דף פ') שם דמהיני לשילי יכולים לבוא ביום א' לא שייך בזה חשש הזמה וצ"ל דעצה טובה הוא שלא ישקרו:

ד"ה דלא שכיחי אינשי. דלא מרעי לשטרייהו שהכל מרננין אחריו: לכאורה צ"ב דלמה לא ניחוש דלמא המלוה היתה באמת בשנת השמטה וא"כ למה לא נאמר שמא אחרוהו דמה היה להם לעשות דגם אי יכתבו יום ההלואה באמת ג"כ הוא בשנת השמטה וג"כ איכא רנון ואי יכתבו יום שקודם שנת השמטה מתיראים שמא ישמע בב"ד דשטר מוקדם הוא ויפסידו אותו ממנו ולכן נראה דהפי' הוא דלא מרעי לשטרייהו לכתוב מאוחר כיון דבלא"ה איכא רינון על שטר זה משום הלואה דשמטה לכן אין מוסיפין עוד ריעותא שלא לכתוב יום הלואה באמת:

בתוספת ד"ה אחד דיני ממונות. אע"ג דשוין בחקירה: ועיין לעיל (דף ב' ע"ב) דהניחו התוס' (שם בד"ה דברי הכל) קושיא זו בצ"ע. ונלענ"ד לתרץ דלכאורה קשה דלפי מה שהוכיחו שם דלר"א ור"י אתי משפט א' יהיה לכם גם להשוות דיני ממונות להדדי א"כ ל"ל למילף הכא במתניתן דיני ממונות מדיני נפשות תיפוק ליה דבד"מ גופא כתיב דרישה וחקירה גבי עדים זוממין דממון כמש"כ התוס' לעיל (דף ג' סע"א) בד"ה שנאמר וכיון דידעינן כן בחד דין ממון ילפינן כולהו ממשפט א' יהיה לכם. ועוד קשה אי משפט א' קאי ג"כ להשוות הדינים גופא להדדי ל"ל לקמן (דף מ' ע"ב) למילף נחנקין בק"ו וכן נשרפים תיפוק ליה ממשפט א' דהוקשו כל דיני נפשות להדדי. ונלענ"ד דודאי דמשפט א' אתי ג"כ להשוות דינים גופייהו והיינו אי מצינו דין א' גבי א' מדיני ממונות ודין זה נוהג בכל דיני נפשות בזה אמרינן שפיר משפט א' יהיה לכם דכמו דלא חלקת בדין זה בין א' מדיני נפשות לאחרינא אלא נוהג בכולהו כמו כן לא תחלוק בין א' מדיני ממונות לאחרינא ונוהג ג"כ בכולהו וזהו הדמיון שכתבו התוס' לעיל לר' אבהו ור"י לענין דבעינן ג' מומחין דכמו דלא חלקת בדיני נפשות דבכולהו בעינן לפחות כ"ג מומחין כמו כן לא תחלוק בד"מ וכמו דגלה התורה דבעינן ג' מומחין גבי גזילות וחבלות כמו כן בעינן בכולהו וזהו הדמיון ג"כ לענין דרישה וחקירה כמו דבעינן דו"ח בכל דנ"פ ולא תחלוק בין אותן דכתיב בהו לאותן דלא כתיב בהו כמו כן לא תחלוק בד"מ וא"כ לא אתיא משפט א' אלא להורות דכמו דכל דנ"פ יש להם דין א' כן כל ד"מ אבל לא שילפינן דנ"פ או ד"מ מהדדי וגם לא שילפינן אחד מאידך לענין דבר שלא הוזכר אצלו כלל ובזה מתורצים קושיות הנ"ל גם מה שהקשו התוס' עוד לעיל בד"ה דברי הכל דלר"א ור"י גז"ש דהיטב ל"ל. עיין שם:

בא"ד. לענין מילי דתלו בזכות וחובה: עיין בר"ן שהקשה על זה דאכתי נילף הא דמתחילין מן הצד לענין ד"מ. ולפענ"ד לק"מ דזה תלוי ג"כ בזכות וחובה לפי מה שכתב רש"י לקמן (דף ל"ו ע"א) בד"ה לא תענה הלכך לא מתחילינן מיניה דלמא חזי ליה חובה ולא פלגינן עליה עכ"ל. הרי דלא חיישינן רק דלמא יסכימו עמו לחובה ולא משום שמא יסכימו עמו ולא ידונו לפי דעתם ואנן דעתם בעינן וכיון דאין הטעם רק שמא יסכימו לחובה א"כ הטעם דחיישינן לזה הוא משום והצילו העדה וזה לא שייך בד"מ:

ד"ה חיישינן. וא"ת מאי איריא משום דאחרוהו: ופי' מהרש"א דקושיתם היא דע"כ הברייתא דקאמר שמא אחרוהו לא כוונה לזה דא"כ מאי רבותא משמיטה ע"ש. אך דלפ"ז אכתי יקשה דלמא לכך לא קאמר הברייתא הכי לאשמעינן דאפילו בשמיטה חיישינן שמא אחרוהו ואי הוי נקיט בכה"ג שהקשו התוס' לא הוי שביעית רבותא כלל אכן י"ל דזה באמת קושית התוס' כיון דג"כ ס"ל דהוי בכה"ג והשטר כשר א"כ מאי רבותא דשביעית דגם אי לא הוי חיישינן לשמא אחרוהו מ"מ הוי כשר דשמא נעשה בכה"ג שהקשו התוס'. ומה שהקשו התוס' על רש"י כתבתי יישוב לשיטתו בחידושי לר"ה דף ב'. עיין שם:

משנה. אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם מה בין דיני ממונות לדיני נפשות דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה וכו' דיני ממונות הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול דיני נפשות מתחילין מן הצד. הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה.
לפום ריהטא נראה דההלכות שבמשנה מיוסדים בשני דינים שונים: א) יש דינים שחלין מדין הצלה דכתיב "ושפטו העדה והצילו העדה", וכגון ההלכה שבד"נ פותחין לזכות ואין פותחין לחובה, וההלכה דבד"נ מטין עפ"י אחד לזכות וע"פ שנים לחובה, וההלכה שבד"נ מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, וההלכה שבדיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה וכו'. דכל אלה הלכות מדין והצילו העדה, ב) יש עוד דינים שהם דינים והלכות בהלכות סנהדרין, וכגון ההלכה שדיני נפשות בעשרים ושלשה, והדין שאין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה.
והנה יש לעיין בגדר ההלכה שד"נ מתחילין מן הצד, האם זה דין מדיני הצלה ד"ושפטו העדה והצילו העדה", או"ד דזהו דין בפ"ע מדיני סנהדרין – דבסנהדרין של כ"ג מתחילין מן הצד. ועיין ברש"י (ד"ה מן הצד) וז"ל מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו משום לא תענה על ריב על דבריו של גדול רב כתיב בלא יו"ד עכ"ל. ויל"ע האם זוהי הלכה מדיני הצלה דחיישינן שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו שאר הדיינים לחלוק על דבריו ומתחילין מן הצד מדין "והצילו העדה" או"ד דזוהי הלכה מסוימת מדיני סנהדרין.²⁶¹
ולכאורה יש בזה נפ"מ לדינא בשור הנסקל דליכא בו דיני הצלה ד"ושפטו העדה והצילו העדה", אבל חל בשור הנסקל דין סנהדרין דנידון בכ"ג, ואי נימא דדין מתחילין מן הצד הוא דין מדיני הצלה אזי לא יחול דין זה בדין של שור הנסקל, משא"כ אם זוהי הלכה בדיני סנהדרין אזי אף בשור הנסקל יתחילו מן הצד. וכן נפ"מ להיפך לענין מלקות שחל במלקות דיני הצלה אבל אינו נידון בכ"ג, ואי מתחילין מן הצד הוא דין בדיני הצלה אזי יחול דין זה אף במלקות, משא"כ אם זוהי הלכה מדיני סנהדרין וב"ד של כ"ג י"ל דדין זה אינו חל לגבי מלקות. ועיין ברמב"ם (פי"א מהל' סנהדרין ה"ד) וז"ל אחד דיני נפשות ואחד דיני מלקיות ואחד דיני גלות הדינים האלו שוים בהם אלא שהמלקות בשלשה ואין אחד מהן בשור הנסקל חוץ מדבר אחד שדינו בעשרים ושלשה עכ"ל. ומשמע שחל דין מתחילין מן הצד במלקות, ולפי"ז מוכח דהדין דמתחילין מן הצד הוי דין מדיני הצלה. וכן יש לדקדק מהא דאיתא במשנה דבדיני טומאות וטהרות מתחילין מן הגדול כמו בדיני ממונות, ומשמע דאפילו היכא שדנים דיני טומאות בסנהדרין של כ"ג מתחילין מן הגדול, ומוכח דדין מתחילין מן הצד הוא מדין "והצילו העדה" ואינו הלכה בסדר צורת המשא ומתן דסנהדרין, ומשו"ה דין זה אינו נוהג בדיני טומאות וטהרות ואפילו כשדנים אותם סנהדרין.
ולכאורה יש עוד נפ"מ לענין מסית דלא חל בו דיני הצלה ד"ושפטו העדה והצילו העדה", ואילו הדין שנידון בסנהדרין דכ"ג אכן חל בו, ועיין ברמב"ם (פי"א מהל' סנהדרין ה"ה) וז"ל המסית אין דינו כשאר דיני נפשות, מכמינין לו את העדים ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין ואם יצא מבית דין זכאי ואחד אמר יש לי ללמד עליו חובה מחזירין אותו יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו, ואין טוענים למסית ומושיבין בדינו זקן וסריס ומי שאין לו בנים כדי שלא ירחמו עליו וכו' עכ"ל. ומסתימת לשון הרמב"ם משמע דחל במסית דין הלנת דין ודין מתחילין מן הצד, ומסית רק נתמעט מהדין ללמד עליו זכות שאין טוענים למסית, וכן אם יצא מב"ד חייב ואחד אמר יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו. וי"ל דמסית נתמעט רק מדיני הצלה דמלמד זכות וחובה אבל שאר הלכות שהן מדין הצלה חלין אף במסית כגון ההלכה שאין מחייבין אותו אלא ע"פ רוב של שנים, והלנת הדין ומתחילין מן הצד. ולא נתמעט מסית ומדיח מכל הדינים ד"ושפטו העדה והצילו העדה", דנתמעט רק מדין הצלה דלימוד זכות דכתיב במסית "לא תחוס עיניך" אך דין הצלה דנאמר בהוראת הב"ד עצמה כמו הלנת הדין ורוב ע"פ שנים ומתחילין מן הצד חל אף במסית דסוכ"ס הוי חלות שם דיני נפשות.
אמנם יתכן דלא חל במסית דיני הצלה כלל ומ"מ בעי רוב של שניים לחייב את המסית, דהא דבעינן הטייה עפ"י שניים לחייב אינו דין דחל מדיני הצלה ד"ושפטו העדה והצילו העדה" אלא זוהי הלכה מסוימת בדיני נפשות מגזה"כ ד"לא תהיה אחרי רבים לרעות", והוא דין מסוים בד"נ דאין מחייבין בד"נ אלא ע"פ רוב של ב'. והא דקיי"ל דבשור הנסקל מחייבין עפ"י רוב של דיין א' (כמבואר ברמב"ם פי"א מהל' סנה' ה"ד) היינו משום דדין שור הנסקל אינו חלות שם דיני נפשות, והא דבעינן ב"ד של כ"ג בשור הנסקל הוא רק משום דנלמד מהיקש דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, שדנין שור הנסקל בכ"ג כמו שדנין ד"נ. ולפי"ז י"ל דיש ג' גדרים בדינים שבמשנה: א) דיני הצלה מדין "ושפטו העדה והצילו העדה" כגון פותחין לזכות וכו', ב) דינים בסנהדרין כגון דיני נפשות ושור הנסקל בכ"ג והדין שאין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה, ג) דינים שחלין בחלות שם דיני נפשות כגון ההלכה שאין מטין לחובה אלא עפ"י שניים.
ולפי"ז יש לעיין מדוע במלקות קיי"ל דמחייבין עפ"י רוב של א', וצ"ע דהרי מלקות הוי כדיני נפשות, וא"כ ניבעי רוב של שניים כדי לחייב מלקות. ועיין במאירי (דף ג: ד"ה כבר בארנו ששלשה מינין של בתי דין) שתירץ דבמלקות אין צריך הטייה עפ"י שנים משום דחד לגבי תרי כמאן דליתא דמי, והוי כהכרעת שנים. אמנם לפימש"נ דרוב של שנים לחייב אינו מדיני הצלה ד"ושפטו העדה והצילו העדה" אלא זוהי הלכה מסוימת בחלות שם דיני נפשות י"ל דלכן לא חל דין זה במלקות, דמלקות לא הוי חלות שם דיני נפשות. אך צ"ע דהרי הרמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין ה"א) כתב וז"ל ואף על פי שמלקות בשלשה במקום מיתה היא עומדת עכ"ל, ופסק גם דחל דין מתחילין מן הצד במלקות, ומשמע דס"ל דמלקות מהוה חלות שם נפשות, וא"כ צ"ע למה מחייבין מלקות עפ"י רוב של א'.²⁶²
דף לב. משנה. דיני נפשות מחזירין לזכות ולא לחובה.
עיין בגמ' לקמן (דף לג:) "מניין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מניין שמחזירין אותו תלמוד לומר נקי אל תהרג. ומניין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, מניין שאין מחזירין אותו תלמוד לומר צדיק אל תהרג. אמר רב שימי בר אשי וחילופא למסית דכתיב לא תחמל ולא תכסה עליו". ויש לעיין בהא דאין מחזירין לזכות למסית, דאם באמת יש צד שפטור אזי לא הוי מסית כלל ואמאי אין מחזירין לזכותו, וכי ניתן להרוג אדם מישראל לחנם. וי"ל דהא דמחזירין לזכות בשאר דיני נפשות היינו אפילו לזכות שאין ממש בדבריו, דמחזירין פעם ראשונה ושנייה אפילו כשאין ממש בדבריו (כדאיתא לקמן דף מג. וברמב"ם פי"ג מהל' סנהדרין ה"א), משא"כ במסית אין מחזירין לזכות שאין בה ממש, אבל אם יש טענה שיש בה ממש לזכותו אזי מחזירין את הדין אף במסית.²⁶³
גמ'. שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרין חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו.
והנה יש לעיין לאחר תקנת החכמים דדיני ממונות א"צ דרישה וחקירה למה לא אמרינן דשמא העדים לא דקדקו בעדותן על הזמן ואיחרוהו גם בעדות על פה, וא"כ לא תהא שייך הזמה בעדות על פה, ומ"ש דרק לגבי עדות בשטר אמרינן דליכא הזמה משום דשמא איחרוהו וכתבוהו, דלכאורה אף בעדות על פה י"ל דשמא איחרו העדים את תאריך ההלואה כדי שהשעבוד יחול בזמן מאוחר יותר. ועוד צ"ע דברמב"ם (פ"ג מהל' עדות ה"ג) מבואר דאף לאחר התקנה דליכא דרישה וחקירה בדיני ממונות היינו רק להכשיר איני יודע אבל דין הכחשה והזמה עדיין חל בד"מ בעדות על פה, וצ"ע מדוע חל דין הזמה בעדות על פה דנימא דאיחרו את הזמן כמו דאמרינן הכי בעדות בשטר. ועיין ביד רמה (דף לב: ד"ה ברם) שהקשה כן, וז"ל וכי תימא מאי שנא עדות בשטר דמכשרינן להו ולא קיימא עלייהו הזמה ומאי שנא עדות על פה דקיימא עלייהו הזמה, לא דמי דאלו מלוה בשטר ליכא לברורי טפי ממאי דכתיב בשטרא, וכיון דהאי זימנא דכתיב ביה בשטרא סהדי הוא דכתבי ליה מדעתייהו ולא מחמת חקירת ב"ד איכא למימר שמא אחרוהו וכתבוהו, אבל מלוה על פה היכא דאתו סהדי ואסהידו קמן בבי דינא כיון דאנן קא חקרינן להו אימת אוזפיה ואמרי ביום פלוני לא חיישינן שמא אחרו זמן ההלואה דהא אנן כי קא שיילינן להו באיזה יום אדעתא דלימרו לן יומא דהלואה גופה קא שיילינן להו, ואינהו נמי כי קא מסהדי קמן בגוה בתורת הכי קא מסהדי ואמטול הכי ליכא למיתלי ולא מידי עכ"ל. ולכאורה תירוצו צ"ע, דבשלמא לפני התקנה כשהיה חל דין דרישה וחקירה בדיני ממונות אזי יש לחלק בין עדות על פה לבין עדות שבשטר, דבעדות על פה דב"ד שואלין את העדים על הזמן והעדות היא על זמן מדויק אזי הזמן הוי חלק מגופה של העדות וא"א לומר שמא לא דקדקו בזמן, משא"כ בעדות שבשטר דלא שיילינן ליה על הזמן אין הזמן חלק מגוף העדות ויש לחשוש שמא איחרוהו וכתבוהו. אמנם לאחר התקנה דליכא דרישה וחקירה בדיני ממונות, צ"ע אמאי אין אנו חוששין בעדות על פה שמא איחרו העדים את הזמן כדי שהשעבוד יחול בזמן מאוחר יותר, והזמן שאמרו לא היה באמת זמן ההלואה, וא"כ לא יחול בהם דין הזמה.
ולכאורה יש לתרץ את קושיית הרמ"ה דבשטר יש חזקה דהכל בהכשר נעשה, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד (גיטין ג.), וחל דין מסוים בשטר דהשטר מעיד על עצמו שהוא כשר, ולפיכך כשיש ספק בכשרות השטר ב"ד צריכים לתלות במה שהן יכולין לתלות בו כדי להכשיר את השטר, מכיון דהשטר מעיד על עצמו שהוא כשר, ולכן דוקא בשטר אמרינן דחיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו, משא"כ בעדות על פה אין דין לתלות שהעדות כשרה, ואם העידו העדים על זמן מסוים ובאו עדים והזימום בטלה העדות ואין תולין שהעדים איחרו את הזמן.
אמנם יש לעיין בזה דהאיך ב"ד תולין לומר דבר שהוא ההיפך ממה שכתוב בשטר, דהרי השטר כתוב בו זמן מסוים ולענין גבייה גובין מהזמן שכתוב בשטר, והיאך תולין לגבי הזמה דהזמן שבשטר הוא מאוחר וליכא הזמה. ולכאורה דין זה תלוי במחלוקת שבין תוס' והראב"ד בגיטין (דף יז:) בגט מאוחר האם הוא חל משעת מסירה או משעת שכתוב בו, דשיטת התוס' (גיטין יז. ד"ה ריש לקיש אמר משום פירות) היא דהגט חל רק מזמן הכתוב בו, ואפילו אם מסר הבעל את הגט לאשה לפני הזמן שכתוב בגט. משא"כ הראב"ד (פ"א מהל' גירושין הכ"ה) סובר שחלות הגט הוא מזמן המסירה. ונראה דפליגי נמי בשטרי קנין דלתוס' הקנין חל מזמן הכתוב בשטר, ולהראב"ד הקנין חל משעת מסירת השטר ואפילו אם זמן המסירה הוא לפני הזמן הכתוב בשטר חל הקנין מזמן המסירה. ובשלמא לפי הראב"ד י"ל שב"ד תולין ומפרשים דהזמן שבשטר מאוחר, דלהראב"ד בגט מאוחר אע"פ שכתוב בו זמן מאוחר אמרינן דהשטר חל מזמן המסירה, דהשטר מעיד על עצמו שהוא כשר ושנכתב בזמן המסירה שלפני כן אלא דאיחרו את הזמן בשטר, וי"ל דה"ה דב"ד תולין ומפרשין דהזמן שבשטר מאוחר וליכא הזמה. אמנם לפי שיטת תוס' דהשטר חל רק מהזמן שכתוב בשטר, היאך נוכל לומר שהשטר כשר דבאמת נכתב מקודם והעדים איחרוהו וכתבוהו והרי כתוב בשטר זמן מאוחר והשטר חל מהזמן שכתוב בשטר, וצ"ע לפי תוס'.
והנה יש לבאר את קושיית הגמ' בב' אופנים: א) י"ל דדין דרישה וחקירה מחייב שהעדים יעידו על זמן מדויק וא"כ היאך נוכל לפרש שהעדים איחרו את הזמן שנכתב בשטר, דאם אין הזמן מדויק נפסל העדות מדין דרישה וחקירה, ב) י"ל דאי בעינן דרישה וחקירה אזי הזמן הוי מגופה של העדות, ומכיון דהזמן הוי מגופה של העדות אי אפשר לב"ד לפרש את הזמן שנכתב שטר ולומר דהעדים איחרו את הזמן. ועיין ברש"י (ד"ה היכי) וז"ל אמר שמא איחרוהו מכדי דרישה וחקירה לאכחושי קא אתיא, והיכא דקא מיתכחשו קמן ניקו אנן מתרצינן למילתייהו בשמא עכ"ל. ונראה לבאר דר"ל דמאחר שחל דין דרישה וחקירה כדי להזים את העדים, וכדי דלהוי עדות שאתה יכול להזימה, אזי הזמן הוי מגופה של העדות, ומשו"ה אי אפשר לפרש את דבריהם כדי שלא יוזמו. דאי אפשר לפרש ולתרץ את גופה של העדות.
ולפי"ז יש לתרץ את קושיית היד רמה הנ"ל, דיתכן לומר דיש חילוק בין עדות על פה לעדות שבשטר, דבעדות על פה אע"פ שלאחר התקנה ליכא דרישה וחקירה בדיני ממונות מ"מ אם העדים העידו על הזמן אזי הזמן הוי חלק מגופה של העדות, כי היכי דבדיני נפשות הזמן הוי חלק מגופה ועיקרה של העדות, ומשו"ה א"א לב"ד לפרש ולתרץ את דיבור העדים ולומר שאיחרו את הזמן, דא"א לב"ד לפרש את גופה ועיקרה של העדות. משא"כ בעדות שבשטר י"ל דלאחר התקנה דליכא דרישה וחקירה בדיני ממונות אזי עיקר העדות חלה על עצם ההלואה עצמה ולא על הזמן, והזמן הוי רק עדות שבכתב בעלמא, אך אין הזמן חלק מעיקר גוף העדות שבשטר, ולא חל על הזמן שבשטר חלות דין עדות בשטר דכמי שנחקרה בב"ד דמי, דעיקר העדות שבשטר חל רק על ההלואה והחוב עצמו, ומשו"ה דוקא בשטר אמרינן דשמא איחרוהו וכתבוהו.²⁶⁴
גמ'. א"ר חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנא' משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.
עיין בנימוקי יוסף (דף י: מדפי הרי"ף ד"ה בדין מרומה) דשטרי גיטין וקידושין צריכים זמן משום דרישה וחקירה אך לאחר התקנה גט כשר אפילו בלי זמן, וז"ל ואף על גב דמדאורייתא בעינן כבדיני נפשות דכתיב משפט אחד יהיה לכם רבנן הוא דתקון הכי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הוה בעי דרישה וחקירה לא תמצא מי ילוה וכן גט דמכשרינן אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דלא בעינן דרישה וחקירה כיון דשכיחי טובא כהודאות והלואות, ויש כח ביד חכמים לעשות משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ובהאי גט אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, וכן למקדש בשטר לא בעינן שיהיה זמן כתוב בשטר מהאי טעמא עכ"ל. ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פ"ג מהל' עדות ה"ד) שהקשה על הנימוקי יוסף דקיי"ל דשטר שחרור בלי זמן כשר, והרי א"א לומר דרבנן אפקעינהו לעבדות מיניה, דהרי גם אם אפקעינהו לא עדיף מהמפקיר עבדו דצריך גט שיחרור, ואם נימא דאפקעינהו רבנן לעבדות מיניה כמו שלא היה עבד מעולם, א"כ אין כאן גירות כלל, דהלא גייר עצמו רק לשם עבדות ולא לשם ישראל, וחסר לו קבלת עול מצות הנוהגים בישראל ולא בעבדים, ואם אין כאן עבדות אין כאן גירות כלל, והא קיי"ל ביבמות (דף מ"ח) דבשעה שמשתחרר לא בעינן דעתו ומטבילין אותו בעל כרחו, ולדעת הרבה מהראשונים טבילה זו אינה אלא מדבריהם, משום שכבר גייר עצמו בשעה שנעשה עבד, ובעל כרחך מוכרח דלא אפקעינהו רבנן לעבדות מיניה, וא"כ צ"ע אם מה"ת בעי דרישה וחקירה אף בשטרות אמאי גט שחרור א"צ זמן. ועוד העיר הגר"ח זצ"ל דכמה דיני עדות ליכא בשטרות, וכדתנן בגיטין (דף י"ז) דנחתם בלילה כשר, והרי קי"ל דאין מקבלין עדות בלילה.
וביאר הגר"ח זצ"ל (בחידושי רבנו חיים הלוי שם) דהגזה"כ דשטרות הוא דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא בעינן בשטרות כל דיני הגדת עדות וקבלת עדות, וכי היכי דאין בשטר דין דבעינן חתימת עדות ביום, ה"ה דליכא בשטרות דין דרישה וחקירה, ומשו"ה בשטרי גיטין וקידושין לא בעינן זמן מדאורייתא. אמנם הגר"ח זצ"ל ביאר דכ"ז דוקא בשטרי קנין דחל בהם דין שטר מדאורייתא, משא"כ בשטרי ראייה דאין להם דין שטר דאורייתא והויין עדות בכתב שפיר חל בהם דין דרישה וחקירה, ומשו"ה הקשה הגמ' בסוגיין היאך מכשירינן שטרי מלוה המאוחרין בלי זמן מדויק והרי יש דין דבעינן דרישה וחקירה.
ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' עדות ה"ד) וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר וכו' עכ"ל. והרמב"ן בספר המצות (שרש ב') הקשה עליו וז"ל מהן שאנו דנין בגטין בעדי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר וזה לדברי הכל עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל דהרמב"ם מחלק בין שטרי קנין לשטרי ראייה, דחלות דין עדות בשטר חל דוקא בשטרי קנין משום שנעשו מדעת המתחייב, דדעת המתחייב דאורייתא חל רק בדעת קנין. משא"כ בשטרי ראייה דליכא בהו חלות דעת המתחייב ולכן הוי עדות שבכתב דפסול מה"ת משום מפי כתבם, והוכשרו רק מדרבנן. אך שטרי קנין כגיטין וקידושין חלין מדאורייתא מגזה"כ דשטרות, דחל בשטרי קנין חלות שם דעת המתחייב וחלות דין עדות שבשטר. ולכאורה ביאור הגר"ח בסוגיין ניחא לפי שיטת הרמב"ם שמחלק בין שטרי קנין לשטרי ראייה, די"ל דהגמ' הקשה דוקא על שטרי ראייה דאינן אלא עדות שבכתב איך הוכשרו בלא זמן מדויק והרי בעדות דעלמא בעינן דרישה וחקירה. אמנם צ"ע מהי קושיית הגמ' לפי שיטת הרמב"ן שאין חילוק ביסוד דינם בין שטרי ראייה ובין שטרי קנין דחל בתרווייהו חלות דין שטר מדאורייתא, ודין עדות בשטר חל בלי כל דיני הגדת עדות וקבלת עדות בב"ד וא"צ דרישה וחקירה, וצ"ע א"כ מהי קושיית הגמ'.
ונראה דבעדות על פה בדיני ממונות לפני התקנה אם העד יאמר איני יודע לא' מן השאלות של הדרישות וחקירות העדות פסולה מכיון דיש חסרון בהגדת עדות. אמנם בשטר דלא חל בו דיני הגדת עדות וקבלת עדות בב"ד אם ליכא זמן השטר כשר מדאורייתא אליבא דהרמב"ן. אמנם אם כתוב זמן בשטר ובאו עדים אחרים והזימו את העדים החתומים בשטר השטר פסול משום הכחשה. וי"ל דזהו ביאור קושיית הגמ' דאם חל דין דרישה וחקירה בדיני ממונות אזי אף בשטרות הזמן הוי חלק מגופה של העדות, וחל בו פסול הכחשה והזמה והיאך נוכל לומר שאיחרוהו וכתבוהו. ולפי"ז מבואר דאליבא דהרמב"ם קושיית הגמ' היא דנימא דשטר ראייה מאוחר יהיה פסול מחמת חסרון דין דרישה וחקירה, ואילו לרמב"ן קושיית הגמ' דשטר מאוחר יהיה פסול משום הכחשה והזמה, דאי לא חל דין דרישה וחקירה בדיני ממונות אזי י"ל שאין הזמן נעשה חלק מגופה של העדות ולא חל בו פסול הכחשה, כי היכי דאין הכחשה פוסלת בבדיקות (פ"ג מהל' עדות ה"ג) אבל אם חל דין דרישה וחקירה בד"מ אזי הזמן הוי חלק מגופה של העדות ושטר מאוחר יהיה פסול מחמת דיש הכחשה והזמה למה שכתוב בשטר. ולפי הרמב"ן הגמ' מתרצת דלאחר התקנה ליכא דין דרישה וחקירה בדיני ממונות, והזמן אינו חלק מגוף העדות שבשטר, ולכן לא חל בו פסול הכחשה והזמה, ושפיר אמרינן דשמא איחרוהו וכתבוהו.²⁶⁵
גמ'. ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרין חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו.
עיין ברמב"ם (פי"ט מהל' עדות ה"ג) וז"ל אין עדי השטר נעשין זוממין עד שיאמרו בבית דין שטר זה בזמנו כתבנוהו ולא אחרנוהו, אבל אם לא אמרו כן אף על פי שזמנו של שטר באחד בניסן בירושלים ובאו עדים והעידו שעדי השטר היו עמהם בבבל ביום זה, השטר כשר והעדים כשרים שאפשר שכתבוהו ואחרוהו וכשהיו בירושלים באחד באדר כתבו שטר זה שם ואחרו זמנו וכתבו זמנו בניסן, אמרו בזמנו כתבנוהו והוזמו אם יש שם עדים שיודעים היום שחתמו על השטר או עדים שראו זה השטר וחתימת ידם בו ביום פלוני, כיון שהוזמו הרי נפסלו למפרע מיום שנודע שחתמו על השטר שהעדים החתומים על השטר הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין בעת החתימה, אבל אם אין עדים שראו עדותן ולא ראו השטר מקודם אין נפסלין אלא מעת שהעידו בבית דין שזה כתב ידן ואמרו בזמנו כתבנוהו, ואפשר שביום זה שהעידו בבית דין בו ביום חתמו על השטר שיש לו כמה שנים והם שקרו ואמרו בזמנו כתבנו עכ"ל. ומקור דברי הרמב"ם משיטת הרי"ף (ב"ק דף כח: מדפי הרי"ף). ויל"ע בביאור דברי הרמב"ם דכשאמרו העדים שבזמנו כתבנוהו ואח"כ הוזמו הן נפסלין למפרע מיום שנודע לעדים אחרים שחתמו על השטר ולא מיום שכתוב בשטר, ומשמע שאפילו אם הזמן שהעדים האחרים ראו את השטר הוי לאחר הזמן שבשטר, וצ"ע דאם העדים שבשטר נאמנין כשאמרו בזמנו כתבנוהו ומשו"ה חלה הזמה להזימן ולא אמרינן דהעדים איחרו את הזמן שבשטר, א"כ אמאי אין העדים נפסלין למפרע מהיום שכתוב בשטר, ואם אינן נאמנין לומר שבזמנו כתבנוהו אמאי חלה הזמה לפסול את השטר. ועיין בנימוק"י (ב"ק דף כח: מדפי הרי"ף ד"ה למפרע) שדייק דרש"י סובר שחלה הזמה לפסול את העדים שבשטר למפרע מיום שכתוב בשטר (וכן סובר הרא"ש ב"ק פ"ז סימן ו'), וצ"ע בשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דנפסלין למפרע רק מיום שנודע לעדים אחרים שחתמו על השטר או ביום שראו עדים אחרים את השטר ביד המלוה, ואפילו אם הזמן מאוחר לזמן הכתוב בשטר.
ונראה לבאר דכשהעדים מעידים בזמנו כתבנוהו נכללו ב' דברים בעדותן: א) שראו דעת המתחייב של הלוה באותו היום, שהרי הן מעידים שראו את ההלואה באותו היום, ב) הן מעידים שחתמו על השטר באותו היום ושחלה הגדת עדות שלהן באותו היום. וי"ל דכשעדים באים ומזימים אותן ואומרים עמנו הייתם באותו היום במקום פלוני חלה הזמה על עדותן לענין דעת המתחייב וההלואה, שהמזימים מעידים שלא היו העדים החתומים על השטר באותו מקום באותו זמן לראות את ההתחייבות של הלוה ולא ראו את ההלואה, וחלה ההזמה על עדותן לגבי ההלואה. (ולמשל אם כתוב בשטר בא' בניסן בנוי יורק שמעון לוה מראובן מנה, ובאו שנים והזימום דבא' בניסן עמנו הייתם בלוס אנגלס, חלה הזמה לגבי ההלואה דהעדים המזימים מעידים שהעדים הראשונים לא ראו את ההלואה). אמנם לענין עדותן שחתמו על השטר באותו היום ושחלה הגדת עדות באותו היום לכאורה ליכא הזמה, דהרי יש כאן חתימת ידן על השטר ויתכן שבאמת חתמו על השטר באותו היום במקום שהיו המזימין (בא' בניסן בלוס אנגלס), וכדי לפסול את העדים מיום שכתוב בשטר אנו צריכים לסמוך על עדותן שחתמו באותו היום שכתוב בשטר ושבאותו היום חלה הגדת עדותן והעידו עדות שקר, והרי קיי"ל דאין אדם משים עצמו רשע, ולכן אין העדים זוממים נפסלין למפרע מיום שכתוב בשטר אלא מיום שנודע לעדים אחרים שחתמו על השטר או שראו את השטר ביד המלוה דביום זה חלה הגדת עדות של העדים החתומים על השטר.²⁶⁶
והנה עיין בבעל המאור (כתובות דף ח: מדפי הרי"ף) שכתב וז"ל שלא תתכן ההזמה לעולם בעדי השטר שיש לומר אחרוהו וכתבוהו ועוד אין הזמה לעולם לשלם ממון אלא בעדות על פה עכ"ל. וקשה שאם העידו שלא אחרוהו למה אין הזמה חלה בשטר אלא רק בעדות בעל פה. ויש לבאר את סוף דברי הבעה"מ בשני אופנים: א) בשטר אין הגדת וקבלת עדות בב"ד (וכדביאר מרן הגר"ח בספרו פ"ג מהל' עדות ה"ד), והפרשה של הזמה נאמרה רק בעדות שהעידו בב"ד. ב) רק כשיש עדות אמת חל דין עדות שבשטר שהיא כשרה, ואילו בעדות שקר אין גזיה"כ של שטר, ופסולה מדין מפיהם ולא מפי כתבם, ולכן אין חלות הזמה כי בטלה כל הגדת העדות שבשטר מעיקרה. ויתכן נ"מ בין שני הפירושים בעדי שטר שהוזמו האם כשרים הן לעדות אחרת (ועיין בש"ך סי' ל"ח ס"ק ב'). לפי' השני, הרי לא העידו בכלל, וכאילו כתבו איגרת לב"ד, ולכן כשרים. מאידך לפי' ראשון, אף שאין חיוב הזמה מ"מ יתכן שהעדים פסולים שהרי העידו לשקר. אלא דאפילו לצד זה נראה שיפסלו רק אם ננקוט שהגדת עדות שקר בעצמה פוסלת לעדות. מאידך אליבא דהגר"ח זצ"ל עדות שקר בעצמה אינה פוסלת אלא דוקא חלות השם של עד זומם שחל בגברא פוסל, וא"כ עדי שטר שהוזמו לא יפסלו שאע"פ שנודע שהעידו לשקר מ"מ מאחר דלאו בני הזמה נינהו לא חל שם עד זומם בגברא ולא נפסלו.²⁶⁷
ברם יש להקשות לפי הבעה"מ למה לא יפסלו שטרות דעלמא משום הפסול של עדות שאי אתה יכול להזימה. ותירץ הגר"ח זצ"ל דדין עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דין בקבלת עדות בבי"ד - שאין ב"ד מקבלין עדות שאאי"ל - ולכן אינו חל בשטר שאין עדותו תלויה בקבלה בפני בי"ד.
ועוד יתכן לומר דהבעל המאור ר"ל דאף אי נימא דחל חלות שם עד מוזם בעדים שבשטר שהוזמו וחל פסול בגברא דהוי עד פסול, מ"מ אינן משלמין וליכא בהו חיוב עונש דכאשר זמם, דהעונש דכאשר זמם תלוי בהגדת וקבלת עדות בב"ד, משא"כ בשטר דנתחדש חלות דין עדות בשטר דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד בלי דיני הגדת וקבלת עדות בפני ב"ד.²⁶⁸
²⁶¹ ומרש"י משמע קצת דהוא מדין והצילו העדה.
²⁶² ואולי י"ל דמהפסוק "לא תהיה אחרי רבים לרעות" ילפינן דאין מחייבין בסנהדרין של כ"ג עפ"י רוב דאחד אלא עפ"י רוב דשנים. ואילו היה חל במלקות הדין הזה דצריכים רוב של שנים לחייב אזי יוצא דהב"ד של ג' כולו צריך לפסוק לחיוב ולא חל דין רוב כלל, וזה א"א דכל ב"ד צריך להיות ב"ד שפוסק עפ"י רוב דכתיב "אחרי רבים להטות", ומשו"ה מחייבין מלקות עפ"י רוב של א'.
²⁶³ ועיין באור שמח (פ"ה מהל' סנה' ה"ב).
²⁶⁴ ועיין בספר העיטור ערך זמן (דף ז: ח.) שדן לגבי דברי הגמ' ביבמות לא: דאם העדים אינם זוכרים מעצמם את הזמן אי אפשר לסמוך על השטר משום דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם, האם ליכא חלות דין עדות בשטר כשאין העדים זוכרים בעצמם את העדות הכתובה בשטר, והרי קיי"ל דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולכאורה השטר מעיד בעצמו מבלי שהעדים זוכרים את העדות. ועיין ברי"ף יבמות דף ט. בדפי הרי"ף שדן בזה ותירץ וז"ל ומסתברא לן כי אמרינן דלא הויא לה עדות שכתב עדות הני מילי היכא דאיתיה לשטרא תותי ידי סהדי, דכמה דלא נפקא לה סהדותא מתותי ידיהון דסהדי כמה דלא קא מסהדי בה עד השתא דמיא, דהא אי בעו כבשי לה לשטרא ולא מסהדי, הלכך אי מדכרי לה לסהדותא ומסהדי בה על פה הויא עדות ואי לא לא הויא עדות עכ"ל. כלומר דאע"פ דשטר מעיד בעצמו והו"ל כמי שנחקרה נחקרה עדותו בב"ד גם מבלי שהעדים זוכרים את העדות, אמנם כ"ז הוא דוקא כשהשטר תפוס הוא ביד בעל השטר דאזי חל חלות דין שטר, משא"כ כשהשטר תפוס ביד העדים דאזי לא חל דין עדות בשטר ולא הוי כמו שנחקרה עדותו בב"ד. ועיין בעיטור שכתב דיש לחלק בין הגמ' ביבמות דמיירי לגבי הזמן שבשטר ובין גוף העדות על המעשה, דרק לגבי הזמן אמרינן דבעינן שהעדים יזכרו מעצמם את הזמן, וז"ל הילכך כל שטרי דאתו לקמן דמקיימי בחתימת ידייהו דסהדי כשר. אף על גב דלא דכירי כלל ובין למאן דאמר על כתב ידם הן מעידין ובין למ"ד על מנה שבשטר הן מעידין מפיהן קרינא ביה ול"ש דנפקי מידא דבע"ד ול"ש דנפקי מידא דסהדי מגבינן מינייהו דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין מדאורייתא בלא קיום. ומדרבנן בקיום והני מילי בעיקר השטר והא דארבעה אחין דבעינן דדכירי דווקא אזמן הוא דקאמרינן, אף על גב דקיימא לן על מנה שבשטר הן מעידין דווקא אמנה שבשטר אף על גב דלא דכירי כמי שנחקרה עדותן הוא אבל אזמן נהי דבסתמא כשר. ולא מצי למיפסליה משום מוקדם. דכיון דאיתחזק לא מחזקינן ריעותא. וכו' מיהו אצטרכינן לברורי זמנא אפומא דסהדי דשטרא כגון דאיכא סהדי אחריני דפסלי ליה בעינן דדכירי ואי לא דכירי מפי כתבם הוא דסהדי גופיהו אי מקדמי או מאחרי זימנא מהימנן להו. ולא אמרינן נחקרה עדותן בב"ד עכ"ל. ומדברי בעל העיטור מבואר דכאשר העדים חותמים על השטר הם מעידים על גוף המעשה ולא על הפרטים הנוספים המוזכרים בשטר, והזמן אינו אלא פרט צדדי ואינו מעיקר גוף העדות שבשטר ולא חל על הזמן חלות דין עדות שבשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. ולכאורה שיטת בעל העיטור הוא סמך לסברת רבינו זצ"ל דאין הזמן חלק מגוף העדות שבשטר. ועיין בשו"ת נו"ב (מהדורא קמא אבן העזר ס' ע"ב), ובשו"ת בית הלוי (ח"ג סימן ה') דהנו"ב נקט דאע"ג דקיי"ל דגם בממון צריך דרישה וחקירה מן התורה זהו רק דלכתחילה צריכין הב"ד לחקרם ולשואלם באיזו זמן, אבל אם העדים השיבו שאינם יודעים את הזמן עדותן כשרה מן התורה יעו"ש באריכות, והבית הלוי חולק עליו וכתב דמדברי כל הראשונים נראה ברור דמן התורה ממון ונפשות שוים בדו"ח בכל הפרטים ואינו יודע פסול בהו כמו בנפשות עיי"ש, ומבואר דנחלקו האם בעדות ממון הזמן היא מעיקר גוף העדות (דעת הבית הלוי) או דבעינן עדות על הזמן רק כדי שתהא עדות שאתה יכול להזימה (דעת הנו"ב). ועיין עוד בשיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (חתן רבינו זצ"ל) עמ"ס גיטין שיעור ג - בענין זמן בשטרי קידושין וגיטין.
²⁶⁵ ועיין עוד בחידושי רבנו חיים הלוי פ"ג מהל' עדות ה"ד במש"כ בשיטת הרמב"ן והרמב"ם.
²⁶⁶ ולפי שיטת רש"י והרא"ש דס"ל דנפסלו מיום שכתוב בשטר י"ל דלא חל כאן דין אין אדם משים עצמו רשע שהרי הוזמו וממ"נ הוייין רשעים אלא שעדותן שחתמו בו ביום באה לקבוע מתי נעשו רשעים בעדותן ובזה הם נאמנים. א"נ י"ל דלגבי הזמן הכתוב בשטר חל דין שהכל שבשטר בהכשר נעשה וחלה חלות עדות שבשטר מאותו היום שכתוב בו, ואע"פ שהוזמו והתוכן שבשטר לגבי ההלואה הוכח כשקר אבל לא לגבי זמן העדות והזמה.
²⁶⁷ אך לפי"ז יש להקשות מהגמ' בסוגיין דמבואר דאין הזמה בשטר מחמת תקנת דיני ממונות בלי דרישה וחקירה ולא משום שאין בשטר קבלת עדות בב"ד, וצ"ע.
²⁶⁸ דעדי הזמה נאמנים על גופן של העדים שהעידו בשטר לשקר ונפסלו, ואילו העונש דכאשר זמם תלוי בחלות שם הזמה דלא חלה בעדות שבשטר.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

מתני' אחד דיני ממונות: בדרישה וחקירה. חקירות ודרישות שחוקרים את העדים שנאמר משפט אחד יהיה לכם ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת (דבדים ינ): דיני ממונות בשלשה. הא ילפינן בפרק קמא (דף ב:): פותחין. תחלה במשאו ומתנו של דין: בין לזכות בין לחובה. באיזה שירצו אבל בדיני נפשות פותחין לזכות ובגמרא יליף להו: מטין על פי אחד. מטין את הדין אחר המרובין על פי דיין אחד כגון שנים אומרים זכאי ואחד חייב או איפכא: ודיני נפשות מטין ע''פ אחד לזכות. שנים עשר מזכים ואחד עשר מחייבים זכאי אבל לחובה אין מטין אחר הרוב אלא אם כן רבו המחייבין על המזכין שנים כדאמרינן בפרק קמא (דף ב.) לא תהיה אחרי רבים לרעות ובדיני ממונות ליכא לאוקמה כדאמר לקמן (דף לו:) לא תטה משפט אביונך אבל אתה מטה משפט שור הנסקל וכל שכן שאר דיני ממונות: מחזירין. סותרין את הדין לאחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה: ואין מחזירין לחובה. בגמרא יליף לה: הכל מלמדין ואפי' תלמידים היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו בית דין על כך: המלמד חובה. דיין שהתחיל תחלה להביא ראיות לחובה יכול לחזור בו ולזכות: אינו חוזר ומלמד חובה. סברא היא דבעינן והצילו ובגמרא (דף לד.) מוקים לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזור דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחר ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים חוזר ומלמד חובה: דנין ביום. משא ומתן של דין: וגומרין בלילה. אם רצו וכו' יליף בגמרא: דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה. אם זיכוהו ביום ראשון פוסקין את דינו מיד והולך לו אבל אם לא יכלו לזכותו ביום ראשון אין פוסקין את דינו לחובה אלא מלינין את דינו עד למחר שמא ימצא בלילה זכות: לא בערב שבת. שאין יכולין לגומרו למחר אם יתחייב שאין מיתת בית דין דוחה שבת ולשהותו אי אפשר מפני עינוי הדין משנגמר הדין: הטהרות והטמאות. אם בא אדם לישאל על דבר טהרות מתחילין מן הגדול שואלין תחלה לגדול שבדיינים מה הוא אומר בדבר: מן הצד. מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו משום לא תענה על ריב (שמזח כנ) על דבריו של גדול רב כתיב בלא יו''ד: הכל כשרין. ואפילו ממזר: וישראלים המשיאין לכהונה. המיוחסין וראויין להשיא בנותיהם לכהנים: גמ' באחד בניסן בשמיטה. לקמן מפרש אמאי נקט שמיטה: שזמנו כתוב. זמנו הוכיח שנכתב באחד בניסן בשמיטה והוציא בעל חוב על חבירו על ידי משכון או על ידי פרוזבול שלא משמטתו שביעית או שהגיע זמנו לגבות קודם ראש השנה של שמינית ושביעית בניסן אינה משמטת אלא בסופה דכתיב (דברים טו) מקץ שבע שנים לסוף שביעית וזה קדם ותבעו: חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. וקודם לכן ראו המלוה במקום הכתוב בשטר והוטל עליהם לכתוב שטר ואיחרוהו מלכותבו עד אחד בניסן וכתבוהו במקום שאומרים המזימין ולא כתבו שם המקום שנכתב בו השטר אלא שם המקום שראו המלוה שם ואף על גב דאמרינן בגיטין (דף פ.) כי יתביתו בהיני כתובו בהיני ואף על גב דמימסרן לכו מילי בשילי מיהו אם כתבו בשילי לא מיפסיל בהכי וההיא עצה טובה קמ''ל שלא יביאוהו לידי הזמה דלא לימרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם בהיני: היכי. אמר שמא איחרוהו מכדי דרישה וחקירה לאכחושי קא אתיא והיכא דקא מיתכחשו קמן ניקו אנן מתרצינן למילתייהו בשמא: וליטעמיך. דמותבת מברייתא אותיב ממתניתין דאלימא ומצויה בפי כל: שטרי חוב המוקדמין. ליכתב קודם המלוה: פסולין. דקא בעי למיטרף לקוחות מזמן הכתוב שלא כדין וקנסינן היתרא אטו איסורא ופסול אפי' מזמן שני כדאמרינן באיזהו נשך: והמאוחרין. שבאו עדים ואמרו אנו יודעים במלוה זו שקדמה לזמן הכתוב כאן: כשרין. דמעליותא היא דקא מחיל ליה לשיעבודא עד השתא אלמא לא בעינן דרישה וחקירה דא''כ היכי מתרצינן למילתא דשטרא נימא זיופא הוא ולא ראו עדים החתומים בו את המלוה הזאת ואי משום הנך סהדי אחריני תהוי כמלוה על פה ולא יטרוף לקוחות דמלוה על פה לא טרפא ממשעבדי דלית לה קלא: הא. דמקשת לי לותביה ממתניתין לא קשיא לי דעדיפא מינה קאמרינן מתניתא דאותיבנא מינה העדיפה והחזיקה כח בדבר יותר מאותה משנה דאשמעינן רבותא דאפילו שמיטה דאי לאו דווקא קאמרי בו ביום לא הוו מרעי למילתייהו לכתוב שטר המלוה הנעשית קודם לכן באותו זמן: דלא שכיחי אינשי דמוזפי. משום דמתייראין מן השמיטה שלא תשמט מעותיהם דליכא למימר איחרוהו וכתבוהו דלא מרעי לשטרייהו שהכל מרננין אחריו לומר מזוייף הוא שאין דרך להלוות בזמן שמיטה: אפ''ה כיון דשביעית. אינה משמטת אלא בסופה דכתיב מקץ תלינן באיחרוהו ומכשרינן: מכל מקום. מתני' קשיין אהדדי: אמר רבי חנינא וכו'. ומתניתין דאורייתא קמי תקנתא וברייתא דרבנן בתר תקנתא:

מתני' אחד דיני ממונות. מה בין דיני ממונות לדיני נפשות אף על גב דשוים בחקירה ודרישה מדכתיב משפט אחד יהיה לכם לענין מילי דתלו בזכות וחובה אין להשוותם דלא שייך בדיני ממונות: חיישינן שמא איחרוהו. פ''ה איחרוהו מלכתוב עד אחד בניסן וכתבוהו במקום שאומרים המזימין ועל חנם דחק אלא י''ל כי ההיא דגט פשוט (ב''ב דף קעא. ושם) שטר שזמנו כתוב בו בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר וה''נ שטר זה נכתב לפני אחד בניסן של שמיטה במקום הכתוב בשטר ונמצא כשהגיע אחד בניסן של שמיטה שהוא זמנו של שטר לא היו באותו מקום שהלכו למקום אחר וא''ת מאי איריא משום דאיחרוהו כי לא איחרוהו נמי יש להכשיר כדאמר אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתו ביה ושמא לא באחד בניסן נכתב אלא אחרי כן במקום הכתוב בו וי''ל דהכא בשטר מלוה איירי דאין לכתוב אלא יום שנכתב השטר דלא ליגבי ממשעבדי שלא כדין ומיהו משמע מהכא דתלינן מספק להכשיר את השטר וקשה לפ''ה דריש פ''ק דר''ה (דף ב. ושם) ואין להאריך כאן:

דף לב - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד