סנהדרין מא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - ב

וקבעוה בשמיה, וקבעו הלכה זו בשמו.

ולכן קראו רבי במשנה זו "בן זכאי", לפי שהלכה זו נאמרה מפי רבי יוחנן בתקופה שהיה עדיין תלמיד.

כי הוה למד שכאשר עדיין למד - "בן זכאי" הוה קרי ליה היה קוראו רבי מסדר המשניות, כתלמיד היושב לפני רבו.

כי הוה לימד וכאשר כבר לימד, אז רבי מסדר המשניות הוה קרי ליה היה קוראו "רבן יוחנן בן זכאי".

כי קרי ליה כאשר מצינו שרבי קראו במשנה "בן זכאי" - על שם דמעיקרא על שם שאמר את הדברים כשהיה עדיין תלמיד, וכי קרי ליה וכאשר מצינו שרבי קראו במשנה רבן יוחנן בן זכאי - על שם דהשתא, על שם שאמר את הדברים לאחר שכבר נתמנה לדיין ומורה הוראה.

שנינו: מעשה ובדק כו'... מה בין חקירות לבדיקות? מה הבדל יש בדיניהם? לגבי "חקירות", אם עד אחד אומר איני יודע לענות על אחת השאלות - עדותן בטילה, ואילו לגבי "בדיקות", אם עד אחד אומר איני יודע, ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין - עדותן קיימת.

מאי מה החידוש בזה כי אפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת? פשיטא! שהרי כבר השמיענו התנא כי אמר אחד איני יודע עדותן קיימת, אם כן כי אמרי בי תרי נמי עדותן קיימת! כי השני שמצטרף לומר איני יודע אינו מעלה ואינו מוריד בעדות.

אמר רב ששת: הפיסקא "ואפילו שנים אומרים וכו'" ארישא קאי, לגבי חקירות, ששנינו ברישא: אם עד אחד אומר איני יודע לענות על אחת החקירות - עדותן בטילה. והכי קאמר וכך יש לפרש את דברי המשנה בסיפא: בחקירות, אפילו אם היו שלשה עדים, שנים מתוכם אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע - עדותן בטילה.

כמאן כדעת מי נאמרה הלכה זו - כרבי עקיבא [במכות ה ב] דמקיש שלשה עדים לשנים, שכתוב [דברים יז ו] "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת", ולומד רבי שמעון להקיש שלשה עדים לשני עדים, מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין, אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין. ורבי עקיבא מוסיף על דברי רבי שמעון שהוקשו אף להחמיר, מה שני עדים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול - עדותן בטלה, אף שלשה, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול - עדותן בטלה.

מבואר בדברי רבי שמעון [וגם רבי עקיבא שמוסיף עליו, סובר כמותו], שאם אי אפשר להזים את אחד העדים, עדותן בטלה. לכן כאן כאשר אחד מהעדים אומר "איני יודע" ואי אפשר להזימו, עדותן בטלה.

אמר רבא: אי אפשר לפרש את הפיסקא "ואפילו שנים אומרים וכו'" כדברי רב ששת, שהיא נאמרה לגבי חקירות, שאפילו שנים אומרים ידענו, כל שיש עד אחד שאומר איני יודע, אין עדותן קיימת, כי והא "עדותן קיימת" קתני, ולפי פירושו של רב ששת צריך לשנות את לשון המשנה, ולגרוס "עדותן בטלה".

אלא אמר רבא: הכי קאמר כך יש לפרש את דברי המשנה: הלשון: "אפילו שנים אומרים וכו'" לא בא לחדש דין בבדיקות, אלא בא לחדש דין בחקירות.

וכך הם דברי המשנה: מה בין חקירות לבדיקות, בחקירות אם אין אלא שני עדים, ואמר אחד מן העדים "איני יודע" - עדותן בטלה. ואילו בבדיקות, אם אמר אחד מן העדים "איני יודע" - עדותן קיימת. והוא הדין אם שני העדים אמרו בבדיקות "איני יודע" - עדותן קיימת, כי זה עדיין עדות שאתה יכול להזימה בעדות שהעידו בחקירות, ואפילו בחקירות מצינו אופן שאמר אחד העדים "איני יודע" ועדותן קיימת, כגון אם היו שלושה עדים, ומתוכם שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע - עדותן קיימת, היות ויש עדיין שני עדים מתוך השלושה שאפשר להזימם, העדות מתקיימת באותם שנים.

כמאן - דלא כרבי עקיבא, הסובר כי אם אי אפשר להזים אחד מתוך שלשת העדים, עדות כולם בטלה.

רב כהנא ורב ספרא תנו סנהדרין בי רבה - למדו הלכות סנהדרין, אצל רבה.

פגע בהו פגש אותם רמי בר חמא.

אמר להו: מאי אמריתו בה בסנהדרין דבי רבה? איזה חידוש אמרתם בהלכות סנהדרין שלמדתם אצל אדם גדול כמו רבה, בטח יש לכם הרבה חידושים לחדש בה.

אמרי ליה רב כהנא ורב ספרא: ומאי אמרינן בה בסנהדרין גרידתא, וכי אילו לא היינו למדים הלכות אלו מפי חכם כל כך, מה יש להקשות בה, ומאי קשיא לך?

אמר להו רמי בר חמא: קשה לי מהא דקתני במשנתינו:

מה בין חקירות לבדיקות? מה הבדל יש בדיניהם?

לגבי חקירות, אם עד אחד אומר איני יודע לענות על אחת השאלות - עדותן בטילה, והנידון והעדים נפטרים.

ואילו לגבי בדיקות, אם אמר עד אחד איני יודע ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעים - עדותן קיימת.

מכדי, אידי ואידי גם החקירות וגם הבדיקות דאורייתא היא, החקירות נלמדות מהכתוב: "ודרשת וחקרת" והבדיקות נלמדות מ"נכון" שצריך שיהיו דברי העדים מכוונים בבדיקות.

אם כן מאי שנא חקירות ומאי שנא בדיקות? מדוע שונה דינם?

אמרי ליה רב כהנא ורב ספרא: הכי השתא! אין לדמות את החקירות לדרישות, ושונים הם בתכליתם!

בחקירות, שמעידים על המקום והזמן, אם אמר אחד איני יודע - עדותן בטילה, כיון דהויא לה שהרי היא עדות שאי אתה יכול להזימה, שאם העדים אינם מעידים על המקום והזמן המדויק, שוב אי אפשר להזים עדות זו, ולומר לעדים שהם היו באותה שעה במקום אחר.

ואילו בדיקות, שאינם מעידים מענין המקום והזמן, אם אמר אחד מהן איני יודע - עדותן קיימת, כי עדות שאתה יכול להזימה הוא. שהרי בחקירות על המקום והזמן העידו כולם, ובבדיקות אין ההזמה תלויה, כי לא שייך לטעון "עמנו הייתם" על הבדיקות, שאינם מענין המקום והזמן.

אמר להו רמי בר חמא: אי הכי אמריתו בה אם כך אמרתם ללמוד ולחדש בה - טובא אמריתו בה דברים רבים וטובים אמרתם בה.

אמרי ליה רב כהנא ורב ספרא: מטיבותיה דמר אמרינן בה טובא, מחמת שאתה טוב ועניו ומודה לנו, מחמת כן אנו יכולים לומר בה הרבה דברים טובים. אבל מנזיהותיה דמר אם היית רוצה להתריס בנו ולהקשות עלינו - לא אמרינן בה ולא חדא לא היינו יודעים לענות לך אפילו דבר אחד.

שנינו במשנה: אחד אומר: ביום ב' בחדש פלוני, היה המעשה. ואחד אומר ביום ג' בחדש, אבל שניהם אומרים שהיה באותו יום בשבוע, כגון אם אחד אומר: ביום רביעי בשבת ב' בכסלו היה המעשה, והשני אומר: ביום רביעי בשבת ג' בכסלו היה המעשה - עדותן קיימת, ששניהם מתכוונים לאותו יום, ואין כאן הכחשה, אלא שהאומר ביום ב' בחודש יודע שהחודש שעבר היה מעובר, בן שלושים יום, והיום הראשון של ראש חדש היה יום ל' מחודש שעבר, ואילו השני סבור כי חודש שעבר היה חסר, בן עשרים ותשע ימים, ולפי חשבונו אותו יום היה יום ג' בחודש.

והוינן בה: עד כמה? עד איזה תאריך בחודש, יכולים אנשים שלא לדעת אם חודש שעבר היה מעובר או חסר, ואפשר לתלות כי אחד העדים לא ידע וטעה בחשבון יום אחד?

אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר בשם רבי יוחנן: עד רובו של חודש. אבל מרוב החודש ואילך, כגון עד אחד אומר בעשרים בחודש היה המעשה, ועד אחד אומר בעשרים ואחד בחודש היה המעשה, אין תולים לומר שאחד מהעדים טעה ולא ידע אם חודש שעבר היה מעובר או חסר, כי לאחר שעבר רוב החדש ודאי הספיק לשמוע ^[10].

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא גם אנו שנינו כן במשנתינו: עד אחד אומר בשלשה בחודש היה המעשה, ואחד מן העדים אומר בחמשה בחודש היה המעשה - עדותן בטילה, כיון שיש ביניהם הבדל של שני ימים, הרי הם מכחישים זה את זה, שכן בשני ימים אין אדם טועה.

ולכאורה קשה ואמאי אין אדם טועה בשני ימים? נימא נאמר שזה העד היה יודע בשני עיבורין, שהיו שני החודשים הקודמים מעוברים בני שלושים יום, וזה העד השני אינו יודע בשני עיבורין! וכיון שכך טעה במנין החודש ביומיים.

אלא לאו מוכח מהמשנה - כי אין אדם טועה על חודשיים, משום דברובה לאחר שעובר רוב החודש ודאי ידע כבר שהחודש הקודם היה מעובר בן שלושים יום.

אמר לו רבי אחא אי אפשר לדייק כן מהמשנה: כי לעולם אימא אומר לך כי ברובה של החודש נמי יש אנשים שעדיין לא ידע שהחודש הקודם היה מעובר בן שלושים.

ובשיפורא וכשהיו תוקעים בשופר בשעת קידוש החודש, ביום שבו מתחיל החודש, בין כשהיה החודש הקודם מלא ובין כשהיה החודש הקודם חסר, ידע מתי התחיל החודש החדש.

והטעם שאדם טועה בחודש האחרון אם היה מלא או חסר, ואינו טועה בשני החודשים האחרונים, כי בחד שיפורא בתקיעת שופר פעם אחת, אמר דטעי, אנו תולים לומר שהעד לא שמע ולכן טעה בתאריך ביום אחד. אבל בתרי שיפורא בשתי תקיעות שופר לא אמר דטעי אין אומרים שטעה ולא שמע את השופר פעמיים, וטעה בתאריך ביומיים.

הלכה נוספת שאמר רבי אחא בר חנינא בשם רבי יוחנן:

ואמר רבי אחא בר חנינא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: עד כמה עד איזה תאריך מתחילת החודש מברכין על החדש ברכת הלבנה?

עד שתתמלא פגימתה של הלבנה! אבל לאחר מכן אינו יכול לברך ולומר "מחדש חדשים" - שהרי הלבנה כבר נושנת ולא חדשה.

וכמה? ומתי הוא התאריך האחרון בחודש לברך על הלבנה?

אמר רב יעקב בר אידי אמר רב יהודה: עד שבעה ימים מתחילת החודש אפשר לברך על הלבנה.

נהרדעי אמרי: עד ששה עשר ימים ^[11] מתחילת החודש ^[12].

הערות

^[10] בספר נצח ישראל מהגר"י מזמושטש כתב, כי בזמן שקדשו על פי הראיה יש אפשרות שהעדים יטעו ביום אחד גם אחר רובו של חודש, עד היום העשרים ואחד בחודש. כי הרמב"ם [קדוש החדש ג טו] כתב: בית דין שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים והשכימו בנשף ועברו את החדש, ואחר ארבעה או חמשה ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים וכו' חוזרין ומונין לאותו החדש מיום שלשים. ואף שכתב הרמב"ם שהעדים יכולים לבוא ולהעיד גם בסוף החודש. מכל מקום בדרך כלל העדים היו באים מיד, וכתב הרמב"ם [שם יא יז] שעדי החודש לא יקובלו כי אם מאותן המקומות שסביב ירושלים הבלתי רחוקים ממנה יותר ממהלך ששה או שבעה ימים, אולם מהרחוקים יותר משיעור זה אין מקבלים עדות החודש מפני שנשתנה הראיה בירח במקומם ממה שהוא בירושלים, נמצא שהיו באים העדים עד הששה בחודש, וכיון שיש אנשים שאינם יודעים מתי קידשו את החודש, עד לאחר ט"ז יום מיום שקידשו, אם כן עד יום כ' אפשר שלא עברו עדיין יותר מט"ז ימים מזמן שנודע קביעות החודש האמתי, מה שאין כן אם אחד אומר בכ' בחודש, ואחד אומר בכ"א, אז תמיד עדותן בטלה, שאף אם נאמר שהיו העדים רחוקים תחלית המרחק, כבר עבר ט"ז יום משידעו הקביעות.

^[11] בשיורי כנסת הגדולה [או"ח סי' תכו] כתב בשם תלמידי הרי"ף והמאירי, כי גם יום ט"ז בכלל הימים שאפשר לברך בהם את הלבנה.

^[12] כתב האגור [סי' תקצא]: אין לקדש החודש אלא בלילה, כי אור הלבנה ביום אינו מורגש היטב. ובמסכת סופרים [יט י] כתב: אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם, ובכלים נאים. ובבית יוסף [או"ח תכו] הביא מהרבינו יונה, שאין מברכין ברכת הלבנה עד שיעברו עליה ג' ימים, לפי שקודם לכן אין אדם נהנה מאורה. עוד הביא הבית יוסף, תרומת הדשן [סי' לה]: הרואה לבנה בחידושה בימי החול ואומר: נמתין מלברך על חידושה עד מוצאי שבת. אם ליל מוצאי שבת הבא אינו לילות הרבה בחודש, כגון ז' או ח', שאפילו אם יהא מעונן במוצאי שבת וג' או ד' לילות אחריו עדיין יש זמן לברך עד ליל ט"ו, כהאי גוונא יפה להמתין עד מוצאי שבת. אבל אם ליל מוצאי שבת הבא יהא לילות הרבה בחודש, שאם יהא מעונן ב' וג' או ד' לילות אחריו יעבור זמן הברכה, כהאי גוונא אין להמתין עד מוצאי שבת, עכ"ל. הרמ"ע מפאנו [סימן עח] כתב: איכא דגרסי במסכת סופרים אין מברכין על הירח עד שתתבשם - ופירשו רבנן עד שלשה ימים, והלכתא בלא טעמא היא - ולדידן קרוב לשמוע מאי עד שתתבשם עד שבעה, לפי שפגימתה גנאי הוא לה ואז אינה נכרת כל כך, ועוד א"א לשבעה ימים בלא שבת. וליל שביעי [נגהי דליל שמיני] ראוי לברך בו. ובשו"ע [תכו ד] פסק המחבר [כתשובות מהר"י גיקטליא], כי אין מברכין על הלבנה עד שיעברו עליה ז' ימים. ובמשנה ברורה [ס"ק כ], כתב כי רוב האחרונים חולקים על זה וסוברים כי יש לברך לאחר ג' ימים מעת לעת מעת המולד, שאז נהנים כבר מאורה, ואין להחמיץ המצוה. אכן אם הג' לחודש יוצא באחד מימות השבוע, נכון להמתין עד מוצאי שבת הבאה כפי שנתבאר בתרומת הדשן. אמנם הגר"א ועוד כמה אחרונים סוברים כי אין כדאי להשהות המצוה עד מוצאי שבת אלא יברך מיד לאחר ג' ימים.

וקבעוה להלכה זו בשמיה [בשמו]. כי הוה למד [וכאשר היה לומד לעצמו], "בן זכאי" הוה קרי ליה [היו קוראים לו] כפי שקוראים לתלמיד היושב לפני רבו, כי הוה לימד הוה קרי ליה [וכאשר היה מלמד לאחרים היו קוראים לו] "רבן יוחנן בן זכאי". וההבדל בין שני המקורות, כי קרי ליה [כאשר קרא לו] במקור אחד "בן זכאי" — על שם דמעיקרא [שהיה מתחילה] שכך קראו לו אז, וכי קרי ליה [כאשר קרא לו] "רבן יוחנן בן זכאי" — על שם דהשתא [של עכשיו].

א שנינו במשנה: מעשה ובדק כו' מה בין חקירות ובדיקות, שאפילו שנים אומרים "אין אנו יודעים" לא בטלה עדותם. ושואלים: מאי [מה] המשמעות "אפילו שנים אומרים", פשיטא [פשוט, ברור] כי כאשר אמר אחד "איני יודע" — עדותן קיימת, ומשמע אם כן שאין ידיעה זו חלק הכרחי מן העדות, ואשר על כן גם כי אמרי בי תרי נמי [כאשר אומרים שנים גם כן] שאינם יודעים — עדותם קיימת!

אמר רב ששת: ארישא קאי, והכי קאמר [על תחילת המשנה מוסב הדבר, וכך אמר]: בחקירות היסודיות אפילו שנים אומרים "ידענו", ואחד אומר "איני יודע" — עדותן בטילה. כמאן [כשיטת מי] משנתנו — כשיטת ר' עקיבא, דמקיש [שמשווה] לכל פרטי הדינים שלשה עדים לשנים, שכשם ששני עדים צריכים להעיד עדות שלמה, אף שלושה כן.

אמר רבא: והא [והרי] "עדותן קיימת" קתני [שונה] במשנה ולא "עדותן בטילה"! אלא אמר רבא: הכי קאמר [כך אמר]: אפילו בחקירות, שנים אומרים "ידענו" ואחד אומר "איני יודע" — עדותן קיימת, שסומכים על עדות השנים. כמאן [כשיטת מי] תהא משנתנו — שלא כשיטת ר' עקיבא המשוה שלושה לשנים.

ב מסופר: רב כהנא ורב ספרא תנו [שנו] מסכת סנהדרין בי [בבית מדרשו] של רבה. פגע בהו [פגש בהם] רמי בר חמא. אמר להו [להם]: מאי אמריתו [מה דבר חידוש אומרים אתם] בה במסכת סנהדרין שאתם לומדים דבי [בבית מדרשו] של רבה? אמרי ליה [אמרו לו]: ומאי אמרינן [ומה אומרים אנו] בה במסכת סנהדרין גרידתא [סתם] שאין למדים בבית רבה, ומאי קשיא [ומה קשה] לך? שנראה שאתה רוצה לשמוע תשובה לקושי מסויים במסכת זו על פי דברי רבה.

אמר להו [להם]: קשה לי מהא דקתני [מזו ששנינו], מה בין חקירות לבדיקות, אם בחקירות עד אחד אומר "איני יודע" — עדותן בטילה, ואילו בבדיקות אם אמר עד אחד "איני יודע", ואפילו שנים אומרים "אין אנו יודעים" — עדותן קיימת. מכדי אידי ואידי דאורייתא [הרי זו וזו מן התורה] היא, שגם חקירות וגם בדיקות מחוייבות על פי דיני התורה, שהכל נכלל במצוה לחקור היטב את העדים, ואם כן מאי שנא [במה שונה] חקירות, ומאי שנא [ובמה שונה] בדיקות?

אמרי ליה [אמרו לו]: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בחקירות, אם אמר עד אחד "איני יודע" — עדותן בטילה מן הטעם דהויא לה [שהרי היא] עדות שאי (אין) אתה יכול להזימה, שאם הזמן והמקום אינם מדוייקים בדברי העדים שוב אי אפשר להזים עדות זו ולומר לעדים שהיו באותה שעה במקום אחר. אבל בבדיקות — אם אמר אחד מהן "איני יודע" — עדותן קיימת, שהרי עדיין עדות שאתה יכול להזימה הוא.

אמר להו [להם]: אי הכי אמריתו [אם כך אומרים, מחדשים אתם] בה, במסכת זו — טובא אמריתו [הרבה אומרים אתם] בה, והרבה חדשתם לי בכך. אמרי ליה [אמרו לו]: מטיבותיה דמר [מפני טובתו של אדוני], כלומר, מפני רצונך הטוב לקבל דברינו, נחשב הדבר כאילו אמרינן [אומרים אנו] בה טובא [הרבה]. ואולם מנזיהותיה דמר [מנזיפתו וקושייתו של אדוני] לא אמרינן [היינו אומרים] בה ואפילו לא חדא [דבר אחד ], משום שאילו רצית לנזוף בנו ולדחות דברינו יכולת למצוא פרכה וקושיה בהם, וכאילו לא אמרנו בה דבר.

ג שנינו במשנה שאם היה עד אחד אומר שהיה הדבר בשני בחודש, והאחד אומר בשלישי בו — עדותן קיימת, שמא לא ידע אחד מהם בעיבורו של החודש הקודם, וממילא לא ידע גם מתי חל ראש חודש זה. ושואלים: עד כמה ימים בחודש אפשר לומר שאחד העדים אינו יודע מתי היה ראש החודש? אמר ר' אחא בר חנינא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: עד רובו של חודש, וכשעבר רובו של החודש אין לומר שהעד אינו יודע בימי החודש.

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] במשנה סיוע לכך שכאשר אחד אומר שהיה הדבר בשלשה בחודש ואחד אומר שהיה הדבר בחמשה בחודש — עדותן בטילה. ואמאי [ומדוע] אומרים אנו כן? נימא [נאמר] שאף כאן נגרם הדבר מחמת חוסר ידיעה בלבד, שזה יודע בשני עיבורין, שיודע שעיברו את שני החדשים הקודמים ולכן יודע הוא שהיה רק בשלושה בחודש, וזה שאמר בחמישה אינו יודע בשני עיבורין. אלא לאו [האם לא] משום דברובה ידע [שברובו של החודש הוא יודע] ולכן לא יתכן שיטעה אדם בשני ראשי חדשים.

את הראיה דוחים: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך שאפילו ברובה של חודש נמי [גם כן] לא ידע, אלא בשיפורא [על ידי שופר] שנהגו לתקוע בו בראש החודש ידע. אלא שעדיין בחד שיפורא אמר דטעי [בתקיעת שופר אחת אמור שטעה ולא שמע] בתרי שיפורא [בשתי תקיעות שופר] לא יתכן שאמר דטעי [וטעה].

ד כיון שהוזכרו דברי ר' אחא בר חנינא, מביאים דבר אחר בשם מסורת זו, אמר ר' אחא בר חנינא אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: עד כמה מברכין על החדש את הברכה על חידוש הלבנה — עד שתתמלא פגימתה של הלבנה, כאשר אינה נראית עוד פגומה כקשת קטנה. וכמה הוא זמן זה? אמר ר' יעקב בר אידי אמר רב יהודה: עד שבעה ימים בחודש. נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים] עד ששה עשר יום בו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and Rabbi Yehuda HaNasi established it in the mishna in his name. When he was studying, they called him ben Zakkai, in the manner that they would call a student sitting before his teacher, and when he was teaching others they called him Rabban Yoḥanan ben Zakkai. In terms of the baraita and the mishna, when they called him ben Zakkai in the Mishna, that was based on the name that he was called initially. And when they called him Rabban Yoḥanan ben Zakkai in the other baraita, that was based on the name that he was called now.

§ The mishna teaches: An incident occurred, and ben Zakkai examined the witnesses about the stems of figs. What is the difference between interrogations and examinations? In the case of interrogations, if one of the witnesses says: I do not know the answer, their testimony is void immediately. In the case of examinations, if one says: I do not know the answer, and even if two witnesses say: We do not know the answer, their testimony still stands. The Gemara asks: What is the meaning of: Even if two say? Isn’t it obvious? The mishna already stated that when one witness says: I do not know, their testimony stands, indicating that knowledge of the answers to these types of questions is not required. Accordingly, when two witnesses say that they do not know, their testimony stands as well. What is the novelty of this ruling?

Rav Sheshet said: This clause is referring to the first clause of the mishna, and this is what it is saying: With regard to the interrogations, even if two witnesses say: We know, and one additional witness says: I do not know, their testimony is void. In accordance with whose opinion is this mishna written? In accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who compares in all court proceedings three witnesses to two, holding that just as two witnesses must testify a fully valid testimony, so it is with three. Therefore, if the third witness does not know the answer to an interrogation, the testimony of all three is void.

Rava says: But the mishna teaches: Their testimony stands, not: Their testimony is void. Rather, Rava said: This is what the mishna is saying: Even with regard to the interrogations, if two witnesses say: We know, and one witness says: I do not know, their testimony stands, as the court accepts the testimony of the two. In accordance with whose opinion is this mishna written? Not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

The Gemara relates: Rav Kahana and Rav Safra studied tractate Sanhedrin in the school of Rabba. Rami bar Ḥama encountered them. Rami bar Ḥama said to them: What do you say concerning tractate Sanhedrin that you learned in the school of Rabba? Rav Kahana and Rav Safra said to him: And what do we say concerning the regular tractate Sanhedrin? And what is difficult for you? Do you have a specific difficulty you would like answered?

Rami bar Ḥama said to them: I have a difficulty from that which is taught in the mishna: What is the difference between interrogations and examinations? In the case of interrogations, if one of the witnesses says: I do not know the answer, their testimony is void immediately. In the case of examinations, if one says: I do not know the answer, and even if two say: We do not know the answer, their testimony still stands. Rami bar Ḥama asks: After all, this type of question and that type of question are required by Torah law; what is different about interrogations and what is different about examinations? Why is there a difference in halakha between the two?

Rav Kahana and Rav Safra said to him: How can these cases be compared? With regard to the interrogations, if one witness says: I do not know, their testimony is void, as it is testimony that you cannot render conspiratory testimony. If the witnesses do not state a specific time and place, there is no way for other witnesses to claim that the first witnesses had been with them elsewhere at the time they claim the event occurred. By contrast, with regard to the examinations, if one of the witnesses says: I do not know, their testimony stands, as it is testimony that you can render conspiratory testimony.

Rami bar Ḥama said to them: If you said an incisive statement like this about this tractate, you said much about it. Rav Kahana and Rav Safra said to him: Due to the Master’s goodness, that is, due to your good will and desire to accept our answer to your question, we said much about it. But with the Master’s rebuke and challenge we would not say even one answer about it, i.e., if you had wished to criticize this answer you could have refuted it, and it would be as if we did not say any answer.

§ The mishna teaches that if one witness says the event occurred on the second of the month and one witness says that the event occurred on the third of the month, their testimony stands, since it is possible to say that one witness knows of the addition of a day to the previous month, while the other witness does not know of it. Their testimony is considered congruent. The Gemara asks: Until how many days into the month does the court assume that one of the witnesses does not know when the month began? Rabbi Aḥa bar Ḥanina says that Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: Until the majority of the month has passed.

Rava says: We learn this in the mishna as well, as it teaches: If one witness says the event occurred on the third of the month and one witness says the event occurred on the fifth of the month, their testimony is void. But why is it void? Let us say that it not a contradiction, as this witness knows of two additions, i.e., that a day was added to the two previous months, and that witness does not know of the two additions. Rather, is it not void because once the majority of the month passed a witness knows what day it is, so that an error of two days cannot occur?

The Gemara rejects this proof: Actually, I could say to you that a witness may not know the day even once the majority of the month has passed. The reason for the ruling of the mishna is that he knows about the shofar [ubeshipura], which the court would blow at the New Moon. It is possible that with regard to one blast of the shofar it could be said that he erred and was not aware of it. With regard to two blasts of the shofar it cannot be said that he erred. By contrast, in the case of the mishna here, perhaps as long as the witnesses are testifying about two consecutive days within one month, the error of one of them persisted throughout the month.

§ Having cited a statement of Rabbi Aḥa bar Ḥanina, citing Rabbi Asi, citing Rabbi Yoḥanan, the Gemara cites another statement in his name: Rabbi Aḥa bar Ḥanina says that Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: Until how many days into a new month may one recite a blessing on the month, i.e., Birkat HaLevana? Until the flaw of the moon is filled, when it no longer appears deficient. And until how many days is that? Rav Ya’akov bar Idi says that Rav Yehuda says: Until seven days of the month have passed. The Sages of Neharde’a say: Until sixteen days of the month have passed.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי ק"כ מ' שנה עסק בפרגמטיא ומ' שנה למד ומ' שנה לימד ומ' שנה שהיה למד אמר שמועה זו דבדיקו' עוקצי תאנים ואסתבר לרביה וקבעה בשמיה ואי אפשר לומר כי במ' שנה שהיה מלמד אמרה. דתניא מ' שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרין וישבה בחנות ולא דנו דיני נפשות ואשכחנן ריב"ז התקין אחר חורבן הבית:

חקירות אמר א' איני יודע עדותן בטלה. בדיקות אמר א' איני יודע ואפילו ב' אומרין אין אנו יודעים עדותן קיימת ואקשי' מאי אפילו ב' אומרים ומשני רבא הכי קתני אפילו בחקירות ב' אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת ודלא כר' עקיבא דמקיש ג' לב' מה ב' נמצא אחד מהן קרוב כו'. ואמרינן מכדי חקירות והבדיקות תרוייהו מדאורייתא נינהו מאי שנא חקירות מבדיקות ושנינן חקירות אמר א' איני יודע הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה דגופא של הזמה הכי היא אומרין להן היאך אתם מעידין שפלוני הרג את פלוני ביום פלוני במקום פלוני (ואתם) [והלא אתם] הייתם עמנו במקום אחד רחוק באותו היום הרי אלו זוממין כענין הזה דרך הזמה וכיון שאמרו העדים אין אנו יודעין באיזה יום באיזו שעה כו' בטילה תורת הזמה. וקיי"ל דכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות לפיכך היא בטלה אבל בדיקות שאין בה דרך הזמה אפילו אם אמרו אין אנו יודעין במה הרגו עדותן קיימת:

פי' מנזייתיה מגערתו. א' אומר בשנים בחודש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת ועד כמה אמרו משמיה דר' יוחנן עד רובו של חודש כגון שזה אומר בי' בחודש וזה אומר בי"א בחודש מוסיף זה על זה יום עדותן קיימת כי יש לומר החודש שיצא היה ל' ונדמה לו שהיה כ"ט יום ולא שמע השופר שתוקעין בר"ח (עד) [ועד] חצי החודש יש לומר שטועה ביום העבור יתר מיכן לא. ולדברי הכל בב' ימים שהן ב' עיבורין והוא אומר לא הייתי יודע שאחד מהן חסר א' בתרי שיפורי לא טעו אינשי אלא עדותן בטלה:

א"ר יוחנן עד מתי מברכין על החודש עד שתימלא פגימתו וכמה הוא רב יהודה אמר עד שבעה. נהרדעי אמרי עד ט"ז ותרווייהו כר' יוחנן סבירא להו דאמר עד שתימלא פגימתו רב יהודה סבר כיון שנתמתחו שני קצותיו במילואה כדוגמת יתר של קשת. כדכתיב כוננו חצם על יתר נתמלאת פגימתה קרינן ביה אע"פ שתוך הלבנה לא נתמלאת אלא נראת באמצעה גופה של רקיע. נהרדעי אמרי עד ט"ז ותימלא הלבנה כדוגמת נפיא מלשון נפה. והיא עגולה במילואה.

כבר בארנו בסוף המשנה שאם היו שם עדים הרבה וכיונו השנים עדותם והאחרים אומרים כל אחד מהם איני יודע שתתקיים העדות בשנים אף בחקירות ואע"פ שבמקום אחר הקישו שלשה לשנים שאין השנים נזומין עד שיזומו כלן אם העידו כל אחד ואחד תוך כדי דבור של חבירו וכן אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול אין הדין כן באיני יודע שכל שהוא אומר איני יודע באחד מן הדברים שהזמה תלויה בהם הרי עדותו כמו שאינו ואין עדות האחרים משתלשלת לעדותו כלל ויש חולקין בזו ממה שאמרו בכאן כמאן דלא כר' עקיבא דמקיש שלשה לשנים וכבר פסקנו כר' עקיבא ואין הדברים נראין שהרי רבא שאמרה כן אינו חולק עם ר' עקיבא בהזמה ובקורבא ופסול וזה שאמרו דלא כר' עקיבא כלומר אין דבר זה הולך על אותה שיטה ומ"מ אפשר שאף ר' עקיבא היה מודה בה ומ"מ אם הכחיש השלישי את השנים אף בבדיקות עדותן בטלה ובדיני ממונות אם אמר אחד איני יודע עדותן קיימת ואם הכחישו זה את זה בחקירות עדותן בטלה בבדיקות עדותן קיימת כמו שבארנו בפרק בורר:

מתני' מה בין חקירות לבדיקות בגמרא מפרש טעמא לקמן. ודייקינן מאי רבותא דקתני אפי' שנים אומרים אין אנו יודעים פשיטא כיון דכי אמר א' איני יודע עדותן קיימת דאטו ס"ד דמשום ההוא חד דידע מיקיימא סהדותא ואסיקנא אמר רבא הכי קתני אפי' בחקירות כלומר דהאי אפי' לאו בבדיקות קא מיירי ולאשמועינן רבותא בחקירות קאתי דקתני רישא מה בין חקירות לבדיקות חקירות לא היו שם אלא שנים ואמר אחד מהם איני יודע עדותן בטילה בדיקות אמר אחד איני יודע עדותן קיימת ואפי' בחקירות נמי משכחת לה דאע"ג דאמר חד איני יודע עדותן קיימת כגון שהיו שלשה שנים אומרים ידענו ואחד אמר איני יודע דקא מיקיימא סהדותא בהנך תרי והאי דקתני ואפי' שנים אומרים אין אנו יודעין חסורי מיחסרא והכי קתני ואפי' בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע דמקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה [אלמא] כי משתכחא ריעותא בחד מינייהו בטלה כולה עדות הכא נמי כיון דהאי דקאמר איני יודע עדותו בטלה לפי שאי אפשר להזימה הנך נמי עדותן בטלה. ואית דדחקי ואמרי דר"ע דמקיש ג' לשנים מה שנים אין נעשין זוממין עד שיזומו שניהם אף שלשה עד שיזומו שלשתן ואע"ג דר"ש קאמר לה להאי מילתא דאלו ר"ע אצטריך היקישא למה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול כו'. מיהו ר"ע אומר לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו וכל שכן דהא מימריה דר"ע גופיה נפקא לן שפיר כדברירנא:

אמר להו רמי בר חמא לרב כהנא ורב ספרא מאי חידושא אמריתו ביה בסנהדרי' דתניתו ביה רבה אמרי ליה ומאי אמרי' בה בסנהדרין גרידתא דתנו לה כולי עלמא כלומר כלום אנו אומרים בה אלא מה שאנו אומרים בסנהדרי' הידועה המצויה בפי הכל הדר אמרי ליה ומאי קא קשיא לך אמר להו מהא דקתני מה בין חקירות לבדיקות כו' מכדי חקירות ובדיקות תרווייהו דאורייתא נינהו חקירות כדאמרן בדיקות דכתיב נכון דמשמע שיהו דבריהן מכוונין כדאמרינן גבי סייף וארירן אין זה נכון דמשמע דמהתם נפקי לן בדיקות מאי שנא חקירות ומאי שנא בדיקות אמרי ליה הכי השתא חקירות באיזו שעה ובאיזה מקום כיון דתליא בהו הזמה אמר אחד איני יודע עדותן בטלה דהויא לה עדות שאין אתה יכול להזימה דתנן אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם אבל עדות שאין אתה יכול להזימה אינה עדות דלא קרינא בה ועשיתם לו כאשר זמם בדיקות כיון דלא תליא בהו הזמה אפי' שנים אומרים אין אנו יודעים במה הרגו אם בסייף אם בארירן כיון שמעידין שהרגו בדבר שיש בו כדי מיתה אכתי עדות שאתה יכול להזימה היא. אמר להו אי הכי טובא אמריתו בה ואמאי אמריתו דלא אמריתו בה אלא כמא דאמרי אינשי בסנהדרי' גרידתא. אמרי ליה מטובתיה דמר כו' כלומר מענותנותך שהודית על האמת נראה שאמרנו בה הרבה מנזיהותיה דמר מגערתו כלומר אבל אלו היית רוצה להתריס כנגדנו ולהקשות לא היינו עומדין כנגדך. ויש לפרש מטובתיה דמר שנכנע ושאל ורצה ללמוד מכל אדם אמרנו בה הרבה אבל [אם] היה עומד בתוקפו וגאותו שהיה מלעיג עלינו מתחלה ואומר מאי אמריתון בה בסנהדרין דבי רבה דרך לעג לא היינו אומרים בה כלום:

מתני' אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של חדש שעבר דעשאוהו מלא בן שלשים יום ונמצא ראש חדש זה ביום שלשים ואחד ומעשה שנעשה ביום שלשים ושנים נעשה וזה שידע בעיבורו של חדש שעבר מנה לחדש זה מיום שלשים ואחד לפיכך אמר בשנים בחדש וזה שאמר בשלשה לא ידע בעיבורו של חדש שעבר לפיכך מנה לחדש זה מיום שלשים ונמצא יום שלשים ושנים לדבריו שלשה בחדש לפיכך אמר בשלשה. אחד אומר בשלשה כו' בגמרא מפרש טעמא. אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש עדותן קיימת אוקמה רבא בפ"ק דפסחים לדברי ר' מאיר אדם טועה שתי שעות חסר משהו לדברי ר' יהודה אדם טועה שלש שעות חסר משהו הילכך אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש אפי' תימא דהאי דקאמר בשתים בתחלת שתים והאי דקאמר שלש בסוף שלש דכל כמה דיכלינן לרחוקי סהדותייהו מרחקינן כי היכי דתהוי עדות מוכחשת דתהוי ליה הצלה להאי מ"מ הא לא מרחקי מהדדי אלא שתי שעות חסר משהו ודכולי עלמא טעי איניש כולי האי ולאו עדות מוכחשת היא הילכך עדותן קיימת אבל אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש בהא פליגי ודכולי עלמא כיון דאמרי סתמא קאמרינן האי בתחלת שלש קאמר והאי בסוף חמש קאמר כי היכי דתהוי ליה הצלה להאיך ואשתכח דמרחקי שלש שעות חסר משהו מהדדי לר' מאיר דסבר לא טעי איניש טפי משתי שעות חסר משהו עדותן בטלה לר' יהודה דסבר אדם טועה שלש שעות חסר משהו עדותן קיימת:

ואיבעיא לן עד כמה מעיבורו של חדש יהו נחלקין ביום אחד ותתקיים עדותן א"ר יוחנן עד רובו של חדש שאם עבר רובו של חדש דהיינו י"ו והן מכחישין זה את זה אפי' ביום אחד עדותן בטלה דכיון דעבר רובא דירחא לא סגיא דלא שמע דחדש שעבר מעובר הוה ומני להאי ירחא מיום שלשים ואחד:

אמר רבא אף אנן נמי תנינא אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטלה ואמאי לימא שזה שהעיד בשלשה היה יודע בשני עיבורין של שני חדשים שעברו בזה אחר זה או בסירוגין וזה שהעיד בחמשה לא ידע אלא לאו משום דאזל ליה רובא דירחא קמא לא סגיא דלא ידע. וכי תימא אי הכי לשמעי' היכא דקיימי בשיתסר בירחא קמא וקאמר חד בשנים ואידך בשלשה עדותן בטלה וכל שכן היכא דקיימי בירחא תנינא וקאמר חד בשלשה וחד בחמשה איידי דבעי מיתנא סיפא גבי שעות אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה תנא רישא נמי גבי ימים כי האי גונא. ודחינן לא לעולם אימא לך ברובא דירחא נמי לא ידע וטעמא דמתני' משום דבשיפורא ידעי אינשי אי איקדש ירחא ודרכן היה לתקוע ביום ראש החדש לידע שקדשו את החדש באותו היום הן מלא הן חסר בחד שיפורא אמרינן דטעי בתרי שיפורי לא אמרי' דטעי ופשוטה היא:

תוספות בד"ה כזה יודע כו' לדברי ר"י אדם טועה חצי שעה וי"ל כו' במאי דקאמרי אח"כ כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה א' אומר כו' ועדותן בטלה כדאמר לקמן דהא תחילת כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה א' אומר כו' דילמא האי דקאמר ג' סוף ג' והאי דקאמר ה' תחילת ה' כו' עכ"ל בחדא מנייהו סגי דהיינו ההוא חד דקא' ג' סוף ג' והשני אפילו אומר נמי סוף ה' פחות משהו דה"ל ב' שעות חסר משהו או האי דקאמר ה' תחילת ה' והשני אפילו אומר נמי תחילת ג' פחות משהו דה"ל ב' שעות חסר משהו וכ"ה לשון התוספות בפרק קמא דפסחים שלא הזכירו בדבריהם רק האי דקאמר ג' סוף ג' דמשמע דהשני שאמר בה' יהיה איך שיהיה אפילו בסוף ה' פחות משהו ודו"ק:

תוס' ד"ה כמאן כר"ע וכו' ועוד דבתר הכי קאמר דלא כר"ע אלא כמאן פי' לשון קושיא הוא ור"ל דבתר הכי קאמר ומסיק דאתיא דלא כר"ע וא"כ קשה דאתיא דלא כמאן לא כר"ע ולא כר"ש ואלא כמאן אתיא וק"ל:

ד"ה אחד אומר בשתי שעות וכו' דהאי דקאמר שתי שעות בתחילת ב' דה"ל קודם הנץ החמה דעדותן בטלה ר"ל דהאי שתי שעות הוי כאלו דהיה קודם נץ החמה והאי דקאמר בשלשה הוי כאילו אמר אחר נץ החמה ולקמן אמרינן לא שנו אלא שעות אבל א' אמר קודם הנץ החמה וא' אמר אחר הנץ החמה עדותן בטלה:

בא"ד דמעלות השחר עד הנץ החמה ה' מילין והם שמינית היום פירוש משום דמהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום שהוא מ' מילין והיום הוא י"ב שעות ושמינית של מ' מילין הוא ה' מילין ושמינית של י"ב שעות הוא שעה ומחצה וא"כ תחילת שעה שניה עדיין קודם הנץ החמה הוא וק"ל:

בא"ד וסבורים שהשעה מתחלת אחר הנץ החמה ר"ל ושניהם מעידים שנעשה אחר הנץ החמה וק"ל:

ד"ה אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה וכו' אמאי עדותן בטלה נשייליה דלמא האי דקאמר ג' סוף ג' והאי דקאמר חמש בתחלת חמש וכו' נראה דהתוס' או קאמרי וה"פ דלמא האי דקאמר ג' סוף ג' והאי דקאמר חמש סוף חמש או האי דקאמר ג' תחלת ג' והאי דקאמר חמש תחלת חמש דאז הוי המעות שתי שעות דאי רצונם לומר כפשוטו דהאי קאמר סוף ג' והאי קאמר תחלת ה' אין כאן טעות כ"א שעה אחת ודו"ק:

בא"ד וא"ת מ"מ נימא עובדא כי הוה ברביעית הוה פירוש אפילו את"ל דהאי דקאמר בשלש בתחלת שלש והאי דקאמר חמש סוף חמש דהחילוק ביניהם ג' שעות אפ"ה יהא עדותן קיימת אפילו לר"מ דנימא עובדא כי הוה בארבע הוי וטעו כל אחד בפחות משתי שעות ורבא ס"ל דלר"מ אדם טועה שתי שעות פחות משהו ולכך יהא עדותן קיימת אפילו לרבי מאיר וק"ל:

גמ' אמרי ליה ומאי אמרי כו' כצ"ל:

שם ומאי קשיא א"ל מהא דקתני כצ"ל בס"א:

שם א"ר יוחנן עד כמה מברכין על החודש כצ"ל:

רש"י בד"ה כי אמרי כו' אמר האחד אני יודע כו' כצ"ל:

בד"ה ומאי אמרינן כו' להתקשות בה ומאי קשיא לך הס"ד. והד"א ונמחק וי"ו ומאי:

בד"ה עד כמה כו' יברך למחר הס"ד:

בד"ה על החודש על הלבנה בהתחדשה כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה שזה יודע כו' במאי דקאמרי אח"כ כצ"ל:

גמרא בתרי שיפורא ל"א דטעי. עפ"ז העיר הגרי"פ על התוי"ט בד"ה א' אומר בג' שכתב דבתרי עבורי כו' ועל פיו הגיהו כן בתוי"ט בד"ח. ול"ד דזה אומר הש"ס לדחויי הסיעתא אבל אליבא דאמת דפסקינן כריו"ח נשאר הטעם דתרי עבורי (ומשום דברובא ידע) וכ"ה בתד"ה שזה בסופו. וכן בפסחים שם:

רש"י ד"ה ר"ע. וזה א"א להזימו. כצ"ל וכן בתוס':

תד"ה אחד אומר בב'. עמש"כ ע"ד בפסחים בס"ד:

גמרא מטיבותיה דמר "אמרינן" בה טובא מנזיהותיה דמר לא "אמרינן" בה. כצ"ל [וכ"ה בדפו"י]:

גמ' ריב"ז מי הוה בסנהדרין. עי' לעיל דף לז ע"ב בתוס' ד"ה מיום:

בגמרא א"ר והא עדותן קיימת קתני: הא ל"ק ליה דהא שנים אומרים אין אנו יודעים קתני דדרך התנא שחסר תיבה ע"י שכחה וכמ"ש רש"י לעיל (דף י' ע"ב) בד"ה והא עבור קתני וא"כ ה"ה ג"כ להוסיף תיבה אחת במקום שאינו נוגע לעיקר הדין אבל להחליף עדותן בטלה בעדותן קיימת שהוא עיקר הדין בזה ודאי אין שייך טעות דכש"כ הוא ממה שכתב רש"י דלא מיחלף ליה בין קדוש לעבור כ"ש דלא מיחלף ליה הא:

אמרי ליה ומאי אמרינן בה בסנהדרין גרידתא: ק"ל מאי בעי בזה וכי ח"ו הגדולים הללו רצו להתפאר בתורתם שאינם צריכים לשמיעת רבן. תו י"ל כשאמר להן רמי בר חמא אי הכי אמריתו טובא אמריתו קאמרי מטיבותיה דמר כו' מנזיהותא דמר לא אמר בה ולא חדא הם לכאורה דברים מחוסרי הבנה וגם מה לשון ולא חדא. ועוד דהוא אמר להם אמריתו לשון רבים. וכן היה להם להשיב אמרנו בה לשון רבים אכן הם לא השיבו רק לשון יחיד נסתר אמר בה. ונלענ"ד עפ"י מה דאמרינן בגמרא שתלמיד כשאומר שמועה מפי רבו בתחלה יאמר בשם עצמו עד שידע אם ישר בעיני שומעיו ואח"כ יאמר שרבו אמר כן למען שלא יגרום זילותא לרבו ופירשו המפרשים כן פירוש המימרא דכל האומר דבר בשם אומרו דהיינו שבתחלה יאמר הדבר ואם תישר אז יאמר בשם אומרו כמו שעשתה אסתר והשתא ניחא דרמי ב"ח דפגע בהו ושאלם מה אמריתו בי רבה דהיינו מה נתחדש בבית מדרשכם היו מתייראים לומר דבר בשם רבם דשמא רק לקנטר בא ולבזות את דברי רבן ולכן קאמרי ליה ומאי אמרינן בה בסנהדרין גרידתא כו' כלומר לא נשיב לך אלא משלנו ולא משל רבה. אכן אחרי שישר דבריהן בעיניו אמר להו א"ה אמריתון בה כו' א"כ הוצרך והוטל עליהם לומר ב' דברים האחד שיודיעו לו שרבם אמר כן ולא משלהם הוא והב' ליתן טעם למה עשו כן לומר בתחלה בשמם וזה שהשיבו לו מטיבותא דמר אמר בה טובא פירוש כיון שראינו טובא דמר שלא רצה לקנטר והודה לדברינו גם אנו נאמר לו שאמר בה טובא דהיינו שרבינו חידש זה ודברים רבים אחרים. אבל מנזיהותי' דמר אם היה מתריס כנגדנו אז לא היה רבה לא אמר בה ולא חדא דהיינו אומרים הכל בשמנו שלא ליתן כבוד רבינו לבוז:

עד רובו של חדש: עיין בר"ן שהקשה דא"כ לפלוג במתניתן בטעות יום אחד גופא בין קודם רובו לאחר רובו. ותירץ דאז ה"א דקודם רובו אפילו בב' ימים תלינן טעות. אכן אכתי ק"ל דלפלוג בקודם רובו גופא בין באו להעיד כשעדיין הוא קודם רובו של חדש לבאו להעיד על מעשה שהיה קודם רובו לאחר רובו דאז לא תלינן עוד בטעות כיון שכבר שמעו מתי קדשו ב"ד החדש ובזה לא שייך טעות דע"כ מוכח דבב' ימים אין תולין טעות דא"כ לאשמעינן רבותא טפי בבאו להעיד קודם רובו דאפילו בב' ימים עדותן קיימת:

ברש"י ד"ה הא דאורייתא. כדתניא לעיל נכון שיהיה נכון: א"ל דא"כ היכי ילפינן לעיל (דף מ' ע"ב) מאמת נכון ב' חקירות הא אצטריך לבדיקות די"ל דמדכתיב אחקירות לישנא דנכון ולא לישנא אחרינא שפיר שמעינן גם בדיקות מניה:

בתוספות ד"ה כמאן כר"ע. וי"ל דהא דקאמר: אכן מ"מ צ"ל ג"כ דר"ע לא פליג רק מוסיף אדברי ר"ש כמו לפירוש רש"י דאל"כ איך אפשר דיקרא קרוב או פסול כיון דאינו יכול להזימו ואי הוזמו הב' אחרים יקויים בהו דין הזמה מאי פסול שייך לפ"ז הא אכתי הוי עדות שאתה יכול להזימו:

בד"ה שזה יודע. קשה ומה אלו דייקינן: ואף דלקמן (דף ס"ט) מבואר דלכך מיקטל ולא חיישינן להכי דאזלינן בתר רובא מכ"מ הרי נוכל לברר ע"י בדיקה. וכן כתבו בפירוש בפסחים שם:

בא"ד. מידי דהוי אאחד אומר בג' וא' אומר בה': ק"ק מאי ראיה משם דהתם ודאי כיון דרובא לא טעי בב' עבורים א"כ מעת שהוכחשו וזה אומר בב' וזה אומר בה' כבר הוי עדות מוכחשת ומה יועיל מה שכוונו לעדות באיזה יום כיון דמ"מ הוי הכחשה בימי החדש דע"כ לא טועין בב' עבורים אבל לענין טעות יום א' כיון דרובא טועין בכך א"כ גם אי לא אזלינן בתר רובא עכ"פ לא גרע משאר ספק דעלמא אי טועין בכך וא"כ לא הוי הכחשה או לא טועין דהוי הכחשה בזה שפיר י"ל מדכוונו בעדות היום אזלינן בתר חזקה ואגלי מילתא דלא הכחשה הוי אבל בב' עבורין הוי כבר הכחשה דודאי בתר מיעוט לא אזלינן גם אי לא אזלינן בתר רובא:

ד"ה א' אומר. וי"ל דודאי כי דייקינן בהנץ: א"ל דא"כ איך אמרינן במתניתן דא' אומר בה' וא' אומר בז' לכ"ע לא טעי אנשי בכך מפני היכר השמש ועדותן בטלה דלמא לא ידעי באיזו שעה חמה במזרח ובאיזו שעה במערב די"ל דחצות היום מידע ידיע לכ"ע ואין טועין בכך כמו שטועין בשעות הנץ:

ד"ה א' אומר בג'. נימא עובדא כי הוי בד' הוי: ק"ק הא כל קושיות רבא היה שם דלמה נתלה בדבר שאם לא היה כן טעות הוי ונקטול אותו מספקא ולכן מתרץ שם דלא תלינן בטעות אלא בידעינן ע"כ דטעי אינשי הכי וא"כ למה נאמר מספיקא דעובדא בד' הוי להחמיר עליו דלמא לא הוי בד' והוי הכחשה:

בא"ד. דאין לתלות טעות בב' עדים: צ"ע דלפ"ז אם היו כאן ד' עדים שבאו כא' להעיד וב' אמרו בג' וב' אמרו בד' שעות יפסל העדות לרבא דאל"כ ע"כ נתלה הטעות בב' עדים וכיון דב' ודאי מוכחשים הם א"כ ה"ל כנמצא א' מהן קרוב או פסול ובטל כל העדות:

גמ'. א"ר ששת ארישא קאי, והכי קאמר בחקירות, אפילו שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן בטילה. כמאן כרבי עקיבא דמקיש שלשה לשנים.
עיין בתוס' (ד"ה כמאן כר' עקיבא וכו') וז"ל פ"ה ר' עקיבא מקיש שלשה לשנים במסכת מכות (דף ה:) מה שנים אינן נהרגין עד שיזומו שניהם אף שלשה עד שיזומו כו' וזה אי אפשר להזימן ואף על פי דר"ש קאמר להך מילתא התם דאילו ר' עקיבא מקשינהו להכי מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומיהו אית ליה נמי דר"ש ומוסיף הוא וקשה לפי' דה"ל למינקט הכא דר"ש היא דאמר הכי בהדיא ועוד דבתר הכי קאמר דלא כר"ע אלא כמאן ויש לפרש דהא דקאמר עד שיזומו שלשתן היינו כשכוונו עדותן אבל אמר איני יודע כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דמי דלרבי שמעון תתקיים העדות בשאר ולר"ע עדותן בטלה והיינו דקאמר כר"ע והשתא ניחא דקאמר בתריה דלא כר' עקיבא אלא כר"ש עכ"ל. והנה יש לעיין בהא דחל דין נמצא א' מהם קרוב או פסול כשא' אומר איני יודע בחקירות דהרי העד הוי עד כשר, וצ"ל דמאחר שאמר איני יודע בחקירות חל חסרון בגופה של העדות, ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. אמנם צ"ב מ"ש האומר איני יודע בחקירות דחל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משלשה שבאו לב"ד להעיד וא' אומר אינני זוכר את פרטי המעשה (ולמשל אם אמר אינני זוכר אם הרג אדם או בהמה) דהוא אינו עד בכלל ואינו מצטרף לשאר העדים, וה"נ נימא דהאומר איני יודע בחקירות אינו עד כלל ואינו מצטרף לשאר העדים, ואמאי חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וי"ל דמוכח מכאן דמכיון שאמר סיפור המעשה ורק אמר איני יודע בחקירות דהוי עד וחלה הגדת עדות אלא שאין עדותו מכוונת ולכן בטלה הגדתו דיש חסרון בגופה של העדות, וחל דין דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לפסול את שאר העדים. משא"כ אם עד א' אומר שאיננו זוכר את סיפור המעשה דלא הוי עד כלל ואינו מצטרף לכת ולכן לא אמרינן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' עדות ה"ג) וז"ל היו העדים מרובים שנים מהן כיוונו עדותן בחקירות ובדרישות והשלישי אומר איני יודע תתקיים העדות בשנים ויהרג, אבל אם הכחיש את שניהן אפילו בבדיקות עדותן בטלה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק דאם השלישי אומר איני יודע תתקיים העדות בשנים ולא חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ונראה דהרמב"ם חולק על מש"נ בשיטת התוס' וס"ל דעד האומר איני יודע בחקירות לא חלה הגדת עדות כלל, ואינו מצטרף לשאר עדי הכת, ולכן לא אמרינן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ועוד יתכן לומר דאף הרמב"ם סובר דחל דין עדות מפאת סיפור המעשה בלבד, ומ"מ לא חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אא"כ הגברא הוי קרוב או פסול, משא"כ הכא כשאמר העד השלישי איני יודע בחקירות שהגברא הוי עד כשר ורק שהגדתו פסולה משום שאמר איני יודע בחקירות לא חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מחמת הגדת עדות שנתבטלה.
ויש לעיין בהמשך דברי הרמב"ם "אבל אם הכחיש את שניהן אפילו בבדיקות עדותן בטלה", ולכאורה אין לומר דהטעם שעדותן בטלה הוא משום שא' מהעדים משקר והוי עד פסול, ובטלה העדות מדין נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, דהרי חלות שם עד פסול בגברא אינו חל אלא לאחר כדי דיבור מהעדות (כדמבואר בגמ' ב"ק דף עג.²⁹²) ובשעת ההגדה היה עד כשר. ונראה דהטעם שכל העדות נתבטלה הוא משום שחל צירוף לכת אחת, ומאחר שיש הגדת עדות שקר בטלה כל העדות מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והרמב"ם מחדש דאף בהכחשה בבדיקות חלה הגדת עדות שקר, ועובר בלאו דלא תענה. משא"כ איני יודע בחקירות אינו מבטל את שאר העדות דבאומר איני יודע בחקירות לא חלה הגדת עדות כלל, וליכא צירוף לשאר עדי הכת. א"נ י"ל דהרמב"ם סובר דדין ביטול העדות חל מדין נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, והרמב"ם סובר דבהכחשה בחקירות או בבדיקות דעבר על לאו דלא תענה חל בגברא חלות שם עד שקר ומבטל את שאר העדות מדין נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, משא"כ באיני יודע בחקירות דהגברא הוי עד כשר אלא שהגדתו פסולה במקצת דלא אמר את הזמן בדיוק פסק הרמב"ם דתתקיים העדות בשאר עדי הכת, דלא חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מחמת הגדת עדות שבטלה במקצת, אלא ביטול העדות תלוי בפסול גברא ובדין נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה.
והגר"מ זצ"ל ביאר דאין לומר דעדותן בטלה מדין נמצא א' מהן קרוב או פסול, דהרי הרמב"ם לא הביא דין נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה עד פרק ה' מהל' עדות (ה"ג), ואילו דין הכחשה בבדיקות הביא בפ"ב מהל' עדות (ה"ב). וי"ל דבהכחשה בחקירות ובבדיקות אין עדותן בטלה מחמת פסול הגברא ומדין נמצא א' מהן קרוב או פסול או מחמת שהגדת אחד מהעדים הוי הגדת שקר ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אלא דיש הלכה דהכחשה דעדים המחכישים זה את זה שניהם פסולים וכל עדות הכת נפסלה בתורת ודאי, דכי היכי דכשיש כת של ב' עדים וא' אומר כליו לבנים וא' אומר כליו שחורים חלה הכחשה ועדותן בטלה דכל א' מכחיש את עדותו של חבירו, ה"נ כשיש כת של ג' עדים ושנים אומרים כליו לבנים וא' אומר כליו שחורים יש הכחשה זה לזה ועדות הכת בטלה מדין הכחשה, ולא משום דנקטינן שהא' שאמר כליו שחורים מעיד שקר ולכן עדות שאר הכת בטלה מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אלא דכל עדות הכת בטלה מדין הכחשה דנפסלין בתורת ודאי דהעדות הוא בלתי נכון. משא"כ באיני יודע בחקירות דליכא חלות הכחשה ולא נפסלה כל הכת משום אינו נכון, אלא דסד"א דהעדות בטלה מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, והרמב"ם מחדש דבאיני יודע בחקירות לא חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, או משום דלא הוי גברא הפסול לעדות או משום דליכא חלות הגדת עדות דהאומר איני יודע בחקירות אינו מצטרף לשאר עדי הכת, וכדנתבאר לעיל.
ונפ"מ בזה לענין גואל הדם, דפסק הרמב"ם (פ"ו מהל' רוצח ה"ה) שגואל הדם הורג עפ"י עד אחד²⁹³, אמנם נראה פשוט שאם שני עדים הוכחשו בבדיקות אין היתר לגואל הדם להרוג את הרוצח, ומוכח כדברי הגר"מ זצ"ל דבהכחשה בטלה כל העדות מדין ודאי ושניהם פסולים ולא חל חלות דין עד אחד על א' מהעדים. אמנם י"ל דאם באו ב' עדים שהרג בשוגג וא' אמר איני יודע בחקירות י"ל דאע"פ שנתבטלה העדות, מ"מ עדיין חל דין עד אחד על העד השני ומועיל לגבי גואל הדם.
אמנם יש להקשות דהרמב"ם פסק (פ"ד מהל' רוצח ה"ח) וז"ל ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי עכ"ל. וצ"ע לפי"ד הגר"מ זצ"ל אמאי מועילה עדות שהוכחשו בבדיקות להכניסו לכיפה, והרי בטלה כל העדות מדין ודאי מחמת ההכחשה. וצ"ל דזה דין מיוחד בעונש דכיפה, דיש דין מיוחד מדיני הצלה על ב"ד שלא להרוג עפ"י עדות המוכחשת בבדיקות דאינה "נכון" ובטלה עדותן, אך לענין עונש כיפה לא נתבטלה עדותן, וצ"ע.
ועוד יתכן נפ"מ לענין מסית, דלא חל במסית דיני הצלה, ולפי"ד הגר"מ זצ"ל יסוד הדין דכשהוכחשו העדים בבדיקות עדותן בטילה הוא מדיני הצלה, וא"כ י"ל דבמסית תתקיים העדות אפילו כשהוכחשו העדים בבדיקות. משא"כ אי נימא דכשהוכחשו בבדיקות חל דין נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה, י"ל דאף במסית עדותן בטילה.
²⁹² דאיתא שם "תנן גנב ע"פ שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין את הכל, מאי לאו שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה ואי ס"ד למפרע הוא נפסל הני כיון דאתזמו להו אגניבה אגלאי מילתא למפרע דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו, אמאי משלמין אטביחה, והלכתא שהעידו בבת אחת והוזמו". וכתבו התוס' (ד"ה שהעידו) וז"ל דכיון שהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין היו אף על גב דלמפרע הוא נפסל דכיון שהעידו בבת אחת כשרים היו כשהעידו על הטביחה כיון שהיו יכולין לחזור בהן על העדות של גניבה דתוך כדי דיבור הוה עכ"ל. ומבואר דאפילו לפי אביי דעד זומם למפרע הוא נפסל מ"מ פסול הגברא של העד המשקר לא חל עד לאחר תוך כדי דיבור של עדותו, ונמצא שבשעת הגדת העדות כשר היה. ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף עג. ד"ה שהעידו בב"א.
²⁹³ וכן מבואר מדברי הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרק מ' ודלא כפירוש הכס"מ שם דפירש דמיירי בעדות מיוחדת.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

וקבעוה בשמיה. והאי דקרי ליה בחדא מתני' בן זכאי ובחדא רבן יוחנן בן זכאי לא תיקשי מאן דקרי ליה בן זכאי על שם ההיא שעתא דאמרה להא מילתא ומאן דקרי ליה רבן על שם סופיה קרי ליה: פשיטא. כיון דאמר אחד איני יודע אשמעינן תנא דעדותן קיימת: כי אמרי תרווייהו נמי קיימת היא. דאילו אמר האחד איני יודע מאי רבותיה כיון דאמר חבירו איני יודע זה לא מעלה ולא מוריד: וא' אומר כו'. שהיו שלשה: ר' עקיבא מקיש שלשה לשנים. במסכת מכות (ד' ה:) מה שנים אינן זוממין עד שיזימו שניהם אף שלשתן עד שיזומו שלשתן וזה אי אפשר להזימן ואע''ג דלר''ש קאמר לה להא מילתא התם דאילו ר' עקיבא מקשינהו להכי מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול כו' מיהו ר''ע אית ליה נמי דר''ש ומוסיף איהו: רבא אמר. הא דקתני אפי' לאו ארבותא דבדיקות קאי אלא ארבותא דחקירות קאי והכי קאמר מה בין חקירות לבדיקות חקירות היכא דליכא אלא תרי סהדי אמר א' איני יודע עדותן בטלה בדיקות אמר אחד איני יודע עדותן קיימת והוא הדין לשניהם דהוה ליה עדות המוזמת בחקירות ואפי' בחקירות משכחת לה דאמר אחד איני יודע עדותן קיימת והיכי דמי כגון דאיכא תלתא דאפשר לעדות שתתקיים בשנים ומשום שלישי לא מיפסלי הנך ודלא כר''ע: בסנהדרין דבי רבה. כלומר מה חידוש אתם אומרים בסנהדרין בבית אדם גדול כגון רבה יש לכם לחדש בה הרבה: ומאי אמרינן בסנהדרין גרידתא. מה יש לנו לומר אילו לא היינו למידים מפי חכם כל כך היכא יש להקשות בה ומאי קשיא לך: הא דאורייתא. ודרשת וחקרת והא דאורייתא כדתני לעיל נכון שיהא נכון אחד אומר כליו שחורים כו' דהיינו בדיקות נכון שיהו דבריהם מכוונים: שאי אתה יכול להזימן. בכולהו שבע חקירות הזמה כתיבי אבל בדיקות אפי' אומרים כולן אין אנו יודעין עדות שאתה יכול להזימה היא שהזמה אינה תלויה בכך אלא הכחשה דמאי שייך עמנו הייתם גבי בדיקות: טובא אמריתו בה. הרבה יש לכם טעמים בה: מטיבותיה דמר אמרי' בה טובא. מחמת שאתה טוב ועניו ומודה לנו אנו אומרים בה הרבה: מנזיהותיה דמר. אם היית רוצה להתריס בנו ולהקשות לא היינו יודעים נגדך כלום נזיהות לשון המדבר בקושי ובחזקה לשון נזהא דאריה (פסחים דף קיב:) אשגרוני''ר: עד כמה. יכנסו בתוך החדש דאם יש ביניהם יום אחד נימא דטעו בעיבור החדש: עד רובו של חדש. אבל מכאן ואילך כגון אחד אומר בעשרים ואחד אומר בעשרים ואחד לא תלינן בעיבור החדש דכבר שמע בימים הללו שהיה חדש מעובר: שזה יודע בב' עיבורים. שהיו שני חדשים מעוברים או ביחד או בדילוג וזה מנאן לכולן חסירין: אלא משום. דאמרי ברובא ידע ברוב ימים שעברו כבר שמע מה היה: שיפורא. שופר היו תוקעין בקידוש החדש ביום שהוא מתחיל הן מלא הן חסר וזה לא שמע את השופר: עד כמה מברכין. אם לא בירך היום יברך למחר: על החדש. על הלבנה בהתחדשה: עד שתתמלא פגימתה. אבל בתר הכי לא שייך למימר מחדש חדשים שהרי כבר נושנת היא:

כמאן כר' עקיבא דמקיש שלשה לשנים. פ''ה ר' עקיבא מקיש שלשה לשנים במסכת מכות (דף ה:) מה שנים אינן נהרגין עד שיזומו שניהם אף שלשה עד שיזומו כו' וזה אי אפשר להזימן ואע''פ דר''ש קאמר להך מילתא התם דאילו ר' עקיבא מקשינהו להכי מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומיהו אית ליה נמי דר''ש ומוסיף הוא וקשה לפי' דה''ל למינקט הכא דר''ש היא דאמר הכי בהדיא ועוד דבתר הכי קאמר דלא כר''ע אלא כמאן ויש לפרש דהא דקאמר עד שיזומו שלשתן היינו כשכוונו עדותן אבל אמר איני יודע כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דמי דלרבי שמעון תתקיים העדות בשאר ולר''ע עדותן בטלה והיינו דקאמר כר''ע והשתא ניחא דקאמר בתריה דלא כר' עקיבא אלא כר''ש: שזה יודע בעיבורו של חדש. קשה ומה אילו דייקינן בהני סהדי. דתרווייהו ידעי בעיבורו של חדש והויא עדות מוכחשת ואנן ניקום ונימא דהכי קאמר וניקטליה מספיקא דכה''ג פרכינן בפ''ק דפסחים (דף יא: ושם) לאביי דאמר לדברי ר' יהודה אדם טועה חצי שעה וי''ל דשפיר דייקינן כיון דשיילינן באיזה יום ומכוונים ליום אחד ש''מ זה ידע בעיבורו של חודש וזה לא ידע ואם תאמר היכי דייק מהכא בריש בן סורר (לקמן דף סט.) דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא שאני הכא דכוונו שניהם ליום אחד וי''ל דאם איתא דלא אזלינן בתר רובא ה''ל כחוזר ומגיד במאי דקאמרי אחר כך דהרי כבר הוכחשו מידי דהוה אאחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה דאפי' כוונו ליום אחד עדותן בטלה ולא אמר חד טעה בשני עיבורי משום דבשני עיבורי לא טעו אינשי כדאמר בגמ': אחד אומר בשתי שעות. תימה אמאי קיימת אילו דייקינן בהני סהדי דהאי דאמר שתי שעות בתחלת ב' דהוה ליה קודם הנץ החמה ועדותן בטלה דהא תחלת ב' קודם הנץ החמה כדמוכח בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צג:) דמעלות השחר עד הנץ החמה ה' מילין והם שמינית היום דהיינו שעה ומחצה וי''ל דודאי כי דייקינן בהנץ לא טעו אינשי אבל הני לא דקדקו אלא בשעות ואין בני אדם בקיאים בשעות וסבורין שהשניה מתחלת אחר הנץ החמה: אחד אומר בשלשה ואחד אומר בה'. הקשה ריב''א לרבא דאמר בפ''ק דפסחים (דף יב. ושם) אדם טועה שתי שעות חסר משהו אמאי עדותם בטלה נשייליה דילמא האי דקאמר ג' סוף ג' והאי דקאמר חמשה תחלת חמשה וי''ל דלבטל עדות בדקינן להו משום דכתיב (במדבר לה) והצילו העדה ולא לקיים עדותן וא''ת מ''מ נימא עובדא כי הוה ברביעית הוה וי''ל דקסבר רבא דאין לתלות טעות בשניהם:

דף מא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד