דף מז - א
תא שמע: נאמר בתהלים [טו] במזמור "מי יגור באהליך". ובין המעלות מונה שם "נבזה בעיניו נמאס".
ודרשינן: זה חזקיהו מלך יהודה שגירר עצמות אביו אחז המלך על מטה של חבלים. שקבר אותו בבזיון לעיני כל משום שהיה רשע ורצה שילמדו אחרים מזה מוסר, ולא חס חזקיהו על כבודו אלא היה "נבזה בעיניו נמאס" שביזה את עצמו מפני קידוש השם. [148]
ואי אמרת שכל הכבוד שעושים למת הוא משום יקרא דחיי הוא, בשביל החיים, מאי טעמא עביד הכי? למה ביזה חזקיהו את החיים? [149]
ודוחה הגמרא: עשה כן כי היכי דתיהוי ליה כפרה לאבוה כדי שיהא לאביו כפרה על ידי הבזיון. [150]
ומקשה הגמרא: וכי משום כפרה דאבוה משהו ליה ליקרא דישראל איך היה מותר לו לבזות את כל ישראל, בגלל שרצה שיהא לאביו כפרה? ומתרצת הגמרא: ישראל גופייהו ניחא להו שיהא לו כפרה דמיחלי יקרייהו לגביה ולכן הם מחלו על כבודם.
תא שמע: רבי ציוה את בניו לפני מותו ואמר להן שכאשר יובילו את מטתו מביתו שבציפורי בדרך למקום קבורתו בבית שערים: אל תספדוני בעיירות קטנות שבדרך אלא רק בערים גדולות שיש שם הרבה אנשים ומתאספים שם גם מבני העיירות הקטנות.
ואי אמרת שההספד יקרא דחיי, מאי נפקא ליה מינה? מה איכפת לרבי שההספד יתקיים בנוכחות עם רב, שהרי הכבוד הוא רק בשבילם?
ודוחה הגמרא: קסבר רבי ליתייקרו ביה ישראל טפי הוא רצה שעם ישראל יתכבד יותר בהספדו על ידי שישתתפו בו רבים.
תא שמע: שנינו במשנתנו: הלינו את המת לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו.
מאי לאו האם "לכבודו" האמור כאן אין פירושו לכבודו של מת?
הרי שהכבוד שעושים למת הוא למענו.
ודוחה הגמרא: לא! אלא "לכבודו" היינו לכבודו של החי.
ומקשה הגמרא: וכי משום כבודו של חי מבית [מלין] ליה למת?
ומתרצת הגמרא: אין! באופן כזה אכן מותר להלין את המת, שהרי כי אמר רחמנא "לא תלין נבלתו על העץ" [שממנו למדים גם לשאר כל המתים שאסור להלינם] רק דומיא [בדומה] דתלוי דאית ביה בזיון שהוא דוחה סתם את הקבורה ומשאיר אותו תלוי כי לא איכפת לו ממנו, והרי זה בזיון למת.
אבל הכא שהוא דוחה את הקבורה בשביל כבוד הקרובים החיים כיון דלית ביה בזיון למת לא אין זה בכלל האיסור.
תא שמע מהא דתניא: הלינו לכבודו, לשמע [לאסוף כמו "וישמע שאול"] עליו מאנשי העיירות שיבאו להספדו, או כדי להביא לו מקוננות שיקוננו עליו, או כדי להביא לו ארון ותכריכין, אינו עובר עליו בלא תעשה.
לפי שכל העושה כן אינו אלא לכבודו של מת.
הרי להדיא שהכבוד הוא בשביל המת.
ודוחה הגמרא: הכי קאמר: כל העושה לכבודו של החי אין בו משום בזיון למת.
תא שמע מהא דתניא: רבי נתן אומר: סימן יפה למת, שנפרעין ממנו לאחר מיתה בעולם הזה, שעל ידי זה יש לו כפרה.
כגון מת שלא נספד, [151] ולא נקבר, או שחיה גוררתו, או שהיו גשמים מזלפין על מטתו, זהו סימן יפה למת.
שמע מינה: יקרא דשכבי הוא שאם הכבוד לא היה בשביל המת, גם הבזיון לא היה נוגע לו, ומדוע הוא מכפר עליו? [152] שמע מינה!
שנינו במשנה: לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ונשרפין.
ודנה הגמרא: וכל כך למה מדוע מקפידין על כך שלא יקבר בקברי אבותיו?
ומתרצת הגמרא: לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. דאמר רבי אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק? [153]
שנאמר [מלכים ב' יג כא] "ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד [של מואב, ומרוב פחד] וישליכו את האיש [שהיה רשע נביא שקר] בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו".
משום שלא רצה הקדוש ברוך הוא שיקבר הרשע אצל הצדיק לפיכך החייהו. [154] אמר ליה רב פפא: ודילמא לא בגלל כך הוא קם לתחיה אלא לאיקיומא כדי שתתקיים ברכתו של אליהו לאלישע, שביקש ממנו לפני עלייתו לשמים "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", והשיבו "אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך כן".
ואליהו החיה מת אחד והוא בן הצרפתית, ואלישע החיה בחייו את בן השונמית, וכדי שתתקיים בו הברכה "פי שנים" היה צריך להחיות עוד מת אחד, ולכן קם הרשע הזה לתחיה ולא מפני שלא יקבר אצל הצדיק?
אמר ליה רבי אחא בר חנינא: אי הכי, שבגלל ברכתו של אליהו הוא קם לתחיה, היינו דתניא: ממה שנאמר "ויקם על רגליו", משמע שאמנם על רגליו עמד, אך לביתו לא הלך, אלא שלאחר שיצא מקבר אלישע מת שוב. ואם כדבריך, שהוא מפני ברכתו של אליהו, היה צריך אלישע להחיותו ממש כמו שהחייה אליהו את בן הצרפתית.
אלא ודאי שהכל היה רק כדי שיסתלק מאלישע לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק.
אמר ליה רב פפא: אם כן, שלא נתקיימה כאן ברכת אליהו אלא "ויהי נא פי שנים" שבירכו אליהו היכי משכחת לה דאחייא היכן מצינו שנתקיימה הברכה שהחיה אלישע עוד מת אחד?
אמר ליה רבי יוחנן: שריפא אלישע את צרעת נעמן. שהצרעת היא שקולה כמת.
דכתיב אצל אהרן שביקש ממשה שיתפלל על מרים שתרפא מצרעתה ואמר: "אל נא תהי כמת".
ובכך נתקיימה ברכתו של אליהו שהחיה אלישע את בן השונמית, וגם ריפא את נעמן מצרעתו, שכאילו החיה את המת.
וממשיכה הגמרא לבאר את דברי המשנה שהיו עושים שני בתי קברות, שהטעם הוא:
וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק, כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל, ולכן היה בית קברות נפרד לנהרגין ונחנקין שהם רשעים קלים ובית קברות נפרד לנסקלין ונשרפין שהם רשעים חמורים. [155]
ודנה הגמרא: אם כן, וליתקון ארבע בתי קברות שהרי הנשרפין הם רשעים קלים ביחס לנסקלין?
ומתרצת הגמרא: שני בתי קברות גמרא גמירי לה! כך נאמרה הלכה למשה מסיני שיהא רק שתי בתי קברות.
אמר עולא אמר רבי יוחנן: אכל חלב בשוגג, והפריש קרבן חטאת, [156] ולפני שהקריבו המיר דתו, ובזמן שהוא מומר הקרבן אינו ראוי להקרבה, [157] ואחר כך חזר בו בעל הקרבן מן ההמרה, הרי הואיל והקרבן נדחה מלהקריב בזמן שהיו הבעלים מומר - ידחה לעולם! כי היות שנדחה שעה אחת, חל עליו פסול "דיחוי". [158]
איתמר נמי: אמר רבי ירמיה בר אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב, והפריש קרבן חטאת, ונשתטה, ונפסל הקרבן משום כך להקרבה, [159] וחזר ונשתפה [הבריא], פסול הקרבן, כי הואיל ונדחה מהקרבה בשעה שהיה שוטה - ידחה לעולם!
וצריכי שתי המימרות של רבי יוחנן גם במומר וגם בשוטה. דאי אשמעינן קמייתא בלבד, הייתי אומר שרק במומר נדחה הקרבן לעולם משום דאיהו עצמו דחה נפשיה בידים על ידי המרתו, אבל האי בשוטה דממילא קא דחי שמעצמו נעשה שוטה, אימא כישן דמי ככל אדם הישן בלילה שאין הקרבן נדחה משום כך. [160]
קמשמע לן ששוטה אינו כישן אלא שקרבנו נדחה מהקרבה.
ואי אשמעינן הכא בשוטה בלבד, הייתי אומר שרק אצלו הקרבן נדחה משום דאין בידו של השוטה לחזור ולהבריא את עצמו, אבל התם במומר דבידו לחזור בתשובה אימא לא מיקרי דיחוי.
לכן צריכא רבי יוחנן להשמיענו את שני האופנים.
אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא בברייתא כדעת רבי יוחנן שהואיל ונדחה ידחה:
היו בה בעיר הנדחת קדשים, הרי שלא חל עליהם דין עיר הנדחת ששורפין את כל מה שבתוכה, משום שנאמר "ואת כל שללה תקבוץ", וקדשים הם שלל שמים ולא "שללה".
ובכל זאת אם היו אלו קדשי מזבח קרבנות של אנשי העיר ואפילו עולות ושלמי נדבה, [161] אי אפשר להקריבם על גבי המזבח משום שנאמר "זבח רשעים תועבה", אלא ימותו שכונסים אותם לכיפה ומאכילים אותם שעורים עד שכריסם מתבקעת.
ורק אם הם קדשי בדק הבית, יפדו כשאר קדשי בדק הבית, ולאחר פדייה הם יוצאים לחולין ומותרים באכילה.
והוינן בה: קדשי מזבח אמאי ימותו!? הרי כיון דאיקטול, לאחר שנהרגו אנשי עיר הנדחת כדין הויא להו כפרה, נתכפר להם עונם, [162] והקרבן כבר אינו "זבח רשעים", ואם כן, וליסקו לגבוה, מדוע שלא יקריבום על המזבח?
לאו, האם לא משום דאמרינן הואיל ונדחו הקרבנות מהקרבה קודם שנהרגו בעליהם ידחו לעולם.
וראיה לרבי יוחנן.
ודוחה הגמרא את הראיה: אמר ליה אביי לרב יוסף: מי סברת שמי שמת מתוך רשעו הויא ליה כפרה על ידי המיתה בלבד, עד שאתה אומר שאנשי עיר הנדחת ודאי נתכפר להם במיתתם?
אין הדבר כן אלא מי שמת מתוך רשעו, לא הויא ליה כפרה! ואם כן אין ראיה לרבי יוחנן מקרבנות אנשי עיר הנדחת משום שגם לאחר שנהרגו הבעלים עדיין הקרבן פסול משום "זבח רשעים תועבה". [163]
דתני רב שמעיה: יכול הייתי לומר כי מה שנאמר שכהן מותר לו ליטמא לקרוביו שמתו, אפילו פירשו אבותיו של הכהן מדרכי ציבור, כגון שנעשה אביו מומר יטמא לו?
תלמוד לומר "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרוב אליו". ודרשינן מ"בעמיו", שרק בעושה מעשה עמיו, אז יטמא לשארו, אבל אם הוא רשע, לא יטמא אפילו לשארו. [164]
הרי שהמיתה אינה מכפרת לרשע אם לא חזר בתשובה.
אמר ליה רבא: מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו? [165]
מת מתוך רשעו, כיון דכי אורחיה קמיית שמת בצורה טבעית לא הויא ליה כפרה ולכן לא יטמא הכהן לאביו הרשע שמת כדרכו.
אבל נהרג מתוך רשעו כגון אנשי עיר הנדחת כיון דלאו כי אורחיה מיית, הויא ליה כפרה.
תדע שכך הוא דכתיב בתהלים [עט] "מזמור לאסף, אלהים באו גויים בנחלתך טמאו את היכל קדשיך שמו את ירושלים לעיים נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ".
מאי "עבדיך" ומאי "חסידיך" מה ההבדל ביניהם? לאו האם ההבדל אינו ש"חסידיך" הם חסידיך ממש, ואילו "עבדיך" הם הנך דמחייבי דינא דמעיקרא שבחייהם היו רשעים וכיון דאיקטול ולאחר שנהרגו על ידי הגויים קרי להו "עבדיך". [166]
הרי שמי שנהרג מתוך רשעו יש לו כפרה.
הערות
[148] ולא עבר על מצות כיבוד אב משום שנאמר "ונשיא בעמך לא תאור" שאינו חייב לכבדו אלא בעושה מעשה עמך ולא כשהוא רשע. רש"י.
[149] לכאורה קשה, למה לא תירץ כאן כמו לעיל שלא ניחא להו לצדיקים להתכבד ברשעים? יש לומר שמלך שאני שכל ישראל רוצים להתכבד בו. ועוד שאף אם אינם רוצים להתכבד ברשעים, מכל מקום, אינם רוצים להתבזות בכגון גרירה על מטה של חבלים שהוא בזיון לחיים. הרי"ף בעין יעקב.
[150] לכאורה קשה, מזה גופא אפשר להוכיח שיקרא דשכבי הוא, שהרי לפי המסקנא נפשטה האיבעיא רק מזה שסימן יפה למת שיש לו כפרה בכך שלא נקבר, והרי זה ממש כמו שנאמר כאן שהיה לו כפרה בכך שנגרר על מטה של חבלים? תירץ בתוס' הרא"ש שמכאן ראיה שמלך שאני שלגביו ודאי הוא בזיון כשלא נוהגים בו בכבוד הראוי וכפי שנתבאר בהערה 143. ובתורת חיים מתרץ, שכל הספק בהספד אם הוא יקרא דחיי או דשכבי זה רק בחלילים ומקוננות אבל גרירה על מטה של חבלים ודאי שזה בזיון גם למת, והגמרא פושטת שאם גרירת חבלים אין בה משום בזיון לחיים כל שכן שהבאת חלילים ומקוננות אינה לכבוד החיים, ועל זה דוחה הגמרא שחזקיה עשה כן משום שתהא כפרה לאביו שאף אם הספד הוא יקרא דחיי מכל מקום, גרירה על מטה של חבלים יש בה בזיון גם למת ולכן היא מכפרת עליו. [וצריך לומר לפי זה כפירוש התוס' בהערה 136 שסימן יפה שלא נקבר היינו שלא נקבר כהלכה, ולא שלא נקבר לגמרי שאם כן גם משם אין ראיה]. והנצי"ב מתרץ, שלכן כתב רש"י שחזקיה ביזה את אביו לעין כל כדי שילמדו אחרים מוסר מזה, נתגלגל על ידו זכות לאחרים ולכן היה לו כפרה.
[151] יש מהראשונים שביארו שאין הכוונה שלא נספד כלל שהרי זו מדת הרשעים כמו שנאמר "לא יספדו ולא יקברו" אלא שלא נספד כהלכה וכמו שביארו בתוס' לגבי "לא נקבר" שלא נקבר לפי כבודו ראה הערה 136. והר"ן מפרש שלא נספד היינו שלא נספד כלל אלא שיש הבדל שלגבי רשעים מניעת ההספד הוא אמנם עונש לבזותם אך אינו מספיק בכדי למרק את עונותיהם, אך לגבי אדם בינוני הוא סימן יפה כשלא נספד משום שהעונש הזה מכפר לו.
[152] וגם נפשטה האיבעיא הקודמת שקבורה משום בזיונא, שהרי נאמר גם שסימן יפה לו שלא נקבר, ואם קבורה משום כפרה איך יתכן שיהא סימן יפה לו שלא יקבר ולא יהא לו כפרה, אלא ודאי הוא משום בזיונא והיינו בזיון המת, ובזה שלא נקבר ונתבזה יש לו כפרה. ומה שאמרו לעיל לפי הצד משום בזיונא שהמת אינו יכול לצוות שלא יקברוהו היינו משום שכיון שיש בזה בזיון למת כל שכן שהוא בזיון לחיים שרואים אותו מתבזה ולכן אינו יכול לגרום להם בזיון. יד רמה.
[153] וכן צדיק בינוני אין קוברין אותו אצל חסיד גמור ומופלג כדמוכח בכמה מקומות בש"ס. רמב"ן בתורת האדם.
[154] הקשה בשאגת אריה החדשות [יז] מה הראיה מכאן דלמא לכן הוא חי משום שהיה קבור בתוך קבר אלישע עצמו כמו שנאמר "ויגע האיש בעצמות אלישע" ובאופן כזה אסור גם בצדיק אצל צדיק שהרי צריך להרחיק בין מת למת ששה טפחים? ותירץ, שמכאן ראיה שהאיסור לקבור שני מתים יחד הוא רק כשקוברים אותם על מנת שלא לפנותו לעולם אבל אם קוברים אותם רק לפי שעה אין צריך להרחיק ביניהם. והדבר ידוע שבדורות הראשונים היה מנהגם לקבור את המת לזמן מה עד שיתעכל הבשר, ואחר כך היו מלקטין את העצמות וקוברים אותם בקברי אבותם במערות וכוכים, ואותו היום היה נקרא "יום ליקוט עצמות". והיה משמע לגמרא שאותו האיש נקבר שם רק לפי שעה עד שיתעכל הבשר, שהרי נאמר "ויגע האיש בעצמות אלישע" ולא נאמר "ויגעו עצמות האיש בעצמות אלישע" משמע שלא נתעכל הבשר של האיש. ולכן רק בגלל שאין קוברים רשע אצל צדיק אפילו בהרחקה לכן נעשה נס שנתגלגל עד שנגע באלישע ועל ידי נגיעתו קם לתחיה. ולא קשיא למה היה צריך נגיעה ולא יכל להחיותו מרחוק, שהרי גם להחיות את בן השונמית היה צריך לנגוע בו.
[155] בסנהדרי קטנה הקשה, מה הראיה מחומרת העונש לגבי חומרת העבירה והרי מצינו שרוצח מיתתו בסייף ואילו מחלל שבת הוא בסקילה, ורציחה ודאי עבירה חמורה יותר מחילול שבת שהרי היא משלש עבירות שיהרג ואל יעבור? וראה שם מה שתירץ.
[156] בסנהדרי קטנה כתב הטעם שנקט רבי יוחנן חטאת דוקא ולא קרבנות אחרים משום שבכל הקרבנות הדין הוא שאם הקריבו אותם שלא לשם בעליהם הם כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה מלבד חטאת שפסולה שלא לשמה. ולכן לא נקט קרבנות אחרים שבהם לא שייך דיחוי שהרי אפשר להקריבם גם כשהבעלים מומר לשם בעלים אחרים ויוכשרו. וראה שם שיישב את הגמרא דלהלן שמוכיחה מעיר הנדחת והרי שם מדובר בקרבנות אחרים ולא בחטאת שהרי חטאת שמתו בעליה אזלא למיתה, ואם כן לא שייך בהם דיחוי.
[157] הגמרא בחולין [ה א] דורשת מהפסוק שאין מקבלין קרבן ממומר. רש"י. [לקמן הבאנו בפנים מפסוק "זבח רשעים תועבה", וראה רש"ש ומשנה למלך הלכות שגגות פרק ג, וראה עוד ר"ן].
[158] רבי יוחנן לשיטתו שסובר דיחוי מעיקרא הוי דיחוי היה יכול להשמיענו רבותא יותר גדולה שאפילו הפריש את הקרבן כשכבר היה מומר הוא נדחה, אף על פי שהוא דחוי מעיקרא, שהוא דיחוי יותר קל, שהרי יש אמוראים הסוברים שלא הוי דיחוי כלל? אלא שאורחא דמילתא נקט שהמומר אין דרכו להפריש קרבן לכן נקט שהמיר לאחר שהפריש את הקרבן. ועוד משום שלגבי נשתטה לא היה יכול להשמיענו רק שהפריש ואחר כך נשתטה שהרי שוטה שהפריש קרבן אין ההקדש חל כלל. תוס' ד"ה אכל.
[159] ששוטה אינו בר כפרה שנאמר "יקריב אותו לרצונו". רש"י.
[160] אינו דומה ממש לישן שהרי ישן ראוי להקריב עליו קרבן אפילו כשהוא ישן, וראיה לכך מהמשנה בגיטין שהשולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ואין חוששין שמא הוא ישן עתה. אלא כוונת הגמרא שגם אילו ישן לא היה ראוי להקרבה אין עליו שם דיחוי כיון שהוא מתעורר מעצמו, כך גם שוטה מבריא מעצמו. תוס' ד"ה אימא. ורבינו יונה כתב שלעולם ישן אינו בר הקרבה, והשולח חטאתו אפשר לומר שמקריבין אותו רק בשעה שאין דרך בני אדם לישן. גם ביד רמה כתב שאין ראוי להקריב לישן קרבן עד שיעור ד"לרצונו" כתיב.
[161] בשלמא חטאות ימותו משום דהוי ליה חטאת שמתו בעליה שאזלא למיתה. יד רמה.
[162] ומה שאמרו במשנה בפרק חלק לקמן [קיא ב] שאנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא זה רק כשלא הרגו אותם אבל אם דנו אותם והרגו אותם יש להם חלק לעולם הבא. תוס' ד"ה ואמאי.
[163] הקשה ביד רמה: הרי נאמר במשנה לעיל [מג ב] שכל המומתין על ידי בית דין מתודין, וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, ואיך אפשר לומר שאנשי עיר הנדחת אין להם כפרה אף לאחר מיתה? יש לומר שאותה משנה יש לפרש שהכוונה לעולם הבא אחר תחיית המתים, ואביי מדבר כל זמן שהם מתים. יד רמה. גם המנחת חינוך מקשה כן [מצוה שסד כט] שבשלמא לרבא ושאר האמוראים דלהלן אפשר לומר שהתשובה לבד אינה מכפרת בעבירות חמורות כאלו רק ביחד עם המיתה והקבורה או עיכול הבשר אבל לאביי איך יתכן שלא יתכפר לעולם על ידי המיתה שהרי עשו תשובה? ותירץ, שבאמת התשובה מכפרת אבל רק תשובה גמורה, וזה רק קמי שמיא גליא אם הוא באמת עשה תשובה גמורה אבל אנחנו איננו יודעים מה שבלבו, ואף שאנחנו אומרים לו שיתודה ויעשה תשובה מכל מקום, כיון שהיה רשע עד עתה אם כן שמא אינו מתחרט באמת בלבו. והמשנה אומרת רק שיתנו לו עצה טובה שיתודה קודם מיתתו וישוב באמת ויתכפר לו, אך אנחנו לא יודעים אם עשה כן באמת. ולכן סובר אביי שלמעשה אין להקריב את קרבנות עיר הנדחת כי שמא לא עשו תשובה גמורה ועדיין הוא זבח רשעים. ולכן גם אין קוברים אותו בקברי אבותיו כיון שהוא מוחזק כרשע ועל התשובה איננו יודעים אם עשה כדין אם לא, והמיתה עצמה הרי אינה מכפרת. וראה להלן בהערה 169.
[164] צריך לומר שהברייתא אינה דורשת מהייתור של "בעמיו" [שהוא בא לדרשא אחרת] אלא ממשמעות הכתוב. שאם היה "בעמיו" מיותר לדרשא זו, הראיה שלא נתכפר להם שהרי אפילו נתכפר להם במיתתם גזירת הכתוב הוא שלא יטמא רק למי שעשה מעשה עמיו בחייו שאם היה מועיל גם מה שהמיתה מכפרת אם כן על מה בא הכתוב והרי תמיד המיתה מכפרת. סנהדרי קטנה.
[165] רש"י. משמע שאם עשה תשובה ודאי מכפרת לו המיתה, וראה הערה 163.
[166] ולכן כתוב אצל "עבדיך" "מאכל לעוף השמים" שהרי אמרו בכתובות [ל א] שאף על פי שבטלו סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו, ויש מחייבי מיתות בית דין שהם בסקילה. וכל הנסקלין נתלין, והיינו מאכל לעוף השמים ולא לחיתו ארץ. מהרש"א.
גמ'. וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא משום דאיהו דחה נפשיה בידים. אבל האי, דממילא קא דחי אימא כישן דמי.
ונראה לבאר דהוה אמינא דשוטה אינו מופקע מקרבן כמו מומר אלא שאי אפשר לעשות מעשה הקרבה לשוטה משום דבעינן הקרבה לדעתו ורצונו, אולם הו"א דשוטה כישן דמי ולא הוי נדחה. וקמ"ל דיש הפקעה בגברא דשוטה שאינו בר הבאת קרבן, וכשנעשה שוטה נפסל הקרבן והואיל ונדחה נדחה.
גמ'. אמר עולא אמר רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו, הואיל ונדחה ידחה.
ופרש"י (בד"ה הואיל ונדחה) וז"ל הקרבן כשהמיר דתו דאין מקבלין קרבן מן המומרים, כדתניא מעם הארץ פרט למומר, בשחיטת חולין (דף ה:) וכו' עכ"ל. ועיין בסוגיא בחולין (דף ה:) וז"ל מעם הארץ פרט למומר, ר"ש בן יוסי אומר משום ר"ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ואמרינן מאי בינייהו, ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו חדא בחטאת, וחדא בעולה. וצריכי דאי אשמעינן חטאת, משום דלכפרה הוא, אבל עולה דדורון הוא אימא לקבל מיניה, ואי אשמעינן עולה, משום דלאו חיובא הוא, אבל חטאת דחיובא הוא אימא לקבל מיניה, צריכא עכ"ל. והנה נחלקו ת"ק ור"ש מהו המקור שאין מקריבין קרבן של מומר, דלת"ק ילפינן מקרא מעם הארץ פרט למומר, ולר' שמעון מקרא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם דהשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ואינו שב מידיעתו (מומר) אינו מביא קרבן על שגגתו. ובגמ' איתא דנפ"מ בינייהו במומר לאכול חלב שהביא קרבן על הדם, ופרש"י (בד"ה והביא קרבן על הדם) וז"ל ששגג בו ואילו היה יודע שהוא דם לא היה אוכלו לת"ק מומר שמו ולא מקבלינן מיניה ולר"ש שב מידיעתו הוא בדם ומקבלינן מיניה עכ"ל. ונראה דלת"ק מומר לדבר א' מופקע בתורת גברא מהבאת קרבן חטאת, ולכן אף אם שגג באכילת דם אינו מביא חטאת על הדם מכיון דחל בו שם מומר, והגברא דמומר מופקע מהבאת קרבן חטאת. ואילו לר"ש אין הגברא דמומר מופקע מחטאת אלא דחסר בשגגה שלו משום שאינו שב מידיעתו, ומשו"ה מומר לחלב אינו מביא חטאת על החלב דחסר בשגגתו מכיון דאינו שב מידיעתו, אבל מביא קרבן על הדם דלגבי דם הוי שב מידיעתו ושפיר הוי שוגג על הדם.
והנה עיין בתוס' (שם ד"ה אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו) וז"ל תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתין לומר דמביא, ויש לומר דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח"כ ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו עכ"ל. ונראה לבאר דברי התוס' שתירצו דבעינן דרשה למעט אינו שב מידיעתו כגון שהיה מזיד בשעת מעשה העבירה ואח"כ עשה תשובה, דהו"א שמביא קרבן משום דזבח רשעים תועבה הוא דין בהקרבה – כלומר שאין מקריבין קרבן של רשע, אמנם אם עשה תשובה לפני ההקרבה הו"א שמקריבין את קרבנו מכיון דתו לא הוי זבח רשעים, ואע"פ שבשעת מעשה העבירה לא היה שב מידיעתו, וקמ"ל הדרשה דשב מידיעתו שאין מקריבין קרבן על מעשה עבירה שנעשתה במזיד, דחטאת באה על השגגה ואי לא היה שב מידיעתו בשעת מעשה העבירה יש חסרון בשגגה המחייב קרבן חטאת. ויש לעיין למה הקשו התוס' את קושייתם רק לר"ש דדריש מקרא דבעינן שב מידיעתו, דלכאורה הו"ל להקשות נמי לת"ק דדריש מעם הארץ פרט למומר למה לי קרא תיפוק ליה דאין מקריבין קרבן של מומר משום דכתיב זבח רשעים תועבה. ולכאורה אין לתרץ כמו שתירצו התוס' דשב מידיעתו הוי דין בחלות שם שגגה ובמעשה העבירה המחייב חטאת, ואילו מעם הארץ פרט למומר הוא דין בגברא שאין מביאין קרבן של מומר, וצ"ע א"כ למה לי קרא דמעם הארץ פרט למומר תיפוק ליה משום דזבח רשעים תועבה. וי"ל דדין זבח רשעים תועבה אינו דין שהגברא מופקע מהבאת קרבן, אלא חל דין שאין הבאת הקרבן עולה בשבילו ואינו מתכפר בהבאת הקרבן, דכפרה תלויה בתשובה, ואם הוי רשע ולא עשה תשובה אין הקרבן מכפר בשבילו, אך אין הגברא מופקע מהבאת קרבן. משא"כ דין מעם הארץ פרט למומר בא ללמד שהגברא דמומר מופקע מהבאת קרבן. ונפ"מ אם בשעת מעשה העבירה היה מומר, דלת"ק הדרשה דמעם הארץ מפקיעו מחיוב קרבן, ואילו דין זבח רשעים תועבה תלוי באם הוי מומר בשעת ההקרבה, ואי היה מומר בשעת מעשה העבירה ואח"כ עשה תשובה ליכא חסרון דזבח רשעים תועבה, אך הריהו מופקע מקרבן מגזה"כ דמעם הארץ פרט למומר.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעה"ק ה"ד) וז"ל ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל, אפילו העולה שמקבלין אותה מן הגוי אין מקבלין אותה מן המומר הזה שנא' אדם כי יקריב מכם מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר, אבל אם היה מומר לשאר עבירות מקבלין ממנו כל הקרבנות כדי שיחזור בתשובה, היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. כיצד כגון שהיה רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתיאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין אותה ממנו עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שגגות ה"ז) וז"ל כבר ביארנו בהלכות מעשה הקרבנות שהמומר לעבודה זרה או לחלל שבתות בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל, והמומר לעבירה משאר עבירות אין מקבלין ממנו חטאת על אותו החטא. כיצד מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאתו אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה, אפילו היה מומר לאכול חלב לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו והביא קרבן אין מקבלין ממנו, שמשאכל בזדון בין להכעיס בין לתיאבון הרי זה מומר. היה מומר לאכול חלב ושגג ואכל דם מקבלין ממנו כמו שביארנו עכ"ל. ולפום ריהטא נראה דהרמב"ם פסק כר"ש דמומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם, אך צ"ע דהרמב"ם אינו מזכיר את טעמו דר"ש דצריך שיהיה שב מידיעתו להתחייב בחטאת, אלא פסק בסתם שמומר לאותו דבר אינו מביא חטאת על אותו דבר אבל על חטא אחר מביא חטאת, ובפ"ג מהל' מעה"ק (ה"ד) הביא את הדרשה דמכם להוציא את המומר ולא הזכיר טעמו דר"ש.
ונראה דהרמב"ם מחלק בין קרבן עולה לחטאת, דבעולה ס"ל דרק אם הוא מומר לכהת"כ וכגון מומר לחלל שבת או עובד ע"ז הוי מומר ואין מקבלין ממנו קרבן כלל, משא"כ בחטאת אף אי הוי מומר לעבירה אחת אזי אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. ונראה דהרמב"ם מפרש דר"ש נמי מודה לת"ק דמומר אינו מביא קרבן חטאת משום דיסוד החיוב של קרבן חטאת הוי מעשה עבירה בשגגה דכתיב "נפש אחת מעם הארץ כי תעשה בשגגה", ואי הוי מומר פקע מיניה חלות שם שגגה. והמחלוקת בין ר"ש לת"ק הוא בשיעור המומרות שמפקיע חלות שם שגגה לענין חטאת, דת"ק סובר שאם עבר על עבירה אחת במזיד אזי חל בגברא חלות שם מומר והרי הוא מופקע לגמרי מהבאת קרבן חטאת, דחיוב קרבן חטאת תלוי במעשה עבירה בשגגה, ות"ק סובר דמאחר דחל בגברא שם מומר משום שעושה עבירה מסוימת במזיד אזי פקע מיניה שם שגגה בכהת"כ, ולא חשיב מעשה העבירה כעבירה בשגגה כי דין מומר שבו מפקיע שם שגגה, ולכן אליבא דת"ק מומר לדבר אחד אינו מביא חטאת אפילו על עבירה אחרת. משא"כ ר"ש סובר דחיוב חטאת תלוי בכל עבירה ועבירה אי הוי שב מידיעתו על אותה עבירה או לא, ולכן אף אם הוא מומר לחלב לא חשיב מומר לדם, ושפיר נחשבת אכילת דם לעבירה בשגגה המחייבת קרבן חטאת. אולם חיוב קרבן עולה אינו תלוי בעבירה בשגגה אלא יסוד הדין הוא דהגברא דמומר אינו בר הבאת קרבן, והרמב"ם סובר דרק אם חל בגברא חלות שם מומר דכהת"כ אזי הוי מומר שמופקע מהבאת קרבן, דבמומר לכהת"כ חל חלות שם מומר בגברא, וכדמצינו דין מומר בהל' שחיטה. ולכאורה נפ"מ בשבועת הפקדון ובשפחה חרופה דמביאין חטאת על מזיד כשוגג ואין החטאת תלויה בשגגה, דאזי י"ל שדין החטאת שוה לעולה ורק מומר לכהת"כ כמחלל שבת בפרהסיא מופקע מחטאת דשפחה חרופה ומחטאת דשבועת הפקדון. ונראה דלהרמב"ם ישנן ב' דינים: א) דין הפקעה בגברא - דמומר אינו בר הבאת קרבן, ודין זה חל דוקא במומר לכהת"כ כמחלל שבת בפרהסיא ועובד ע"ז דחל חלות שם מומר בגברא וכדמצינו בדין מומר בהל' שחיטה, ב) יש דין מסוים בקרבן חטאת שמומר לאותה עבירה אינו מביא חטאת על אותה עבירה, דמכיון דהוי מומר לאותה עבירה חל הפקעה בחלות שם שגגה, דלא חשיב עבירת מומר לעבירה בשגגה.
ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שגגות ה"ח) וז"ל מי ששגג והפריש חטאתו ואחר כך נעשה מומר וחזר בתשובה או נשתטה וחזר ונשתפה אע"פ שנדחה הקרבן בינתים הרי זה חוזר ונראה שאין בעלי חיים נדחין וכו' עכ"ל. ומבואר מהרמב"ם דאם עבר עבירה בשוגג ואח"כ נעשה מומר אין מביאין את קרבנו עד שיחזור בתשובה, והנה יל"ע דאם כוונתו שאח"כ נעשה מומר היינו שנעשה מומר לכהת"כ אזי ניחא שאין מבאין את קרבנו אם לא עשה תשובה משום דמומר לכהת"כ מופקע בתורת גברא מהבאת קרבן וכדפסק הרמב"ם לגבי קרבן עולה (וכדנתבאר לעיל). אולם אי מיירי שנעשה אח"כ מומר לאותה עבירה (ולמשל כגון שאכל חלב בשוגג ואח"כ נעשה מומר לאכילת חלב) לכאורה צ"ע אמאי אין מבאין את החטאת עד שיעשה תשובה, והרי יסוד הדין במומר לאותה עבירה הוא דחל הפקעה בחלות שם שגגה של מעשה העבירה, ואילו כאן כשנעשתה העבירה היה שוגג ורק אח"כ נעשה מומר לאותה עבירה, והרי הקרבן הופרש על מעשה עבירה בשגגה, ולמה אי אפשר להקריבו אא"כ חזר ועשה תשובה. ולכאורה מוכח דמיירי שאח"כ נעשה מומר לכהת"כ דחל חלות שם מומר בגברא שאינו בר הבאת קרבן, ומשו"ה כל זמן שלא עשה תשובה אין מקריבין את חטאתו.
גמ'. היו בה קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו.
ופרש"י (בד"ה היו בה קדשים, וד"ה קדשי בדק הבית) וז"ל בעיר הנדחת אינן נשרפין עם שללה, דכתיב (דברים יג) שללה ולא שלל שמים, ומיהו מיקרב לא קרבו משום דכתיב (משלי כא) זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הן ואפילו עולות ושלמים נדבה ימותו. קדשי בדק הבית יפדו כשאר בדק הבית, והפודה אותם יאכלם, שהרי לא נאסרו דלאו דידהו הוו, ומדקתני ימותו שמע מינה משום דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהן הוא, דמומר לעבודה זרה לא מקבלינן שום קרבן מיניה כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין ה, ב) עכ"ל. והנה עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם הי"ג) וז"ל ההקדשות שבתוכה קדשי מזבח ימותו זבח רשעים תועבה, קדשי בדק הבית יפדו ואחר כך שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים היה ולא חל עליו איסור עכ"ל. ומבואר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד בקדשי בדק הבית שבעיר הנדחת דלרמב"ם יפדו ואח"כ שורפין אותן, ואילו הראב"ד סובר דלא חל עלייהו איסור עה"נ כלל דשלל שמים הן ויפדו ואח"כ יאכלו (וכש"כ רש"י בסוגיין), וצ"ע בשיטת הרמב"ם. ותירץ הכס"מ (שם) וז"ל וי"ל דסבירא ליה לרבינו דבהמת עיר הנדחת מיקרו ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליו מיד איסור עיר הנדחת ולפי זה לא קאי ואח"כ שורפין אלא אקדשי בדק הבית עכ"ל. ומשמע מדברי הכס"מ דלא חל על קדשי בה"ב חלות איסור עיר הנדחת דאריא דהקדש רביע עלייהו, ולאחר שנפדו ופקע מהן דין הקדש אזי חל עלייהו איסור עיר הנדחת וחייבין בשריפה. אמנם קודם פדיון ליכא עלייהו איסור הנאה דעיר הנדחת, דלא חל איסור עיר הנדחת בקדשי שמים. ויש להעיר דלפ"ד הכס"מ צ"ע למה כתב הרמב"ם שצריך לפדותן ואח"כ שורפין אותן, והרי לפני פדיון לא חל עלייהו איסור עה"נ ודין שריפה כלל, וא"כ אמאי צריכין לפדותן בכדי שיחול עלייהו איסור עיר הנדחת וחיוב שריפה. וביאר הגר"מ זצ"ל דשיטת הרמב"ם היא דאף לפני פדיון חל על קדשי בדק הבית איסור עיר הנדחת, אלא דלא שייך לקיים בהן דין שריפה קודם פדיון, דהגזה"כ ד"שללה ולא שלל שמים" ממעט קדשי בדק הבית מקיום מצות שריפה שאין שורפין אלא "שללה" ולא "שלל שמים". אולם לענין חלות דין עיר הנדחת אף בקדשי שמים חל חלות שם ודין עיר הנדחת משעת גמר דין, ומשו"ה פסק הרמב"ם שצריך לפדותן ואח"כ שורפין אותן מאחר דחל עלייהו חלות דין עיר הנדחת ודין שריפה משעת גמר דין.300
ועיין ברש"י ד"ה היו בה קדשים וז"ל בעיר הנדחת אינן נשרפין עם שללה, דכתיב (דברים יג) שללה ולא שלל שמים, ומיהו מיקרב לא קרבו משום דכתיב (משלי כא) זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הן ואפילו עולות ושלמים נדבה ימותו עכ"ל. ומבואר דלרש"י קדשי מזבח ימותו משום שא"א להקריבם דזבח רשעים תועבה. אמנם נראה דלפי"ד הגר"מ זצ"ל בשיטת הרמב"ם הטעם דקדשי מזבח ימותו הוא משום דחל עלייהו איסור עיר הנדחת ודין איבוד משעת גמר דין, דאף בקדשים חל איסור ודין עיר הנדחת אלא שא"א לקיים בם מצות שריפה, דכתיב "ואת כל שללה תקבוץ ושרפת" דקיום שריפה אינו אלא ב"שללה" ולא ב"שלל שמים". משא"כ רש"י ס"ל כשיטת הראב"ד דהגזה"כ דשללה ולא שלל שמים מפקיע חלות שם ואיסור עיר הנדחת משלל שמים, וא"כ צ"ע למה א"א להקריב קדשי מזבח של אנשי עיר הנדחת, ועל כרחך הטעם הוא משום דזבח רשעים תועבה.
והנה יש להעיר למה צריך מיעוט מיוחד למעט קדשי בדק הבית מדין עיר הנדחת, דתיפוק ליה דלא שנא מפקדון של איש מעיר אחרת שנמצא ברשותו של א' מאנשי עיר הנדחת דבודאי אין טעון שריפה דלא הוי ממון אנשי עיר הנדחת, וה"נ נימא דקדשי בדק הבית דהוי ממון הקדש אינו אסור באיסור עיר הנדחת. וי"ל דדוקא ממון בעלים של איש אחר שאינו מעיר הנדחת אלא מעיר אחרת הריהו מופקע מאיסור עיר הנדחת, משא"כ קדשי בדק הבית דהוי ממון הקדש וקנינו, סד"א דחלות שם בעלים דרשות גבוה אינו מפקיע איסור עיר הנדחת, ולכן צריך מיעוט למעט קדשי בדק הבית מדין עיה"נ.
ויש להביא ראייה לדברי הגר"מ זצ"ל דהגזה"כ דשללה ולא שלל שמים אינה ממעטת קדשי בדק הבית מחלות איסור עיר הנדחת, אלא דממעט שלל שמים מקיום דין שריפה, דעיין בגמ' לקמן (דף קיג.) דשיטת ר"א היא עיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת דכתיב "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל" והיכא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב "לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ועיין ברש"י לקמן (דף קיג. ד"ה דכתיב) וז"ל ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וגו' וסמיך ליה לא תעשון כן לה' אלהיכם, ובמזוזה הואיל וכתיב בה אזכרות אי אפשר לשריפה משום קרא דלא תעשון כן ואנן בעינן שללה וליכא דהאי שלל שמים הוא עכ"ל. ונראה לבאר דאין הפטור מחמת הלאו ד"לא תעשון כן לה' אלוקיכם" גרידא, דא"כ נימא דעדל"ת וידחה מצות שריפת שלל עיר הנדחת את האיסור דלא תעשון כן לה' אלוקיכם, אלא נראה דמזוזה הוי בכלל "שלל שמים", ד"שלל שמים" כולל ב' ענינים - ממון הקדש – וכגון קדשי בדק הבית, ו"שלל שמים" כולל נמי חפצי קדושה שנתקדשו בשם ה' כסת"ם. ונראה דהאיסור ד"לא תעשון כן לה' אלוקיכם" הוי גילוי דמזוזה היא בכלל "שלל שמים". ולר"א עיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנדחת מאחר דא"א לקיים מצות שריפה בשלל שמים, דהגזה"כ ד"שללה" ולא "שלל שמים" ממעט שלל שמים מקיום דין שריפה (וכדביאר הגר"מ זצ"ל בשיטת הרמב"ם), ואין העיר נעשית עיר הנדחת אליבא דר"א אא"כ יכול לשרוף את כל שללה, ואם יש בה אפילו מזוזה אחת דאינו יכול לקיים בה מצות שריפה פקע מהעיר דין עיר הנדחת.301
אמנם יש לעיין מ"ש מזוזה אליבא דר"א שמצילה את כל העיר ואילו בהמת קדשי בדק הבית אינה מצלת את כל העיר. ולפי"ד הגר"מ זצ"ל י"ל דבאמת חלות שם שלל שמים אינו מפקיע חלות איסור עיר הנדחת מלחול, ומעיקר הדין חל חלות דין עיר הנדחת בין על המזוזה שבעיר ועל בהמת קדשי בה"ב, אלא דאי אפשר לקיים בהו דין שריפה, דנתמעטו מקיום דין שריפה מגזה"כ דשללה ולא שלל שמים. אמנם בקדשי בדק הבית שפיר יכול לקיים דין שריפה ע"י שיפדה אותן ואח"כ ישרפו, משא"כ במזוזה דא"א לשורפה לעולם דכתיב לא תעשון כן לה' אלוקיכם, וע"כ ר"א סובר שאם יש בה מזוזה היא מצילה את כל העיר.
גמ'. והוינן בה כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה.
יש לעיין דקיי"ל דכל המומתין מתודין (מג:) ולכאורה אף אנשי עיר הנדחת בכלל זה, וא"כ לכאורה מיירי שעשו תשובה לפני שהומתו, וקיי"ל דתשובה מכפרת, וא"כ מדוע מקשה הגמ' דכיון דאיקטול הוי להו כפרה במיתה ואמאי קיי"ל דקדשי מזבח ימותו דליקרבו מכיון שנתכפרו במיתה, דתיפוק"ל דנתכפרו מחמת שעשו תשובה לפני שהומתו. ונראה דמבואר מכאן דיש ב' דינים בחלות שם רשע שבגברא: א) חל חלות שם רשע מחמת מעשה העבירה, ב) חל חלות שם רשע מחמת עצם גמר הדין בב"ד. ונראה דחלות שם רשע שחל מחמת גמר הדין לא פקע עד שיתקיים גמר הדין ויענש, משא"כ חלות שם רשע שחל מחמת מעשה העבירה פקע ע"י תשובה. ויש להביא ראייה לכך דעיין ברמב"ם (פי"ב מהל' עדות ה"ד) וז"ל כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בבית דין חוזר לכשרותו עכ"ל, וכתב הכסף משנה שם ומצאתי בנוסחת רבינו בספרים ישנים מאד שגורסים כך כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חזר לכשרותו, וכן היא גירסת סמ"ג, ומ"מ נראה לי שגירסתנו יותר אמיתית שביאר רבינו משפט הנפסל מחמת עבירה שחייבין עליה מלקות בין אם הדין נותן להלקותו או שלא להלקותו, ולפי הגירסא האחרת לא ביאר דין הנפסל בעבירה שחייבין מלקות ואין הדין נותן להלקותו. ובפרק שני מהל' טוען ונטען (ה"י) כתב דאם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה, וביאור דבריו שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות עכ"ל. ומבואר מדברי הכס"מ דהנפסל לעדות מחמת שנתחייב מלקות אינו חוזר לכשרותו עד שילקה ויעשה תשובה, ותשובה לחוד לא סגי להפקיע מיניה שם רשע ולהכשירו לעדות. וחזינן דחלות שם רשע שחל מחמת גמר הדין לא פקע עד שיתקיים הדין ויענש בב"ד, וי"ל דמשו"ה דקדקו בגמ' להקשות "כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה", דע"י מיתת ב"ד פקע מעלייהו חלות שם רשע, ותו לא הוי זבח רשעים תועבה.
300 ועיין בחידושי הגר"מ הלוי (פ"ד מהל' עכו"ם הי"ג) שהאריך לבאר יסוד זה. ועיי"ש דביאר הגר"מ זצ"ל דמהא דס"ל להרמב"ם דפודין קדשי בה"ב שבעיר הנדחת ואח"כ שורפין אותן מוכח דחל חלות דין אסה"נ דעיה"נ על קדשי בדק הבית דעיר הנדחת וחייבים לפדותם כדי לקיים בהו מצות שריפה. ולכאורה מוכח מזה דשייך לפדות הקדש שאסור בהנאה ואינו שוה ממון כלל, דדין פרוטה בפדיון הקדש הוא דין בכסף הפודה ולא בהקדש הנפדה, דאפשר לפדות הקדש שאינו שו"פ שאסור בהנאה על פרוטה. ועוד יש להוכיח מהא דפסק הרמב"ם דתרומה ביד כהן בעיה"נ ירקבו דנתפס באיסור הנאה אלא דא"א לקיים בה מצות שריפה , דתרומה הוי בכלל שלל שמים שאינה נתפסת במצות שריפה ואע"פ שנאסרה בהנאה מדין נכסי עיה"נ. וה"ה בקדשי בה"ב שנאסרו באיסור הנאה דעיה"נ אלא שא"א לקיים בהם מצות שריפה, ומשו"ה חייבים לפדותם ואח"כ לשורפם.
301 ועיין בחידושי הגרע"א זצ"ל (סנה' דף קיג.) ובערוך לנר שם ד"ה ר"א אומר.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
211ימים לסיום הש״ס