סנהדרין קא ע"א

דף קא - א

רבי יהושע בן לוי אמר: "כל ימי עני רעים" - זה  שדעתו קצרה. שנותן אל ליבו את כל דאגות חבירו, ודואג על כל מה שעתיד לבוא עליו ^[548].

"וטוב לב משתה תמיד" - זה שדעתו רחבה, שאינו שם כל כך את הדאגות אל ליבו.

ואמר רבי יהושע בן לוי: כתוב: "כל ימי עני רעים". ויש לתמוה: והאיכא שבתות וימים טובים, שאף עני מרוד אוכל בהם מעדנים! ^[549]

אלא, הטעם שאף שבתות וימים טובים שלו רעים - היינו כדברי שמואל.

דאמר שמואל: שינוי וסת [רגילות], שאוכל יותר ממה שהוא רגיל - תחלת חולי מעיים הוא. ששינוי זה גורם לו לחלות במעיו.

ולכן גם שבתותיו של העני רעים, כי זה שהוא אוכל מעדנים, שאינו מורגל בהם בימות החול, גורם לו חולי מעיים.

תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים, ועושה אותו כמין זמר ^[550], דהיינו, שאינו קורא את הפסוק לפי הטעמים, אלא בנגינה אחרת. ואף שעיקרו שיר הוא, אסור לעשותו כמין שיר ^[551].

וכן הקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו, דהיינו, שעושה משתה של חול, וקורא פסוקים בקול רם, לשחוק בהם עם בני המשתה -

מביא רעה לעולם. [אבל אם אומר ביום טוב פסוקים על הכוס, מעניינו של יום, מביא טובה לעולם].

והטעם, מפני שהתורה חוגרת שק ^[552], ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור, שמנגנין בו לצים! ^[553]

אמר לה הקדוש ברוך הוא לתורה: בתי, בשעה שישראל אוכלין ושותין - במה יתעסקו? ^[554]

אמרה לפניו: רבונו של עולם! אם בעלי מקרא הן - יעסקו בתורה ובנביאים ובכת ובים.

אם בעלי משנה הן - יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות.

ואם בעלי תלמוד הן - יעסקו בהלכות. ילמדו בהלכות פסח בחג הפסח, בהלכות עצרת בעצרת, ובהלכות חג בחג.

העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא: כל הקורא פסוק בזמנו, דהיינו, כפי שאמרנו לעיל, שקורא ולומד פסוקים ועניינים של פסח בפסח וכיוצא בזה ^[555] - מביא טובה לעולם. שנאמר: "ודבר בעתו מה טוב".

שנינו במשנתנו: והלוחש על המכה וכו'.

אמר רבי יוחנן: מה ששנינו שהלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא, היינו דווקא בלוחש על המכה ורוקק בה, שכך דרך המלחשים, לרקק לפני הלחש. והעושה כן אין לו חלק לעולם הבא, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה ^[556].

איתמר, רב אמר: אפילו אם רוקק, ולוחש את הפסוק "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן" לשם רפואה ^[557], אף שאין בכך הזכרת שם שמים על הרקיקה, אין לו חלק לעולם הבא ^[558].

רבי חנינא אמר: אפילו אם רוקק ולוחש את הפסוק "ויקרא אל משה", שאין בו שם שמים, ואף אינו מזכירו לשם רפואה, אלא סבור הוא להנצל בזכות דברי תורה שהוא מזכיר, אסור ללוחשו.

תנו רבנן: סכין וממשמשין בבני מעיים של חולה בשבת, ואין בכך משום רפואה, משום שהוקשה סיכה לשתיה, והרי זה מותר כשתיה.

וכן לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת כדי שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה.

וכן מעבירין כלי על גב העין הכואבת בשבת, שכן הדרך, להניח כלי מתכת על עין חולה, כדי לקררה ^[559].

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה ששנינו שמעבירין כלי על גב העין, במה דברים אמורים - בכלי הניטל בשבת, כגון מפתח סכין וטבעת. אבל בכלי שאינו ניטל, דהיינו, כלי מוקצה - אסור.

ואין שואלין בדבר שדים בשבת. שכן הדרך כשמאבדין דבר, ששואלין במעשה שדים, והם מגידים להם. ואסור לעשות כן בשבת, משום "ממצוא חפצך".

רבי יוסי אומר: אף בחול אסור לשאול בשדים, משום סכנה - וכדלהלן.

אמר רב הונא: הלכה כרבי יוסי, שאף בחול אסור.

ואף רבי יוסי לא אמרה [שאסור אף בחול] - אלא משום סכנה.

כי הא דרב יצחק בר יוסף דהיה שואל בשדים, וביקש השד להזיקו ^[560], ונעשה לו נס, ואיבלע בארזא [נבלע בארז], ולאחר מכן שוב אתעביד ליה ניסא [נעשה לו נס], פקע ארזא ופלטיה [פקע הארז, ופלטו החוצה].

תנו רבנן: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

היכי עביד?

רבי חמא ברבי חנינא אמר: משנה מהדרך שרגיל בחול. שבחול רגילים למשמש ואחר כך לסוך, ולכן בשבת משנה את הסדר, וסך - ואחר כך ממשמש.

רבי יוחנן אמר: סך וממשמש בבת אחת.

תנו רבנן: שרי ^[561] שמן [מעשה שדים ששואלין על ידי שמן], ושרי ביצים [מעשה שדים ששואלין על ידי שפופרת של ביצה] - מותרין לשאול בהן.

אלא שנמנעו מלשאול בהן - מפני שמכזבין בתשובותיהם ^[562].

דרך העושים מעשה שדים, שלוחשין על שמן שבכלי, ואין לוחשין על שמן שביד, משום שאינו מועיל.

לפיכך סכין משמן שביד, כי אין לחוש שנעשה בו מעשה שדים, ואין בו סכנה.

ואין סכין משמן שבכלי, מחשש מעשה שדים.

רב יצחק בר שמואל בר מרתא איקלע לההוא אושפיזא.

אייתי ליה מישחא במנא.

שף [סך שמן על פניו] - נפקן ליה צימחי באפיה [יצאו לו אבעבועות בפניו], מחמת כשפים.

נפק [יצא רב יצחק בר שמואל] לשוק.

חזיתיה ההיא איתתא [ראתה אותו אשה אחת], אמרה: זיקא דחמת [רוח של שד ששמו חמת] קא חזינא הכא [אני רואה כאן] על פניך.

עבדא ליה מלתא ואיתסי [עשתה בו אותה אשה דבר - ונתרפא].

אמר ליה רבי אבא לרבה בר מרי: כתיב: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רפאך". וכי מאחר שלא שם הקדוש ברוך הוא מחלה בישראל - רפואה למה? לשם מה צריך רפואה?

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: מקרא זה מעצמו נדרש. שנאמר בתחילת הפסוק: "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך". והיינו, אם תשמע לקול ה' - לא אשים עליך מחלה. ואם לא תשמע לקול ה' - אשים עליך מחלה. וזה מה שנאמר בסוף הפסוק, שאף על פי כן, אף שאשים עליך מחלה - "כי אני ה' רפאך", תהיה לך רפואה ^[563].

אמר רבה בר בר חנה: כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו.

אמר להן: חמה עזה יש בעולם [על עצמו אמר, שכעס עליו הקדוש ברוך הוא, והכביד חליו ^[564]].

התחילו הן, התלמידים, בוכין, ורבי עקיבא משחק [צוחק].

אמרו לו: למה אתה משחק?

אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: אפשר ספר תורה [כינו כך את רבי אליעזר רבם] שרוי בצער, ולא נבכה?

אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה את רבי שאין יינו מחמיץ, ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש [מתקלקל ונעשה צלול מחמת חמימות], כלומר, שהיתה הצלחה בכל מעשיו, אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו [כל שכרו] בחייו.

ועכשיו שאני רואה את רבי בצער - אני שמח, כי זו ראיה שלא קיבל את כל שכרו בעולם הזה, אלא שכרו שמור לו לעולם הבא.

אמר לו רבי אליעזר לרבי עקיבא: עקיבא! היאך אתה אומר שאני סובל מחמת עוונותי? כלום חיסרתי מן התורה כולה?!

אמר לו רבי עקיבא: לימדתנו רבינו: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ^[565].

תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר, נכנסו ארבעה זקנים לבקרו. ואלו הם: רבי טרפון, ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא.

נענה רבי טרפון ואמר לרבי אליעזר: טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים. שטיפה של גשמים - בעולם הזה. ורבי, בעולם הזה - ובעולם הבא ^[566].

נענה רבי יהושע ואמר: טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה. שגלגל חמה - בעולם הזה [אבל לעתיד לבוא המאורות מתחדשין]. ורבי, בעולם הזה - ובעולם הבא.

נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: טוב אתה לישראל יותר מאב ואם. שאב ואם - בעולם הזה. ורבי, בעולם הזה - ובעולם הבא ^[567].

נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין, שמכפרין הם על העוונות.

אמר להם רבי אליעזר לתלמידיו: סמכוני, ואשמעה דברי עקיבא תלמידי, שאמר חביבין יסורין.

אמר לו לרבי עקיבא: עקיבא, זו, דבר זה, שחביבין יסורין, מנין לך? אמר: מקרא אני דורש: "בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו, וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים וגו', ויעש הרע בעיני ה'."

סכין וממשמשין בני מעים לחולה בשבת אע"פ שאין בו סכנה והוא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול משמוש אחר סיכה אלא יסוך וימשמש בבת אחת ומעביר כלי על העין להקר כגון מרגלית שבטבעת וכיוצא בה וכן בכל כלי הנטל בשבת:

שרצים המזיקין כגון נחשים ועקרבים אפילו לא היה בהם חשש מיתה הואיל ונושכים מותר לצודם בשבת ובלבד שלא יתכוין אלא להנצל מנשיכתם וכיצד עושה כופה עליהם את הכלי או מקיף עליהן או קושרן שלא יזיקו ובמקום שיש ביניהם חברים לוחשין עליהם בשבת ואע"פ שזה באסור חובר חבר הואיל ואין בו מלקות שהרי אין כאן אלא דברים בעלמא התירו לו בכך שלא תטרף דעתו עליו הא חבר שעושה מעשה כגון אלו שמנהגם בעת שאומרין אותן הלחישות לאחוז בידם מפתח או סלע או מנידין אצבע או ראש הרי זה לוקה ואין מתירין לו כלל ואלו שמאמינים במציאות השדים ובפעולותיהם אסור להם לשאול בהם אף בחול ויש להתיר בשרי בהן ושרי ביצים אלא שאינם אלא דברי הבאי והגירסא לפי דעת זה אלא שמכזבין וגדולי הפוסקים גורסין מפני שמכזבין כלומר שעיקר התירם מפני שהם דברי הבאי ואין אדם מצוי לימשך אחריהם וכן עיקר והוא נמשך למה שכתבנו בסוף פרק ארבע מיתות בענין המעוננים והוא מה שהתירו בתלמוד הרבה בלחישות המוניות והדומים לאלו:

לעולם אל יהרהר אדם אחר מדותיו של מקום ואל יבעט ביסורים ואל ישא פנים לעצמו לומר האיך אני בצער הזה והריני צדיק גמור שאי אפשר שלא חטא והקב"ה רוצה למרק עונותיו בעולם הזה דרך צחות אמר אחד מגדולי החכמים כל זמן שאני רואה את ר' שאין יינו מחמיץ ואין שמנו מבאיש ואין פשתנו לוקה אמרתי חס ושלום קבל ר' עולמו:

המשנה השניה שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא אע"פ שנתפרסם ענינם במעלה יתירה והם ירבעם ואחאב ומנשה וההדיוטות בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי והזכיר בלעם אע"פ שלא היה בכלל האומה שלא לטעות עליו היותו מחסידי אומות העולם עם התפרסם כחו בהגדת העתידות:

זהו לשון המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שיש בו צרך לענינים תלמודיים אלו הן:

ת"ר הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר אפי' לשורר בו להקב"ה שלא ניתן אלא לקרותו בטעמים שבו ולא דרך זמר. ויש לפרש דהני מילי מאן דקרי ליה דרך שחוק אבל מאן דמיכוין לשבוחי ביה לקב"ה דרך ניגון שפיר דמי ומילתא צריכא עיונא. והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו כלומר שאינו מתכוין לעסוק בתורה אלא מביאו דרך משל ודרך שחוק מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק כו'. דברים הללו דרך משל הם לפי שהתורה אינה דבר שיש בו חיות ולא דעת אלא הקב"ה בעצמו מריב ריבה של תורה ומחשב כאלו היא חוגרת שק. ויש לומר שמדת הדין אומרת לפניו כך ותובעת עלבונה של תורה. העיד רבי שמעון כו' כל הקורא פסוק בזמנו שהוא עסוק בו לקרותו כאדם שקורא בתורה או שצריך להביא ממנו ראיה למקום אחר או למעשה שבא לידו מביא טובה לעולם ומסתברא דנפקא לן מיהא דכתיב ודבר בעתי מה טוב:

פיסקא והלוחש על המכה. א"ר יוחנן וברוקק שכן דרך הלוחשים לרוק קודם לחישתן ומה טעם אסור לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. איתמר רב אמר אפי' נגע צרעת כי תהיה באדם דהוי סימנא בישא אסור לומר על המכה. רבי חנינא אמר אפי' ויקרא אל משה דלית ביה לא הא ולא הא ולית ביה מעניניה דקציר' כל עיקר לא לימא מפני שאסור להתרפאות בדברי תורה. והא דרב פליגא אדר' יוחנן דאלו ר"י קאמר לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה הא ליכא שם שרי ואלו רב קאמר אפי' דלית ביה שם וקי"ל רב ור"י הלכה כר"י. ומדטרחי הני אמוראי כולהו לפרושי מימריה דר"ע ש"מ הילכתא כותיה ואע"ג דא"ר [יוחנן] הלכה כסתם משנה שאני הכא דר"ע לאו פלוגי פליג אסתם משנה אלא מוסיף הוא:

ת"ר סכין וממשמשין בבני מעים של חולה בשבת ואין כאן משום רפואה דסיכה איתקש לשתייה. ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת כדי שלא יזיקו בשבת. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין ס"ה.) אמר אביי ש"מ האי מאן דצמד זיבורא ועקרבא אע"ג דקא מיכוין דלא ליזקו אסור לא קשיא התם כגון דקטר ליה דלא לנשוף מדוכתיה אי נמי לחבוריה לדוכתא אחרינא והיינו לשון חובר דקרא ולשון צמידה דנקט אביי דהוי מלשון צמיד פתיל ויצמד ישראל שהוא לשון דיבוק וחיבור אבל לעכוביה מלאזוקי שרי. ואיבעי תימא מאי לוחשין לחישת נחשים דקתני הכא ללחוש על נשכתן בשבת. ומעבירין כלי על גבי העין בשבת כגון אלו שנותנין כלי מתכות על העין כדי לקרר העין וכגון אלו שכוחלין עיניהם במכחול של זהב לפי שיפה לעינים או בטבעת של זהב ושאר כלים דהא מילתא כולה ליכא למגזר בה משום שחיקת סמנין. אמר רשב"ג בד"א בכלי הניטל מותר לטלטלו בשבת כגון מפתח וטבעת וכיוצא בהן. ואין שואלין במעשה שדים בשבת משום ממצוא חפצך ר"י אומר אף בחול אסור. אמר רב הונא הלכה כר"י ואף ר"י לא אמרה אלא משום סכנה שפעמים שמכריח את השד לומר דבר שאינו רוצה והוא כועס עליו ורוצה להרגו כי הא דרב יצחק בר יוסף שבא לשאול בשדים ורצה השד להרגו ונעשה לו נס ונבלע בארץ וכי תימא וליעקריה לשדא מיניה קב"ה הוא דבעא לאחיזי ליה ניסא רבא:

ת"ר שידי שמן שדים הבאים על ידי שמן שלוחשין על השמן ומביאין את השדים לשאול בהם ושדים הבאים על ידי ביצים מותרים לשאול בהם בשבת מפני שמכזבין ואין כאן משום ממצוא חפצך ולת"ק דר' יוסי הוא דאצטריך ואי לר"י האיכא משום סכנה. ולוחשין על שמן שבקערה בחול שכן דרך הלוחשין ואין לוחשין על שמן שביד לפי שאין מועיל כלום לפיכך סכין משמן שביד ואין לחוש שמא לחשו עליו ואין סכין משמן שבכלי שיש לחוש שמא לחשו עליו והסך הימנו בא לידי סכנה:

אייתו ליה משחא במאנא שף סך הימנו פעו ויצאו לו צמחים בפניו ראתהו אשה אחת שהיתה בקיאה בעניני לחישות ואמרה זיקא דחמת קא חזינא הכא רוח של פלוני שד אני רואה כאן. ואית נוסחי דאית בהו רוקא דחמת רוק של פלוני שד. ויש לפרש רוקא דחמת רוק של פלוני (או פלוני) המכשף אני רואה כאן וכן זיקא דחמת רוח רעה הבאה על ידי איש פלוני המכשף אני רואה כאן. עבדא ליה מילתא ואיתסי:

אמר רבה בר בר חנה כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמר להם חימה עזה יש בעולם שאלמלא כן לא היה המקום מביא עלי יסורים התחילו הם בוכים ור"ע מצחק ופשוטה היא.

הקורא פסוק של שיר השירים וכו'. לפי שהספר נקרא שיר השירים ומדבר במשל ומליצה יחשוב המשורר לעשותו כמין זמר ושיר בעלמא:

והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו וכו'. היינו במשתאות ושמחות הרשות שהם בכל השנה בלא זמן שאותן השמחות גופן של איסור הם ולאפוקי במשתאות ושמחות שהם של מצוה בזמנו כגון פסח בפסח וכו' כדלקמן. ואמר נמי שמביא רעה לעולם מפני שהתורה וכו'. כמ"ש דבשמחה של איסור הוא בכל השנה ולא הביא ראיה לזה אבל סמך אהיפך דאמר לקמן כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה וכו' וז"ש עשאוני בניך בשמחת רשות שלהם ככנור שמנגנים בהם העכו"ם בשמחתם. ואמר לה בתי בשעה שאוכלים ושותים כו'. גם בלא שמחה בכל השנה במה יתעסקו אמרה לו רבונו של עולם אם בעלי מקרא כו' ר"ל יהיה להם עסק בהם כעוסק בתורה ולא כעוסק בשיר וזמר כדאמרינן גמרא גמור זמורתא תהא ומייתי לה מקרא ודבר בעתו ר"ל דבר של תורה בעתו דהיינו פסח בפסח וכו' שהוא שמחה של מצוה מה טובה מביא לעולם:

והלוחש על המכה וכו'. והטעם שאסור להתרפאות בדברי תורה ממכה וחולי שכבר חלה לפי שסבר שעושה התורה כשאר דברים שבעולם המרפאים החולה והמכה ואינו כן כי התורה יש לה מעלה יתירה שבקיומה ולימודה היא מגינה על האדם שלא יבא כלל לידי חולי ומכה וכדקאמר בפרק ידיעות הטומאה דלהגן בתורה שרי והיינו דמייתי מקרא לא אשים עליך לפי שהיא מגינה וק"ל:

אם תשמע לא אשים כו'. מבואר כדלעיל אם תשמע לא אשים לפי שהתורה מגינה ולכך אם תשמע לא אשים ואם לא תשמע אשים וכו'. מבואר בת"י ואם תעברון על פתגמי משתלחין עליך ואם תתובון אעדינון ארום אנא ה' מסאך. ולכאורה מלת כי אינו מיושב לפי הדרש ולפי הדקדוק שהוסיף רש"י בפי' החומש יתיישב שכתב ואם אשים הרי הוא כלא הושמה כי אני ה' רופאך עכ"ל דר"ל דואם אשים חסר מן המקרא אבל כיון דהשימה הוה כאלו לא הושמה יהיה ואם אשים בכח המאמר דולא אשים וזה שנתן טעם דלכך הוה גם השימה כאלו לא הושמה כיון שאני ה' רופאך ויכולת בידי לרפאות משא"כ בכח ב"ו שגם אחר רפואה המכה ניכרת ברושם מה ודו"ק:

חמה עזה יש בעולם כו'. עפירש"י אבל מלשון יש בעולם לא משמע כן אלא דיש לפרש שעליהן אמר כך כמ"ש בספ"ד מיתות שאמר להן תמה אני אם ימותו מיתת עצמן כו' ע"ש וכן מ"ש הכא ס"ת שרוי בצער ואנו לא נבכה ע"פ מש"ש נטל ב' זרועותיו והניחן על לבו אמר אוי לכם ב' זרועותי שהן כשני ס"ת כו' כמבואר שם וכן מ"ש כלום חסרתי מן התורה מבואר שם. ושא"ל רבי עקיבא למדתנו רבינו כי אדם וגו'. אע"ג דקרא הוא א"ל בלשון הזה כדרך שאלת ותשובת התלמיד לרב ויש לדקדק בזה דבפרק במה בהמה איכא למ"ד דאין מיתה בלא חטא כו' ומסיק עליה תיובתא מההיא דד' מתו בעטיו של נחש ואמאי לא תסייע מהכא דקא"ל רבי עקיבא לר"א כי אדם אין צדיק וגו' דמשמע מיניה דאין מיתה בלא חטא ולפי מה שכתבו התוספות שם אההיא דד' מתו בעטיו של נחש והא דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ וגו' ברוב בני אדם קאמר עכ"ל יש ליישב דה"נ ר"ע קאמר לר"א שאפשר שגם אתה מרוב בני אדם ודוחק:

טוב אתה מטפה כו'. יראה שכל אחד מהם נקט בדבריו טובה והנהגה אחת שבעולם מן הג' עולמות כי הנהגה של גשמים הנראית פועלת להטיב לבריות היא מלמטה כמ"ש שאין לך טפה היורדת מלמעלה שאין עולין כפלים מלמטה והנהגה שנית מגלגל חמה נראית פועלת להטיב לבריות מעולם אמצעי והנהגה השלישית מאב ואם שהם בדיבורם וכח הנשמה שמעולם עליון מגדלים ומנהיגים להטיב לבניהם אחריהם אבל הנהגות שלהם אינן רק בעה"ז משא"כ הנהגת הרב לתלמידו שמטיב לו בעוה"ז ועוה"ב ולפי שראה ר"ע שהיו מצטערין על צערו כדלעיל לכך אמר שאל תצטערו בכך לפי שחביבין יסורין ולטובתו הן באין לכפר עליו:

גמ' לפני הקב"ה ואמרה כו' אפי' נגע כו' אשים ואעפ"כ כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שנוי וסת כו' רגיל לאכול הס"ד:

בד"ה ה"ג כו' ועושה אותן כמין זמר שקורא כו' כצ"ל:

בד"ה אפי' נגע צרעת כו' כצ"ל:

בד"ה סך צ"ל שף:

בד"ה אמרתי כו' כל שכרו ושכרו כו' הכד"א. :

גמרא דאיבלע בארזא ואיתעביד ליה ניסא כו'. פשוטו משמע דהבלעת הארז היתה ע"י השד והנס הוא שפלטי'. ורש"י אולי רצה להשוות בליעת ארז זו להא דישעיה דבס"פ החולץ דהוה לאצולא ע"ש:

שם שרי שמן כו'. אולי צ"ל שדי בד' מלשון שדים בסמיכות:

שם ויאמר אם שמוע תשמע לקול כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כי הא דרי"צ. ובלעו הארז. כצ"ל:

גמ' והאיכא שבתות וי"ט. נ"ב עפרש"י והוא דוחק מאין לעני והוא דלא כדר"ע דאמר עשה שבתך חול [שבת קי"ח פסחים קי"ב קי"ג] ול"נ משום דבחול יגע ורץ אחר פרנסה ובשבת הוא שקט ונח מיגיעתו היינו דקשיא ליה ושינויא אתי כההיא דאמרינן [ב"מ ע"ז א'] באוכלושי דמחוזא אי לא עבדי חלשי היינו שינוי וסת א"ה גריעותא היא לגביה:

שם ת"ר כשחלה ר"א כו'. נ"ב אם זה ראב"ה הוא א"כ חולי זה לא היה החולי שמת בו עס"פ ארבע מיתות. וחידוש יש כאן שר"י בעל מחלוקתו של ר"א בכל והוא שנתקשה כנגדו עד שברכוהו וכאן קורא אותו רבי:

שם שגלגל חמה בעה"ז. נ"ב שנאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם:

הַקּוֹרֵא פָּסוּק בְּבֵית מִשְׁתָּאוֹת בְּלֹא זְמַנּוֹ מֵבִיא רָעָה לָעוֹלָם (בראשית א, א). פירוש: בבית המשתה יהיו שם בני אדם נכבדים קרואים שם ואם יש שם אדם נכבד ששמו אברהם מזכיר וקורא באותה מסיבה פסוקים שאמורים בתורה על שם אברהם אבינו ע"ה כדי לרמוז בהם על אותו הנכבד המסב שם ששמו אברהם וכן על זה הדרך בשאר שמות בני אדם שיש דוגמתם בתורה שנאמר בהם שבח ומעלה ואפילו אם לא יש שם בתורה הוא קורא פסוקים של מעלות וברכות ומכוין אותם על זה הנכבד המסב שם כי בהזכירו פסוקים אלו שלא בזמנם שם מוכח דעל אלה המסובין הוא מתכוין לתת להם שבחים אלו וברכות אלו האמורים בפסוקים אלו.
ומה שאמרו 'הַקּוֹרֵא פָּסוּק בִּזְמַנּוֹ מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם' אם קורא פסוק של קרבנות פסח בפסח ופסוק של קרבנות חג בחג ושל קרבנות שבת בשבת ושל קרבנות ראש חודש בראש חודש וכיוצא בזה, נחשב כאלו הקריב ממש בו ביום ואז על ידי כך משלשל ומוריד שפע טובה כללי לצורך כל העולם כולו כאשר היה יורד שפע כללי לעולם בזמן בית המקדש מן הקרבן שמקריבים דבר יום ביומו הן בחול הן בשבת הן בימים טובים הן של תמידין הן של מוספין ולזה אמר 'מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם' מלבד שכר הפרטי שלו שיש לו מקריאת התורה.

מִקְרָא זֶה מֵעַצְמוֹ נִדְרָשׁ: אִם תִּשְׁמַע לֹא אָשִׂים וְאִם לֹא תִּשְׁמַע אָשִׂים. אַף עַל פִּי כֵן כִּי אֲנִי הֳ' רֹפְאֶךָ (שמות טו, כו). פירוש דריש 'לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ' כפלים אחת ישר ואחת למפרע והוא שאם תשמע לא אשים עליך, וחוזר ודורש אלו למפרע והוא 'עָלֶיךָ אָשִׂים' כלומר אם חטאת ולא שמעת דאז עליך אשים המחלה אז 'אֲנִי הֳ' רֹפְאֶךָ'.

כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְבַקְּרוֹ. הנה דבר ברור הוא שזה הוא רבי אליעזר בן הורקנוס ומעשה זה לא היה בחולי שנפטר בו אלא חלה קודם אותה מעשה דהוה בתנורו של עכנאי אבל חוליו שנפטר בו מפורש בגמרא (בבא מציעא נט:) איך הוה מעשה בעת שבאו חכמי ישראל אצלו ומה דברו עמו ומה דבר עמהם.

אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק. ידוע הכלל של 'מִפְּנֵי מָה' דאתמר בתלמודא דמוכרח שנראה להם שני טעמים ולכך שואלין 'מִפְּנֵי מָה'. ונראה לי בס"ד דחזו תרי טעמי בשחוק שלו האחד דראה סימנים טובים בו שהם מורין על רפואתו ושמח, והשני להפך שראה סימנים לא טובים ושחק כדי שלא תחלש דעתו בראותו שתלמידיו בוכין. ולכן שאלו אותו 'מִפְּנֵי מָה'?
והוא השיב להם 'מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים' דחזא תרי טעמי איכא בבכיה שלהם האחד שראו בו סימני מיתה והשני אדרבה ראו סימני חיים ורק בכו על צערו שהיה מצטער מאד לפי שעה מחמת החולי. והשיבו אנו רואין שיתרפא בודאי ורק על צערו אנחנו בוכין דאיך נראה 'סֵפֶר תּוֹרָה שָׁרוּי בְּצַעַר וְלֹא נִבְכֶּה'!
ואמר להם גם אני יודע שבודאי יתרפא ולא בכיתי על צערו אלא שחקתי מפני שקודם שבא לו הצער הזה הייתי חושש פן קבל רבי איזה חלק מה משכר עולם הבא מפני שלא ראיתי שקרה לו שום צער של יסורין ועתה ראיתי מצטער שמחתי מפני שידעתי שלא קבל כלום בעולם הזה משכר עולם הבא אפילו מעט.

כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי שֶׁאֵין יֵינוֹ מַחֲמִיץ וְאֵין פִּשְׁתָּנוֹ לוֹקֶה וְאֵין שַׁמְנוֹ מַבְאִישׁ וְאֵין דּוּבְשָׁנוֹ מַדְבִּישׁ, אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם קִיבֵּל רַבִּי עוֹלָמוֹ, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי בְּצַעַר אֲנִי שָׂמֵחַ. נראה לי בס"ד נקיט ארבעה מינים אלו שהתורה נמשלה בהם כי התורה נקראת יַיִן דכתיב וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט, ה). ונקיט פִּשְׁתָּן כי נמשלה למלבוש דכתיב שִׂמְלָה לְכָה (ישעיה ג, ו) וכן אמר כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ (משלי כז, כו) ופשתן הוא צורך מלבוש והוא מלבוש משובח שבמלבוש כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַיַּעַשׂ הֳ' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם (בראשית ג, כא) ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה יד.) דבר שהעור נהנה בו זה פשתן. וגם נקיט שֶׁמֶן וּדְבַשׁ שהתורה נמשלה בהם דכתיב דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שיר השירים ד, יא) ועוד מקראות מורין על זה.
ונקיט ארבעה בלבד כנגד ארבעה חלקים של פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] שהיה רבי עוסק בהם הגינו עליו להצילו מן הפסד ארבעה מינים אלו ונמצא שקבל חלק מה בעולם הזה משכר תורתו, ועכשיו שראיתיו חלה כל גופו ומצטער מאד מחליו ידעתי דהעדר ההפסד שהיה בארבע מינים הנזכר לא בא לו מכח זכות לימוד התורה בארבע חלקים דאם כן לא היה חולה כל גופו הבנוי בארבע יסודות שהיו מגינים עליו ארבע למודים של פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] על ארבע יסודות גופו שלא יחלו דודאי גוף עדיף מממון וכיון דלא הגינו על גופו שמע מינה לאו מכח זכות התורה היה העדר ההפסד בממונו אלא זה היה מצד המזל שלו ולכך שמחתי כי נתברר אצלי שלא אכל בעולם הזה אפילו חלק מועט משכר התורה.

לִימַּדְּתָּנוּ רַבֵּינוּ: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). קשא איך יאמר לרבו שחטא? והוה ליה למימר (איכה ד, כ) רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ הֳ' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם!
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל בפסוק אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי (ישעיה מג, כז) כי הצדיקים המשכילים ומתבוננים יותר בגדולתו יתברך רואין עצמם שהם חוטאים להשם יתברך בקיצורם בעבודתו וחושבין דבר קל לדבר חמור וכל מי שהוא משכיל יותר רואה חסרון בעצמו יותר וזהו 'אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן' שהוא אברהם רואה עצמו 'חֹטֵא' אלי 'וּמְלִיצֶיךָ' משה ואהרן היו חושבין על עצמם 'פָּשְׁעוּ בִי' שהוא מדרגה גדולה ממזיד עד כאן דבריו. וזהו כונת הכתוב 'אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב' באמת 'וְלֹא יֶחֱטָא' כפי ראות עיניו והשערת שכלו בעצמו כי הוא בודאי חושב עצמו לחוטא תמיד וכמו שנאמר 'אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא'.
ואפשר כי רבי אלעזר לימד קודם זה לרבי עקיבה הבנת הכתוב הזה כאשר ביארנו ולכך אמר לו 'לִימַּדְּתָּנוּ רַבֵּינוּ' כבר ביאור פסוק זה של 'אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ' ולכן כיון שאתה דן את עצמך לחוטא באו עליך יסורין כפי אשר שפטת את עצמך.

טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִטִּפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים, שֶׁטִּפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. הא דנקיט טִּפָּה ולא אמר גְּשָׁמִים סתם נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אין לך טיפה יורדת מלמעלה שאין שתי טפות עולות כנגדן מלמטה, נמצא להיורד מלמעלה שהוא המשובח ביותר כינו אותו בשם טפה אחת ושל מטה כינו בשם שתי טפות. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בגשמים נעשה בירור ניצוצי קדושה בבחינת מ"ן [מיין נוקבין] ומ"ד [מיין דוכרין] ולכן הצדיק שעושה בירור גם במהלכו על פני הארץ דימהו לטיפה היורדת מלמעלה שהיא סוד מ"ד [מיין דוכרין] שהוא משובח יותר ואמר בעולם הזה ובעולם הבא שעושה תיקון ובירור על ידי עסק תורתו בעולם הזה סוד ה"א אחרונה ובעולם הבא סוד ה"א ראשונה אך הגשמים עושים תיקון של הבירור בעולם הזה שהוא סוד ה"א אחרונה.

טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִגַּלְגַּל חַמָּה שֶׁגַּלְגַּל חַמָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד דחמה משפעת ללבנה שממנה מקבלת אורה וישראל נמשלו ללבנה ומקבלים אור תורה מן החמה שהוא החכם.
ואמרתי בס"ד טעם נכון למה הרב נקרא חָכָם בסתם על שם החכמה ואינו נקרא נָבוֹן בסתם על שם הבינה? ונראה דקראו אותו חָכָם על שם החכמה מפני שהוא דומה לחמה המשפעת אור ללבנה כן הוא משפיע אור תורה לכל ישראל וזה נרמז באותיות חָכְמָה שהם אותיות כְּחַמָּה כלומר בעל החכמה הוא כחמה כי כמו שהחמה משפעת אור ללבנה כן הוא משפיע אור תורה לישראל.
ולכן כאן דמה אותו לחמה אך אתה יותר טוב מן החמה המשמשת אור ללבנה כדי להאיר בעולם הזה אבל אתה משפיע אור תורה לישראל שיהיה מאיר להם בעולם הזה ובעולם הבא.

טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵאָב וָאֵם. נראה לי בס"ד כי ידוע יראה תתייחס לאב כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין לא.) על פסוק אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ (ויקרא יט, ג) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן ירא מאביו יותר מאמו לכך הקדים ביראה את האם לאב וגלוי וידוע שהבן אוהב את אמו יותר מאביו לכך הקדים בכבוד את האב דכתיב כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (שמות כ, יא) וכן הוא לפי סודן של דברים כי דְחִילוּ הוא בחכמה שנקראת אב וּרְחִימוּ בבינה שנקראת אם.
והנה לעבודתו יתברך תרווייהו צריכי יראה ואהבה כמו שאמרו בזוהר הקדוש ששתיהם נכללים זה בזה והרב המלמד תורה לישראל מלמדם בשתים להיות להם דְחִילוּ וּרְחִימוּ בתורה ומצות השם יתברך ומשפיע להם שפע השלימות ביראה ואהבה וזהו שאמר 'טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִן אָב וָאֵם' כי מן אב ואם עולה ונמשך יראה ואהבה בעולם הזה אך אתה ממשיך לישראל שפע יראה ואהבה בעולם הזה ובעולם הבא.
ואמרתי בס"ד גם בזה יש טעם שהחכם נקרא על שם החכמה דאותיות חָכְמָה הם 'כֹּחַ מָה' והחכם דומה לאב ואם שעולה מספרם מָה כי 'אַב אֵם' [44] עם הכולל עולה 'מָה' [45].

שַׁדְיוּהָ בְּדוּדָא דִּנְחָשָׁא וְשָׂדוּ נוּרָא תֵּיתֵיה. נראה דנעשה לו כן בהשגחה מן השמים והיינו כי הוא לא הלך בדרכי דוד המלך ע"ה שהיה ראש ואב למלכות בית דוד לכך נתנוהו בְּדוּד שהוא אותיות שמו של דוד המלך ע"ה. ובנחשת רמיז שהלך אחר עצת הנחש וגונדא דיליה שהם נחלקים לארבע מאות כוחות מספר ת' וכל זה נרמז ב'נְחֹשֶׁת' שהוא נָחָשׁ ת'. ושדו נורא תותיה, דנענש באש כי חרף וגידף בדברי תורה שנמשלו לאש.
ומה שאמר 'אי ענית ענית' כלומר אם תענני לעשות לי נס פלאי אני מודה דענית קודם זה בדורות שעברו שעשית נסים ונפלאות לאבותינו ואי לא ענית עתה אז יאמר איהו נמי וכו' שיכחיש בניסים הראשנים.

גמ' למדתנו רבינו. כי אדם אין צדיק. עי' שבת נה ע"ב תוס' ד"ה ארבעה ובדרשות הראנ"ח פרשה בא:

בגמרא אמר רבב"ח כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמר להן חמה עזה יש בעולם וכו': רש"י נדחק בפירוש בעולם דקאמר גם מאי האי דס"ת קרי' לו ומה שהשיב ר"ע על זה לכך אני משחק אינו תשובה למה שאמרו הם דודאי הם ג"כ ידעו דלא עביד קב"ה דינא בלא דינא ושע"י יסורים ירבה שכרו לעוה"ב ואעפ"כ צערו משום צערא דהשתא וא"כ מה זה שהשיב ר"ע וצחק גם מה שאמר ר"א על זה לר"ע כלום חסרתי מן התורה כולה לא נמשך לכאורה מתשובת ר"ע ונ"ל ע"פ אידך מעשה דמייתי לקמן ת"ר כשחלה ר"א נכנסו ד' זקנים לבקרו וכו' נענה ר"ט ואמר טוב אתה לישראל וכו' נענה ר"ע ואמר חביבין יסורין וגם שם קשה איך שייך מה שאמר ר"ע לדברי שאר הזקנים. ונ"ל דלעיל אמרינן כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך וכי מאחר שלא שם רפואה למה וכו' אם תשמע לא אשים ואם לא תשמע אשים ואעפ"כ כי אני ה' רופאך הרי שלצדיק אין חולי כלל וע"כ כשנחלה צדיק הוא לכפר על עונות הדור כדאמרינן בכמה דוכתי דצדיק נתפס בעון הדור ולכן כשחלה ר"א ונכנסו הזקנים לבקרו אמרו טוב אתה לישראל פירוש כיון דצדיק גדול הוא ודאי חליו הוא לכפר על עונות ישראל ולכן אמרו טוב אתה לישראל בעוה"ז ובעולם הבא פירוש בעולם הזה אתה מגין עליהם מן הפורעניות וגם לעולם הבא ע"י יסורין שאתה סובל אתה ממרק עונותם שלא יהיה להם עונש לעוה"ב כן היה סברת הזקנים אכן דעת ר"ע היה שבאין לכפר על עצמו אף דצדיק גמור הוא אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כמו שאמר לעיל ולכן אמר חביבין יסורין שמכפרין עליך כמו שפרש"י ומביא ראיה ממנשה וזה ג"כ פי' מאמר הראשון דר"א כשנכנסו לבקרו אמר להם דחמה עזה יש בעולם פירוש שפשפש במעשיו ומצא עצמו נקי מכל פשע ואעפ"כ נחלה ודאי שכעס הקב"ה על עולמו והוא בא לכפר עלי' ע"י יסורין והיינו דקאמר חמה עזה יש בעולם ולכן באו התלמידים ואמרו אפשר ס"ת בצער ולא נבכה פירוש איש שהוא כס"ת מלא מדברי אלהים חיים וזך מכל פשע כס"ת הוא בצער ולא נבכה זה ודאי בעבורנו הוא ולכן נצער על צער הצדיק הבא לו ע"י עונותינו והיינו דדעת התלמידים הי' כדעת הזקנים לקמן אבל ר"ע היה דעתו שבאין לכפר עליו כמו שאמר לקמן ולכן שחק שלטובה גדולה הם לו היסורים למען יהיה שכרו משלם לעוה"ב ועל זה שפיר אמר ר"א כלום חסרתי מן התורה כולה פירוש משום דכבר פשפש במעשיו ולא מצא ור"ע תלה היסורין בכפרה על עונותיו ועל זה השיב ר"ע דאדם אין צדיק בארץ ובצדיקים מדקדק הקב"ה כחוט השערה:

מפני שהתורה חוגרת שק כו'. דרך משל הוא מה שהתורה יכולה לומר ומה שיש לו להקב"ה להשיב:

בשעה שאוכלין ושותין ושמחין במה יתעסקו. אע"פ דאיתא במדרש אמרה תורה לפני הקב"ה רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי אמר לה יש לי זווג שאני מזווג לך ושבת שמו שהם בטלין ממלאכתם ויכולין לעסוק בך כו' היינו לאחר שכבר פסקו מלאכול ולשתות אבל לא בשעה שאוכלין ושותין ושמחים ולכך אנו אומרים ואני תפלתי לך ה' עת רצון במנחה בשבת על פי המדרש ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר וכתיב בתריה ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו' אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אין אומה זו כשאר אומות עכו"ם כששותין ומשתכרין הולכין ופוחזין ואנו לא כן אלא אע"פ ששתינו ואני תפלתי לך:

שנאמר ודבר בעתו מה טוב. ראש הפסוק הוא שמחה לאיש במענה פיו וזהו פירושו כשהדברים טובים בעיני האדם יש לו חשק לאמרם ומתוך שרואה אותם נאותים איננו מבקש עת ראוי שיצא מפיו כל דבר ודבר דבור על אפניו ואומר אותם לפעמים בלא עתם ואין מעלתם ניכרת והוא טעות אלא לבקש עת לכל דבר ודבר כי הדבר האמור בעתו כמה הוא טוב מפני שבני אדם מכירין ומרגישים במעלתו וכמו כן אע"פ שקריאת הפסוקים טובה לכל העולם בכל זמן כשקורא כל פסוק ופסוק בזמנו הוא יותר טוב מפני שמועילין בני אדם באותה קריאה כיון שהיא בשעת הצורך ונמצא שמביא טובה לעולם כך כתב רבינו יונה ז"ל בפרק אין עומדין:

א"ר יוחנן וברוקק בה כו'. דוקא לענין שאין לו חלק לעוה"ב אמר רבי יוחנן וברוקק בה כו' אבל איסורא איכא אפילו בלא רקיקה ובלא הזכרת שם שמים כדאיתא בפרק ידיעות הטומאה ריב"ל אמר להו להני קראי וגני והיכי עביד הכי והאמר ריב"ל אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעוה"ב הא איתמר עלה א"ר יוחנן ברוקק שנו לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה והא דאמר בשילהי פרק במה אשה לאישתא צמירתא לימא וירא אליו מלאך ה' וגומר אלמא מותר להתרפאות בדברי תורה אישתא צמירתא חולי שיש בו סכנה הוא כך כתבו הרי"ף והרא"ש והיוצא מכלל דבריהם לענין הלכה כך הוא דדוקא בלוחש על המכה או בשאר חולי דלאו מכה ומזכיר שם שמים ורוקק הוא שאין לו חלק לעוה"ב אבל אם אינו רוקק לא חמיר כולי האי ומיהו איסורא איכא ואפילו בלא הזכרת שם שמים ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר ומותר לקרוא פסוקים להגן כגון בלילה על מטתו ולפי זה הא דאמרינן בירושלמי דשבת פרק במה אשה תינוק שנפגע אין קורין עליו פסוקים ואין מניחין עליו ס"ת מיירי דוקא שאין בו חולי של סכנה ומכאן נ"ל ללמוד סעד וסמך למה שנוהגין העולם להניח ס"ת על אשה המקשה לילד או לקרות עליה פסוקים משום שיש בה סכנת נפשות הרבה יותר מבאישתא צמירתא שהרי אפילו על יולדת שאינה מקשה לילד מחללין עליה שבת לכל מה שצריכה משתשב על המשבר או משעה שהדם שותה ויורד איזה שקודם מחללין ומדליקין לה הנר אפילו היא סומא משום איתובא מיתבא דעתא סברה אי איכא מידי חזיא חברתה ועבדא לי א"כ כ"ש וק"ו כשהיא מקשה לילד שהיא כפשע בינה ובין המות שהכל מותר ועוד שהרי בפרק מי שמתו אמרינן דרבי יוחנן ורב נחמן כי הוו בעו למיעל לבית הכסא לא הוו יהבי תפלין לתלמידייהו אמרי כיון דשרינהו רבנן נינטרן ופרש"י אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין א"כ כ"ש הכא שהוא מותר ואע"ג שיש לחלק דהתם להגן והכא להתרפאות מ"מ יש לצדד להקל טפי הכא דברי הזיקא דנפיל תורא חדד סכינא משא"כ התם דלא ברי היזיקא כולי האי. כן נראה לי:

ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת כו'. פרש"י בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שהרי משנה שלמה שנינו בפרק שני דעדיות הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב וכו' ובסוף פרק האורג אמר שמואל דהאי פטור פטור ומותר הוא א"כ אי אפשר לומר שהברייתא בא לאשמועינן דאין בכך משום צידה שהרי אפילו הצד ממש שלא יזיקו מותר לכתחלה א"כ מאי ואין בכך משום צידה דמשמע אבל הצד ממש שלא יזיקו אסור וכבר היה אפשר לי לפרש שהברייתא בא לאשמועינן דאין בכך משום רפואה דומיא דאינך וכן משמע מדברי הטור שקבע דין זה בסימן שכ"ח בהדי דברים המותרים לעשות בשבת ואין בהם משום רפואה ולא קבע דין זה בסימן שי"ו בדיני צידה כמו שכתב שם המשנה דעדיות הצד נחש כו' והרב המחבר שלחן ערוך בסימן שכ"ח נגרר אחר דברי רש"י וחשב שהטור פירש ג"כ כדפרש"י מדהעתיק בספר בית יוסף על דברי הטור הברייתא עם פרש"י ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו בכאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל אגב חורפיה לא דק אמנם מדברי הרמב"ם בפי"א מהלכות ע"א נראה שהוא פירש הך ברייתא ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת היינו מי שנשכוהו נחשים או עקרבים שמותר ללחוש לו אפילו בשבת אע"פ שאין הדבר מועיל כלום ואסור להרבות בשיחה בטילה בשבת שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר ואפ"ה לחש זה שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו והילך לשון הרמב"ם מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה אפילו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו ואע"פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו עכ"ל ושפתים ישק הוא:

אין שואלין בדבר שדים בשבת כו' דברי רש"י מטין לדעת הרא"ש לעיל בסוף פרק ד' מיתות שכתב דמכאן אין להביא ראיה דמעשה שדים מותר אלא דוקא לישאל בהן על הגניבה שאינו עושה מעשה אבל לא לעשות על ידן מעשה כעובדא דרבי חנינא ורבי אושעיא כל מעלי שבתא הוו עסקי בספרי יצירה ואיברי' להו עיגלא תילתא ואכלי ליה כו' ומשום הכי פרש"י אין שואלין כו' שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין במעשה שדים והם מגידים להם כו'. ומיהו תימא רבתי בעיני על הרא"ש וסייעתו המתירין לשאול בשדים על הגניבה וכיוצא בו היאך שבקו פסק ערוך ברור מללו דקאמר רב הונא הלכה כרבי יוסי ונהי דאף רבי יוסי לא אמרה אלא משום סכנה מה בכך הלא חמירא סכנתא מאיסורא כדאיתא בהדיא בפ"ק דחולין מי מדמית איסורא לסכנתא חמירא סכנתא מאיסורא וכבר כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות רוצח וז"ל הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה באחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות כו'. ואע"ג דבגמרא שבידינו כתוב אמר רב הונא אין הלכה כרבי יוסי מכל מקום הרי"ף והרא"ש והרמב"ן ורוב הפוסקים גורסין אמר רב הונא הלכה כרבי יוסי וצריך עיון:

מותרין לשאול בהן אלא מפני שמכזבין. זהו גירסת רש"י אבל הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים גורסין מותרין לשאול בהן מפני שמכזבין:

אמרתי שמא ח"ו קיבל רבי עולמו. קשה בעיני שהרי כמה צדיקים זוכים לשני עולמות כדאמר רבא בפרק בתרא דהוריות אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמי מי סני להו וכדאשכחן לרבי ושאר צדיקים שזכו לשתי שלחנות. ושמא י"ל דאפילו אותם צדיקים הזוכים לשני עולמות עוברים עליהם יסורין לפעמים להפרע מהם בעוה"ז מעט עונות שעשו כדאמרינן בדוכתי טובא כל שעוברין עליו מ' יום בלא יסורין קטנים קיבל עולמו. כן נראה לי:

א"ר יוחנן וברוקק בה וכו'. ובלי רקיקה איסורא איכא כמ"ש פ"ב דשבועות ועל ענין הקמיעות עמ"ש הרשב"א בשו"ת תולדות אדם סימן רפ"א:

מותרין לשאול בהן אלא מפני שמכזבין. פירש רש"י לכך נמנעו לשאול בהן וכתב הרב באר שבע זהו גירסת רש"י אבל הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים גורסין מותרין לשאול בהן מפני שמכזבין עכ"ל ויש מי שהשיג עליו דהרי הרי"ף כתב כגירסת רש"י והרב הנמקי פירש כרש"י דלכך נמנעו לשאול בהן ע"ש. ואני ראיתי במעדני מלך שהגיה בהרא"ש וכתב ה"ג בהן אלא מפני אלמא לדעתו ז"ל גם הרא"ש אתי כהרי"ף ורש"י. וראיתי בקיצור פסקי הרא"ש דכתב מותר לשאול בשרי שמן ושרי ביצים ולכאורה מוכרח דגריס בהרא"ש כמ"ש הרב ב"ש ולא כהרב מעד"מ ושם בקצור פסקי הרא"ש לא כתב הרב מעד"מ כלום. אמנם נראה דאין מזה ראיה דגם לגירסת רש"י נמנעו מעצמם וליכא איסורא. ולכן כתב ההתר לבד ודוק:

(קא רע"א) הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר וכו'.—עי' רש"י. אבל מצאנו במס' כלה רבתי, שאמרו עלה "היכי דמי כמין זמר כגון דזמיר ביה בהרהור". וביאור זה שעושה משיר זה זמר כמו שהאוהב מזמר לאהובתו ומהרהר בשעה שהוא שר בעבירה ועושה אותו כשיר עגבים. וברור שזהו מה שאמרו בחגיגה (טו ב) על אחר "זמר יוני לא פסק מפומיה" דהיינו נמי שיר חשק ועגבים. ועי' רי"ף ברכות רפ"ה ופיה"מ להרמב"ם אבות ספ"א.