סנהדרין קא ע"ב

דף קא - ב

וכתיב:  "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה". והיינו, שתלמידי חזקיה כתבו את ספר משלי. מוכח שהיה חזקיה מלמד את כולן.

וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה, ולמנשה בנו לא לימד תורה? ^[568]

בודאי שאכן לימד גם את מנשה בנו תורה!

אלא: מכל טורח שטרח בו, ומכל עמל שעמל בו ללמדו תורה, לא העלהו למוטב - אלא יסורין.

שנאמר: "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו - ולא הקשיבו, ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, וילכדו את מנשה בחחים, ויאסרהו בנחשתים, ויוליכהו בבלה".

וכתיב: "וכהצר לו [כשהיה צר לו, למנשה] חלה את פני ה' אלהיו, ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו, ויתפלל אליו, ויעתר לו, וישמע תחנתו, וישיבהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ה' הוא האלהים".

הא למדת - שחביבין יסורין. שרק על ידי יסורין שנתייסר, חזר מנשה בתשובה.

תנו רבנן: שלשה באו בעלילה. כלומר, שלא באו לבקש מאת ה' בתפילה, אלא באו על הקדוש ברוך הוא בעלילה וטענה. שאמרו דברים של נצחון, שאין להם תשובה ^[569].

אלו הן: קין, עשו, ומנשה.

קין - דכתיב: "גדול עוני מנשוא". אמר לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! כלום גדול עוני יותר מששים ריבוא של ישראל שעתידין לחטוא לפניך ^{[570] [571]}, ובכל זאת אתה סולח להם?

עשו - דכתיב: "הברכה אחת היא לך אבי". כלומר, וכי לא נותרה לך ברכה לברכני? ותשובה ניצחת השיבו, ועלתה לו ^[572].

מנשה - שבתחילה קרא לאלוהות הרבה, ורק לבסוף, כשראה שלא הועילו לו כל אותן אלוהות, קרא לאלהי אבותיו ^[573] [וזהו שנאמר: "ויכנע לפי ה' אלקי אבותיו". משמע שעד עתה נכנע לפני אלהות אחרות]. וזהו שבא בעלילה. שאמר לקדוש ברוך הוא: אם לא תושיעני, מה הועיל לי שקראתי לך יותר משאר אלוהות?

שנינו במשנתנו: אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו וכו'.

תנא: וזה ששנינו שההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא, היינו בגבולין. אבל במקדש לא, שהרי היו מברכים בשם המפורש. ובלשון עגה [בלשון לע"ז], אפילו במקדש אסור להגות ^[574].

שנינו במשנתנו: שלשה מלכים וארבעה הדיוטות וכו'.

תנו רבנן: ירבעם - שריבע עם. דהיינו, שריבץ את ישראל לארץ - והשפילם ^[575].

דבר אחר: ירבעם - שעשה מריבה בעם על ידי עבודה זרה. שזה עובד, וזה מוחה בידו, ובאין לידי מחלוקת.

דבר אחר: ירבעם - שעשה מריבה בין ישראל לאביהם שבשמים.

בן נבט - בן שניבט [שראה דבר בחלום, והיה סבור שהוא מביט יפה ומבין מה שהוא רואה]. ובאמת לא ראה היטב, אלא טעה. כדאמרינן להלן.

תנא: הוא נבט, הוא מיכה, הוא שבע בן בכרי ^[576].

נקרא נבט - על שם שניבט ולא ראה, כדאמרינן לעיל.

נקרא מיכה - על שם שנתמכמך בבנין של מצרים, שנתנוהו בבנין במקום לבנה. כפי שמצינו באגדה, שאמר לו משה לקדוש ברוך הוא: "אתה הרעות לעם הזה", שעכשיו אם אין להם לבנים, משימין בניהם של ישראל בבנין! אמר לו הקדוש ברוך הוא: קוצים הם מכלין [המצרים]! שגלוי וידוע לפני, שאילו יחיו אותם ילדים, יהיו רשעים גמורים.

ואם אינך מאמין, הוצא אחד מהם, ותראה מה יהיו מעשיו לבסוף.

הלך משה, והוציא את מיכה, שהרע לבסוף לישראל ^[577].

ומה שמו האמיתי - שבע בן בכרי שמו.

תנו רבנן: שלשה ניבטו ולא ראו [דהיינו, צפו למרחוק, מה שעתיד להיות לעתיד, וטעו]. ואלו הן אותם שלשה: נבט, ואחיתופל, ואיצטגניני פרעה.

נבט - מה צפה וטעה?

ראה אש שיוצאת מאמתו ^[578] . הוא סבר, שזהו סימן שאיהו מליך [שהוא עצמו ימלוך], ולכן נתאמץ שבע בן בכרי [שהוא נבט, כפי שהובא לעיל], וקיבץ אליו את כל ישראל, והיה רוצה למלוך [כפי שמסופר בספר שמואל ב', פרק כ].

ובאמת לא היא, אין הדבר כפי שהוא סבר. אלא, מה שראה - ירבעם הוא דנפק מיניה [יצא ממנו], ונעשה מלך.

אחיתופל - מה צפה וטעה?

ראה צרעת שזרחה לו על אמתו. הוא סבר שזהו סימן שאיהו מלך [שהוא ימלוך], ולכן נעשה יועץ לאבשלום, כדי שתיסוב המלכות מדוד לאבשלום. ובין כך ובין כך - תעבור המלוכה אליו [כפי שמסופר בספר שמואל ב', פרק טו].

ובאמת לא היא, אלא, מה שראה - בת שבע בתו הוא, דנפקא מינה שלמה [שיצא ממנה שלמה] המלך.

איצטגניני פרעה - מה צפו וטעו?

דאמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: "המה מי מריבה"?

המה, אותם מים, הם אלו שראו איצטגניני פרעה - וטעו בדבר, ולא הבינוהו אל נכון.

ראו האיצטגנינין שמושיען של ישראל - במים הוא לוקה. אמר פרעה על פי עצתם: "כל הבן הילוד היארה תשליכהו", כי סברו שבכך ילקה במים.

והן לא ידעו, שעל עסקי מי מריבה הוא לוקה. שמחמת העוון של מי מריבה, שאמר משה לבני ישראל כשהוציא להם מים מן הסלע: "שמעו נא המורים" - לא יכנס לארץ.

ומנא לן דלא אתי ירבעם לעלמא דאתי [ומנין לנו שלא יבוא ירבעם לעולם הבא]?

דכתיב: "ויהי בדבר הזה לחטאת בית ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני אדמה".

וכך נדרש המקרא:

"להכחיד" - בעולם הזה.

"ולהשמיד" - לעולם הבא.

אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם למלכות? ^[579]

מפני שהוכיח את שלמה, כפי שמסופר להלן.

ומפני מה נענש ירבעם?

מפני שהיה לו להוכיח את שלמה בצנעה, בינו לבין עצמו. ולא עשה כן, אלא הוכיחו ברבים - וביישו ^[580].

שנאמר: "וירבעם בן נבט וגו' עבד לשלמה וירם יד במלך. וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה, בנה את המלוא, סגר את פרץ עיר דוד אביו".

אמר לו ירבעם למלך שלמה: דוד אביך פרץ פרצות בחומה, כדי שיעלו ישראל לרגל, ויכנסו בריוח. ואתה גדרת אותם [את אותן פרצות], כדי לעשות אנגריא [שעל ידי שיכנסו כולם בשערים, ידעו מי ומי הנכנסים, ויוכלו לגבות מכולם מס] לצורך אשתך, בת פרעה! ^[581]

והיינו דכתיב: "בנה את המלוא, סגר את פרץ עיר דוד אביו", שהוכיח את שלמה על שבנה ומילא את כותל החומה, וסגר את הפרצות שפרץ דוד בחומה.

ומאי האי דכתיב: "וזה אשר הרים יד במ לך"?

אמר רב נחמן: שחלץ ירבעם את תפיליו בפניו של המלך. והיה לו לפנות לצד ולחלוץ שם מחמת אימת המלכות ^[582]. ובכך התחיל ירבעם במרד, להראות שאינו נוהג כבוד במלך.

אמר רב נחמן: גסות הרוח שהיה בו בירבעם - טרדתו מן העולם.

שנאמר: "ויאמר ירבעם בלבו: עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים, ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגני, ושבו אל רחבעם מלך יהודה".

אמר ירבעם בלבו: גמירי [הלכה למשה מסיני היא], דאין מותרת ישיבה בעזרה - אלא למלכי בית יהודה בלבד. אבל כל שאר העם, ואף מלכים אחרים, אינם רשאים לשבת שם.

וכיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב, ואנא קאימנא [כיון שיראו העם שרחבעם יושב ואני עומד], סברי: הא מלכא, והא עבדא [יסברו: זה שיושב - הוא המלך. וזה שעומד - הוא עבד].

ואי יתיבנא - מורד במלכות הואי, וקטלין לי, ואזלו בתריה [ואם אשב בעזרה, אחשב מורד במלכות, ויהרגוני, וילכו העם אחרי רחבעם ^[583]].

מיד: "ויועץ המלך, ויעש שני עגלי זהב, ויאמר אלהם: רב לכם מעלות ירושלים! הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את האחד בבית אל, ואת האחד נתן בדן".

מאי "ויועץ", במי וכיצד התייעץ ירבעם?

אמר רבי יהודה: שהושיב את העם באופן כזה שהושיב רשע אצל כל צדיק.

אמר להו: חתמיתו על כל דעבידנא [האם תחתמו על כל מה שאעשה]?

אמרו ליה: הין [כן].

אמר להו: מלכא בעינא למיהוי [רצוני להיות מלך].

אמרו ליה: הין. אנו מסכימים לדבר.

אמר להם: כל דאמינא לכו עבידתו [כל מה שאומר לכם תעשו]?

אמרו ליה: הין.

אמר להם: ואפילו אם אומר לכם למפלח [לעבוד] לעבודה זרה?

אמר ליה צדיק: חס וחלילה!

אמר ליה רשע לצדיק: סלקא דעתך דגברא כירבעם פלח לעבודה זרה [וכי תעלה על דעתך שאדם נכבד כירבעם יעבוד עבודה זרה ^[584]]?!

אלא למינסינהו הוא דקא בעי, אי קבליתו למימריה [אלא ודאי רק לנסותנו הוא מתכוין, אם נקבל את כל דבריו].

וכך היו מטעים הרשעים את הצדיקים, עד שחתמו כולם על הדבר. ושוב לא היו יכולים לחזור בהם ^[585].

גם אלה משלי שלמה כו' תלמידי חזקיהו כדאמרינן בהשותפין חזקיה וסיעתו כתבו משלי מכלל שלימד תורה בישראל כדאמרינן התם נעץ חרב בבית המדרש כו':

פיסקא אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו. כבר פירשנו שעל שם בן ארבע אותיות הוא אומר: תאנא בגבולין ובלשון עגה. זו ששנינו ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא דוקא בגבולין כלומר חוץ לבית המקדש אבל בבית המקדש לא שהרי בשם היו מברכין כדתנן בסוף מסכת תמיד במקדש היו אומרים את השם ככתבו. ודוקא נמי בלשון עגה, י"א שאינו הוגה את האותיות בלשון קדש אלא באותיות של שאר לעזים שנמצא אומר ענינו (ועידו') [ומידותי] בלשון אחרת. ויש לי לפרש בלשון עגה שאינו זוכרו במסורת שמסורה בו אלא משנה את ניקוד האותיות ומזכירן שלא כניקוד המסור בהן. ולשון עגה לשני הפירושין האלו אחד הוא כמו לעגי שפה. אבל בלשון קדש אפילו בגבולין לא מיענש כולי האי. פי' אחרינא עגה כמו עוגה מקום שיש עגולה של בני אדם שמרבין דברי חול ולאו מילתא היא דא"כ האי בלשון עגה במקום עוגה מיבעי ליה וי"ל בלשון עגה לשון לעג ושחוק ולאו מילתא היא דא"כ דרך עגה מיבעי ליה ותו אי הכי במקדש נמי ליענש. וכי תימא מדקתני בגבולין ובלשון עגה מכלל דבמקדש אפילו בלשון עגה נמי לא מיענש. שאני מקדש דהואיל דאשתרי בלשון קדש לא מיענש אלשון חול אבל בגבולין דלא אשתרי להו לשון קדש דכתיב זה שמי לעולם כו' כדדרשינן בפסחים (נ'.) מיענש אלשון עגה:

מתני' שלשה מלכים וארבעה הדיוטות כו'. הנך דחשיבי ליה קא חשיב. ירבעם שרבע עם. כלומר ריבצם ושמם לדוש. ד"א ירבעם שעשה מריבה בעם כשלא היו רוצים לעבוד ע"ג. ויש אומרים הריב אלו עם אלו בע"ג זה עובד וזה ממחה בידו ובאין לידי מחלוקת. בן נבט בן שניבט ולא ראה הביט והתבונן לעמוד על פתרון הדבר ולא ראה כלום שהיה רואה בחלומו שיצאה אש מאמתו וזה היה סימן למלכות והיה סבור שהוא היה עתיד למלוך לפיכך חזקו ידיו למרוד בדוד כדכתיב (שמואל ב כ׳:א׳) ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי כו' ולא ראה כלום שלא היה הדבר אלא על ירבעם שיצא הימנו. תנא הוא נבט כו'. נבט כדאמרן. מיכה שנתמכמך בבנין כשנתנוהו בבנין במקום לבינה כשאמר לו משה למקום למה הרעות לעם הזה שאין נותנים להם תבן ואין להם לבנים ונותנים בניהם בבנין אמר לו המקום קוצים הם מכלים מלפני שאלו היו אלו חיין [היו] רשעים גמורים ומביאין רעה לעולם אם תרצה תנסה את אחד מהן והוציא את מיכה שעבד ע"ג ומה שמו שבע בן בכרי שמו. ותמה אני היאך חיה רשע כזה מיציאת מצרים ועד סוף דוד מלך ישראל ע"ה:

ת"ר שלשה ניבטו ולא ראו. נבט כדאמרן. אחיתופל ראה צרעת שפרחה באמתו איהו סבר איהו מליך ומ"ה סייעיה לאבשלום סבר כל כמה דקאי דוד לא יכילנא למיקם במלכותא משום דגבור הוא ובעל עצה הוא וגרירי ישראל בתריה אסייעיה לאבשלום ולא הוינא נוגע בדבר ולכי אזיל דוד קאמינא עילוי אבשלום. ולא היא בת שבע היא דנפק מינה שלמה דמליך ובת בנו של אחיתופל היתה דכתיב (שמואל ב כ״ג:ל״ד) אליעם בן אחיתופל הגילוני וכתיב (שם י"א) הלא זאת בת שבע בת אליעם:

ודייקינן ומנא לן דלא אתי ירבעם לעלמא דאתי ופשיטנא מדכתיב ויהי בדבר הזה כו': אר"י מפני מה זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח את שלמה לשם שמים כדמפרש השתא ואזיל. ומפני מה נענש ונכשל בע"ג ולא עמדו לו זכיותיו להגן עליו מיצר הרע מפני שהוכיחו ברבים וביישו שנאמר וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו וכי מפני שסגר פרץ עיר דוד אביו הרים בו יד אלא שסתם פרצות שפרץ אביו בחומה כדי שיהא ריוח לעולי רגלים ליכנס ואל ידחקו זה את זה ליכנס דרך שער העיר והוא סתם הפרצות הללו והיינו דכתיב סגר את פרץ כו' והאי דאמר ליה כדי לעשות אנגריא לבת פרעה לפי שדרכן של מלכים לעמוד בשלש שעות והיו עולי רגלים עומדים בבקר חוץ לעיר ודלתות השער סגורות והמפתחות ביד המלך והיו צריכין לתת שכר לבת פרעה שהיתה אשתו כדי שתתן להם המפתחות ולא חס ושלום שנתכוון שלמה לזאת שצדיק גמור היה ולא עוד אלא שלא היה צריך לכך שהרי נאמר (מ"א י"א) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה אלא ירבעם אמר לו כך להוכיחו כלומר נראה שאתה רוצה לעשות אנגריא לבת פרעה. מאי אשר הרים יד במלך אמר רב נחמן שחלץ תפליו בפניו ואין ראוי לעשות כן ולעמוד בקלות ראש לפני המלך מפני אימת מלכות. ויש אומרים שהיה צריך לפנות וחלץ תפיליו בפניו והיה לו לחלוץ במקום אחר שלא יראה שהוא הולך להפנות מחמת אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו. ויש אומרים חלץ תפליו בפניו לבוא להלחם כנגדו בחזקה. ואינו נראה דא"כ אמאי נקט חלץ תפליו בפניו לימא שבא להלחם כנגדו בחזקה:

ויועץ המלך כו' מאי ויועץ שנטל עצה בדבר כדי לפתות את ישראל ולמשכן אחר ע"ג בתחילה פתה את הצדיקים וחתמו שהסכימו עמו לעבוד ע"ג כיון שראו שאר חותמן של צדיקים הלכו ועבדו ע"ג ואעפ"י שחזרו הצדיקים ואמרו לא חתמנו על מנת לעבוד לא שמעו להם שאר העם, ודברים הללו האמורים על אחיה השלוני ע"ה לא נאמרו על פשטן לומר שחתם לשמוע לו אפילו לעבוד ע"ג שהרי לא אמרו אלא טעה וחתם סתם ולא אמרו על מה חתם אלא י"ל שחתם לשמוע לו לכל מה שיהיה רוצה לעשות סתם ומאי טעה דהו"ל לפרושי ליה לבר מעבירה כדאמרי ליה ליהושע כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ ומפרש בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ט.) דהאי רק למעוטי ביטול תורה קאתי כלומר רק חזק ואמץ לקיים את התורה והשמר שלא תצוה עלינו ליבטל הימנה ואין צריך לומר לעבור עליה שאם אתה עושה כן אין אנו שומעין. וכיון דחזא יהוא חותמו של אחיה השילוני שחתם לקיים כל מצותו של ירבעם וכל דבר סבר דאפילו לע"ג נמי קבל עליו. ומפרש זולתי זה הפירוש עתיד ליתן את הדין. ושחטה שטים העמיקו אמר הקב"ה הן העמיקו ועשו חיזוק לע"ג יתר ממה שעשיתי אני לכבוד (את) עצמי. אני אמרתי כל שאינו עולה לרגל עובר בלאו ולא ידענא מהיכא נפקא והם אמרו כל העולה לרגל ידקר בחרב מפני שמניח ע"ג ועובד את השם והיינו דכתיב ושחטה לשון שחיטה שטים לשון כי תשטה אשתו גזרו שחיטה ודקירה בחרב לשטות מאחרי לע"ג והעמיקו משלי כדאמרן. ואני מוסר לכולם אני לא חשתי לכבוד עצמי כל כך אלא (בייעור) [בייסור] ואזהרה בעלמא ויש לפרש ואני מוסר לכולם שמיסרים את כלם בהריגה בעבורי ואני מוסר (לכל טרם) [לכלם גורם] מוסר לכלם. ואית דגרסי אני אמרתי כל שאינו עולה לרגל עובר בעשה:

ואמר וכי חזקיהו לכל עולם כולו לימד תורה כו'. לפי שספר משלי מדבר בהנהגת בן אדם ובדרך ארץ ע"פ התורה אשר גם דעת הנמוסית מודה בזה ע"כ אמר לכל עולם כלו לימד. ושאמר שדיוה בדודא דנחשא ושדי נורא תותיה כו'. אפשר דיצא להם זה הדרש מויאסרוהו בנחשתים דהיינו בדוד של נחשת ודריש ליה נמי נחשת מלשון שולים כמו נחשתה מחממתה וכמו נחשתו של תנור דמס' כלים כפירש"י פרק כירה והיינו שהיה מיסרו בנחשתו ושולים של הדוד ע"י שהסיק תחתיו האש וע"י זה היצר לו וחלה וגו'. ושאמר היכי ליעבד כו' קרא לגדולים כו'. כל זה בספרי הגמרות אינו ויצא להם זה הדרש מדכתיב בסיפיה דקרא ויתפלל וגו' וידע מנשה כי ה' הוא האלהים דמשמע שקרא קודם לאלהים אחרים:

ג' בעלילה באו וגו'. עפירש"י שבאו בעלילה שאמרו דברים של ניצוח שאין להם תשובה עכ"ל. אבל לשון עלילה לא נאמר כן בכ"מ אלא אדרבה נאמר על מי שבא בעקיפין ודבר שאינו אמת וזהו בנין אב לכולן ושם לה עלילות דברים וגו' ונראה לומר שכוונת רש"י דודאי שטענות אלו הג' היו עלילות ולא טענות אמיתיות דודאי שהיה להם תשובה אלא דלפי דעתם שהיו דבריהם טענות של נצוח שלא היה להם תשובה וכדי שלא יהרהרו אחרי מדותיו של הקב"ה עלתה להם טענתם אעפ"י שבעלילה היו וק"ל:

מס' רבוא כו'. יש לפרש דחטא הרבים שהם ס' רבוא היא יותר גדול מחטא של יחיד א"נ י"ל כלום גדול עוני שהוא בין אדם לחבירו רציחת הבל מעון ס' רבוא שעשו את העגל שהיא עבירה בין אדם למקום וזה שדקדק לומר שעתידין לחטוא לפניך דהיינו עון שהוא לפניך וק"ל:

הברכה אחת היא לך אבי כו'. שהיה לו מקום הרהור אילו לא ברכו שהיה מהרהר כי יש שתי רשויות וכביכול שאין ביד הקב"ה כל הברכות אלא ביד אלוה אחר וז"ש הברכה אחת היא לך מהקב"ה:

שריבע עם כו'. פירש"י שהשפיל את ישראל מלשון רביעה וכדאמרינן בס"פ במה בהמה בשעה שהעמיד ירבעם ב' עגלי זהב נבנה צריף א' והוא איטליא של יון ועי"ל שהוא נעשה בעל של עם כדאמרינן בתענית למה נקרא רביעה שרובע הקרקע שהוא נעשה בעל של הארץ:

שעשה מריבה בין ישראל כו'. עפירש"י ולולי פירושו היה נראה לפרש כפשוטו שעשה מריבה בין העם שנעשו לשני ממלכות ונחלקו זה עם זה. ושאמר שניבט ולא ראה. ר"ל שלא היה לו רק הבטה בעלמא ולא ראייה ממש שהרי טעה. ואמר הוא נבט הוא מיכה הוא שבע כו'. דנבט היה משבט אפרים ובמיכה ובשבע בן בכרי מפורש בהן ג"כ איש מהר אפרים גם במעשה דשבע בן בכרי כתיב ושם נקרא איש בליעל ע"ש מעשה מיכה שקודם לו דכתיב בעובדי ע"ז יצאו אנשים בני בליעל וגו' עם לבבך בליעל וגו' ובמעשה דירבעם כתיב ושם אמו צרועה אשה אלמנה וגו' ע"ש מעשה דשבע בן בכרי שקודם לו שנהרג אביו נבט שהוא שבע בן בכרי והיתה אשתו אלמנה במעשה דירבעם וקאמר דבמעשה מיכה קראו מיכה ע"ש מעשה דקודם לו במצרים שנתמכמך בבנין ובמעשה דירבעם שקראו נבט ע"ש שניבט ולא ראה שעל מעשה ירבעם ראה יוצא אש מאמתו אך קשה בקרא לומר דשבע בן בכרי הוא נבט דהא בשבע בן בכרי כתיב איש ימיני דמשמע שהיה מבנימין ונבט מאפרים היה וי"ל דקראו איש ימיני ע"ש שהיה חולק במלכות בית דוד ששבט בנימין היו חולקים במלכותו של דוד בשביל שאול:

שראה אש יוצא מאמתו כו'. אמתו הוא רמז על זרעו שממנו יצא אש המחלוקת לכלות מלכות בית דוד וכן לענין צרעת פרחה על אמתו רמז על זרעו שיפרח ממנו המלוכה על ידי צרעת כדאמר לקמן שנצטרע דוד ששה חדשים ע"י מעשה דבת שבע. ומה שאמר שראו אצטגניני פרעה כו'. מבואר בפ' קמא דסוטה ע"ש:

לחטאת בית ירבעם להכחיד כו'. נקט בית ירבעם לענין הכחדה שבעוה"ז כדכתיב שלא נשאר לו נין ושאר:

מפני שהוכיחו ברבים כו'. כיון דכל זה הוכחה היה לא היה לו לקרותו מרד כמ"ש וזה הדבר הרים יד וגו' אי לאו שהוכיחו ברבים שהוא הוא המרד שהיה לו להוכיחו בצנעה ויש לדקדק דהא עונשו של ירבעם מפורש בקרא שנענש על שהחטיא ישראל בעבודת כוכבים וי"ל כענין שאמרו עבירה גוררת עבירה דאי לאו גסות הרוח שהיה בו שמרד במלכות בית דוד לא היה בא להחטיא ישראל לעבוד ע"ז כדלקמן:

וזה אשר הרים וגו' שחלץ תפילין כו'. שמעתי בזה ע"פ מ"ש בר"פ אלמנה נזונית כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל ולא אמרן דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה והשתא כשהוא חולץ תפילין לפניו מראה שאינו רוצה לעבוד לו עוד כל עבודות שהעבד עושה לרבו וק"ל:

כיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב כו'. יצא להם זה הדרש כי לפי פשוטו הענין כפול בקרא דכתיב ושב לב העם אל אדוניהם וגו' ושבו אל רחבעם מלך וגו' וע"כ דרשו ושבו אל רחבעם וגו' מלשון ישיבה שיראו אותו בישיבה בעזרה ואני עומד והיינו גסות הרוח שהיה בו שלא היה הוא רוצה לעמוד במקום שרחבעם יושב. ואמר ואי יתיבנא כו'. אף שאסור לישב רק למלכי בית דוד לא היה חושש לעבירה זו מפני גסות הרוח שהיה בו אלא שהיה חושש שיהרגוהו שם על שהוא חושב עצמו למלך בירושלים עיר רחבעם ומורד במלכות בית דוד הוא והרד"ק הביא מאמר זה בדרך אחרת שאמר דחזו לירבעם דיתיב ואנא קאמינא סברי מורד במלכות הוא כו' ע"ש ואין נראה כן מסוגיא זו אלא שאם היה עומד ודאי דלא היה מורד במלכות אלא מפני גסות הרוח שהיה בו לא היה עומד וק"ל:

ויועץ כו' שהושיב כו'. משום דבפסוקים הקודמים כתיב ויועץ המלך רחבעם עם הזקנים וכתיב ויועץ את הילדים וגו' וכאן כתיב ויועץ ולא מפורש ביה עם מי היתה זו העצה ולה"ק מאי ויועץ ומפרש ליה שהושיב רשע כו':

ס"ד דגברא כירבעם פלח לעבודת כוכבים כו' ר"ל שהרי הוכיח את שלמה במילי דשמיא ואמר דאף אחיה השילוני טעה בו בירבעם וחשבו לצדיק כמ"ש בענין כאשר בשרו על המלוכה וע"כ חתם ומייתי ראייה דהא יהוא צדיקא רבא כו' אשר הטיבות לעשות הישר וגו' וכתיב ויהוא לא שמר וגו' דמשמע דבכל התורה היה יהוא ישר רק לא סר מכל חטאת ירבעם וגו' והיינו כדמסיק משום חותם של אחיה שטעה בו להסכים על חטאת ירבעם:

גמ' וידע מנשה כי ה' הוא אלהים מאי עבוד ליה שדיוה בדודא דנחשא ושדו נורא תותיה והוה קא מצטער טובא אמר היכא ליעבד ניקרייה להקב"ה כעיס עילואי ניקרייה לע"ז לית בה מששא מה עשה קרא לגדולים ולא עניוה קרא לקטנים ולא עניוה אמר רבונו של עולם אם ענית לי ענית לי ואי לא אמינא איהו נמי כו' כוותהון מיד ויעתר לו וישיבהו למלכותו הא למדת שחביבין יסורין כו':

שם גדרתא אתם צ"ל אותם כו':

שם למפלח ע"ז א"ל צדיק ח"ו א"ל רשע לצדיק כו'. בסוף עמוד איקבליתו לממריה ואף אחיה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ובלשון עגה כו' בלשון עגה חוץ למקד' כו'. נ"ב פי' דבר חול אפי' הוא בלשון קודש ודו"ק:

בד"ה שנבט כו' על דבר עיקר כצ"ל:

בד"ה איהו מלך כו' ובין כך ובין כך יתגלגל כו'. נ"ב פי' שהיה רוצה אחר כך להמית אותו בדין בית דין שבא על פילגשי אביו כדאיתא במדרש:

בד"ה ואתה גדרת כו' אנגריא ל"אשהיה כו' כצ"ל:

ד"ה שחלץ תפילין כו' צ"ל אחר הד"ה בית המלוא:

בד"ה חלץ תפילין כו' עד לפני המלך כל זה נמחק:

גמרא וכתיב וכהצר לו כו' וישיבהו ירושלים כו'. כצ"ל:

שם וידע מנשה כו'. עיין בע"י כאן הוספת דברים:

שם בת שבע בתו כו'. ל"ד אלא בת בנו עי' לעיל (סט ב) ובע"י ל"ג בתו:

גמ' קין דכתיב גדול כו' מששים רבוא כו'. נ"ב נראה דדריש כתיב הכא גדול וכתיב התם ועתה יגדל וגו' והתם כתיב כל העדה ואין תימה אם היה קין נביא שהרי ה' דבר עמו כ"פ:

שם אחיתופל ראה כו' סבר איהו מלך. נ"ב שאחר שילכוד אבשלום את המלוכה ויהרוג את דוד. אז ישוב וימרוד באבשלום יהרגהו כמורד באביו וישב הוא על כסא המלוכה כי חשב שלא ישאיר אבשלום מבית אביו כל יורש עצר כמו שחשבה עתליהו. ותסוב המלוכה אליו שאין בישראל גדול ממנו:

שם בת שבע בתו. נ"ב בת בנו ומשום דבני בנים ה"ה כבנים קרי לה בתו:

שְׁלשָׁה בָּאוּ בַּעֲלִילָה אֵלּוּ הֵן: קַיִן, עֵשָׂו וּמְנַשֶּׁה. נראה העיקר בלשון עלילה הוא כמו שפירש מהרש"א ז"ל. ונראה לרמוז עֲלִילָה 'עלי לה' על רצונו לומר סמוך והנה סמוך לאותיות 'ילה' הם אותיות 'כמו' שכל אחד מאלו בקש ואמר עשה עמי כמו פלוני וזהו שאמר 'עלי לה'.
ומה שאמר 'כְּלוּם גָּדוֹל עֲוֹנִי מִשִּׁשִּׁים רִיבּוֹ' נראה לרמוז זה בתיבת מְנַשֶּׁה דקאי על ישראל שחטאו בעגל ותיבת מְנַשֶּׁה ראשי תיבות שש מאות אלף נבונים וחכמים, כי אותו הדור נקראו חכמים ונבונים דכתיב וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה (דברים ד, ו).

'יָרָבְעָם' שֶׁרִיבַּע עָם (מלכים א' יב, כו). נראה לי בס"ד אותיות עָם במילואם קרי להו רִבּוּעַ מפני שהפשוט רובע ויושב על המלוי ורבעיה רצונו לומר מישבו. ואם תמלא אותיות 'עָם' תמצא עי"ן [130] עולה 'קל' ומ"ם [80] עולה פ' הרי אותיות 'קלף' שהוא רצונו לומר קליפה. וידוע שישראל נקראים פרי והעכו"ם נקראים קליפה שעשה את ישראל עובדי עבודה זרה נמצא עשה אותם קלף שהוא קליפה כמו העכו"ם.

דָּבָר אַחֵר: יָרָבְעָם שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם (מלכים א' יב, כו). כי ידוע יָרָבְעָם היה חכם גדול בתורה שנקרא רַבִּי וכיון שהחטיא את ישראל נהפכו אותיות 'רַבִּי' לאותיות 'רִיב' גם יש לומר אומרו עָשָׂה מְרִיבָה ולא אמר 'רִיב' והוא כי הכתוב אמר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה (דברים כז, טו) ותרגום ארור ליט, כי דבק בקליפה הנקראת לוט [45] שהוא מספר [מה] כמו שאמר הרב ז"ל שיש מה דקליפה שהוא מספר לוט ונצטרף 'מה' דקליפה עם 'רִיב' ונעשה צרוף 'מְרִיבָה'.

'נְבָט' רָאָה אֵשׁ שֶׁיּוֹצֵאת מֵאַמָּתוֹ (מלכים א' יב, כו). פירוש ראה בחלום וזה המראה פתרונו על מלכות שהרואה כן מורה לו החלום שזוכה להיות מלך יען כי האש הוא עולה על כל היסודות כן המלך עולה על כל הבריות. גם האמה היא נקראת הגויה והעטרה שבה רומזת לעטרה של מלך לכן הרואה אש יוצאה משם יורה שיהיה מלך.
ואפשר לרמוז 'אֵשׁ' במלוי אל"ף שי"ן עולה תע"א [471] ועם נקוד צירי שמספרו עשרים הרי תצ"א ועם הכולל ששה אותיות של אל"ף שי"ן הרי תצ"ז כמנין 'מַלְכוּת' עם הכולל [496] וְאֲחִיתוֹפֶל רָאָה צָרַעַת כי 'צָרַעַת' בהפוך 'עֲצֶרֶת' שהוא לשון מלכות כמו זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי (שמואל א' ט, יז) וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, לה) רצונו לומר מלכות, וכן קורין לבן המלך 'יורש העצר'.

תָּנָא הוּא נְבָט, הוּא מִיכָה, הוּא שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי (מלכים א' יב, כו). כתב הגאון חיד"א ז"ל במראית העין קושיא בשם רד"ק דנבט מאפרים ושבע בן בכרי מבנימין? ועוד קשא איך האריך ימים כל כך? ובסוד הגלגול ניחא עיין שם.
ונראה מה שאמר איך האריך ימים כל כך, אין זו תימה דהא אחיה השילוני היה מיוצאי מצרים והיה חי בימי רחבעם בן שלמה המלך ע"ה. ותירוץ של הגלגול יתיישב מאמר דנבט הוא מיכה שנאמר נבט גלגולו של מיכה היה, אך נבט הוא שבע בן בכרי הוא דוחק דצריך לומר היה גלגול בחיים!
ונראה לי לתרץ עיקר קושית רד"ק דנבט מאפרים ושבע בן בכרי מבנימין, דלא מצינו מפורש ששבע בן בכרי מבנימין כי אם ממה שאמר בשמואל (שמואל ב' כ, א) דכתיב וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי. והנה אין מזה הוכחה לכך דהא מצינו בגמרא דמגילה (מגילה יב:) דאמרו על פסוק אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי (אסתר ב, ה) דאביו מבנימין ואמו מיהודה ולהכי קרי ליה איש יהודי וכן כאן יש לומר אמו מן בנימין.

וּמַאי "וְזֶה אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ", אָמַר רַב נַחְמָן: שֶׁחָלַץ תְּפִילָּיו בְּפָנָיו (מלכים א' יב, כו). נראה לי בס"ד רצה לקנתרו בדבר זה והוא כי המלך לובש ספר תורה בזרועו כדי שיזהר ביותר לקיים מה שכתוב בו ולכן חלץ תפילין של יד בפניו לרמוז לו גם אתה תחלוץ הספר תורה מזרועך מאחר שאין אתה מקיים הכתוב בו ולזה אמר 'שֶׁהֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ' יָד דייקא שחלץ התפילין בהרמת ידו שהרימה והגביה למעלה בעת שחלץ התפילין לעשות שינוי כדי שיבין הוא והיושבים את הרמז שרומז בחליצת התפילין מידו.

ויאמר להם רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל: לכאורה דברים אלו סותרים זה את זה דאם פיתה אותם שלא לעלות לירושלים משום דרב הדרך איך אמר משום דהנה אלהיך ישראל דמשמע שלא יעלו משום דהע"ז שהקים הוא עיקר ונ"ל כיון שכל מגמת ירבעם היה לבטל ישראל מלעלות לרגל שלא תשוב המלוכה לרחבעם כדאמרינן כאן בש"ס והיה מתירא שהצדיקים לא שמעו לו ולכן התנכל ואמר לצדיקים רב לכם פירוש הדרך מעלות ירושלים ופטורין אתם מלעלות לרגל כמש"כ התוס' בפסחים (דף ג' ע"ב) אבל לרשעים אמר הטעם משום הנה אלהיך ישראל ולפי שאמרינן לקמן שהושיב רשע אצל צדיק לכן קאמר רב לכם מעלות ירושלים פירוש שלשניהם יחד אמר כן ולכן קאמר בלשון רבים אבל לרשע לבדו פירוש הטעם משום הנה אלהיך ישראל ולכן קאמר בלשון יחיד:

כלום גדול עוני מששים רבוא שעתידין כו'. בבראשית רבה אמרו בלשון אחר אתה טוען עליונים ותחתונים ועוני אי אפשר לטעון:

ובגבולין ובלשון עגה. פרש"י ואסור לפרש שם בן ארבעים ושתים בלשון עגה כו' נראה מדבריו דההוגה את השם באותיותיו ששנינו במשנתנו היינו שם בן ארבעים ושתים והוא הנקרא שם המפורש כדמשמע בהדיא מדבריו לעיל בפ' ד' מיתות גבי שם בן ארבע אותיות וזהו כדעת רבינו האי גאון ז"ל הנזכר באשר"י דיומא בפרק יום הכפורים אבל התוספות חולקים על פרש"י בפ"ק דע"א גבי ר' חנינא בן תרדיון שהיה הוגה את השם באותיותיו ופירשו דההוגה את השם באותיותיו היינו שם של ארבע אותיות ורש"י גופיה כתב בפ' עשרה יוחסין שם בן ארבעים ושתים אותיות לא פרשו לנו:

הוא נבט הוא מיכה הוא שבע בן בכרי. הקשה רד"ק הלא שבע בן בכרי משבט בנימן ונבט משבט אפרים. ולי קשה קושיא אחרת יותר חזקה היאך אותו רשע האריך ימים כל כך וצ"ע:

שחלץ תפלין בפניו. פרש"י שהיה לו לפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו וכתב עוד דטעמא מפני שהוא מגלה הראש והוא זלזול לפני המלך כו'. אבל בשימושא רבה משמע שאין הטעם מפני שהוא מגלה הראש כו' מדקאמר שם אמר רבא אסור לתלמיד למיחלץ תפלין קמיה דרביה דכתיב וירם יד במלך וא"ר יוחנן שחלץ תפלין לפניו ומאי תקנתיה לכרוך רביה ברישא כו' והדר כרבי תלמידיה מדקאמר ומאי תקנתיה לכרוך רביה ברישא וכו' הרי על כל פנים התלמיד מגלה ראשו בפני רבו ולא קפיד רק שלא יחלוץ תפלין קודם שחלץ רבו תפליו. ונ"ל שרש"י ושמושא רבה חולקים בפירוש מלת לפניו דקאמר רבי יוחנן רש"י הבין מלת לפניו פירושו כנגד פניו ושימושא רבה הבין מלת לפניו פירושו קודם וכתב מהרי"א ז"ל על שימושא רבה דטעמא מפני שפורק ממנו עול מלכות שמים ואין ראוי לעשות זה בפני רבו עד שיראה רבו עושה כן ועוד שיש בזה כמורה הלכה בפני רבו בשחולץ מודה שהגיע זמן שאינו חייב בהן ואינו ראוי לעשות כן אלא בהוראת רבו ע"כ. וקשה לי הלא כל אלו טעמים אין להם ענין ושייכות כלל גבי וירם יד במלך שחלץ תפלין לפניו שהרי שלמה לא היה רבו של ירבעם ונהי שאמרו שום תשים שתהא אימתו עליך מ"מ לא אשכחן בשום דוכתא שצריך שתהא אימתו של מלך על אדם בענינים אלה שלא להורות הלכה בפניו וכיוצא בזה וגם הטעם הראשון בעצמו הוא חלוש מאד ויותר מסתבר טעמיה דרש"י דהכי אשכחן בפ"ק דקדושין רבינא הוה יתיב קמיה דרב ירמיה מדיפתי חלף ההוא גברא קמיה ולא מיכסי רישיה אמר כמה חציף הא גברא כו'. ומיהו אכתי קשה טובא על האי טעמא שכתב רש"י חדא שהרי ודאי אימתו של מלך לא חמיר יותר מאימתו של הקב"ה וא"כ למה היה לו לחוש טפי שלא יגלה ראשו בפניו מפני שהוא זלזול לפני המלך ממה שיש לו לחוש שלא יגלה ראשו בפני הקב"ה כשהיה פונה לצד אחר לחלוץ שלא בפניו שהרי שכינה למעלה מראשו של אדם ועוד קשה שהרי מן הדין אין איסור כלל בגילוי הראש כדמשמע בהדיא בפ"ק דקידושין שהבאתי אמר כמה חציף האי גברא א"ל דילמא ממתא מחסיא איהו דגיסי בהו ברבנן וכן משמע מהא דאמרינן שם בפרק הנזכר רבי חייא בר אבא אשכחיה לריב"ל דשרי דיסנא ארישיה כו' א"כ למה יהיה גילוי הראש זלזול לפני המלך ובפרט גילוי הראש כזה מעט מזער. ולכן נ"ל לפרש טעם אחר משום דאמרינן בריש אלמנה נזונת כל המלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו ואם הוא במקום שאין מכירין אותו ואין לו תפלין בראשו וחושש שמא יאמרו עליו שהוא עבד אינו נועל לו מנעל ולא חולצו והא ודאי דלענין זה מלך ורבו שוים ולכן אמרו וירם יד במלך שחלץ תפליו בפניו כלומר שבא להראות לו שאינו רוצה להיות נכנע ומשועבד לו כעבד מאחר שאין לו תפלין בראשו וזהו חוצפא גדולה ואע"פ דירבעם במקום שמכירין אותו היה מ"מ הוא נתכוון לבא להתריס כנגדו בחזקה במה שהיה יכולת בידו. כן נראה לי:

שחלץ תפלין בפניו. תימה רבתי בעיני אמאי לא אשכחן בשום דוכתא לא בגמרא ולא ברמב"ם בפ"ב מהלכות מלכים שיאמר דין זה שלא יחלוץ אדם תפלין בפני המלך כשם שכתב הרמב"ם וכל הפוסקים דין זה בהלכות כבוד רבו הלא מה שאסור לתלמיד לחלוץ תפלין בפני רבו לא ידעינן אלא ממה דאמרינן כאן וירם יד במלך שחלץ תפלין בפניו וצריך עיון:

אמר גמירי אין ישיבה בעזרה כו'. פרש"י גמירי הלכה למשה מסיני ולא מקרא תמיה אני פה קדוש יאמר דבר זה הלא כמה תשובות קשות בדבר חדא שאי אפשר בשום פנים לומר כן דהלכה למשה מסיני הוא חדא מדקאמר בירושלמי דסוטה בסוף פרק אלו נאמרין לא כן תני רבי חייא לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד כו' והיינו דקאמר בגמרא דידן בפרק אלו נאמרין ובפ"ב דיומא ובשאר דוכתי טובא והאמר מר אין ישיבה בעזרה כו' דהיינו רבי חייא שנה כן בתוספתא שלו ואם איתא לא היה תולה הגמרא בבבלי וירושלמי דין זה ברבי חייא ועוד דא"כ לא הוה יליף ליה מקרא ויבא המלך דוד וישב לפני ה' שהרי כל הלכה למשה מסיני אין לה קרא אפילו על דרך אסמכתא בעלמא כמו שאמרו בגמרא דידן בדוכתי טובא והבאתים בפ"ק דכריתות ובר מן דין ומן דין שהרי בירושלמי בפרק הנזכר חולקים אמוראים טובא על רבי חייא ואמרו אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה תיפתר שסמך לו בכותל וישב לו והא כתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה' א"ר אייבו ישב עצמו בתפלה ואם איתא לא היו חולקים על רבי חייא שהרי הלכה למשה מסיני הוא ולעולם לא תמצא מחלוקת על הלכה למשה מסיני לכן נ"ל דהא דאמר ירבעם גמירי היינו פירושו שלמד מרבו אין ישיבה בעזרה וכו' ויליף ליה נמי מקרא ויבא המלך דוד וישב לפני ה' כדתני ר' חייא. כן נ"ל:

דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה בלבד. מה שיש לדקדק בזה פירשתי בארוכה בתמיד ובהוריות:

ובלשון עגה. עמ"ש בקונטריס דבש לפי דף נ"ד סוף ע"א ע"ש באורך:

הוא נבט הוא מיכה הוא שבע בן בכרי. הרב ישרש יעקב כתב דהקשה רד"ק דנבט מאפרים ושבע בן בכרי מבנימין וע"ק היאך האריך ימים כ"כ וצ"ע עכ"ד ובסוד הגלגול ניחא ורז"ל סו"ד שתו השערה:

מפני מה זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח לשלמה וכו'. מכאן מוכח דמצות תוכחה הוא אפילו הדיוט למלך דכי מרבינן אפילו תלמיד לרב מהוכח תוכיח ה"ה הדיוט למלך וכן מוכח דילפינן פ"ו דערכין עד קללה עד נזיפה מיונתן לשאול ועמ"ש הרב שבות יעקב ח"א סימן קע"ט ואכמ"ל:

אבא שאול אומר אף ההוגה וכו' תנא ובגבולין וכו'. רש"י פירש אסור לפרש שם בן מ"ב וכו' והתוס' פ"ק דע"ז פירשו שהוא שם בן ד' והרב קול הרמ"ז סייעיה לרש"י מדאמרו התם בע"ז להתלמד עבד ואם הוא שם בן מ"ב היינו דקאמר להתלמד אבל אם הוא שם בן ד' מה לימוד שייך בקריאת שם בן ד' ככתיבתו בג' נקודות לבד אפילו תינוק יודע להגותו עכ"ד וראיתי בשער המצות למהרח"ו זצ"ל פרשת שמות שכתב דרבינו האר"י זצ"ל אמר דפירוש הוגה את השם היינו שם בן ד' ככתיבתו בלי מילוי וגם אם יקראוהו במילויו הוא בכלל הוגה את ה' באותיותיו עכ"ד. וצ"ל דמאי דאמרו להתלמד היינו דיש כמה מיני נקודות בשם בן ד' וכמ"ש בתיקוני הזהר ויש בכל מין נקוד רזא דרזין והיה מתלמד הסודות כפי כל ניקוד והוגה את ה' ומכוין הסודות ומדקדק בקריאת השם וניקודו לתעלומות חכמה. והרמב"ם השמיט בהלכות תשובה דין הוגה את ה' שאין לו חלק לעוה"ב והרב כנסת הגדולה א"ח בלשונות הרמב"ם שם פ"ג דתשובה תמה עליו והאריך בתמיהתו וכתב וז"ל ואולי הרמב"ם יחלוק על זה ויסבור דאין הלכה כאבא שאול ובפ"ק דע"ז שהקשו והיכי עביד הכי הכונה לומר דהיאך ר' חנינא בן תרדיון עבר אדברי אבא שאול אף שאינה להלכה לענין אין לו חלק לעה"ב אבל איסורא איכא אלא שאין זה נכון דהי"ל להרמב"ם להשמיענו דאיכא איסורא עכ"ל ונראה דודאי דעת הרמב"ם הוא זה דאין הלכה כאבא שאול לענין שאין לו חלק לעה"ב אבל ודאי איסורא איכא והיינו דפריך ארחב"ת דאיסורא ודאי איכא. והרמב"ם כבר כתב פי"ד מהלכות תפלה דין יו"ד שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש כדי שלא ילמוד אותו אדם שאינו חשוב ושאינו הגון ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה לתלמידיהם ובניהם ההגונים אלא פעם א' לשבע שנים כל זה גדולה לשמו הנכבד והנורא עכ"ל ועל זה סמך ולא הוצרך לפרש עוד דאיכא איסורא. ומלשון הרמב"ם הלז תשובה מוצאת לדברי הרב קול הרמ"ז שכתב דלשון להתלמד לא א"ש לשם בן ד' והרי הרמב"ם שכתב ולא היו חכמים מלמדין וכו' ומקור דבריו מקידושין דף ע"א ושם פירש"י שם בן ד' אותיות קריאתו וכתיבתו ופירושו חכמים מוסרין וכו' אלמא שייך להתלמד בשם בן ד'. ובקיצור פסקי הרא"ש כתב בכלל אין להם הלק הוגה את ה' והרב מעדני מלך בהגהותיו על קפ"ה כתב שסמך על ההיא דפ"ק דע"ז והרמב"ם סבר דפריך דלכ"ע איסורא איכא וכדאמרן:

שחלץ תפילין בפניו. כתב הרב באר שבע תימה רבתא בעיני אמאי לא אשכחן בשום דוכתא לא בגמרא ולא בהרמב"ם פ"ב דמלכים שיאמר דין זה שלא יחלוץ אדם תפילין לפני המלך כשם שכתב הרמב"ם וכל הפוסקים דין זה בהלכות כבוד רבו הלא מה שאסור לתלמיד לחלוץ תפילין לפני רבו לא ידעינן ליה אלא מהא דאמרינן כאן וירם יד במלך שחלץ תפילין בפניו וצ"ע עכ"ל גם הרב שיירי כנסת הגדולה בהגהותיו על הרמב"ם פ"ב דמלכים תמה על הרמב"ם והסמ"ג שלא כתבוהו ולא זכר דכבר קדמו הרב ב"ש בתמיהא זו והרב ישרש יעקב מייתי תמיהת הרב ב"ש ולא פריק לה:
אמנם אין כאן תימא לא רבתא ולא זוטרתא דמה שתמה הרב ב"ש דאמאי הגמרא לא השמיענו כזאת לק"מ דכיון דידעינן דכבוד גדול נוהגין במלך ורחמנא אמר שתהא אימתו עליך כל מידי דזלזול קטן אפילו כל שהוא ודאי אסור ואטו כי רוכלא ליתני וליזיל פרטי ופרטי דפרטי הכבוד וכיוצא שצריך לכבד והדברים הפרטיים שאינם כבוד אלא דהשמיעונו הרמת יד ירבעם במלך מאי היא שחלץ וכו' וזה מפי הקבלה. ומעתה הדבר מבואר שלא הוצרך הרמב"ם לכתוב שלא יחלוץ אדם תפיליו לפני המלך דאיסור זה לא הוזכר בש"ס ומאי אמרה דאין צורך להזכיר כל הפרטים ולהכי לא נאמר בש"ס א"כ גם הוא ז"ל לא כתבו מטעם זה. ומאי דכתב בהלכות ת"ת פ"ה דין ו' שלא יחלוץ לפני רבו היינו משום דהכי אתמר בשמושא רבא אמר רבא אסור למחלץ תפילין קמיה (רבה) [רביה] והביאו בטור א"ח סימן ל"ח וידוע דהרמב"ם כותב מדברי הגאונים והוי קצת חידוש ברבו:

גמירי דאין ישיבה בעזרה וכו'. עמ"ש הרב באר שבע ומ"ש עליו הרב החסיד מהר"י אלגאזי זלה"ה בספר ארעא דרבנן אות ג' ממערכת אלף במ"ק: