דף כה - א
ומתרצינן: בחטאת קאמרינן. רק לגבי החטאות אמרתי שהתנא מונה רק אותן החטאות הבאות על דבר שזדונו כרת, ולא לגבי האשם. ושבועת ביטוי חייבים עליה חטאת, ולכן לא נמנתה, שהרי כאמור, החטאת שלה באה על דבר שזדונו לאו.
רבינא אמר: כי קתני, מידי דחייל רק אמידי דבר אכילה הוא. כגון נותר וחלב ואכילת קודש בטומאה ויום הכפורים, שהאיסור שלהם שייך רק באוכלין. ואילו שבועה, דחיילא אפילו אמידי דלא בר אכילה הוא, לא קתני!
ומקשינן: והרי הקדש, דחייל נמי אעצים ואבנים, ובכל זאת מונה התנא אשם מעילות, למרות שהקדש שייך גם בעצים ואבנים!?
ומפסקינן: אלא, כי קתני, מידי דחייל רק אמידי דאית בה מששא, שאפילו הקדש אינו יכול לחול רק על דבר שניתן למשש בידים. ואילו שבועה, דחיילא אפילו אמידי דלית ביה מששא, כגון "שבועה שאישן" וש"לא אישן", שהשינה היא דבר שלא ניתן למשש, לא קתני!
מתניתין:
אחד דברים של עצמו, ואחד דברים של אחרים. בין אם היתה השבועה בנוגע לנשבע עצמו, ובין אם היתה בנוגע לאדם אחר.
ואחד דברים שיש בהן ממש, ואחד דברים שאין בהן ממש. בין אם היתה השבועה בדבר שיש בו ממש, ובין אם היתה בדבר שאין בו ממש, כגון שינה, וכגון דבר שאין בו תועלת לאדם כגון זריקת צרור לים, חייב עליהם משום שבועת ביטוי.
כיצד?
דברים של אחרים: אמר "שבועה שאתן דבר מה לאיש פלוני", או שאמר "שבועה שלא אתן לו", או "שבועה שנתתי", או "שלא נתתי לו".
דברים שאין בהם ממש: אמר "שבועה שאישן", או "שלא אישן", "שישנתי", או "שלא ישנתי".
או שאמר "שבועה שאזרוק צרור לים", או "שלא אזרוק", "שזרקתי", או "שלא זרקתי".
רבי ישמעאל אומר: אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא אם נשבע על העתיד לבא. וחולק על התנא קמא שבמשנה שבתחילת הפרק, שמחייב גם כשנשבע על העבר כגון "שאכלתי ושלא אכלתי".
שנאמר בפרשת קרבן שבועה [ויקרא ה ד] "להרע או להיטיב". משמע דוקא כשנשבע להבא.
אמר לו רבי עקיבא: אם כן, שאתה מדייק שצריך להיות דוקא בדומה למה שכתוב בפסוק "להרע או להיטיב", אם כן אין לי שהוא יהא חייב משום שבועת ביטוי אלא כשהוא נשבע על דברים שיש בהן הרעה והטבה, כגון אוכל" שמטיב עם עצמו ו"שלא אוכל" שמענה את עצמו.
דברים שאין בהן הרעה והטבה, מנין שהוא חייב עליהם?
אמר לו רבי ישמעאל: מריבוי הכתוב שנאמר [שם] "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" אנו למדים שאף דברים שאין בהן הרעה והטבה חייבים עליהם.
אמר לו רבי עקיבא: אם ריבה הכתוב לכך שחייבים גם על דברים שאין בהן הרעה והטבה, ריבה הכתוב גם לכך שחייבים גם על שבועה שעל העבר.
גמרא:
תנו רבנן: יש חומר בנדרים מבשבועות, וכמו כן יש חומר בשבועות מבנדרים -
חומר בנדרים מבשבועות בכך שהנדרים חלים על דבר מצוה לבטל את קיום המצוה, כשם שהם חלים בדבר שהוא רשות, כגון אדם שאוסר על עצמו בקונם לשבת בסוכה - אסור לו לשבת בסוכה למרות שהוא מבטל בכך מצות סוכה. [105] מה שאין כן בשבועות שאינן חלות לבטל את המצוה, שהנשבע שלא לשבת בסוכה, אין השבועה חלה עליו. [106] חומר בשבועות מבנדרים בכך שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כגון שנשבע שלא אישן, כשם שהן חלות על דבר שיש בו ממש. מה שאין בנדרים שאינם חלים על דבר שאין בו ממש, כגון אם אמר "קונם שלא אישן", אין הנדר חל עליו, היות והשינה הוא דבר שאין בו ממש, אלא אם כן יאמר "קונם עיני בשינה", שאז חל הנדר על העין שיש בו ממש. [107]
שנינו במשנה: כיצד? אמר שבועה שאתן לפלוני ושלא אתן.
והוינן בה: מאי היתה שבועתו שנשבע אתן לפלוני?
אילימא נשבע שיתן צדקה לעני, הרי מושבע ועומד מהר סיני הוא על נתינת צדקה שנאמר [דברים טו י] "נתון תתן לו". וכיצד יכולה השבועה לחול על כך!? [108]
ומתרצינן: אלא, מדובר שנשבע שאתן מתנה לעשיר, שאין בו מצוה. [109]
שנינו במשנה: שאישן ושלא אישן.
ותמהינן: איני! והאמר רבי יוחנן: האומר "שבועה שלא אישן שלשה ימים", מלקין אותו על שעבר על שבועת שוא, שהרי דבר שאי אפשר הוא שאדם לא יישן במשך שלשה ימים, ונמצא שמיד שנשבע כבר היתה זו שבועת שוא, ולכן לוקה עליה מיד, וישן לאלתר. אם ירצה יכול לישון מיד, כי השבועה לא חלה עליו כלל.
וכיצד אומרת המשנה שחלה עליו שבועה שלא יישן?
ומתרצינן: התם מדובר דאמר שלא יישן שלשה ימים, שהוא דבר בלתי אפשרי. הכא מדובר דלא אמר שלשה ימים, אלא נשבע על פחות מכן, [110] ולכן חלה שבועתו. [111]
שנינו במשנה: שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק.
איתמר: האומר "שבועה שזרק פלוני צרור לים", או "שלא זרק" -
רב אמר: חייב משום שבועת ביטוי.
ושמואל אמר: פטור.
ומבארינן: רב אמר: חייב שהרי איתיה ב"לאו והן" ששבועה זו אפשר לישבע גם בחיוב וגם בשלילה, שהוא יכול לישבע שזרק פלוני ושלא זרק.
ושמואל אמר: פטור כי ליתיה בלהבא. שאינו יכול לישבע שפלוני יזרוק או לא יזרוק צרור בעתיד, שהרי פלוני אינו ברשותו שיוכל לחייב אותו על ידי שבועתו, ואם ישבע כך תהא זו שבועת שוא ולא שבועת ביטוי. ולכן גם כשהוא נשבע על העבר, אין זו שבועת ביטוי להתחייב עליה קרבן, כיון שאי אפשר לישבע להבא, שזו עיקר שבועת ביטוי, שנאמר "להרע או להיטיב".
והוינן בה: לימא רב ושמואל, בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא, קא מיפלגי -
דתנן במשנתנו: רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא, שנאמר "להרע או להיטיב".
אמר לו רבי עקיבא: אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה.
דברים שאין בהן הרעה והטבה, מנין?
אמר לו רבי ישמעאל: מרבוי הכתוב.
אמר לו רבי עקיבא: אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך.
ואם כן נאמר, רב דאמר כרבי עקיבא, המחייב בשבועת ביטוי אף בלשעבר, ולכן סובר רב בנשבע לשעבר שזרק פלוני או שלא זרק שהוא חייב.
ושמואל פוטר משום דאמר כרבי ישמעאל, שאין חייבים משום שבועת ביטוי רק בשבועה דלהבא? [112]
ודחינן: אליבא דרבי ישמעאל כולי עלמא לא פליגי שאין חייבים על שבועה שזרק פלוני.
כי השתא, אפילו אם נשבע על עצמו, שהוא מילתא דאיתא בלהבא, שהאדם יכול לישבע לחייב עצמו לעתיד, בכל זאת לא מחייב עלה רבי ישמעאל. כאשר הוא נשבע לשעבר.
כל שכן אם הוא נשבע על אדם אחר, שהוא מילתא דליתא בלהבא, שאינו יכול לישבע על אחר בנוגע לעתיד, מיבעיא למימר שאינו חייב משום שבועת ביטוי אם נשבע עליו על העבר.
אלא בהכרח, כי פליגי רב ושמואל, אליבא דרבי עקיבא הוא דפליגי:
רב סבר כרבי עקיבא, ולכן הוא מחייב בלשעבר אפילו כשנשבע שזרק פלוני, כי לדעת רב אין חילוק בין אם הוא נשבע על עצמו או נשבע על אדם אחר.
ושמואל אמר: עד כאן לא מחייב רבי עקיבא התם, בנשבע לשעבר, אלא מלתא דאיתא בלהבא, בשבועה שאדם נשבע על עצמו שיכול לישבע ולהתחייב על להבא, רק אז מחייב רבי עקיבא אפילו לשעבר, וכגון שנשבע שזרקתי. אבל מידי דליתיה בלהבא, בשבועה על אדם פלוני, לא מחייב עלה רבי עקיבא כשנשבע לשעבר שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק.
הערות
[105] הראשונים הקשו מדוע לא נאמר שיבא עשה של מצות סוכה וידחה את הלאו של "בל יחל" האמור בנדר? ותירצו שבנדר יש גם עשה של "ככל היוצא מפיו יעשה", ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. החינוך [ל]. רשב"א נדרים [טז ב]. ובנמוקי יוסף בנדרים [שם א] תירץ שנדרים איסור חפצא הם ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, שלא אמרה תורה לעשות מצוה באיסורי הנאה, ולכן אין לומר כאן עשה דוחה לא תעשה. וכתב הקהילות יעקב בנדרים [טו] שהנמוקי יוסף חידש לנו שעל איסור חפצא לא אומרים עשה דוחה לא תעשה, והביאור הוא משום שאיסור חפצא הוא מצד עצמו פגום למצוה, שלא נתכוונה התורה שיעשה אדם מצוה בדבר שהחפצא עצמה אסורה לעשות בה את מעשה המצוה. בחידושי הגרש"ש על נדרים [א] מבאר שהחילוק בין איסור גברא לאיסור חפצא, שבאיסור גברא מטרת האיסור שהאדם לא יאכל את האיסור ויתגאל בדברים המטמטמים את הגוף והנפש, ובאיסור חפצא המטרה היא שהחפץ לא יאכל מפאת קדושתו כמו בהקדש וקונמות. ועשה דוחה לא תעשה שייך רק כששניהם על הגברא, שהעשה מתקן את העבירה של הגברא, אך באיסור חפצא, העשה לא יכול לתקן את חילול הקדש של החפצא, לכן לא אומרים עשה דוחה לא תעשה. וזה גם הטעם שלא מצינו שאדם שאין לו תפילין יהא מותר לו לגזול מהשני מדין עשה דוחה לא תעשה, משום שבאיסור גזילה יש שני מטרות: שהאדם לא יגזול ושהבעלים לא יהיו נגזלים, והעשה יכול רק לתקן את העבירה של הגזלן אבל הפסד הנגזל לא יתוקן על ידי המצוה, לכן לא אומרים עשה דוחה לא תעשה.
[106] הגמרא בנדרים [טז ב] מבארת שהחילוק בין נדרים לשבועות הוא שבנדר הוא אוסר את הסוכה עליו, והסוכה עצמה הרי לא נצטוותה שיעשו בה מצוה, לכן חל עליה הנדר. אבל בשבועה שהאדם אוסר על עצמו את הסוכה, אין השבועה יכולה לחול, שהרי הוא משועבד לעשות מצוה. והקשו תוס': אם כן במה חמורים נדרים משבועות, שהרי גם שבועה יכולה לחול באופן שיאסור הסוכה על עצמו בשבועה, שיאמר "ישיבת סוכה עלי שבועה" שאף בלשון זה חלה השבועה כמו שאמרו לקמן [כט א] "יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה" [כך גירסת התוס' שם] ? ואף שהגמרא בתחילת נדרים [ב ב] אומרת את החילוק בין נדרים לשבועות, שנדרים הם איסור חפצא ואילו שבועות הן איסור גברא, היינו שנדרים הם רק באופן שהאדם אוסר את החפץ על עצמו, שהרי לא שייך שהאדם יאסור עצמו כקרבן ויאמר "קונם גופי על חפץ זה", ואילו שבועות הן גם באופן של איסור גברא, ולעולם בשבועה אפשר גם באופן של איסור חפצא. ותירצו תוס' שזו אכן כוונת הברייתא, שנדרים חמורים משבועות בכך שהנדר חל על דבר מצוה באותה מדה שהוא חל על דבר הרשות, שהרי הנדרים הם רק באופן של איסור חפצא ואפילו בדבר הרשות, ואיסור חפצא שייך גם על דבר מצוה, מה שאין כן שבועות שלא בכל אופני השבועה היא חלה על דבר מצוה, שבאופן של איסור גברא היא חלה רק על דבר הרשות ולא על דבר מצוה. ועוד כתבו בשם הר"י שאמנם אפשר לומר את השבועה גם בלשון של איסור חפצא, אך החלות הוא תמיד רק על הגברא, וכפשטות דברי הגמרא בתחילת נדרים ששבועות הן רק איסור גברא, וכשהוא אומר בלשון "יאסרו כל פירות עולם עלי בשבועה" אנו מפרשים את דבריו כאילו אמר "שבועה שלא אוכל פירות" ומדין יד הוא [וכן להיפך בנדרים], ולכן לא שייך בשבועה לעולם שתחול על דבר מצוה שהרי הגברא משועבד לקיום המצוה. ועוד כתבו בשם ר"ת שגם הלשון בשבועה צריך להיות רק בלשון של איסור גברא, ומה שאמרו לקמן "יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה" אין זה לשון הנשבע, אלא הגמרא אומרת שהנשבע אסר על עצמו כל פירות שבעולם בשבועה, והיינו על ידי שאמר "שבועה שלא אוכל פירות". תוס' ד"ה מה ובנדרים [טז ב] ד"ה הא. דעת הר"ן, כמו שכתבו התוס' בתחילה ששבועה שייך בין באיסור גברא בין באיסור חפצא, ונדרים שייך רק באיסור חפצא. והסביר זאת הר"ן, שבנדרים עיקר הנדר הוא על ידי התפסה [ראה לעיל הערה 16 בשמו], וזה לא שייך רק על החפצא [ובכל זאת אם יאמר את הנדר בלשון שבועה יחול מדין יד]. אבל שבועה עיקר מהותה שהוא אומר שהדבר יהא מקויים עליו כמו שהשם יתברך קיים, ואם כן אין הבדל בין איסור גברא לאיסור חפצא, שגם אם יאמר "ישיבת סוכה עלי שבועה" משמעות הדברים שאיסור ישיבת סוכה מקויים עלי כמו שהשם יתברך קיים. וראה עוד לעיל הערה 7 בענין נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר.
[107] גם כאן החילוק הוא ששבועה הואיל והיא איסור גברא לכן היא יכולה לחול גם על דבר שאין בו ממש, שהרי האדם אוסר על עצמו שלא יעשה כך וכך, והוא עצמו יש בו ממש. מה שאין כן בנדר שהוא איסור חפצא, אם הוא דבר שאין בו ממש לא נתפס עליו האיסור. ר"ן. והוסיף הר"ן, שכאן לא נכלל בדברים שאין בהן ממש גם אזרוק צרור לים כמו במשנה, שהרי גם בנדרים חל אם יאסור בקונם זריקת צרור עליו למרות שאין לו הנאה מזריקת צרור לים [כמבואר בנדרים טז ב ראה שם בר"ן]. ולא היה צריך התנא של הברייתא לפרש שהכוונה רק לשינה ולא לזריקת צרור, שהרי כל הטעם ששבועה עדיפא מנדר הוא כאמור משום ששבועה הוא איסור גברא ונדר הוא איסור חפצא, אם כן פשיטא שאין בכלל זה זריקת צרור לים.
[108] היה יכול לתרץ שהוא כבר נתן צדקה כפי השגת ידו, והרי אדם אינו חייב לתת כל אשר לו לצדקה, או שנשבע לתת לעני שאינו מבקש ממנו עתה צדקה, שאין אדם חייב לפרנס את כל העניים שבעולם, או שנשבע לתת מתנה גדולה לעני, שאינו מחוייב לתת לו אלא כדי פרנסתו לעכשיו ולא להעשירו, אלא שכל זה נכלל בתירוץ של הגמרא שמדובר במתנה לעשיר, שכל מה שלמעלה מצורכו של העני עכשיו, הוא נחשב עשיר. רא"ש ורשב"א. הנצי"ב מבאר שאפילו באופן שאינו מחוייב לתת לעני, כיון שאם יתן לו מקיים מצוה, הרי זה נחשב למושבע ועומד מהר סיני. וראה לקמן הערה 113.
[109] הקשה הריטב"א: איך יכולה לחול שבועה כזאת שהרי אין הדבר בידו שהלה יסכים לקבל ממנו מתנה, ונתינה בעל כרחך לא שמיה נתינה? ותירץ שאין משמעות לשונו "שאתן" אלא שיעשה מה שבידו, דהיינו שיניח לפניו או שיזרוק לידו או לרשותו, ואם הוא לא ירצה לקבל הרי הוא נפטר משבועתו.
[110] כך מפרש הרא"ש [כא] שאם היה אומר סתם "שלא אישן" היה משמעותו לעולם, שאם לא כן איזה זמן תתן לו, שלא מסתבר שיאסר רק לרגע אחד. והרשב"א כתב שגם בסתמא אנו אומרים שהוא לא נתכוין לישבע אלא רק על מה שניתן לקיים דהיינו רק עד שלשה ימים.
[111] לפי ההוה אמינא של הגמרא שהוא נשבע לעולם, אם כן למה לא הקשו על המשנה בתחילת הפרק "שבועה שלא אוכל" שהוא דבר שאי אפשר שלא יאכל אדם לעולם? ויש לומר ששם לא היה התנא צריך לפרש שהכוונה היא שלא יאכל עתה, שפשיטא היא שאי אפשר לאדם שלא יאכל לעולם. ועוד שאפשר שמדובר שנשבע על ככר שלפניו שלא יאכלה. תוס' ד"ה איני. ובעיקר הדבר כתב הר"ן, שהוא מסתפק במי שנשבע שלא יאכל חדש ימים האם דינו כמי שנשבע שלא לישון שלשה ימים, שהרי גם זה דבר שאי אפשר לעמוד בו, ואם כן לא חלה השבועה כלל ומותר לו לאכול מיד, או שהשבועה חלה, ואסור לו לאכול עד שיגיע למצב של סכנה, ורק אז יאכל. וכתב שנראה לו שיש לחלק בין זה לבין נשבע שלא לישון שלשה ימים, ששם הדבר בלתי אפשרי במציאות שעל כרחו הוא ירדם בתוך שלשה ימים. אבל כאן הוא יכול שלא לאכול חדש ימים, אלא מה נאמר שאם כן הוא ימות, הרי כשיגיע למצב סכנה תידחה שבועתו מפני פיקוח נפש, ועדיין שבועתו קיימת לגבי שאסור לו לאכול רק כדי הצריך לו לקיומו ולא יותר. אך הרמב"ם בהלכות שבועות [א ז] פסק שגם הנשבע שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופים בכלל שבועת שוא הוא, כמו שלא אישן שלשה ימים, מפני "שנשבע על דבר שאין בו כח לעשותו". וכתב הר"ן, שתימה הוא שהשוה הרמב"ם ביניהם, שהרי כאמור יש לחלק בין הנושאים. אך כתב הר"ן, שהדין של הרמב"ם הוא אמת, אך לא מטעמו של הרמב"ם כיון שהוא דבר שאי אפשר לקיימו אלא משום שהוא נשבע לעבור על דברי תורה, שהרי הוא נשבע להמית את עצמו, שהוא מפורש בתורה שהוא אסור שנאמר "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" או מ"השמר לך ושמור נפשך מאוד", ולכן לא חלה השבועה עליו ומלקין אותו משום שבועת שוא ואוכל לאלתר. וכתבו האחרונים שיש נפקא מינה בין שיטת הר"ן לשיטת הרמב"ם, לגבי נדר, שאם יאסור על עצמו בנדר כל המאכלים שבעולם, הרי לפי הרמב"ם לא יחול הנדר כיון שהוא דבר שאי אפשר לקיימו, ואילו לפי הר"ן, יחול הנדר שהרי נדרים חלים לבטל את המצוה. ועוד ביארו האחרונים את מחלוקת הרמב"ם והר"ן, שהרמב"ם סובר שגם דבר שאי אפשר לו לאדם לקיים מחמת איסור נחשב כדבר שאי אפשר לקיימו, שהרי יסוד הענין של שבועת ביטוי בלהבא הוא לחייב את עצמו לעשות כך וכך, וכל היכא שלמעשה אין שבועתו מחייבתו, אין על זה תורת שבועת ביטוי כלל שהרי הוא פטומי מילי בעלמא, ולא שייך לומר עליו "ככל היוצא מפיו יעשה". ולכן אף שאפשר לו לאדם מצד המציאות שלא לאכול לעולם ולמות ברעב, אך כיון שמצד הדין הוא אסור בכך הרי זה נחשב כדבר שאי אפשר לעמוד בו [ומה שצריך פסוק למעט את הנשבע לבטל את המצוה, משום שלולי הפסוק היתה השבועה חלה והוא אכן היה מקיים את השבועה ומבטל את המצוה. אבל כאן גם לאחר שהשבועה חלה אין ביכולתו לקיימה מפני פיקוח נפש]. ודעת הר"ן, שרק דבר שבמציאות לא ניתן לקיימו הוא שבועת שוא ולא מה שנמנע רק מצד הדין. ראה אפיקי ים [א כח] וקהילות יעקב. [כא] וזכרון שמואל [נה]. המחנה אפרים בהלכות שבועות [יט] מקשה על הר"ן, שאם כל הטעם משום נשבע לבטל את המצוה, הרי יכולה השבועה לחול בכולל, משום שכלל בשבועתו גם את הימים הראשונים שבהם מותר לו להתענות? בקובץ הערות [לג ה] כתב שהקושיא אינה מובנת שהרי כל יום מהשבעה הוא חלק מהאיסור ואין כאן כולל. והראיה, שהרי בכל כולל, השבועה חלה לפחות על ההיתר, אפילו לפי המאן דאמר שאינו סובר איסור כולל, [שהרי זה כל הענין של כולל, שמיגו שהוא חל על ההיתר לכן חל גם על האיסור], וכאן אין השבועה חלה כלל אפילו על יום אחד, והיינו משום שכל יום ויום הוא חלק מביטול המצוה. [וראה שם שהביא ראיה מזה שבנשבע במפורש שלא לאכול חצי שיעור מהאיסור, אינו חייב אם עבר על השבועה אלא אם כן אכל רק חצי שיעור אבל אם אכל שיעור שלם אינו חייב על השבועה, ולא אמרינן שהשבועה תחול גם על שיעור שלם בכולל, משום שגם החצי שיעור הוא בכלל האיסור [וראה לעיל הערה 85 תירוץ מרע"א על קושיא זו]. אך תימה שלפי דבריו לא היתה צריכה השבועה לחול אפילו על חצי שיעור, כמו בנשבע שלא לאכול שבעה ימים שהשבועה לא חלה אפילו על יום אחד?].
[112] קשה הרי שמואל אמר בפירוש שהטעם הוא משום דליתיה בלהבא ולא משום שאין כלל שבועה בלשעבר? ויש לומר ששמואל לא אמר כלל טעם, והגמרא היא שהוסיפה את הטעם, וכעין זה יש בכמה מקומות בש"ס, ולכן דנה הגמרא עתה שמא אין זה הטעם אלא משום שהוא סובר כרבי ישמעאל, שאין שבועה רק לעתיד. תוס' ד"ה ושמואל.
א' דברים... כיצד. וא"ת וכי אמר שבועה שאתן מאי הוי דהא אם ירצה לקבל השני יקבל ואם לאו לא יקבל והוה לה שבועת כיזרוק פלוני צרור לים ולא יזרוק שהוא פטור, וכדברי רש"י חייב משום שבועת שוא שכן פירש לעיל שבועה שיזרוק פלוני צרור לים ז"ל, יזרוק או לא יזרוק אין זו שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לכופו לזרוק ושלא לזרוק, ויש לומר דנשבע סתם אתן מנה לפלוני אין במשמע אלא כשרוצה לקבל הא אינו רוצה פטור, וכתב הרמב"ן וז"ל: וכן הדין בדיני ממונות שדי נתונה לך מעכשיו אם איני נותן מנה לך מכאן ועד יום פלוני ורצה ליתן והלה אינו רוצה לא קנה שדה, וגדולה מזו אמ' לענין גיטין פרק כל הגט (גיטין ל, א) בההוא דאמר אי לא מפיסנא ליהוי גיטא ומסקנא הא פיסה ולא אפיסה, אלא דהתם טעמא אחרינא הוא משום דאונס חשבינן ליה, ומי' ההוא טעמא שייך הכא דכיון שאמר אתן והלה לא רצה לקבל, אפילו תימא שיש במשמע שאתן ממש, הא אניס ואונס רחמנא פטריה בין לנדרים בין לשבועה כדאיתא פרק ג' דנדרים (כז, א), וההיא דאמרינן (גיטין עד, ב) האומר לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז שאם נתנם בע"כ אינה מגורשת, התם שאני דהא אמ' דטעמא משום דלציעורה קמיכוין והא לא ציערה. ועוד דהתם כיון דמקבל הוא דאתני עד שיהו נתונין לו ממש אתני ולדעתו, ולא דמיא להא שמתנה הנותן על דעת עצמו.
חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים על דבר מצוה כדבר הרשות. כלומר אפילו בלא כולל והשבועות אין חלות על דבר מצוה אלא בכולל, וכדאמרינן פרק אלו נדרים מותרים (טז, ב) מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה אלא יחל דברו כתבתיה שם בארוכה בסיעתא דשמיא.
אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא. יש מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דדוקא כשהעני שואל ממנו צדקה דהשתא (ליתן) מושבע ליתן לו, הא לעני דעלמא שבועה חלה עליו דאינו חייב ללכת ולפרנס עניים במידי, ונ"ל ג"כ דדוקא במתנה מועטת כדי פרנסה לשעה כמו שאמרו לו (ב"ב ט, א) נותן לו פרנסת לינה הא ביותר מכאן חייב דאינו מושבע להעשירו, וכל זה נכנס בכלל מה שאמרו אלא לעשיר, דלמעלה מן הצריך לו עכשיו עשיר הוא.
ונשבע ליתן לעשיר שאמרו שהוא חייב משום שבועת ביטוי, דוקא כשאותו אחר רוצה לקבל, אבל אם אינו רוצה לקבל נפטר זה משבועתו שלא על דעת שיקבל האחד בע"כ נשבע, וכן בכל תנאי' דעלמא כיוצא בזה, וכדאמרינן בגיטין (ל, א) הרי זה גיטיך אי לא פייסתיך פייסה ולא איפייסה,ואסיקנא דאין זה גט דלאו תרקבא דדינרי יהיב לה דהא פיסה ולא איפייסה, וכן הדין בכל דיני ממונות באומר שדי נתונה לך אם לא נתתי לך מאתים זוז נותן לו ולא רצה לקבל כבר קיים זה תנאי ומעות לא קבל ושדה אין לו, ולא שייכא בהא ההיא דנתינה בעל כרחו דאי בעי' לן בפרק מי שאחזו (גיטין עד, ב) אי שמה נתינה או לא, דההיא במתני' ליתן את שלו ע"מ שיתן לו חברו מאתים זוז באומר לאשתו הרי זה גיטיך ע"מ שתתני מאתים זוז דהאשה שלו ואינה רוצה לקבלם ושתפטר אשתו ממנו, וכן בבית בערי חומה (גיטין שם), וכבר כתבתיה שם (עה, א) בארכה, בסיעתא דשמיא.
דאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר. ה"פ מלקין אותו מיד מפני שנשבע לשוא וישן אימתי שירצה.
התם דאמר ג' ימים הכא דלא אמר ג'. ק"ל אדרבה כל שלא נתן קצבה לעולם משמע דאי לא בלא אישן אין כאן עסק לשבועת ביטי, דאפילו עמד רגע בין שבועתו לשינתו קיים שבועתו, אלא כל סתם בלא קצבה לעולם משמע, והכי מוכח בפרק ארבעה נדרים (נדרים כח, א) גבי נודרין לחרמין יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך, ואקשינן כיון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אתסרו עליה, ופרקינן באומר בלבו היום, ואף על גב דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא אגב אונסיה אמר לו בלבו, דאלמא דוקא באומר בלבו ומשום אונסיה הא סתמא לעולם משמע, וי"ל דכל האומר סתם ודאי אם אפשר להיות כן לעולם כגון אכילת פירות שאפשר לחיות בלי אותן פירות אסור בהן לעולם, וכן בנשבע שלא אישן צריך שלא יישן יום או יומים עד פחות מג' ימים, דמסתמא כל מה שאפשר לו לעמוד בלא שינה נשבע, אבל שלשה על מה שאי אפשר לא נשבע שהרי אי אפשר לעמוד בלא שינה ג' ימים כנ"ל.
רב אמר חייב ושמואל אמר פטור, לימא בפלוגתא דר' עקיבא ור' ישמעאל קא מיפלגי. יש ספרים דגרסי הכי, ויש ספרים דגרסי רב אמר חייב ושמואל אמר פטור, רב אמר חייב דהא איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור דהא ליתיה בלהבא, ולפי גירסא זו תיקשי לן כי אתא לאוקומי פלוגתייהו כדר' ישמעאל ור"ע היכי מצי אמר שמואל דאמר כר' ישמעאל דהא שמואל לא פליג עליה דרב בזרק פלוני ומשום דלית ליה בלשעבר, אלא משום דאע"ג דאיתיה בלשעבר ולאו והן הא בעי' אף דאיתיה בלהבא, ור' ישמעאל לית ליה בלשעבר, ועוד דלקמן (שבועות כה, ב) דאתי לאוקומי פלוגתייהו כדר' יהודה ן' בתירא ורבנן היכי מצי למימר דרב כר' יהודה בן בתירא, דהא ר' יהודה ן' בתירא לא קפיד בלאו והן ודרבנן אמרי בהדיא משום דאיתיה בלאו והן, אלא הגירסא הראשונה נראה עיקר, אלא דאיכא למימר דאותה גירסא אחרת נאמרה לפי המסקנא, ואלו שבאו לאוקומי פלוגתייהו כדר' ישמעאל ור' עקיבא וכדר' יהודה בן בתירא ורבנן לא הלכו בזה אלא אחר עיקר דברי רב ושמואל עצמן, והן לא אמרו בדבריהם בפירוש כן.
ההקדש חל על כל דבר ואפי' על העצים והאבנים שכל שאינו ראוי למזבח ראוי הוא לבדק הבית כמו שיתבאר במקומו מעילה י"ג א':
זה שכתבנו שהשבועה חלה על חצי שיעור יש חולקי' בה ממה שנחלקו ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש בחצי שיעור אם הוא אסור מן התורה או מדברי סופרי' ולדעת ר' יוחנן אסור מן התורה כמו שהתבאר באחרון של יומא ע"ג ב' ואחר שהוא מן התורה אין שבועה חלה עליו שאין שבועה חלה על איסור תורה אף במקום שאין שם מלקות ומ"מ גדולי המחברי' כתבוה כשטתנו ונראין הדברים שאף ר' יוחנן לא אמרה אלא משום דחזי לאצטרופי כמו שהתבאר שם וזה שנשבע על חצי שיעור כבר גלה בדעתו שאין כונתו על שיעור שלם והרי הוא מפקיעו מאיסור תורה שלא אסרתו אלא משום דחזי לאצטרופי והוא בהתחלת אכילה הא כל שאינו מכוין להתחלת אכילה אלא שמחשב להיות כל אכילת האיסור בחצי שיעור זה אינו מן התורה שאין שם אכילה עליו כך נראה לי וגדולי הדורות כתבוה במסכת יומא שאין שבועה חלה על חצי שיעור ובאמת סוגיא האמורה שם מעידה כן להדיא אלא שאנו מפרשי' אותה אף לשטתנו כמו שיתבאר שם בע"ה וכבר כתבנו דבר זה למעלה כ"א ב':
ממה שכתבנו למדת שיש בענין הכולל דינים חלוקים מהם להיות השבועה חלה בהם על מה שלא היתה ראויה לחול ומהם שאף הכולל אינו מכניסם בכלל שבועה מהם שכבר נזכרו ומהם שלא זכרנום עדין והריני חוזר עכשו לסדר ביחד כל דיני הכולל הן הדיני' שהזכרנו הן הדינין שלא הזכרנו וכיצד הם דינין אלו:
הראשון כל שנשבע לקיים את מצות לא תעשה שבועה חלה עליו בכולל כגון שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות שאם אכל הנבלה חייב משום שבועת בטוי קרבן בשגגתה ומלקות בזדונה שמתוך שחלה על השחוטה חלה על הנבלה:
השני נשבע לעבור על לא תעשה אין שבועה חלה אף בכולל ר"ל שבועה שאוכל נבלות ושחוטות אין השבועה חלה על הנבלות כלל כמו שביארנו ושבועת שוא גם כן אין כאן שהרי חלה השבועה על השחוטות וכל ששבועתו חלה על קצת דבריו אין כאן שבועת שוא וכן אם אמ' שבועה שאוכל כל ימות השנה או שלא אתענה לעולם אין שבועה חלה על יום הכפרי':
השלישי נשבע שלא לקיים מצות עשה שבועה חלה בכולל ר"ל שאם אמ' שבועה שלא אשב בצל ולא אוכל מצה הואיל ולא הזכיר צל סוכה ולא מצת מצוה שבועתו חלה אף על של מצוה וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה או שלא אוכל מצה בכל השנה ובלילי הפסח אסור לאכול מצה ובראשון של נזיר ג' ב' אמרו מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות מאי היא אילימא קדושא ואבדלתא מושבע מהר סיני הוא ואנו מפרשי' אותו בתמיהא וכן יין (וקדוש להבדלה) [לקדוש והבדלה] מושבע מהר סיני הוא עליו שיצטרך להביא איסורו לנזיר מן המקרא והלא קדוש על היין אינו מה"ת ועוד יקדש הוא ויטעום אחר אלא שאמ' שבועה שאשתה וחזר ואמ' הריני נזיר שחל איסור בכולל ולא חל בו מטעם נדרים חלין על דבר מצוה שלא אמרוה אלא באומר קונם יין עלי שהוא איסור החפץ עליו אבל נזירות איסור עצמו על החפץ הוא כשבועה אלא שמדין כולל הוא אמורה ומה שהוצרך להביאה מן המקרא אע"פ שאף בשבועה אנו אומרי' כן כבר ביארנו בשם קדמונינו הטעם בראשון של נזיר ויראה שאפי' אמ' שבועה שאשתה היום אע"פ שחיוב השתיה קודם לשבועת המניעה הדין כן וכן הדין אם אמ' בליל הפסח שבועה שלא [אוכל] מצה אע"פ שחל עליו חיוב מצה וגדולי המפרשי' נוטים בזו של לילי הפסח לדעת אחרת וכבר כתבנוה במסכת תענית י"ב א':
ויש חולקין בזו לומ' שאין הכולל חל בבטול מצוה כלל ואומרי' שזו שבתלמוד המערב חולקת עם תלמוד שלנו וכבר הטלנו פשרה ביניהם לומ' שב ואל תעשה שאני ואף גדולי הפוסקי' הביאוה בהלכותיהם במסכת פסחי' וכן כתבו בתשובותיהם שאע"פ שמי שנדר לצום בשבת אין הנדר חל עליו אם קבל עליו לצום כל ימי השנה או החדש מתענה אף בשבתות והדבר דומה לדעתנו לנשבע לעבור על דברי סופרי' ששבועתו חלה ואין אומרי' לו קום עבור על המצוה לקיים שבועתך וכן אין אומרין לו עבור על השבועה וקיים את המצוה הואיל וחלה בהדיא על של רשות הרי היא תלויה ועומדת על של חובה ואומרי' לו עמוד בעצמך שלא לקיים את המצוה עד שתשאל על השבועה ויש מתרצי' שמצות עשה חיובו שעבוד הוא שהוא משועבד למצוה ובכולל הופקע שעבודו מכח שעבודו לשבועתו אבל לא תעשה כשהוא נשבע לאכלו הרי הוא כאלו נשבע שהוא מותר ודומה לעמוד של אבן שהוא של זהב ושמא תאמ' הרי אמרו במסכת נדרים ט"ז א' חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלים על דבר מצוה מה שאין כן בשבועות כיצד קונם [סוכה] שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור בשבועות מותר ר"ל שאם אמ' שבועה שלא אשב בסוכה ולא אטול לולב אין השבועה חלה כלל והרי הוא יושב והרי הוא נוטל ואע"פ שבלשון כולל הוא מדבר שהרי לא הזכיר סוכת מצוה ולא לולב של מצוה תשובתך שסוכה ולולב פרטי המצוה הם שאלו לא היה דעתו לשל מצוה לא היה מזכיר אלא צל בעלמא ודקלים בעלמא מה שאין כן במצה שאדם מזכיר תמיד מצה בלא מצת הפסח הרי אמרו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה ואם תמצא לומ' שאדם מזכיר שם סוכה בשל רשות רגילות הלשון להזכירה בשם לווי סוכת רקב"ש סוכת גנב"ך ואם אתה מפרש על כל פנים שסוכה ולולב נזכרין בתורת רשות יש לך לפרש קונם סוכה וקונם לולב בשמזכיר בהם של מצוה וראיה לדבר שלא דברו שם אלא בשל מצוה שהרי שתפו בה תפלין שאני מניח:
למדת שכל שנשבע לבטל מצוה בפרט אם עשה ולא תעשה אין בו בטוי אלא לוקה משום שוא בין שקיים שבועתו בין שלא קיימה ואם על ידי כולל יש בו בטוי במניעת עבירה ובמניעת מצות עשה ואין בו שוא אבל בעשיית עבירה בכולל אין בו לא בטוי ולא שוא וכל אלו בלשון איסור עצמו על החפץ אבל איסור החפץ על עצמו חלין אף בבטול מצות עשה פרטית שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ולשון שבועה ויש מי שאומר שהיא חלה בכולל אף על עשיית עבירה ומפרשי' בהן היכי משכחת לה שיהא מותר לישבע לכתחלה כמו שנשבע לכתחלה בלאו שלה ואין הדברים נראין כלל:
הרביעי בקיום מצות עשה שאם נשבע עליה בפרט בדבר שאין השבועה מוספת על המצוה כלום אין השבועה חלה עליה כלל אלא שאין כאן שבועת שוא אם הוא נשבע דרך הערה וזירוז לעצמו אחר שקיימה אבל אם לא קיימה לוקה משום שבועת שוא וי"א מתורת בטוי שלא נמעטה אלא מקרבן ואם המצוה ענין שהשבועה מוספת עליה כגון שאמ' שבועה שאשנה פרק זה והרי היה יכול לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית הרי זו שבועה גמורה למלקות ולקרבן וכמו שאמרו בנדרים ח' א' האומר אשנה פרק זה או מסכתא זו חייב הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית וכן בנדר או נשבע ליתן צדקה הואיל ואם רצה פטר עצמו בפחות:
החמשי הוא שתדע שאין כולל אלא במזכיר את הרשות והמצוה אבל שאוכל סתם או שלא אוכל סתם אין זה כולל ושלא כדעת רבני צרפת ומעתה שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל סתמא אין אומרין שכלל בשבועתו האחרונה אף התאנים שכבר היה מושבע עליהן אלא למה שהיה צריך לו לאסור נשבע וראיה לדבר מה שתרצו דאמ' שלא אשתה והדר אמ' שלא אוכל ואם אתה אומר שלא אוכל כולל אף מה שהיה נאסר בו מתחלה יתחייב שלש שהרי שתיה בכלל אכילה וכן אמרו למעלה כ"ג ב' רישא בסתם וסופא במפרש אלמא בסתם לא חלה השבועה על הנבלות כלל ומה שכתבנו למעלה כ"ג ב' שסוגית תלמוד המערב בשבועה שלא אוכל מצה מעידה כדבריהם אין זה כלום שאין דברינו אלא בלא תעשה שכשאמ' שלא אוכל לא חלה על מה שאינו בר אכילה אבל בעשה כל שאמ' שלא אוכל כל שכן שאסר על עצמו מה שהוא חייב באכילתו וודאי שלא אוכל כולל הוא במצות עשה ודברינו במצות לא תעשה הם אמורים וראיה גדולה לדבר זה ממה שאמרו בסוגיית ארבע חטאות שלא אוכל תמרים וחלב אלמא שלא אוכל סתמא לא היה קורא כולל ויש מי שאמ' שכל שמזכיר המצוה אינו כולל כגון אם יאמר נבלות ושחוטות הואיל והזכיר הנבלות אין בידו לאסור אף על ידי כולל ומפרשי' שלא אוכל שום בשר או שהיו לפניו נבלות ושחוטות ונשבע שלא יאכל מהם והפסד סברתם נראה לעין מתמרים וחלב שכתבנו:
המשנה הרביעית וענינה בביאור החלק הראשון גם כן אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים ואחד דברי' שיש בהן ממש ואחד דברים שאין בהן ממש כיצד שבועה שאתן לפלני ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי שאישן ושלא אישן שישנתי ושלא ישנתי ר' ישמעאל אומ' אינו חייב אלא על העתיד לבא שנ' להרע או להיטיב אמ' לו ר' עקיבא אין לי אלא דברי' שיש בהן הרעה או הטבה שאין בהן הרעה או הטבה מנין אמ' לו מרבוי הכתוב אמ' לו אם רבה הכתוב לכך רבה הכתוב לכך אמר הר"ם פי' רבוי הכתו' הוא אמרו או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ואמרו אחר כן להרע או להיטיב מיעוט לכל אשר יבטא האדם בשבועה רבוי אחר ר' עקיבא אומ' רבה ומעט ר' ישמעאל אומ' בזה כלל ופרט וכלל ויהיה היוצא ממחלקותם כפי מה שראוי מן העקרים הנעשים בהקשות הלמדות ברבוי ומעוט או בכלל ופרט מה שאתה רואה וענין לעתיד לבא שישבע על הדברים הבאים שישבע שיעשה אותם או שלא יעשה אותם והלכה כר' עקיבא נשבע לבטל את המצוה ולא בטל פטור לקיים את המצוה ולא קיים פטור שהיה בדין שיהא חייב דברי ר' יהודא בן בתירא ומה אם הרשות שאין מושבע עליה מהר סיני חייב מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמ' בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן פי' אמ' רחמנא להרע או להיטיב אמנם הוא מחוייב בשבועה על דבר שאפשר בו שייטיב במקום להרע או להרע במקום להיטיב והם דברי הרשות ובהם יתכן לאו והן הוא ישבע שיעשה אפשר לו או שלא יעשה ואפשר לו ואמרו בנשבע לבטל את המצוה פטור ר"ל פטור מקרבן שבועת בטוי וחייב מלקות משום שבועת שוא ואין הלכה כר' יהודה:
אמר המאירי אחד דברים דברים של עצמו ואחד דברי' של אחרים כלומ' שאע"פ שמלת להרע או להיטיב משמע לעצמו הוא הדין לשל אחרים כגון שאתן ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי ומפרש לה בגמ' במתנה לעשיר שאין שם בטול מצוה או קיומה והוא הדין לעני וכשהוא פורט מתנה ביתר מן החיוב על הדרך שביארנו וביאר אח"כ שהיא חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש שהרי שבועה ענינה איסור עצמו על החפץ והשבועה חלה בעצמו ואין לנו על החפץ אם יש בו ממש אם לאו והוא שאמ' שאישן ושלא אישן ר"ל תוך שלשה ימים שישנתי ושלא ישנתי וביאר אח"כ דבר אחר שהוא כעין דבר שאין בו ממש ר"ל שאע"פ שיש ממשות בדבר אין בו שום תועלת או נזק אלא שהוא פעולת הבל ושחוק כגון שאזרוק צרור לים או שלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי ר' ישמעאל אומ' אינו חייב קרבן אלא על העתיד שהרי להרע או להיטי' להבא משמע אמ' לו ר' עקיבא א"כ כלומ' שאתה הולך אחר דקדוק הלשון אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה כגון שנשבע שיתענה או שיאכל ומהיכן אתה מרבה דברים שאין בהם הרעה והטבה כגון זריקת צרור לים אמ' לו מרבוי הכתו' אמ' לו אם רבה לכך רבה בכלן לשעבר גם כן והלכה כר' עקיבא:
נשבע לבטל את המצוה בפרט ולא בטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא על שנשבע לעבור לקיים ולא קיים פטור מן הבטוי ואף שבועת שוא אין כאן הואיל ודרך הערה הוא עושה אלא שקצת מפרשי' חדשו בזו קצת תנאי' יתבארו בגמ' בע"ה שהיה בדין שיהא הנשבע לקיים את המצוה ולא קיימה חייב משום שבועה אלא שאין חיוב שבועה אלא במה שאפשר לישבע עליו בלאו והן:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
זה שביארנו שהנשבע לקיים את המצוה אע"פ שאין כאן דין שבועת בטוי אינו לוקה משום שבועת שוא טעם הדברים ששבועת שוא חלוקה על שני פנים האחד שוא שיש עמו שקר כגון שנשבע לשנות את הידוע וכגון נשבע לבטל את המצוה וכגון נשבע לעשות מה שהוא נמנע והשני שאין בה שקר אלא חנם כגון נשבע על מה שהוא ידוע לכל ואין לשבועתו שום צרך ובכלל זה כל ברכה לבטלה שיש בה משום לא תשא והנשבע לקיים את המצוה אין בה אחת משתי אלו שקר אין כאן שהרי הענין כך הוא וחנם אין כאן שדרך זירוז והערה הוא עושה והוא שאמרו בנדרים ח' א' שארי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה ומ"מ שבועת בטוי אינה חלה כלל הואיל ומ"מ כבר הוא מושבע ועומד ואע"פ שדבר זה ר"ל מה שאמרו שארי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה אינו מונח אלא במצות עשה יש לדונה אף בלא תעשה כגון שראה יצרו מתגבר עליו ומקפחו לעבור ומתחזק בכבישת יצרו וקופץ ונשבע שאע"פ שאין כאן בטוי לא לקרבן ולא למלקות מ"מ אין כאן שבועת שוא והוא שאמרו הרואה יצרו מתגבר עליו יהא קופץ ונשבע והוא תקנה להנצל מן העבירות והענין הוא שאמרו הגאונים שהשבועו' בשעתן חמורות לבני אדם ביותר והרי הועילתהו שבועה זו לשעה אבל אם נשבע עליה שלא לשום צרך כגון שלא הורגל באותה עבירה ואף יצרו אינו מתגרה בו לעשותה אין כאן הערה שהרי לשעה אינו צריך לה ואם ליראת מה שיארע לאחר זמן מאחר שמ"מ על שבועה ישנה הוא בא לסמוך אין לך שבועה חמורה יותר משל סיני שהושבעה בסיני ונשנית באהל מועד ונשתלשה בערבות מואב ויש כאן מלקות משום שבועת שוא לדעת גאונים אלו ומ"מ במצות עשה אין לחלוק בה שבכל שעה ושעה הוא צריך להתעורר על עשיתה וי"מ כן אף במצות עשה כל שנשבע על המצוה קודם זמנה הרבה לעשותה בזמנה ומ"מ יראה שבכלם אין שבועת שוא שהשבועה שאדם עושה מעצמו חמורה לו לאדם אף לאחר זמן יותר משבועת סיני שהיא בריחוק גדול ובנחלת אבות ואלמלא שכן לא נשמט התלמוד שלא לגלותה ושרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה סתם נאמרה בין לשעתו בין לאחר זמן וכן אע"פ שבמקומה בראשון של נדרים ח' א' היא אמורה בקיום מצות עשה מ"מ יש לה מקום אף בלא תעשה שהרי כתי' בה נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכל לשון שמירה הוא מונח על מניעת הדבר וכן עקר ולחכמי הדורות שלפנינו ראיתי שהנשבע לקיים מצות עשה שבועת בטוי חלה עליו שאם לא כן מהו שאמרו שארי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה וכו' ואם אין שבועה אין זירוז ואין הדברים נראין שלא אמרו כן אלא להערת עצמו שאף בדבור חזק וכפול אדם מתעורר כל שכן בשבועה או אזכרת השם אע"פ שאין כאן קרבן או מלקות:
כבר ביארנו שיש לשבועה חומר על הנדר שהנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש והשבועה חלה בו וטעם הדבר הוא שהשבועה הוא איסור עצמו על החפץ והרי האיסור חל על עצמו ממש אבל הנדר הוא איסור החפץ על עצמו כגון קונם שינה עלי והרי נמצא לדבריו האיסור חל על השינה שאין בו ממש ואי אפשר הא אם הפך את הדברים ונשבע בלשון נדר ר"ל שינה עלי שבועה או נדר בלשון שבועה ר"ל קונם עלי שלא אישן הרי זה חל בנדר ולא בשבועה וכל שכן בקונם עיני בשינה שהרי יש בו ממש:
222ימים לסיום הש״ס