שבועות כו ע"ב

דף כו - ב

איזו היא [איך יתכן] שגגת ביטוי לשעבר שיתחייב עליה קרבן?

והרי ממה נפשך, אי דידע בשעה שנשבע על העבר שהוא משקר, מזיד הוא ואינו מביא קרבן.

ואי דלא ידע שהוא משקר, אלא חושב שזו האמת, אנוס הוא, ואנוס פטור מן הקרבן, שנאמר "האדם בשבועה" [ואם הוא שוגג בכך שאינו יודע כלל שאסור לישבע על שקר, אין לך אונס גדול מזה]!? ^[134]

[בשלמא בשבועה להבא, יתכן שוגג, שהרי בשעת השבועה דעתו מיושבת עליו, ונקרא "האדם בשבועה", ורק לאחר מכן הוא שכח שנשבע ועבר על שבועתו].

אמר ליה רב נחמן: יתכן שגגת שבועת ביטוי לשעבר, באומר בשעה שנשבע על העבר בשקר: יודע אני ששבועה זו אסורה [ויודע אני ששבועתי היא לשקר], אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן במקרה של שוגג, או לאו. ואף זה נקרא שוגג, כיון שחסרה לו ידיעת כל פרטי חומר האיסור, שאינו יודע שחייבים להביא קרבן על עשיית דבר זה אפילו עשאו בשוגג.

ומבארת הגמרא: כמאן, לפי איזה תנא אמר רב נחמן, שדי בשגגה שכזאת להיחשב שוגג? - כמונבז, דאמר במסכת שבת [סט א] לענין שאר חיוב חטאת שגגת קרבן בלבד שמה שגגה. ואפילו הוא מזיד, שיודע שהדבר אסור בלאו וחייבים עליו כרת, כיון שהוא אינו יודע את חיוב הקרבן במקרה של שוגג, הוא נקרא שוגג, כיון שאינו יודע את חומר האיסור.

והרי אין הלכה כמונבז. ועדיין יקשה לפי רבנן שנחלקו על מונבז וסוברים ששגגת קרבן בלבד לא הוי שגגה, כיצד יתכן לדבריהם שגגת ביטוי לשעבר?

ומתרצינן: אפילו תימא רבנן.

עד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בכל התורה כולה, דלאו חידוש הוא שאדם מתחייב בקרבן. אבל הכא, בשבועת ביטוי, דחידוש הוא, דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו גרידא בלא חיוב כרת דמייתי עליו קרבן בשוגג, משום דילפינן מעבודה זרה, שהוקשו כל העבירות לעבודה זרה, ללמד שרק בעבירות שחייבים עליהם כרת במזיד כמו עבודה זרה, מביאים קרבן בשוגג. והכא, בשבועת ביטוי, מייתי קרבן אפילו על לאו גרידא שאין בו כרת. ולכן אפילו רבנן מודו שעל שגגת קרבן בלבד מביאים קרבן. ^[135]

בעא מיניה רבינא מרבא: אדם שנשבע על ככר שלא יאכלנה, ומסתכן עליה, שהוא עלול להסתכן ברעב אם לא יאכלנה, ואכלה בשוגג, מהו שיהא חייב עליו קרבן? ותמה עליו רבא: אם הוא מסתכן - לישרי ליה מר לאוכלה לכתחילה, וכיון שאם היה בא לפנינו לשאול מה דינו, היינו מתירים לו לאכלה לכתחילה, אם כן פשיטא שאם אכלה בשוגג לא עבר על איסור, והוא פטור מן הקרבן!?

והשיב לו רבינא: אלא הספק שלי הוא, כאשר הוא אינו בסכנה אם לא יאכל את הככר, אלא הוא רק מצטער ברעב, ואכלה בשגגת שבועה ששכח משבועתו, כאשר ברור לנו שגם אם היה זוכר את שבועתו, גם אז הוא היה אוכלה מחמת רעבונו, מאי?

אמר ליה רבא: תנינא בברייתא שדורשים מפסוק שנאמר בפרשת חטאת, שרק שוגג כזה ששב מידיעתו, שאילו היה יודע שחוטא, היה שב ונמנע מלחטוא, מביא קרבן על שגגתו. אבל מי שלא שב מידיעתו, שגם אילו היה יודע שזה חטא לא היה פורש ממנו, אין מביא קרבן על שגגתו. ואם כן, גם אדם זה, שהיה אוכל את הככר מחמת צערו אפילו היה יודע מאיסור השבועה, לא נקרא "שב מידיעתו", ופטור מקרבן. ^[136] אמר שמואל: גמר בלבו להשבע, צריך גם שיוציא בשפתיו את שבועתו. ואם לא הוציאה בשפתיו, לא חלה השבועה על ידי מחשבתו בלבד. שנאמר "לבטא בשפתים"! ^[137]

מיתיבי מהא דתניא: "לבטא בשפתים" - ולא בלב.

גמר בלבו, מנין שהשבועה חלה?

תלמוד לומר "לכל אשר יבטא האדם בשבועה", לרבות אפילו כשנשבע רק בלבו.

והוינן בה: הא גופא קשיא: אמרת - בשפתים ולא בלב, והדר אמרת - גמר בלבו מנין, שאפילו רק גמר בלבו חלה עליו השבועה!?

אמר רב ששת: הא לא קשיא. הכי קאמר: "בשפתים" - ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו, שהתכוין להוציא בשפתיו את השבועה, ובסוף לא הוציא אותה בשפתיו, שאין השבועה חלה למרות שהוא גמר בלבו להשבע, כי הוא לא נתכוין שתחול השבועה עד שיוציא אותה בשפתיו.

גמר בלבו סתם, ולא התכוין להוציא את השבועה גם בשפתיו, מנין שהיא חלה?

תלמוד לומר "לכל אשר יבטא"!

ונתיישבה אם כן הברייתא. אלא לשמואל קשיא. שהוא אומר אפילו בגמר בלבו סתם שאין השבועה חלה!? ^[138]

אמר רב ששת: תריץ ואימא הכי, שלפי שמואל צריך לפרש באופן אחר את הברייתא:

"בשפתים" - ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו פת חטין, שרצה לומר בשבועתו שהוא אוסר על עצמו פת חטין, ובסוף הוציא בשפתיו בטעות פת שעורין, שהוא אינו נאסר לא בפת שעורין, משום שלא התכוון לאסרה על עצמו, ונמצא ש"אין פיו ולבו שוין", וגם לא בפת חטין, משום שלא הוציאה בשפתיו. ^[139]

גמר בלבו להוציא בשפתיו פת חטין, והוציא פת סתם, מנין שהוא נאסר בפת חטין בלבד? תלמוד לומר "לכל אשר יבטא האדם" ובא הריבוי ללמד שהולכים אחר מחשבתו של האדם כאשר היא אינה עומדת בסתירה לדיבורו, ^[140] ולכן הוא אינו נאסר רק באותה הפת שחשב בלבו לאוסרה עליו. ^[141]

מיתיבי לשמואל מהא דתניא: נאמר בענין הנודר להביא קרבן [דברים כג כד] "מוצא שפתיך תשמור ועשית", אין לי שהנדר חל אלא כשהוציא את הנדר בשפתיו, גמר בלבו לנדור, מנין שגם אז הנדר חל? תלמוד לומר [דברי הימים - ב כט לא] "וכל נדיב לב עולות"! ^[142]

וקשיא לשמואל, שאמר צריך דוקא להוציא בשפתיו את השבועה?

ומתרצינן: שאני התם, בנודר להביא קרבן, דכתיב בהדיא "וכל נדיב לב".

ומקשינן: וניגמר מינה? מדוע לא נלמד משם גם לגבי שבועת ביטוי שתחול אפילו על ידי מחשבה?

ומתרצינן: משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד. מלבד הפסוק "וכל נדיב לב עולות" שנאמר לגבי קדשים, ישנו עוד פסוק בתרומת מלאכת המשכן [שמות לה כב] "כל נדיב לב הביאו". ^[143] וכל שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין! ^[144] שרק בקדשים ותרומת מלאכת המשכן חלין הדברים על ידי מחשבה בלבד, ולא בשאר מקומות.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר: שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר: שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, מאי איכא למימר שאם כן נלמד מקדשים ותרומת המשכן לענין שבועת ביטוי שיועיל גם בה מחשבה!?

ומתרצינן: שבועת ביטוי הוו חולין, ואילו נדרי קרבנות ותרומת המשכן הוו קדשים. וחולין מקדשים, לא גמרינן!

בעא מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר. אי דידע מזיד הוא אי לא ידע ונשבע אנוס הוא כרב כהנא ורב אסי א"ל באומר יודע אני ששבועה זו אסורה.

אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו. ולא תימא כמונבז דמחייב קרבן בשוגג על מאן דידע בשעת מעשה האיסור שעשה ולא ידע שהעושה הוא מציא קרבן אלא אפי' לרבנן דאמרי שגגת קרבן לא שמה שגגה. וכי האי מזיד הוא ולאו בר קרבן הוא הכא מודו רבנן דכיון דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו גרידתא דמייתי קרבן דילפינן מע"ז שנאמר ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת וכתיב התם תורה אחת יהה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' אשכחן דהוקשה התורה כולה לע"ז. מה ע"ז דבר שחייבין עליה זדונו כרת ועל שגגתה חטאת. הכא בשבועה כיון דחדוש הוא דחייבין בה על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן לאו גרידתא אפילו רבנן מודו. והא דמונבז ורבנן מפורשת בשבת פרק כלל גדול:

בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על ככר שלא יאכלנה ומצטער עליה. כלומר הרעב מצערו ואין שם זולתה ואכלה בשוגג מהו. א"ל תניתוה או הודע אליו חטאתו השב מידיעתו. כלומר מי שיעשה בשגגה כיון שאתה מודיעו שאסור הוא פריש זהו שמביא קרבן על שגגתו. והאי נמי שב מידיעתו הוא וחייב קרבן. וי"א כיון שמצטער עליה אע"ג שאתה מודיעו לא פריש. אפי' אם אכלו בשוגג כמו מזיד חשיב:
אבל הנשבע על ככר ומסתכן אם לא יאכלנה שרינן ליה למיכלה:

אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים. ומותבינן עליה מהא דתניא בשפתים ולא בלב כו'.

ופריק רב ששת ונדחה. ופריק רבא בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים שפטור בפת חטין שהרי לא הוציא בשפתיו פת חטין ופטור בפת שעורים שהרי לא גמר בלבו. אלא גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין שחייב ת"ל לכל אשר יבטא האדם בשבועה. אדחי' הא תיובתא משמואל:

מיתיבי מוצא שפתיך תשמור. אין לי אלא המוציא שפתיו. גמר בלבו ת"ל כל נדיב לב. ופרקינן לשמואל שאני התם דפריש בה קרא כל נדיב לב.

ומשום דהוו שני כתובים הבאים כאחד. קדשים הא דאמרין. ותרומה דכתיב בה ונחשב לכם תרומתכם מלמד שהתרומה ניטלת באומד ובמחשבה. תא גמרינן מינייהו. ומ"ד מלמדין הוו להו שבועות כגון הא דשמואל חולין ותרומה וקדשים וחולין וקדשים קדש וחולין מקדשים לא ילפי דקדשים המירי לפיכך אתנהו אפילו גמר בלבו. וגרסינן בפסחים פרק תמיד נשחט (פסחים דף סג) ר' מאיר סבר לא בעינן פיו ולבו שוין. ורבנן סברי בעינן פיו ולבו שוין. איתיביה אביי המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו' עד שאני נכנס לבית זה ואמר לזה. שאיני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין. וכיון דמותבינן מהא שמע מינה דהלכתא היא:

כמאן כמונבז אפילו תימא רבנן כו'. איכא למידק מההיא דגרסינן בפרק כלל גדול אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאינו חייב עד שישגוג בלאו שבה ואקשינן דתניא התם איזהו שבועת ביטוי לשעבר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו ואסיקנא הא מני מונבז היא והכא אסיקנא דרבנן מודו בה ויש לומר ההיא אביי הוא דסבר הכי ודרב נחמן פליגא.
אבל יש נוסחא ישנה דגרסינן הכי התם מני הא אילימא מונבז השתא בכל התורה כולה דלאו חדוש הוא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא לא כל שכן אלא לאו רבנן תיובתא דאביי תיובתא.
והכי כתיב בספרי דוקני אלא שרש"י ז"ל בא ולימד דליתה דמאי פשיטותא הא אצטרי' לאשמועי' דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאלו בכל התורה למונבז בין שגג לקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר אם שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דכתיב האדם בשבועה ולפי זה לרבנן דפליגי עליה דמונבז לית להו קרבן בשבועת ביטוי לשעבר דסברי כרבי ישמעאל, וכן הוא דעת רש"י ז"ל.
ואיכא למידק עליה רבנן דפליגי עליה דמונבז מאן נינהו רבי עקיבא כדאיתא התם ואיהו הוא דאמר חייב להבא ולשעבר לפיכך פירש הרב ר' שמואל דומרוגי ז"ל דלא ממעיט מהאדם אלא כגון מי שהוא סבור לשבע על האמת אבל מי שהוא סבור לשבע על שקר וסבור שהוא מותר לאו אנוס הוא אלא שוגג כדאשכחן גבי שאר מצות דכל מי שאומר מות' שוגג מיקרי כדאיתא בפרק ארבע מיתות ולפום הכי דייקינן התם מני הא אילימא מונבז דודאי לאו למעוטי אומר מותר אתא אלא לומר שאף זו קרויה שגגה ואי למונבז פשיטא.
ואי קשיא לך, אי הכי רבא מאי קא מבעיא ליה שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת ורב נחמן נמי לימא ליה בשוגג בלאו שבה לא קשיא דרבא הכי איבעיא ליה אי מחייב בשוגג בקרבנ' ואמר ליה רב נחמן אפילו בשוגג בקרבנה נמי משכחת לה ואין צריך לומר בשוגג בה והאי דלא אייתי הכא ההיא ברייתא דילמא לא שמיע ליה והרבה כיוצא בהן בתלמוד אפי' בשמועה אחת דיכול למימר תניא נמי הכי.
ומיהו קשיא לי מה שראיתי בירושלמי (ג,א) רבא בר יהודה בשם רב בשוגג בקרבנה אבל סבור הייתי שאין זו שבועה מותרת אלמא אנוס תשבינן ליה. ואיכא למימר משכחת לה כגון בשוגג בלאו שבה אבל סבור שאסורה והוא מוזהר עליה בעשה וכיון דאיכא שגגת לאו שמה שגגה וכיון דידע שאסורה לאו אנוס הוא. עוד פירשתיה שם בפרק כלל גדול (סט,ב).

גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא סתם מנין. פירש רבינו הגדול ר' יצחק ז"ל שאסור בפת חטים ובודאי שהפי' כך הוא אלא מיהו איכא דקשיא ליה הא דתנן בנדרים נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרומה ואעפ"י שאינה של תרומה שהן של בית המלך ואעפ"י שאינן של בית המלך ובעי עלה בגמרא היכי אמר ומוקים לה כגון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ואקשינן והא איתסרו עלה ומפרקינן דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינם דברים הכא גבי אונסא אי אפשר דלא עקר ליה לנדריה אלמא דוקא משום אונסא אבל בעלמא לא והכא נמי כיון דאמר פת סתם כל פת במשמע וכי אמר בלבו פת חטים דברים שבלב נינהו ואינן דברים.
ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן גבי נדרים דברי' שבלב אינן דברי' הני מילי בעם הארץ משום דלא מהימן אי נמי דלא מקים מחשבתו ולפיכך פותחין לו פתח ממקום אחר אבל בתלמיד חכם לא כדתנן במס' נדרים סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות המלכים כו' על כולן אינן נשאלין ואם נשאלין פותחין להן פתח ממקום אחר ומפרש לה בגמרא דהכי קתני על כולן אין צריכין שאלה לחכם בד"א בתלמיד חכם אבל בעם הארץ שבא לשאול פותחין לו ממקום אחר והא הכא דכדברי' שבלב נינהו ואפילו הכי בתלמיד חכם הוו דברים.
וזו טעות גמורה ואין הנדון דומה לראיה דהתם חרמו של ים קרוי חרם ולא היה צריך ללשון אחר ומשום הכי לא הוי נדר כלל אלא שמחמירין עליהן בעם הארץ אבל הכא גבי ההיא דנודרין לחרמין כיון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו איתסרו להו שהרי אסרן לעולם עליו ואין באותו משמע היום וכן גבי פת מי שאומר פת סתם אין במשמע פת חטים אלא כולן במשמע הילכך הוו להו דברים שבלב ואינן דברים וכדמוכח נמי בקידושין (נ,א).
אלא הכי הוא דאיכא למימר, בשלמא התם כיון שפיו ולבו שוים שיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו ולא יאמר היום הוו להו דברים שבלב ואינן דברים אבל הכא כיון שהיה דעתו לומר חטים בפיו ולא אמר דאיתניס ולא אסקיה לדבוריה על כרחך אינו אסור אלא במה שהיה בלבו שהרי בעינן פיו ולבו שוין ואע"פ שאין בפיו אלא פת סתם אינו אסור בפת שעורים שהרי לא היה לבו להיות נודר מן השעורין כנ"ל וזה הטעם נכון שהרי אמרו מנין שיהא אסור בחטים ת"ל לכל אשר יבטא האדם אלמא אי לאו דרבי רחמנא אפי' בחטים מותר כיון שלא השלים הנדר שהיה בלבו לידור.

אמר רבא תריץ הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים. והוא הדין לגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו וכדשמואל, אלא משום דבעי לאסוקי בה גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם, נקט רישא נמי שהוציא בשפתיו (יש הוציא) הפך מה שגמר בלבו.

והא דאמרינן: גמר בלבו להוציא פת חטים [והוציא פת סתם]. לאו למימר שהוא שיהא אסור בכל פת (דה"א) שהרי בזה אין פיו ולבו שוין, אלא לומר דכיון דפת חטים שגמר בלבו בכלל מה שהוציא בפיו אסור בפת חטים שגמר בלבו, מש"כ באידך דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא ההפך דהיינו פת שעורים ולפיכך בפת חטים מותר, לפי שלא הוציאו בשפתיו ובשעורים לפי שלא גמר בהם בלבו.

וגמר בלבו להוציא פ"ח מנין ת"ל לכל אשר. וכתב רי"ף שאסור בפ"ח ובשאר מותר, ואיכא דק"ל הא דתנן בנדרים (כז, ב) נודרין להרגין ולמוכסין שהיא של תרומה ואע"פ שאינה של תרומה שהן של בית המלך ואע"פ שאינן, ובעי עלה בגמ' היכי אמ', כגון דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך, ואקשינן והא אתסרא עליה, ומפרקינן דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא גבי אונסא א"א לא עקר ליה לנדריה, אלמא דוקא משום אונסא אבל בעלמא לא, והכא נמי כיון דאמר פת סתם כל פת במשמע וכי גמר בלבו פת חטים דברים שבלב נינהו ואינן דברים, ויש מי שתירץ דהא דשמואל דינא דבת"ח וההיא בע"ה, והתירוץ הנכון דההיא דהתם הוא בשהוא מערים ומכוין שישמעו השומעים מפיו שהוא אוסר עצמו לעולם ובלבו מבטל מה שהוא מכוין להשמיע, ולהטעות השומעים הוא מכוין, ה"ל קצת מבטל מה שבלבו הלכך דוקא משום אונסא אבל בעלמא בכל כי הא לא, אבל כאן שהוא מתכוין לומר פת על דעת פת חטין, ולא להשמיע לשומעים פת סתם, וכונתו לומר פת חטין, אפילו בלא אונס מותר בשאר, וזה הטעם נכון, שהרי אמר מנין שיהא אסור בחטים תלמוד לומר לכל אשר יבטא, אלמא אי לאו דרבי רחמנא אפילו בחטים נמי מותר כיון שלא השלים לנדר שהיה בלבו, כ"כ הרמב"ן, ונראה שהוא גורס מנין שיהא אסור בחטים, ולא כן גירסת הספרים, ומי' אפילו בהוא דנדרים שהוציא בשפתיו מה שגמר בלבו, כיון שלא פירש בשפתיו לעולם אלא סתם, מן הדין אינו נאסר בהן לעולם כל שאמר בלבו היום ואפילו שלא במקום אונס, דהוה ליה כגמר בלבו פת חטין, דאי לא תימא הכי וכי שרי רבנן משום אונסיה אסור דאורייתא, אלא משום דרבנן הוא דאסור ובמקום אונס לא העמידו דבריהם, וכ"נ כאן מדברי רבותינו הצרפתים.

דהוו להו תרומה וקדשים שני כתובים הבאין כאחד. פירש רש"י ז"ל: תרומה תרומת מלאכת המשכן כמו שכתוב בה (שמות לה, כב) כל נדיב לב הביאו חח ונזם, וקדשים דכתיב בספר דברי הימים (ד"ה ב, כט, לא) בחזקיה וכל נדיב לב עולות, ואינו מחוור שאין קורא בשום מקום בתלמוד תרומה סתם אלא לתרומת אהרן, ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש תרומה דכתיב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם, ואמרינן (גיטין ל, ב) שניטלת באומד ובמחשבה, וקדשים היינו דכתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם, והכין הלכתא כשמואל דגמר בלבו צריך להוציא בשפתים.
ואיכא דדייקי אשמעתין מההיא דפרק ד' נדרים (נדרים כז, ב) דתני נודרין להרגין [לחרמים ולמוכסין] ואמרינן עלה בגמרא דאמר כל פירות שבעולם יאסרו עלי אם אין של בית המלך, ואקשינן כיון דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי אתאסרו להו, ואוקימנא דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא משום אונסא א"א דלא עקר ליה לנדריה, אמר דוקא משום אונסא הא בעלמא לא אלא כל שהוציא בשפתיו אע"ג דלא גמר בלבו אסור. ויש מי שתירץ, דהא דשמואל דינא ובתלמיד חכם וההיא דעם הארץ. ואיאומר דבין הכא בין התם בת"ח, אלא דהתם גמר בלבו (ו)להוציא בשפתיו סתם שישמעו ההרגין לשון זה סתם כדי שיחשבו שאסר עליו לעולם הפירות, ולפיכך אי לאו דאגב אונסיה שרו ליה רבנן היה אסור לעולם, משום דלבו גמר להוציא בשפתיו דבר שישמעו ממנו איסור עולם, הא בעלמא בין בעם הארץ בין בת"ח גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו או הוציא בשפתיו ולא גמר בלבו אינו אסור עד שיהא פיו ולבו שוין, וכבר הארכתי בזה שם בפרק ארבעה נדרים יותר מזה בסיעתא דשמיא. ומיהו אפילו בההיא דנדרים שהוציא בשפתיו מה שגמר בלבו כיון שלא פירש בשפתיו לעולם אלא סתם מן הדין אינו אסור לעולם כל שאמר בלבו היום אפילו אינה במקום אונס דהוה ליה כגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם, דאלת"ה וכי שרו רבנן משום אונסיה איסורא דאורייתא אלא מדרבנן הוא שאסור ובמקום אונס לא העמידו דבריהם, וכן נראה כאן מדברי רבותינו הצרפתים.

א"ל באומר יודע אני ששבועה זו וכו' איכא למידק דהא מתני' היא בהדיא בפ' כלל גדול איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבים עליו קרבן ואי רבא לא ידע לה היכי לא פשיט מינה רב נחמן ואי רב נחמן לא ידע לה אע"פ שזה דוחק כיון דלהדיא מייתי לה התם בי מדרשא מ"מ לסייעי' תלמודא מינה דתניא כוותיה וי"ל דודאי ידע לה רבא נמי אלא דלא ידע אי מונבז היא דוקא וכדאמר ליה כמאן כמונבז ואורחא דש"ס הוא דכי קשו להו מתניתא לתלמידי דבעי מרבייהו סתם וכפי' בפרק נערה שנתפתתה ורב נחמן אהדר ליה סתמא משום דידע דההיא מתניתא אפילו לרבנן היא כדמפרש הכא ומיהו לית ליה סייעתא מגופה דמתניתא דדלמא מונבז היא וסוגיא דהכא פליגא אסוגייא דפרק כלל גדול לפום רובא דנוסחי דהתם דאמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה ואתבוה מההיא מתניתא דאמרן ופריק הא מני מונבז היא והויא הא פלוגתא בין אביי ורבא ורב נחמן ומיהו איכא קצת נוסחי התם דאסיקו מני אי מונבז פשיטא השתא בכל התורה אמר מונבז שגגות קרבן שגגה היא הכא לא כ"ש אלא לאו רבנן ותיובתא דאביי היא תיובתא ומיהו הא ודאי קשיא טובא מאי ק"ל לרבא לוקמה בשגגת שבועת ביטוי בשוגג בלאו שבה וכדאביי ואתייה ליה שפיר ואפילו [לרבנן] דהא ודאי [משמע] מלישנא דבעייא דרבא דלא הוה משכח שום אנפא לאוקמיה ביה שגגת שבועת ביטוי לשעבר וכן מאי דאהדר ליה רב נחמן קשיא היכי קאמר אבל חידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן זדון לאו דמייתי קרבן והכא מייתי נימא ליה כדאמרן בעלמא דמשום דחדית ביה רחמנא חדא חידושא לית לאוסופי לחדותי בה מלתא אחריתי ואין לך בו אלא מקום חידושו בלבד וכי תימא דאי אמרינן הכי לא אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר הא אשכחן בשוגג בלאו שבה וכדאביי וי"ל דכל הני קושיי מתפרשים ממאי דכתב רש"י ז"ל בפרק כלל גדול דאע"פ שאומר מותר בעלמא שוגג היא וחייב קרבן כדאיתא התם לגבי שבועת ביטוי אומר מותר אנוס הוא ופטור דהא בכלל מאי דקאמר קרא האדם בשבועה פרט לאנוס אלא דההיא דאמרינן לעיל בדרב כהנא ורב הוה שגגת מעשה והא שגגת הוראה וכי היכי דמעיט רחמנא חדא מעיט אידך והיינו דאיצטריך ש"ס לפרוש האי הפרשא דאיכא בין שבועת ביטוי לשאר מילי דעלמא משום דהא פשיטא ומקרא דהאדם בשבועה נפקא ומעתה היינו טעמא דלא מוקמינן לה רבא ור"נ בשגג בלאו שבה דכי אמרינן דשגגת לאו שגגה ה"מ במלתא דאית בה לאו ועשה דשגג בלאו שבה וידע לה בעשה אבל גבי שבועת דלית בה שום עשה ששוגג דלאו שבה אומר מותר הוא ואע"פ שהיה סבור שיש בה עשה סברא בטעות הוא ולא חשיבה ידיעה כלל ולהכי לא מני לאוקומה אלא בידוע לה בלאו ושגג בקרבן אבל אביי היה סובר דאין זה מותר כיון שהוא סבור דאיסורה בעשה ומעתה היינו דאמר רב נחמן הכא דמודו רבנן בהא ע"כ דכיון דחידוש הוא שחייב הכתו' קרבן על שגגת לאו בלא כרת ובלא שום עשה דממילא נצטרך לומר דשגגת קרבן שמה שגגה ולא אמרו לה למה שמה שגגה אלא כשיש בה כרת שאפשר לתלות בו השגגה ומעתה היינו נמי דלא אוקומו רבא ורב נחמן שגגת שבועת ביטוי לשעבר באומר מותר דחשיב בעלמא שוגג משום דקים להו דגבי שבועה אומר מותר אנוס הוא ופטור משום האדם בשבועה דמ"ל שגגת מעשה או שגגת הוראה כי היכי דחדית רחמנא בשגגת מעשה דשבועה לחשבו אונס משא"כ בעלמא חדית נמי בשגגת הוראה וזה נ"ל טעם כעיקר לפי שיטת רש"י ז"ל וכן היא בירושלמי ר' בא בשם רבא בשוגג בקרבנה ומזיד בה אבל סבור הייתי שאין שבועה זו מותרת ע"כ הרי זה מפורש כדברי רש"י ז"ל דאומר מותר בשבועה פטור ודק"ל לרבינו שמואל רמרוגי ז"ל היכי לא דכרינן הכא האי חידוש כדאדכרן אידך דבכל התורה כולה וכו' הא ל"ק דטפי עדיף לן לאדכורי האי חדושא בכל התורה כולה לא מייתי קרבן על שגגת לאו שהוא הגורם לרבנן להודות בשגגת קרבן שהיא שגג' וכדפרי' דאלו באידך חדושא הו"א דאדרבא אין לנו אלא מקום חידושו בלבד והרי כל השמועה עולה יפה לשיטה זו ולשיטת רבינו שמואל ז"ל א"א לפרשה אלא בדוחק וגם כי הירושלמי חולק עליו ובילדותי כתבתי בזה פנים אחרים במהדורא קמא אבל זו נראת לי עתה בזקנותי והאל ברחמיו יבחר לנו האמת. הא דאמרינן דבכל התורה כולה לא אשכחן (זדון) לאו דמייתי קרבן והכא מייתי לישנא קייטא נקט והכי פירושו דבכל התורה כולה לא אשכחן זדון לאו דמייתי קרבן והכא מייתי ופשוט הוא:

בעא מיני' רבינא מרבא נשבע על הככר ומסתכן עליה מהו סיפא דסוגיין מוכח דבדיעבד קמבעי ליה שנשבע על הככר שלא יאכלנו ושכח שבועתו ואכלה מחמת שמסתכן בה מהו לחייבו קרבן על שגגתו ובהא לא שייך למפטריה מטעמא דהאדם בשבועה דהא פרישית לעיל דההיא ליתא אלא בשבוע' דלשעבר דבשעת שבוע' לא הי' לבו עליו ואמרינן היכי מבעיא ליה הא לרבינא דאי מסתכן לישרי ביה מר פי' כיון דמשום סכנה אכלה בהיתר גמור אכלה ואלו הרי לקמן והוה דכר לשבועתיה הוה שרינן ליה לכתחל' וא"כ פשיטא שאין קרבן על שגגתו אלא הכי קמבעי ליה לרבינא נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בשגגת שבוע' מהו ואיכא דק"ל הא נמי לישרי ליה מר דלא גרע מנדרי אונסין שחלה הוא או בנו או שעכבו נהר שהוא מותר משום דאדעתא דהכי לא נדר וה"נ נימא הכי ויש שתירצו דמצטער דהכא לאו צער חולי אלא צער תיאבון בלבד ולא מחוור דהו"ל לש"ס לפרושי הכי בהדיא דאי מצטער ממש לישרי ליה מר ואלו ש"ס לא אמר הכי אלא במסתכן בלחוד ולא עוד אלא דמסתמא אף רבא בלשון דמסתכן שאלה אלא דש"ס מפרש דלא מסתכן גמור אלא מצטער בחולי שאין בו סכנה ואלו לצער תאבון בעלמא לא הוה שאיל לה בלשון מסתכן והנכון בתירוץ קושייתם שלא התירו נדרי אונסים שהן בשבוע' דלהבא אלא בנשבע לעשות מעשה דההיא דהדירו שיאכל אצלו שאין גמר תלות שבועתו עד שעת מעשה וההיא שעתא מחייב על עבריינותו וכיון דאניס ולא מצי למעבד באונסא דלא שכיח או דשכיח ולא שכיח פטרינן לי' דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר והו"ל דברים שבלבו ובלב כל אדם שהם דברים כאלו פי' וכדמוכח התם אבל בנשבע להבא שלא יעש' שחלות שבועתו בשעת שבועתו ומתקיימת בשב ואל תעש' וחיובו על שעת שבועתו כגון זה שנשבע שלא יאכל ככר זו הרי נאסר' עליו ככר זו מיד בלאו דשבוע' כחלב ונביל' ולית לן למשריי' כלל אלא במקו' סכנ' ופיקוח נפש כחלב ודם ושאר איסורין וזה נרא' ברור וזה שיטת מורי הרא"ה זלה"ה. ומעת' הוי בעיין בכל מצטער בין מצטער בחולי ובין מצטער בתאבון בעלמא והדין שוה בשניהם כדמפרש ואזיל. עוד יש שבועת אונס אחרת והוא שאנסוהו לישבע ודעת מורי ז"ל שחייב לקיים שבועתו אא"כ מפני פיקוח נפש של עצמו או של אחרים והראי' ממשנת נודרין להרגין ולחרמין דאי לאו דאמר בלבו היום חייב לעמוד בה אע"פ שנשבע מחמת אונס ומיהו אם יש בקיום שבועתו סכנ' לו או לחבירו מיפטר בה מפני פיקוח נפש וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל על מלך שצוה להחרים על מי שיודע דבר ידוע על חברו בדבר שהי' בה סכנת גוף לחבירו מעתה שגגת שבוע' לשעבר דאנסי' ליביה בשעת שבוע' פטור לגמרי מההיא דרב כהנא ורב אסי ונשבע להבא ונאנס אח"כ אם בקום עשה נשבע כל שיש בה אונס דלא הוה מסיק אדעתי' בין דגוף בין דממון פטור ומותר ואם נשבע בלא תעש' אינו מותר בשבועתו אלא במסתכן ממש בלבד ומי שנשבע באונס ויכול לבטל בפיו בענין שלא יהא מה שבלבו סותר לגמרי מה שמוציא בפיו אלא שעוש' מן הלשון הכלל פרטי כההיא שאמר יאסרו פירות עולם עליו ואומר בלבו היום מותר ואם [לאו] חייב לעמוד אא"כ לפקוח נפש בלבד:

אמר לי' תנינא וכו' ונוסחי דוקני ל"ג והאי נמי וכו' וכן מחוור יותר והכי פירושו והאי נמי אם אומר שבלבו הי' לאכלו אע"פ שידע בשבועתו פטור דהאי לא שב מידיעתו הוא ואפילו במצער גמור מחמת חולי פטור ואם אומר שאילו הי' נזכר משבועתו לא הי' אוכלו ה"ז שב מידיעתו וחייב והוא נאמן ע"ע בין לחיוב בין לפטור וכדכתיב או הודע אליו. אמר רב ששת תריץ ואימא בשפתים ולא שגמר בלבו כלומר דלשמואל מתניתא לאו כדרב ששת מיתרצא אלא ה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין פי' שהוא פטור בין מפת חטין בין מפת שעורין שאין פיו ולבו שוין בא' מהם וליכא למימר דלחייב בפת שעורין שהוציא בפיו משום דדברים שבלב אינן דברים דההיא לא מיתמרא בשום דוכתא אלא במי שגמר בלבו להוציא בשפתיו אותו לשון שהוציא אלא שהי' עושה ביטול בלבו אלא מתנה בו שום תנאי אבל כאן שלא גמר בלבו להוציא מפיו פת שעורים ושלא לדעת יצא מפיו אין כאן שבוע' דבעינן פיו ולבו שוין ללשון שמוציא מפיו. וז"ב:

גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מלין ת"ל לכל אשר יבטא וכו' יש שפירשו מנין שהוא חייב בכל פת שבעולם כיון שהוציא מפיו פת סתם ת"ל לכל אשר יבטא האדם לחייבו בזה ויש מביאין ראי' לזה מההיא דנודרין להרגין ולחרמין שאמר שיאסרו פירות עליו שמשמעותו לעולם דרך כלל ואע"פ שממעט הזמן לומר בלבו היום אי לאו דאנוס הוה מחייב בהם לעולם בלשון נדרו הלכך הכ' דלא אניס אין בידו לעקור ל'פת סתם שנשבע לאוקומה בפת חטים לחוד (וכן) [ואין] נרא' דכיון שלא הי' בדעתו לאסור ע"ע אלא פת חטים למה יאסרו פת אחר והרי לא הי' פיו ולבו שוין באיסורו וההיא דנודרין להרגין ולחרמין ל"ד להא כלל דהת' אחרי' משביעין או מדירין אותו ודעתם לאוסרו באותם פירות לעולם וגם הוא על אותו המשמעות מוציא הלשון ההוא בפיו דהא ידע דבלאו הכי לא פטרי לי' הלכך כל היכא דלא אניס חייב לעמוד בלשונו שהוציא בפיו שעל דעתם נשבע בזה אבל הכא שהוא נשבע מעצמו ולדעת עצמו הוא נאמן ע"ע וכשאומ' שלא נתכוין בלשון פת סתם אלא בפת של מין א' בלבד הרי הוא נאמן ולא חמירא הא מההיא דנדור בחרם ואמר שלא נתכוונתי אלא לחרמו של ים ואדרבא הא עדיפא טפי להאמינו ולפוטרו ואפי' בעם הארץ וזה דעת הרמב"ן ורז"ל וכן נרא' הלכ' למעשה:

משום דהוי תרומ' וקדשים ב' כתובים הבכ"א וכו' פירש"י ז"ל תרומ' תרומת המשכן דכתיב כל נדיב וקדשים קדשי מזבח כדכתיב גבי חזקיהו כל נדיב לבו הביאו עולות ואינו מחוור דבשום דוכתא לא קרו רבנן לתרומת המשכן תרומ' סתם לכך פי' תרומ' ממש שניטל' במחשב' כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם וקדשים קדשי מזבח או קדשי ב"ה כדכתיב כל נדיב לב ונראים דברים דגבי צדק' לא מחייב בבל תאחר עד שיוציא בפיו כדכתיב בהדי' מוצא שפתיך תשמור ועשית וכל שמקיים מה שגומר בלבו אפילו בדברים דעלמ' כעובדא דרב ספרא דבמס' מכות ירא שמים ועליו נאמר ודובר אמת בלבבו כדאיתא התם:

מיתיבי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ומיקמי דלוקים מינה תיובתא הא דייקינן עלה לברורה הא גופא קשיא אמרת גמר בלבו מנין ופירשה רב ששת הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא גמר בלב סתם ולא הוציא מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם הנה מכל מקום היכא דגמר בלבו על השבועה ולא הוציא בשפתיו נתחייב וקשיא לשמואל ופירשה רבא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים פירוש והוא הדין אם לא הוציא כלל לא פת חטים ולא פת שעורים.

גמר בלב להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם בשבועה דשמעת מינה מכל מקום דהיכא דגמר בלבו צריך הוא שיוציא בשפתיו ההוא מידי דגמר בלבו עליה כדקאמר שמואל.

מיתיבי מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין תלמוד לומר כל נדיב לב כלומר בלב הדבר תלוי ואעפ"י שלא הוציא בשפתיו וכיון דלענין נדרים מתחייב על מה שגמר בלבו ואעפ"י שלא הוציא בשפתיו לענין שבועה נמי ניחייב על מה שגמר בלבו ואעפ"י שלא הוציא בשפתיו דהא נדר ושבועה חדא מילתא היא. ופרקי' שאני התם לענין נדרים דהא כתיב כל נדיב לב:

ואקשינן ולגמר מינה לשבועות ומהדרינן משום דהואי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד פי' נדרים של קדשים שני כתובים באים כאחד נדר הא דאמרינן כל נדיב לב תרומ' דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כלומר במחשבה תלויה מילתא ואף על פי שלא הוציאו בשפתיו וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.

גמרא תריץ ואימא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת כו' לכאורה לא הוה הוצרך לאוקמא הרישא בהכי אלא ולא שגמר בלבו שלא הוציא כלל בשפתיו וכמלתיה דשמואל דהכי הוה מפרש לה מעיקרא כדאמר הא גופה קשיא ויש לומר כיון דגמר בלבו דסיפא ע"כ לאו ממש הוא אלא שגמר בלבו להוציא זה והוציא דבר אחר ע"כ דולא בלב דרישא בכה"ג מיירי שהוציא ולא הוציא מה שגמר בלבו וק"ל:

תוס' בד"ה ואי דלא ידע כו' בעינן שגגה מעלייתא והא דפשיטא ליה לקמן כו' עכ"ל ר"ל לפי תירוצם שהמקשה ידע דשגגת קרבן הוי שגגה בשבועת עדות אלא דס"ד בשבועת ביטוי דשגגת קרבן לא שמה שגגה דבעינן שגגה מעלייתא דהיינו אונס דהשתא עיקר מלת שגגה ע"כ הכי משמע תקשי להו לקמן בשבועת עדות מנלן דאנוס פטור כיון דליכא מיעוטא כי הכא אבל בלאו האי תירוצא אדרבה איכא למימר דאנוס לאו היינו שגגה מעלייתא והיינו טעמא התם דאנוס פטור דבעינן שגגה דומיא דמזיד אבל הכא צריך קרא לפטור אנוס דשגגה אפי' כל דהו משמע מדכתיב ונעלם והכי אמרינן בהדיא לקמן בפרק שבועת העדות סד"א הכא דלא כתיב ונעלם בעינן שוגג דומיא דמזיד כו' ובזה יתיישב לך מה שתמה אבן ל"ב כאן בדברי התוס' ע"ש ודו"ק:

בד"ה אפי' תימא כו' אלא לאשמועינן היכן אשכחן שגגת ביטוי לשעבר ובשמעתא דחיק נמי כו' עכ"ל דר"ל משום דבכל התורה שגגת לאו נמי שגגה היא אשמועינן בשגגה דבשבועת ביטוי דלאו שגגה היא אלא אונס ולא מקרי שגגה אלא בשגגת קרבן והיינו נמי דדחיק לאשכוחי בשמעתין כדקאמר אי דלא ידע אנוס הוא משא"כ בכל התורה דעיקר שגגה היא בלא ידע ואין מקום לתמיהת אבן ל"ב בזה ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה גמר בלבו כו' אבל הכא סתם פת הוי דחטין עכ"ל היינו לתירוצם בתרא ולתירוצם קמא ודאי דלק"מ מהך דנזיר דאיירי נמי בע"ה דלא מהימנינן ליה במאי דגמר בלבו אהא נזיר אי לאו דנזיר עובר לפניו [א] וק"ל:

בד"ה משום דהוי תרומה כו' ואע"ג דתרומה חול כו' ולא ילפינן מקדשים מכל מקום כו' עכ"ל דהך סברא דחולין מקדשים לא גמרי כולי עלמא אית להו וליכא מאן דפליג בה אלא למ"ד דב' כתובין אין מלמדין לא הוה צריך לשנויי הכי ועי"ל דלמ"ד ב' כתובים אין מלמדין מצינו למימר דתרומה הוה חול וגמרינן שפיר חול ממש מינה אי לאו ב' כתובים וק"ל:

רש"י בד"ה מצטער בדבר וא"נ כו' כצ"ל:

גמרא אי דלא ידע אנוס הוא כו' יודע אני ששבועה זו אסורה כו'. מוכח להדיא דבאומר מותר לגמרי אנוס הוא. וכ"כ רש"י בשבת (ס"ט ב') וכן התוס' לקמן (ל"א ב') וכן הרמב"ם ספ"א מהלכות שבועות ואפי' לרבא דפליג במכות (ז' ב' ט' א') ואומר דאומר מותר קרוב למזיד הוא הכא ממעטינן מהאדם בשבועה וכמו שגגת חפץ דכסבור שעורים הוא דפטור הכא גם כן מטעם אנוס כמ"ש הרמב"ם פרק ג' הלכה ט' ע"ש בכסף משנה אף על גב דלרבא שם קסבור בהמה ונמצא אדם גם כן קרוב למזיד הוא:

רש"י ד"ה מוצא שפתיך. כצ"ל:

תד"ה מצטער. ופשיט דלאו היינו שב כו'. כצ"ל:

תד"ה גמר. ותימה דבפרק ארבעה נדרים כו'. ואע"ג כו' לגבי אונסין אפשר כו'. לפנינו הגי' שם שאני. ועי' בר"ן כאן עוד גי' אחרת שם וכן בהרא"ש בפסקיו שם:

תוס' ד"ה משום וכו' וגבי תרומה כתיב ונחשב. עיין גיטין דף לא ע"א תוס' ד"ה במחשבה:

תוס' ד"ה ואי דלא ידע כו' יש לישב קו' תוס' דבשבועות עדות ידע דמשכחת ליה בשגגת קרבן ולאו וידע בעשה דמצות עשה איכא להעיד ולהציל עשוק מיד עשקו משא"כ בשבועות בטוי דליכא עשה שלא לשבע בשוק והתוס' כ' לקמן שסבור שיש בה עשה אבל באמת לית ביה עשה ודו"ק:

ד"ה אפי' תימא רבנן. יש לישב קו' תוס' ארש"י דאביי אמר התם מהו דתימא חידוש הוא כו' וצריך להבין דלמא האמת הכי הוא ומנ"ל לאביי. וי"ל דחזינן דרבנן דמתני' דר"פ לא מחייבי בכ"ש אע"ג דחידוש הוא. ולר"ע מודה אביי באמת. ורבנן דמונבז המה ג"כ ר' יהושע ע"ש ודו"ק. שם הארכתי יותר: