שבועות לט ע"ב

דף לט - ב

ומתרצת הגמרא: התם בשאר עבירות שבתורה, מדובר כאשר שיש בידם, ביד האחרים למחות בבעל העבירה, ולא מיחו בו. ולפיכך נענשים הם על עוון זה, שלא מיחו. אולם לא נענשים הם על העבירה שלו. ואילו בשבועת שקר נענש העולם כולו עבורו, ואפילו אותם שלא היה בידם למחות.

ומעתה, לאחר ששנינו בברייתא שבגלל שבועת שקר נענשת משפחתו ונענש גם העולם כולו, וכמו כן שנינו שכל משפחה שיש בה מוכס כולם נענשים משום שמחפים הם עליו, וכן שנינו שבשאר עבירות, כאשר יש בידם למחות ולא מיחו, קרינן ביה "וכשלו איש באחיו" ונענשים כולם, נשאלת השאלה:

מאי איכא בשאר עבירות בין רשעים דמשפחתו לרשעים דעלמא, שהרי כולם נענשים, ובמה נענשת משפחתו יותר?

וכמו כן יש לשאול: מאי איכא בין צדיקים דמשפחתו שלא יכלו למחות ולפיכך אין להענישם לצדיקים דעלמא, שהרי בשבועת שקר כולם נענשים, ואפילו הצדיקים שבמשפחתו והצדיקים דעלמא?

ומבארת הגמרא: הוא, העבריין בעצמו בשאר עבירות, [לא בעבירת שבועה,] נידון בדיניה. בדינו שלו, המגיע לו. ורשעים דמשפחה מהמשפחה שלו, בשאר עבירות, נענשים בדין חמור אבל לא כמו העברין בעצמו.

וכן רשעים דעלמא בשאר עבירות נידונים בדין הקל. אולם צדיקי שלא יכלו למחות דהכא, היינו צדיקים ממשפחתו והכא היינו צדיקים דעלמא, פטירי.

אולם, גבי שבועה: הוא, ורשעים דמשפחה - נידונים כדיניה כדינו של הנשבע! ורשעים דעלמא - בדין חמור! וצדיקי דהכא ממשפחתו והכא מעלמא - נידונים בדין ובעונש הקל! עוד נאמר בברייתא: אם אמר איני נשבע - פוטרין אותו מיד [וכפי שנתבאר לעיל: משלחין אותו מיד מבי"ד, כדי שלא יתחרט ויחזור בו] ^[41] ואם אמר "הריני נשבע" - העומדים שם אומרים זה לזה "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה"!

ומשמע ממה שאומרים בלשון רבים "האנשים הרשעים האלה", שהדברים אמורים כלפי שני בעלי הדין. ולכן מקשה הגמרא:

בשלמא ההוא דקא משתבע נקרא איש רשע, וקאי ב"סורו", שפיר הוא נכלל בכלל אלו שעליהם נאמר "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה".

אלא ההוא, התובע, דקא משבע ליה, המשביע את הנתבע, אמאי קאי ב"סורו"? והרי לא בא אלא לתבוע את חובו!?

ומתרצת הגמרא: כדתניא: רבי שמעון בן טרפון אומר: "שבועת ה' תהיה בין שניהם"

- מלמד שחלה שבועה ועונשה על שניהם. ^[42] שגם התובע אשם הוא בחילול השם הנובע משבועת השקר של הנתבע. ואשמתו היא בכך שלא דקדק למסור ממונו ביד אדם נאמן, ולפיכך גרם שהגיע לידי השבעת שבועת שקר! ^[43]

עוד נאמר בברייתא: וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע שלא על דעתך אתה נשבע!

ומבארת הגמרא: למה לי למימרא ליה הכי?

ומתרצת: משום קניא דרבא! משום מעשה שהיה אצל רבא. וכדלהלן:

שהיה אדם חייב שבועה לחבירו מחמת תביעת ממון שיש לו אצלו. וכאשר בא הנתבע להשבע שפטור הוא מתביעת התובע, הקדים הנתבע והכניס מעות בסך התביעה, לתוך קנה חלול. ולפני השבועה, הפקיד הנתבע את הקנה ביד התובע, מבלי שהלה ידע שבידו קנה מלא מעות. ומיד נשבע שפרע לו את החוב! ולאחר שנשבע, נתכוין הנתבע ליטול חזרה את הקנה עם המעות, וקדם וזרק התובע את הקנה, ונתגלו המעות!

ומשום כך, וכן משום שאר אפשרויות רמאות כגון זו, מבהירים בי"ד לנתבע שהוא נשבע על דעת בי"ד ועל דעת המקום היודע את האמת!

שנינו במשנתנו: שבועת הדיינין, הטענה שתי כסף.

אמר רב: דברי המשנה "הטענה שתי כסף" אינם אמורים כלפי תביעת התובע שתהא על שתי כסף. אלא שכפירת הטענה, שכופר הנתבע שהודה במקצת התביעה - היא שצריכה להיות על סכום שהוא לכל הפחות שתי כסף. וזאת, מלבד הודאתו שצריכה להיות לפחות בפרוטה, כדי להתחייב בשבועת מודה במקצת.

נמצא, שהתביעה של התובע צריכה להיות לפחות על שתי כסף ופרוטה, כדי שתכלול את שתי הכסף, שהן סכום הכפירה, ועוד פרוטה, שבה הוא מודה.

ושמואל אמר: הטענה עצמה שטוען התובע - היא שצריכה להיות שתי כסף. אך הכפירה של הנתבע - אפילו לא כפר אלא בפרוטה אחת והודה בשאר, או לא הודה אלא בפרוטה אחת וכפר בשאר, חייב שבועת מודה במקצת. ^[44]

אמר רבא: דיקא מתניתין מדוייקת לשון משנתנו, כותיה דרב. ואילו קראי, מן הפסוק מדוייק, כותיה דשמואל, כמו דברי שמואל.

דיקא מתניתין כותיה דרב, דקתני, שהרי שנינו במשנתנו: הטענה שתי כסף, וההודאה שוה פרוטה. ואילו "כפירת טענה - פרוטה" לא קתני! ואם היה הדין כדברי שמואל, היה על המשנה להזכיר דין זה שהכפירה תהא לכל הפחות בפרוטה [כשם שעל הודאה נאמר "ההודאה בשוה פרוטה"].

ומוכח מכך כרב, שדברי המשנה "הטענה שתי כסף" נאמרו על כפירת הטענה. שצריכה להיות לפחות בשתי כסף. ואילו טענת התביעה צריכה להיות שתי כסף ועוד פרוטה. ^[45]

ועוד הוכחה כדברי רב: תנן נמי במסכת בבא מציעא: חמשה פרוטות הן [חמשה דיני ממונות שתלויים בפרוטה]. ההודאה במקצת בפרוטה וכו'. ^[46] ואילו דינו של שמואל שיכולה הכפירה להיות לכל הפחות בפרוטה - לא קתני לא נזכר במשנה זו. ומוכח שהכפירה צריכה להיות שתי כסף. ורק בהודאה נאמר דין פרוטה! ^[47] ואילו מקראי דייקי כותיה דשמואל: דכתיב בתחילת פרשת שבועת מודה במקצת - "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור".

הקיש הכתוב כסף לכלים, ללמדך:

מה כלים צריכים שיהיו שנים [שהרי נכתב כלים בלשון רבים, ומיעוט רבים שנים], כדי שתהיה בזה כפירה והודאה במקצת, אף כסף שנים. שתי מעות של כסף, כדי שיהיה בזה כפירה והודאה במקצת.

וכן למידים: מה כסף דבר חשוב, ששיערו חכמים שמעה כסף האמורה בתורה, דבר חשוב היא. אף כל ^[48] התביעות שאינן של כסף [כגון שתובע מטלטלין], צריכות להיות תביעות של דבר חשוב כשתי כסף! ופסוק זה "כי יתן" שנאמר על הנתינה, כלומר, כאשר נותן אדם לחבירו כסף או כלים והלה מודה במקצת וכופר במקצת -

קאמר רחמנא שבמקרה זה מתחייב המודה במקצת - בשבועה. וכדכתיב "אשר יאמר כי הוא זה" שמודה הוא במקצת מתוך "זה". כלומר, מתוך התביעה של שתי הכסף האמורה בתחלת הפרשה, או אז, מתחייב הוא בשבועה!

ומוכח כשמואל שהנתינה האמורה בתורה "כי יתן איש אל רעהו" מדברת בשתי כסף. ובשתי הכסף האלו, מודה הנתבע במקצת וכופר בשאר ועל ידי כך מתחייב שבועה. אף אם הכפירה היא בפחות משתי כסף. ^[49]

ולכאורה, יקשה לרב. שהרי מהכתוב מדוקדק כדברי שמואל,

ומתרץ רב: אין "זה" מתייחס לשתי הכסף האמורים בתחילת הפרשה, לומר שעל מקצתן הוא מודה.

אלא ההוא "זה" מיבעי ליה ללמד את עצם דין הודאה במקצת הטענה. שכאשר מודה הנתבע במשהו, כלומר ב"זה" - מקצת התביעה, חייב שבועה. ובאמת לעולם צריך שהתביעה תהיה על שתי כסף ופרוטה, כדי שהכפירה תהיה לפחות שתי כסף.

ושמואל מוכיח ש"זה" מתייחס לטענת שתי כסף של התובע אשר מתוכם מודה הנתבע במקצת.

וההוכחה היא: אילו היה כתוב "זה" בלבד בפסוק, היה אפשר לומר אכן כדברי רב שמכך ילפינן דין מודה במקצת ולא ניתן ללמוד מכך כדברי שמואל.

אבל הרי כתיב "הוא" וכתיב "זה". וכוונת הכתוב ללמדנו דאי כפר במקצת שתי הכסף המבוארים בתחילת הפרשה, ואודי במקצת אותן שתי הכסף - חייב.

ורב הסובר ש"זה" אינו מתייחס לתביעה האמורה הראש הפרשה. אלא ש"זה" נאמר על עצם ההודאה במקצת, מה יעשה מה יעשה עם ה"הוא", ולשם מה נכתב?

ומתרץ: חד להודאה במקצת הטענה, וחד להודאה ממין הטענה. והיינו ש"זה", ההודאה במקצת שאותה למידים מ"זה", צריכה להיות ממין ה"הוא" [של התביעה], ואין ה"הוא" מתייחס לשתי הכסף שבתחילת הפרשה. אלא רק לומר שההודאה צריכה להיות ממין התביעה.

ושמואל אמר: אמנם "הוא" ו"זה" בעינן למודה במקצת ולהודאה ממין הטענה כאמור וכדברי רב,

ואם כן קשה לשמואל, מנין שטענת התובע תהיה על שתי כסף?

אלא ישיב שמואל, לאו ממילא, בלא לימוד מפסוק מיוחד, שמעת מיניה, כדברי, שלא בעינן כפירת שתי כסף אלא אף פחות.

ומדוע, דהרי חסרה לה טענה הראשונה, שהרי תבע שתי כסף וזוהי התביעה האמורה בתורה, שתובעו שתי כסף ומודה במקצת, וממילא כפירתו היא בפחות משתי כסף?

[ובהכרח שבאופן זה דיברה התורה, ולא יתכן שתהיה הכפירה שתי כסף כי הלוא הטענה עצמה האמורה בתורה היא על שתי כסף. ודבר זה הוא קושיא לרב].

אלא אמר לך רב: יש לי להוכיח ש"כסף"

המוזכר בתחילת הפרשה, אינו מתייחס לתביעה של התובע. אלא כי אתא, כשהזכירה התורה תיבת "כסף", מעיקרא בתחילת הפרשה, לכפירה הוא דאתא! ועל הכפירה נקטה התורה שצריכה להיות על שתי כסף, ולא על טענת התובע.

והראיה לכך היא: דאם כן כדברי שמואל, שעל התביעה הוא נאמר, מדוע צריך כלל לכותבו, לכתוב רחמנא "כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור" ואנא אמינא:

מה כלים שנים - אף כל שנים! וגם תביעת כסף נכללה בכך שצריכה היא להיות בשתי כסף, שהרי הכל צריך להיות בשנים.

ואם כן, כסף דכתב רחמנא למה לי - אלא על כרחך שאם אינו ענין, אם אין צורך בהזכרתו לענין הטענה שהרי טענה ילפינן מ"כלים ",

תנהו ענין לכפירה!

- הרי שצריך זאת לענין הכפירה. וללמדנו, שהכפירה עצמה צריכה להיות לפחות בשתי כסף!

ושמואל אמר לך: [על הוכחה זו של רב, ש"כסף", יילמד מ"כלים", ותיבת כסף מיותרת,] אי כתב רחמנא "כלים" בלבד ולא כתב כסף,

הוה אמינא כך: מאי כלים - שנים, אף כל שנים, וזה כל מה שהינו לומדים מן הפסוק. אבל, שיהיה הדבר שתובעו - דבר חשוב כשתי כסף, לא היינו יודעים דבעינן זאת, שיהיה הדבר שתובעו מוגדר כדבר חשוב.

והיינו אומרים: כשם שבתביעת כלים די שיתבע שני כלים כלשהם, [כמבואר בגמרא לקמן מ ב שכל שתובעו שני כלים והודה לו באחד מהם - חייב, אפילו אין בהם ערך כגון מחטין,] ואין צורך שיהיה בה שיעור חשיבות,

קא משמע לן "כסף", שכל תביעה שאינה תביעת כלי, צריכה להיות דבר חשוב וכשתי מעות של כסף.

ונמצא, שאין תיבת "כסף" בפסוק מיותרת. ועל כרחך שהיא נאמרה לצורך הטענה שתהיה בשתי כסף, וכדברי שמואל ולא כרב.

תנן: תבעו: דבר השוה שתי כסף שיש לי בידך, וענהו: אין לך בידי אלא דבר השוה פרוטה - פטור!

מאי טעמא פטור, לאו משום דחסרה לה טענה? האם לא משום שחסר בסכום התביעה שבטענה?

שהרי היתה הטענה פחות משתי כסף ופרוטה, ואין בה כדי לחייב שבועה, ומוכח כדברי רב שצריכה הטענה להיות לכל הפחות על שתי כסף ופרוטה, ותיובתא דשמוא ל!

אמר לך שמואל - מי סברת שהתביעה המוזכרת במשנה על שתי כסף, הכונה היא רק לתביעת דבר השוה לשתי כסף קתני, ולא שתובע את עצם מעות שתי כסף?

לא, שתי כסף מעות דוקא קתני, וכאשר תובע אדם את חבירו על שתי כסף כמובא במשנה, כונתו לתבוע את הכסף עצמו. ולא את ערכו ושוויו. והנתבע שהודה לו בפרוטה של נחושת, הודה בפרוטת נחושת ממש ולא בשוויה, ^[50]

ואם כן, כאשר תבעו שתי מעות כסף ממש והודה לו בפרוטת נחושת ממש, הרי שהודאה זו היא הודאה שלא ממין הטענה,

כי מה שטענו מעות כסף לא הודה לו, ומה שהודה לו בנחושת לא טענו. שהוא הרי תבע ממנו את מין מטבעות הכסף. ולכן פטור. ולא משום שהתביעה על שתי כסף בלבד אינה מספיקה כדי להתחייב על ידה שבועה. ואם כן, אין להוכיח מזה כרב ודלא כשמואל. ^[51]

ועל זה מקשה הגמרא: אי הכי, שהנידון הוא בטוענו כסף דוקא ולא את שוויו, אימא סיפא של משנתנו:

אמר התובע: שתי כסף ופרוטה יש לי בידך. ענה לו הנתבע: אין לך בידי אלא פרוטה - חייב!

ודנה הגמרא: אי אמרת, בשלמא, אם בכל המקרים המובאים במשנה, היה מדובר שתובעו שוה הסכום שנוקב בתביעה, ולא שתובעו את הכסף בעצמו, לכן משום הכי חייב, לפי שהודאתו בפרוטה אינה דוקא בפרוטת נחושת, אלא בשוה פרוטה.

אלא אי אמרת דוקא כסף תובעו, ודוקא נחושת הוא מודה לו, אמאי חייב שבועה? והא מה שטענו שתי כסף ופרוטה לא הודה לו. ומה שהודה לו בפרוטה הנחושת, לא טענו בתביעת שתי הכסף,

ומתרצת הגמרא: מידי הוא טעמא!? האם זוהי טענה והוכחה? הלוא אין דבריך אמורים אלא לשמואל. והרי הוא הולך לשיטתו.

כי האמר רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורין, והודה לו באחד מהן - חייב. ^[52]

לפי שאין ההודאה צריכה להיות בכל מיני התביעה, אלא בחלקה בלבד. ולכן, כאן, שתבעו שתי כסף ופרוטה נחושת, והודה לו בפרוטת נחושת - הודה לו בחלק ממיני התביעה. והודאה זו מחייבתו בשבועה.

ומוכיחה כן הגמרא: הכי נמי מסתברא כמו שהעמיד שמואל את דברי משנתנו, שתובעו דוקא מעות כסף ולא שוה כסף.

מדקתני בסיפא דמתניתין: ליטרא זהב יש לי בידך. אין לך בידי אלא ליטרא כסף - פטור!

אי אמרת, בשלמא דוקא קתני, משום הכי פטור, כי היות שתובעו זהב דוקא, והודה לו בכסף דוקא, נמצא שאין הודאתו ממין התביעה, ולכן פטור משבועה,

אלא אי אמרת שוה ליטרא זהב תובע ממנו, והודה לו בשוה ליטרא כסף, קשה: אמאי פטור משבועה?

והא ליטרא זהב, שוה טובא יותר הוי מליטרא כסף, וכיון ששוה תבע ושוה הודה לו, הרי הודה בחלק מסכום התביעה, והודאה זו היא הודאה במקצת ממין הטענה. ומוכרח מכאן שמשנתנו מתייחסת לתביעות בדוקא לפי מה שתובע. ולא לפי שווין.

ומעתה: אלא, מדסיפא בתובעו זהב דוקא ולא שוה זהב, הרי שברישא נמי מדובר שתובעו בדוקא ולא בשוה, וכתוב ברישא של משנתנו "שתי כסף יש לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה פטור", כיון שתבעו כסף דוקא, ולא שוויו.

ונמצא שהסיבה לפוטרו היא משום שלא הודה ממין הטענה, ולא משום שלא היתה כפירתו בשתי כסף.

ומשמע, שאם יתבע שוה שתי כסף והלה יודה לו בשוה פרוטה - יהיה חייב שבועת מודה במקצת.

ומעתה מקשה הגמרא: לימא תיהוי תיובתא דרב, שאמר אף אם יתבענו שוה שתי כסף ויודה לו בשוה פרוטה, לא יתחייב שבועה, משום שלא היתה הכפירה בשתי כסף!? והלוא הוכחנו שאם יתבענו שווי שתי כסף ויודה לו בשוה פרוטה יתחייב - ודלא כרב!?

והתירוץ: אמר לך רב: לעולם כולה מתניתין איירי בתובעו שוה ולא את מעות הכסף עצמו הוא תובע.

אלא אם כן, יש להבין, מדוע כאשר תובעו ליטרא זהב ומודה לו בליטרא כסף פטור?

והתירוץ: "ליטרא" זהב שאני, משום שהזכיר התובע בדבריו את משקלו של הזהב, שהמזכיר משקל כוונתו לדבר בעצמו ולא לשוויו, שהרי שווי נמדד בערך של מטבע ולא במשקל.

אבל אם תבע שתי כסף, כוונתו לשוה שתי כסף. והא דפטור במקרה המובא ברישא שתבעו שתי כסף והודה לו בפרוטה - הוא משום שלא היתה הכפירת בשתי כסף.

הטענה שתי כסף כו'. פירוש שהן ב' מעין בכ"ד מעין לסלע:
אמר רב כפירת טענה שתי כסף. כלומר אינו חייב עד שיתבענו יותר משתי כסף ויכפור בשתי כסף ויודה בשאר ואם תהיה הכפירה פחות משתי כסף אינו חייב שבועה. ושמואל אמר הטענה לא תהיה פחות משתי כסף אבל אם טענו בשתי עסף אפילו כפר בכל ולא הודה לו אלא בפרטטה (שהיא חצי חבה) או הוד' בכל וכפר בפרוטה:

אמר רבא דיקא מתניתין כרב דקתני הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. ואילו כפירה בפרוטה לא קתני כמו שאמר שמואל. ותנן נמי בפרק הזהב קונה את הכסף. ה' פרוטות הן ההודאה שוה פרוטה. ואילו כפירה בפרוטה לא קתני. ודייקי קראי כשמואל שנאמר כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור.

מה כלים שנים אף כסף שנים וכתיב כי הוא זה. פי' כי הוא שאתה תובעני בשתי כסף זה בלבד יש לך אצלי. הנה נמצאת כל הטענה שתי כסף ומכללא ההודאה. ומוקים רב להאי קרא כוליה שתי כסף לכפירה הוא דאתא.

אבל להודאה מקצת הטענה ולהודאה ממין הטענה מדכתיב הוא וכתיב זה:
ומקשינן על שמואל שתי כסף לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור.

מאי לאו משום דלית כפירה שתי כסף משו"ה פטור. וחדי' שמואל לאו משום דלית בכפירה שתי כסף הוא דפטור אלא משום דטענו בכסף והודה לו בנחשת והיא פרוטה. שאין ההודאה ממין הטענה. ואקשינן עליה מסיפא. ומשני דשני סיפא דהא טענו שתי כסף ופרוטה דכיון דאית בכלל הטענה פרוטה מודה במקצת הטענה הואי. ושמואל לטעמיה דאמר טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב.

ואמרינן ה"נ מסתברא מדקתני סיפא ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור ש"מ דוקא קתני. ולא שוה ליטרא כסף יש לך בידי זהב קתני:
ואקשינן אי הכי הא דתנן שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור דמשום דהודה לו מה שלא טענו הוא דפטור. הא אילו הודה לו כסף מכללן היה חייב.

נימא תהוי תיובתא דרב דבעי כפירה שתי כסף. ופריק רב ואמר מתניתין כולה שוה קתני.

ה"ג: מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב. ופי' ומה כלים שנים אף כסף שנים דלהכי כתב רחמנא כלים ללמד על כסף שהוא שני כסף.
ואם תאמר הרי אצטריך למכתב כלים לאמר יצאו כלים למה שהן כדסבירא ליה לשמואל לקמן התם היינו טעמ' דדייקי' הכי מדלא כתב רחמנא כספים דמשמע שני כספים למה לי דכתב כלים ש"מ להוציאן למה שהן כך פי' רש"י וא"ת דילמא למה שהן הוציאן בלחוד ומנא לך הקישא דמה כלים שנים אף כסף שנים משום דהוה ליה למיכתב כסף וכלי מאי כלים ש"מ תרתי.

ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב. קשיא ליה לרש"י ז"ל והא אמר שמואל יצאו כלים למה שהן וליתא בכולהו נוסחי ובמסכת קידושין נמי גרסינן בכלים דבר חשוב אלא שפירש"י ז"ל שם דלא סביר' לן כשמואל.
ורבותינו מפרשים, מאי דבר חשוב דבעי' בכלים לאפוקי מדנקא כדאמרינן בפ' הזהב במנא דכשר לאפוקי מדנקא שאינו כשר וחשוב אי נמי לאפוקי שברי כלים כשאינן ראויין למלאכתן ואינן חשובין ככלי כדאמרינן לענין חליפין מה נעל דבר המסויים אף כל דבר המסויים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז.
וההיא דאמרינן במרובה שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים לאו חצי כלים דמהכא נפקא לי' אלא היינו דבר שאינו במדה דלא חשיב מודה מקצת.
ולדברינו אנו שפירשנו דבר שאינו מסויים דבפרק מרובה כעין אותו שבפ' הזהב לאפוקי חצי כלי נפרש בדבר חשוב שבכאן פ"א שמצינו אותו בירושלמי דגרסי התם אמר שמואל טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן אמ"ר חנינא והן יפות שתי פרוטות שיהא טענה פרוטה והודה פרוטה והכי נמי מפרשינן הא דאמרינן בגמרא דידן אף כלים דבר חשוב שיהו חשובין ממון כלומר ששוין שתי פרוטות שיהא הודיה פרוטה וכפירה פרוטה ואע"ג דאקשו התם בירושלמי ברם כבית הלל דילפי כסף מכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ודכותה מה כסף שני מעים אף כלים שני מעים לפום גמרא דילן לא קשיא דלהכי הוא דמקשינן כסף לכלים ולאו לענין שיהו שוין שתי כסף כדמפרש טעמא לכך יצאו כלים למה שהן והרי בהדיא אמרינן בגמרא דילן דמקשינן כסף לכלים וכלים לכסף ולא בעינן בכלים שיהו שוין שתי כסף הילכך גמרינן בגמרא דמערבאי פירושא דמילתא דשמואל והויא דהוו בה לית לן בה דלא אתיא אליבא דגמרא דילן.
אבל ראיתי לרבינו האיי גאון ז"ל בשערי השבועות שלו ולמקצת המחברים שכתבו שטענו שתי מחטין חייב אע"פ שאינן שוות פרוטה וראוי לסמוך על הירושלמי ועוד דאינן שוות פרוטה היאך איפשר והא אין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה כדאמרינן ישיבת הדיינין בפרוטה ולא הוציאו כלים מן הכלל וכן לענין קידושין ושאר הפרוטות שבמשנתנו אין הכלים יוצאין למה שהן ופי' מה כסף חשוב לכל הלשונות שכל מטבע כסף חשוב הוא כיון שהוא יוצא וכיון שלא הוזכר בכתוב אלא כסף סתם אין לך בו אלא פחות שבמטבעות של כסף כמו שהוזכר בירושלמי למע' אף כלים כל שיהא כלי ובלבד שיהא חשוב וההיא דאתמר בקידושין איפכא מה כלים דבר חשוב אף (כאן) [כסף] דבר חשוב כו' למאי דס"ד מעיקרא התם דכל כסף האמור בתורה כסף צורי הוא דאצטריך אבל כיון דבמסקנא כסף קצוב אתמר כל שאינו קצוב בתורה כגון זה פחות שבכסף הוא וכבר פירשתי שם הגירסא כהוגן.
והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל מפרש דהכי קאמר מקיש כסף לכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ודכותה מקיש לכלים כסף ולאו למימרא דבעינן שוין שתי כסף דאם כן למה יצאו אלא מה כסף כל שהוא חשוב כסף דהיינו סוף כסף אף כלים כל שהוא חשוב כלי כלומר אע"ג דאיתקוש להדדי כלים למה שהן יצאו ופירוש נאה הוא והוא מצא נוסחא שכתוב בה ומה כלים דבר חשוב אף כסף ובא ללמד שהוא מטה וזו היא הגירסא שבמסכת קידושין.

והא דאמרינן נמי לכתוב רחמנא כלים ולא בעי כסף ואנא אמינא מה כלים שנים אף כל שנים ומה כלים דבר חשוב. הכי קאמר, מה כלים דבר חשוב דכל כלי שבעולם הואיל וראוי למלאכה חשוב הוא לאדם כמעה של כסף וסבירא לן השתא דסתם כלים בשלימין משמע ובשוין ממון משמע הילכך אע"ג דלא כתב רחמנא כסף ידעינן דבעי שתי כסף ושמואל לא ס"ל הכי דאי כתב רחמנא כלים לא בעינן דבר תשוב כלומר שיהא דבר אחר חשוב שתי בסף הילכך אצטריך רחמנא למכתב (כלים) [כסף]. ורב גופיה אפשר דס"ל יצאו כלים למה שהן דהא בלא יתורא דקראי אמר ומה כלים דבר חשוב אלמא כלים תשיבי כשתי כסף אע"פ שאינן שוין שתי בסף וכל שכן השתא דכתיבי תרוייהו כסף וכלים דאיכא יתורא דקראי.

מי סברת שוה קתני דוקא קתני. הכי פירושו, מי סברת גוי שתובע לחבירו סתם שתי כסף לי בידך שרוצה לומר שוה שתי כסף בידך ומכל מקום שיודה לו (ההוא) [הוי] ממין הטענה לא דוקא קתני שמי שתובע לחבירו שתי כסף לי בידך לומר כסף יש לי בידך משקל שתי מעין בעצמן ואינו כתובע ששוין.
ואי אפשר לפרש מי סברת שוה קתני מתני' שתבעו דבר שוה שתי כסף לי בידך אבל לכ"ע אם תבעו שתי כסף דוקא קאמר משום דאמרינן לקמן ת"ש דינר זהב זהוב לי בידך כו' טעמא דאמר דינר זהב זהוב הא סתמא שוה קאמר ואי סלקא דעתך לכולי עלמא כי תבע איניש דינר זהב או שתי כסף שדוקא קאמר למה לי למימר זהוב ליתני סתמא ואם כן לרב נמי קשיא ואנן ודאי לשמואל מקשינן ואי אמרת דהכי קאמרינן טעמא דקתני זהב זהוב הא כל היכא דקתני מתני' דינר זהב או שתי כסף [לאו] דוקא קתני דהא דינא הכי ורבי חייא תנא בברייתא לישנא אחרינא ותו דאמר רב אשי הכי קאמר כל האומר דינר זהב באומר זהב זהוב הא פשיטא דהא ליכא מאן דאמר דשוה קאמר ותו מלישנא דגמרא דקאמרי' טעמא דאמר ליה דינר זהב כו' אלמא האי לישנא הוא דאמר ליה תובע לנתבע ובהא אמרינן דשוה הוא וסוגיא כולה דליטר' זהב. וסיפא ודר' אלעזר לא מחוורא אלא כדפרישית. ותו דאי ס"ד היכא דתבע איניש בב"ד שתי כסף לי בידך דוקא קאמר מתני' דקתני שוה היכי קתני שתי כסף לי בידך הא לא אמר ליה כי הך לישנא והוה ליה ד) תבעו שתי כסף מדקאמר לי בידך ולישנא דתובע אלמא בהאי לישנא תבע ליה ואי נמי ליתני מתני' שוה שתי כסף בהדיא ולישמעינן דינא אלא ודאי הכי מפרשה שמעתין כדפרישנא לעיל , וכן פי' הרב אב ב"ד ז"ל.
וכיון דקי"ל כרב ש"מ דמאן דתבע לחבריה שתי כסף לי בידך הלואה והלה אומר לא כי אלא שוה פרוטה ואפי' אמר אין לך בידי אלא כך וכך חטים ושעורים הלויתני כיון שהודה מקצת הטענה אע"פ שלא הודה ממש ממין הטענה חייב דאמרינן שוה קא תבע ליה וה"מ בהלואה אבל אם אמר שתי כסף פקדון יש לי בידך והלה אומר לא כי אלא כך וכך חטים ושעורים פקדון לי בידך אע"פ שהודה מקצת טענה פטור שאי אפשר לומר בפקדון שוה קאמר ליה אלא דוקא קא טעין ליה ובהלואה נמי לא אמרנא אלא שתבע שתי כסף או דינר זהב או מעות שאדם עשוי לשום כל דבר במעות והם נעשין דמים באחר אבל טענו כך וכך חטים ושעורים לי בידך הלואה והלה אומר אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור דליכא למימר שוה קאמר ליה א"נ בליטרא זהב או כסף לא אמרינן שוה קא טעין ליה וכן בכל מטבע שאינו יוצא כגון של מלכים אתרים שאין (לי) דרך לשום באותו מטבע ואינו נעשה דמים על אחר דוקא טעין ליה הילכך אי מודה ליה ממין אחד פטור.
והוי יודע דכל היכא דאמרינן פטור מפני שאין ההודאה ממין הטענה אף מדמי אותו דבר שהוא מודה בו פטור ואיתא בשלהי המניח את הכד בבבא קמא.
ובירוש' (ו,ג) גרסי': דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף א"ר יעקב בר אבינא בקמייתא הוינא אמרין דינר זהב פרוטרות ה) אלו מר דינרי זהב זהוב יאות אשכח תני זהב זהוב פטור. ופירושו כך, א"ר יעקב בראשונה היו אומרים אם טענו דינר זהב (והודאו) ו) בפרוטות. חייב דמין הטענה הוא דשוה קא תבע ליה שהדינר נפרט בפרוטות או בדינרי כסף ומעות וכשיש לו לאדם אצל חבירו (דינר) ו) כסף או פרוטות (כאן חסר) ח) להו (ותבעי) ט) דינר זהב והיינו מתניתין י) דינרי זהב אינן פרוטרות ולא מסחי בטוען דינרי זהב עסקינן יא) ולא הוה ניחא הך סברא והיינו אומרין אלו טענו זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור יב) וכן גירסת רב חננאל ז"ל ולא כדברי רש"י ז"ל יג) וש"מ דמאן דתבע לחבריה דוקא כגון ליטרא זהב ודינר זהב זהוב ואודי ליה בשוה כגון דאמר ליה שוה שתי כסף יש לי בידך לא אמרי' שוה שתי כסף זהב קאמר ומין הטענה אודי אלא כך התניתי לך ליתן שתי כסף באיזו מטבע שיצא כשאר החובות ומיהו בתובע שוה אע"פ שהודה לו בדבר שהוא דוקא חייב וכן הדעת נוטה דהא בכלל תביעה והודאה והיינו סיפא דמתני' דקתני פירות לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב דהא טענה דפירות דומייא דשוה הוא דהא כור מכל הפירות טעניה ואיהו אודי בדוקא וחייב.

ה"ג מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב. דאקיש כסף לכלים למנינם ואקיש כלים לכסף לחשיבותו, ורש"י ז"ל דחה גירסא זו מפני שכבר אמרו יצאו כלים למה שהן וגריס ומה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב כלומר שתי כסף חוץ מכלים שיצאו למה שהן, וא"ת כיון שהוצרך למכתב כלים לגלות על עצמן דכל שהן מנלן דמה כלים שנים אף כסף שנים, י"ל דא"כ לכתוב קרא או כלי כלים למה לי ש"מ תרתי, ומ"מ גירסא של רבינו ז"ל אינה נמצאת בספרים ואף כלים גרסינן ואין למחוק אותה גירסא, וקושית הרב ז"ל אינה, דמאי דקאמר אף כלים דבר חשוב לאו חשוב ב' מעין קאמר אלא לאפוקי מרוקא וכדאמרינן בהזהב (מ"ז א') דכשר למיקניא ביה לאפוקי מרוקא, וא"נ כלי שבור וכדאמרינן נמי התם לאפוקי חצי אגוז וחצי רימון דלא. והרמב"ן ז"ל כתב אף כלים דבר חשוב לאפוקי כלי שאינו שוה פרוטה דאע"פ שיצאו כלים למה שהן היינו דלא בעינן שיהיו חשובין ב' מעין אבל להיות חשובין ב' פרוטות מיהא בעינן, וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם אמר שמואל טענו ב' מחטין והודה לו באחת מהן אמר ר' חנינא והן יפות שתי פרוטות שיהא טענה פרוטה והודאה פרוטה ע"כ, וחזק הרב טענה זו שאם אי אתה אומר כן נמצאת לעתים ישיבת הדיינין בפחות משוה פרוטה כשטענו ב' מחטין ואלו בפ' הזהב אמרו שאין ישיבת הדיינין בפחות משוה פרוטה, וכן אין אשה מתקדשת בכלי שאין בו שוה פרוטה, וכן מצאתי למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו כן דכלי שוה פרוטה דוקא אמרו ומחטין דשמואל בשוין שתי פרוטות הן. ורבינו האיי גאון ושאר הגאונים ז"ל אין דעתם כן אלא בפירוש אמרו ב' מחטין אע"פ שאין שוין פרוטה דלכך יצאו כלים למה שהן, ומה שאמר הרב וול שאם כן מצאנו ישיבת הדיינין בפחות משוה פרוטה אין ראיה וו מכרעת דאפשר לומר דכל כלי כיון שהוא ראוי למלאכתו חשוב הוא כפרוטה ויתר מפרוטה ויושבין עליו הדיינין, ואפשר דאפי' לענין קדושין כן וכמו שקונין בכלי (ב"מ מ"ו א') אע"פ שאין בו שוה פרוטה ואפשר דקנין משום כסף הוא, ואם תמצא לומר דקנין לאו משום כסף הוא וכן שאין אשה מתקדשת בכלי שאין בו שוה פרוטה הכא שאני שהוציאן הכתוב למה שהן, ושמואל סתמא קאמר טענו ב' מחטין ולכך יצאו כלים למה שהן דאלמא בכל ב' מחטין קאמר, דאי לא תימא הכי לא סגי דלא אמרו בגמ' כן במה דברים אמורים בשהן יפות ב' פרוטות וכיוצא בלשון הזה וכמו שאמרו בירוש', ובירושלמי לא הלכו בזה לשיטת גמרתינו דהתם נמי אוקמי שמואל כב"ש דלא ילפי כלים מכסף אבל לב"ה דילפי כללם מכסף אמרו דלדידהו כלים נמי בעינן שיהיו שוין ב' מעין, וכמו שלא הלכו בזה כשיטת הגמ' אף במה שאמרו דהא דשמואל בשוין ב' פרוטות ואתיא כב"ש לא סמכינן עלי' בהא כלל, ודעת הגאונים והסכמתן תורה הלא, אלא כלים דבר חשוב דקאמרינן היינו כלי שלם שחשוב למלאכתו קאמר. והר"י הלוי ז"ל פי' דלא אתא לאשמועינן דבעי' כלי השוב אלא קאמר מה כסף דבר חשוב אף כלים חשובין הם איזה כלי שיהיה לפי שחשוב וראוי למלאכתו וחשוב כמעה.
ויש מי שגורס מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב וכולם מכלים ילפינן, ול"נ שגירסא זו משובשת כאן דהא אמרי' דקראי דייקי כשמואל ואם איתא דלא כשמואל היא זו, דהא אמרי' בסמוך שזה דעתו של רב דאמר לכתוב רממנא כלים ואנא אמינא מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב ושמואל אמר אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף הוה אמינא מה כלים שנים אף כסף שנים אבל דבר חשוב לא בעינן, ועוד דלשמואל דאמרי' השתא דדייקי קראי כוותיה וכסף לא אתי לכפירה א"כ לכתוב רחמנא כי יתן איש אל רעהו כספים ושמעינן שנים ושמעינן דבר חשוב דסוף מטבע כסף שבתורה מעה ומיהו לא צריכינן לכלים לגלויי אכסף שיהא בו שוה מעה, אלא נ"ל גירסא זו כאן דו,ויה, ואפי' למאן דגריס הכי בפ"ק דקידושין היינו למאי דס"ד התם מעיקרא דכל כסף האמור בתורה כסף צורי כלומר דינר והוו סברי דהיינו טעמייהו דב"ש דאמרי דאשה מתקדשת בכסף דהיינו דינר כסף וכדרב יהודה אמר רב אסי דאמר כל כסף האמור בתורה הוא בסף צורי, ואקשינן עלה וכללא הוא כלומר שיהא דינר לעולם והרי הטענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף ותנן הטענה שתי כסף כלומר ב' מעין ודחינן התם דומיא דכלים מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב כלומר כל שהוא בחשיבות כלי ואין חשיבות כלי בדינר ודי להיות חשיבותו כחשיבות מעה שהוא סוף מטבע כסף, וכלי לא אתי לעלויי כסף אלא אדרבה לגרועי דלא תימא דכל כסף האמור בתורה אלא כל שיש בו חשיבות, כנ"ל, אבל לבסוף כי אסיקנא דלאו כל כסף האמור בתורה קאמר אלא כל כסף הקצוב בתורה תו לא צריכנא להא אלא כסף ממילא כל שאינו קצוב לא משמע סלע ולא דינר אלא הפחות שבמטבע דהיינו מעה ולהא לא איצטריכא למילף מכלים דממילא ידעינן דסוף מטבע כסף מעה וכדאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה, ועוד דאף שם בקידושין יש במקצת הנוסחאות מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב וכן גריס שם רש"י ז"ל אלא שהוא מפרש שם כלים דבר חשוב ב' מעין ודלא כשמואל וכבר כתבתיה שם בארוכה ויש לי שם עוד שיטות אחרות.

הא דאמר רב לא ליכתוב רחמנא כסף ואנא אמינא מה כלים דבר חשוב אף כל דבר חשוב. תמיה לי ומנא ליה לרב דאי לא כתיב כסף נלמוד מכלים דבעינן שוה ב' מעין, דאי משום דכלי חשוב נימא אף כל דבר חשוב דהיינו פרוטה דחשיבא בהודאה ובמעילה ובקידושין, דבשלמא השתא דכתיב כסף נימא כסף דבר חשוב אבל אי לא כתיב כסף כלל מנא ליה בעלמא דבעינן בכל דבר דבר חשוב ב' מעין, וכבר כתבתי דאפי' לגירסא דגרסי' בקדושין מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב אפשר דלא איצטריכי כלים לעלויי כסף אלא אדרבה לגרועיה שלא יהא ככסף האמור בתורה דאמר רב יהודה ושפיר קאמר ליה שמואל דדבר חשוב כב' מעין לא שמעינן מכלים, ונ"ל דזו היא דאמר רבא דקראי דייקי כשמואל דלרב איצטריכי' טפי לדחוקי נפשין בקראי.

אמר לך שמואל מי סברת שוה קתני דוקא קתני. כלומר ה"פ מי סברת דהטוען את חבירו דינר יש לי בידך שוה דינר במשמע ולא דינר דוקא וכן המשיבו פרוטה יש לך שוה פרוטה במשמע, לא, כל הטוען והמשיב מה שהן טוענין או מודים דדוקא הוא ובהא הוא דפליגי רב ושמואל, וליכא לפרושי לדרב דמודה בטוען דינר סתם שהוא דוקא ולא נחלקו אלא אי מתני' בטוען סתם או בטוען בפירוש שוה דהא כולה שמעתא לא דייקא הכי, ועוד מדאקשי' עליה דשמואל מדקתני דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור טעמא דאמר זהב זהוב הא סתמא שוה קאמר ואם איתא הא אף לרב קשיא דהא אמרת דלרב נמי סתמא דוקא קאמר, ועוד מדאמר רב אשי ה"ק כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב דמי כלומר ומיתרצא מתני' בהכי כותיה דשמואל, הא לרב כל האומר דינר זהב כאומר זהב זהוב ולא כאומר שוה, ועוד מדתנן שתי כסף יש לי בידך וקא מפרש רב שוה ב' כסף ואי בטוען בפירוש שוה הא בסתם דוקא היכי תני במתני' סתם שתי כסף יש לי בידך שאילו אמר לו באיתו לשון היה הדין בהפך לרב, אלא ודאי בטוען סתם הוא דפליגי, ודבר ברור הוא זה.

מהא דאמר שמואל דוקא קתני ומה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. נראה דשמעינן דלשמואל אין כל המטבעות שוות כמין אחד, דאם איתא אפילו טענו ב' כסף דוקא וזה מודה בפרוטה ממה שטענו הודה לו.

ומדקא מיתיב לשמואל מסיפא דמתני' דקתני שתי כסף ופרוטה יש לי בידך ואהדרו מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר שמואל טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב. נ"ל דרב לא מ"ל הכי אלא פטור, והיינו דאמרינן לקמן טענו כלי ופרוטה הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב הודה בכלי וכפר בפרוטה פטור הדא כרב וחדא כשמואל, כלומר מאי דקאמר הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב כשמואל דאמר טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב, דאלמא משמע דוקא כשמואל ולא כרב דאי לא תרוייהו הוו כרב, וליתא דהא אמרינן דכפר בפרוטה והודה בכלי פטור ואמרי' דהיינו כרב משום דבעי כפירת שתי כסף ואם איתא דרב לא ס"ל בחטין ושעורין והודה באחד מהן חייב מ"ש כלי ופרוטה והודה בכלי דאין כאן כפירת ב' כסף הא כלי וכלי ככלי ופרוטה הוו וכפר באמד מהן נמי פטור, אלא ודאי משמע דאפי' לרב נמי חיטין ושעורין והודה בא' מהן חייב, אלא משום דחדא כרב דוקא ולא כשמואל ואידך כשמואל נמי אמרי' חדא כרב כלומר כרב ודלא כשמואל וחדא אפי' כשמואל, ועוד מדשמואל אמרה להא דחיטין ושעורין בהדיא תלאה בדשמואל, והלכך מאן דקא מותיב הכא מסיפא לשמואל לא שמעה וסבר דכ"ע לית להו הכין אלא כר' יוחנן אליבא דר' חייא בר אבא כנ"ל.

ליטרא זהב שאני. דאין אדם שם בליטרא זהב והלכך התם דוקא קתני ואין אדם טוען שוה אלא במטבע היוצא שנעשה דמים באחר אבל במה שאינו טבוע וכן אפי' מטבע של מלכים אחרים אין אדם שם בהן וכל הטוען דוקא טוען ולא שוה.

מלמד שחלה שבועה על שניהם פי' רש"י ז"ל אף התובע נכשל בה לפי שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאין לידי חלול השם ור"ת ז"ל פי' חלה על שניהם דרך כלל כלומר על א' מהם והיינו דכתיב בין שניהם שאם נשבע שלא כדין עונש השבועה חלה עליו ואם חבירו משביעו שלא כדין העונש חל על חבירו ומסתברא דמשכחת לה דזימנין על שניהם ממש כשחבירו מהפך עליו שבועה ויודע שנשבע שלא כדין:

אמר רב כפירת טענה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה פי' ותרין מלין איכא בינייהו דהוי רב לקולא לנתבע ושמואל לחומרא דלרב לא מחייב שבועה עד דאיכא כולה שתי כסף לכל הפחות ושמואל מכיון דאיכא כולה שתי כסף וכפר בפרוטה והודה בפרוטה תייב שבועה והלכתא כרב כדלקמן ופלוגתייהו בדרשא דקרא כדמפרש ואזיל דשמואל משמע ליה דכסף או כלים דכתב קרא לכולה תביעה היא ואשר יאמר כי הוא זה דאתא להודאה חוץ מכסף או כלים דלעיל הוא. וא"ת והיכי לא מייתו ראיה לשמואל מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וי"ל דההיא לדין השומרים אתא וללמד שאין נתינת קטן כלום כדאיתא לקמן בפרקין דכל תחילת הפ' בדיני שומרין היא וכדכתיב וגונב מבית האיש אלא שעירוב פרשיות כתוב כאן למודה במקצת כדכתיב על כל דבר פשע וכו' אשר יאמר כי הוא זה ומילתא דפשיטא היא דמודה במקצת לא תלי בשעת נתינה אלא בשעת תביעה בב"ד בין שנתן לו במתנה מעט או הרבה ולהכי לא דייקינן מידי לשמואל מדכתיב כי יתן וזה ברור:

אמר רבא דייקא מתני' כוותיה דרב וקראי כוותיה דשמואל פי' דלפום פשטיה הא דייקא כרב והא דייקא כשמואל ומיהו כל חד וחד יכול לתרוצינהו תרווייהו לנפשיה וכדתירץ רב לדעתיה לקמן בשמעתי' קרא דכי יתן כסף או כלים אשעת כפירה קאי וה"ה לשמואל נמי יכול לתרוצי מתני' אליבא דידיה ותדע דהא בעי ש"ס לאוכוחי מסיפא דאתיא כרב וטרח לתרוצא לשמואל ולמ"ל כולי האי דהא אמרי' דמתני' כרב דייק א"ו כדאמרן:

דייקא מתני' כוותיה דרב דקתני הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ואלו כפירת טענה פרוטה לא קתני פי' והא לפום פשטא פליגי במאי דאמר שמואל דכפירה אפי' בפרוטה ומינה דפליגי עליה במאי דאמר דטלה תביעה שתי כסף דהא כשתמצא לומר דלא סגי בכפירה פרוטה ולא פריש לן כמה ע"כ תוקמה בשתי כסף וס"ל כרב דכי כתיב כסף או כלים אכפירה קאי ולא אכוליה תביעה כדאמר שמואל להכי אמרינן דדייקא מתני' כוותיה דרב דמשמע בכל מימריה דרב וזה ברור. וא"ת ומה יכול שמואל לומר בזו י"ל דא"ל דתנא חדא מנייהו נקט ונקט הודאה בפרוטה וה"ה לכפירה שהוא בפרוטה ומשום דההודאה גרמה שבועה זו דהא כופר בכל פטור נקט דסגי בהודאה בפרוטה וכ"ש דאי טפית להודאה ובצרת לכפירה דמחייב שבועה ומיהו לא סגיא בפחות מפרוטה דחשיבא ממונא כנ"ל:

ותנן נמי וכו' פי' דהתם פ' הזהב תנן ה' פרוטו' הן וכו' ההודאה בפרוטה כפירה בפרוטה לא קתני ואם איתא כפירה בפרוט כיון דלמנין פרוטות נחית ליתני שש וליתני כפירה דהכי אורחא דתנא לטפויי במניני' כל מאי דאפשר וכדפי' התם בפ' הזהב ומיהו שמואל אמר לך דהא לאו ריבוי מנין הוא דכפירה והודאה כחדא חשיבא כיון שע"י שתיהם הוא נשבע. יוליכנו אחריו למדי גזירה הוא כן להחמיר בגזלן ואין זה בשום חוב ואפי' יש עליו שבועה כדכתי' בדוכתה בפ' הגוזל בשם רבותי ז"ל. ג"ה מה כלים שנים אף כסף ב' ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב וק"ל לרש"י ז"ל דהא שמואל גופי' אמר לקמן שיצאו כלים למה שהן ואפילו ב' מחטין לכך מחק והגיה אף כל דבר חשוב כלומר אף כל דבר חשוב כגון פירות ומטלטלין בר מכלים שיצאו למה שהן ואין צורך למחוק הגירסא וה"פ מה כסף כל שהוא חשוב במינו ואף על פי שהוא סוף מטבעות של כסף נקי דהיינו מעין וכדכתיבנא במשנתינו [אף כלים] שהוא דבר חשוב למלאכתו ואפילו מחטין ולא בעינן שיהו חשובות ממון ובמס' קידושין גרסי' בדוכתה ברובא דנוסחי מה כלים ב' אף כסף ב' ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב ולאותה גי' תרווייהו נפקי מכלים וכסף למד הוא ואינו מלמד ונרא' שהגי' ההיא אתיא כרב דפריק לקמן בשמעתין אליבא דידיה דכסף מיותר הוא לדרשא ליתני מנין לכפירה ומשום דהלכתא כרב נקטיה התם כוותיה ופי' ומה כלים כל שהוא חשוב למלאכתו ואפילו מחטין אף כסף כל שהוא חשוב במינו ואפי' מעין שהם סוף מטבע דבימי משה ולמדנו לפי הגי' ההיא דאתא כרב (על נכסין) [על כרחין] דרב נמי סובר שיצאו כלים למה שהן כשמואל דלא (מקרייא) [משווייה] פלוגתא בכדי בינייהו טפי ממאי דפריש ש"ס והיינו דקי"ל כרב (ובכדי קים לי' קראי) וקיימא [לן] כשמואל בענין מחטין כדאיתא לקמן ולא סתרי פסקי אהדדי וזה דעת גדולי רבותינו ז"ל והיא האמת והראיה שהבאתי לדבריהם מסוגיא דקידושין נ"ל ברורה. וא"ת בין לרב בין לשמואל היאך נלמוד מכלים כל דרשות (כלי) [אלו] דהא לשמואל מלמדין על כסף כי הוא ב' וכן מלמדין שיצאו למה שהן ולרב מוסיף עוד ללמוד על כסף שהוא דבר חשוב וי"ל דשקולין הן ויבואו שניהם ועוד דאי לא אייתו כלים אלא ללמד על כסף שהם ב' ליכתוב כלי וליכתוב כספי' וכן אי לא אתא אלא ללמד על כלי שהוא דבר חשוב בל' כלי סגי דמשמע כל שהוא כלי א"ו להכי כתב כלים ללמד על שניהם שהם מה שהם דללמד על כסף שהם ב' ולרב מלמד עוד ממילא דכסף דבר חשוב דומיא דכלים דאין היקש למחצה כ"ש דגלויי מילתא בעלמא הוא מסתמא כיון דכתב כסף סתם אין לנו לתפוס אלא מיעט שבו דהיינו מעין וקאמר רחמנא כי הוא זה פי' דמשמע שזו ההודאה דכי הוא מכלל כסף האמור למעלה היא וכסף האמור למעלה לא בא לכפירה לחוד אלא לכול' תביעה דומיא דכלים דילפי מיניה דהוו כולה תביעה והיינו כשמואל. ואמרינן ורב ההוא מבעיא ליה להודאה במקצת פי' ולעולם אימא לך דכסף האמור לעיל כולו כפירה ושמואל אמר כתיב הוא וכתיב זה חד דלא בעינן כפירת הטענה שתי כסף וחד להודאה ממין הטענה וק"ל [כיון] דכתיב חד דלא בעינן לכפירת הטענה שתי כסף ממילא משמע דאיכא הודאה במקצת ולמ"ל תו אידך להודאה וי"ל דאפ"ה [אי] לא כתיב אלא חד מנייהו הוה מוקמינן ליה להודאה בלחוד אייתר לן אידך ללמד דלא נבעי כפירת הטענה כתי כסף ודכוותה אית לן לומר במאי דאמרינן לרב חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה דודאי כיון דנימא הודאה ממין הטענה ממילא נפקא לן דבעינן הודאה במקצת אלא דכל היכא דלא כתיבא אלא חד הוה מוקמינן ליה בלחוד ואע"פי שאינו ממין הטענה ומה שהתלמוד מקדים כאן אותו שהוא למד מאוחר דבעי' למינקט (מעיקרא דהכא) [הכא מעיקרא] דהוי רבותא ודאית בה פלוגתא הכא או בעלמ' דאפליגו מדמין הטענה ר"ג ורבנן כנ"ל ומיהו אכתי קשיא מאי עדיפותא דדיוקתא דאיכא בהא לשמואל טפי מדרב דהא רב אמת שפיר דרש הני תרי חד להודאה וחד למין הטענה דאליבא דרב ליכא למימר ממילא שמעת מינה דלשמואל הוא דאמרינן לה וכדנפרש בסמוך בס"ד. וי"ל דדיוקתא משום דאשר יאמר כי הוא זה משמע דעל כסף דלעיל קאי ומכללו הוא דלא ממין אחד כדאמר רב ומעתה תרוויהו איצטריכו לשמואל ואפילו כתב ללמד דלא בעינן כפירת הטענה שתי כסף לא שמעינן מינה הודאה במקצת שאני אומר לא בא אלא ללמד שכל התביעה היתה כסף בין שיהא כי הוא להודאה זו שיודה לכפירה לומר שכפר לו בכולו דכופר בכל חייב כתב זה ללמד על מודה במקצת שאשר יאמר כי הוא זה הודאה היא ולא כפירה דכופר בכל פטור וליכא למימר שהודה בכולו דא"כ ליכא שבועה אלא לומר שהודה במקצתו ולא פי' למה סתם פרוטה שהוא משום ממון ומעתה יבוא לשונו של שמואל בדוקא אבל מ"ש לרב חד למין הטענה וחד להודאה אין לפרש אלא כמ"ש לעיל וזה נ"ל יותר נכון ומפולפל:

ושמואל לאו ממילא שמעת מינה פי' לדידי לא בעינן יתורא למין הטענה דכיון דס"ל דאשר יאמר כי הוא על כסף האמור לעיל קאי ומכללו הוא ממילא משמע דממין הטענה הוא דמגופה חסרה לה:

ושמואל אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף הו"א וכו' נראה לומר דה"פ דאי לא כתב בהדיא כסף גבי כלים אלא דאתי כסף מכללא ופרטא דעל כל דבר פשע כדאתו כל שאר מטלטלין הו"א שפיר מה כלים ב' אף כסף ושאר דברים ב' אבל דבר חשוב כלל לא בעינן להכי כתב רחמנא כסף לומר דבעינן דבר חשוב ומיהו מסתייה דלהוי כל שהוא חשוב במינו דתפסת מועט תפסת וילמד הוא על כלים שהם חשובים במינם וכגירס' דגרסי' לעיל לשמואל מה כסף דבר חשוב ומיהו רב ל"ל דכי היכי דשמעינן מכלים ללמד על כסף ב' כך הוה שמעינן לדבר חשוב וממילא אייתר כסף ללמד על כפירת הטענה ואתיא סוגיא דקידושין כוותיה כדכתיבנא לעיל ובכל זה לא פי' הש"ס כלים שיצאו למה שהן כמה יהו שוין לכל הפחות ונראין דברי האומרין דבעינן שוה ב' פרוטות דלא מבעי' דליכא למימר כל מה שהן ואפילו פחות משוה פרוטה דהא אין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה אלא אפילו לומר דליסגי בששניהם שויי פרוטה ליכא למימר דהא מסתמא אין כפירה ואין הודאה חשובות כפירה והודאה בפחות משוה פרוטה דכל חד וחד וכל שהוא פחות מפרוטה כמאן דליתא דמי וכאלו לא כפר כלום או לא הודה כלום דמי הלכך בעי' ב' פרוטות וקרי לי' למה שהן כלפי כסף דבעינן ב' כסף או ב' כסף ופרוטה וכן הכריע רבינו הרמב"ן ז"ל מן הירושלמי שאמרו שם אמר שמואל טענו ב' מחטין והודה לו בא' מהן חייב שבועה אר"ח והן יפות ב' פרוטות שיהא כפירה פרוטה והודאה פרוטה ע"כ ובגמ' דילן שלא פי' הדבר משום דפשיטא להו דהכרחא הוא דלא סגיא בפחות מיכן כדכתיבנא:

תנן שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוט' פטור מאי לאו משום דמיחסרא כפיר' פירוש ולא משום דלא הוי ממין הטענ' דמשמע ליה דמתני' שוה קתני ופשיט' דכל התובע שוה הוא תובע כל מה שיודה לו נתבע אפי' בדוקא ממין הטענ' הוא שהכל בכלל שוה וכל מה שנשאו ונתנו בשמועתינו בשוה קתני אינו אלא על תביעת התובע. א"ל שמואל מי סברת שוה קתני דוקא קתני יש שהיו מפרשים בכל מה דאמרינן בשמעתין שוה קתני בעי לומר דקתני תנא שוה בפי' דאלו לא קתני שוה בהדיא הא ודאי דוקא ואין זה כלום דא"כ מנא אתייא ליה לרב לומר דמתני' חסרה היא ושוה קתני בה (והא כולהו מייתר לה למתני') [והא כולהו מתני' מייתי לה] דלא שוה בכולי' שקלא וטרייא ותדע דאמרינן לקמן טעמא דא"ל דינר זהב זהוב הא סתמא שוה משמע אלמא במשמעותא פליגי אלא ה"פ דשוה קתני לומר דסתמא דלישנא משמע שוה ולא דוקא. אי הכי אימא סיפא וכו' עד מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו לא נאמר הלשון הזה בדקדוק דהאי לישנא לא מיתמר אלא במי שאינו מודה מן הטענה כההיא דשמואל שטענו שתי כסף דוקא והודה לו פרוטה של נחושת וכמין טענו חטים והודה לו בשעורים אבל בכאן כבר הודה לו מן החטים והשעורים שתבעו א' מהם אלא ודאי באשגרת לישן דלעיל תפסינן ליה לומר כי מה שכופר לו אינו מודה לו ומה שמוד' לו אינו כופר לו שאין הכפיר' שהיא נקראת טענה לפעמים ממין ההודאה דאיכא דכוותיה כהאי לישנא בפרק השואל ע"ש ותמצא:

לימא תיהוי תיובתא דרב ק"ל טובא היכא הויא תיובתא לרב והא לשמואל לא הויא אלא בה"נ מסתברא בלחוד והול"ל תהוי קשיא לרב ושמא לא דק וקשיא בעי לומר א"נ דכיון דקראי דייקי כשמואל דייוקתא לרב אלא מרישא דמתני' וההיא נמי לאו הכרחא כדפירש לעיל כל היכא דתיקשי סיפא לרב הדרינן לן (שיוהא) [לדיוקא] דקראי וס"ל דמתני' נמי כשמואל והו"ל מתני' תיובתא ממש לרב עם קראי דדייקי דלא כוותי' כנ"ל. וליטרא פי' דלשון ליטרא כיון דשם משקל הוא וכשאומר על סך ידוע ליטרא מפני שהוא משקלו הוא שפיר י"ל דדוקא קתני:

חמשה דינין נאמרו בפרוטה ההודאה שוה פרוטה ר"ל לענין מודה מקצת שצריך שתהא כפירת הטענה שוה שתי כסף וההודאה בפרוטה כמו שביארנו והאשה מתקדשת בפרוטה והנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה מעל והמוצא אבדה בשוה פרוטה חייב להכריז והגוזל את חברו בשוה פרוטה וכפר ונשבע והודה חייב להחזירה למקום שהנגזל לשם אפי' למדי שמאחר שנשבע בכפירתה מתיאש הלה ואינו בא לתבעה ומתוך כך אין לו תשובה עד שיגיענה לידו או ליד בית דין כמו שביארנו בקמא ויש דינין אחרי' נאמרים בפרוטה שלא הוזכרו כאן וכבר כתבנום במציעא פרק הזהב נ"ה א':

כבר ביארנו במשנה שכל שאין ההודאה מעין הטענה פטור כגון ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף או טריסית פונדיון ופרוטה פטור ומהו שאמרו במשנתנו באלו שהוא חייב ופירש בו הטעם מפני שהכל מין מטבע אחד כלומר והרי הוא הודאה ממקצת הטענה פירושו בטוענו דינר מטבעות כלומר מטבעות יש לי בידך בדינר זהב והלה אומר אין לך בידי מטבעות אלא בדינר כסף כגון טריסית פנדיון ופרוטה שנמצא שמטבעות סתם הוא תובע ומטבעות הוא מודה שאף הפרוטה אע"פ שהיא חלקה ואין בה צורה מטבע הוא הא כל שתובעו מטבע פלוני והוא מודה מקצת במטבע פלני כגון עשרה דינרין מצריות הפקדתי אצלך והלה מודה בצוריות אינו כלום וזו היא שטת גדולי ספרד והיא המדוייקת וגדולי הרבנים מפרשי' שטענו דינר זהב טבוע ולא משקל וכל שהודה לו במטבע אע"פ שאינו מאותו מטבע חייב ולא יראה כן והם גורסים בדינר מוטבעת:

שתי כסף שכתבנו לא בכסף צורי עד שתהא הכפירה שני דינרי' שהוא מחצית השקל אינו כן ואין שתי כסף האמור כאן אלא בכסף מדינה שהוא שמינית שבצורי וכבר ביארנו לדעת גדולי המחברים שהן משקל ל"ב שעורות שהדינר יש בו קצ"ב פרוטות ושתי מעין הוא שליש דינר נמצא בשתי מעין ס"ד פרוטות והפרוטה משקל חצי שעורה כסף וכבר אמרו בקדושין י"א א' כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי והוא שקל הקדש שהוא עשרים מעין ושל דבריהם בכסף מדינה ר"ל של ירושלם שלא היה בו כסף אלא שמינית שבצורי והשאר נחשת והמעה היתה כסף צרוף אף בירושלים והוא המטבע הפחות שבכל המטבעות שהן כסף צרוף והוא שאמרו בתלמוד המערב סוף מטבע כסף מעה שהפנדיון נחשת היה מעורב בו ומתוך שהם הצריכו להיות כפירת הטענה שתי כסף עשאוה בפחות שבמטבעות הכסף והוא שתי כסף של מדינה ולא שני שקלי קדש וקצת גאונים כתבו ששתי מעין הן משקל י"ט שעורות וחצי שעורה וכתבו עליהם גדולי המחברים שטעות הוא אצלם ובמסכת קדושין יתבאר:

מתני' הטענה שתי כסף אמר רב כפירת טענה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמ' שתי כסף ואפילו אם הודה ממנו בפרוטה וכפר בשאר הטענה או כפר בפרוטה והודה בשאר הטענה חייב אמר רבא דיקא מתני' כוותיה דרב וקראי כוותי' דשמואל מתני' כוותי' דרב דקתני וההודאה אה ש"פ ואילו כפיר' בפרוט' לא קתני ותנן נמי חמש פרוטות הן וכו' עד וההודאה שוה פרוטה כלומר אם הודה בפחות משוה פרוטה פטור דהך הודאה לאו כלום היא דכמאן דלא הודה בכלום דמי ואם איתא דכפירה בפרוטה כפירה היא וממילא ידעינן דאי כפר בפחות משוה פרוטה לאו כפירה הוא דפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא ניתני נמי הכפירה שוה פרוטה אלא לאו שמע מינה דשיעור כפירה דמיחייב עלה לאו פרוטה היא.

וקראי כותיה דשמואל דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגומר עד שבועת ה' תהיה בין שניהם מה כלים שנים כלומר וכפר באחד והודה באחד לאפוקי מי שטען אחד והודה לו הנתבע באחר דמה שטענו לא הודה ומה שהודה לו לא טענו אף כסף נמי שנים דהיינו שתי כסף ומה כסף דבר חשוב דהא שתי כסף נינהו אף כלים דבר חשוב הנה הטענה עצמה שתי כסף וקאמר רחמנא כי הוא זה להודיע כי ההודאה משתי כסף עצמה היא דחסר' לה טענה:

ורב מיבעי ליה למודה במקצת הטענה כלומר האי דאמ' רחמנא כי הוא זה לאו לאשמועינן דההודאה משתי כסף עצמן הוא דאתא אלא לאשמועינן דין מקצת הטענה הוא דאתא ולעולם לא הוי מודה במקצת אלא עד דהוה הטענה שתי כסף ופרוטה ומודה בפרוטה וכופר בשתי כסף והאי דכתב כסף ודרשי' ביה אף כסף שנים על הכפירה הוא אומר ולא על הטענה וכו' פשוט הוא.

האי דאמרינן הכא מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב לאו למימרא דבעינן שיהו הכלי' שוין ב' כסף הוא דהא ליכא למימר הכי דהא בהדיא אמרינן לקמן אמר רב נחמן אמר שמואל טענו שתי מחטין כפר באחת והודה באחת חייב להכי יצאו כלים למה שהן אלמא בכלים לא בעינן שיהו שוין שתי כסף אלא הכי קאמר אף כלים דבר חשוב כלומר כל כלים ואעפ"י שאינן שוין שתי כסף דבר חשוב הן וחייב והיינו דאמר רב נחמן אמר שמואל טענו שני מחטין חייב לכך יצאו כלים למה שהן ודייקא נמי מדאמרינן מה כסף דבר חשוב וליכא למימר דלאפוקי כסף שאינו חשוב דהוא פחות משתי כסף הוא דקאמר הכי דהא האי כסף עצמו דכתיב בקרא שתי כסף הוא כדאמרינן אף כסף שנים הילכך בעל כרחיך האי דקאמר מה כסף דבר חשוב לאודוען מילתא דתני' שתי כסף דדבר חשוב הוא דאתא וכיון שכן האי דקאמר נמי אף כלים שנים לאודועי מילתא דכלים דדבר חשוב הן הוא דאתא ואע"ג דלא שוין שתי כסף ולאו לאפוקי כלים דלאו שוין שתי כסף והיינו טעמא דלא הוי דבר חשוב בכסף אלא עד שיהו שתי כסף ובכלים אע"ג דלא שוו שתי כסף הוין דבר חשוב משום דכסף לאו לגופיה מיתבעי לאינש אלא לשוויה הוא דבעי ליה דהא לאנפוקי הוא דבעי ליה הילכך קמא דלית ביה שתי כסף לא הוי דבר חשוב וכלים לאו לאנפוקייהו הוא דבעי להו אלא לגופייהו הוא דבעי להו למעבד בהו מלאכה וכיון שכן לא איכפת לן אי שוו טובא אי לא הילכך אע"ג דלא שוו שתי כסף דבר חשוב הוא גביה דהא לגופיה הוא דבעי ליה למעבד ביה מלאכה.

ואשכחן נוסחא דאית בה ומה כלום דבר חשוב אף כסף נמי דבר חשוב ולהאי נוסחא הכין נמי מיפרש' ומה כלים דבר חשוב דהא כלים ואף עפ"י שאינו שוה שתי כסף דבר חשוב הוא דהא ראוי הוא למלאכתו כדאמרינן אף כסף נמי בעינן שיהא דבר חשוב ואי זה זה שתי כסף שאין נקרא דבר חשוב על פחות ממשקל זה.

הא דאמרינן אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תיהוי תיובתא דרב וכו' הכין פירושה כיון דאיתברר לן דהאי דקתני ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור דדוקא קתני ולא שוה קא מקשינן מינה עליה דרב ואמרינן מדסיפא דוקא ולא שוה מכלל דרישא נמי דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור דדוקא הוא וטעמא דדוקא הוא דפטור משום שמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו הא אלו אמר ליה שוה שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא שוה פרוטה חייב שמע מינה דבדהויא טענה עצמה שתי כסף ואע"ג דכפירה לא יש בה שתי כסף מיחייב דאי ס"ד שוה נמי פטור משום דלא הויא כפירה שתי כסף למאי איצטריך מתני' לאשמועינן דוקא לאפטוריה משום דלא הויא הודאה ממין הטענה תיפוק לי דפטור הוא מחמת דלית בה כפירה שתי כסף אלא מדקא פטר ליה משום דלא הויא הודאה ממין טענה שמעינן הא אלו הויא הודאה ממין טענה ואע"ג דלית בה בכפירה שתי כסף מיחייב.

ופרקינן כולה מתני' בשוה ובליטרא שאני כלומר מדאפקיה בלשון ליטרא שמעינן דדוקא קתני כמה דאת אמר ליטרא תאנים ליטרא ענבים דדוקא נינהו אבל כולה מתניתן דלא קתני בה ליטרא אלא שתי כסף שוה קתני בלשון שתי כסף שוה משמע שהרי דבר ידוע הוא שדרך העולם אין אומרים דבר זה ליטרא כסף הוא שוה ליטרא זהב הוא שוה אלא כך וכך כסף הוא שוה ולפיכך העמדנו משנתינו דקתני ליטרא דדוקא קתני כמה דאתמר ליטרא תאנים ליטרא ענבים וכולה מתני' דקתני שתי כסף דשוה קתני ואמרינן תדע דכולה מתני' בשוה מדקתני סיפא דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף טריסית ופונדיון ופרוטה חייב שהכל מין מטבע אחד הוא אי אמרת בשלמא שוה קתני משום הכי חייב אלא אי אמרת דוקא קתני אמאי חייב דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ואתא רבי אלעזר ואמר לעולם אימא לך דוקא קתני והאי דקאמר דינר זהב יש לי בידך לאו דוקא דינר זהב הוא אלא הכי קאמר מטבעות יש לי בידך בדינר זהב שנמצא שטען עליו גוף מטבעות דוקא ואמר ליה הנתבע אין לך בידי מטבעות בדינר זהב אבל יש לך בידי מטבעות בדינר כסף ומה הן המטבעות טריסית ופונדיון ופרוטה שנמצא שהודה במקצת גוף המטבעות שטענו וכפר במקצתו.

ואם תאמר מאי קמ"ל עד השתא לא שמעינן דמודה במקצת חייב הא קמ"ל דפרוטה ממין המטבעות היא כלומר ואף על גב דפרוטה אגב דזוטרא היא לית בה טיבעה אלא חלקה ניהי כמו פולמא אפילו הכי כיון דכספא היא וממון המטבעות מיקריא והודאה ממין הטענה הוא ודייקא נמי דקתני שהכל מין מטבע אחד הוא כלומר ואי ס"ד שוה קתני למה לי למימר שהכל מין מטבע אחד הוא כיון דשוה קאמר מה איכפת לן אי איתיה מין מטבע או לא אלא לאו שמע מינה דדוקא קאמר ולאשמועינן דפרוטה ממין מטבעות היא הוא דאתא והיינו דקתני שהכל מין מטבע אחד הוא.

ורב אמר לך לעולם שוה קתני ודקאמרת אי הכי מאי איכפת לן אי איתנהו מטבע חד לא הכי קתני שהכל דין מטבע אחד הוא כלומר כיון דשוה קא טעין עליה הוה ליה כל מאי דאודי ואע"ג דמטבעות אחרות נינהו דין מטבע אחד הוא דלאו דוקא קאמר ליה אלא שוה קאמר ליה כדאמרינן:

ור' אלעזר לימא מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור כשמואל מתרץ ומוקים לה דדוקא קתני דשמעת מינה דלא בעינן כפירת טענה שתי כסף מדאצטריך תנא הכא לאפטורא משום דלא הויא הודאה ממין הטענה דאי לאו הכי מיחייב ואע"ג דהא לית בה בכפירה שתי כסף.

ומהדרינן סיפא מתרץ כשמואל רישא אי כרב אי כשמואל פשוטה היא:

והלכה כרב דהא תני רבי חייא לסיועיה לרב סלע יש לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר ב' כסף חייב כלומר אין לך בידי אלא סלע פחות שתי כסף חייב מפני שכפר בשתי כסף אבל אם כפר שתי כסף חסר מעה פטור וכו':

ושמעינן מינה דלא הוה מודה מקצת הטענה ומתחייב שבועה בנקיטת חפץ אלא עד דטעין עליה בעשרין חבה של כסף ומודה ליה מינייהו בחצי חבה דהיא פרוטה וכפר ליה בעשרין פחות חצי חבה דהיינו חצי זוז אנדלוסי וחבה ומחצה משום דהאי שתי כסף דבעינן בכפירה לאו כסף צורי דהוא רביע שקל הקדש הוא דהיינו דינר דאם כן נמצאת אומר שאינו מתחייב שבועת התורה אלא עד שיכפור בשני דינרין דהיינו מחצית השקל והא ליכא למימר דהא בהדיא קתני דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף חייב ואמרינן עלה אי אמרת שוה קתני משום הכי חייב אלמא משקל דינר לעולם מיחייב עלה אלא האי כסף כסף מדינה הוא.

וגרסינן בהדיא בפרק האשה נקנית דף י"א בענין כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי וכללא והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ותנן הטענה שתי כסף וכו' מדקא מקשינן הכי שמע מינה דהאי כסף כסף מדינה דהיא כספים תומאניה דאית מינייהו בדינר דהוא כסף צורי שמנה והדינר שמנה ושבעים חבה דהוא משקל דינר מוראבטי הוה ליה כסף מדינה עשר חבה פחות רביע חבה נמצאו שתי כסף עשרין פחות חצי חבה דהיינו חצי זוז שלנו וחבה ומחצה הילכך לא מחייבינן ליה לעולם שבועת התורה מודה במקצת אלא על מאן דמודה בעשרין חבה דהיינו חצי זוז שלנו וחבה ומחצה.

וכל שכן אי הויא הודאה וכפירה דטפי מהאי שיעורא אבל מאן דכפר בפחות מחצי זוז שלנו וחבה ומחצה וקא מודה בפחות מחצי חבה דהיינו פרוטה לא מחייבינן ליה שבועת התורה ודוקא לענין מודה במקצת הוא דלא מחייבינן ליה שבועת התורה על כפירת פחות מחצי זוז שלנו וחבה ומחצה משום דכתיב ביה בהדיא כסף ודרשינן ביה אף כסף שנים וקאמר רחמנא כי הוא זה אבל לענין שבועת התורה דהויא מאנפא אחרינא דלאו מודה במקצת כגון שומרין ועד אחד והוא הדין לנשבעין ונוטלין מחייבי' להו שבועת התורה ואפילו אפחות מהאי שיעורא דאמרי'.

בד"ה התם שהיה בידם למחות כו' לא הוה צריך לשנויי אלא התם בדין הקל כו' עכ"ל וה"ה דה"מ תלמודא לשנויי כדמסיק דהתם צדיקי דהכא והכא פטירי וגבי שבועה צדיקי דהכא והכא בדין הקל וחדא מנייהו נקט אלא דקשיא להו לתוס' אהא דמשני שיש בידם למחות ע"כ היינו רשיעי דבסמוך דבדין הקל דצדיקי דהיינו שאין בידם למחות או שמיחו ולא קבלו מהם פטירי לגמרי התם כדאמר בסמוך וא"כ לא הוה צריך לשנויי אלא התם ברשיעי בדין הקל כו' אלא דניחא ליה לפרושי כו' כמ"ש התוס' ולעיל נמי גבי משפחתו דמשני התם בדינא אחרינא הכא בדינא דידיה והיינו ברשיעי דמשפחתו לכאורה ה"מ לשנויי נמי בצדיקי דמשפחתו דהתם צדיקי פטורין והכא צדיקי בדין הקל וי"ל דא"כ אמאי נקט וממשפחתו כיון דצדיקי דעלמא נמי נידונים בהכי בדין הקל אבל ברשעים ניחא דנקט ממשפחתו דהוו בדיניה משא"כ רשעים דעלמא דלא הוו בדיניה רק בדין חמור ודו"ק:

בד"ה מה כלים כו' ואית ספרים דגרסי הכא מה כלים דבר חשוב כו' עכ"ל והיא גירסת רבותיו בפ"ק דקדושין שכתבו התוס' לקמן ע"ש:

בא"ד והדר מקשינן כסף לכלים להצריך כסף יותר מפרוטה כו' עכ"ל דהשתא ודאי כסף לא יתורא הוא דאצטריך לגלות אכלים דבעינן [שוה] פרוטה אלא דיליף ליה נמי בהיקשא מכלים דכלי הוי חשוב בפרוטה ה"נ בעי כסף חשיב ולא הוי חשיב אלא במעה ויצאו כלים למה שהן דקאמר לא איצטריך למימר כפרש"י לקמן מדלא כתיב כספים אלא מהקישא כלים לכסף למה שהן דהיינו פרוטה דסתם כסף הוא פרוטה כמו בקדושין וחשיבותייהו דכלים סגי בפרוטה משא"כ כסף דלא חשיב רק במעה ודו"ק:

ע"ב מאי איכא כו' בין צדיקי דמשפחתו לצדיקי דעלמא כו'. הלשון קצת מגומגם דמשמע דאיכא בינייהו כמו דאיכא בין רשעים והא מסיק צדיקי דהכא ודהכא פטירי והמ"ל דצדיקי דמשפחתו בדין הקל וצדיקי דעלמא פטירי אלא משום דלא מחייבינן אלא משום שנא מיחו להם וצדיקי דהכא איירי בשמיחו להם או שלא היה בידן למחות מיהו גבי שבועה ה"מ לחלק בין צדיקי דמשפחתו דהוו בדין חמור וצדיקי דעלמא בדין הקל וק"ל:

אמר הריני נשבע כו' אומרים סורו נא מעל אהלי כו'. נקט האי קרא דאהלי היינו ביתו כדאמרינן ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו וגו':

גמ' ותנן נמי ה' פרוטות הן האונאה בפרוטה והודאה בפרוטה ואילו כפירת פרוטה לא קתני וקרא כותיה כו' כצ"ל ונמחק האונאה בפרוטה ונ"ב מתני' היא בבבא מציעא:

גמרא בשלמא ההוא דקא משתבע קאי בסורו. כן הגיה הב"ח וכ"מ לקמן (מ"ז ב') בתד"ה חלה:

גמ' שם אלא ההוא דקא משתבע ליה אמאי כדתניא כו'. כצ"ל וכ"ה בר"ן:

גמ' שם א"ר כפירת טענה שתי כסף וכל הסוגיא. לכאורה נראה דלפ"ז גם בכלים צריך שיכפור בשנים דומיא דכסף שאף דמעה הוא דבר חשוב כדפירש"י מ"מ צריך שתים וה"ה לכלים ולזה דקדק ר"פ לקמן (מ' ב') לומר טענו כלים כו' וכפר בכלים ור"ל דוקא ב' כלים משום דס"ל כרב כדמסיק הגמרא שם (וגי' הרי"ף בהא דר"פ טענו כלי כו' וכפר בכלי כו' וכ"ה בטור וב"י סי' פ"ח אות ה' צע"ג) ומה דאיתא שם אר"ע א' שמואל טענו ב' מחטין והודה לו בא' מהן חייב שמואל לשיטתיה דתחלת הטענה ב' כסף ולכן צ"ע על הפוסקים שהעתיקו למימרי' כאשר היא:

גמרא שמואל סבר הטענה עצמה שתי כסף. יש לי מקום ספק דהטענה שתי כסף היינו הטענה ולא הכפירה דוקא. ואם טענו שתי כסף והודה בפרוטה ובמקצת טען הילך דאמרי' הילך פטור פ"ק דמציעא. וע"כ משום דמה דאמר הילך לא מחשבים עוד להטענה. וא"כ אין למחשבי' לשתי כסף דמאי דאמר הילך הוי כנתן לו קודם התביעה. ויש להוכיח לכאורה דמ"מ הו"ל שתי כסף לפמ"ש בשיטה מקובצת פ"ק דמציעא אם הילך פטור יהא נאמן כל מודה במקצת במגו דהודה רק פרוטה והיה נותן לו מיד הפרוטה. ותירץ כיון דהילך הוי כופר הכל הוי כמו כל מגו דכופר הכל דלא אמרי' דהוי מגו לאפטורי משבועה. וא"כ לפ"ז תקשי לשמואל בטענ' ב' כסף והודה שני פרוטות יהא נאמן במגו שהיה נותן פרוטה א' מהם מיד והיה חסר ב' כסף. ולא הוי מגו דכופר הכל. דמ"מ היה מודה במקצת באידך פרוטה שלא נתן מיד. אע"כ דמקרי טענת ב' כסף. וק"ל. אמנם בגוף הסברא צ"ע:

לאו ממילא שמעית מניה דחסר ליה טענה מוז"ה במהרשש"ך דקדק דה"ל להקשות כן לעיל בה"א דמשני ההוא מבעיא ליה להודאה מקצת הטענה דממילא שמעית מינה וי"ל לשיטת התוס' לקמן ד"ה והודה לו כו' לתי' השני דאף ע"ג דפטור מדמי שעורין מ"מ אפשר דחייב שבועה אחיטי' ומקרי שפיר הודאה במקצת אם כן לא מוכח ממילא דחסרי' ליה טענה דמשכחת ליה דטענו בשתי כסף חטין והודה לו בפרוטה שעורין דהשתא דאע"ג דהודה לו פרוטה מ"מ ה"ל כפירה בשתי כסף דגם מה שמודה אינו משלם לו ולא דייקי קראי כוותיה דשמואל כלל אך לפ"ז ע"כ ס"ל דלא בעינן שבועה ממין הטענה ואייתר ליה זה לכדשמואל ומוכח ממ"נ כשמואל אי בעי הודאה ממין הטענה אם כן ממילא שמעית מיניה דחסרה ליה טענה ואי לא בעי ממין הטענה ומשכחת ליה כנ"ל דטוענו רק בשתי כסף חטין ומודה לו בפרוטה שעורין אם כן אייתר ליה זה לכדשמואל וממילא מיושב דקדוק הנ"ל ודו"ק:

וא"כ כל זה לפי מה דקיי"ל כר' חייא קמייתא במסכת ב"מ ה' ע"א ע"ש בתוס' ד"ה אי איתא כו' דשני עדים מחייבין שבועה ולקמן אי"ה נכתוב דשמואל נמי כוותיה ס"ל וגם מסתמא ס"ל לרב כר"ח רביה ועוד דר"ח גופיה מייתי לקמן סייעתא לרב אם כן הוה ממ"נ אי קאי זה למין הטענה ממילא שמעית מניה דלא בעי כפירה יותר משתי כסף ואי לא קאי אמין הטענה אייתר זה לכדשמואל אבל לאבוה דר' אפיטרוקי דפליג ומפיק מזה למעט העדאת שני עדים שאין מחייבין שבועה ומסיק דס"ל כר"ג דלא בעי ממין הטענה ולא מוכח כלל כשמואל דלא שמעית ממילא מידי ואפשר דלדידהו מודה שמואל דהכפירה ב' כסף בעי: ובזה מיושב קו' תוס' לקמן מ"א ע"א ד"ה אין לך כו' דלשמואל דברישא הוה נמי טעמא משום מה שטענו לא הודה לו לפלוג ר"ג נמי ברישא והשתא א"ש דלר"ג נמי פטור ברישא משום דחסריה ליה טענה דלדידיה בעי ב' כסף ופרוטה אפי' לשמואל. אע"ג דכתבתי לעיל בתחלת דברינו כיון דטענו ב' כסף ומודה לו בפרוטה כיון דפטור על הפרוטה ה"ל שפיר כפירת שתי כסף ז"א אלא אי תובעו ב' כסף נתתי לך ביום פלוני והלה אומר פרוטה היה אז פטור מפרוטה דמחל לו כמ"ש הרא"ש ס"פ המניח ובהכי מצי איירי קרא לפמ"ש לעיל אבל מתני' לא בעי למיתני ור"ג מחייב משום דאיירי אפי' בטוענו ב' כסף מיום פלוני והלה מודה פרוטה מיום אחר דבכה"ג לא מחל ליה וכמ"ש הרא"ש שם. ושפיר חסרי' טענה לר"ג ועוד נאריך בזה אי"ה בפנים אחרים ובזה א"ש הא דתני' במתני' כיצד ב' כסף לי בידך כו' דקאי האי כיצד אכל מאי דתני' ברישא הטענה ב' כסף כו' ואם אין ההודאה ממין הטענה כו' כיצד כו' דקאי אתרווייהו דלרבנן טעמא דפטור משום דלא הוה ההודאה ממין הטענה ולר"ג משום דלא הוה הטענה (פי' כפירת הטענה) כסף ודו"ק:

אמנם כבר עלתה הסכמה בדעתינו דבשתי כסף ופרוטה לא שייך כלל למימר דמחיל הפרוטה מדלא תבעו דמצי למימר בכלל אותן ב' כסף שתבעתיך היה חשבון אותו הפרוטה וזהו מוכרח לקמן כמ"ש אי"ה ואם כן ליתא להנ"ל שכתבתי דקרא מצי איירי במודה לו בפרוטה ולא חסרה טענה דבמעות לא שייך הא מיהו היינו לשמואל דקרא בב' כסף דוקא איירי ובמודה בפרוטה דוקא אבל מ"מ לרב דס"ל שוה קתני א"ש דברינו הנ"ל:

והנה אמרתי לישב גם שארי קו' תוס' דלקמן מ"א ע"א ד"ה אין לך כו' דכל הני בבי למה לי במתני' והא"ש ברישא אשמועינן טענו ב' כסף והודה לו בפרוטה פטור רק משבועה אבל חייב לשלם הפרוטה דלא שייך מחיל כנ"ל ופטור דרישא אשבועה קאי ולא אממון ובמציעתא דליטרא כסף פטור אפי' בממון דכסף דמחיל ליה ואיירי שטוענו באותו היום ממש וכן משמע דמציעתא אפי' ממון קאמר דומיא דקתני נמי מנה לי בידך כו' למחר אמר לו נתתיו לך פטור והתם פטור מכלום קאמר ובסיפא איירי דטענו חטין שנתן לו ביום פלוני ומודה לו בשעורין דיומא אחריני ופטור רק משבועה אע"ג דברישא בשתי כסף ופרוטה נמי משבועה קאמר מ"מ התם טעמא לחוד משום דבממון לא שייך מחילה שהכל בחשבון ב' כסף ובסיפא טעמא לחוד משום דלא תבעו באותו יום שהודה לו השעורים והא"ש נמי דלא פליג ר"ג במציעתא דליטרא כסף דלהרא"ש איכא למימר אה"נ דמודה ר"ג היכא שטוענו חטין ומודה לו שעורין והכל מזמן אחד באופן שמוחל לו פטור ג"כ משבועת חטין דליכא הודאה מקצת וכקושיי' תוס' לקמן ד"ה והודה לו כו' ולהא לא צריך קרא ולא פליג ר"ג אלא בגוונא דחייב בדמי שעורין ורבנן פטרי משבועה דחטים מ"מ משום דכתיב וזה ואהא פליג ר"ג ולכן לא פליג במציעתא דליטרא כסף. ודלא פליג ברישא לשמואל בשתי כסף ופרוטה אע"ג דבממון לא מחיל כמ"ש לעיל מ"מ פטור לר"ג משום דחסריה ליה טענה דלר"ג מודה שמואל כמ"ש לעיל הכל מבואר:

ומיושב נמי קו' תוס' דלקמן ד"ה ור"ג מחייב כו' דלאיזה צורך אמר רואה אני דברי אדמון והא"ש דהתם איירי דמודה לו הקנקנים מאותו הזמן שתובעו השמן אי לא היה בלשון הזה לשון קנקנים היה מחיל הקנקנים מדלא אמר עשרה כדים מלאים שמן דמשמע מניה נמי קנקנים ומדלא אמר הכי מחיל ליה והיה ר"ג מודה דפטור משבועה ולכן קאמר רואה אני את דברי אדמון ולק"מ:

והא"ש נמי במסכת ב"ק ס"פ המניח דקאמר רבה בר נתן אי ממתני' ה"א חייב בדמי שעורין קמ"ל והיינו כנ"ל דבמתני' בודאי איירי בגוונא דחייב בשעורין דאי מחל ליה איך פליג ר"ג ומחייב כקו' תוס' וע"כ איירי דהודה מזמן אחר ואשמועינן רבה בר נתן דמשכחת ליה דפטור לכ"ע בלי שום חולק והיינו כשתבעו והודה מזמן אחד דאז מחיל וגם ר"ג מודה דפטור משבועה דליכא הודאה ודו"ק:

באופן אחר נלע"ד לישב דקדוקו של אמו"ז הגאון הנ"ל דה"ל להקשות מיד ממילא שמעית מיניה דחסרא ליה טענה וגם לישב דבגי' גמרא שלפנינו איתא ושמואל לאו ממילא שמעית מיניה כו' ורש"י נראה דגרס ולאו ממילא שמעית ול"ג ושמואל וס"ל דהקושיא לרב ולא סייעתא לשמואל יש ליתן טעם לזה:

דבמסכת ב"ק ק"ז ע"א פליגי רחב"א אר"י עם ר"ח ב"ר יוסף דר"ח ב"א אר"י ס"ל כלהו פרשה כי יתן וגו' וכי הוא זה אפקדון קאי ובפקדון נמי בעי מודה במקצה הטענה. ור"ח בר' יוסף ס"ל עירוב פרשיות כתיב כאן ורישא דפרשה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים בפקדון ובהא חייב אפי' כופר הכל וכי הוא זה אפרשה אם כסף תלוה קאי דבמלוה בעי מודה במקצת ולא בפקדון. והנה פשוט לנו להך מ"ד דעירוב פרשיות כתיב כאן לא דייקי קראי כוותיה דשמואל כלל דכי הוא זה לא קאי כלל ארישא דכי יתן וגו' אלא מילתא באנפי נפשיה הוא וכך סדר הפרשה כי יתן כסף או כלים לשמור והיינו פקדון וגנב כתיב בקרא השני ונקרב בעל הבית אל האלהים והיינו שישבע כמו שדרשו חז"ל ובקרא השלישי איירי ממלוה דאע"פ שכופר בכל דכתיב לעיל והיינו ב' הכסף שמפורשים לעיל שכפר הנפקד אבל לוה אע"פ גם כן כנ"ל אינו חייב עד אשר יאמר כי הוא זה שיודה במקצת ואם כן כוותיה דרב טפי משמואל דהרי איירי קרא מכפירת שתי כסף להדיא אמנם לאידך מ"ד דכלהו קרא בפקדון ולא מחייב עד אשר יאמר כי הוא זה שיודה במקצת אם כן דייקי כשמואל דמשמע ב' כסף נתן לו ומהם מודה מקצת:

והנה יש להוכיח כמ"ד דלא כתיב עירוב פרשיות דלכאורה קשה לפמ"ש תוספות לקמן ד"ה והודה כו' בתי' הראשון דלר"ג באמת חייב בדמי שעורין ורבנן פטרי לגמרי דפטור לגמרי משמע אם כן למה לי קרא למודה ממין הטענה תיפוק ליה דפטור מדמי שעורין דמחיל לו וממילא פטור משבועת חטים דאין כאן הודאה מקצת כקו' תוס' שם. הן אמת לשיטת הרא"ש שכ' בסמוך לק"מ דקרא קאי אגוונא דלא מחיל במודה בשעורין מזמן אחר של תביעת חטים משא"כ לשארי פוסקים דלא חלקו ק' שפיר ע"כ צ"ל דקרא קאי נמי אפקדון. ובתומים סימן פ"ח סק"ו ובאורים סקי"ח העלה דבפקדון ואיכא עדים שראו גביה לא מחיל ואיצטרך קרא אם כן ש"מ דלא כתיב עירוב פרשיות ודייקי קרא כוותיה דשמואל והא"ש דלא הו"מ הש"ס למימר ממילא שמעית מניה דחסרה ליה טענה דס"ל לרב עירוב פרשיות כתיב כאן ולא קאי כי הוא זה אכי יתן דרישא דפרשה. ע"כ משני כתיב הוא וכתיב זה וכדמשני דאיצטרך להודאה ממין הטענה קשה למאי איצטרך תיפוק ליה דמחיל ליה ע"כ דאפקדון קאי ולא כתיב עירוב פרשיות אם כן קשה ממילא שמעית מניה. אמנם זהו קושיא לרב אבל לא הוה סייעתא לשמואל מהכא כלל דהרי לשמואל ב' כסף סתם הם כסף דוקא ולא שוה כסף ובהכי איירי נמי קרא וכי הוא זה נמי איירי במודה פרוטה דוקא לק"מ וק' הא לא הוה הודאה ממין הטענה. בשלמא לשיטת רש"י דס"ל דכל מטבע מין אחד הוא א"ש אבל לשיטת התוס' והפוסקים קשה וגם לשיטת רש"י דלמאי דלא ידע הא דטענו בדינר מטבעות והוה ס"ל דאפי' בטבועים לא הוה פרוטה ממין כסף אם כן איך דייקי קרא כשמואל אדרבא קשיא מניה כנ"ל וצריך לומר דאיירי שנתן לו ב' כסף להחליף ומודה לו בפרוטה כמ"ש תוס' לקמן אבל כשטענו ב' כסף ומודה בפרוטה באמת פטור וא"ש דהיינו דממעט קרא דבעי ממין הטענה לאפוקי אי מודה בפרוטה מב' כסף ולא קשה למה לי קרא תיפוק ליה דמחיל דהא כ' לעיל בממון לא שייך מחיל מדלא תבעו דהכל בכלל ב' כסף שתבעו. ולפ"ז לא מוכח לשמואל דלא כתיב עירוב פרשיות רק לרב דס"ל ב' כסף היינו שוה וה"ה במודה ג"כ טענו שוה ב' כסף ופרוטה ומודה לו בשוה פרוטה קשה שפיר מאי איצטרך מיעוט למין הטענה וכנ"ל ולכן פירש"י וגרס ולאו ממילא שמעית דחסרה ליה טענה ולרב פריך ולא מייתא סייעתא לשמואל כנ"ל ודו"ק:

ובזה נלע"ד לישב מ"ש הרמב"ם בפרק ג' מהל' טוען דשיעור ב' כסף מדרבנן ומשו"ה קבעוהו בשתי מעין ולא בשתי שקלים ומשמע מדאורייתא בשני פרוטות סגי. ותמהו עליו דמסוגיא משמע דדבר חשוב דאורייתא הוא. ולפע"ד דלמ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן וכי הוא זה קאי אאם כסף תלוה את עמי א"כ איצטרך כסף להורות דפרשה איירי משני דינים חדא כי יתן איש אל רעהו כסף שהוא הלואה כמו אם כסף תלוה או כלים לשמור שהוא פקדון ומפרש תחלה במאי דסיים מפקדון ואחר כך מתחיל לפרש דיני מלוה דבעי הודאה רק למ"ד דלא כתיב כאן עירוב פרשיות ואפקדון אייתר כסף לדרשא או לכדרב לכפירה או לשמואל לדבר חשוב ואנן קיי"ל עירוב פרשיות כתיב כאן ואיצטרך קרא להנ"ל ולא מוכח דבר חשוב וסגי בפרוטה ולא תקשי כיון דקיי"ל כרב מנ"ל דבעי כפירת שתי כסף דלא נפקא לרב אלא מדכתיב כסף והשתא לא מייתרא. ודייקי קרא כשמואל ואיך קיי"ל כרב. י"ל דהא כתבנו לעיל דלמ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן קרא כוותיה דרב דייקא ולא אתאינן לכל הנ"ל אלא למ"ד דלא כתיב עירוב פרשיות רק שהוכחנו לעיל כוותיה דאל"ה למה לי קרא למין הטענה תיפוק דמחיל השעורין וממילא פטור אחטים משום דלא הודה כלום י"ל דלקושטא דמלתא שפיר איצטרך קרא דלא נטעה אף ע"פ שמחל מ"מ הו"ל הודאה כתי' השני של התוס' לקמן ד"ה והודה כו' א"נ כשיטת הרא"ש הנ"ל והו"מ הש"ס לשנויי הכי אלא עדיפא מניה משני אפי' למ"ד דלא כתיב עירוב פרשיות וא"ש פסק הרמב"ם:

ובזה נ"ל לישב הפוסקים דס"ל דבשומרים לא בעי ב' כסף דבמלוה כתיב דקיי"ל עירוב פרשיות כתיב כאן והר"ן תמה עליהם דעיקר הפרשה אפקדון קאי והא"ש דכסף ע"כ אמלוה קאי למ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן. כנ"ל דמרמז אאם כסף תלוה ודוק:

ואולי הטעם דכפירת ב' כסף משום דבציר מהכי הוה דבר מועט ולא שייך אשתמוטי עד דהוה ליה זוזי כו' ואם כן בפקדון סגי בפרוטה דלעולם שייך אשתמוטי עד דבחשנא ליה. וא"כ לשמואל דסגי בטענה ב' כסף וכפירה פרוטה ע"כ מגזרת הכתוב ואין לחלק בין מלוה לשומרים. וא"ש קו' הרא"ש שהקשה מ"ט אמר שמואל עד אחד סגי בפרוטה ולא אמר כן בשומרין והא"ש שמואל לטעמיה כנ"ל ודו"ק:

מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב כן גי' רש"י ז"ל אבל בקידושין גרס להדיא אף כלים דבר חשוב ופי' למעוטי ממ"ד יצאו כלים למה שהן. וי"ל ולישב גם קו' התוס' ד"ה מה כלים כו' דאי הוה כתיב כספים ה"א ב' פרוטות כמוכח מכסף קידושין (אע"ג דמסקינן התם כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי הוא והיינו מעה מ"מ הכא לאו קצוב הוא למעלה רק למטה יש לו קצבה לא פחות משנים) וי"ל קו' תוס' דקשה לכתוב רק כסף ואנחנו נדע דשתים קאמר דאל"ה איך שייך כי הוא זה שיודה מקצת מפרוטה אחד וזה אין שום הו"א שישבע על פחות מפרוטה ועי' בקידושין שם סוף העמוד ושם י"ב ע"א סבור רב יוסף למימר כו' וע"כ ב' פרוטות קאמר ואם כן כספים למה לי ע"כ נדע לדבר חשוב אתא אם כן [כלים] למה לי ע"כ יצאו כלים למה שהן:

והשתא מיושב נמי קו' שניה של תוס' דלרב מנ"ל כסף דבר חשוב דיש לומר דס"ל לרב אין היקש למחצה ואי בעינן כסף דבר חשוב ע"כ כלים נמי בעי דבר חשוב ולא יצאו למה שהן רק לשמואל וא"כ קשה לכתוב כספים וכנ"ל וע"כ מוכח דבעי כפירת ב' כסף ואי הוה כתיב כספים ה"א ב' פרוטות יהיה הכפירה ולכן לא כתיב כסף נהי דהוה ידעינן דהטענה ב' פרוטות דאל"ה איך יודה לו פרוטה מ"מ לא הוה ידעינן דהטענה יהיה ג' פרוטות ויכפור ב' ויודה אחד לכן כתיב כספים שיכפור ב' ודבר חשוב לא הוה ידעינן לכן כתי' כלים וממילא נדע שכסף חשוב הוא וה"ה לכלים ומוכח נמי דהכפירה ב' כסף וא"ש:

נמצא למדין דלרב אה"נ דכלים דבר חשוב בעי ואנן קיי"ל הכא כרב ומסתמא סתמא דש"ס בקדושין כרב אתי' ועוד דרב יהודה ורב אסי איירי התם דהוה תלמידי דרב לכן גרס התם שפיר משא"כ הכא לשמואל קיימינן ודו"ק:

מאי איכא בין רשעים דמשפחתו וכו'. מהר"ש פרימו ארי דור"ש מאמר זה כמין חומר וט' ונקה לא ינקה ע"ש ברמזיו בסוף ספר כהונת עולם פרשת יתרו:
ודע דמ"ש רבינו מהר"י ן' מיגש ז"ל בחידושיו בזה דבריו קשים להלמם והרב מהר"י שאול בספר קול יעקב עמד על דבריו ואני בעניי הארכתי בזה בספרי הקטן דברים אחדים דרוש ך' בס"ד הן על דברי הרא"ם הן על ישוב מהר"י שאול. וגם על דברי הרמב"ם פי"א דשבועות עש"ב:

גמ' אמר רב כפירת טענה ב' כסף כו'. דילפינן מה כלים ב' אף כסף ב' דהיינו מטבע הפחותה שהוא מעות כסף ע"ש. ויש להקשות דאמר ב"מ פרק הזהב דלכך אין מטבע נקנה בחליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידי דבטלי כו' ופי' הנ"י ושאר פוסקים דמשום דצורתא עבידי דבטלי הוי ליה כשטרות שאין גופן ממון ואינו נקנה בחליפין דדוקא בשאר קנינים דעתו אגוף הכסף וממילא נקנה הצורה שבו משא"כ בחליפין דעתו על הצורה וזה דבר שאין גופו ממון ע"ש בנ"י ומוכרח בש"ס. וא"כ קשה כאן כשיש ב' מעות כסף מטבע הא אותו השיוי שיש להמטבע יותר מחמת הצורה וטיבועו זה הוי כשטרות שאין גופו ממון וא"כ הוי לי' כפירת שטרות שאין נשבעין עליהן וחסרא לה טענה וכאלו תבע מעה ומחצה כסף וחצי מעה שטרות דודאי פטור שאין כאן כפירת ב' כסף מטלטלין המחייב שבועה וא"כ איך אמרינן דקרא איירי כסף שנים מטבעות ב' מעין א"כ הכסף עצמו יש בו פחות מב' מעין אותו הפחת שמחמת טיבועו וכמ"ש תוס' לקמן ד"ה בטוענו כו' דמסתמא שוה פרוטה הטיבוע של ב' מעין ע"ש. וא"כ יש כאן פרוטה שטרות ולא יתחייב שבועה דהתם צריך לומר דעתו אצורתא דאל"ה היה נקנה עכ"פ גוף הכסף בחליפין ומשום דדעתיה כו' גם הכסף לא נקנה. אבל כאן עכ"פ חסרה ליה טענה מב' כסף כנ"ל. ואין לומר דבהכי חייב רחמנא דא"כ נילף מזה דאינו צריך שוה ב' מעין בטענו כסף ממש משקל והא ליתא וקשה כנ"ל. וכן קשה לענין שומרים דפטרה תורה שטרות מאחריות גניבה ואבידה וגם פשיעה לרוב הפוסקים. וא"כ בהפקיד בידו מעות מטבעות יהי' פטור על אותו השיוי שיש להמטבעות מחמת הצורה יותר מגוף הכסף דזה אין גופו ממון רק גזירת המלכות וכשטרות דלית בהו דין שומרין כנ"ל. והי' אפשר לומר דהא דממעטינן שטרות משומרין ושבועה משום שאין גופן ממון. ואף דהא שוה כסף ככסף וכיון שהשטרות שוין למכור לכל העולם דמה"ט כתבו תוס' ב"ק פרק מרובה דמודה ר"מ בזה הגורם לממון דכממון דמי ע"ש. וא"כ למה נקרא אין גופו ממון הא מ"מ הוי שוה כסף. אך הטעם הוא דהא אין גוף נייר השטר שוה ממון רק החוב שיש לו על חבירו רק השטר גורם שיוכל לגבותו וא"כ כשפשע או נגנב השטר אבל החוב לא נגנב ולא נעשה שום היזק בגוף החוב השוה כסף רק בשטר הגורם וזה שפיר אין גופו ממון וכה"ג אימעוט אבל אם היה תלוי החוב בהשטר שפיר היה נקרא גופו ממון כיון דזה החוב שוה כסף. וא"כ במטבע ניהו דהצורה הוי רק חוב שע"י גזרת המלך הוא מ"מ זה השיוי תלוי בגוף הכסף וכשנאבד. נאבד החוב עמו וזה שפיר גופו ממון דאותו החוב שוה כסף כנ"ל. ולכך שפיר אית ביה דין שמירה כנ"ל (והיה נראה שבמעות נייר הנהוג אית ביה דין שמירה כנ"ל):

ודוקא התם לענין חליפין כיון דדעתו אצורתא עיקר וזה אין בו ממש מצד עצמו לא שייך בי' קנין אף ששוה עם הכסף כנ"ל משא"כ לענין שמירה. אך לענין שבועה מ"מ קשה דמ"מ אותו השיוי אין גופו ממון. ואפשר דגם לענין שבועה שייך כנ"ל דדוקא כפירת שטרות שאינו כופר גוף הדבר השוה כסף רק הנייר שהוא הגורם לבד משא"כ במטבע כו' דבכפירתו כופר גוף החוב השוה כסף וכה"ג חייבין אף שאין גופו ממון כיון דהוי דבר השוה כסף כנ"ל. אך א"כ יהיה הדין בתובע לחבירו מכרת לי חוב בשטר שיש לך והלה כופר ויש עד א' או מודה מקצת שפיר חייב שבועה דכפירת החוב הוי שפיר כדבר הגופו ממון ואין זה נראה מדברי הפוסקים. ועוד דהא לענין אונאה ג"כ אימעוטי שטרות שאין גופן ממון והא שם מוכר גוף החוב וע"כ דגם זה נקרא אין גופו ממון כנ"ל. ויש לדחות. וכן בהא דב"ק פרק הגוזל השף מטבע של חבירו כו' מה חסרתיך ע"ש:

ואפשר לישב דלכאורה קשה למה בעינן במטבע ב' כסף הא כתבו תוס' פרק הזהב דפליגי אי מטבע נעשה חליפין והקשו הא ר"נ סבר דכלי בעינן בחליפין ותירצו דמטבע חשיב כלי שראוי לתלותו בצואר בתו. או בשביל שיוצא בהוצאה ע"ש. וא"כ הא קי"ל יצאו כלים למה שהן ולא בעינן ב' כסף וא"כ כיון דמטבע חשיב כלי כנ"ל למה לא יתחייב גם בב' פרוטות ולמה צריך ב' מעין כנ"ל. אמנם י"ל דהא תוס' כתבו הטעם דכלים למה שהן משום דכל כלי דבר חשוב הוא שצריך לפעמים למלאכה גדולה ע"ש. וא"כ לטעם שכתבו תוס' שם דלכך חשיב מטבע כלי בשביל שיוצא בהוצאה וא"כ בשלמא לענין חליפין א"ש דהוי כלי אבל לענין חשיבות דשבועה ניהו דהוי כלי משום שחריף להוציאן מ"מ אין החשיבות מצד כלי שוה יותר ומה שיוציא בהוצאה והיינו כמו ששוה דא"א להוציאו ביותר ולא שייך טעם התוס' בכלי גמור כמו מחט דזה שפיר לפעמים נצרך למלאכה גדולה וחשיב יותר משויו משא"כ כלי דמטבע עכ"פ אין חשיבות דכלי עליו על יותר משויו ולטעם אחר ג"כ י"ל כנ"ל. ולכך שפיר בעי ב' מעות אף במטבע כנ"ל:

וא"כ מיושב מ"ש דהוי שטרות מה ששוה מצד הטיבוע יותר מגוף הכסף. ולהנ"ל א"ש דלענין אותו השיוי ששוה בתורת מטבע שוב ע"ז חייב מטעם כלי דלא צריך כלל ב' כסף דלענין זה הוי כלי דיוצא בהוצאה כמו ששוה עם הטיבוע וא"כ אף שגוף הכסף הוא פחות מב' מעין מ"מ חייב שבועה דנגד זה הוי כלי על כל השתי כסף וכמו מחטין על הרבה כמו כן מטבע על מה ששוה עם הצורה ושפיר חייב שבועה כנ"ל וא"ש:

ובזה מיושב תמיהת תוס' ורש"י ז"ל כיון דצריך קרא מה כלים שנים כו' דבעי ב' כסף א"כ מנא ליה דיצאו כלים למה שהן הא איצטרך כלים כנ"ל. ולמ"ש מיושב דאי לא נימא כלים למה שהן רק דגם כלים בעי ב' כסף שוב לא מצינן למימר כלל ההיקש מה כלים ב' אף כסף ב' דהיינו מטבע ב' מעין דהא חסרה לה טענה דהוי שטרות מחמת הטיבוע דלא שייך תירוץ הנ"ל כיון שגם כלים צריך ב"כ ולעולם לא דמי מטבע לכלים דכלים שוים מצד עצמם ומטבע ב' אינו שוה רק מחמת הצורה והוי שטרות כנ"ל. וע"כ דיצאו כלים למה שהן ושפיר אמרינן מה כלים ב' אף כסף ומיושב כנ"ל:

ובזה יש לישב הגירסא מה כלים ב' אף כסף ב' ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ומחק רש"י דהא כלים לא בעי דבר חשוב ובתוס' ישבו דעכ"פ פרוטה בעי ע"ש. ולהגאונים א"א פי' תוס' דלא צריך פרוטה באמת. ולמ"ש י"ל להיפוך דיליף מה כלים ב' אף כסף ב' מעות מטבעות ושוב ילפינן מה כסף דבר חשוב היינו דע"כ אין מצד השיוי ממש דהוי שטרות כנ"ל וע"כ רק מצד חשיבות שיש עליו חשיבות ב' מעין מתורת כלי כנ"ל אף כלי דבר חשוב שכיון שיש עליו חשיבות כלי שראוי למלאכה גדולה שפיר חייב אף שאינו שוה ב' כסף וכמו שחייב ב' כסף מעות מטבע דג"כ אין גופו ממון ב' כסף רק מצד דבר חשוב ומזה עצמו דייק דיצאו כלים למה שהן כנ"ל:

ומיושב ג"כ ש"ס דקדושין י"א ע"ב אהא דכסף צורי והרי טענה כו' ומשני דומיא דכלים מה כלים ב' כו' מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ותמוה מאוד ע"ש שנדחקו הרבה רש"י ותוס'. גם תמוה לפירש"י ז"ל למה מסיים כלל הא דמה כסף דבר חשוב שאינו ענין כלל לשם ע"ש. ולמ"ש י"ל בפשיטות דפריך והרי טענה כיון דכסף היינו מטבע צורי כו' וא"כ חסר אותו המקצת שמחמת טיבוע דזה שטרות ואיך תני במשנה הטענה ב' כסף דע"כ איירי בשוה לא במטבע דאי דוקא הוי ט"ח והל"ב דפטור ובשוה לא בעי ב' כסף דבלא הפחת שמחמת הצורה ע"כ חייבה תורה שבועה כיון דקרא במטבע איירי אף פרוטה פחות מב' כסף וממילא בדבר השוה בעצמו כסף סגי בפחות פרוטה כנ"ל ומשני דומיא דכלים כו' אף כלים דבר חשוב והיינו כנ"ל דרק מצד החשיבות חייב דיצאו כלים למה שהן ולכך במטבע ב' כסף אף דחסר מהני מצד החשיבות דהוי כלים על ב' כסף ולכך שפיר בשוה מחמת עצמו שאינו מטבע בעי ב' כסף שלמים כיון דלאו כלי הוא ומיושב הכל אליבא דאמת דכלים למה שהן והוצרך להביא הא דמה כסף דבר חשוב דזה עיקר התירוץ כנ"ל. גם מיושב מה דמייתי והתנן הטענה ב' כסף והודאה ש"פ מה לו להביא הא דהודאה הקושיא הוא רק מטענה כמ"ש רש"י ז"ל. ולמ"ש מיושב דהיה אפשר לומר דגם המשנה איירי במטבע ב' כסף ובדבר השוה מצד עצמו באמת סגי בפחות ומייתי כיון דאמר ההודאה בשוה פרוטה ע"כ דהטענה בשוה דאל"ה הוי ט"ח והל"ב כנ"ל וא"ש:

ובפשיטות י"ל שם בקדושין לגרסת רבותיו של רש"י מה כלים כו' דקושית הש"ס הי' והרי טענה דכתיב כסף כו' וא"כ אי היינו כסף צורי מטבע כמ"ש רש"י ז"ל וע"כ כיון דכתיב כי הוא זה ואי אפשר לומר דמודה שוה דהא הוי ט"ח והל"ב כיון שטענו מטבע ומטבע פחותה ממעה לא הי' וא"כ ע"כ מודה לו מעה וא"כ ע"כ כסף היינו שטענה ב' מעה כסף ומודה לו באחת ולמה תנן הודאה בשוה פרוטה דבשלמא אי כסף היינו שוה אפשר לומר דסגי הודאה ש"פ אבל כיון דהיינו כסף צורי מטבע ע"כ בעי הודאה מעה בקרא ולמה סגי בש"פ וגם מוכר דסגי כפירת מעה ופריך שפיר ומשני דומיא דכלים כו' היינו דאף דבכל מקום כסף צורי מ"מ כאן גלי קרא דאין הפירוש כסף מטבע רק דומיא דכלים מה כלים ב' אף כסף ב' היינו שוה ב' כסף כמו כלים דדבר חשוב כמו כן כסף היינו רק שיהיה דבר חשוב ואף שוה ב' מעין הוי דבר חשוב אך כיון דהפי' שוה שוב לא ידעינן דב' דוקא רק מהיקישא דמה כלים ב' ושפיר סגי ההודאה בש"פ דאין הפי' כסף מטבע דוקא רק שיהי' דומיא דכלים כנ"ל:

עוד יש ליישב דבאמת יש שם כמה תמיהות בין לפי' רבותיו כמו שדחה רש"י ז"ל ובין לפירש"י כמ"ש תוס' דהך לימוד הוא לשמואל והוא סבר כלים למה שהן. ועוד דע"כ מטבע פחותה הי' דינר דאי לאו הכי למה אוקמי אדינר ע"ש. גם קושית הש"ס הרי טענה דחוק לרש"י ז"ל וגם הא דמייתי כלל הא דמה כסף דבר חשוב דלא כהלכתא דקי"ל למה שהן והוא מיותר שם לגמרי וגם הוא היפוך מכאן ע"ש:

ויש ליישב בפשיטות למה שכתבו תוספ' פרק הזהב הנ"ל דמטבע חשיב כלי שראוי לתלותו ע"ש ולא נימא כמ"ש לעיל. וא"כ פריך שפיר הרי טענה כו' דכתיב כסף והיינו דינר כיון דסתם הוי מטבע פחותה דינר ומשני דומיא דכלים היינו דאף דכל מקום הפי' כסף מטבע כאן אי אפשר דהא מטבע הוי כלי וא"כ בשלמא אי לא ה"א מה כלים ב' היו יכולין לומר דכסף היינו מטבע שהוא כלי ג"כ סגי בחד אבל כלים לחודיה שאינו מטבע בעי ב' אבל כיון דכסף דומיא דכלים מה כלים ב' אף כסף ב' שוב אי אפשר לומר דכסף מטבע ובעי ב' דינרין דא"כ ע"כ אף שמטבע הוי כלי מ"מ הצריכה תורה ב' דינרין ממילא ע"כ מה כסף דבר חשוב היינו ב' דינרין אף כלים ע"כ בעי דבר חשוב שיהי' ב' דינרין דלא עדיף ממטבע שהוא ג"כ כלי וא"כ למה כ' כלל כלים כיון דצריך ב' דינרין כמו כסף דמזה דייקינן באמת דיצאו כלים למה שהן ואי נימא כסף מטבע אי אפשר כלל לומר כן ולמה ליה כלים וע"כ מוכח דכסף היינו ממון ולא מטבע ולא פירש כמה ולא קים להו לרבנן כו' להשביע בציר מב' מעין כמ"ש רש"י ז"ל ושוב יצאו כלים למה שהן דכסף ממון דלאו כלי צריך ב' מעין מה שאין כן כלים והוא שפיר כמסקנא דילן ומיושב הכל שם. גם מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מטוען שכ' ולפי שהוא מדבריהם עשו אותה ב' מעין כו' ותמה הה"מ דבש"ס פריך לה ומשני שנוי' אחריני עיין שם. ולמ"ש מיושב דלמאי דמשני היינו שהוא ע"כ אינו מטבע וממילא תלתה התורה בשיעור החכמים כמ"ש רש"י ז"ל בקושית הש"ס שם וכתב שפיר למסקנא הטעם לפי שהוא מדבריהם ולא קים להו לאשבועי בציר מהכי כנ"ל וא"ש:

אמנם באמת אי אפשר לומר כן לדידן דהא קי"ל גם במטבע בעי ב' כסף וא"כ ע"כ דלאו כלי הוא לענין זה דהא כלים למה שהן וע"כ דמטבע לא כלי חשיב לענין זה. אך י"ל בפשיטות דבשלמא אי כסף לא הוי מטבע רק ממון וע"כ כמ"ש רש"י דכיון דלא פירש כמה הכוונה שיעור ממון שיש חשיבות עליו להשביע ממילא שייך לומר יצאו כלים למה שהן דכמה ששוה מ"מ יש עליו חשיבות כלי להשביע ושוה לכסף דג"כ א"צ רק שיהי' חשיבות להשביע וראו חכמים דבציר מב' מעין אין חשיבות לענין שבועה והתורה תלתה רק בזה. אבל אי נימא דכסף היינו מטבע דינר או שקל כמ"ש רמב"ם ז"ל לא שייך כלל לומר יצאו כלים למה שהן דיש עליהם חשיבות דאטו בכל כלים יש עליו חשיבות דינר או שקל דוקא ולא דמי כלל לכסף ואם כן משני שפיר דומיא דכלים כו' ומה כלים דבר חשוב אף כסף היינו דע"כ אין הכוונה מטבע דאם כן איך סגי כלים ב' סתם הא לא הוי דומיא דכסף וע"כ ילפינן דמה כלים דבר חשוב היינו למה שהן דעכ"פ יש חשיבות עלי' כסף ג"כ דבר חשוב להשביע ולא פירש כמה וראו חכמים כנ"ל וצריך ב' מעין והוא ממש כגירסת רבותיו של רש"י מה כלים כו' ולמסקנא דיצאו כלים כו' וכתב רמב"ם ז"ל שפיר שהוא מדבריהם כנ"ל. וכאן אמר הש"ס שפיר להיפוך מה כסף דבר חשוב היינו כיון שלא פירש התורה כמה הכונה רק דבר חשוב להשביע אף כלים דבר חשוב היינו למה שהן והוא ג"כ כמו התם רק זה למסקנא דהתם דכסף לאו מטבע ילפינן שפיר כנ"ל:

ומיושב ג"כ קושית רש"י ז"ל כאן איך יליף יצאו כלים הא אי לא כתב כלים לא הוי ידעינן ב' כסף ופי' רש"י דהוי לי' למכתב כספים ותמהו תוס' דה"א פרוטות. ולהנ"ל מיושב דגם אי הוי כתב כסף לחוד ג"כ הוי ידעינן דע"כ אין הפי' כסף שוה פרוטה כבכל דוכתי דהא כתיב כי הוא זה ובציר מפרוטה לאו הודאה וע"כ הטענה יותר מפרוטה. וגם אין הפ' כסף מטבע דכיון דהוי רק חד מטבע איך משכחת הודאה הא הוי טענו חטים והודה לו בשעורים. וע"כ היו אמרינן הפי' ממון ולא פי' כמה רק כמו שחשיב להשביע אצל חכמים וג"כ הוי ידעינן ב' כסף ממש כמו עכשיו דג"כ לא ידעינן רק כנ"ל. ולמה לי' כלים וע"כ יצאו כלים למה שהן וכנ"ל דמה כסף דבר חשוב כו' וא"ש:

וגם אתי שפיר דאמר רב כסף לכפירה הוא דאתי ותמוה דלא הוי ידעינן כלל בלא כסף. ולהנ"ל אתי שפיר כיון דגם עכשיו לא ידעינן רק שיהי' חשוב להשביע וזה הוי ידעינן בלא זה מכלים וע"כ דהכפירה צריך דבר חשוב ושמואל אמר דאי לא כתב כסף לא הוי ידעינן כלל דצריך דבר חשוב להשביע רק עכשיו כנ"ל:

עוד יש לפרש הש"ס שם כגירסת רבותיו וכפי' תוס' דמעה מטבע הפחותה כפשוטה ופריך למאי דאמר כאן מתניתין כוותיה דרב מדתני הודאה ואלו כפירה פרוטה לא תני וקראי כוותיה דשמואל דהא כתיב כסף דהיינו שנים ועלה קאי כי הוא זה וחסרה טענה. והיינו דפריך התם והרי טענה דכתיב כסף דמפרשינן ב' ותנן הטענה כו' כרב דהכפירה ב"כ והא מקרא מוכח דלא צריך כפירה ב"כ כיון דכסף מטבע וטוענו ב"כ חסרה לה טענה דבשלמא אי כסף ממון לא פי' כמה י"ל דצריך ב' כסף ופרוטה מה שאין כן אי מטבע כנ"ל. ומשני דומיא דכלים מה כלים ב' כו' ומה כלים חשוב כמו שכתבו תוס' דלרב הוי ידעינן הכל מכלים כו' וא"כ למה ליה כסף וממילא ע"כ כסף לכפירה הוא דאתי והוא ממש כשנויא דרב הכ' כנ"ל:

בתוס' הקשו על רש"י אי הוי כ' כספים ה"א ב' פרוטות עיין שם. וי"ל כיון דכספים היינו ב' א"כ הוי כסף קצוב דמסיק בקדושין דלמסקנא כסף קצוב הוי כסף צורי ושפיר ידעינן דהוי ב' מעין כנ"ל. וצ"ל דסברי תוס' דדוקא היכא שקצוב מצומצם כמו ל' שקלים וכהאי גוונא משא"כ בזה דאין לו קצבה למעלה רק שאינו פחות מב' וזה לא מיקרי כסף קצוב. דכמו עכשיו דילפינן מה כלים שנים אף כסף שנים ואע"פ כן לא מיקרי כסף קצוב אע"ג דהוי כאלו כתוב ב' כסף דהא צריך למילף מה כלים דבר חשוב כנ"ל. ומ"מ לרש"י ז"ל י"ל כנ"ל:

או י"ל דהא כיון דלא הי' אז פרוטה רק דמ"מ כסף השוה פרוטה חשיב כסף היינו ממון אבל איך שייך על שוה ב' פרוטות כספים הא עדיין אינו מטבע הפחותה ואין כאן ב' דברים שיהי' כספים רק משקל שעורה כסף וע"כ הוי ידעינן דכספים הם ב' מטבעות הפחותים דהיינו ב' מעין כנ"ל:

או י"ל דהוי ידעינן דאי ב' פרוטות למה ליה כלל כספים לכתוב כי יתן לשמור כו' דבלא זה ע"כ בעי טענה ב' פרוטות שיהי' הודאה שוה פרוטה וכפירה שוה פרוטה דבציר לאו ממון הוא וע"כ יותר מב' פרוטות וממילא היינו מטבע הפחותה שהוא ב' מעין כיון דאפקי' מפרוטה כמבואר בש"ס פרק קמא דקדושין לב"ש דכיון דאפיק מפרוטה שוב הכונה מטבע הפחותה עיין שם ושפיר כיון דכתב כספים הוי ידעינן ב' מעין כנ"ל:

שם ושמואל אמר טענה עצמה ב' כסף כו'. וקשה דאינו מובן כלל הטעם דבשלמא לרב אתי שפיר דאף דבכל מקום הוי פרוטה ממון מ"מ לענין להשביע עליו צריך ממון חשוב שיהי' ב' כסף אבל לשמואל כיון דאכפירת פרוטה משביעין ולא צריך חשוב יותר להשביע עליו וגם הודאת פרוטה חשוב להשביע אם כן למה צריך טענה ב' כסף ולא סגי טענו ב' פרוטות שיהי' הכפירה פרוטה והודאה פרוטה. ונראה הטעם דהא קי"ל אין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה ואם הוזקקו גומרין אף על פחות משוה פרוטה ע"ש. וא"כ כיון שאין דין ב"ד שישבו לדין על פחות מש"פ אף במקום שחב לשלם: והא ודאי דגם כשיש לו ביד חבירו שטר וכהאי גוונא על כמה פרוטות. ואינו שוה למכור רק פחות מפרוטה מחמת הספק אם יגבה ודאי דאין דינו רק פחות משוה פרוטה כיון שאינו שוה יותר ואין ב"ד נזקקין. וא"כ לענין החיוב שבועה שאמרה תורה ונקרב אל אלקים כו' שעדיין אין כאן דבר ברור אם זה חייב לו אם לא ואין כאן רק הטלת הבירור אם חייב א"כ אף שזה תובעו פרוטה לא מצינו למילף כלל מבכל דוכתי שפרוטה חשיב ממון ונזקקין שיהי' נזקקין גם לשבועה דבשלמא להוציא ודאי ממון שפיר הוי שוה פרוטה ממון מה שאין כן החיוב שבועה שעל פרוטה ודאי שאינו שוה פרוטה וא"כ נגד הב"ד שהוא ספק אם חייב לו או לא דאין נזקקין על שוה פרוטה שאותו הספק אינו שוה פרוטה ולענין להשביע צריך שיהי' עליהם דין ב"ד כנ"ל ולא הוי ידעינן כלל מסברא על כמה שיהי' דין ב"ד להשביע. וע"ז גלי קרא דשתי כסף מיקרי הספק ג"כ ממון שיהי' הב"ד נזקקין לברר ע"י שבועה כנ"ל. וכאן הב' כסף לענין להשביע הוא כמו בכל מקום פרוטה בודאי ממון. ולכך סבר רב דכפירה בעי ב' כסף היינו להשביע עליו ושמואל סבר כיון דטענה ב' כסף שהוא חשוב לענין הספק ממון להשביע ונזקקין הב"ד שוב אף שהכפירה פרוטה משביעינן דהוי כהוזקקו לשוה פרוטה דגומרין גם על פחות משוה פרוטה ולכך צריך רק הטענה שיהי' חשוב כמו פרוטה בכל מקום ושוב אפילו לא כפר כו' חייב ומיושב כנ"ל. ובזה נתיישב לי פי' המשנה שבועות הדיינים הטענה ב' כסף שתמהו הראשונים ז"ל מה לו להזכיר בזה שבועות הדיינים על מודה מקצת יותר משאר שבועות ולמ"ש אתי שפיר דמטעם זה צריך ב' כסף שיהי' עליהם דין ב"ד לענין להזקק להשביע דאל"ה הי' סגי פרוטה כנ"ל:

ובזה מיושב מה דאמר לקמן ל"ש אלא בטענת מלוה כו' אבל בעד אחד כו' אפילו פרוטה כו' דכתיב לא יקום עד אחד ותניא כל שב' מחייבין ממון כו'. ותמהו תוס' למה לענין שטרות וקרקעות ילפינן מהדדי ולענין טענה ב' כסף למה לא ניליף עיין שם. עוד יש להקשות מה מייתי הש"ס מהא דכל מקום כו' הא בירושלמי פריך מקרקע ושו"ע כו' ומשני שניא הא שאין נשבעין עליהן כו' ופי' הר"ן ז"ל דהיינו על מה שנשבעין על זה כל מקום שב' כו' וא"כ כיון דמיעטה התורה שכשהטענה פחות מב' כסף אין נשבעין שוב אין בכלל כל מקום כו' כמו קרקעות. וצריך לחלק בדוחק בין מין המחייב שבועה כמ"ש תוס'. ולמ"ש מיושב דהא כתבו תוס' בכמה דוכתי דאף מיגו לא מהני נגד עד אחד דכל זמן שאינו נשבע נגדו הוי כשנים דילפינן לכל עון כו' אבל לשבועה הוא כשנים עיין שם. וא"כ מיושב הטעם שפיר דשבועת עד אחד לא בעי שתי כסף כיון דהטעם דבעי ב' כסף ולא סגי בפרוטה כבכל מקום דהוי ממון משום דהא לא ידעינן אם חייב והספק אינו שוה פרוטה אבל בעד אחד דכל זמן שלא נשבע הוי כשנים א"כ שפיר ב"ד נזקקין אף על פרוטה להוציא ממון כמו בכל מקום ב' עדים על פרוטה ושפיר גם משביעין דהא נזקקו על שוה פרוטה וגומרין אף על פחות משוה פרוטה דכל זמן שלא נשבע הוי ממון כבכל מקום ושפיר בעד א' נשבעין על שוה פרוטה ואינו חלוק כלל משבועת מודה מקצת דכאן הפרוטה כמו שם ב' כסף. ומדויק דיליף מלכל עון כו' אבל לשבועה הוי כשנים וכל מקום שב' מחייבין ממון כו' הוי א' כב' לשבועה ושפיר נשבעין על שוה פרוטה מה שאין כן קרקעות ושטרות דמיעט רחמנא במודה מקצת אף שהוא גם בעד אחד ממעטינן דאין טעם לחלק כנ"ל:

ומיושב ג"כ קושית תוס' הנ"ל דאיך נדע כסף דילמא פרוטות כמו בקדושין ושדה כו' ולמ"ש אתי שפיר דבכל מקום אמר שפיר כסף פרוטה דזה הוי ממון לכל הדברים אבל לא מצינו שממון מסופק כנ"ל יהי ממון בפרוטה רק דכתב קרא כסף אבל עכ"פ אי אפשר ללמוד רק מטבע פחותה דהיינו מעין דא"י ללמוד מכל דוכתי כנ"ל:

שם מתני' כוותי' דרב כו' הודאה פרוטה ואלו כפירה בפרוטה לא קתני כו' ה' פרוטות הן כו'. וקשה אמאי לא פריך מינה אשמואל כדפריך אח"כ מכמה דיוקי דמתניתין. ונראה דלכאורה קשה מה פריך הא קי"ל דיצאו כלים למה שהן ופסקו הגאונים ז"ל דאף פחות משוה פרוטה נשבעין בכלים. והנה קי"ל דהילך פטור ופקדון הוי הילך. וא"כ גבי הודאה לא משכחת לה כלל הודאת כלים לחייב שבועה דהא הילך הוא ורק בנאבדו בפשיעה כדאמר בש"ס ריש בבא מציעא וא"כ שוב לאו כלים הוא דאינו רק חיוב תשלומין ממון. ובהלוהו כלים שיחזיר לו כלים זה לא מיקרי רק חליפין כמו שכתב רא"ש ז"ל פרק איזהו נשך ולא קנה כלל הכלים אחרים שלא הי' לו אז ואם הי' לו והקנה אותם קנין המועיל הוי הילך. וכן בנתחייב לתת לו כלים כתב הרא"ש ז"ל בע"ז גבי אתנן דלא קנה גוף הדבר רק שויו ע"ש. וא"כ לדידן דהילך פטור לא משכחת בהודאת כלים שיהי' סגי בפחות מפרוטה רק נפקא מינה לענין הכפירה דעל כפירת כלים סגי אף פחות מפרוטה שתובעו כלים פקדון והוא כופר דבזה שפיר כופר כלים בעין וכמו ב' כסף ולזה יצאו כלים למה שהן כו'. וא"כ מה פריך הא שפיר תני הודאה בשוה פרוטה דלא משכחת כלל בפחות בהודאה לחייב שבועה דכלים הילך הוא כנ"ל. אבל כפירה בפרוטה לא קתני דהא בכלים יצאו למה שהן ואף פחות מפרוטה יהי' כפירה לחייב שבועה ואיך מצי למיתני בהא דחמש פרוטות כו'. ולכך י"ל דרבא לא דייק רק אליבא דרב דלא סבר כלל יצאו כלים למה שהן כמו שכתבו תוס' ושפיר אליביה דייקי מתניתין כוותיה מדלא תני כפירה בפרוטה ומוכח דכפירה ב' כסף בעי. אבל אשמואל לא קשה כלל כיון דסבר יצאו כלים למה שהן אתי שפיר דלא תני רק הודאה בשוה פרוטה כנ"ל ולא פריך כלל אשמואל כנ"ל:

עוד י"ל למאי דפריך בבא מציעא צ"ח לרמי בר חמא דאמר ד' שומרין צריכין כפירה כו' ופירש"י ז"ל דמדלא אמר הודאה לחוד ש"מ דאין הודאה לחוד מחייבת שבועה רק עם הכפירה וא"י לאו כפירה הוא ולא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם דכיון דליכא כפירה אין כאן חיוב שבועה וצריך שיאמר פרוטה להד"ם וש"פ יודה והשאר א"י. ולדידן ההודאה לחוד מחייבת שבועה ולכך אף שאומר על השאר א"י אף דלאו כפירה הוא מ"מ יש חיוב שבועה מחמת הודאה ושוב הוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם עיין שם. וא"כ לא קשה כאן במשנה דתני הטענה ב' כסף והודאה בפרוטה ולא תני כפירה בפרוטה כו' דהא קמ"ל דאין צריך כפירה כלל לחיוב השבועה ורק ההודאה מחייבת ואף שאומר על השאר א"י דלא הוי כפירה אעפ"כ יש עליו חיוב שבועה וכיון שאינו יכול לישבע משלם כנ"ל. ואי הוי תני כפירה ה"א כמו לרמי בר חמא דבעי כפירה ג"כ שיאמר להד"מ כנ"ל אך הא רב ושמואל סברי דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולא שייך כנ"ל דאין נפקא מינה דאי ליכא כפירה באמת פטור. אמנם למ"ש הר"ן ז"ל פרק כל הנשבעין דמיעט רחמנא דלא שייך ביה דין מתוך כו' ממילא הדין הוא ביורש אומר נ' ידענא ונ' לא ידענא בתובעו הלה ברי אביך הודה בפניך חייב לישבע שאינו יודע על הנ' דהוי לי' מודה מקצת ע"ש. ובח"מ סימן ל ע"ה וממילא לרב ושמואל דלא ס"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם גם בכל נ' ידענא ונ' לא ידענא לגביה דידיה ג"כ הדין כמו שכתב הר"ן גבי יורש וצריך לישבע שאינו יודע על המקצת. וזה הדין אי לא צריך כפירה רק הודאה לחוד מחייבתו שבועה וממילא אף שא"י לאו כפירה מ"מ צריך לישבע מה שאין כן אי צריך כפירה אינו צריך לישבע שא"י ג"כ כדברי רש"י ז"ל וא"כ גם לשמואל לא קשה ממתניתין דתני הודאה לחוד דקמ"ל דהודאה היא המחייבת שבועה כנ"ל:

וי"ל דרבא לא דייק רק לברייתא דרמי בר חמא דצריך באמת כפירה במקצת והודאה במקצת וא"כ בנ' א"י פטור משבועה עד שיכפור פרוטה ג"כ מלבד א"י וממילא פריך שפיר דדייק כרב דהא צריך באמת כפירה כמו הודאה. אבל לשמואל לא קשה דסבר שפיר דלא בעי כפירה במקצת וההודאה מחייבת כנ"ל:

אמנם נראה דליתא דגם לדידן בעי כפירה רק דדייק התם כמו דלמאן דאמר דש' צריכין כפירה סבר דנאנסה לאו כפירה הוא אף דהא טוען טענה הפוטרתו מ"מ לא הוי כפירה רק להד"ם ולכך גם א"י לא חשיב כפירה אבל למאן דסבר ארבעה שומרין אין צריכין כפירה לאו דסבר דלא בעינן כפירה רק דסבר דנאנסה חשיב כפירה כיון שפטור בטענה זו וממילא גם א"י חשיב כפירה כיון שפטור ע"פ הדין וממילא הוי לי' למתני כפירה ג"כ וא"י הוי כפירה כנ"ל. אך ברש"י ז"ל שם בבא מציעא צ"ח לא משמע קצת כן רק דהטעם דלא צריך כפירה לחיוב השבועה ע"ש. ויש לדחות:

שם ולאו ממילא ש"מ דקא חסרה לה טענה כו'. לכאורה יש להקשות דהא עיקר קרא איירי בפקדון מודה במקצת ובש"ס ריש בבא מציעא פריך הא הוי הילך ומשני בתבעו ב' והוא אומר חדא בפשיעה וחדא נאנסה והתובע אומר ששניהם בפשיעה ולאו הילך הוא דמודה רק חיוב תשלומין עיין שם. והנה הא ודאי אם תבעו שתי כסף והלה מודה לו פרוטה אני חייב רק בעד הפרוטה קניתי אצלך חפץ שלא נתתו לי עדיין ומגיע לי החפץ והתובע אומר לא קנית כלל ורק ב' כסף אתה חייב לי ודאי דהוי כפירה שתי כסף ולא חסרה לה טענה כלל דהא בעד הפרוטה שמודה תובע החפץ והא יש לי בידך כנגדו הוי כפירה. רק דבכהאי גוונא שוב ליכא חיוב שבועה דאין כאן הודאה. אמנם אם הי' החפץ ביד אחר וזה מודה פרוטה בעד חפץ זה שביד אחר שקניתיו ממך והוא שלי וזה תובעו ב' כסף ולא מכרתי לך זה החפץ ושלי הוא. שפיר הוי הודאה וכפירה ב' כסף דלא חסר כלל מהכפירה דהא בעד הפרוטה קנה החפץ לדבריו והודאה הוי דהא מ"מ חייב לשלם לו הפרוטה. אך י"ל כיון שהחפץ מוקמינן בחזקת מריה קמא וכאלו הי' ביד התובע שוב לא חשיב הודאה דהא הוי כיש לי בידך כנגדו כנ"ל:

והנה אמרינן בש"ס פרק המפקיד דשומר חנם שאמר פשעתי מקני ליה כפילא כיון שהי' אפשר לו לטעון נאנסה וכהאי גוונא ולישבע שקר ואמר התם דלכך קני הכפל דהוי בכל שומר כאומר לו בשעת פקדון לכשתגנב ותרצה ותשלמני יהי' החפץ קנויה לך או מעכשיו או סמוך לגניבה כו' עיין שם. וגם מיבעיא ליה התם בש"ס שילם מחצה מהו אי קני מחצית הכפל או לא דכיון דאינו משלם כל החפץ מה שהפקיד אצלו ואטרחיה שוב אינו מקנה לו כלל אף על מה שמודה כו' ע"ש וסלקא בתיקו. וא"כ כאן בקרא דכי יתן כסף או כלים דתובע ממנו שתי מטבעות או כלים שהפקיד בידו ותובעו שנגנבו שניהם בפשיעה וזה מודה לו פרוטה שנגנב בפשיעה והשאר להד"ם כדמוקי בש"ס דלא ליהוי הילך וא"כ כפי מה שמודה שלא נתן לו אלא פרוטה בפקדון וכיון שמודה שנגנב בפשיעה קנה אותו הדבר למפרע סמוך לגניבה או משעת פקדון משום לכשתגנב ותרצה כו' דהא מודה על כל הפקדון לפי טענתו שלא הפקיד אלא פרוטה וממילא קני הכפל כשימצא גנב ולפי טענת התובע שהפקיד בידו ב' כסף ואם כן אף שמודה זה בפרוטה הוי רק שילם מחצה ולא קני כלל הכפל אף על אותו פרוטה כיון שאינו משלם הכל כנ"ל ולא קנה כלל החפץ. וא"כ ממילא לא חסרה לה טענה כלל דהא בעד הודאתו שמודה הפרוטה אומר שקנה החפץ לכפילא דזה הוי קנין דבר השוה ממון כדאמר בגיטין פרק השולח במוכר עבדו לקנס דהוי קנין גמור ואם כן היכא שספק הזה שוה פרוטה לא חסרה לה טענה כלל דלטענת התובע הכפל שלו על הכל ובכפירתו כופר גם את זה והודאתו פרוטה שפיר יש כאן דמ"מ חייב לו הפרוטה כיון שמודה שנגנב בפשיעה ולא שייך כאן יש לי בידך כנגדו כנ"ל דאין לו כלל בידו כיון שנגנב כנ"ל וכיון דע"כ קראי איירי כנ"ל עכ"פ לא קשה הא דחסרה לה טענה כנ"ל:

אך י"ל לרב דסבר גבי שדה לכשאקחנה קנויה לך דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ גבי כפל לא הקנה לו כלל גוף החפץ רק הכפל דהטעם דמקנה גוף החפץ סמוך לגניבה הוא משום שאי אפשר להקנות הכפל בענין אחר אבל אי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו' אינו מקנה לו רק הכפל וא"כ הוי כתובע ב' כסף וגם החיוב כפל שאצל הגנב הוא שלו כיון שלא שילם זה רק מחצה והנפקד מודה בפרוטה וחיוב הכפל שלו א"כ נגד פרוטה זו דחיוב הכפל זה הוי כפירת שטרות והוי כתובע ב' כסף ממון ופרוטה שטרות והלה כופר הפרוטה שטרות וגם מודה פרוטה ממון ועדיין חסרה לה טענה ממה שגופו ממון דחיוב הכפל הוי חוב כנ"ל ואין נשבעין כו'. וא"כ י"ל דרק לרב מקשה אבל לדידן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והקנה גוף החפץ לא קשה כנ"ל דחסרה לה טענה ופסקינן שפיר כרב אף דקרא מסייע לשמואל דלדין לא מסייע כלל. אך באמת הא אמר ריש המפקיד דאף לר"מ דאדם מקנה כו' מודה בכפל דלא עבידי דאתי ע"ש. אך למ"ש תוס' שם דאי מוכר עבדו לקנס הוי כדקל לפירותיו וקני עיין שם י"ל כנ"ל. ויש להסתפק קצת אי כה"ג מיקרי גופו ממון בעבד לקנס. כיון שהוא דבר השוה ממון למכור לזה או דהא גם שטר שוה למכור ואעפ"כ אינו רק גורם לממון. ויש לחלק. גם י"ל דלא חשיב כלל כפירה דכשימצא הגנב על הפרוטה יהי' הדין שהכפל של המפקיד מספק כיון שהוא טוען שלא הקנה לו דשילם רק מחצה כיון דהספק על גוף הפקדון אם הקנה לו מוקמינן ליה בחזקת מ"ק כמו לקוח בדבר העשוי להשאיל דלא מהימן וכיון שיהי' שלו א"כ אינו כפירה כלל. אך יש לדחות כיון דלא ידעינן כלל אם הפקיד אצלו יותר וזה הפרוטה שמודה יודעין ששילם נראה דאין המפקיד נאמן לומר הפקדתי בידך ואתה כופר והוי שילם מחצה דאין ספק מוציא מידי ודאי כה"ג:

גם י"ל למ"ש הרא"ש ז"ל פרק המפקיד דבשומר חנם שאמר פשעתי דמקני ליה כפילא הוא רק אחר שנשבע שאינו ברשותו דבלא השבועה אינו מקנה לו אף שמשלם שמא לא נגנב כלל עיין שם. וא"כ למ"ש הר"ן ז"ל לקמן דהיכא דצריך שבועה הוי רק גורם לממון משום מי יימר דמשתבע ולא הוי הודאה וכפירה לענין מודה מקצת עיין שם סוף פרקין. וא"כ הכא כנ"ל שיהי' כפירת שתי כסף מחמת שקונה הכפל לפי טענתו וזה אינו קונה עד שישבע שאינו ברשותו וא"כ בשעת כפירה הי' רק גורם לממון משום מי יימר דמשתבע ועדיין אין כאן כפירה ב' כסף רק גורם לממון כנ"ל וממילא אף אחר שנשבע פטור דבשעה שיצאה הודאה מפיו הי' פטור לא נתחייב אח"כ דבשעת ההודאה לא הי' כפירה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם במשנה דמלוה על המשכון עיין שם. ויש לדחות דלרוב הפוסקים השבועה שאינו ברשותו אחר שמשלם אינו אלא מדרבנן וא"כ בקרא י"ל כנ"ל. ועוד דכסף כשמשלם הוי מינו מצוי דלא שייך עיניו נתן בה וא"צ כלל לישבע שאינו ברשותו כנ"ל. גם י"ל כיון דקודם שהודה לא הי' שייך כלל החילוק מתביעת הכפל רק אחר שהודה בפרוטה כנ"ל ושוב פטור דקדמה הודאה לתביעה לענין שיהי' התביעה ב' כסף כנ"ל:

שם ולאו ממילא שמעית כו'. לכאורה למה לא פריך מיד מזה שהוא פשוט והאריך מקודם בהא דכי הוא זה כו'. וי"ל דהוי מצינן למימר דסבר כר"ג דטענו חטים והודה לו בשעורים חייב שבועה וכתבו תוס' דאף ר"ג מודה דפטור מדמי שעורין ומ"מ חשיב הודאם לחייב שבועה ע"ש. וא"כ לא קשה הא דחסרה לה טענה דלא חסר כלל דקרא איירי בפשיטות כסף מטבע בפקדון דהוא דוקא והלה מודה פרוטה שלא הי' מטבע בתורה פחות ממעה והוי רק שוה וטענו דוקא ומודה שוה הוי טענו חטים והודה לו בשעורים ופטור מהכל ושפיר הוי כפירה כל השתי כסף ואע"פ כן חייב שבועה לר"ג ולא חסרה טענה כנ"ל. ולכך פריך רק עכשיו דמשני מקודם ורב חד למודה מקצת כו' וחד להודאה ממין הטענה דסבר רב כרבנן דבעי ממין הטענה ואזה פריך אח"כ שפיר ולא ממילא כו' דחסרה לה טענה דא"א לומר כנ"ל דפטור אף משבועה וע"כ בגווני דהוי ממין הטענה כנ"ל:

שם כסף כי אתי לכפירה הוא דאתי דא"כ לכתוב כי יתן כלים כו'. ותמוה מאד דלא הוי ידעינן כלל ב' כסף ומה שכתבו תוס' דלרב ילפינן הכל מכלים מה כלים דבר חשוב שכל שהן אף מחט חשוב כן כסף דבר חשוב כו' עיין שם. אינו מובן דאי נימא דבר חשוב היינו מעה כסף א'. הוי חשוב כמו כלי א' מחט וילפינן מה כלים ב' דברים חשובים אף כסף ב' מעות היינו ג"כ ב' דברים חשובים. קשה הא קי"ל הודה בפרוטה וכפר בכלי א' ג"כ חייב עיין שם לקמן ובש"ע גם לדידן וע"כ דמחט א' הוי כב' כסף דלדידן בעינן כפירה ב' כסף ואעפ"כ סגי בכפירת מחט א'. וע"כ דנילף כסף מכלים מה כלים אף שמודה א' דכ' כי הוא זה וכופר במחט א' שהוא דבר חשיב חייב כמו כן בכסף בעי הכפירה ב' כסף דשתי כסף חשוב כמו מחט א'. ואם כן קשה למה ליה למימר כסף כי אתי כו' באם אינו ענין לטענה הא שפיר מוכח מגוף ההיקש דכלים דכמו כפירת מחט דבר חשוב צריך כפירת ב' כסף ג"כ ואין כאן אם אינו ענין כלל כנ"ל:

ונראה בפשיטות פי' הש"ס דלרב אי ילפינן מכלים מה כלים ב' אף כסף זה שייך רק אם הפי' כסף מטבע הפחותה דהיינו מעה דוקא רק שלא פי' רק אחת וילפינן מכלים דהכוונה שתים. אבל אם הפי' רק שוה כסף לא שייך כלל ללמוד מהיקש דכלים שהכוונה שתים דמה שתים הוא זה כיון דפירושו שוה ואינו דבר מיוחד שיהי' נקרא שנים כנ"ל. וע"כ צריך לומר דלא פירשה תורה כלל שיעור הכסף רק מסרה לחכמים כמה חשיב להשביע ולא קים להו לאשבועי בציר מב' כסף כמו שכתב רש"י ז"ל קדושין והנה אי נימא דפי' הפסוק כי יתן כסף היינו דוקא מטבע הפחות א"כ כיון דהפי' הוא שטענו דוקא ב' מטבעות כסף איך כתב כי הוא זה דהודאת פרוטה מחייבו הא לא הי' מטבע פרוטה בקרא והוא רק שוה ואין הודאה ממין הטענה כלל כדקי"ל בדוקא ושוה ע"כ מוכח שגם הטענה שוה ואין הכוונה כסף מטבע רק ממון ושוב לא שייך ללמוד מה כלים ב' כנ"ל וע"כ שמסרה התורה השיעור לחכמים וא"כ שוב למה ליה כלל למכתב כלל כסף לכתוב כי יתן כלים וידעינן כו' והשיעור כמה גם עכשיו לא ידעינן רק שנמסר לחכמים כו'. והוכיח שפיר דע"כ כסף כי אתי לכפירה הוא דאתי ואינו מפורש כלל הטענה בכתוב רק כסף היינו הכפירה ושפיר הכונה מטבע כסף הפחותה דהיינו מעה וילפינן שפיר מהיקשא מה כלים ב' אף כסף ב' כיון שהכוונה מטבע ולא קשה כנ"ל דאין הודאת פרוטה ממין הטענה ז"א כיון דכסף היינו הכפירה ב' מטבעות כסף והטענה אינו מפורש וע"כ הי' הטענה ב' כסף ושוה פרוטה וכתב שפיר כי הוא זה במודה בפרוטה ונשאר הכפירה ב"כ חייב דשפיר הוי מין הטענה. ומיושב שפיר פי' הש"ס דע"כ כסף אתי לכפירה ואז שפיר י"ל דהכונה מטבע וילפינן מה כלים ב' כנ"ל. אבל אי נימא כסף הוי הטענה וקאי עלה כי הוא זה ושוב אי אפשר לומר דהכוונה מטבע רק שוה ולא שייך ההיקש כלל וע"כ דמסר לחכמים למה ליה דכתב כסף בלא זה נדע ג"כ מה כלים וכמה השיעור יהי' נמסר לחכמים ולכך ע"כ לכפירה אתי וילפינן שפיר ההיקש מה כלים כו' ושוב קשה לכתוב כספים וע"כ יצאו כלים למה שהן כנ"ל ומיושב הכל. ושמואל אמר דאי הוי כ' רק כלים לא הי' שייך שנמסר לחכמים דאדרבה הוי ילפינן להיפך מה כלים ב' אף שאינו דבר חשוב דמ"מ נקראים כלים כמו שהן אף כל ב' אף שאינו דבר חשוב ולא הי' יודעין כלל שמסרה תורה לחכמים כמו שכתב רש"י קדושין דאדרבה הוי ילפינן להיפוך ולכך כתב כסף ולא פי' כמה ומסרה תורה לחכמים או דסבר דגם על שוה שייך ההיקש אף כסף יהי' שוה דבר חשוב וזה שתי מעין כנ"ל:

שם מי סברת שוה דוקא קתני מה שטעין לא הודה כו'. לכאורה בשלמא בפקדון אתי שפיר דתובעו גוף הדבר שיחזיר לו כסף ומודה שאין לו בידו נחושת כו' אבל בהלואה הא גוף הכסף כבר של הלוה ותבעו רק החיוב לשלם לו בעד הכסף שהלוה לו וזה מודה החיוב שבעד נחושת והוי כדמי עבד גדול וקטן דאמר בבא מציעא ק' דהוי מין הטענה דהחיוב תשלומין בהלואה הוא שוה. ונראה הטעם דגם בהלואה שיש שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים וג"כ השיעבוד הגוף הוא שישלם מה שלוה דזוזי אוזפי' וזוזי משלם וכדאמר בכמה דוכתי בע"ח דינו בזוזי והוא כמו חליפין לזמן שמקנה לו המעות שמלוהו והוא מתחייב לשלם לזמן מעות ההוא רק כשאין לו אותו המעות מחויב מכל דבר לשלם מטעם שיעבוד נכסים דערבים ביה. וא"כ כשפטרו מגוף החיוב שמוחל לו אותו החיוב של מעות שלא יצטרך לשלם לו שוב אין צריך לשלם לו כלל משאר דברים כיון דפקע שיעבוד הגוף אין כאן ערבות וכמו שכתבו תוס' בהא דמוכר שטר חוב כו' דמחול מהאי טעמא. ולכך כיון שמודה שלא הלוהו נחושת פרוטה ואף שיש לו אותו המעות מוחל לו או מודה שוב פטור לגמרי מצד ערבות ושפיר לענין חיוב הגוף הוי דוקא גם בהלואה כמו בפקדון ולכך שפיר הוי טענו חטים והודה לו בשעורים כנ"ל. ולא הוי כטענו חטין ושעורין במה שתובעו שיחזיר לו מעות שהלוהו או שאר דברים אם אין לו כסף דכאן תלוי זה בזה והחיוב שאר דברי' מסתעף רק מהחיוב הכסף וזה כופר לגמרי כנ"ל. משא"כ חטין ושעורין שאין תלוין זה בזה:

והיה נראה דרב ושמואל לטעמייהו אזלי בבא קמא צ"ז גבי הלוהו מטבע ונפסל דסבר רב נותן לו מטבע היוצא באותו שעה ושמואל סבר דמשלם המטבע שיפסל ע"ש. והיינו כמ"ש דשמואל סבר דהשיעבוד הגוף אינו רק על אותו שהלוה ושפיר הוי כמו בגזל דאומר הרי שלך לפניך וסבר הכא ג"כ דהוי דוקא ואינו ממין הטענה כנ"ל. מה שאין כן רב דסבר דהחיוב לשלם מה ששוה בשעת תשלומין ושפיר סבר כאן דהכוונה סתם שוה כנ"ל. אך שרש"י ז"ל סבר שם דבהלוהו מטבע גם רב מודה דנותן לו מה שהלוהו עיין שם. אבל לשמואל א"ש כנ"ל:

חלה על שניהן. ששניהן נענשין בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חלול השם: כפירת טענה שתי כסף. טענה דתנן במתני' לאו אתחלת הטענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חבירו לבד הודאת הפרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה: ה''ג ואילו כפירת פרוטה לא קתני: כי יתן איש. תחלת נתינה ב' כסף ועלה קאי כי הוא זה דבר חשוב ושיערו חכמים שמעה כסף דבר חשוב הוא: מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב גרסינן ולא גרסינן אף כלים דבר חשוב דאילו בכלים אמרינן לקמן (דף מ:) דאפילו בכפירת מחטין חייב והאי אף כל במידי דלאו כלי קאמר וקאמר רחמנא כי הוא זה על זה באה השבועה כשיאמר כי הוא זה כשמודה במקצתה אלמא הודאה מתוך טענת שתי כסף היא: ההוא. זה מיבעי ליה דאין שבועה אלא בהודאה במקצת כלומר את זה אני מודה ולא לאגמורן דאטענת ב' כסף קאי ולעולם הודאה לבד מכפירת שתי כסף קאמר: ולאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה. לרב פרכינן נהי נמי דלמקצת הטענה וממין הטענה אתו מיהו לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה ראשונה ואין כאן עוד כפירה משתי כסף: אלא אמר לך רב כסף כי אתא מעיקרא לכפירה אתא. ולאו לתחלת טענה: ואנא אמינא אף כל שנים: והו''ל כסף נמי בהאי כללא: אבל דבר חשוב לא בעינן. וה''א כי היכי דגבי כלים אפי' טענו ב' מחטין והודה לו באחד מהן חייב כדלקמן (דף מ:) כל מידי נמי דטעין ליה תרי ואודי ליה בחד לחייב ואפי' ליכא טענה קמייתא שתי כסף להכי אצטריך כסף למילף מיניה מידי דלאו כלים בעינן דבר חשוב: שתי כסף יש לי בידך. קס''ד דשוה כסף טעין ליה וקא''ל אין לך בידי אלא שוה פרוטה דהויא ליה הודאה ממין הטענה ואפ''ה פטור מאי טעמא לאו משום דחסרה לה כפירת טענה משתי כסף: דוקא קתני. זה טוען כסף וזה הודה לו נחשת דליכא הודאה ממין הטענה: מידי הוא טעמא אלא לשמואל. כלום אתה משיב תשובה זו אלא לשמואל כלומר אילו אמר חכם אחר דוקא קתני היינו יכולים להשיב תשובה זו אבל לשמואל אינו תשובה דשמואל הודאה ממין הטענה חשיב ליה מאחר שטענו נחושת עם הכסף וכפר לו באחד: הכי נמי מסתברא. דמתני' דוקא קתני: טובא הוי. כפירה והודאה: אלא מדסיפא דוקא כו'. לשון קושיא הוא נימא תהוי תיובתא דרב מרישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור וטעמא משום דוקא תנן ומה שטענו לא הודה לו הא טענו שוה והודה לו שוה חייב ואף על גב דטענה קמייתא לא הוה אלא שתי כסף: ליטרא שאני. דכיון דטענו משקל ודאי דוקא קתני אבל כל מטבעות דמתני' שוה קאמר שדרך מטבע לעשותו דמים לכל דברים:

התם שהיה בידם למחות ולא מיחו. לא הוה צריך לשנויי אלא התם בדין הקל כדמסיק בסמוך הכא בדין חמור אלא דניחא ליה לפרושי דאין נענשין מעונש עבירה אלא משום דלא מיחו הלכך אין עונש זה חמור כל כך: מה כלים שנים אף כסף שנים וא''ת . היכי דריש בסוף שמעתין לשמואל לכך יצאו כלים למה שהן הא אצטריך למה כלים שנים וי''ל כדפי' הקונטרס דדריש מדלא כתיב כספים ומה שפירש בקונטרס לקמן דאי הוה כתיב כספים הוה שמעינן תרוייהו שנים ודבר חשוב אין נראה דבלא יתורא לא הוי משמע מכספים אלא ב' פרוטות כמו קדושי אשה שמתקדשת בפרוטה אף על גב דבפ''ק דקדושין (דף ד: ודף יא: ושם) גמר לה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף אלא הו''ל למכתב כסף או כספים א''נ כסף או חפצים והוה ידעינן שנים ודבר חשוב מיתורא . דכסף ומדכתב כלים דרשינן יצאו כלים למה שהן וא''ת לרב דמוקי דכסף לכפירה הוא דאתא מנ''ל דבעינן דבר חשוב וצ''ל דכולה מכלים דריש ונפקא ליה דבר חשוב מכלים דאפילו מחט שאין בה שוה פרוטה מ''מ חשיבות גדול יש בו שראוי לעשות בו מלאכה גדולה ואית ספרים דגרסי הכא מה כלים דבר חשוב כו' אע''ג דאליבא דשמואל קיימא דדייק קראי כותיה ובסמוך אמר לשמואל אי כתב כלים ולא כתב כסף ה''א מה כלים שנים וכו' אבל דבר חשוב לא בעינן י''ל דודאי מכסף ילפינן דבעינן שיהא בכלי שוה פרוטה דלא תימא גזירת הכתוב היא בכל הכלים אע''פ שאין בהן שוה פרוטה וה''נ אמרינן בירושלמי דטענו שתי מחטין צריך שיהא שוין ב' פרוטות שתהא הכפירה פרוטה וההודאה פרוטה והדר מקשינן כסף לכלים להצריך כסף יותר מפרוטה דמה כלים דלאו כל דהו אלא כלי חשוב אף כסף לאו כל דהו אלא כסף חשוב דהיינו מעה שבכך יש בו חשיבות והשתא אין צריך להגיה אף כל דבר חשוב כמו שהגיה הקונטרס משום דשמואל אית ליה יצאו כלים למה שהן ושפיר גרסי' אף כלים דבר חשוב דבכלים נמי בעינן שיהא שוין שתי פרוטות ולמה שהן דקאמר היינו אע''פ שאין שוין שתי מעות וכן היה גירסת רבותיו בפ''ק דקדושין (שם) ושם (ד''ה והרי) הארכתי: