דף מא - ב
תיובתא דרב אסי!
אמר לך רב אסי: אנא כי אמרי שהמלוה את חבירו בעדים חייב לפורעו בעדים, הוא רק היכא דמעיקרא בשעת ההלוואה, אוזפיה הילווה המלווה ללווה בעדים, ובכך הראה המלוה דלא לדידיה ללוה הימניה האמינו על הלואה זו, אלא רק לעדים בלבד האמין. ורק אז מחויב הוא לפורעו בעדים.
אבל הכא במתניתין, הרי מעיקרא בשעת ההלואה, הא הימניה ללווה להלוותו בינו לבין עצמו.
ולכן, גם אם לאחר מכן הוא תובעו בעדים, אין הנאמנות שהאמין לו בשעת ההלואה נפגמת, ואין התביעה בעדים מחייבת את הלווה לפרוע בעדים דוקא. ומשום כך אם אמר לו נתתיו לך - פטור.
רב יוסף מתני להך שמעתתא הכי:
אמר רב יהודה אמר רב אסי: המלוה את חבירו בעדים ולא התנה עמו שיהיה הפירעון בעדים, אינו צריך לפורעו בעדים כיון שעצם העמדת עדים מבלי שהתנה במפורש על הפירעון שיהיה אף הוא בעדים, עדיין אינה מחייבת את הלווה לפרוע בעדים דוקא.
ואם אמר המלוה במפורש: אל תפרעני אלא בעדים - צריך לפורעו בעדים!
וממשיך רב יהודה בשם רב אסי לפי שמועתו של רב יוסף: כי אמריתה לדין זה קמיה דשמואל אמר לי: יכול הלווה לומר לו: פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים!
כיון שסובר שמואל שאף על פי שהתנה המלוה שהפירעון יהיה בעדים, לא היה בכוונתו אלא להתנות שיפרע בנוכחות עדים, שאז יוכל הדבר להתברר אם אמר אמת. אך אין צריך להביא את העדים לבית דין שיעידו על הפירעון כדי לפוטרו, ואפילו שאמר הנתבע שהלכו העדים למדינת הים - יש להאמינו. שהרי עוד יתכן לברר את האמת משיחזרו. [84]
ועל זה מקשה הגמרא: תנן: מנה לי בידך. אמר לו הן. אמר לו אל תתנהו לי אלא בפני עדים. למחר אמר לו תנהו לי, נתתיו לך - חייב! מפני שצריך ליתן לו בעדים!
תיובתא דשמואל!
שהרי אמר שמואל שיכול הלוה לומר למלוה, נתתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. ואילו לשון המשנה "מפני שצריך ליתנו לו בעדים" משמעה שצריך להביא את העדים עצמם לבית הדין. [85]
ומתרץ: אמר לך שמואל: תנאי, מחלוקת תנאים היא. האם האומר לחבירו אל תיפרעיני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים.
דתניא: מלוה שאמר ללוה בשעת ההלואה [כך מניחה הגמרא בשלב זה]: בעדים הלויתיך - בעדים פרע לי! הרי כאשר מגיע זמן הפירעון או יתן הלווה את מעות החוב או יביא ראיה [עדים] שנתן וכפי שהיתנה עם המלוה.
רבי יהודה בן בתירא אומר: יכול הלוה לומר לו: פרעתיך בפני פלוני ופלוני [86] והלכו להם למדינת הים!
ושמואל סבר כרבי יהודה בן בתירא, ואילו תנא דמתניתין סבר כמו תנא קמא שבברייתא. [וגם רב אסי המחייב לפורעו בעדים, קאי כתנא קמא דמתניתין. שהרי לרבי יהודה בן בתירא יכול הוא לתלות שהיה הפירעון בפני עדים שהלכו למדינת הים, ואינו צריך להביאם].
פריך [סתר] רב אחא את ראית שמואל [שהעמיד התנאים בברייתא זו שנחלקו בשאלה האם המלוה את חבירו ואמר לו בשעת ההלואה אל תפרעני אלא בעדים, האם אכן צריך לפורעו בעדים].
וכך הקשה: ממאי דכאשר אמר התובע בעדים הלויתיך בעדים פרע לי - בשעת הלואה קאי, ובזה נחלקו תנא קמא ורבי יהודה בן בתירא, אם יכול לומר לו פרעתיך והלכו העדים למדינת הים?
דלמא מחלוקתם היא רק כאשר היה הדבר בשעת תביעה קאי, כאשר תבעו.
ובאופן זה נחלקו התנאים. ואילו בשעת הלואה לא התנה עימו מפורשות על הפירעון אלא רק הלווהו בנוכחות עדים, ועתה, לאחר שהלוהו טוען פרעתיך,
והכי קאמר ליה המלוה ללוה: לאו בעדים הלויתיך? ולכן, בעדים היה לך לפורעני,
ועל אף שלא אמרתי לך במפורש אל תפרעני אלא בעדים היה לך לנהוג כמוני ולפרעני רק בעדים, ורק על כגון הא נחלקו תנא קמא ורבי יהודה בן בתירא אם צודק המלוה בטענתו אם לאו. משום שבשעת ההלואה לא התנה עימו מפורשות.
אבל, אם בשעת הלואה התנה עימו במפורש שלא יפרע אלא בעדים, דברי הכל חייב לשלם אם לא פרעו בעדים,
ואם כן קשה, מנין לו לשמואל לבאר את מחלוקתן שנחלקו אף היכן שבשעת הלואה אמר לו אל תפרעני אלא בעדים, ולחדש שעל אף שהתנה עמו במפורש שלא יפרעהו אלא בעדים שיהיה נאמן לפורעו שלא בעדים, למרות ההתנאה המפורשת בשעת ההלואה?
הרי אפשר להעמיד שלא בשעת הלואה אמר לו זאת, ואילו אם אמר לו כן בשעת הלואה, לכולי עלמא חייב?
ולאחר קושיא זו על שמואל, המסקנא היא:
אמר רב פפי משמיה דרבא: הלכתא - המלוה את חבירו בעדים, כאשר לא אמר לו במפורש אל תפרעני אלא בעדים, צריךלפורעו בעדים! [והיינו הלכה כלישנא קמא וכרב אסי, וכן סובר גם התנא קמא שבברייתא לפי רב אחא].
ורב פפא משמיה דרבא אמר: המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. [ללישנא קמא אליבא דשמואל, וללישנא בתרא בין לרב אסי ובין לשמואל]
ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים - צריך לפורעו בעדים! אלא שאין צורך להביאם לבית דין.
- ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים - נאמן! [והיינו דפסק רבא כשמואל ואליבא דרבי יהודה בן בתירא על אף הפירכא של רב אחא! לפי שדברי שמואל, לא נפרכו לחלוטין. שכן יכול היה לפרש את דברי רבי יהודה בן בתירא, ולפסוק כמותו] [87]
[סימן: ראובן ושמעון, דתנו הלכתא, יזפי ופרע, פלוני ופלוני, עפצי, סטראי, בהימנותא, כבי תרי,]
ההוא גברא שהלוה לחבירו הלואה. ובשעת ההלואה דאמר ליה לחבריה הלוה: כי פרעתין, כאשר תפרע לי את ההלואה שאני מלוה לך עתה, פרעין לי באפי [פרע לי בפני] ראובן ושמעון.
אזל הלוה ופרעיה להלואתו באפי תרי מעלמא שלא עליהם הסכים המלוה, והביא את עידי הפירעון להעיד בבית דין שאכן פרע את הלואתו,
והמלוה טען שעידי שקר הם, והרי אני המלוה, התניתי עמך שלא תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון ורק הם יהיו נאמנים לעדות הפירעון. והלוא אתה הסכמת וקבלת זאת! [88]
אמר אביי: כיון שפרע את חובו בפני עדים ועדותן קיימת לפנינו, הרי שאין משמעות לאמירתו בעת ההלואה שהפירעון יהיה בפני ראובן ושמעון דוקא. כיון שעיקר כוונתו היתה לומר שיהיו על הפירעון שני עדים וכך אכן היה,
באפי בי תרי אמר ליה שיפרענו, ואכן באפי בי תרי פרעיה!
אמר ליה רבא: לא כך, אלא להכי קאמר ליה המלוה ללוה שיפרענו באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחייה לפירעון.
כיון דחיישינן שמא ישקר הלוה ויאמר בשעה שיתבע לדין, שהוא פרע בפני שני עדים אחרים שאינם מצויים עתה באותו מקום, ויבקש לדחות את הפירעון לזמן מרובה עד שיחזרו אותם העדים ויאשרו את דבריו.
ולכן התנה המלוה שרק שני העדים, ראובן ושמעון, המצויין לו בקלות לבוא ולהעיד - רק הם יהיו נאמנים. ונמצא שהתנה עמו בדוקא על ראובן ושמעון ואין הלווה יכול להמציא לו עדים אחרים, אלא הרי זה כאילו הסכים הלווה לפסול את כל העדים חוץ מראובן ושמעון.
ההוא גברא דאמר ליה לחבריה: כי פרעת לי כאשר תפרע לי - פרעין לי באפי בי תרי עדים דתנו הלכתא [תלמידי חכמים ששנו הלכות].
אזל הלוה ופרעיה בין דיליה לדיליה בינו לבין המלוה. לבסוף איתניסו הנך זוזי, נאבדו מעות פירעון ההלואה באונס, מהמלוה.
אתא המלוה לקמיה דרב נחמן לתבוע את פירעון ההלואה. אמר ליה המלוה לרב נחמן: אין! אכן קבולי קבלתינהו מיניה קיבלתי מן הלוה את הזוזים האלו בסך ההלואה,
אולם, אין הדבר נחשב כפירעון להלואה, משום שלא עמד הלווה בתנאי שהתניתי עמו שיפרעני רק בפני עדים דתנו הלכתא כדלעיל. ולכן לקחתי את המעות דרך [בתורת] פקדון, ואמינא, אמרתי לעצמי - ליהוי מעות אלו גבאי [אצלי] בתורת פקדון, עד דמתרמו שימצאו בי תרי דתנו הלכתא, ומקיים את תנאיה ההלואה בפרעון הנך זוזי בפני אותם תלמידי חכמים.
ולכן כעת, כאשר אבדו המעות שלא היו אצלי אלא בתורת פקדון. ורק שומר חינם הייתי ופטור אני באונסין, והוא הלוה, עדיין לא פרעני - תובעו אני על חובו.
אמר ליה רב נחמן: כיון דקא מודית דודאי שקלתינהו מיניה, קיבלת ממנו מעות כסף ההלואה - פרעון מעליא הוי!
משום שהלווה מסרם לך בתורת פירעון. ואף אם בדעתך היה לקבלם בתורת פקדון, הרי שהדברים שהיו בליבך, אינם דברים! [1]
והמשיך רב נחמן [בבדיחותא]: אי אמרת, אם בכל אופן אתה עומד על כך שחובתו של הלווה לקיומי תנאיה ולפרוע בפני בי תרי דתנו הלכתא, הרי עתה עומדת האפשרות בפניך:
- זיל אייתינהו תן לו את המעות ללווה, ויפרעך בפנינו ויקיים את התנאי לפרוע בפני הני דתנו הלכתא, דהא אנא ורב ששת, דתנינא הלכתא וספרא וספרי ותוספתא, וכולא גמרא... ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי מאה זוזי דאוזיפתך! [שהלויתיך במלוה על פה]
הכחיש הלווה ואמר ליה: לא היו דברים מעולם!
אזל המלוה, אייתי תרי סהדי דאוזפיה מאה זוזי לחבריה, ואותם העדים גם העידו שהלווה פרעיה להלואתו.
אמר אביי: מאי ניעבוד? -
אינהו אמרי אוזפיה - אינהו אמרי פרעיה!
רבא אמר: חייב לשלם לו כיון שכל האומר "לא לויתי", כאומר "לא פרעתי" דמי. שהרי באומרו לא היו דברים מעולם אמנם הכחיש את ההלואה, אך מאידך הודה הלוה שלא פרע חובו למלוה, ומכיון שיש לנו עדים על ההלואה, ויש לנו הודאת בעל דין שלא פרע, מקבלים אנו את דברי העדים שלוה, ומאידך מקבלים את דבריו שלא פרע. כיון שהודאת בעל הדין עדיפה על עדים, ומחייבים את הלווה לפרוע את החוב שיש עליו עדים.
ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך, שהנך חייב לי עבור הלואה שהלויתיך על פה וללא עדים.
אמר ליה: וכי לא פרעתיך בפני פלוני ופלוני?!
אתו באו אותם פלוני ופלוני [עליהם אמר הלווה שהם עדי הפירעון], ואמרי העדים: לא היו דברים מעולם! מעולם לא ראינו אותו פורע חוב זה.
וחזר הלווה וטען - או בפניהם או שלא בפניהם, מכל מקום, ודאי לי שפרעתיך.
סבר רב ששת למימר - הוחזק כפרן! שהרי לדבריו שפרע בפניהם והם מכחישים אותו הרי הוא שקרן, וכל שהוחזק כפרן בממון מסויים, הרי הוא אינו יכול לטעון בממון הזה פרעתי שלא בעדים, וגם לא יכול להישבע עליו. והתובע זוכה בתביעתו, וחייב הנתבע לשלם.
אמר ליה רבא לרב ששת: אין הוא בכלל "הוחזק כפרן". כי כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש - לאו אדעתיה! [דבר שאינו מוטל על האדם - אינו שם דעתו עליו]
וכיון שלא התנה עמו המלוה בשעת הלואה לפרעו בעדים, הרי הוא יכול לפרעו גם שלא בעדים. והיות ולא היה חייב בפריעה בעדים - אין הלוה זוכר במדויק אם היה הפירעון בעדים אם לאו, שהרי אינו חייב לשים ליבו על כך. ולפיכך יתכן שטעה בהערכתו שפרע בעדים ואין זה משום שהוא משקר. [2]
ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך בהלואה!
הערות
[84] לדעת כמה מן הראשונים אפילו אם יאמר המלוה שפרע בפני עדים שכבר מתו, הרי הוא נאמן. שמסתמא לא ירצה הלוה להופיע בבית דין ולשקר ולתלות דבריו בעדים שמתו כיון שאינו נראה נאמן בכך. אולם דעת הרשב"א שאינו נאמן לומר פרעתיך בפני העדים ומתו. ואינו נאמן אלא רק לומר שהלכו למדינת הים. משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי.
[85] התוספות ביארו ביאור נוסף, שלדברי שמואל נאמן אפילו אם יאמר שפרעו בינו לבין עצמו במיגו שפרע בפני עדים והלכו למדינת הים. ולפי ביאור זה קושית הגמרא היא מכך שבמשנה מבואר דבעינן עדים לפירעון.
[86] הרשב"א והב"ח דייקו מלשון הגמרא שדוקא באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני נאמן. אבל כאשר אומר פרעתיך בפני עדים סתם והלכו למדינת הים ואינו מזכיר את שמות העדים - באופן זה אינו נאמן. וכן כתב הטור בשם הרמ"ה.
[87] וישנם נוסחאות לפי הרי"ף והראב"ד, הגורסות שאינו נאמן. כיון שפירכת רב אחא נשארה פירכא ולא תורצה. ואין תנא הסובר שאם אמר במפורש אל תפרעני אלא בעדים יכול בכל זאת לומר שהעדים שבפניהם פרע - הלכו להם למדינת הים. ולפי הגירסא שלפנינו שנאמן, הקשה הרא"ש: מדוע אינו נאמן לומר פרעתי ביני לבינך סתם, מיגו שיכול לומר פרעתי לפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, ותירץ: שאין זה מיגו טוב, משום שיותר נוח לו לאדם לומר פרעתי לך אולם שכחתי את התראתך לפרוע רק לפני העדים. מאשר לומר שהלכו העדים, לפי שיאמרו העולם שהרוצה לשקר ירחיק עדיו! הר"ן תירץ שמיגו זה הוא כמיגו במקום עדים. כיון שעיקר הטעם שאינו נאמן לומר פרעתי ביני לבינך, הוא משום דאנן סהדי שלא פרעו בינו לבין עצמו מאחר שהתרה בו המלוה שלא ישלם אלא רק בפני עדים. ומיגו כנגד אנן סהדי - הוא כמיגו במקום עדים! הרשב"א תירץ, שאם נאמר מיגו, הרי שלא הועיל התנאי שיפרענו בעדים. והלוא תנאי שבממון - קיים! עוד כתב הרשב"א [והובא במגיד משנה הלכות מלוה פרק ט"ו] לפי מה שסובר שאינו נאמן לומר פרעתיך בפני העדים ומתו, הרי אין כאן מיגו. כיון שחושש לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים, שמא ישובו ויכחישוהו. אולם המגיד משנה שם כתב שמעיקרא אין כאן מיגו! משום שהוא הלוה, מודה שלא קיים כלל את תנאו. ולפיכך, מוטל עליו לקיימו. שהרי מחייב הוא את עצמו בקיום התנאי לפרוע בעדים. וכיון שמתברר על פי דבריו שלא קיים את תנאו וממילא לא פרע - חייב הוא להשיב חובו ואין המיגו פוטרו. ובקצות החושן סימן קל"ג ס"ק ב', הבין בדברי המגיד משנה שעל ידי התנאי, התחייב והשתעבד הלווה למלוה שכל זמן שלא יתברר בעדים שפרע - הריהו משועבד ומשלם לו, ואף אם באמת כבר פרע לו. אלא רק שלא קיים את תנאו - עדיין משועבד בחובו. ואם כן, אין עיקר החיוב רק בתשלום החוב, אלא גם במעשה פירעון. ומעשה הפירעון לא יחול, אלא על ידי קיום התנאי. ובאמת בפקדון שאין הנפקד משתעבד. ולא שייך בו פירעון כמו בחוב אלא רק צריך להשיב את גוף החפץ לבעלים - הרי ברגע שהשיב אותו לבעלים פטור, ונאמן במיגו. ועיין שם בנתיבות המשפט ס"ק ג'.
[88] רש"י פירש, שמדובר שהלוה הביא עדים שמעידים שפרע את חובו. ואילו המלוה אומר: עידי שקר הם. התוס' מפרשים את רש"י, שהסיבה שהמלוה יכול לומר כך היא, שמשמעות התנאי "אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון" היא, שלא יהיה הלוה נאמן לטעון 'פרוע'. אלא אם יעידו על כך ראובן ושמעון. אמנם תוס' חולקים על רש"י ואומרים, שמלשון הגמרא "להכי קאמר ליה באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחייה" משמע שהמדובר במקרה שהלוה דוחה את המלוה ואינו מביא עדים וראיה לדבריו. הרמב"ן יישב, שאכן המטרה של המלוה היתה שהלוה לא ידחה אותו. ומשום כך ייחד עדים. אבל אחר שהתנה מה שהתנה, משמעות דבריו הם שלא תהיה ללוה נאמנות אלא אם יביא כעדים, את ראובן ושמעון. הר"ח פירש והעמיד כי מדובר במקרה שהלוה לא מביא את העדים, ואומר פרעתיך בפני עדים אחרים והם הלכו למדינת הים. וכן הסכימו התוס'. הרי"ף דחה פירוש זה, והלך כשיטתו בסוגיא הקודמת, שהאומר 'פרעתיך בני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים' - אינו נאמן. ולפיכך הקשה הרי"ף: אם אכן מדובר כאן שטוען שעדין הלכו למדינת הים, הרי שלא היה נאמן אפילו אם לא התנה המלוה על עדים מסוימים. [וראה ברמב"ן שיישב את שיטת ר"ח אף לפי גירסת הרי"ף בסוגיא הקודמת.] והרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מלוה ולווה הלכה ב', כתב שבדק ומצא בספרים עתיקים שהגירסא הנכונה בסוגיא הקודמת היא שנאמן לטעון פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים. והגירסא הלוא נכונה, הביאה לומר שהאומר 'אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון' והביא עדים אחרים, אינו נאמן - וזו טעות גדולה. והראב"ד בהשגותיו מיישב דעת הרי"ף וז"ל: ובאמת נראים דברי הרב דאמר פסלינהו לכולי עלמא לגבי האי פירעון. וכי אתי אחריני ואמרי 'קמן פרעיה', מצי אמר 'סיטראי נינהו' עכ"ל. המגיד משנה שם תמה על הראב"ד שדבריו סותרים זה את זה. שאם יש לו כח לפסול את עדות העדים, למה לו לטעון 'סטראי נינהו'?! והש"ך בסימן ע' ס"ק ט"ז, מתרץ את הראב"ד, שאם לא יטען המלוה 'נתת לי את הפירעון על חוב אחר שהיית חייב לי' לא יהיה נאמן. לפי שאף שהוא יכול לפסול את העדים על פירעון זה מתוקף תנאו, ולתבוע את הפירעון, מכל מקום אחר כך יוכל הלוה להביא את אותם העדים שיעידו שנתן לו כסף שאינו פרעון. משום שלא פסל אותם, אלא על עדות פירעון. ואם כך הדבר, גם עכשו לא יוכל המלוה לתבוע את החוב. משום שאין טעם להפוך ולהעביר את הכסף מן הלוה למלוה ובחזרה.
[1] כך פירש רש"י וכן כתב הראב"ן בסימן ק"ו. והקשה רבי עקיבא איגר דאף אם דברים שבלב היו דברים, מכל מקום כיון שהלוה נותנם למלוה בתורת פירעון, הרי זה פירעון, ואין בכוחו של המלוה לומר שלא יהיה זה פירעון אלא פקדון. ונראה, שאין כונת רש"י לומר דהא שאין מועיל דעת המלוה לקבל המעות בתורת פקדון, הוא משום הדין ד"דברים שבלב אינם דברים". אלא רק רצה רש"י לומר שטוען הלווה למלוה. מה שהיה בלבך בשעת קבלת המעות - אין לזה משמעות, ואינם דברים. [ויתכן, שאף אם היה המלוה אומר ללווה בשעת מתן הפירעון שלא יהא זה אלא פקדון, גם כן לא יועיל לו. ופירעון מעליא הוי. וראה מחלוקת הפוסקים בזה כדלהלן]. והסמ"ע [סימן ע' ס"ק י"ח] כתב, שאם אמר המלוה במפורש בשעה שקיבל המעות שלשם פקדון מקבלם - ונאנסו, שוב אין זה מעות פירעון אלא פקדון. ופטור הנפקד מאונסין וחייב הלווה לפרוע את חובו. והשיג על זה הט"ז וכתב שאין כאן כל שייכות לקיום התנאי. שהרי אינו חייב לפרוע לו בפני עדים. אלא כל ענינו של המלוה הוא להיות בטוח בפרעונו ולכן התנה את תנאו, וודאי כיון שפרע הלווה, אינו צריך להוסיף כלום. והוכיח זאת ממה שכתב התוספות על דברי הגמרא הא אנא ורב ששת, שבבדיחותא בעלמא קא מהדר ליה. ולאו משום דצריך לקיים תנאו. ומוכח שהפירעון נחשב אף ללא קיום התנאי. ולכן אם נותנו לו הלוה בתורת פירעון - אין הוא פקדון כלל. אבל, אם לא הזכיר הלוה את ענין הפירעון ורק המלוה קיבלה בתורת פקדון ואמר כן ללווה - אזי פקדון היא ולא פירעון. [עיין בקצות החושן שם ס"ק ז' שחילק בין פירעון בתוך הזמן, אם הקביעות היתה לטובת המלוה או לטובת הלווה].
[2] כך פירשו הרש"י והר"ן שדברי הגמרא "לאו אדעתיה", הכונה היא ללווה, שהוא אינו זוכר היאך היה הפירעון. אולם הר"ח פירש שעל העדים קאי, ומודבר בעדים שלא הוזמנו להעיד. וכיון שכך לא נתנו אל ליבם לזכור הכל, והוי מילתא דלא רמיא עליה. ועיין בש"ך סימן ע' ס"ק ו' ובשער המשפט סימן ל' ס"ק ב'.
רב יוסף מתני הכי המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים. אבל אם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ולפיכך אינו נאמן לעולם שפרעו עד שיביא ראיה שנתן, ושמואל אמר כיון שהתנה בפירוש אינו נאמן לומר שפרעו בינו לבינו דלהכי אתני, ואלא מיהו היכא דאמר השלמתי תנאי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י נאמן, ונ"ל דדוקא באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אבל באומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדה"י א"נ בפני פלוני ופלוני ומתו אינו נאמן, וטעמא דאי לא ייחד עדים וא"נ יחדם אלא שיחד עדים שמתו דילמא שקורי משקר משא"כ כי ייחד עדים שהלכו ועתידין לחזור לא משקר דארתותי מירתת דילמא אתו ואשתכח משקר, ותדע לך דאי אפילו באומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדה"י א"נ איני מכירן נאמן ל"ל לשמואל למינקט כי האי לישנא דהא מלוה לא יחד לו עדים אלא אל תפרעני אלא בעדים קאמר ליה ובההוא לישנא הוה לי' למימר כלומר פרעתיך בפני עדים, אלא שמואל דוקא קאמר וכטעמא דכתיבנא, וכ"ש שאינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך משום מגו, ועוד דאקשינן עליה ממתני' וה"ג ברוב הספרים שלפנינו תנן מנה לי בידך א"ל הן אל תתנהו לי אלא בעדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך לפורעו בעדים היכי דמי אילימא דלא אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י צריכא למימר אלא לאו דא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י דאלמא מפשט פשיטא להו ואפי' לשמואל דאי לא א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י חייב, ועוד תדע דהא ר' יהודה דאוקי כשמואל דאמר כוותיה איהו נמי בהאי לישנא קאמר דאלמא דוקא קאמר, ויש שאין גורסין כאן האי היכי דמי אלא כך גורסין תנן מנה לי בידך אל תתנהו לי אלא בעדים למחר א"ל נתתיו לך חייב תיובתא דשמואל, ולפי גירסא זו אפשר דשמואל לאו דוקא קאמר אלא אפי' באומר לו סתם פרעתיך נאמן משום מגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני, וליתא דאפילו בגירסא זו אי אפשר דלימא שמואל הכי דא"כ תנאיה מאי אהני ליה וכל תנאי שבממון קיים, ועוד דר' יהודה נמי דאוקימנא שמואל כוותיה יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדהעי קאמר דמשמע דהכי מיהא צריך לומר זה ולא אפשר דבכולי שמעתין נקטי כולהו האי לישנא ולאו בדוקא, אלא ודאי כדאמרן, כנ"ל.
האי דקאמר רב אחא ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי. לאו דוקא שעת הלואה ממש אלא כל שמודה הלוה שהוא חייב קרי לי' שעת הלואה כלומר בשעה שהוא מודה שישנה להלואה, ובשעת תביעה היינו בשעה שהוא תובע בעדים היה לך לפרעני והוא משיב לתביעתו כבר פרעתיך דכל שאומר לו בשעה שהוא חייב לו אל תפרעני מה שאתה חייב לי אלא בעדים צריך הוא לפורעו בעדים כדאמרן, וכן פי' הר"י הלוי ז"ל.
רב פפא משמיה דרבא כו'. הכי גריס ר"ח ז"ל וכן הוא בכל הספרים רב פפא משמיה דרבא אמר אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אינו נאמן, וזה כרב אסי ממש לגמרי וכתעק דר' יהודה דאמר או יתן או יביא ראי' שנתן, אבל הרמב"ם ו"ל כתב דבאו לידו ב' גירסאות כתובות בגוילין כחמש מאות שנה שתיהן כתוב בהן נאמן, וזה תימה האיך יפסוק רבא דלא כמתני' ודלא כתנא דברייתא, ומ"מ למדנו מאותה גירסא דאפי' מאן דאית ליה דנאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך ומשום מיגו דלהכי מיהא אהני תנאה כמו שכתבתי, וכן במיחד עדים ואומר שהלכו להם למדה"י, הא במייחד והם שמתו אינו נאמן דדלמא משקר ולא מירתת, אבל במיחד עדים ולא ממו איכא למימר דנאמן דרתותי מירתת ולא משקר וכמו שכתבתי, ומ"מ גירסת ר"ח ז"ל יותר נכונה והיא גרסת כל הספרים.
אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון אזל פרעיה בהדי סהדי אחריני אמר אביי באפי סהדי א"ל והא פרעיה רבא אמר להכי א"ל באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה. כתב ר"ח ז"ל מסתברא בדטעין פרעתיך באפי סהדי אחרים והלכו להם למדה"י אבל אי איתנהו ואתו ומסהדי דפרעיה לא אמר רבא דלא מהימני ע"כ, ויש מביאין ראיה לדבריו ז"ל מדקאמר רבא כי היכי דלא תידחייה דמשמע דלא לידחייה עד שיבואו אותן עדים אלא יפרע עכשיו ואם יבואו העדים ויעידו שפרעו בפניהם יחזיר מה שנטל, ולפ"ז כי לא ייחד לו עדים אלא אמר לו אל תפרעני אלא בעדים אפי' לגירסת הספרים דגרסי לעיל אינו נאמן אין מחייבין לפרוע מיד אלא ממתינין עד שיבואו ויעידו ואם מתו מחייבין אותו לפרוע, דהא רבא לא אמר הכא דפורעו מיד אלא במיחד לו עדים ואמר לו אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון. אלא שהרב אלפסי ז"ל כתב דאפי' איתנהו לסהדי ומסהדי דפרעיה באפיהו לא מהימני דכל דמייחד עדים פסל לכולהו עדים אחריני, והביא ראיה מעובדא דבסמוך דההוא דאמר לחבריה לא תפרע אלא בפני תרי דתנו הלכתא ואזיל ופרעיה באפי סהדי אחריני ואתניסו ואתא לקמי' דרב נחמן וא"ל את מי לא מודית דקבלתינהו דאלמא טעמא דהוא מודה הא לא מודה לא הוו סהדי מהימני, ומיהו הא מיהא ליכא ראיה לדעת ר"ח ז"ל דאיהו לא גריס בההוא דפרעיה בהדי סהדי אלא אזל פרעיה בין דידיה לדידיה וכן גרס הרמב"ם ז"ל והעיד שכן מצא הגרסא באותן ספרים הכתובין בגוילין שנזדמנו לו, ומיהו לישנא דייקא לי טפי כדברי הרב אלפסי ז"ל מדקאמרי' בההוא דראובן ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי דמשמע דאיתנהו לסהדי דאי לא הו"ל למימר ואמר לי' פרעתיך באפי תרי סהדי והלכו להם למדה"י כלישנא דכולה שמעתין פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י, ואביי נמי בההיא דלעיל הוה לי' לאפלוגי אדרבא לגירסת הספרים דגרסי אינו נאמן והיא גירסת ר"ח ז"ל, דהשתא במיחד לו עדים ראובן ושמעון אמר אביי דנאמן באומר לו סהדי לא כל שכן, וא"ת מאי קאמר רבא כי היכי דלא לדחייה, י"ל דלא לדחייה אצל עדים אחרים שמעידין לו קאמר, אי נמי משום שהוא אינו פוסל בל שאר עדים בפירוש אלא כדי שלא ידחנו אצל אחרים שדרכן לצאת וללכת למדה"י אמר כן וממילא איפסלו שאר עדים לפרעון זה, ורש"י ז"ל כן פי' כדברי הרב אלפסי ז"ל דאפי' באו והעידו אין נאמנין, שכך פי' שהוא טוען שהללו עדי שקר הן דאלמא אע"פ שבאו והעידו אינן נאמנין.
ויש מי שאומר שאע"פ שאינן נאמנין שלא לפורעו, אחר שפרעו חוזר וגובה ממנו על פי אותן עדים שהרי לא נפסלו אלא לעדות של אותו פרעון, ונראה שהר"א אב ב"ד סבור כן, שהוא ז"ל כתב שזה שנהגו לכתוב בנאמנות ותהא נאמן עלי כשני עדים כשרים לעולם מטעם וה הן כותבין דאל"כ מאי לעולם, אבל זה מן התימה שא"כ מה הועיל נאמנותו ופסלות העדים, יגבה וחוזר ומשלם, הפוכי מטרתא למה לן, והרעי הלוי ו"ל כתב כיון דמסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותיהו לאו סהדותא היא דלפרעון דההיא כפסולין דמו הלכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דליכא מהנהו דקטעין מעיקרא ולא מידי ומפטר עד כאן, ומסתברא דהללו שכותבין עכשיו שיהא נאמן כשני עדים כשרים ובלא שום שבועה לעולם נאמן לגמרי שאפי' לידי שבועת היסת אינו מביאו אפי' לאחר הפרעון, שהרי לכל טענת פרעון שטוען באותה הלואה האמינו לגמרי ובלא שום שבועה בעולם ותנאי שבממון הוא וקיים.
ויש מי שאומר שאע"פ שנפסלו כל העדים בעדות פרעון, אם יש עדים שהודה בפניהם שנפרע נאמנין שהרי לא על הפרעון הן מעידין ]אלא מעידין[ שהוא הודה שנפרע, ובין באל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ובין באומר תהא נאמן עלי כל זמן שתאמר אלי לא נפרעתי הדין כן לפי שהן מעידין על הודאתו ולא על הפרעון. ואיכא מאן דפליג דבין הכא ובין הכא לא מהימני דהא לגבי הלואה זו פסול כל העדויות, ומביאין ראיה מדא"ל רב נחמן לההוא דאמר אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא כיון דקא מודית דקבליתינהו מיניה פרעון הוי ואי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו ואם איתא ל"ל למימר זיל אייתינהו, הא רב נחמן וחד דעמיה נאמנין כיון דקמייהו אודי, ויש מי שדחה דרענ מלתא בעלמא קאמר לי' ולומר דפירעון הוי ואין לו עליו כלום כיון שהודה שקבלם, ואי משום דניחא לך דליהבינהו ניהלך באפי תרי דתנו הלכתא משום תנאה דאתנית זיל אייתינהו, והרמב"ן ז"ל כתב ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי וה אלא היכא דא"ל מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אע"ג דאמרו בי תרי קמן אודי ליה דפרעיה והלה אומר לא הודיתי ולא נתפרעתי נאמן דהא הימניה כל אימת דאמר לא התפרעתי והא אמר הכי, אבל מאן דאמר לא תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי ואמרי דאודי ליה נאמנין שהרי לא פסלם אלא לאותו פרעון והואיל ומשום תנאי הן פסולין אין לך בו אלא מה שהתנו עליו ועוד דיד בעל השטר על התחתונה ע"כ. ולפי דברי רבותי' ז"ל אותה ראיה שהביאו מההוא עובדא דא"ל רב נחמן זיל כיון דקא מודית לאו ראיה היא ומן הטעם שכתבנו למעלה דר"נ מלתא בעלמא הוא דקאמר ליה, ועוד אני תמיה איך אפשר להביא ראיה מההיא, דהא קמי בי דינא אודי ליה דהיינו רב נחמן דאתו קמי' לדינא וכדאמרינן אתו לקמיה דרב נחמן ומשום הכי קאמר ליה הכי, דליכא למימר דאפי' הודה בב"ד לא הויא הודאה דהוא לא פסל אלא עדים אבל הודאה בב"ד הויא מלתא אלימתא ובית דין לא איפסול. והרב בעל המאור ז"ל כן כתב דאע"ג דאודי (נ"א דאמרי דאודי) ליה קמי בית דין דפריעא הוא אינו נאמן, וזה ודאי אינו בדין אלא רב נחמן מילתא בעלמא הוא דקאמר ליה.
רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. כתב הר"י הלוי ז"ל דמכאן נלמוד שהמודה לחברו בב"ד שהוא חייב לו אע"פ שחזר ואמר שטעה במה שהודה אינו נאמן ואפי' הביא עדים והעידו כדבריו דהא הכא אין הודאתו אלא מתוך כפרנותו ואע"ג דאתו סהדי ואמרי דפרעיה לא משגחינן בהו ומחייבינן ליה כ"ש כשהודה בפירוש, והדין דין אמת ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בהפך מזה בה' טוען ונטען בפ"ז. ויש לי עוד ראיות ברורות כתבתים בארוכה בפ"ק דמציעא בס"ד בשמעתא דר' חייא קמייתא.
אמר רב ששת הוחזק כפרן. כלומר אם יטעון אח"כ שפרעתי אינו נאמן.
רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ליה ולאו אדעתיה. פי' [ר"ח ז"ל] העדים כיון דלא רמיא עליהו לאו אדעתיהו והן ששכחו וטענתיה דלוה טענה היא וכן פי' לקמן בעובדא דעפצי דא"ל רמי בר חמא לרב מלתא דלא רמיא עליה דאיניש א"ל ולאו אדעתיה דעדים הם ששכחו קיצותא, ויש מקשים עליו שאין ראף לומר דעדים שכחו כמה מזדבן קבא דעפצי ויעידו עדות שקר, ורש"י ז"ל פי' כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש כגון זה דלא היה לו לומר פרעתיך בעדים אמר בעדים פרעתיה ולאו אדעתיה, שלא אמר בשעת הלואה בעדים פרע לי והלכך לא שם על לבו לזכור אם בעדים פרע לו או שלא בעדים, וקיי"ל כרבא ונאמן הלה שפרעו.
ונתחבטו הראשונים ז"ל בשמועה זו הרבה, משום דקשיא להו עלה הא דגרסי' בפרק גט פשוט רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דרב יצחק נפחא א"ל הב לי זוזאי א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני אמר לו יבואו פלוני ופלוני ויעידו, א"ל ואי לא אתו לא מהמני והא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים אעל אנא כההיא שמעתא דמר ס"ל דאמר ר' אבא א"ר אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך וא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו, והא א"ר גידל אמר רב הלכה כרבי ואף רבי לא אמר אלא לברר א"ל אנא נמי לברר קאמינא ופי' ר"ח ז"ל שאם אמרו לא העדנו לעולם בדבר זה הוחזק כפרן ומשלם. ויש מי שתירץ דהתם באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והכא שאני שאינו אומר אלא ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני כמסתפק, וזה אינו דלשון זה אינו כמשיב מסתפק אלא אדרבה כמתמיה היאך תובע ממנו שהרי כבר פרעו בפני אותם עדים וכדאמרי' בעלמא ב"ב (ז' א') ולאו מי אמינא לכו לא תתלו בוקי סרוקי בדרב נחמן, והרב בעל המאור ו"ל כתב שם בפרק גט פשוט דהתם באומר בפני פלוני פרעתיך והעמדתים עדים והלכך בעדים שנזדמנו להעיד אין אומרים שהלוה או העדים אשתלו השתא ולא רמו אנפשייהו אבל הכא בשלא הזמינם לעדים ובכי הא אפשר השתא אשתלו ולאו אדעתייהו. ויש מרבותינו ז"ל שאמרו בלברר שאם החזיק בדבריו אחר שבאו עדים ואמרו שלא היו הדברים מעולם ועדיין הוא עומד בטענתו ואומר כן היה שבפניכם פרעתי והם שכחו בזה הוחזק כפרן וזו היא דר' יצחק נפחא ור' אבא, והכא בחוזר ואומר סבור הייתי שבפניהם היה אבל אם לא בפניהם בפני אחרים פרעתי. והרבה תירוצים נאמרו בדבר זה ואין אחד מהם מוציאנו מידי מה שהשמיט הרב אלפסי ז"ל ההוא עובדא דר' אבא ור' יצחק נפחא דבפ' ג"פ דבין לדברי וה ובין לדברי זה היה לו לרב ז"ל להביאה בהלכות, ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דקושטא דמילתא דאין צריך לברר אלא בכענין הבא לידון בשטר ובחוקה דצריך להביא השטר משום דחזקה מכח שטרא קאתי ואם נמצא שטרו פסול אף חזקתו בטלה וכדאמרינן (תוס' ב"ב פ"ב) היה אוכל את השדה מחמת אונו ונמצא אונו פסול אף חוקתו בטלה, אבל בטוען פרעון ואמר בפני פלוני ופלוני טענת הפרעון אינה באה מכח העדים אלא דבר יתר הוא שאומר שאינו צריך לו ואין הפרעון תלוי בהעדאת עדים הלכך אפי' באו עדים ואמרו להד"מ אין בכך כלום לדעת רבא, וקיי"ל כוותיה וכדאמרי' בסנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין כ"ג א') דתנן התם זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דבויי ר"מ וחכ"א אימתי בזמן שמביא עליהם ראי' שהן קרובין ופסולין ואוקימנא פלוגתייהו בגמ' מחלוקת בשני כיתי עדים דר"מ סבר צריך לברר ורבנן סברי אין צריך לברר ואמרי' עלה אמרו ר' אמי ור' אסי לפני ר' יוחנן נמצאת כת שניה קרובין או פסולין מהו א"ל כבר העידו עדים הראשונים איכא דאמרי אמר ר' אמי אע"פ שהעידו עדים הראשונים ואיבעיא להו התם לימא בדרבי ורשב"ג קמפלגי דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר כו' וקיי"ל דבלברר קמפלגי ואמרי' אפי' תימא כרבי ע"כ לא קאמר רבי התם אלא בחזקה דחזקה מכח שטרא קא אתיא אבל הכא דהנל סהדי לאו מכח הני סהדי קא אתו אפי' רבי מודה דאין צריך לברר ושמעינן מינה דכל היכא דהא לאו מכח הא קא אתיא אין צריך לברר, והילכך באומר פרעתיו בפני עדים אפי' לרבי אין צריך לברר, ור' יצחק נפחא דאמר ליה לר' אבא דצריך לברר טעה בדמיון זה וס"ל כמ"ד התם בפ' זה בורר דאף בהכי פליגי, ורבי דהלכתא כוותיה ורב ששת נמי ס"ל הכין, ורבא ס"ל כי ההוא דאמרינן התם דכל דהא לאו מכח הא קא אתיא אף רבי מודה דאין צריך לברר וקיי"ל כוותיה, ומינה דההיא דר' יצחק נפחא אידחיא לה וליתא כלל ולפיכך לא כתבה הרב אלפסי ו"ל לההיא דר' יצחק אע"פ שכתב ההיא וצריך לברר וכן כתב הא דרבא הכא ומתוך שתיקתו למדנו דבר זה, כך נ"ל, ולפי מה שכתבתי לא קיי"ל כההיא דאמר ר' אבא משמיה דרב אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו אלא אין צריך להביאם ולברר כלל דהא אפי' באו ואמרו להד"מ לא מעלה ולא מוריד ונאמן הוא לומר אם לא בפניהם בפני אחרים פרעתי ואיני זכור א"נ ביני לבינך פרעתיך.
221ימים לסיום הש״ס