עבודה זרה ג ע"א

דף ג - א

ומתרצינן: אמר מר, בריה דרבינא התרה זו אינה לטובתם, אלא לרעתם, כי כונת הכתוב היא  לומר, שאף על פי שמקיימין אותן, אין מקבלים עליהם שכר כעושה מצווה, שהרי מעתה הם אינם מצווים עוד לקיימם, ולכן, אין להם זכות לעתיד לבא ולבקש שכר על קיומן.

ומקשינן: וכי הגויים לא מקבלים שכר על המצוות שהם עושים?

והתניא, היה רבי מאיר אומר: מנין אנו למדים שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה, ^[1] שהוא ככהן גדול? -

תלמוד לומר [ויקרא יח] "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". ^[2]

"האדם" נאמר, אבל כהנים לוים וישראלים, לא נאמר. ולכן, אין לנו לומר כי דברי הכתוב "וחי בהם" [שהוא השכר עבור העיסוק בתורה], מיועדים רק לבני ישראל, אלא "האדם" סתם נאמר בו "וחי בהם", והוא כולל עובדי כוכבים -

הא למדת, שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה - הרי הוא ככהן גדול. ^[3] כלומר, שאין חילוק בקבלת שכר לימוד התורה בין סוגי האנשים.

ואם כן, קשה, שמצינו שבני נח מקבלים שכר על מצוותיהן?

ומבארת הגמרא: מה שתירצנו שאינם מקבלין שכר, אין פירושו שאינם מקבלין שכר מכל וכל. אלא לומר לך, שאין מקבלים עליהם שכר כמי שהוא מצווה ועושה ששכרו מרובה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה, היות שהקב"ה התיר את הציווי.

וכמו דאמר רבי חנינא: גדול שכר של אדם המצווה ועושה - יותר משכר של אדם שאינו מצווה ועושה ^[4].

[אלא], אחרי שאין מקבלים שכר על שבעת המצוות, באים בטענה חדשה -

ו [כך] אומרים [העובדי כוכבים] לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם! ישראל, שקיבלוה את התורה המונחת בחיקו של הקב"ה - היכן קיימוה? הרי גם הם לא קיימוה! אמר להם הקדוש ברוך הוא: אני מעיד בהם שקיימו את התורה [כולה]!

אומרים לפניו: רבונו של עולם! כלום האם יש אב שמעיד על בנו?! ^[5] דכתיב [שמות ד] שאמר הקב"ה למשה "בני בכורי ישראל".

אמר להם הקדוש ברוך הוא: שמים וארץ יעידו בהם - בבני ישראל, שקיימו את התורה כולה!

אומרים לפניו: רבונו של עולם! שמים וארץ פסולין להעיד כי הן נוגעין בעדותן מפחדם שמא יתמוטטו.

והגמרא מביאה את הדרשה שכל קיום שמים וארץ הוא בזכות התורה שישראל מקיימין אותה -

שנאמר [ירמיה לג] שהקב"ה אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה [תורתי שנאמר בה: "והגית בו יומם ולילה"] - חוקות שמים וארץ לא שמתי".

וכן אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי, מה הוא הביאור בהאי דכתיב [בראשית א]: "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי", בה"א הידיעה, ואילו בשאר ימי בראשית נאמר "יום חמישי" "יום רביעי" - מלמד, שהתנה הקדוש ברוך הוא תנאי עם מעשה בראשית, וכך אמר: אם ישראל מקבלין את התורה - מוטב, ואם לאו - אני אחזיר אתכם לתהו ובהו. לכן נרמז בסיום מעשה בראשית "הששי", שמעשה בראשית תלוי ועומד עד יום "הששי" הידוע, ששי בסיון, והוא יום קבלת התורה בסיני ^[6].

הגמרא מביאה דרשה דומה, והיינו דאמר [גירסא אחרת ואמר] חזקיה:

מאי, מה הוא הביאור בהאי דכתיב [תהלים עו]: " משמים השמעתה דין - ארץ יראה ושקטה", "השמעת דין" היינו מתן תורה.

וקשה, אם יראה - למה שקטה, ואם שקטה - למה יראה?

אלא, בתחילה טרם שקיבלו ישראל את התורה - יראה הארץ, מפחדה שמא לא יקבלו את התורה, ותחזור לתהו ובהו, ולבסוף כשקבלוה, ואמרו "נעשה ונשמע"

- שקטה.

אם כן, טוענים אומות העולם, איך מעידין שמים וארץ, הרי הם "נוגעין בעדותן" ^[7]?

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אין אנו צריכים לעדות אחרת, אלא מכם מבני אומותיכם, יבואו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה!

יבא נמרוד - ויעיד באברהם שלא עבד עבודת כוכבים, ונמרוד השליכו לכבשן האש באור כשדים, על שסירב לעבוד עבודת כוכבים.

יבא לבן - ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל, כמו שנאמר [בראשית לא]: "ויחפש ולא מצא", ואמר לו יעקב "כי מששת את כל כלי - מה מצאת מכל כלי ביתך?", אפילו כלים קטנים, שדרך חתן הגר בבית חמיו [ובפרט תקופה ארוכה של עשרים שנה] נוטל עמו כלי קטן [בשוגג].

תבא אשת פוטיפר - ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה של אשת איש.

[עד כאן מדובר באבותינו עד מתן תורה, שלא עברו על איסורי עבודת כוכבים, גזל ועריות, שהן ממצות בני נח].

יבא נבוכדנצר מלך בבל - ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם.

יבא דריוש - ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה.

יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני [ואליהו בן ברכאל הבוזי] ידידי איוב - ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה.

שנאמר [באותו הפסוק]: "יתנו עידיהם ויצדקו", [וסובר בעל המאמר שפירושו שהביאור הוא, שעובדי כוכבים בעצמם יעידו על ישראל. ועיין בדף הקודם]. וסיום הפסוק הוא, "ישמעו ויאמרו: אמת!"

אך עתה באים אומות העולם בטענה חדשה.

אמרו אומות העולם לפניו: רבונו של עולם! תנה לנו את התורה מראש עכשיו - ונעשנה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. משל הוא, מי שקיים תורה ומצוות בעולם הזה, אוכל שכרו בעולם הבא. אבל מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת?! -

אלא, אף על פי כן שלא מגיע לכם שכר, מצוה קלה יש לי, וסוכה שמה, ^[8] [בהמשך יבואר למה נקראת "מצוה קלה"] לכו ועשו אותה, ונראה אם אתם מקיימים אותה.

ומקשינן: ומי מצית אמרת הכי, איך יכול אתה לומר כן, שבעולם הבא ישנה אפשרות לקיים מצוות? -

והא, הרי אמר רבי יהושע בן לוי: נאמר בתורה [דברים ז]: "וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים, האל הנאמן, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור. ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו. ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם".

ודרשינן: "היום", בעולם הזה, הוא המקום והזמן לעשותם, לעשיית המצוות, שעבורם מקבלים שכר. ולא למחר, בעולם הבא, לעשותם. ^[9]

"היום" לעשותם - ולא היום לקבל שכרם. שכר המצוות ניתן בעולם הבא, ולא כאן.

וקשה, אם כן, איך ניתנת להם מצות סוכה בעולם הבא? ^[10]

ומתרצינן: אלא, למרות שבעולם הבא אי אפשר לקיים מצוות, בכל זאת מנסה אותם ה' במצות סוכה, משום שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא, בעלילה ובכח, עם בריותיו [כלומר, אף על פי שהקב"ה ניצחם, ואין להם זכות לקבל שכר, בכל זאת, כדי שלא יאמרו שנעשה להם עוול, הוא מנסה אותם].

ואמאי קרי ליה למצות סוכה "מצוה קלה"? - משום דלית שאין בה חסרון כיס, אין הוצאה כספית בקיומה. ^[11]

מיד כשאומר להם הקב"ה כן, כל אחד ואחד מבני האומות נוטל עצים, והולך ועושה סוכה בראש גגו שכך היה מנהגם.

והקב"ה ברוך הוא מקדיר עליהם את החמה, כלומר, בכח חום גדול, כמו חום השמש בתקופת תמוז, שהיא תקופת החום. וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו, ויוצא ממנה.

ונדרש ממה שנאמר [תהלים ב], "למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו". ומזמור זה נאמר על יום הדין לעתיד לבוא.

ונאמר שם שהגוים והלאומים אומרים, "ננתקה את מוסרותימו, ונשליכה ממנו עבותימו" - ה"מוסרות" וה"עבות" שהגוים מנתקים ומשליכים, הם מצות סוכה ^[12] שבועטים ויוצאים ביום הדין.

ותמהינן: וכי הקב"ה מקדיר עליהם את החמה?! - והא, והרי אמרת, אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ולמה בא עליהם עתה בכח ובעלילה?

תניא היה רבי מאיר אומר מנין שאפי' עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא כישראל שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא אדם וכו' עד יבאו מכם ויעידו בישראל שקיימו את התורה יבא נמרוד ויעיד על אברהם שלא נחשד על עבודת כוכבים.

לבן יעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל. אשת פוטיפר תעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה.

דריוש יעיד בדניאל שלא נחשד על התפלה. נבוכדנצר יעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם. אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי יעידו בישראל שקיימו את התורה שנאמר יתנו עידיהם ויצדקו אלו ישראל ישמעו ויאמרו אמת אלו עובדי כוכבים.

אומרים רבש"ע תנה לנו את התורה עכשיו ונקיימנה אומר להם שוטים מי שטרח בערב שבת וכו':

ואפילו גוי ועוסק בתורה ויורד לסוף דעתה ומקיימה לשמה הרי הוא נגמל בה כישראל שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים ולויים וישראלים לא נאמר אלא האדם ואע"פ שבשביעי של סנהדרין נ"ט א' העמידוה בשבע מצות כבר ביארו שם סוף הכונה ומ"מ גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה שהמצוה עושה את הדבר אע"פ שהוא כנגד טבעו וקשה לו ודרך צחות אמרו בתלמוד המערב שהמצוה ועושה הוא כיורד לתוך שדה חברו ברשות שנפרע משלם ואת שאינו מצוה ועושה הוא כיורד שלא ברשות ששמין לו שבח והוצאה וידו על התחתונה:

היה ר"מ אומר מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא כישראל שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כו' נראה לי דפליג ר"מ עם ר"ש דאמר קברי גוים אין מטמאין באהל שנא' ואתננה צאני צאן מרעיתי אדם אתם קרוין אדם ולא הגוים עע"ז קרוין אדם וס"ל לר"מ דגוים מטמאין באהל והכי מסתברא מדקתני ר"ש אומר מכלל דרבנן פליגי עלי':

לומר לך שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה ראיתי מקשים דמשמע מהכא דמי שאינו מצוה ועושה אית ליה שכר קצת והא אמרי' גבי חתן שהוא פטור מק"ש שאם רצה לקרות ולהחמיר על עצמואינו קורא ואמאי יקרא ויקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה ותו דאמרי' בפ' המוצא תפילין מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים ואמאי רצו למחות בידה תקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה ותו דאמרי' בפ' המוצא תפילין מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים ואמאי רצו למחות בידה תקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה ונ"ל לתרץ דלעולם גוי שאינו מצווה ועושה אית ליה שכר קצת וחתן מש"ה אינו קורא משום דמיחזי כיוהרא שהוא עסוק במצוה ורוצה לכוון את לבו בק"ש ומיכל בת שאול מש"ה רצו למחות בידה משום לאו דלא תוסיף עליו והויא פלוגתא ואם רצו לסמוך ממחין בידן משום לאו דלא תוסיף ואיכא מאן דאמר נשים סומכות רשות וליכא משום לא תוסיף וה"ה דפליגיבכל מ"ע שהז"ג שהנשים פטורות אבל גבי גוים ליכא למימר הכי דהא לא נצטוו בלא תוסיף עליו כי היכי דנצטוו הנשים:

יבא נבוכדנצר ויעיד בחנניא מישאל ועזרי' שלא השתחוו לצל' ראיתי מקשים אדרבה יבוא נבוכדנצר ויעיד בכל ישראל שהשתחוו לצלם דהא כולם השתחוו חוץ מחנניא מישאל ועזרי' ותירצו דההיא לאו עדות היא דאדרטי של מלכות היתה ולית בה איסורא בהא דהשתחוו לו כדמוכח בסנהדרין ומ"מ משבח חנניא מישאל ועזרי' בהא דלא סגידו לי' דאפי' לאנדרטי של מלכות לא השתחוו ואינו נ"ל תירוץ זה דקראי מוכחי דלשם ע"ז כ"א באותה הפעם אז עבדוה באונס כמה פעמים עבדות ברצון ומיהו אע"ג דישראל עבדו ע"ז ועברו על התורה הרבה פעמים כיון שהיו בהם צדיקים שקיימו את התורה עדות היא לישראל שקיימ' את התורה לאפוקי גוים שאין בהם צדיקים כלל שקיימוה דאלו הוו בהו צדוקי' לא היה מתירן להן כמו שלא התיר לישראל כשעברו על המצות:

ומי בעינן כולי האי כו' קשיא לי דלפי האי קושיא משמע דטעמא דמתני' הוא משום דילמא מקריב לי' לע"ז והא טעמא דמתני' הוא ומליפרע מהם אמאי אסור אי לאו דאזיל ומודה לע"ז ויש לומר דטעמא דמתלי' משם דילמא מקריב לי' לע"ז הוא וגזרו לשאת אטו לתת ולשאות אטו להשאיל וללות אטו להלוות וליפרע מהן אטו לפורען מיהא קשיא לי דהא בפי' מוכח במתני' דטעמא משום דמודה הוא מדכתני אמרו לו אע"פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן ויש לומר אע"פ שטעם משנתנו הוא דילמא אזיל ומודה לע"ז ומכל מקום כ"ז שאינו עסוק לצורך אידו לא גזרו חכמים בדבר דהא כל השנה נמי מודה גוי לע"ז ולא אסרו לתת ולשאת עמו משום דדילמא מודה ודילמא לא מודה אבל באלו ג' ימים מפני שעסוק בהן לצורך אידו קים לן דמודה להו לע"ז דאי לא עסיק בהן לצורך אידו מ"ש הני ג' יומי מכל ימות השנה:

ירושלמי רב חמא בר עיקבא שמע כל אלין מן הבא והביאו לבקר זבחיכם לשלשה ימים מעשרותיכם אמר ליה ר' יוסי אין שני אפילו בגליות דתני נחום המדי אומר יום אחד בגליות אסור מאי כדין תמן בדקו ומצאו שהן עודין צרכיהן ליום א' ואסרו להן יום א' ברם הבא בדקו ומצאו שהן עודין צרכיהן לשלשת ימים ואסרו להם ג' ימים:

שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה כו'. כמ"ש התוס' דאיירי בשבע מצות הכי איתא בהדיא בפרק ד' מיתות מיהו לאו דוקא שבע מצות דלא חשיב אלא לא תעשה אבל בקום עשה יש עוד מצות אחרות שהעובד כוכבים חייב בהן כדאיתא התם ובזה נראה לפרש הא דאמר שהוא ככ"ג וע"פ מאמרם (סוף מנחות) זאת תורת האשם תורת חטאת וכו' מלמד שכל העוסק בפרשיות הקרבנות כאילו הקריבן ואהכי קאמר עובד כוכבים העוסק בתורה דהיינו בתורת קרבנות שבן נח מצווה עליהן הרי הוא ככהן גדול שהקריבן דלמעלה מהאי קרא כתיבי פרשת קרבנות ועבודת יוה"כ שהוא בכהן גדול ובתוס' לקמן כתבו טעם אחר למה נקט ככ"ג ודו"ק:

שמים וארץ נוגעין בעדותן וכו'. לפום הך דרשא שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית וכו' ניחא דנקט שמים וארץ אבל לדרשא דארץ יראה ושקטה וכו' לא ה"ל למנקט שמים דנוגע בעדות וי"ל דמ"מ לא הוו שמים רק כעד אחד וק"ל:

יום הששי מלמד שהתנה וכו'. בפרק ר' עקיבא הששי ה"א יתירה משמע הששי המיוחד וכו' ועוד נראה בזה כי בה' יצר הקב"ה מעשה בראשית כמ"ש בהבראם ולכך ה"א יתירא בסוף מעשה בראשית לרמוז על פעולת הה"א שהיתה על תנאי אותו ששי של קבלת התורה ור"ת שם של ד' "יום "הששי "ויכלו "השמים לרמוז בסוף מעשה בראשית כי הם אותיות שם הוי"ה היו כלים של הקב"ה לצור בהן עולמות כמ"ש ביה ה' צור עולמים ולכך אמרו די לעולם שישתמש בשתי אותיות אבל חצי השם השני נרמז מתחלת "ויכלו "השמים שהוא התחלת פרשת שבת לרמוז שלא יתמלא השם עד לעולם שכולו שבת ודו"ק:

יבא נ"נ ויעיד בחנניה וכו'. דזה נוסף על אברהם שלא עבד עבודת כוכבים שנצטוה גם בן נח בו אבל להשתחוות לצלם שהוא אנדרטי לא נאסר בן נח ולא נאסר בו אברהם שהיה עדיין בן נח אלא מחמירין היו חנניה וכו' כיון דישראלים הוו ועיין בתוס' ודו"ק:

יבא בלדד השוחי וכו'. חברי דאיוב ואיוב גופיה לא נקט הכא משום דאיכא למאן דאמר בפ"ק דב"ב דאיוב ישראל היה ומיהו ק"ק אמאי לא נקט הכא נמי בלעם ואביו שהיו ג"כ נביאי עובדי כוכבים כדאמרינן התם ומהיכא קא נפקא ליה טפי בהני דנקט שהם יעידו בישראל דהא אמרינן התם בהו דנביאותייהו לעובדי כוכבים ודו"ק:

ומי מצית אמרת הכי והאמר ריב"ל מאי דכתיב וכו' היום לעשותם. ויש להקשות דמההיא גופיה תקשי ליה דקאמר הקב"ה שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת כו' אלא דאעפ"כ קאמר הקב"ה שיעשה עמהם לפנים משורת הדין ויאמר להם עשו סוכה ואפשר דלאו מהיום לעשותם ולא למחר לעשותם פריך אלא מהיום לעשותם ולא היום ליטול שכרם וכיון שכבר קבלו העובדי כוכבים שכר מצותן בעוה"ז כדכתיב ומשלם לשונאיו על פניו א"כ לא יקבלו עוד שכר בעוה"ב דא"כ לקתה מדת הדין שישראל לא יקבלו רק שכר עוה"ב והכונה שרמז להם במצות סוכה שהיה להם לקיים המצות בעוה"ז שדומה לסוכה ודירת עראי וק"ל:

מקדיר עליהם חמה וכו'. כל סוכה עשויה לצל ולהגין מפני החמה ויכול לעשותה מעובה הרבה וכשרה היא ומקדיר עליהן חמה עד שייבשו עליה והיינו מקדיר שהסכך נעשה בו נקבים ומצערתן משם החמה וק"ל:

שנאמר ננתקה את מוסרותימו וגו'. פירוש הפסוק לפי זה ננתקה את מוסרותימו היינו דפנות הסוכה שדרכן לקשור במוסרות ונשליכה ממנו היינו מן הסוכה את עבותימו דהיינו עץ עבות שדרכן לסכך בהם כדכתיב בספר עזרא ועלי עץ עבות לעשות סוכה ככתוב וק"ל:

בתוס' בד"ה כהנים לוים וכו' מקרו בני אדם שר"ל בני אדם הראשון וכו' עכ"ל. ולעיל גבי ואתה בן אדם וגו' אפשר שלא רצה לפרש כן דלא שייך לומר בן אדם הראשון כמו בני אדם הראשון וק"ל:

בד"ה נוגעים בעדותן וכו' ועוד י"ל שהם קיימים ממה שקבלו וכו' עכ"ל. ואעפ"כ מקרו נוגעים בעדותם מצד הנאתם שהגיע להם כבר על ידי קבלתם של ישראל ודו"ק:

בד"ה יום הששי תימה למאן דאמר בשבעה בחדש נתנו עשרת הדברות מאי יום הששי וי"ל וכו' עכ"ל. ושנויי דחיקי נינהו. והנראה בזה אחרי שיש לדקדק בסוגיא בפרק ר' עקיבא דפליגי רבנן ור' יוסי דרבנן סברי בששה לחדש נתנה תורה ור' יוסי אמר בז' בו ולכ"ע בשבת נתנה תורה וכו' ע"ש ויש לספק בזה דלכ"ע נתנה תורה ביום נ"א מן הספירה למה קבע הש"י חג השבועות לדורות ביום חמשים מן הספירה והכוונה בזה לפי שלא היו ישראל אז ראוים לחכמת התורה עד שיטהרו ויקדשו עצמם מכל טומאת מצרים שיצאו משם כמ"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' וע"כ היתה הטהרה במספר שבעה שבועות ויום חמשים שהם מספרים קדושים כענין שבת שמיטים ויובלות ולפי שביום נ' נגמרה הטהרה שזכינו אחר כך ביום נ"א לקבל התורה קבע הש"י אותו יום חמשים לחג שבועות כי יראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן. ובזה יתורץ קושיית התוס' דלמאן דאמר נמי בז' בו נתנה תורה הזכיר כאן יום הששי מר"ח לפי שהוא עיקר כי בו נקבע חג השבועות לדורות וק"ל:

תוס' ד"ה נוגעין בעדותן הן וכו' וי"ל דאין חוששין בזה הראיה דאין אב מעיד על בנו וכו'. ר"ל דמי הוא המקיים העולם הלא הקב"ה שהוא אביהן של ישראל ולכך הוא מקיים העולם כדי שנאמר שישראל קיימו התורה ואין אב מעיד על בנו וק"ל:

ד"ה יום הששי וכו' וי"ל דיומא קמא לא אמר להו מידי וכו'. ר"ל ולכך לא חשיב יומא קמא והששה ימים מתחילין מיום השני משעה שהתחיל לדבר עמהם:

תד"ה כהנים. ואתה בן אדם ולא אל כו'. מלת בן ט"ס כי איננו במקרא ולהרש"א בח"א הטעתו הגי' המשובשת ע"ש:

תד"ה יבוא. וכן הגיורת כו' שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו. כצ"ל:

תד"ה היום. תימה כו'. לע"ד אין כאן תימה כי מה זה רומיא מדרש על פשט. הא דהכא דרשא היא מדסמיך היום ללעשותם. ופשטיה קאי על מצוך כי התם. ולשון מאי דכתיב מצינו רבות על אסמכתות רחוקות ומהן בגיטין (ז) מ"ד קינה ודימונה כו' ע"ש:

תוס' סד"ה נוגעים. נ"ב ואעפ"כ נוגעים בעדותן הן מחמת הנאה שקבלו מישראל בקבלתן את התורה כפרש"א. ול"נ שא"צ לדוחק זה. ובלא"ה א"ש דאיכא למידק בודאי לאו על כל ישראל הכונה בכאן שקיימו כל התורה. כי הלא ידוע שעברו עליה. גם אין שמים וארץ נוגעים בעדותן להבא שהרי פרש"י עה"ת שלכך העיד עליהם שמים וארץ שאם יעברו יד העדים תהיה בהם וגו' כמש"ה והיו שמיך וגו'. אלא טענת או"ה לנגד ישראל לע"ל זאת היא מדוע ישראל המקיימים את התורה י"ל שכר מצווה ועושה לא כן העובדי כוכבים. והיינו מחמת שלא רצו לקבל התורה. כדאמר לעיל. היינו דקטענו. ישראל שקבלוה היכן קיימו הקבלה. עד"ש [שבת פח א' שבועות לט א'] בפסוק קימו וקבלו מש"ק כבר. ואו"ה הא לא משמע להו וסברי דקבלת ישראל נמי לא הוי קבלה. שהרי באונס היתה ומודעא רבה לאורייתא. ולמה א"כ יקבלו עליה שכר כמצווה ועושה. מאי עדיפותייהו מאו"ה שלא רצו בה. ואהא קמהדר להו שפיר שמים וארץ יעידו שקימו כו'. והראיה שהרי הם קיימים. ואהא קמהדרי או"ה נמי שמים וארץ הא ודאי נוגעים בעדותן בענין הקבלה. שאל"כ יחזירם לתוהו ובוהו. והכי מתיישב שפיר:

לוֹמַר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּימִין אוֹתָן אֵין מְקַבְּלִין עֲלֵיהֶם שָׂכָר. יש להקשות איך יתיישב בזה לשון התניא דתני רב יוסף עמד והתירן להם? ועוד קשא דהא ודאי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר בריה וקחזינן דיהיב שכר לאומות העולם בעולם הזה על דבר טוב שעושין?
ונראה לי בס"ד דידוע כל המצות אף על פי שנעשים בדברים גשמיים הם פועלים ברוחניות למעלה יען שכל מצוה ומצוה יש לה שורש למעלה ברוחניות דהנגלה שלה הוא בגשמיות והסוד שלה ברוחניות וכמו שפירש מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא, א) שכל מצוה וכל דין שרשו פתוח אל מים העליונים וכל המקיים מצוה אחת ומשפט אחד מגיע ומאיר שרשו העליון וקונה לו פרקליט ומלאך אחד כי קיום המצות מעורר תוכיות המצות למעלה ומוריד שפע רוחני וקדוש וכו' עיין שם, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (קידושין לט.) שכר מצות בהאי עלמא ליכא אלא הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם (דברים ז, יא) ולמחר לקבל שכרם (עירובין כב.) וקאי זה על שכר של הפעולה שפעל ברוחניות ולכך צריך שיהיה השכר בעולם הרוחני לא בעולם הזה הגשמי אך ימצא בעולם הזה שכר מה בשביל פעולה הגשמית.
והנה ידוע מה שפועלת המצוה ברוחניות למעלה אף על פי שהיא נעשית בדבר גשמי למטה היינו כי השם יתברך עשה קשר ודבוק במעשה הגשמיות של המצוה עם הרוחניות אשר למעלה וזה הקשר נעשה על ידי הדבור שיצא מפיו יתברך בעת שצוה על אותה המצוה ומאחר שצוה לבני נח בשבע מצות הנה דבורו יתברך שצוה בשבע מצות עושה קשר ודבקות במעשה הגשמיות של שבע מצות עם הרוחניות שלמעלה.
ונמצא לפי זה גם בני נח היו פועלים במעשיהם ברוחניות למעלה ואז ממילא יש להם שכר בעולם הבא מצד זה, אמנם מאחר שהם נצטוו בשבע מצות ולא קימוה 'עמד והתירן להם' כלומר התיר הקשר והדבקות שהיה בין פעולה של דברים הנגלים ובין הרוחניות וממילא אין נעשה על ידי מעשיהם התחתונים פעולה ברוחניות כלל ונמצא אין לכם שכר בעולם הבא שהוא שכר רוחני ואמיתי ורק משום דאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר בריה נותן להם בעולם הזה שכר בשביל פעולה הנגלית שהיא בגשמיות ואין זה שכר אמיתי ולזה אמר רבינא שאין מקבלים עליהם שכר דהיינו שכר הרוחני האמיתי וזהו שאמר רב יוסף 'עמד והתירן להם' רצונו לומר שהיה קושר פועל הגשמי בפועל הרוחני התיר אותו ועל ידי כך אין עושים פועל רוחני וממילא אין להם שכר נצחי כי הטוב שעושים למטה הוא ריקן ואין בתוכו נשמה שהוא הרוחניות.
וממילא נבין נמי דמה שאמר רבי מאיר 'שֶׁאֲפִלּוּ נָכְרִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל' היינו בעולם הזה קאמר מפני שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר בריה ונותן לו שכרו בעולם הזה להיות בערך כהן גדול ודייקי לה מדכתיב אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה) דקאמר 'הָאָדָם' בה"א כי אדם בלא ה"א הוא כינוי לישראל דוקא כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא קיד:) על פסוק 'אָדָם אַתֶּם' (יחזקאל לד, לא) דאתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם אך קרויים 'הָאָדָם' כמו שכתבו התוספות ז"ל.

אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי מֵעִיד בָּהֶם שֶׁקִּיְּימוּ אֶת הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ. נראה לי בס"ד שבודאי ידע הקדוש ברוך הוא שהם ישיבו 'כְּלוּם יֵשׁ אָב מֵעִיד עַל בְּנוֹ' ולכן אמר להם 'אֲנִי מֵעִיד' כדי שהם יהיו מודים בפיהם שישראל יש להם דין בנים דאז מהניא להו תשובה אפילו דאי אפשר שלא יחטאו ולא תתקיים בהם מאמר החכמה והנבואה שאמרו נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח, ד) וְחַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא) וכיון דהם מודים שיש לישראל דין בנים נמצא הקטיגור נעשה סניגור הרי הם חשבו להשיב תשובה שהיא רעה לישראל ולא הרגישו שבתשובה זו יוצא טובה לישראל והעדות יש לה להתקיים מצד אחר.
וגם מה שאמר להם 'יָבוֹאוּ שָׁמַיִם וְאָרֶץ וְיָעִידוּ' גם כן ידע רחמנא שישיבו 'הֵם נוֹגְעִים בְּעֵדוֹת' ונמצא הם מודים שהשמים והארץ קיימים בשביל ישראל ואם כן לפי זה אין קנין בשמים וארץ אלא לישראל וכמו שנאמר באברהם אבינו ע"ה בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (בראשית יד, יט) אבל הם העכו"ם אין להם חלק ונחלה בשמים ובארץ.
גם עוד ממילא מובן דאף על פי שיעקב ועשו חלקו העולמות ועשו נטל עולם הזה יש לישראל זכות בכל עושר וטובת עולם הזה מדין מציל מזוטו של ים כיון דשמים וארץ קיימים רק בעבורם.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תְּנֶנָּה לָנוּ מֵרֹאשׁ וְנַעֲשֶׂנָּה (ישעיה מג, ט). נראה לי בס"ד הכונה כי אי אפשר לקיים כל המצות במעשה אך לישראל נתת להם חלק מראש דהיינו כח מעולם המחשבה שהיא בראש ועל ידי כך כל מצות שאין מקיימים במעשה נחשב להם המחשבה כמעשה ובזה יהיו שלימים בכל רמ"ח עשה וגם לנו 'תֵּן לָנוּ' כח מעולם המחשבה שהיא 'בְּרֹאשׁ' ואז 'נַעֲשֶׂנָּה' בשלימות כי מה שחסר במעשה נשלים במחשבה.
והשיב להם 'שׁוֹטִים! מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יֹאכַל בְּשַׁבָּת' כן ישראל שהעמיסו על עצמם דבר קשה שהקדימו נעשה לנשמע אז זכו לתת להם חלק מעולם המחשבה שבזה נחשבת המחשבה למעשה אבל אתם מנין תזכו ליקח חלק במחשבה.
ואף על פי כן אנסה אתכם במצוה לבדוק מחשבתכם במצוה אם היא לי לשמי או אם בעבור הרווחה דילכון ולפנים אתם מבקשים וניסה אותם בסוכה שאחר כך בעטו בה וברחו דנמצא אין להם חפץ ורצון לב במצוה ואם כן איך יהיה חשיבות למחשבתם שתועיל במקום מעשה.
או יובן אומרם 'תְּנָה לָנוּ מֵרֹאשׁ וְנַעֲשֶׂנָּה' רצו שיתן להם מצות תקיעת שופר שהיא מיוחדת לראש השנה בלבד והיא מצוה קלה מאד וזהו 'תנה לנו מראש'.
או יובן כונתם על מצות תפלין של ראש דעליו נאמר וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י) ואמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) נמצא יש להם מורא ממצוה לכן רצו שיתן להם כלי זין זה שהם יראים ממנו שיהיה בעזרם וזהו 'תנו לנו מראש' רצונו לומר ממצוה שבראש ואמר לו ליתן להם מצות סוכה שהיא ביום הראשון כי ראשון של סוכות קראו הכתוב ראש דכתיב וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר (ויקרא כג, מ) והרי הוא כמו ראש השנה והיא מצוה קלה.

מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ. יש להקשות למאי אצטריך לפרש 'בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ' לימא 'עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ' בסתם? ונראה לי בס"ד בא המאמר להודיע רעות לבם כי מעיקרא רצו לעשות הסוכה במקום שיהיה להם פיטור ממנה שהיה לעשותה בחצרותיהם שאין השמש והרוח שולט שם כל כך אך לבם רע שמואס לבם במצוה ולכך עשו אותה בראש הגג ששם שולט חום השמש ותוקף הרוחות כדי שימצאו להם מקום פטור לצאת מתוכה.

תוס' ד"ה יבא וכו' וכן הגיורת. וכן בפסחים דף סט ע"ב במתני' ובזמן שבא בשבת:

ד"ה היום וכו' תימה אנשי יריחו. עי' פסחים נו ע"א:

יבא בלדד השוחי וכו'. הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות הקשה אמאי לא נקט בלעם ואביו שהיו מנביאי א"ה ותירץ הרב עיון יעקב ז"ל דבלעם שונא גדול ופסול להעיד שרצה לקלל ישראל ואביו רשע ופסול להעיד עכ"ד והגם דנמרוד ונבוכדנצר הם שונאי ישראל ורשעים גדולים. מ"מ אלו היה דבר מפורסם בכל העולם וכל דורם ידעו בדבר ואין זה עדות כי הוא נודע לכל. ולבן גם זה מפורסם בדורו שרדף לבן אחר יעקב ולא מצא מאומה ולא שהם ראוים וכשרים להעיד רק שהדבר היה מפורסם ונודע לכל בני דורם. וא"צ עדות. וגבי בלעם יש טעם אחר שאלו יאמר יבא בלעם. יבא ויעיד שחטאו בעריות בשיטים ומתו ע"ז כ"ד אלף:

מצוה קלה יש לי וסוכה שמה. צריך להבין אמאי דקדק לומר וסוכה שמה הול"ל וסוכה היא ואולי לפי שהם רוצים לקבל מחדש התורה ואמרו תנה לנו מראש ונעשנה כלומר מראש דהתחיל עשרת הדברות אנכי וז"ש מראש דייקא דהתחיל אנכי דרומז לשכינה כלומר דהם יכוונו ליחוד וכבר נודע מדברי רבנו האר"י ז"ל תוקף ידיעת פרעה והמן שח"ו היו בקיאים בסודות ולפ"ז אפשר דשאלו התורה בכונה זו ליחוד עליון ולזה אמר מצוה קלה יש לי וסוכה שמה דייקא אם האמת אתכם הרי זו מצוה ליחוד וראו סוכה שמה שהוא כ"ו ה"ס שם הויה אדני וז"ש סוכה שמה דייקא. והם ברשען בעט"ו גימטריא אני ה' שפרקו ח"ו ביחוד אני רמז למ' ה' קב"ה כלומר דחשוב שבעטו ח"ו אמנם אין פוגמים ח"ו למעלה כידוע ולכן יושב בשמים ישחק ומרוב אהבתו ית' עם ישראל זכר ברית אבות הרמוזים בס"ת יושב בשמים ישחק ס"ת אברהם ישחק יעקב ור"ת בשמים ישחק י"ב רמז לי"ב שבטים וא"ש ההי"ב:

ומי מצי אמרי הכי והאמר ריב"ל מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם וכו'. דקדק הרב עיון יעקב ז"ל דאמאי לא פריך תכף אמאי קרי להו מצוה קלה קודם הקושיא והתירוץ הלז. ותירץ דהיא באמת חמורה אלא שהקב"ה קרי לה מצוה קלה לפניהם כדי שלא ימנעו מלקבלה ואח"כ יבעטו בה אבל עכשיו שאמר שאין הקב"ה בא בטרוניה ומקשה שפיר עכ"ל ועם נשיקת הרצפה קושיתו לק"מ על תירוצו יש להשיב דמה שדקדק דהו"ל להקשות תכף אמאי קרי לה מצוה קלה אין זה דקדוק כלל דאדרבה סדר הש"ס נכון ומתוקן דברישא פריך על מ"ש תנה לנו מראש ואח"כ מקשה על מה שהשיב להם הקב"ה ונמצא דסדר הש"ס נכון מאד דתפס על ראשון ראשון ועל מה שתירץ יש להשיב דחס לנו לומר אפילו בס"ד דח"ו הקב"ה לא אמר האמת ואף דהיא חמורה א"ל שהיא קלה:
האמנם יש מקום דקדוק דמאי פריך ומי מצי אמרי הכי והאמר ריב"ל הלא כבר אמר שהקב"ה השיב להם שוטים שבעולם מי שטרח בע"ש אוכל בשבת ומי שלא טרח בע"ש מהיכן אוכל בשבת וא"כ מאי פריך מדריב"ל שוב ראיתי שהרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות נתעורר בזה. ומה שתירץ הרב ז"ל לא הרוה צמאונינו ודברי הרב ז"ל בזה דחוקים והנם רחוקים. ואפשר דהכי פריך דמדברי הקב"ה נראה דליכא בהא אלא דמה יאכל בשבת. והו"ל להקב"ה לומר בקצרה עתה אינו זמן לקיים המצות כמ"ש ריב"ל ולא למחר לעשותם ועתה עבר הזמן והגם דכפ"ז עיקר הקושיא כדברי הקב"ה עם כל זה מתורת דרך ארץ נקט בקושיתו לשון זה ומי מצו אמרי הכי והדברים מובנים כונת קושיתו. ומשני אלא לפי שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כלומר מה שאמר להסב לשון הזה ומה שאמר מצוה קלה יש לי הוא כי רב חסד הוא ועושה לפנים משורת הדין. ועדיין נשאר לדקדק שני דקדוקים קלים חדא לשון אלא לפי שאין הקב"ה וכו'. דלשון אלא הוא לעקור סברא אחרת והכא לא שייך דליכא אלא הקושיא אחת והו"ל לתרץ לפי שאין הקב"ה בא בטרוניא ומאי אלא דקאמר. ותו דלא הול"ל שאין הקב"ה בא בטרוניא שר"ל עלילה אלא הול"ל דעושה עמהם לפנים משורת הדין ומה הלשון אומרת שאינו בא בטרוניא. ואפשר לישב דרך דרש וחידוד דהכא על מה שהקשה מדריב"ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם. התירוץ פשוט דכביכול עושה לפנים משורת הדין. אמנם במדת טובו ורחמיו מה שעושה לפנים משורת הדין נראה בעיניו שאין זה חסידות אלא שאינו בא בטורניא על בריותיו כי זה מדת רחמיו. וזה פשט הכתוב צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו פירוש שכביכול מדת רחמיו שהוא צדיק ועושה הדין בכל דרכיו אבל זהו מרוב טוביותו ותוקף רחמיו כי האמת שהוא חסיד בכל מעשיו והכל חסידות וכמדת טובו נראה בעיניו שהוא צדיק לבד לגבי גודל רחמיו וענותנותו. ואפשר שזה רמז בסוגיין אלא שאין הקב"ה בא בטרוניא כלומר לא תימא שהוא עושה לפנים משורת הדין שאין זה רצונו כביכול רק מדת טובו וענותנותו הוא שנאמר לפי שאין הקב"ה בא בטרוניא ומשו"ה אמר אלא לעקור הסברא דלפנים משורת הדין הוא עושה. וכבר נודע דכל דברי רז"ל כגחלי אש כלומר עיקרי הדת וזה רמז כגחלי אש שאפילו סדר הדברים ומשלים הכל כגופי תורה וז"ש וכל דבריהם הכל ריבה סדר הדברים ויתור הלשון ומשלים הן הן גופי תורה וז"ש כגחלי אש ר"ל עיקרי התורה הנמשלה לאש. והגחלים הם עיקר האש כך כל דבריהם כגחלי אש וה"ט שהכל ברוח הקדש. ולזה אמרו ברוח הקדש בסוגיין אלא לפי שאין הקב"ה בא בטרוניא וכו' כלומר לעקור הסברא פשוטה דלפנים משורת הדין הוא דעבד דמרוב ענותנותו ומדת טובו נראה דמה שעושה הוא שאינו בא בטרוניא עם בריותיו. ואם זה הוא עושה עם א"ה משם נשכיל כמה גברו רחמיו וחסדיו עם ישראל העם בחר לו יה גזע האתנים האבות קדישי עליונין:

והאמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם. ידוע מאי דרגילי המפרשים ז"ל לפרש כשאומר מאי דכתיב שרומז שיש לו בכתוב דקדוק אחר חוץ מהמפורש והכא המובן מדבריו שבא לישב תיבת היום שנראית יתירה ולז"א היום לעשותם ולא למחר ולא היום ליטול שכרם. וחוץ מזה אמר מאי דכתיב אשר אנכי מצוך דמשה רבינו ע"ה הוא מדבר כמ"ש בתחילה שהכל דברי משה רבינו ע"ה ולמה אצטריך לומר אשר אנכי מצוך והא מר ניהו המדבר לא מרובכם וכו' כי מאהבת ה' אתכם וכו' וידעת כי ה' אלהיך וכו'. ולזה דריש ריב"ל דדקדק לומר אשר אנכי מצוך כמ"ש רבני אשכנז ז"ל דטעם דשכר מצות בהאי עלמא ליכא היינו שתרי"א מצות נצטוינו ע"י משה רבינו ע"ה והשוכר פועלים ע"י שליח שניהם אינם עוברים בבל תלין השליח שאינם פועליו והבע"ה שהוא לא שכרם. ועוד נקדים דכשהמלך מצוה ע"י שליח או ע"י כתב אין לו דין עובר על מצות המלך וכמ"ש בעניותנו בדרושים מיסוד הרב ש"ך עה"ת והרב גנת ורדים וזה דרש ריב"ל דלכן אמר אנכי מצוך היום דכיון דנצטויתם ע"י שליח ליכא בל תלין היום לעשותם ולא ליטול היום שכרם דכשהוא ע"י שליח לכן שכר מצות בהאי עלמא ליכא. וגם יש טיבותא דאינו עובר על גזרת המלך כיון שהוא על ידי שליח כדבר האמור. ועוד יש טעם גדול שהשכר יהיה בסוף והיה עקב תשמעון ומאז"ל אדם שיש לו מנורה וכו' כמ"ש אני עני בראש דוד פרשת עקב ע"ש באורך בס"ד:

שמים וארץ נוגעים בעדותן וכו'. עמ"ש התוס' ד"ה נוגעים בעדותן ועמ"ש הרב פרח מטה אהרן ה"א סימן מ"ד ומ"ש אני בעניי בסוגיא דשמעתין ועל דברי התוס' הנזכרים ודברי הרב הנזכר בספרי הקטן דברים אחדים דף צ"ט בס"ד:

לומר שאם מקיימין כו'. התרה זו לא טובתם היא אלא שאין מצווין לקיימן ואם יקיימו לא יקבלו שכר: אם לא בריתי יומם ולילה. אם לא בריתי שכתבתי שתהא נוהגת יומם ולילה והיינו תורה דכתיב (יהושע א) והגית בו יומם ולילה וכתיב (דברים כט) אלה דברי הברית: ה' דהששי יתירה וכתבה בסוף מעשה בראשית לדרשה זו והכי משמע ויהי ערב ויהי בקר יום הששי של ששה בסיון שעתידין ישראל לקבל התורה: השמעת דין. מתן תורה: בתחלה יראה. שמא לא יקבלו ישראל התורה ותחזור הארץ לתוהו ובוהו: ולבסוף. כשקבלוה בנעשה ונשמע שקטה: נמרוד. השליך את אברהם אבינו באור כשדים על שלא קיבל עליו לעבוד עבודת כוכבים שנאסרה לבני נח ואברהם בן נח הוא שלא היה בשעת מתן תורה ועל שם כך נקרא אמרפל בכיצד מעברין (עירובין נג.) שאמר והפיל אברהם בכבשן האש: שלא נחשד על הגזל. דכתיב מה מצאת מכל כלי ביתך אפי' סכין אפילו המנק אפילו מחט והחתן הדר בבית חמיו עשרים שנה כשיוצא אינו נוטל עמו כלי קטן ובני נח נצטוו על הגזל ויעקב קיים: ביוסף שלא נחשד על העבירה. אשת איש נאסרה לבני נח דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו (סנהדרין דף נח.) ויוסף קיים: ואליהו בן ברכאל. לא גרסינן דישראל הוה כדמפרשינן בבבא בתרא בהשותפין (דף טו:): בערב שבת. בעולם הזה: היום לעשותם. בעולם הזה: ולא למחר. דאינו יכול לעשותם לעולם הבא: בטרוניא. בעלילה: בראש גגו. רוב תשמישתן על הגגות שאין גגותיהן משופעין: מקדיר. [לשון נוקב כלומר] מנקבת בכח חום גדול כמו מקדרין בהרים דעירובין (דף נח.) ענין נקב וחתך: בתקופת תמוז. שנוהגת ומושכת עד שלשה חדשים עד יום תקופת תשרי הויא תקופת תמוז: ננתקה את מוסרותימו. על ה' ועל משיחו קאמר לע''ל כדכתיב למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק כלומר ננתקה מצות סוכה שהטילו עלינו:

כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא האדם. משמע הכא דעובדי כוכבים נמי קרוין אדם ותימה דהא אמר בעלמא (ב''מ דף קיד:) דאין קברי עובדי כוכבים מטמאין באהל משום דכתיב אדם כי ימות באהל אתם קרוים אדם דכתיב (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוים אדם ולא עובדי כוכבים קרויין אדם ואור''ת דיש לחלק בין אדם להאדם ולא קשיא מהא דכתיב גבי חירם (יחזקאל כח) ואתה (בן) אדם ולא אל ביד מחללך דאינו אומר כן לקרותו אדם בלשון חשיבות אלא לגנותו בלשון בזיון ושפלות והא דכתיב בקום עלינו אדם רוצה לומר אדם ולא מלך ומדריש גבי המן (מגילה יא.) א''נ ר''ל בקום עלינו אדום והא דכתיב מה יעשה לי אדם ר''ל אדם שהוא בזוי וא''ת הא אמר בפרק השולח (גיטין דף מז.) יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה שיחין ומערות שנאמר והארץ נתן לבני אדם ואומר ר''ת דעובדי כוכבים נמי מיקרי בני אדם שרוצה לומר בני אדם הראשון ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב''ק דף לח.) הארכתי: שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה. פי' בשבע מצות שלהם דאילו בשאר מצות אמרינן בסנהדרין פרק ד' מיתות (דף נט.) עובד אלילים העוסק בתורה חייב מיתה: הרי הוא ככהן גדול. להכי נקט כהן גדול משום דכתיב יקרה היא מפנינים ודרשינן (הוריות דף יג.) מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים גבי ממזר ת''ח קודם לכהן גדול עם הארץ אבל עובד כוכבים העוסק בתורה הוא ככהן גדול: גדול המצווה ועושה. פי' מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו: נוגעים בעדותן הן. וא''ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם וי''ל דאין חוששין בזו הראיה דאין אב מעיד על בנו ועוד י''ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים: יום הששי. תימה למ''ד בשבעה בחדש נתנו עשרת הדברות מאי יום הששי וי''ל דיומא קמא לא אמר להו מידי משום חולשא דאורחא א''נ היתה ראויה לינתן בששי אלא שהוסיף משה יום אחד מדעתו: שלא השתחוו לצלם. אומר ר''ת דצלם דנבוכדנצר לאו עבודת כוכבים הוא אלא אנדרטי עשוי לכבוד המלך ובהכי ניחא דנקט גבי אברהם שלא עבד עבודת כוכבים ובחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם וניחא נמי הא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות דף לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ואילו היה עבודת כוכבים ממש חס ושלום כי מדאגת שום יסורין שבעולם לא היו משתחוים לצלם כר' חנינא בן תרדיון (לקמן יח.) ששמו ספוגין על לבו ליסרו ור''ע (ברכות סא:) שסרקו בשרו במסרקות פיות והיינו הא דפריך פרק מקום שנהגו (פסחים דף נג:) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לתוך כבשן האש פירוש היה להם להשתחוות לצלם כיון שלא היה עבודת כוכבים ממש ועוד ראיה מפ''ק דמגילה (דף יב.) מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה מפני שהשתחוו לצלם וכו' הם לא עשו אלא לפנים ואם היתה עבודת כוכבים היה להם למסור עצמן על קידוש השם ולישנא דקרא נמי משמע הכי דכתיב לאלהיך לית אנן פלחין ולצלמך לית אנן סגדין משמע דתרי מילי הוו: יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני. אורחא דתלמודא דבהרבה מקומות לא קפיד למנות כסדר וכן הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו (כתובות דף יא.): היום לעשותם ולא למחר לעשותם. תימה אנשי יריחו שהיו כורכין את שמע ולא היו מפסיקין בהיום על לבבך (פסחים נז.) ולפיכך הקפידו עליהם חכמים דמשמע היום על לבבך ולא למחר על לבבך ומה יש לחוש בזה כיון שכך הוא אמת כדמשמע הכא ויש לומר דהתם איכא למיטעי היום ממש וכן למחר ממש אבל היום לעשותם בקרא דבתשלום שכר כתיב (דברים ז) ומשלם לשונאיו ותשלום שכר הצדיקים הוא לעולם הבא: