עבודה זרה ה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - ב

כמו דכתיב [במדבר כא]: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ודרשינן "קלוקל" מלשון "קל קל", דהיינו שהיה נבלע בכל איבריהם, ולא היו צריכים להטריח את עצמם ללכת מרחק שלש פרסאות מחוץ למחנה כדי להתפנות. והיא היתה טובה גדולה עבורם, ואמר להם משה: האיך אתם מתלוננים ורוגנים על כך?! הרי זו כפיות טובה! ואתם בני כפויי טובה, בני האדם הראשון, שכפה בטובתו של הקב"ה. שהוא נתן לו את האשה לטובתו ולעזרתו, ואילו האדם כפה בטובה, דכתיב [בראשית ג]: שאמר אדם הראשון להקב"ה: "האשה אשר נתתה עמדי - היא נתנה לי מן העץ ואוכל". והיה לו לומר "האשה נתנה לי". ודרשינן ממה שאמר "אשר נתתה עמדי", שתלה אדם הראשון את קלקלתו במתנתו של הקב"ה.

וממשיכה הברייתא ואומרת: אף משה רבינו, לא נזכר לתת לבו לדבר זה, ^[17] ולא רמזה להן לישראל לדברי תוכחה אלו, אלא עד לאחר ארבעים שנה שהיו במדבר -

שנאמר [דברים כט]: אמר להם משה רבינו לישראל, "ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר". הרי שפרשה זו נאמרה בסוף ארבעים שנה. וכתיב, שאז אמר להם "ולא נתן ה' לכם לב לדעת, ועינים לראות, ואזנים לשמוע, עד היום הזה". שרק היום יש לכם לב לדעת מה הקב"ה מבקש מכם. ואז אמר להם משה: למה לא אמרתם "תן אתה"!?

והיינו, שרק ביום הזה נזכר משה לומר להם שיש בכך מדת "כפיות טובה".

אמר רבה [רבא]: שמע מינה, אפשר לשמוע מכך שאפילו משה רבינו לא נזכר עד עבור ארבעים שנה, כי לא קאי איניש אדעתיה דרביה, אין אדם עומד על דעתו של רבו, להבין סוף דעתו ותבונתו - עד שיעברו ארבעין שנין. רק לאחר ארבעים שנה של ישיבתו ושימושו את רבו, הוא יכול לרדת ולהבין סוף דעתו.

אמר רבי יוחנן משום בשם רבי בנאה: מאי, מהו ביאור הא דכתיב [ישעיה לב]: "אשריכם זורעי על כל מים, משלחי רגל השור והחמור"? -

[פשט המקרא הוא: בעת הגאולה תזרעו בכל המקומות, אף שלא במקום מים, ותשלחו שם בהמותיכם לרעות, בלי חשש שיזיקו, מרוב תבואה].

אשריהם ישראל! בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים - יצרם הרע מסור בידם, ואין הם מסורים ביד יצרם!

לפי שנאמר בתחילת הפסוק "אשריכם זורעי על כל מים", ואין פירוש "זריעה" אלא צדקה, שנתינתה מצמיחה גמילות חסדים. ^[18] שנאמר [הושע י] "זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד". ואין פירוש "מים" אלא תורה, שנאמר [ישעיה נה]: "הוי כל צמא לכו למים".

ואומר הפסוק בהמשך, "משלחי רגל" - ששני הדברים הללו, תורה וגמילות חסדים, הם משלחים ומשליכין את יצר הרע הנקרא "אורח" [שמואל ב יב], דהיינו רגלי האורח.

וממשיך הפסוק ואומר, "השור והחמור", ^[19] שהם דברי תורה -

כמו ששנינו, תנא דבי אליהו: לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי, לשאת ולסבול עול תורה וגמילות חסדים. כלומר, שמקבל עליו עול תורה.

שנינו במשנתנו: לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם וכו'. ומשמע ששלשה ימים לפני אידו קונה הגוי בהמה לצורך יום אידו.

ומקשינן: ומי בעינן כולי האי, האם צריכין לאסור כל כך הרבה ימים לפני יום אידו? וכי קונה הגוי שלשה ימים לפני יום אידו? ^[20]

והתנן במסכת חולין [פג א], לגבי החשש לשחיטת "אותו ואת בנו" ביום אחד, שרק יום אחד לפני יום טוב קונה אדם בהמה לצורך החג, ולכן רק אז יש לחשוש שמא ישחוט אדם אותו ואת בנו ביום אחד.

"אותו ואת בנו" הוא איסור שציוותה התורה לא לשחוט האם והבת ביום אחד.

וזה שאסור לשחוט, הוא דוקא בידוע שהיא האם והוא הולד, כגון שכרוך הולד אחריה, אבל אם לא ידוע, הרי אין חוששין על כל בהמה שמא נשחטה האם או הבן היום. ^[21]

אבל יש זמנים מיוחדים בשנה שמרבים בהם בשחיטת בהמות, ואז יש לחשוש יותר, והוא מה ששנינו:

בארבעה פרקים זמנים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו "אמה מכרתי לשחוט", או "בתה מכרתי לשחוט", כי בזמנים אלו כל מי שקונה בהמה שוחט אותה היום. ולכן מודיעו כדי שלא יעבור על איסור "אותו ואת בנו", אם אכן ישחוט היום את השני.

ואלו הן:

ערב יום טוב האחרון של חג הסוכות, ערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת חג השבועות, וערב ראש השנה. וכדברי רבי יוסי הגלילי, אף ערב יום הכפורים, ורק בגליל ששם היו רגילים להרבות יותר בשמחה.

ובכל אלו הימים קונים ושוחטים הרבה בהמות לצורך אכילה ^[22].

הרי שקונים ומכינים לקראת החג רק יום אחד, ואם היה מוכרה יום קודם - לא חייבוהו להודיע ללוקח, וכל שכן שלא קונים שלשה ימים מקודם.

ומתרצינן: התם, במועדי ישראל, שקונים את הבהמות לצורך אכילה - סגיא די בחד יומא ביום אחד להכין צורכי סעודה -

ואילו הכא באידם של הגוים דהם קונים לצורך הקרבה לעבודת כוכבים - בעינן, מחזר הגוי אחריהם לקנותה בתלתא יומי, בשלשה ימים ^[23].

ומקשינן: וכי להקרבה - סגי די בתלתא יומי?!

והא תניא, שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות ^[24].

הרי שהכנת צורכי קרבן פסח היא יותר משלשה ימים!

ומתרצינן: אנן, אנו בני ישראל, שאנו צריכים להכין קרבנות פסח, ואסור לנו להביאו עם "מום", דשכיחי מומין דפסלי, ונמצאים בהמות הפסולים, ואפילו מום קטן, כגון מום הנמצא ב"דוקין" שבעין הבהמה, גם כן הבהמה פסולה להקרבה, לכן בעינן לטרוח ולחפש הרבה, עד תלתין יומין שלושים יום -

אבל אינהו, הגוים, שלצורך קרבנות חגאותיהם אינם צריכים בהמות נקיות ממומין, אלא דמחוסר אבר אית להו, בדיניהם פסול הקרבן רק אם חסר לו אבר שלם, לכן בתלתא יומי סגי, די להם בחיפוש שלשה ימים, כי אינו כל כך קשה למצוא בהמה שאינה מחוסרת אבר ^[25].

ועתה הגמרא דנה ומוכיחה את מה שאמרו, שבני נח אסורין להביא קרבן "מחוסר אבר" ^[26]

דאמר רבי אלעזר: מנין אנו למדים, למחוסר אבר, דאסור לבני נח, להקריבו לה'?

דכתיב [בראשית ו]: אמר הקב"ה לנח: "ומכל החי, מכל בשר, שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך" -

ודרשינן: "מכל החי", אמרה תורה: הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה. שהרי עתיד נח להקריב קרבנות מן הבהמות שהכניס לתיבה, כמו שנאמר [שם ח] אחרי יציאתו מן התיבה: "ויקח מכל הבהמה הטהורה... ויעל עולות במזבח". ^[27]

ומקשינן: איך אפשר ללמוד ממקרא זה? הלא האי "ומכל החי", מיבעי ליה ללימוד אחר, למעוטי טריפה, דלא! שציווה הקב"ה לנח לא להכניס לתיבה בהמות שנטרפו, כגון שניקב קרום של מח [ואינה בעלת מום בכך]. ^[28]

ומתרצינן: מה שהיה אסור לו להכניס בהמות טריפה נדרש מדרשה אחרת, שדבר זה ממה שנאמר שם "לחיות זרע", נפקא נלמד. כלומר, הכנס בהמות שמהם יוולדו זרע, ואילו טריפה אינה יולדת.

ומקשינן: הניחא לימוד זה מתיישב, לדברי מאן דאמר טריפה אינה יולדת, ואפשר למעטה מ"לחיות זרע" -

הערות

^[17] והקשו התוס': אם כן, למה כעס משה על ישראל, הלא גם הוא בעצמו לא נזכר? ותירצו [כך נראה כוונתם] שמשה רבינו בעצמו לא היה צריך לתפלה זו לומר: "תן אתה", שהרי היה ירא את ה' ושמר מצוותיו, ולכן לא בא לדעת הקב"ה עד ארבעים שנה. בניגוד לבני ישראל, שסרחו בעגל ובמרגלים והכעיסו את ה', היה להם להעלות על דעתם לבקש ולהתחנן על נפשם ולומר "תן אתה". וכל זה לדעת רש"י, אבל התוס' בעצמם סוברים שמשה רבינו הבין מיד שהיו צריכים לומר "תן אתה", אלא שלא רצה להוכיחם על כך, משום שחשב שכעבור ארבעים שנה יעמדו מעצמם על דעת הקב"ה, ויבקשו "תן אתה", אבל כשהגיע יום הזה, ועדיין לא אמרו "תן אתה", הבין שהוא מטעם כפיות טובה. ולכן הוכיחם. והמהרש"א מפרש, שמשה רבינו רק אמר להם כן ברמז, והם שלא הבינו את הרמז ולא אמרו "תן אתה", הבין משה שאינם "רוצים" להבין ולומר כן, כי הם כפויי טובה.

^[18] המהרש"א מבאר שהיא זריעה המצמיחה פירות של חסד, היינו זריעה בטירחה, ולכן נאמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד", והיא הזריעה הנעשית על דרך התורה, ולכן נאמר: "זורעי על כל מים". ואם עושה חסד בטירחה על דרך התורה, ודאי ששולט על יצרו.

^[19] כן מבאר בתוס' רבינו אלחנן.

^[20] כן פירש רש"י את קושית הגמרא. ואילו התוס' מביאים מביאים בשם רש"י, שקושית הגמרא היא: וכי אדם עשוי להעלות על לבו את שמחתו ויום אידו שלשה ימים מקודם, ומודה להאלילים אפילו עתה בשעת הקניה? והלא מצינו שיום אחד קודם קונה אדם בהמה? וכתב המהר"ם שנתחלפו הפירושים. - כלומר, מבואר במשנה שרש"י הוא הסובר, שהאיסור הוא מטעם "אזיל ומודה", ואסור למכור כל דבר, ואילו רבינו תם סובר שהאיסור הוא רק אם הוא מוכר לו דבר שהוא לצורך תקרובת עבודה זרה. [והקשה המלא הרועים, למה כתבו התוס' שמודה "עתה" לאלילים, הרי אמרה הגמרא לקמן [ו ב] דבדבר שאינו מתקיים אין חשש של "אזיל ומודה", ולמה? הרי אזיל "עתה" ומודה? ועיין בחידושי הרשב"א. ותירץ בפשטות, שאם אינו מתקיים, ונפסדים, אינו מודה אפילו "עתה". וכן תירצו בתלמידי רבינו יונה]. והאמת שרבינו תם הביא ראיה [כן כתוב בתוס' רבינו אלחנן] מסוגיתנו לשיטתו, שמתירוץ הגמרא משמע שהגוי קונה לצורך "הקרבה", משמע שהאיסור הוא משום שקונה לצורך תקרובת עבודה זרה. ודוחה [רבינו תם או רבינו אלחנן] את הראיה הזו, דאף אם נאמר שאסור אפילו דבר שאינו לצורך תקרובת עבודה זרה, בכל זאת מעת שמתחילין להכין צרכי חגאותיהם, שם עבודה זרה שגור בפיו ואזיל ומודה, כמו שכתבו כאן התוס'. והאמת, שהראב"ד מביא פירוש רש"י כפשוטו, שקושית הגמרא היא: האם מתחיל לקנות בהמה שלשה ימים לפני יום אידו לצורך יום אידו, כדי שנחשוש ש"ביום אידו" - "אזיל ומודה", הרי לא מקדימין לקנות כל כך. וכן כתב בחידושי הר"ן. ולדבריו אין צורך לומר כדברי המהר"ם שנתחלפו הפירושים. [ומה שכתב רש"י "להאי בהמה" הוא לאו דוקא, אלא מכיון שקושית הגמרא מ"אותו ואת בנו" היא מבהמה, לכן כתב רש"י "בהמה"].

^[21] על פי לשון הטור [יורה דעה סימן טז].

^[22] ערב יום טוב האחרון של חג: לפי שיום שמיני עצרת הוא יום הסופי של הבאת קרבן חגיגת חג הסוכות. רש"י. מפני ששמיני הוא רגל בפני עצמו, והיה חביב עליהם. רש"י [חולין פג א] ותוס'. להודיע שאינו טפל לחג. תוס' רבינו אלחנן. מפני שבכל החג היו מקריבים שבעים פרים נגד שבעים האומות, ואילו בשמיני הקריבו בשביל ישראל. תוס'. [לפי טעם השני והשלישי, מבואר למה לא הרבו בשמחה בשביעי של פסח]. ערב יום טוב הראשון של פסח: משום קרבן פסח. רש"י. והוסיפו להביא עם קרבן הפסח שלמי חגיגה ושלמי שמחה, כי הפסח נאכל על השובע. ראשונים. [ומתורץ קושית הגאון רבי עקיבא איגר, הרי פסח כשר רק "זכר", ובמשנה נאמר "אמה" "בתה"]. לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחרות. תוס'. [לפי טעם רש"י ותוס' מבואר למה לא הרבו בשמחה בערב יום הראשון של סוכות. והתוס' כתבו שבערב סוכות היו טרודים במצות לולב ועשיית הסוכה, ולכן לא הרבו בהכנת סעודות]. ערב עצרת: לפי שמביאים שלמי שמחה ועולות ראיה. רש"י. לפי ש"הכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם". תוס'. לכבוד התורה. חידושי המאירי. ערב ראש השנה: ראש השנה הוא יום טוב ואוכלין בו בשר. רש"י. מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות "סימן" יפה. תוס'. ערב יום הכפורים: שמצוה לאכול בו ביום. רש " י. וחכמים החולקים על רבי יוסי הגלילי [וכן רבי יוסי הגלילי בשאר מקומות - מהרש"א] סוברים שנוהגין לאכול בו בשר עוף ודגים.

^[23] ביאור זה בתירוץ הגמרא הוא לדעת רבינו תם הסובר שטעם האיסור הוא משום שקונה לצורך תקרובת עבודה זרה. [וכמבואר לעיל הערה 20 ובמשנה] - ולדעת רש"י הסובר שטעם האיסור הוא משום "אזיל ומודה", מפרשים התוס' שהגמרא תירצה: במועדי ישראל יש טירדה מועטת, ולא מכינים כמה ימים מקודם ודי ביום אחד, אבל ביום אידם שהוא טרוד בלהכין צורכי הקרבה, שטירדתו מרובה. לכן מקדים כמה ימים. ובכל אותם הימים, אם יזדמן לו ממכר טוב - ולאו דוקא צרכי הקרבה - "אזיל ומודה" כבר "עתה".

^[24] כתבו התוס': עיקר התקנה לשאול ולהתכונן קודם הפסח שלושים יום או שתי שבתות, היתה משום קרבן הפסח [ותקנה זו קיימת אפילו במקום ובזמן שלא מקריבים קרבן הפסח] - ולכן הקשתה הגמרא, והוכיחה מכאן של"הקרבה" בעינן יותר משלשה ימים.

^[25] הקשה בחידושי הריטב"א: טעם זה מתאים עם האיסור למכור להם, כי הם מבקרים מחוסרי אבר שלשה ימים, אבל למה אסור לקנות מהם שלשה ימים לפני יום אידם. הרי בקניה לא שייך טעם זה? [וכנראה שקושיתו היא לדעת רש"י במשנה הסובר שאסור גם לקנות, ואילו לרבינו תם אכן מותר לקנות]. ומתרץ: לא חילקו חכמים בין למכור ובין לקנות. והנה, בתירוץ זה של הריטב"א, יתורץ קושיא אחרת, והיא - מה תירצה הגמרא שהגוים צריכים לבקר בהמות שלשה ימים, האם רק בהמות קונים להקרבה?!. ועיין בחידושי הראב"ד במשנה הסובר שאסור לתת להם "מעות" להקרבה, וכן כתב רבינו אלחנן [ו ב] והלא לא שייך בהם מחוסר אב ר. ולפי תירוץ הריטב"א, מבואר, שלא חילקו חכמים בין דבר לדבר.

^[26] פירשו התוס': אסור לגוים להקריב מחוסר אבר ב"במה", אבל אם מביאים קרבן לבית המקדש - והרי מקבלים מהם קרבנות - בודאי שאסור להקריב "בעל מום". ומקרא מפורש הוא בפרשת מומין [ויקרא כב]: "ומיד בן נכר לא תקריבו". והקשה רש"י: מה מביאה הגמרא דרשות הכתובים לאסור לבני נח הקרבת "מחוסר אבר", הרי מקריבין לעבודת אלילים?! ותירץ: מנהג אבותיהם בידיהם, וכשם שאבותיהם לא הקריבו לשמים מחוסר אבר, כן אינם מקריבים - להבדיל - לאליליהם.

^[27] הקשו הראשונים [פירוש הראב"ד, תוס' רבינו אלחנן, וחידושי הריטב"א], הרי מקרא זה נאמר על הטמאים, ומהם אכן לא הקריב קרבנות, ואיך דרשוהו מפסוק זה? ותירצו: לא חילק הקב"ה בין סוגי בהמות, וכיון שהטהורים היו צריכים להיות בלי חסרון אבר, לכן ציווה כן גם על הטמאים.

^[28] ביארנו המשך הסוגיא שהגמרא דנה, האם היה מותר לנח להכניס טריפה לתיבה. האחרונים דנו האם רצתה הגמרא ללמוד מנח עוד דין, שאסור לבני נח להקריב טריפה בבמותיהן. עיין ברש"ש המסופק בכך, וכותב שמדברי התוס' יש צדדין לכאן ולכאן. והתורת חיים מבאר, שהגמרא דנה גם לענין קרבן. ואילו הפנים מאירות במסכת זבחים [קטז א] סובר, שלא דנה הגמרא לענין קרבן.

בלחם הקלקל" (במדבר כא, ה); שכך גינו את המן, אף שהיה משובח שבמאכלים. בני כפויי טובה — דכתיב [שנאמר] שאמר אדם הראשון, לאחר שחטא בעץ הדעת: "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" (בראשית ג, יב). ומשמע מדבריו שניתנה לו לרעתו, והחטיאתו, בעוד שה' נתנה לו להיות עזר כנגדו.

ומוסיפים: אף משה רבינו, שאמר דבר זה לישראל, לא רמזה להן לישראל על שלא ביקשו בקשה זו, אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר: "ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה" (ראה דברים כט, ד), הרי שמדובר היה ארבעים שנה לאחר מתן תורה, וכתיב [ונאמר] בדברי משה אז: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה" (דברים כט, ג). אמר רבה, שמע מינה [למד מכאן]: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין [אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה], שהרי משה אמר זאת לישראל רק לאחר ארבעים שנה.

אמר ר' יוחנן משום [משמו] של ר' בנאה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אשריכם זרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור" (ישעיהו לב, כ) — אשריהם ישראל, בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים — יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם, שנאמר: "אשריכם זרעי על כל מים", ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" (הושע י, יב), ואין מים אלא תורה, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה, א).

ובפירוש הביטוי "משלחי רגל השור והחמור" לפי דרך זו, תנא [שנה התנא] דבי אליהו: לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי.

א לאחר הקדמה ארוכה זו באים לביאור המשנה. שנינו במשנה שלפני אידיהם של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם. ושואלים: ומי בעינן כולי האי [והאם צריכים כל כך] הרבה ימים לקנות בהמה לצורך החג, שאנו אוסרים למכור להם קודם חגיהם?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: בארבעה פרקים (זמנים) בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה של בהמה זו שאני מוכר לך מכרתי היום כדי לשחוט, או את בתה של זו מכרתי לשחוט, כדי שקונה זו לא ישחט באותו היום את הבהמה שהוא קונה, ויגרום שיישחטו בהמה ובתה ביום אחד ויעבור על איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).

ואלו הן ארבעה פרקים אלה: ערב יום טוב האחרון של חג (סוכות), ערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת (שבועות), וערב ראש השנה, וכדברי ר' יוסי הגלילי — אף ערב יום הכפורים בגליל! משמע שיום אחד קודם החג עוסקים בהכנות לחג, ומדוע כאן אוסרים שלושה ימים?

ומשיבים: התם [שם] לעניין "אותו ואת בנו", שלצורך אכילה קונים את הבהמה, סגיא בחד יומא [די ביום אחד] להכנות. הכא [כאן], שלצורך הקרבה לעבודה זרה הם מתכוננים, בעינן תלתא יומי [צריכים שלושה ימים] למצוא בהמה הראויה לכך, שאין בה מום. ושואלים: ולהקרבה סגי בתלתא יומי [די בשלושה ימים]? והתנן [והרי שנינו]: שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות (שבועות). משמע שכדי להכין להקרבה צריך הרבה יותר זמן!

ודוחים: מכאן אין להקשות, אנן דשכיחי מומין דפסלי [אנו, אצלנו היהודים, שמצויים בדינינו מומים רבים שפוסלים את הקרבן], ואפילו בדוקין (בתבלול) שבעין, בעינן תלתין יומין [צריכים אנו שלושים יום] להתכונן לצורך קרבנות החג, אינהו [הם] הגוים, שרק פסול של מחוסר אבר אית להו [יש להם], שרק בהמה מחוסרת איבר שלם פסולה עבורם לקרבן, על כן בתלתא יומי סגי [בשלושה ימים די להם], ש

אמר ר' אלעזר: מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח להקריב לשמים? דכתיב [שנאמר] בדברי ה' לנח: "ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך" (בראשית ו, יט), אמרה תורה: הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה, לכן הוא קורא לזה "מכל החי", ומקצת מאלה נועדו אחר כך להקרבה.

ומקשים: האי מיבעי ליה למעוטי טריפה דלא [פסוק זה צריך אותו כדי למעט טריפה שאינה] כשרה לקרבן! ודוחים: פסול טריפה לקרבן מ"לחיות זרע" (בראשית ז, ג), נפקא [יוצאת], נלמדת, שהרי טריפה אינה יכולה להוליד. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שטריפה אינה יולדת, אם כן, מן הכתוב "לחיות זרע" למדים לענין טריפה, ו"מכל החי" — לענין מחוסר אבר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

this light bread” (Numbers 21:5), despite the fact it was the highest-quality food. Moses further called them children of ingrates, as it is written that after sinning and eating from the tree of knowledge, Adam said: “The woman whom You gave to be with me, she gave me of the tree, and I did eat” (Genesis 3:12). Adam complained that the woman had been given to him in order to cause him to sin, whereas in fact she had been given to him to serve as a helpmate.

Yet even Moses our teacher, who said this to the Jewish people, did not allude to the Jewish people until after forty years that they should have stated this request, as it is stated: “And I have led you forty years in the wilderness” (Deuteronomy 29:4), which shows that Moses was speaking forty years after the revelation at Sinai. And at that point it is written: “But the Lord has not given you a heart to know, and eyes to see, and ears to hear, until this day” (Deuteronomy 29:3). Rabba said: Conclude from here that a person does not understand the opinion of his teacher until after forty years, as Moses said this to the Jewish people only after forty years of learning Torah.

Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Bana’a: What is the meaning of that which is written: “Happy are you that sow beside all waters, that send forth freely the feet of the ox and the donkey” (Isaiah 32:20)? Happy are you Israel; when they, i.e., the Jewish people, engage in Torah study and in acts of kindness, their evil inclination is given over to them, and they are not given over to their evil inclination, as it is stated: “Happy are you that sow beside all waters.” And the term sowing is referring to nothing other than performing charitable deeds, as it is stated: “Sow to yourselves according to charitableness, reap according to mercy” (Hosea 10:12). And the term waters is referring to nothing other than the Torah, as it is stated: “Ho, every one that thirsts, come for water” (Isaiah 55:1).

With regard to the continuation of the verse: “That send forth freely the feet of the ox and the donkey,” one of the Sages of the school of Eliyahu taught: A person should always make himself subjugated to matters of Torah like an ox to a yoke and like a donkey to a burden.

§ After concluding its long introduction, the Gemara analyzes the mishna. The mishna taught that on the three days before the festivals of gentiles it is prohibited to engage with them in business or to lend them items. The Gemara asks: And is it the practice of a gentile to buy an animal so far in advance of his festival that it is required of Jews to refrain from selling an animal to idol worshippers for all of these days before their festivals?

But didn’t we learn in a mishna (Ḥullin 83a): On four occasions during the year one who sells an animal to another is required to inform him: I sold the mother of this animal today for the buyer to slaughter it, or: I sold the daughter of this animal today for the buyer to slaughter it. This notification is necessary so that this buyer will not slaughter the animal on the same day that its mother or its young is slaughtered, thereby violating the prohibition: “You shall not kill it and its young both in one day” (Leviticus 22:28).

The mishna continues: And those four occasions are: The eve of the last day of the festival of Sukkot, the eve of the first day of the festival of Passover, and the eve of Shavuot, and the eve of Rosh HaShana. And according to the statement of Rabbi Yosei HaGelili, the eve of Yom Kippur in the Galilee is included as well. This mishna indicates that one prepares for a festival for only one day prior to the event. Why does the mishna here prohibit sales three days prior to gentile festivals?

The Gemara answers: There, in the mishna in Ḥullin, where the animal is purchased for consumption, it is sufficient to prepare one day before the festival. Here, in the case of this mishna, where the animal is purchased for sacrifice, the gentile requires three days to ensure that the animal has no blemish. The Gemara asks: And for the purpose of sacrifice, is it sufficient to prepare merely three days in advance? But didn’t we learn in a baraita: One begins to ask about the halakhot of Passover thirty days before Passover; Rabban Shimon ben Gamliel says: One begins to inquire only two weeks before Passover. According to both opinions, far more than three days are needed in order to begin preparing for the sacrifice of an offering. One can assume that the same applies to gentiles.

The Gemara answers: We Jews, for whom blemishes that disqualify the animal are common, as even a small blemish on the cornea of the eye disqualifies it, we require thirty days to prepare for the sacrificial offerings of the festivals. By contrast, with regard to them, gentiles, they hold that the only blemish that disqualifies the animal is if it is lacking an entire limb; therefore, three days are sufficient for them to prepare for the sacrifice.

As Rabbi Elazar says: From where is it derived with regard to an animal that is lacking a limb, that it is prohibited for descendants of Noah to sacrifice it as an offering? As it is written: “And of every living thing of all flesh, two of every sort you shall bring into the ark, to keep them alive with you” (Genesis 6:19). In this verse the Torah states: Bring an animal whose extremities are alive, as some of those animals were to be used later as offerings.

The Gemara asks: Isn’t that verse required to teach that an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa] is not fit to be sacrificed as an offering? The Gemara answers: The disqualification of a tereifa is derived from the phrase: “To keep seed alive” (Genesis 7:3), as a tereifa cannot propagate. The Gemara asks: This works out well according to the one who says that a tereifa cannot give birth. According to this opinion, the disqualification of a missing limb is derived from the phrase: “Of every living thing,” while the disqualification of a tereifa is learned from the phrase: “To keep seed alive.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

היה לכם לומר לפני הקב"ה כיון שאמר מי יתן תאמרו אתה רבון כל העולם תן לנו לב ליראה את שמך ואף רבינו משה לא רמז להם זה הדבר אלא לאחר מ' שנה שנאמר ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו':

א"ר יוחנן ש"מ לא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין:

פיס' שלשה ימים לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהן כו' ומקשי' ומי בעינן לאיתרחוקי מינייהו כולי האי משום דחיישינן דלמא האי דזבני לעבודת כוכבים שלהן זבני והתנן בשחיטת חולין פרק אותו ואת בנו.

בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו וכו' הנה יום אחד דיי לנו להכנת המועד. ופרקי' גבי יום טוב שלנו דלאכילת שלמים לעצמו הוא דקא זבין סגי ליה בחד יומא הכא דלהקרבה לעבודת כוכבים בעי ליה מכין מקמיה תלתא יומין. אי הכי טפי בעי דהא תנן שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום וכו' וקיימא לן דמזכירין להו לישראל כדי שיזמינו קרבנותיהן למועד. ופרקי' אנו דבעינן בהמה מנוקה מכל מום להקרבה ואפילו מדוקין שבעין בעינן ל' יום להכנה אינהו דלא חיישי משום מום אלא למחוסר אבר סגי שלשה ימים [שלשה ימים] דתנן הן ואידיהן.

גמרא, ומי בעינן כולי האי, והא תנן בארבעה פרקים בשנה וכו'. תמיהא לי ומאי קושיא, דאפילו תימא דלאכילה דהשתא בעינן לה, איכא למיחש דילמא מתוך שע"ז שגורה בפיו כל תוך שלשה ימים שלפני אידו, מפני שהוא טרוד בענייני תקרובת האיד, שמא ילך ויודה מעתה בכל מה שהוא לוקח, וכטעמא דר' ישמעאל בג' דלאחריו, [ומאן הוא] דאמר דנחלוק בין טעמא דתנא קמא לטעמא דרבי ישמעאל באיסור (שלישי) [שלשה] שלפניו. וניחא לי, דאי איפשר לומר דתנא קמא משום שם ע"ז ששגורה בפיו ויודה מעתה, דאם כן בריתא דקתני (ו, ב) דאינו אסור למכור לו אלא דבר המתקיים אבל דבר שאינו מתקיים לא אמאן תרמיה, לא כתנא קמא ולא כרבי ישמעאל, דכיון דחיישינן דילמא מעתה ילך ויודה אין חלוק בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיים, אלא ודאי שמע מינה דטעמא דתנא קמא משום דאזיל ומודה ביום אידו הוא, ולא אזיל ומודה אלא בדבר שהוא לפניו קיים ביום אידו.

גמרא הכא דלהקרבה בעי ג׳ ימים האי לישנא מוכח דהמקשה נמי מידע ידע דמתני להקרבה היא דאי לאו הכי הל״ל התם לאכילה והכא להקרבה אלא ודאי כדאמרן אלא דקסבר דמסתייה להקרבה נינהו דתהוי כאכילה דידן ואם כן והא דהדר פרכינן ולהקרבה מי סגי בתלתא יומי מקשה אחרינא הוא דפריך לה ודכוותא בתלמודא א״נ דמקשה קמא גופיה פריך ליה ומשום דפריך סתמא התם דלהקרב׳ משמע ליה לכולה הקרבה ואפי׳ לדידן ולהכי פריך ולהקרבה סתם בעינן תלתא יומי וגם זה נכון.

אינהו דמחוסר אבר אית להו סגי בתלתא יומי. פי׳ ובעי נמי תלתא יומי כדאמרינן מעיקרא ואם תאמר הניחא לזבוני להו מידי דצריך בקור כבהמה אלא לזבוני מידי דלא צריך בקור למה לי ג׳ יומי י״ל דלא פליג רבנן כיון דכלהו מידי דהקרבה ואע״ג דפליג בין דבר המתקיי׳ לדבר שאינו מתקיים כדלקמן.

דאמר רבי אלעזר מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח. ואם תאמר זה היא כקרבן לגבוה היא ז״ל דהא פי׳ רש״י ז״ל פירושא דמילתא דמאי דהוו עבדי מעיקרא לגבוה נהגו בו אחרי כן לע״ז וכן אמרי בבראשית רבה גבי אז הוחל לקרא בשם ה'.

שנאמר מכל החי מכל בשר וק״ל דהא בסיפרא דרשינן בקרבן דידן מן העוף ולא כל העוף פרט למחוסר אבר תיפוק לי׳ מהכא דליכא מידי ולדידן שרי ולבני נח אסור י״ל דאי לא ההוא קרא הוה ליה פרשה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרא ולא לבני נח כדאיתא פ״ד מיתות ואם תאמר למה לא מנו לה להא התם עם מצות שנצטוו בני נח י״ל דלא מנו התם אלא מידי דחייבין עליה מיתה והכא לא מחייבי אלא שהקרבן פסול.

הכא בהמה שחטן ראשי אברים שלה. פי׳ לפי שהיה רצון הבורא יתברך להקריב מהן קרבן בצאתו מן התיבה וכדפרש״י ז״ל ואם תאמר והא בהאי קרא שנים מכל החי כתיב ואם כן בטמאין מיירי ומאי דכתיב בהו שבעה הוו טהורין ולקרבן כדאיתא בבראשית רבה וכדפרשי ז״ל בפירושי התורה וי״ל דאפי׳ הכי לא פליג רחמנא בדין מחוסר אבר משום לתא דטהורים דצריכי להקרבה דלא ליפסילו.

בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו וכבר מכר את האם או את הבת לאחר צריך להודיעו ולומר לו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט כדי שיזהר הלוקח מלשחוט היום זו של עכשו שאף האחר סתמו לשחוט היום לקחה ואותו ואת בנו נוהג בנקבות ולא בזכרים ולכך הוא תופש לשון אמה ובתה ואף המוכר מוזהר בכך שכך דרשו לא תשחטו לא תשחיטו וכן השני מוזהר אע"פ שלא שחט הוא הראשונה שכך דרשו לא תשחט לא תשחט מלשון נפעל וטעם הדבר בפרקים אלו מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילין להרבות בסעודה וסתם הלוקחים לוקחים לשחיטה ושמא יבא לידי אסור שחיטה אותו ואת בנו ביום אחד ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג שהיו מרבין הרבה בשמחה והיו מושכים ידיהם בראשון מצד שהיו רגילים להרבות באחרון מחמת מה שהיו מקובלים שכל ימות החג מקריבין על שם האמות שבעים פרים כנגד שבעים אמות ובשמיני עצרת היו מקריבין על שם ישראל לבד ומתוך כך היו מרבים בסעודה ובשמחה וערב יום טוב הראשון של פסח שהיו מרבים קרבנות החגיגה כדי שיהיו הפסחים נאכלין על השבע והרי החגיגות היו באות אף מן הנקבות ויש בהם דין אותו ואת בנו וערב עצרת שהיו מרבים בעצרת בסעודה לכבוד התורה וערב ראש השנה שמרבין בסעודה לסימן טוב ויש בזה קצת תנאים וכבר ביארנוה במסכת חולין פרק אותו ואת בנו:

מה שאמרו שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום לא סוף דבר שאלה בהלכות החג אלא כל השתדלות של צורך החג בכלל זה ר"ל שראוי להתחיל ולהשתדל בצרכי החג קודם החג שלשים יום:

מצות עשה להקריב כל הקרבנות תמימים ואם הקריב בעל מום לוקה ולא סוף דבר מחוסר אבר אלא אף מומין בלא חסרון אבר ואפילו בדוקין שבעין נפסלו וכבר התבארו מספר המומין ודיניהם במסכת בכורות:

בארבעה פרקים בשנה כו' פי' המורה עיו"ט האחרון של חג מפני שהוא יום השלמת קרבנות החג דתנן י שלא חג וכו' וי"ד בניסן משום פסחים ערב עצרת משום שלמי חגיגה ועולת ראיי' ואינו נראה לי מדתרצי' התם דלאכילה סניא בחד יומא והכא דלהקרבה בעינן תלתא אמא והא התם נמי להקרבה היא וטפי בעינן בהקרבה דידן דפסלי דוקין שבעין מדבעינן בהקרבה דידהו כדאמרי' לקמן ונ"ל שכל טעם בארבעה פרקים אינו אלא משום שמחה שדרך כל ישראל לקנות בשר ולשמוח ביו"ט ומש"ה בערב ר"ה וערב עצרת ועיו"ט הראשון של פסח כולם קונים לשחוט ועיו"ט הראשון של חג היינו דלא תניי' בהדייהו משום דכוון דאיכא שמיני עצרת קמייהו כל עיקר שמחתן התם משהו לה כדאמרי' משל למלך שזימן את בניו וביום שמיני עושה משתה גדול כשרוצים להפרד ממנו והילכך כל עיקר השמחה ביו"ט ראשון קא עבדי לה ומיהו יש עדיין להקשות כיון שכל ישראל מקריבין פסחי' ושלמי חגיגה ועולות ראיי' אמאי לא אחמור רבנן וקצבו זמן ידוע להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט וא אנן עסקי' בהקרבה טפי מדידהו ויש לומר אע"פ דאנן עסקי' גופי מנייהו לא אחמור להודיע דיש לומר לאכילה זבין ואפי' אם תימצי לומר להקרבה זבן דילמא נדרים ונדבו' איכא עלי' או דמי מעשר שני והשתא קבעי למישחטי' מש"ה אין צריך להודיע עיין בקונטרסי בחולין בפ' אותו ואת בנו:

אמר רבא ש"מ לא קאים אינש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין פי' דה"ק להו ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה שהיום הזה אני רואה לכם לב אבל עד היום הזה לא ראיתי לכם לב ומפני שלא ראה להם לב לא רצ' להוכיחם כל מ' שנה ש"מ לא עמדו ישראל על דעתו של משה עד מ' שנה ומה לב ראה להם משה באותו היום כדפירש המורה בהאי קרא בשילהי והיה כי תבאו כשכתב משה את התורה ונתנה לכהנים בני לוי ובאו ישראל ועירערו עליו כו' כדמפרש התם:

פיסקא שלשה ימים כו' התם דלאכילה חד יומא סגיא הכא דלהקרבה בעי' תלתא יומי פי' בע"כ ההוא לא מפרשא אלא משום אכילה ולא משום הקרב' ומדקתני סיפא בארבע' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ אפי' שור שוה מנה ואין לו ללוקח אלא דינר משחיטין אותו בע"כ כו' אלמא לאכילה מיירי ואי קשיא והא אנן נמי מקרבינין באלה הפרקים והילכך ניחוש טובא. תשובה [אותו ואת בנו] קיל ועד דלא מיברר לן דבההיא יומא קא שחטי לא בעי הכרז' הילכך אע"ג דזבנה להקרבה יש לומר דלאכלו היום קנאו ולא לשומרו ליום טוב אבל ע"ז דחמירא משעה דזבני לקרבן אע"ג דזבני עמי לאכילה חיישינן ותלמודא לא אתי לתרוצי אלא תרתי מתני' דלא תיקשי זמן אזמן דהאי זמן הוי לאכילה אבל האי הוי להקרבה אבל האי קושיא דהתם נמי ניחוש מזמן הקרבה לא איזדקיק לתרוצי משום דלא אקשי לי' מידי:

דכתיב מכל החי ומכל בשר אי קשיא והא שנים מכל כתיב ולא באו שנים אלא בהמה טמאה דלא חזי' להקרבה תשובה הא דכתב שני' מכל ה"פ אל תפחות משנים וזה הכתוב הוא כולל טמאות וטהורות שבצווי ראשון לא הפריש בין טהורות לטמאות כ"א בצווי (ראשון ו) שני וכך פירש המורה בפרשה ולא כתב מכל החי אלא משום בהמה טהורה דחזיא להקרבה:

פיסקא שלשה ימים כו' התם דלאכילה חד יומא סגיא הכא דלהקרבה בעי' תלתא יומי פי' בע"כ ההוא לא מפרשא אלא משום אכילה ולא משום הקרב' ומדקתני סיפא בארבע' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ אפי' שור שוה מנה ואין לו ללוקח אלא דינר משחיטין אותו בע"כ כו' אלמא לאכילה מיירי ואי קשיא והא אנן נמי מקרבינין באלה הפרקים והילכך ניחוש טובא. תשובה [אותו ואת בנו] קיל ועד דלא מיברר לן דבההיא יומא קא שחטי לא בעי הכרז' הילכך אע"ג דזבנה להקרבה יש לומר דלאכלו היום קנאו ולא לשומרו ליום טוב אבל ע"ז דחמירא משעה דזבני לקרבן אע"ג דזבני נמי לאכילה חיישינן ותלמודא לא אתי לתרוצי אלא תרתי מהני' דלא תיקשי זמן אזמן דהאי זמן הוי לאכילה אבל האי הוי להקרבה אבל האי קושיא דהתם נמי ניחוש מזמן הקרבה לא איזדקיק לתרוצי משום דלא אקשי לי' מידי:

דכתיב מכל החי ומכל הבשר אי קשיא והא שנים מכל כתיב ולא באו שנים אלא בהמה טמאה דלא חזי' להקרבה תשובה הא דכתב שני' מכל ה"פ אל תפחות משנים וזה הכתוב הוא כולל טמאות וטהורות שבצווי ראשון לא הפריש בין טהורות לטמאות כ"א בצווי (ראשון ו) שני וכך פירש המורה בפרשה ולא כתב מכל החי אלא משום בהמה טהורה דחזיא להקרבה:

תוס' בד"ה וכדברי רבי יוסי אף כו' וי"ל דשפיר פריך אליבא דרבנן כו' עכ"ל ודאי דלרבי יוסי נמי איכא למימר דהיו מרבים טפי בעופות בעיו"כ אלא לרבנן ניחא להו שפיר טפי דכיון דלא היו מרבים אז בבהמות ודאי דהיו מרבים בעופות משום סעודת עיו"כ כדאמרינן בב"ר ודו"ק:

אשריכם ישראל בזמן שעוסקין בתורה ובגמ"ח כו' ואין זריעה אלא צדקה. יש לדקדק אהא דקאמר בגמ"ח במקום צדקה דהא זריעה לא משמע אלא צדקה ונראה לפרש כלפי שאמרו בפרק לולב וערבה גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה כו' אדם זורע ספק אוכל קוצר ודאי אוכל ועוד אמרו אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד דהיינו שהנתינה היא צדקה והטורח הוא החסד כגון מוליכה לביתו כו' כפרש"י שם והשתא קאמר הכא אשריכם זורעי על כל מים דודאי יצמח ובא לידי קצירה דהיינו הצדקה הבאה לידי חסד והכי משמע קרא דזורע ונותן צדקה על כל מים דהיינו ע"פ התורה הוא עושה אותה שתבא לידי חסד וקצירה ויהיה משלחי רגל כמשמעו דהיינו שטורח בהולכה דהיינו גמ"ח ולפי שהיצר הרע מרחיק דבר זה ליתן ממונו צדקה לעני ולטרוח עוד עמו להביאו לביתו ובשאר טרחות כפרש"י ע"כ אמר כי העושה הצדקה באופן זה הנה יצרו מסור בידו כו' ועיין קרוב לדרש זה בסוף פ"ק דב"ק ובחידושינו שם:

רש"י ד"ה ומי בעינן כולי האי וכו' דחיישינן דזבין לה עובד כוכבים להאי בהמה וכו'. צ"ע לפי ספרי רש"י שלפנינו שהרי פי' זה הוא לפי דעת התוס' דריש מכילתא שכתבו בשם ר"ת והפירוש שלפי פירוש רש"י דמשמע מדבריו בריש מכילתין דכל מיני מקח וממכר אסורים כתבו התוס' כאן ד"ה ומי בעינן בשם דש"י ואולי נתחלפו הפירושים:

ד"ה בהני ד' פרקים וכו' ואלו הימים אי אפשר בלא בשר וכו'. ר"ל בימים טובים בעצמן כגון י"ט אחרון של חג וי"ט ראשון של פסח והשאר דבימים עצמן מרבין בשמחה לא בערב י"ט אלא שבערב י"ט קונים ושוחטים לצורך מחר מלבד ערב יום הכפורים שבאותו יום בעצמו מרבים בסעודה:

תוס' ד"ה יצרם מסור בידם דריש ליה ממשלחי רגל וכו'. מקשין העולם מה מוסיפין התוס' על דברי רש"י ונראה לי דהתוס' קשה להם דלפירוש רש"י לא משתמע מהאי קרא אלא שהם אינם מסורים ביד היצר הרע אבל מ"מ מנלן לדרוש שיצרם מסור בידם לכך כתבו התוס' דריש ליה ממשלחי רגל וכו' ר"ל מדכתיב לשון משלחי משמע שהם משלחים אותו לחפשי ממה שהיה תפוס ומסור בידם ומשמעות הקרא כן הוא הם משלחים לחפשי הנקרא רגל שהוא אורח כדכתיב ויבא הלך וגו' א"כ ש"מ שפיר שהוא מסור בידם וק"ל נראה לי:

ד"ה ערב יום טוב האחרון וכו' כדאמרינן בפרק אלו דברים הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם כצ"ל:

ד"ה וכדברי ר' יוסי אף ערב יום הכפורים וכו' אמאי שביק כל הני פרקים וכו'. ר"ל לפרוך יום טוב אחרון של חג שחל להיות באחד בשבת או יו"ט ראשון של פסח שחל באחד בשבת וכן שאר הפרקים ניחוש שמא ישחט בשבת בן עוף לצורך היו"ט שלמחר ועיקר קושית התוס' הוא משום דסלקא אדעתן דרבנן ור"י בהא פליגי דרבנן ס"ל שבערב יוה"כ לא היו מרבים בסעודה ור' יוסי סבירא ליה שבערב יוה"כ בגליל היו מרבים בסעודה וא"כ ע"כ התם בכתובות לא שייכא קושיית המקשה דפריך מערב יוה"כ כי אם לר' יוסי דאילו לרבנן לא שייך למפרך מיניה כלל דהא אינהו סבירא להו שלא היו מרבים בסעודה כלל בערב יוה"כ ולכך הקשו התוס' אמאי שביק הני ד' פרקים שהיה לו להמקשה להקשות מהם אליבא דכ"ע ותירצו התוס' דלעולם קושית המקשה דהתם אליבא דרבנן הוא דשפיר מקשה אליבייהו משום דרבנן נמי סבירא להו שבערב יום הכפורים מרבים בסעודה אלא שסבירא להו שאין מרבים אלא בעופות ודגים ור"י סבירא ליה שהיו מרבים ג"כ בבהמות וכי תימא מכל מקום תקשה דעדיפא הוה ליה למפרך מהד' פרקים שאין בהם שום פלוגתא דכ"ע מודו בהו שהיו מרבים בהן בסעודה ולכך כתבו דעיקר פירכיה מבן עוף דוקא וכו' ובפרקים אלו אינם רגילין רק בבהמות ולכך לא היה שייך למפרך מהד' פרקים:

ד"ה מנין למחוסר אבר וכו' דאילו בבית המקדש וכו' אלא להקריב בבמה איירי ומייתי ליה וכו'. ר"ל וכן הראיה שמביא לא איירי אלא להקריב בבמה שהרי נח לא הקריב אלא בבמה:

גמרא דשכיחי מומין דפסלי כו'. מנחות (קא) בכורות (נג ב):

רש"י ד"ה עי"ט האחרון ש"ח מפני כו'. דתנן מי שלא חג כו'. קשה דהא הרמב"ם כ' בפ"ה מהל' חגיגה ה"ה דמצוה להקריב בראשון כו' וכל המאחר ה"ז מגונה ועליו נאמר נוגי ממועד כו' ועמש"כ במגילה (ה). ומעצרת די"ל נמי תשלומין כ"ז ל"ק על פרש"י די"ל דכיון דהם ימי מלאכה אין דרך לשהות בהם בירושלים וכולן מקריבין בראשון. ופסח נמי הואיל דקונה לצורך פסחו קודם יו"ט קונה ג"כ לצורך עולת ראייתו ושלמי חגיגתו. אבל קשה דבחג נמי צריך לקנות קודם יו"ט לשלמי שמחה דנוהגת כל ז' וי"ל:

גמרא האי מבעי' ליה למעוטי טרפה כו'. עד סוף הסוגיא. אנכי מסתפק אי מיעוטא דטרפה למסקנא הוא לפסול קרבן או לקיום העולם ולצוותא. ובדברי התוס' ומפרשיהם יש פנים לכאן ולכאן וליכא למישמע מינייהו. ונ"ל דלמ"ד טרפה אינה יולדת דמימעיט טרפה מן לחיות זרע ע"כ אתך אתא למעוטי טרפה אף לקרבן ויתורץ קושיית התוס' ד"ה והשתא. ולמ"ד דטרפה יולדת דל"ל אלא חד מיעוט דאתך אמרי' דלא אתא רק לפסול לקה"ע ולצוותא וכמש"כ התד"ה מנין לענין זקן וסריס. וא"ת איך ילפינן לדידיה מן מכל החי מחוסר אבר דלמא אתא למעוטי טרפה לקרבן דמסתבר יותר כמש"כ התד"ה אלא. עי' לשון התוס' בזבחים (קטז) ד"ה אבל ויתיישב לך. אולם עדיין קשה מאי פריך והשתא דנפ"ל מאתך לחיות זרע ל"ל. הא אצטריך תרי מיעוטי לטרפה כדאמרן. וי"ל ואכמ"ל:

בִּזְמַן שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים יִצְרָם מָסוּר בְּיָדָם וְאֵין הֵם מְסוּרִים בְּיַד יִצְרָם (ישעיה לב, כ). נראה לי בס"ד הטעם בתורה מתקנים שם הוי־ה ובגמילות חסדים מתקנים שם אדנ־י ושלוב שלהם הוא ביסוד שבו שם שד־י שמכניע היצר כמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק וְהָיָה שַׁדַּ־י בְּצָרֶיךָ (איוב כב, כה) כי יצר במלואו יו"ד צד"י שי"ן ראש המלוי אותיות שד־י ובזה יובן בס"ד.
אי נמי תורה אוריין תליתאי (שבת פח.) רמוזה באות שי"ן שהיא שלשה קוין וגמילות חסדים בחסד שנקודו סגו"ל שהוא שלשה יודי"ן שהם ג' ראשין דשלשה קוין של שי"ן ונמצא שניהם רמוזים באות ש שעולה מספר יצר [300] ולכך מכנעת היצר.

אֵין זְרִיעָה אֶלָּא צְדָקָה (הושע י, יב). נראה לי בס"ד הצדקה נקראת טוב [17] שמספרו י"ז והמות נקרא רעה דכתיב וְחַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא) ואם תניח אותיות י"ז בתוך אותיות 'רָעָה' יהיה צירוף 'זְרִיעָה' ותתבטל הרעה.
ומה שאמר 'אֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה' כי מלוי מַיִם כזה מ"ם יו"ד מ"ם הוא גם כן מַיִם, כן דברי תורה יוצא מהם דברי תורה כמותם הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכֹלָּא בָהּ (משנה אבות ה, כב).

"מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר" (ישעיה נה, א). נראה דקרי ליצר הרע דשוגג ודמזיד בשם שּׁוֹר וְחֲמוֹר וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר (שמות כא, לג) כי המזיד 'שּׁוֹר' שמתכוין להזיק ושוגג 'חֲמוֹר' שאינו מתכוין להזיק והנה אותיות ש"ו דְשּׁוֹר ואותיות ח"מ דְחֲמוֹר הם אותיות 'חוֹמֵשׁ' רמז לצדקה דאמרו רבותינו ז"ל (כתובות נ.) אל יבזבז בה יותר מחומש, ורמז גם כן לתורה שהיא חמשה חומשים וזהו שנאמר 'מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר' כי סוף שּׁוֹר וְחֲמוֹר שהם רגל שלהם הם אותיות 'רר' [400] שמספרם ת' רמז לכוחות הסטרא אחרא שנחלקים לארבע מאות בסוד 'וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ' כי העונות בין זדונות שהם מתייחסים לשור שמתכוין להזיק בין שגגות שהם מתייחסים לחמור שאין מתכוין להזיק כולם באים מן סטרא אחרא שרמוזה בסוף שּׁוֹר וְחֲמוֹר שהם ת' ובזכות התורה והצדקה שרמוזים באותיות חומש בשור וחמור מסתלקים כוחות הסטרא אחרא שהם ת' הרמוזים ברגלי השור והחמור.
אי נמי נראה לי בס"ד אם תמלא אותיות שּׁוֹר כזה 'שי"ן וא"ו רי"ש' ותקח אותיות היוצאים במבטא בלבד מלבד יודי"ן ווי"ן שאין יוצאים יהיה בידך אותיות 'שנא' זה השטן שהוא שנא ישראל וכן אותיות חֲמוֹר במלואם 'חי"ת מ"ם וא"ו רי"ש' כשתקח אותיות היוצאות במבטא בלבד יהיה בידך אותיות 'אשמת' נרמז כי אשמת ישראל תהיה על ראש אשר שנא את ישראל כמו שנאמר וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם (ויקרא טז, כב) וזהו שנאמר 'מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר' רגל לאותיות המילוי הנקראים רגל של אותיות הפשוט.

לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לָעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשְּׂאוֹי (ישעיה נה, א). נראה לי בס"ד כְּשׁוֹר לָעוֹל בלימוד העיון והסברה וְכַחֲמוֹר לְמַשְּׂאוֹי בלימוד הגרסה. והא דלא נקיט פֶּרֶד, שהוא מעלי טפי למשוי ונושא יותר מחמור משום דהוא בא מכלאים לכן לא רצה לדמות בו עסק התורה של תלמיד חכם שצריך להיות נקי לשמה בלי תערובת פניה זרה.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שעשה שני דמיונות לעסק התורה שהם לשור ולחמור והוא כי השור אם יבטל מעסק שלו שיעשה עצמו חולה אז בעליו שוחטין אותו כי חוששין שימות ונמצא בטלותו ממלאכה גורמת לו מיתה וזה מוסר לאדם שהוא בטל מן התורה ופורש ממנה לגמרי כי גורם לעצמו מיתה דכתיב בתורה כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים ל, כ) וכמו שאמר רבי עקיבה לפפוס במשל השועל והדגים (ברכות סא:) ולכן לבני אדם אלו שפורשים מן התורה לגמרי נקיט להו דמיון של השור.
אבל לבני אדם שאין בטלים לגמרי ורק לומדים בעצלות אלו דינם שיבואו עליהם יסורין ועוכרין אותם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה.) ולאלו נקיט דמיון החמור שאם יתעצל וילך בכבידות מכים אותו בעץ ודוקרים אותו במחט כדי שילך במהרה וכן המתרשל בדברי תורה יבואו עליו יסורין וכנגד זה נקיט דמיון לחמור.

תוס' ד"ה מנין וכו' אמרינן לו קום והבא קרבן שלם. יש לעיין למה אומרים לו הבא שלם וכי מחוייב הוא בכך להביא קרבן שלם אף בנדר ואמר הרי עלי מכל מקום אין בן נח מצווה על לאו דלא יחל ועל מוצא שפתיך אלא דברוצה להקריב מחוסר אבר אומרים לו שלא יקרב אבל להביא אחרת מנין לנו:

תנא דבי אליהו ישים עצמו על ד"ת כשור לעול וכחמור למשאוי. פירוש כי בזה יבטלו רגל השור והחמור שהוא היצה"ר:

תוספות ד"ה מנין למחוסר אבר. עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף קצ"ג בס"ד:

בלחם הקלוקל. קל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלוקל ורגנו על כך והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכין לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות דתניא (ברכות דף ס) כשהן נפנין אין נפנין לא לצידיהן ולא לפניהן אלא לאחריהן ומחנה ישראל ג' פרסאות היה: אשר נתתה עמדי. לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר: לא רמזה. לתוכחה זו אלא לאחר מ' שנה במשנה תורה בערבות מואב אמר להם ולא נתן לכם לב לדעת שתהיו יודעים לשאול מה היה מבקש מכם [אלמא] אף משה רבינו לא נזכר לתת על לבו דבר זה עד מ' שנה: לא קאי איניש אדעתיה דרביה. לדעת סוף דעתו ותבונתו עד מ' שנה שהרי משה לא רמזה לישראל עד מ' שנה: משלחי רגל. משלחים ומשליכין רגלי יצר הרע הבא על האדם מעליהם יצר הרע קרוי אורח כדכתיב ויבא הלך לאיש העשיר (שמואל ב יב): ומי בעינן כולי האי. דחיישינן דזבין לה עובד כוכבים להאי בהמה לצורך יום אידו ג' ימים קודם לכן: בהני ד' פרקים. מחזקינן ליה לאינש דכל מאן דזבין בהמה שחיט לה ביומיה ומשום הכי קאמר אמה מכרתי לשחוט ואל תשחט אתה את הבת שאמכור משום אותו ואת בנו דביום אחד מחייב האחרון ואלו ימים א''א בלא בשר וקונין הכל: ערב יו''ט האחרון של חג. מפני שהוא יום השלמת קרבנות החג דתנן מי שלא חג וכו': וי''ד דניסן. משום פסחים: ערב עצרת. משום שלמי חגיגה ועולת ראיה: וכן לר''ה. יום טוב הוא ואוכלין בשר: (ויוה''כ). נמי משום כל האוכל ושותה בט' בו וכו': בגליל. היו רגילין להרבות שמחה יותר קתני ערב יום טוב אלמא לא זבין איניש מקמי סעודה אלא חד יומא ואילו מכרה אתמול לא היה מזהיר לו היום דהא אין אדם קונה ג' ימים קודם לכן צרכי סעודת יום ג': להקרבה. לעבודת כוכבים עובד כוכבים מחזר אחריה ג' ימים: בדוקין. טילא בלע''ז: דאסור לבני נח. להקריב לגבוה ודומיא דקרבנות שנהגו אבותיהם לשמים הן נוהגין לעבודת כוכבים שלהן: ומכל החי. על שם שהיה עתיד נח להקריב מהן דכתי' ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו' (בראשית ח):

יצרם מסור בידם. דריש ליה ממשלחי רגל דיצה''ר נקרא אורח כדכתיב ויבא הלך לאיש העשיר: ומי בעינן כולי האי. פירש רש''י וכי אדם רגיל כ''כ להעלות על לבו שמחתו וחגו דאסרת ג' ימים קודם לפי שהוא יום איד של עבודת כוכבים ונזכר שם עבודת כוכבים תדיר בפיו ואזיל ומודי והתנן בד' פרקים וכו' ומסיק התם דלאכילה שאינו טרוד לפני החג אלא על עסקי אכילה סגי בחד יומא הכא דלהקרבה שצריך לחזר אחר עסקי הקרבה בעי תלתא יומי והלכך אסור לשאת ולתת בכל עניני מקח וממכר משום דשם עבודת כוכבים שגור בפיו ואזיל ומודי: ערב יו''ט האחרון של חג. הא דלא נקט (יום) הראשון של חג לפי שהם טרודים במצות לולב וסוכה ואין להם פנאי להרבות בסעודות וי''מ דבהנך ארבעה פרקים טעמא רבה אית בהו יו''ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפ''ע וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה משא''כ בשביעי של פסח וגם הקרבנות שבשמיני היו בשביל ישראל וכל החג היו מקריבין נגד העובדי כוכבים וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות ועצרת כדאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים דף סח:) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם ור''ה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה וכמה עניני' עושים בו לסימן יפה כדאמר במסכת הוריות (דף יב.) וכריתות (דף ה:): וכדברי ר' יוסי אף עיוה''כ בגליל. תימה בפ''ק דכתובות (ה. ושם ד''ה אלא) דפריך תלמודא יוה''כ שחל להיות בשני בשבת ידחה גזרה שמא ישחוט בן עוף ואמאי שביק כל הני פרקים דד''ה ופריך לדברי רבי יוסי הגלילי וי''ל דשפיר פריך אליבא דרבנן דעיקר פירכיה מבן עוף דוקא דבהמה איכא טירחא יתירה להפילה ומידכר ובפרקים אלו אינם רגילין רק בבהמות וביוה''כ רגילים בעופות ודגים ודברים קלים כדאמרינן בב''ר (פ' יא) עובדא בההוא חייטא דזבן חד נונא תריסר דינרין: והתנן שואלין בהלכות הפסח. ואע''פ שגם עתה שאין קרבן שואלין בהלכות הפסח קודם ל' יום מ''מ עיקר התקנה על הקרבן נתקנה כדאמר טעמא בפ''ק דפסחים (דף ו:) שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני: מנין למחוסר אבר וכו'. פירוש להקריב לגבוה בבמה שלהן דאילו בבית המקדש אפי' בדוקין שבעין נמי אסור דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו ומייתי ליה ומכל החי דהזהיר הקב''ה לנח להביא מחוסר אבר בתיבה מפני שעתיד להביא מהם קרבן וא''ת הא לקמן בסמוך (דף ו.) אמר דהזהירו נמי מלהביא אל התיבה זקן וסריס ולא נאסרו לבני נח ועוד קשיא דקרא גבי בהמה טמאה כתיב שהם שנים שנים דכתיב ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא וגו' והנהו לאו בני קרבן נינהו אף לבני נח כדמשמע פרק בתרא דזבחים (דף קטז.) וי''ל דאין לאסור אלו זקן וסריס לקרבן במה שמעטם מהבאת התיבה כיון דאיכא טעמא אחרינא דאיכא למימר דהא דמעטן הכתוב היינו לפי שאינם ראוין לקיום העולם אבל מחוסר אבר אי לאו לאסרן לקרבן למה נמעטו מלהביאם לתיבה הרי הם ראוין לקיום העולם ולבהמה טמאה ע''כ נמי לא מצי קאי דכיון דשלמים נמי לא . חזו להקרבה: מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח. יש לדקדק מלשון אסור שהוא איסור גמור ובן נח מוזהר בדבר ותימה מ''ט לא חשיב ליה בהדי ז' מצות שנצטוו ויתחייבו עליו מיתה ואין לומר משום דאזהרתיה לא כתיבא בהדיא הא מכלל הן אתה שומע לאו כדדרשינן מכל עץ הגן אכל תאכל ולא גזל ודבק באשתו ולא באשת חברו אלא י''ל דהאי קום עשה הוא דמאיש איש מרבינן שהעובדי כוכבים נודרים נדרים ונדבות כישראל ואם נדר מחוסר אבר אמרינן ליה קום והבא קרבן שלם וקום ועשה לא קחשיב והא דאמרינן פ''ק דקדושין (דף כד:) דמצרכינן מן העוף ולא כל העוף למעוטי יבשה גפה נקטע רגלה ל''ל פשיטא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וי''ל דס''ד כיון ששאר מומין הפוסלין בבהמה הותרו בעוף כדאמרינן תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף ובבהמה אין חילוק בין במומין בין במחוסר אבר בעוף נמי נימא כיון שהותרו המומין מחוסר אבר נמי נשתרי קמ''ל מן העוף ועוד י''ל דאי לא כתיב מן העוף לאסור מחוסר אבר לישראל הוה אמינא דבני נח משתרו והכתוב בא לאסור לישראל אע''ג דכתיב גבי בני נח כדאמר בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח נשנית בסיני לזה ולזה נאמרה [וע''ע תוס' זבחים סח: ד''ה ושניסמית]:

דף ה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד