עבודה זרה יג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

אבל אם מהנה "את" העבודה זרה - שרי. מותר, שלא אסרה זאת התורה. ^[1] אלו הם דברי רבי שמעון בן לקיש, המבאר את טעם איסור חנויות מעוטרות, משום שנהנה מריח של וורד והדס.

ואילו רבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות, נמי אסור, כי קל וחומר הוא, אם נהנה אסור, מהנה - לא כל שכן! ^[2] והוא הרי מהנה אותם, מפני שבעלי החנויות הם סוחרין של הכומרים.

מיתיבי, הגמרא מביאה ברייתא להקשות ממנה על רבי שמעון בן לקיש:

רבי נתן אומר: יום שעבודת כוכבים [הכמרים], מנחת בו את המכס, [שמוותרים בו על גביית המכס], מכריזין ואומרים: כל מי שנוטל עטרה, ויניח אותה בראשו ובראש חמורו לכבוד עבודת כוכבים - יניחו ^[3] לו את המכס. ואם לאו - אל יניחו לו את המכס!

יהודי שנמצא שם - מה יעשה? אם יניח את העטרה בראשו, נמצא שהוא נהנה מן הריח. ^[4] ואם לא יניח את העטרה בראשו, נמצא שהוא מהנה, נותן להם מכס. ולכן, אל ילך לשם!

מכאן אמרו חכמים, שאם הלך לשם, קנסו אותו בקנס זה: הנושא ונותן בשוק של עבודת כוכבים, אם קנה בהמה - תיעקר, כמו שהברייתא תבאר. ואם קנה פירות כסות וכלים - ירקבו. מעות וכלי מתכות - יוליכם לים המלח, שיאבדו שם.

ואיזהו עיקור? המנשר, משיר וחותך פרסותיה שתי רגליה, באופן שאינה נטרפת בכך, ובלבד שיחתכם מן הארכובה [עצם ברגלי הבהמה] ולמטה ^[5].

ועתה מקשינן על רבי שמעון בן לקיש: קתני, מיהת: יניח - נמצא נהנה. לא יניח - נמצא מהנה. הרי שאסור להנות "את" העבודת כוכבים. וקשה על רבי שמעון בן לקיש!?

ומתרצינן: אמר רב משרשיא בריה דרב אידי: אף שבברייתא סובר כן רבי נתן, קסבר רבי שמעון בן לקיש: פליגי רבנן עליה דרבי נתן, ומתירים להנות "את" העבודת כוכבים. ואנא דאמרי, אני ביארתי את המשנה, כמו רבנן, דפליגי עליה, החולקים על רבי נתן.

ואילו רבי יוחנן סבר: לא פליגי. חכמים אינם חולקים על רבי נתן, וכמוהו אוסרים "מהנה", לכן מעמיד את המשנה כחכמים, ואוסר אפילו חנויות מעוטרות בפירות.

ומקשינן: ולא פליגי?!וכי חכמים אינם חולקים?!

והא תניא, הגמרא מביאה ברייתא שמשמע ממנה שהתירו לילך ליריד של עובדי כוכבים, בניגוד לדעת רבי נתן. ולכאורה מוכרחים להעמידה כחכמים:

דתניא, הולכין מותר לילך ליריד של עובדי כוכבים, ולוקחין וקונים מהם בהמה, עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים. ^[6]

וכותב שטר לקיים המכירה, ומעלה, מאשר את חתימות השטר בערכאות שלהן, מקום גדולי ושופטי הגוים, ואף שהוא כבוד ותפארת להם, ויש חשש של "אזיל ומודה"

- מפני שבאישור בשטר, הוא כמציל את עצמו מידם, שלא יוכלו הגוים להכחיש את המכירה.

ואם היה כהן - מטמא את עצמו בחוצה לארץ, שטומאתה היא מדרבנן, והתירו לו חכמים לדון ולערער עמהם שם, מפני שהוא כמציל מידם.

וכשם שמטמא בחוצה לארץ - כך מטמא הכהן את עצמו אם צריך לעבור בבית הקברות לדון ולערער.

וטרם שהביאה הגמרא את המשך דברי הברייתא, היא תמהה:

בבית הקברות סלקא דעתך?! טומאה דאורייתא היא! הרי ודאי לא התירו לכהן להטמא ולעבור על איסור דאורייתא כדי להציל ממון, ואיך אמרה הברייתא כי כשם שהתירו טומאת חוץ לארץ, שהיא מדרבנן, כן התירו איסור דאורייתא!?

ומתרצינן: אין הכוונה לבית הקברות ממש, אלא לטומאת "בית הפרס" דרבנן, שהיא שדה שנחרש בה קבר, וכל השדה עד מאה אמה טמאה מדרבנן, מחשש שמא התפזרו עד לשם עצמות המת, והעובר שם "יסיט" אותם. והתירו חכמים להיטמא טומאה דרבנן כדי להציל ממונו.

ועתה מביאה הגמרא את המשך הברייתא: וכשם שהתירו לו להיטמא בחוץ לארץ ובבית הפרס כדי להציל ממון, כן מטמא כדי ללמוד תורה וכדי לישא אשה. ^[7]

אמר רבי יהודה: אימתי התירו לו - בזמן שאין מוצא ללמוד אלא בחוץ לארץ. אבל בזמן שמוצא ללמוד בארץ ישראל - אינו מטמא.

רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד - יטמא בחוץ לארץ, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל אדם, אלא מרבו.

אמר רבי יוסי: יש ראיה שמותר לכהן לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה מרבו מובהק, אף שמוצא ללמוד בארץ ישראל -

מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן, שהיא בחוץ לארץ, ללמוד תורה.

עד כאן לשון הברייתא.

ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי. ומשמע שרבי יוחנן ידע ברייתא זו, ואף את הרישא של הברייתא, המתירה לקנות ביריד של עבודת כוכבים -

אלמא הרי מוכח שפליגי חכמים על רבי נתן. וקשה, איך אמר רבי יוחנן שחכמים אינם חולקים על רבי נתן?

ומתרצינן: אמר לך רבי יוחנן: לעולם לא פליגי. וחכמים אכן אוסרים לקנות ביריד של עבודת כוכבים, ומה שהתירו בברייתא זו - לא קשיא.

כאן, מה שאסרו חכמים ורבי נתן, מדובר בלוקח מן התגר, בקונה מן הסוחר, דשקלי מיכסא מיניה, שהכומרים לוקחים ממנו מכס, ונמצא מהנה את העבודת כוכבים.

ואילו כאן, מה שהתירה הברייתא, מדובר בלוקח מן בעל הבית, איש פרטי הבא לשוק למכור סחורתו, דלא שקלי, שהכומרים אינם לוקחים מיכסא מיניה, ממנו.

ורק באופן זה מותר, אבל כל התנאים סוברים, לדעת רבי יוחנן - שאסור להנות "את" העבודה זרה.

ורבי שמעון בן לקיש סובר, שחכמים חולקים על רבי נתן ומתירים, ומשנתנו היא כדעת חכמים.

ועתה הגמרא מבארת את הברייתא.

אמר מר: בהמה תיעקר.

וקשה, והא איכא צער בעלי חיים, ואיך התירו וציוו כך חכמים?

ומתרצינן: אמר אביי: אמר רחמנא [יהושע יא] במלחמת שבעה עממין, "ויאמר ה' אל יהושע... את סוסיהם תעקר". הרי שמותר לעשות כך. ^[8]

אמר מר שנינו בברייתא: ואיזהו עיקור? מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה.

ורמינהו: הגמרא מקשה סתירה לכך מברייתא אחרת.

דתניא, בזמן הזה - אין מקדישין דבר ל"בדק הבית", והם צרכי בית המקדש, מפני שאין לנו היום את בית המקדש. ואם בכל זאת הקדיש - חלה הקדושה, ומי שישתמש בדבר שהוקדש הריהו "מועל בהקדש". ולכן, כדי שלא יבואו לידי תקלה - חייבוהו חכמים לאבד את הדבר שהוקדש.

ואין מחרימין, לומר חפץ פלוני "חרם", כי סתם לשון "חרם" משמעותו היא לבדק הבית.

ואין מעריכין, לומר "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי", שדמיו הקצובים בתורה ניתנים ל"בדק הבית".

ואם בכל זאת הקדיש והחרים והעריך -

אם הקדיש בהמה - תיעקר [והברייתא תבאר]. ^[9]

הערות

^[1] כתבו התוס' בשם רבינו תם: לא התיר רבי שמעון בן לקיש כל מהנה לעבודה זרה [עיין שם שהוכיחו כן]. ועוד מקשה הריטב"א, הרי "רוצה בקיומו" הוא [עיין לקמן סד א] - אלא, שכאן התיר ריש לקיש, מפני שיש באותה הנאה בזיון לאלילים, בכך שהישראל מוכן לפרוע המכס ובלבד שלא ישים עטרה בראשו, כמו שיבואר בברייתא המובאת בהמשך הגמרא.

^[2] כתב הריטב"א שלדעת רבי יוחנן הוא איסור דאורייתא. [וכן משמע שסובר המהרש"א בתוס' ד"ה מעות]. והריטב"א קורא לאיסור זה "סרך" עבודה זרה, וכנראה כוונתו "שייכות" לעבודה זרה.

^[3] גירסת הר"ח

^[4] כך פירש רש"י. וכתבו התוס', שרש"י לא רצה לפרש שנהנה מעצם "הנחת המכס", כי לא נקרא הנאה באי נתינת מכס, כיון שהמעות הן של ישראל שאינו נותנם. ומשמע שאם הם מעוטרות בפירות - מותר. אבל רבינו חננאל והריטב"א ועוד ראשונים מפרשים כפשוטו, שהישראל נהנה מאי נתינת מכס. ובספר חדושי אנשי שם [נדפס בשולי הריף] מבאר, שהם חולקים בפירוש ה"מכס" האמור - רש"י ותוס' סוברים שהכומרים גובין להם מכס כרצונם, והם גזלנים, כדין "מוכס העומד מאיליו", לכן מבארים שבאי נתינת מכס לא חשיב נהנה. ושאר הראשונים מפרשים שהמכס שייך למדינה, אלא שהכומרים "מוחלין" להם לעושי רצונם, ובלעדיהם הוי מכס קבוע, וכל העומד לגבות כגבוי גמי, לכן יש הנאה באי נתינת מכס.

^[5] לדעת רש"י מפני שאסור להטריף בהמת חולין [עיין לעיל דף י"א]. והתוס' לשיטתם [שם] מבארים, שלא קנסוהו לעקור עקירה גמורה, ודי בכך שיעקרנו עקירה מפרסותיה ולמטה.

^[6] רש"י במסכת עירובין [מז ב] מפרש: ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות: מפני שמכניסן לקדושה [עיין עמוד ב'] בתים ושדות וכרמים: מפני שממעט אותם, או, משום ישוב ארץ ישראל. וכתבו הרשב"א והריטב"א, דמה שהתירו בברייתא זו, הוא רק בבהמה עבדים שפחות בתים שדות וכרמים, שדברים אלו אין קונים אותם ל"מסחר" אלא לצורך אישי, והותרו מטעם שביום השוק מוזילים מחירם, ועוד, משום שממעט את נכסי הגוים, כמו שביאר רבי האי גאון [עיין בהערה 8 בעמוד הקודם].

^[7] כתבו התוס': מה שהתירו לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה ולישא אשה, הוא רק בשתי מצוות אלו שהם מצוות חשובות: ללמוד תורה, שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ולישא אשה דכתיב [ישעיה מה] "לא תהו בראה - לשבת יצרה" - אבל לא התירו לצאת מארץ ישראל לצורך קיום שאר מצוות. ועוד כתבו, שמה שהותר הוא רק אם דעתו לחזור. וכן דעת הרמב"ם [פרק ה' מהלכות מלכים הלכה ט'], עיין שם בכסף משנה.

^[8] נחלקו אמוראים [שבת קכח ב] אם איסור "צער בעלי חיים" הוא איסור תורה או איסור דרבנן. לצד שהוא רק איסור דרבנן, מובן שהתירו חכמים לעשות כן, מפני שיש בכך צורך לקנוס העוברים על איסור קנייה ביריד הגוים. אבל לצד שהוא איסור דאורייתא, הקשו התוס', מה ראיה הביאו מדבר ה' אל יהושע, והרי יתכן ששם היתה "הוראת שעה", ואיך נלמוד מכך להתיר איסור דאורייתא? ומתרצים, שיש כח ביד חכמים לעקור איסור תורה, אם ראו בכך טעם. והרמב"ן מבאר, כיון שאמר הכתוב "סוסיהם תעקר", מוכח, שאין צער בעלי חיים אסור במקום שהוא לתקנתם של בני אדם, שלא יבואו לידי תקלה באיסורי הנאה, או לקיים בהם ניוול לעבודה זרה. וראיה לדבר, שהרי הותר לשחוט בעלי חיים לצורך אדם, על אף הצער שנגרם להם בעת שחיטתן.

^[9] הקשו התוס': כאן משמע שאין להם תקנה עד שיאבדו, ואילו במסכת ערכין [כט א] מספרת הגמרא על איש אחד שהחרים את נכסיו, ואמר לו רב יהודה שיפדם בארבעה זוזים ויזרוק את המעות לנהר, הרי שהותרו על ידי פדייה, ולמה צריך לעקור ולהרקיב? ומתרץ רבינו תם: שם מדובר בקרקעות, שאי אפשר לכלותם, וכל תקנה שיעשו עמו - יבואו לידי תקלה. ולכן, התיר לפדותם. ויתכן שהיתר זה עולה גם על שאר נכסים שהקדיש, כיון שאת הקרקע הוא פודה, יכול לפדות עמה שאר הדברים. אבל אם הקדיש מטלטלין, צריך לאבדם. וכשפודם אין צריך לפדותם בשווים ממש, אלא בדבר מועט [ולא מועט מדי. עיין ראשונים] וטעם ההיתר הוא, כיון שלגבי דיעבד אמר שמואל "הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה - מחולל", וכאן הוי בדיעבד. אבל הרמב"ן הביא בשם הרי"ף, שאין כאן סתירת סוגיות, שברייתא זו שונה את "דינם", ואילו רב יהודה משמיענו "תקנתם". והריטב"א מתרץ, ששם מדובר במי שהחרים כל נכסיו, לכן עשו לו תקנה שלא ימות ברעב. ועיין בחידושי המאירי, שמביא עוד חילוקים, ומסקנתו, שהקושיה מעיקרא אינה קושיה, כי כאן מדובר במי שאינו רוצה לפדות, אלא אדרבה רוצה בקיום הקדשו. ועיין ברמב"ם [סוף הלכות ערכין] ובהשגות הראב"ד, ובנושאי כלי קדשם.

אבל מהנה לגרום הנאה לעבודה זרה שרי [מותר], שאף שהוא גורם הנאה לעבודה זרה, שנוטלת מכס ממה שמכר בעל החנות, אין זה אסור מן התורה. ור' יוחנן אמר: אפילו היו החנויות מעוטרות בפירות — נמי [גם כן] אסור, שהרי קל וחומר הוא: אם נהנה מן העבודה זרה — אסור, מהנה את העבודה זרה — לא כל שכן שאסור!

מיתיבי [מקשים] על ריש לקיש ממה ששנינו, ר' נתן אומר: יום שעבודה זרה מנחת בו את המכס שעושים הנחה בתשלומי המכס לכבודה של עבודה זרה, שמכריזין ואומרים: כל מי שנוטל עטרה של ורד וכיוצא בה ויניח בראשו ובראש חמורו לכבוד עבודה זרה — יניח לו את המכס, ואם לאו (לא) — אל יניח לו את המכס,

יהודי שנמצא שם מה יעשה? אם יניח את העטרה בראשו ובראש חמורו — נמצא נהנה מעבודה זרה, לא יניח עטרה בראשו — נמצא מהנה אותה, שהרי הם מרויחים מן המכס שהוא נותן!

מכאן אמרו חכמים: הנושא ונותן בשוק של עבודה זרה, הואיל ובעל כרחו הוא נהנה או מהנה לעבודה זרה, לכן בהמה שקנה שם תיעקר, פירות או כסות או כלים ירקבו, אם היו לו מעות וכלי מתכות, שאינם נרקבים, יוליכם לים המלח ויאבדו שם. ואיזהו עיקור האמור בבהמה? המנשר (חותך) פרסותיה מן הארכובה ולמטה.

ומכאן לענייננו, קתני מיהת [שנינו על כל פנים]: אם יניח — נמצא נהנה, לא יניח — נמצא מהנה עבודה זרה, ואסור הדבר, וקשה לריש לקיש שאמר שהוא מותר!

אמר רב משרשיא בריה [בנו] של רב אידי, קסבר [סבור] ר' שמעון בן לקיש: פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים על] ר' נתן, ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה [ואני שאמרתי כדעת חכמים שחלוקים עליו] אמרתי. ומעירים: ומכאן משמע שר' יוחנן, שפסק כר' נתן, סבר [סבור]: לא פליגי [אין חכמים חלוקים] אלא הכל מסכימים שמהנה אסור.

ושואלים: ולא פליגי [וכי אין חכמים חלוקים]? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: הולכין ליריד לשוק של גוים שנועד לכבוד עבודה זרה, ולוקחין (קונים) מהם בהמה עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב שטרות ומעלה (מאשר) אותם בערכאות (בבתי משפט) שלהן, שאף שיש להם מכך הנאה וכבוד מותר, מפני שהוא כמציל מידם.

ואם היה כהן — מטמא בטומאת חוצה לארץ, אף על פי שאסור לכהן לצאת לחוץ לארץ שהיא ארץ טמאה, כדי לדון ולערער עמהם על קניינים שלו. וכשם שמטמא הכהן בחוצה לארץ, כך מטמא הכהן בבית הקברות.

ותוהים: בבית הקברות סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? הלוא טומאה דאורייתא [מן התורה] היא, וכיצד יתירו לו! אלא אין הכוונה לבית הקברות ממש, כי אם לבית הפרס מקום שנחרש בו קבר, וחכמים טימאוהו מספק שמא יש בו מת, שהוא רק איסור דרבנן [של חכמים], ובכגון זה התירו חכמים לכהן.

וממשיכה הברייתא: וכן מטמא הכהן ויוצא לחוץ לארץ כדי ללמוד תורה ולישא אשה, אמר ר' יהודה: אימתי אמרו דבר זה? בזמן שאין מוצא רב ללמוד ממנו בארץ, אבל בזמן שמוצא ממי ללמוד — אינו מטמא.

ר' יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ממי ללמוד — יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל אדם, ולכן אף שיש בארץ אדם היכול ללמד, שמא הוא ימצא רב המתאים לו דווקא בחוצה לארץ.

וכן אמר ר' יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן, למרות שהיא חוצה לארץ ואדמתה טמאה, ללמוד תורה. ואמר ר' יוחנן: הלכה כר' יוסי.

ולענייננו, הרי ברייתא המתירה לקנות ביריד ולהנות את העבודה זרה, אלמא פליגי [מכאן שחכמים חלוקים] על ר' נתן, ודעתו דעת יחיד היא! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: לעולם תאמר שלא פליגי [אינם חלוקים], וגם לשיטת ברייתא זו מהנה לעבודה זרה אסור,

ומה שהתירה הברייתא לקנות ביריד של גוים — לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאסור, מדובר בלוקח (קונה) מן התגר (סוחר), דשקלי מיכסא מיניה [שלוקחים מכס ממנו] לעבודה זרה, כאן כשהתירו, מדובר בלוקח מבעל הבית, דלא שקלי מיכסא מיניה [שאין נוטלים מכס ממנו], ואם כן אינו מהנה לעבודה זרה.

א ושבים לדון בברייתא של ר' נתן. אמר מר [החכם]: אם קנה בהמה — תיעקר. ושואלים: והא איכא [והרי יש בכך] צער בעלי חיים! אמר אביי: אף שיש בזה צער בעלי חיים, במקום הצורך מותר הוא, שכן אמר רחמנא [ה'] ליהושע: "את סוסיהם תעקר" (יהושע יא, ו).

אמר מר [החכם]: ואיזוהי עיקור? מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: אין מקדישין דבר למקדש, ואין מחרימין בחרם (שסתמו לצורך המקדש), ואין מעריכין ערכו של דבר לתת דמיו לגבוה (כאמור בויקרא כז) בזמן הזה, שהרי אין מקדש, ונמצא שהדבר שהקדיש נעשה תקלה לרבים, שישתמשו בו ויבואו לידי מעילה. ואם בכל זאת הקדיש והחרים והעריך, אם היתה זו בהמה — תיעקר, אם היו אלה פירות כסות וכלים —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but it is permitted to cause benefit. Although by buying from the store one indirectly supports idol worship, as a portion of the sales are given to support idol worship, this is not prohibited by Torah law. And Rabbi Yoḥanan says: Even if the stores are adorned only with fruit one is also prohibited from buying from them. This is derived by an a fortiori inference: If it is prohibited to derive benefit from idol worship, is it not all the more so prohibited to cause benefit to idol worship?

The Gemara raises an objection to Reish Lakish’s opinion from a baraita. Rabbi Natan says: On the day in which a reduction is made from the tax in honor of idol worship, they announce and say: Anyone who takes a wreath of roses and places it on his head and on the head of his donkey in honor of the object of idol worship, his tax will be reduced. And if one does not place a wreath on one’s head, his tax will not be reduced.

What should a Jew who is present there do? If he places the wreath on his head and on the head of his donkey, he will be found to derive benefit from idol worship. And if he does not place the wreath on his head, he will be found to cause benefit to idol worship, through the tax that he pays.

From here the Sages stated: One who conducts business in a market of idol worship will be forced either to benefit from or cause benefit to idol worship. Therefore, any animal he bought there should be destroyed, any produce, clothing or vessels should be left to decompose, and with regard to any money or metal vessels, which would not decompose on their own, one should take them and cast them into the Dead Sea. And what constitutes destroying the animal? One cuts off the hooves of the animal from the knee and below.

The Gemara explains the objection to Reish Lakish’s statement. In any event, the baraita teaches that it is prohibited to cause benefit to idol worship, as it states: If he places the wreath on his head then he will be found to derive benefit from idol worship, and if he does not place the wreath on his head, he will be found to cause benefit to idol worship. How, then, can Reish Lakish claim that it is permitted to cause benefit to idol worship?

Rav Mesharshiyya, son of Rav Idi, said: Rabbi Shimon ben Lakish holds as follows: The Rabbis disagree with Rabbi Natan, whose opinion is cited in the baraita, and I spoke in accordance with the opinion of the Rabbis who disagree with Rabbi Natan. The Gemara notes: And Rabbi Yoḥanan, who rules in accordance with the statement of Rabbi Natan, holds that the Rabbis do not disagree with Rabbi Natan; rather, everyone agrees that it is prohibited to cause benefit to idol worship.

The Gemara asks: And is it so that they do not disagree? But isn’t it taught in a baraita: One may go to a fair of gentiles, whose purpose is to honor to idol worship, and buy from the gentiles animals, and slaves, and maidservants, as the purchase raises the items to a more sanctified state; and he may buy houses, fields, and vineyards from them, due to the mitzva to settle Eretz Yisrael. And one may write the necessary deeds and confirm them in their gentile courts [be’arkaot], although this involves an acknowledgement of their authority, because it is as though he is rescuing his property from their hands, as the court’s confirmation and stamp of approval prevents the seller from denying the sale and claiming that the property still belongs to him.

And if he is a priest, he may become ritually impure by going outside Eretz Yisrael, even though a priest is usually prohibited from leaving Eretz Yisrael to the impure land outside, in order to litigate with them and to contest their claims. And just as a priest may become ritually impure by going outside Eretz Yisrael, so may he become ritually impure for this purpose by entering a cemetery.

The Gemara interrupts its citation of the baraita to express surprise at this last ruling: Can it enter your mind to say that a priest may become impure by entering a cemetery? The halakha that a cemetery imparts ritual impurity to a priest is by Torah law; how could the Sages override this prohibition? Rather, the baraita is referring to an area where there is uncertainty with regard to the location of a grave or a corpse [beit haperas], owing to the fact that a grave had been unwittingly plowed over, and the bones may have become scattered throughout the field. Such a field imparts ritual impurity by rabbinic law.

The baraita continues: And a priest may likewise become ritually impure and leave Eretz Yisrael in order to study Torah or in order to marry a woman. Rabbi Yehuda says: When does this allowance apply? It applies when he cannot find a place to study in Eretz Yisrael. But when the priest can find a place to study in Eretz Yisrael, he may not become ritually impure by leaving the country.

Rabbi Yosei says: Even when he can find a place to study Torah in Eretz Yisrael, he may leave the country and become ritually impure, because a person does not merit to learn from everyone, and it is possible that the more suitable teacher for him lives outside of Eretz Yisrael.

Rabbi Yosei says, in support of his opinion: There was an incident involving Yosef the priest, who followed his teacher to the city of Sidon, outside of Eretz Yisrael, to learn Torah even though the preeminent Sage of his generation, Rabban Yoḥanan ben Zakkai, lived in Eretz Yisrael. And Rabbi Yoḥanan says about this: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

The Gemara returns to the issue at hand. This baraita apparently indicates that the Rabbis do disagree with Rabbi Natan, as they hold that it is permitted to buy items from a gentile fair and cause benefit to idol worship, whereas the ruling of Rabbi Natan is a minority opinion. The Gemara responds: Rabbi Yoḥanan could have said to you: Actually, the Rabbis do not disagree with Rabbi Natan, and even according to this baraita one is prohibited from causing benefit for idol worship.

The Gemara elaborates: And the fact that the baraita permits buying at a gentile fair is not difficult, as here, where Rabbi Natan prohibits buying items from a gentile fair, he states his ruling with regard to one who buys from a merchant, as a tax is taken from him for the benefit of idol worship; whereas there, in the baraita that permits buying items at the fair, it states its ruling with regard to one who buys from a homeowner, i.e., a private individual, where a tax is not taken from him.

§ The Gemara returns to discuss the baraita that cited the opinion of Rabbi Natan. The Master said above: Any animal that one bought there should be destroyed. The Gemara asks: But isn’t there a requirement to prevent suffering to animals? Abaye said: Although there is an enjoinder against causing suffering to a living creature, it is permitted when necessary, as the Merciful One states to Joshua: “You shall destroy their horses” (Joshua 11:6).

The Master said above: And what constitutes destroying the animal? One cuts the hooves of the animal from the knee and below. The Gemara raises a contradiction from a baraita: One may neither consecrate objects, nor dedicate items for sacred use, nor valuate an item’s worth based on its appraisal (see Leviticus, chapter 27) and dedicate its monetary worth to the Temple treasury, in the present time, when the Temple no longer exists. And if one did consecrate, or dedicate, or valuate items for sacred use, the presence of these items might lead to the violation of the prohibition against using consecrated property. Therefore, if one dedicated an animal it should be destroyed. If he dedicated produce, garments, or vessels made from materials that decompose,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[גמ'] ורבי יוחנן אמר מעוטרות בוורד ובהדס אסורות קל וחומר אם הן מעוטרות בפירות. דזה הנהנה מן הריח אסור המהנה לעבודת כוכבים שקונה מן הפירות לא כל שכן שאסור.

מיתיבי רבי נתן אומר יום שעבודת כוכבים מנחת בו המכס מכריזין ואומרים כל מי שיטול עטרה ויניחה בראשו ובראש חמורו יניחו לו המכס יהודי הנמצא שם מה יעשה יניח נמצא נהנה המכס לא יניח אלא יתן המכס נמצא מהנה לעבודת כוכבים מיכן אמרו הנושא והנותן ביריד של עבודת כוכבים אם קנה בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח איזהו הוא עיקור מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה קתני מיהת יניח נמצא מהנה. קשיא לריש לקיש דאמר מעוטרות בוורד ובהדס בלבד הוא דאסורין שנהנה מהן אבל מעוטרות בפירות אע"ג שמהנה מותר ופריק רב שישא בריה דרב אידי קסבר ריש לקיש פליגי רבנן עליה דרבי נתן והוא דאמר כרבנן. ומקשי' מכלל דר' יוחנן סבר רבנן לא פליגי על ר' נתן והתניא הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאותיהן מפני שהוא כמציל מידם ואם היה כהן מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהן ומטמא נמי בבית הפרס דרבנן ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה א"ר יהודה אימתי בזמן שאינו מוצא ללמוד תורה בארץ ישראל בטהרה אבל בזמן שמוצא לא יטמא רבי יוסי אומר אף בזמן שמוצא ללמוד תורה בארץ יצא ויטמא לפי שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד ומעשה ביוסף הכהן שיצא אחר רבו לצידן.

ואמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי. קתני מיהת הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהן בהמה וכו' אלמא פליגי ופריק רבי יוחנן לעולם לא פליגי והא דרבי נתן בלוקח מן התגר דשקלי מיניה מכסא והא דקתני דליתי מהני לעבודת כוכבים:

ומקשי' אהא דתניא בהמה תעקר והא איכא צער בעלי חיים ופרקי' שאני הכא דרחמנא [אמר] (דכתיב) את סוסיהם תעקר.

איזהו עיקור מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה. איני דעיקור בנישור הוא ורמינהו אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך או החרים בהמה תיעקר ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכל מתכות יוליכם לים המלח. ופריק אביי לעולם העיקור בנישור הוא אבל קדשים שאני מפני מה אינו מנשר פרסותיה משום בזיון קדשים אלא נועל דלת בפניה. ואמרי' נשחטיה ונקבריה ודחי' חיישינן דלמא אכיל ליה ואתי לידי תקלה. ונשוייה גיסטרא פי' גיסטרא חותכה לשנים חציה נופלת לכאן וחציה נופלת לכאן כלומר שיחתכנה לשנים ונעשית נבילה ואינו בא לידי תקלה. ודחי אביי אסור לעשות כן בקדשים דכתיב ונתצתם את מזבחותם וניתוץ זה הריסה שמשליך אבניו אילך ואילך וכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם כלומר כל דבר שהוא לה' לא תעשה בו כעין הריסה.

ודתניא (אין) הולכין ליריד של עכו"ם וכו'. פירש"י דיום איד הוא ואפ"ה ליקח מהן מותר דכל היכא דממעט להו שרי דלא אזלי ומודו ואי אמרת דילמא זבין במעות בהמה לע"ז א"ל דהני נמי לפני דלפני ואנן אלפני מפקרינן אלפני דלפני לא מפקרינן תדע דהא מהנה לר"ל שרי ואף ע"ג דודאי למזבן לה לע"ז תשמישין ותקרובת יהב מכסי ואע"פ שאמרו [אין לוקחין מהם, הני מילי] דבר שאין מתקיים דמתירא שמא יפסד ואזיל ומודה, זו היא דרכו של רש"י ז"ל.
ומיהו הא דתניא כשאסרו לשאת ולתת עמהם דהיינו ליקח ולמכור לא אסרו אלא בדבר המתקיים לא מחוורא ליה ועוד לקמן דאיתמר ר' ירמיה זבן פיתא ביריד [ולא] מיתסר משום דבר שאינו מתקיים ואין לך דבר שאדם רוצה למוכרו יותר מן הפת לפלטרין ועוד אי זבינא דדמי על אפיה הוא הא שמח ואזיל ומודה אלא [די"ל דדוקא] בדבר שאינו מתקיים דפסיד לגמרי אבל בשאר מילי כיון דרגיל דמזבין לא אזיל ומודה דאפי' בתגר מידע ידע דהאי דזבין קני כדאמרי אינשי זבנת קנית ואין הסוגיות מתחוורות בפי' הזה.
ויש מי שאומר שהיריד אינו שם חג שעובדין בו לע"ז אלא יום שנותנין בו המכס לע"ז ולא נהירא דא"כ כל היכא דלא שקלי מיניה מכסא פשיטא דשרי אפי' למכור ואמאי אמרינן מיעוטייהו כל היכא דממעט הא אפי' לזבוני להו (כגון) [כיון] דלא שקלי מיניה מכסא שרי ולמה אין לוקחין מבעל הבית כל דבר בלאו טעמא דמעוטינהו אלא דאיכא למימר משום הכי אסור למכור להם משום שע"ז מתעלה בהם כשהם מתאספים ומביאים סחורה ובאים למכור ביריד שלה אבל ליקח מהם כל היכא דממעט להו לא מתחשבא ובירוש' א"ר אבהו אסור לעשות חבלה ביריד ותני כן לא ישאל במקומו במקום שהוא מתחשב ומיהו לישנא דייקא דיום אידם הוא דקתני שיש בה ע"ז משמע שחוגגין בה וכה"ג קתני רישא ואתמר עלה לא חשו להם חכמים משום יום אידם ומשום לפני ואפ"ה קתני הכא שאינן מעוטרות מותרות וי"ל שהיריד התחלתו מיום ע"ז שהוא יום אידם ונמשך אפי' מכאן ועד עשרה ימים וכן מנהגם היום ולהכי קתני מתני' שהחנויות שיצאו מעוטרות ביום האד אסורות כל ימי היריד לפי שהן מעלות המכס לע"ז ושאינן מעוטרות מותרות שאין עליהם מכס והוא שיהא נושא ונותן עמהם שלא ביום אידם.
ויש שמוסיפין דרך אחרת בענין, ואומרים שהיריד המוזכר כאן ודאי יום איד הוא ואפ"ה מותר ליקח מהם כל דבר שהוא צריך ללוקחו משום דדלמא לא משכחת להו אלא ביריד והו"ל לגבי דידיה דבר האבד וגבי דידהו ליכא רווחא דיריד זיילי ביה תרעי טפי משאר יומי והיינו דאמרינן לקמן משום מיעוטינהו הוא כל היכא דממעט כלומר דממעט להו רווחא ומוכח להאי טעמא מההוא דגרסינן עלה במשקין רבינא מסיק זוזי בבני אקרא אתא לקמיה דרב אשי א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו פרקמטיא האבודה דמי ושרו. ותנן נמי גבי ע"ז כה"ג הולכין ליריד של עכו"ם ולוקחין מהם עד מפני שהוא כמצי' בידם אלמא הני טעמי דיריד ושמעינן מיהא שאם היתה לו פרקמטיא האבודה מוכרה ביריד וכ"כ רבינו האיי בתשובה.
והאידנא נהוג עלמא לישא וליתן עמהם לשאול ולהשאיל לפרוע ולהפרע ואפי' ביום אידם ובודאי למכור להם כיון שאינן מקרבין כלום לע"ז עכשיו בדורות הללו מותר דהא בעינן גבי לשאת ולתת אי משום הרוחה הוא כלומר דאזיל ומודה ועבר על לא ישמע על פיך ונמי משום ולפני עור או דילמא הרוחה ליכא כיון דאית ליה זוזי לעכו"ם אינהו עבדו ליה ספסרותא ולא מודה כלום ולא דמי להשאילן ולפרען דכולהו משום דמודה הוא וכדרבא דהתם לא הוה בידי העכו"ם חליפיו והנאה דידיה הוא לגמרי משא"כ במקח אלא משום ולפני עור הוא וכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן בה לקולא משום דחששא דרבנן היא וכדאי הוא העת לסמוך בדוחק ולהקל.
אבל בלהשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפרען וליפרע מהן שהדבר פשוט לאסור לא ידענו על מה העם סומכין ולא שמענו בענין דברים של טעם ומסתברא דמשום איבה שרי כדא"ל ר' יהודה נשיאה לר"ל לא אישקליה הויא איבה אלמא משום איבה שרי ואע"ג דא"ל עצה טובה היא דבעא מיניה הא חזינא דאמרינן לקמן א"ה אפי' חיטי ושערי נמי וא"ר פפא אי אפשר ה"נ כלומר דמשום איבה הוא דמותר ובפ' אין מעמידין אמרינן בשכר שרי משום איבה ה"נ שרי דהאידנא שכיחי גבן טפי ואיכא משום איבה.
ועוד מצאתי בירושלמי (א,א) תנא (עבר ונשא אסור) [עבר ונשא ונתן עמו מותר ר' יעקב בר אחא ר' יוסי בשם ר' יוחנן ואפי' ביום אידו , ותני כן בד"א] בעכו"ם שאינו מכירו אבל בעכו"ם המכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו תני נכנס למדינה ומצאן שמחין שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם משמע מיהא דמותר לשאת ולתת עמהם משום חנופה שלא תהיה לו איבה וליכא למימר דאדיעבד קאי דבעכו"ם המכירו נשא ונתן מותר הא לכתחי' היה אסור לשאת ולתת עמו דהא תששא דאיבה בלכתחלה היא וכיון שנשא ונתן אין איבה ושנאה שלו מתרבית עליו באיסור הדבר ולא מתמעטת בהתרו וכן במה שדרשו לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם שנו בתוספת' בד"א בעכו"ם שאינו מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה אוהבו או שכינו ה"ז מותר שאינו אלא כמוכרו לו.
ועוד אמרינן דהני עכו"ם לא אדיקי בע"ז כולי האי ולא אזלי ומודו ולא מקרבי מידי לע"ז אלא חמירא דמנסכי קמה פורתא וכ"ת הואיל וגזרו בו אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזירה הא אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אחד בלבד אלמא לפי המקומות אסרו ולפיהן התירו הלכך במקום שיש להתיר אף אותו היום מתירין אותו. ואתמר לקמן בשלהי פ' בתרא רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לע"ז אלמא כל דליכא משום דאזיל ומודה לא גזור ועוד שא"א לצבור לעמוד בגזירה זו בדורות הללו ואעפ"כ בעל נפש ימעט.
ואף בדינא (דמלכותא) דתלמודא להלוותן ברבית מותר שאינו אלא נשיכת נחש והנשוך נמי עצב דיודע בעצמו שהוא קרוב להפסד ולא מודה כלום אלא מתקצף ומקלל במלכו שהצריכו לכך עוד בירושלמי גרדאי שאלון לר' אמי יום משתה של עכו"ם מהו וסבר מישרא לון מן הא מפני דרכי שלום א"ל ר' אבא והתני ר' חייא יום משתה של עכו"ם אסור א"ר אמי אלולי ר' אבא היה מתיר לנו ע"ז שלהם וברוך שרחקנו מהם.

הא דתניא אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין. לבדק הבית קא' וקסבר סתם חרמין לבדק הבית קאמר, והכי משמע מדאמר אביי ונשחטיה משחט ואי בקדשי מזבת הא איכא משום שחוטי חוץ אלא בבדק הבית עסקינן דשרי כדתניא בפ' טרף בקלפי וכדפי' רש"י ז"ל.
ומיהו הא דפריק קשיא דקאמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים ואקשיה נמי נראה מטיל מום מעליא הוא כלומר ואדאורייתא עבר דכתיב כל מום לא יהיה בו ואי בקדשי בדק הבית הא לא מיתסר דאורייתא והיכי אמרינן נמי ה"מ בזמן שבה"מ קיים דחזי להקרבה ואקשי' וליהוי כמטיל מום בבעלי מומין ועוד כיון דס"ל למקשה דמטיל מום מעליא הוא מאי קשיא ליה מעיקרא ולמאי אצטריך לפירוקיה דאביי דאמר משום בזיון קדשים.
לכך נראה דמעיקרא חרמים מקשינן דהיינו בדק הבית וכולה נמי מקדישין ומעריכין אפי' בשל ב"ה היא דומיא דחרמים דלא מתסר בהן מומא ואוקמה אביי משום בזיון ורבא חדית ואמר דהכא בתמימין עסקינן ומשום מום ובין שהקדיש למזבח או לבדק הבית כיון דתמימין וחזו למזבח אסור להטיל בהם מום ועליה מתמה תלמודא כיון דמשום גזירת מום נגעו בה אלמא בקדשי מזבח היא א"נ בראויין למזבח והקדישן לבדק הבית דמידי מזבח לא נפקי לעולם א"ה היכי אמרת נראה מטיל מוים מעליא הוא ובודאי אסור אי דאורייתא כהקדש מזבח ממש אי דרבנן כמתפיס תמימים לבדק הבית ומ"מ לא שייך למימר בהו נראה כמטיל ומיהו בבעלי מומין לבדק הבית מותר א"נ (התם) משום נראה כמטיל ודעדיפא מינה מתרץ דבכולהו ליכא אלא נראה, כנ"ל.

הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים. פירוש: אע"פ שאסור ליכנס לעיר שיש בה ירוד לע"ז ולא מתוכה לעיר אחרת, כדאמר לעיל (עבודה זרה יא, ב), בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור, בזמן שהוא צריך ליקח מהם אלו מותר. והכי תניא בתוספתא (פ"א ה"ג), ירוד שבאותו כרך אין הולכין לאותו הכרך לא לעיירות הסמוכות וכו' מפני שהוא כנראה הולך לירוד וכו', ירוד שנתנה מלכות ושנתנה מדינה ושנתנו גדולי מדינה מותר, אין אסור אלא ירוד ע"ז בלבד, הולכין לירוד של גויים ומתרפאין מהם ריפוי ממון אבל לא רפוי נפשות, ולוקחין מהם בתים שדות וכרמים מפני שהוא כמציל מידן.
וכתב רבינו הרב ר' יונה זצ"ל, דדוקא ליקח מהם אלו הולכין לירוד של גויים, מפני שכל אלו אין אדם מוכר אותם אלא מתוך חסרון כיס ומעוני, הילכך משום מיעוטינהו שפיר דאמי לילך לשם וליקח מהם אלו, ואע"פ שאסרו לילך לעיר שיש בה ע"ז. אבל כסות וכלים העשויים (לע"ז) [לסחורה] ודאי אסורין שאין זה מציל מידם וממעטם אלא מהנה ומעשיר. וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם, תני לקח משם כסות תשרף בהמה תעקר מעות יוליכם לים המלח, ניחא כסות תשרף, מעות יוליכם לים המלח, בהמה תעקר, והא תאני הולכין לירוד ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות. וזהו שהוצרך ריש [לקיש] לקמן לתת טעם להיתר עבדים ושפחות מפני שמכניסן תחת כנפי השכינה, ואתא רב אשי ואמר דאפילו בבהמה נמי איכא צער למוכרים ומתמעטים בכך הילכך מותר, והיינו נמי שהוצרכה הברייתא להאריך בלשון ולחשוב וליזיל כרוכלא עבדים ושפחות שדות וכרמים, ואם לא מטעם זה היה לו לתנא למתני ולוקחין מהם כל דבר. והא דאמר לקמן (עבודה זרה יג ע"ב) ר' יעקב זבן סנדלא, ר' ירמיה זבן פיתא, הא לא קשיא, דאינהו לא אזלי להתם למזבן אלא דהתם הוו דיירי, ואשמעינן תלמודא דשרי כל דלא לקחו אלא מבעלי בתים שאין נותנין מכס, אבל ודאי אסור לילך לשם ליקח בגדים וכלים ודברים שאינם מתקיימים, לפי שאסור לילך לירוד, ולא התירו לילך אלא כדי ליקח בהמה ועבדים ושפחות שהן יישוב ללוקח ומיעוט אצל המוכרים. ומיהו נראה לי דירושלמי דקא מייתי מניה ראיה לא מיחוור, דאין שיטתו הולכת על דרך שיטת גמרא שלנו, דלפי שיטת הירושלמי זה משמע דסבירא ליה דמי שנשא ונתן בירוד של גויים אע"ג דלא שקלי מניה מכסא לע"ז קנסי ליה ובהמה תעקר אמרינן, מדאקשינן מהא דתניא הולכין לירוד של גויים וכו', וההיא בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מניה מכסא מתוקמא, ולפום גמרא דילן לא קנסינן ליה אלא בדשקלי מניה מכסא לע"ז דמהני, או במניח עטרה בראשו דנהנה, כדאמרינן יהודי הנמצא שם מה יעשה (מניח) [יניח נמצא נהנה לא יניח] נמצא מהנה, מכאן אמרו הנושא והנותן בירוד של גויים בהמה תעקר וכו', אלמא לא קנסינן ליה אלא היכא דנהנה או מהנה, אבל משום הולך גרידא לא.
וברייתא זו דהולך לירוד של גויים, פירש רש"י ז"ל: אפילו לירוד הקבוע ביום האיד, ואם תאמר והלא אסור לשאת ולתת עמהם, כבר פירש הוא ז"ל: שלא אסרו אלא למכור אבל ליקח מהם דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב הוא, וכמו שכתבתי למעלה (יב, ב, ד"ה והאי). ותמהו עליו רבים, מדאמר לקמן ר' יעקב זבן סנדלא, ר' ירמיה זבן פיתא, ואין לך דבר שאינו מתקיים יותר מן הפת שהוא נפסד ומתעפש, ואין לך שמח מן הפלטר המוכר פתו ומשתכר בו הרבה, והיכי זבן ר' ירמיה ליתסר משום שאינו מתקיים, ותניא (ו, ב) דבר שאין מתקיים אין לוקחין מהם. ועוד, דלפי פירושו אסור לשאת ולתת דמתניתין למכור להם דוקא הוא דקא אסרינן, הא לקנות דברים המתקיימים מותר, וזה תימה, שאין לך שמח יותר מן התגרים כשמוכרים סחורתם ואף על פי שהיא מתקיימת, והם מתייגעים ומחזרין למוכרה וזהו עיקר חיותן ואומנותן. ונראה לי שאין זה קשה כל כך, דלא התירו כאן לילך לירוד שלהן לקנות מהם אלא אלו שהן הרוחה אצל הלוקח ומיעוט וחסרון אצל המוכרים, כמו שכתבתי למעלה (ד"ה וכתב), וכדאמר עלה לקמן (עבודה זרה יג ע"ב) כל היכא דממעט להו שפיר דמי, אפילו לילך לירוד שלהם שהוא עשוי לשם ע"ז ולחשיבותא, וקתני נמי (ב, א) ר' יהודה אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר, ואמרו לו אף על פי שהוא מצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן. אלמא כל שהוא מציל מידם או מצערו ביום אידו מותר לכולי עלמא, ואפילו ללכת לירוד שלהם, (ולא עוד אלא דאסור ומשא ומתן של יום אידם אף על גב דלא ממעט להו) דאסור משא ומתן אינו אלא משום דאזיל ומודה, ולעולם לא אזלי ומודו כשמוכרים דברים המתקיימים דאין להם ריוח כל כך בדבר, שאם לא ימכרנו היום ימכרנו למחר, אבל ודאי כשמוכרים דבר שאינו מתקיים אזיל ומודה, מפני שהיה מתאוה הרבה למוכרו, ומתיירא בכל עת שמא יתפסד קודם שימכרנו. והא דרבי ירמיה איכא דגריס זבן פיתא, ואיכא דגריס זבן ביתא. ואף על גב דגרסאות אלו אינם נכונות בעיני, חדא, דאתמר עלה כל חד וחד סבר חבראי מתגר זבן, וביתא לא מתגר זבני להו לאינשי ואינם נעשים סחורה באחר, ועוד, דגרסינן עלה בירושלמי, ואתה לא לקחת גלוסקין מימיך, אלמא פיתא גרסינן. מכל מקום איכא למימר דחיי נפש שרי, דהכי גרסינן בירושלמי, רבי חייא בר בבא שלח מזבן ליה סנדל מן ירוד דצור, אמר רבי יעקב בר אחא ואתה מלוקחי ירוד, אמר ליה ואתה לא לקחת גלוסקין מימיך, אמר ליה שניא היא, דאמר רבי יוחנן לא אסרו דבר שחיי נפש.
ויש מפרשים: בירוד של ע"ז שאינו יום איד, ואי לאו משום מיכסא שרי דלא אזלי ומודו. וקשה, דאם כן מאי הא דקאמא עלה לקמן כל היכא דממעט להו שפיר דאמי, דהא כיון דליכא יום איד ולא שקלי מניה מכסא, כדאוקי לה רבי יוחנן בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מניה מכסא, אם כן אפילו לזבוני להו ולהרויחם שפיר דמי, ולמה אין לוקחין מבעל הבית כל מידי בלאו טעמא דמעוטינהו. וכתב הרמב"ן נ"ר דאיכא למימר דמשום הכי אסור למכור להם משום שע"ז מתעלה בהם כשהם מתאספין ומביאין סחורה ובאין למכור בירוד שלה, אבל ליקח מהם כל היכא דממעט להו לא מתחשבא, ובירושלמי אמר ר' אבהו אסור לעשות חבלא בירוד, ותני כן לא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב.
ויש מפרשים: שהירוד הזה הוא ביום האיד, ואפילו הכי היכא דלא שקלי מניה מכסא מותר לקנות כל דבר שהוא צריך ללוקחו בירוד שלא יזדמן לו כל כך שלא בזמן הירוד, ומשום הרוחתו של ישראל מותר, ועוד, דממעט להו למוכרים מהרוחתן דבזמן ירוד זילי תרעי, והיינו דקאמא מעוטינהו הוא, כלומר דממעט להו רווחא. ומייתי ראיה מהא דגרסינן במסכת מועד קטן (י, ב), רבינא הוה ליה זוזי בו חוזאי אתא לקמיה דרב אסי אמר ליה מהו למיזל עלייהו האידנא, אמר ליה כיון דהאידנא משכחת להו לכולהו, בשאר יומי לא משכחת להו שפיר דמי, ותנן נמי גבי עבודה זרה כי האי גוונא, הולכין לירוד של גויים לוקחין מהם וכו' עד מפני שהוא כמציל מידם, אלמא היינו טעמא לירוד, ומיהו [שמעינן] שמוכרין פרקמטייא האבודה בירוד של גויים משום רווחא דישראל, וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה.
כללא, דנקיטינן מהנאי שמעתתא, דאין הולכין לירוד של גויים כלל ואפילו לסתם שלהם, משום דסתם ירוד של גויים לע"ז, דברייתא אין הולכין לירוד של גויים סתמא תניא, ואף על פי שאין שם חנויות כלל, אלא אם כן הוא ירוד שנתנה אותו מלכות או מדינה או גדולי מדינה, דאז מותר כדברי התוספתא (פ"א ה"ג), אבל בסתם אסור, ואף על פי שלא ישא ויתן אלא עם בעלי בתים דלא שקלי מנייהו מכסא. וטעמא דמילתא, מפני שנראה כמהלך (לדבר בע"ז) [לכבד לע"ז] בסחורתו עם שאר הגויים המתאספים שם מכאן ומכאן. אבל אם צריך ליקח מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים, [וכן] אם צריך לדון ולערער על אחד ולהציל מידם מותר לילך וליקח מבעלי בתים שאינם קבועים, דלא שקלי מנייהו מכסא לעבודה זרה, אבל מבעגל הבית קבוע דשקלי מניה מכסא לעבודה זרה, וכל שכן מתגר אסור, משום דמהנה הוא לעבודה זרה ואסור, דהלכתא כרבי יוחנן דאסר. והיכא דיש שם חנויות מעוטרות ושאינם מעוטרות, המעוטרות אסורות, ואפילו מעוטרות בפירות, דסימן הוא דשקלי מנייהו מכסא לע"ז, וכל שכן במעוטרות בוורד והדס דאיכא תרתי לריעותא, חדא דשקלי מניה מכסא ונמצא מהנה, וחדא דחיישינן אדטריד למשקל (ולמשקל) [ולמיתב] מתהני מריחא ולאו אדעתיה, וכתיב: לא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג, יח) [ד]נהנה אסור, וחנויות שאינם מעוטרות מותרות, דלא שקלי מנייהו מכסא, ואף על פי שקרובות הרבה למעוטרות, ולא גזרינן דאדשקיל משאינם מעוטרות דילמא משתלי ושקיל מן המעוטרות, וזו היא ששנינו זה היה מעשה ואמרו מעוטרות אסורות, [ושאינם מעוטרות מותרות]. ואף על פי שעושין יום אחד ביום הירוד מותר ליקח מהם כל דבר שהוא צריך, מפניש אינו נמצא כל כך שלא בשעת הירוד, ועוד דממעט להו הריוח, דבירוד זילי תרעי, ומציל מידם הריוח שלהם הוא זה. וכן מותר (להם למכור) [למכור להם] כל פרקמטיא המתפסדת שאינו אלא כמציל מידם, וכמעשה דרבינא ורב אשי במסכת מועד קטן (ו, ב), וכן השיב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה, ובלבד דלא שקלי מניה מכסא לעבודה זרה, ואף על גב דשקלי מניה מכסא אחד מן הגויים מותר. ואף על גב דאיכא למיחש דילמא האי גוי דשקיל מיכסא אזיל ומודה, אפילו הכי מותר, דאנן אלפני עור מפקדינן, והאי לפני דלפני הוא, דהא לא שקיל גוי מיכסא מידא דישראל אלא מחנות התגר גוי, הילכך מותר. כל זה נראה לפסק הלכה. ואנו כבר כתבנו למעלה (ב, א, ד"ה כתב) היתר לכל שאר הדברים בזה הזמן לישא וליתן אפילו ביום אידם מטעם איבה, ומטעם שאינו אלא כמחניף, ומטעם דהשתא לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו.

ואם הקדיש וכו' מעות וכלים יוליך הנאה לים המלח. קשיא ליה לרבינו תם ז"ל, מן ההיא דגרסינן בערכין פרק המקדיש שדהו (ערכין כט, א), ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפומבדיתא, אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה שקול ארבע זוזי [ואחיל] עלייהו ושדי בנהרא ולישתרו לך, כמאן כשמואל וכו', והכא נמי ליפרוק ולישדינהו לנהרא, וניחא ליה דהתם מקרקעי ולית להו תקנתא אלא בפדייה, וכיון דמוקמת לה אפדיון עביד לה דשמואל, אבל הכא מטלטלי נינהו, וכיון דאיפשר הוא להוליכן לים המלח קנסינן ליה ומוליכם בעצמן. אבל הרי"ף ז"ל כתב הכא: ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דאמי. ונראה שדעת רבינו זצ"ל הוא בענין הזה דהכא תני דינא והתם בערכין אשמעינן רב יהודה תקנתא, ודברי טעם הם.
הא דתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, פירש רש"י ז"ל: דהאי תנא סבירא ליה דסתם חרמין לבדק הבית, [והכי משמע] מדאקשי אביי ונשחטיה משחט, ואי בקדשי מזבח הוה ליה שחוטי חוץ. והקשה הרמב"ן נ"ר היכי פריק רב מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, ואקשינן נמי נראה מטיל מום מעליא הוא, כלומר, ומדאורייתא עבר דכתיב: "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא), ואי בקדשי בדק הבית הא לא מיתסר דאורייתא, והיכא אמרינן נמי הני מילי בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה והוינן וליהוי כמטיל מום בבעלי מומין וכו'. ועוד, כיון דסבירא ליה למקשה דמטיל מום מעליא הוא, מאי קשיא ליה מעיקרא ולמאי אצטריך לפרוקא דאביי משום בזיון דקדשים. לכך נראה דמעיקרא [מ]חרמין מקשין דהיינו בדק הבית, וכלה נמי מקדישין ומעריכין אפילו בשל בדק הבית היא, דומיא (דערכין) [דחרמין] דלא מתסר בהו מומא. ואוקמה אביי משום בזיון דקדשים, ורבא חדית ואמר דהכא בתמימים עסקינן משום מום, וכיון שהקדיש למזבח או לבדק הבית כיון דתמימים וחזו למזבח אסור להטיל בהן מום. ועליה קא מתמה תלמודא כיון דמשום גזירת מום נגעו בה אלמא בקדשי מזבח היא, אי נמי בראויין למזבח והקדישן לבדק הבית דמידי מזבח לא נפקי לעולם, אי הכי היכי אמרת נראה, מטיל, מום מעליא הוא ובודאי אסור, אי דאוריתא בהקדש מזבח ממש, אי דרבנן במתפיס תמימים לבדק הבית, ומכל מקום לא שייך למימר בהו נראה כמטיל, ומיהו בבעלי מומין לבדק הבית מותר, אי נמי התם משום נראה כמטיל, ודעדיפא מניה מתרץ דבכולהו ליכא אלא נראה, עד כאן.

לא יניח נמצא מהני. פי׳ דיהיב מיכסא לע״ז יאודי הנמצא שם כיצד יעשה מכאן אמרו הנוש׳ ונותן ביריד של גוים פי׳ כיוצא בזה דלא סגיא אלא באיסורא בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח פי׳ מפני שרבנן אסרוהו בהנאה לו ולכל העולם קתני מיהת לא יניח נמצא מהני אלמא מהני כי האי גוונא אסור וקשה לר״ל אמר רב ששת בריה דרב אידי קסבר ר״ל פליגי רבנן עליה דרבי נתן ואנא דאמרי כרבי נתן ורבי יוחנן סבר לא פליגי פי׳ כאילו הוו פליגי לא שביק רבנן ואמר כרבי נתן ולהכי פרכינן ולא פליגי והתנן הולכין ליריד של גוים כו׳ ופרקינן דההיא דגזבין מבעל הבית דלא יהיב מיכסא וה״ה נמי דמצי לאוקומה ביריד דלא יהיבי ביה מיכסא אלא דלא ניחא ליה לדחוקי נפשיה דסתם יריד למיכסא דע״ז עבידי ליה ולהכי שני ליה כדאמרן ומיהו ק׳ להו לרבנן טובא אפילו כי לא יהיב לה מיכסא ולא מהנה ולא נהנה אמאי מותר דהא סתם יריד איד עבדי ביה לע״ז והוה ליה כיום אידם של גוים והיכי שר״י בהא מתני׳ בהדיא לילך וליקח מהם כל הני מילי ורש״י ז״ל כתב שלא אסרו ביום אידם אלא למכור להם שהלוקח שמח ואזיל ומודה אבל לקנות מהם דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב ולא אסרו בבריתא בריש מכילתין אלא לקנות מהן דבר שאינו מתקיים ואין טעם זה נכון דודאי גם המוכר סחורתו שמח ברוב בין שהוא תגר בין שהוא בעל הבית מפני שמרויח על הרוב כשמזדמנים לו מעות לקנות שאר דברים לסחורות אז צרכיו ויותר נכון טעם ר״ת דכיון שנותן חליפיו אין טעם דאזיל ומודה לא במוכר ולא בלוקח ומיהו לדעת הר״אבד ושאר המפרשים שאסרו לקנות מהם כל דבר קשה משנתינו וסוגיין ובשלמא בלוקח מתגר הוה אפשר לומר שהוא תגר ממקו׳ אחר שאינו מודה לע״ז זו אבל ליקח מבעל הבית מאי איכא למימר והמחוור בזה דקושיין מיפרקא מלישנא דמתני׳ גופא דלא קתני מילתא פסיקתא הולכין ליריד ונושאין ונותנין עמהם או לוקחין מהם כל דבר אלא בהדיא קתני התירה בפרט ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים פי׳ שאלו דברים שאדם צריך להם לעצמו ושלא לסחורה וביריד דזילי ביה תבעי מוצאם בדמים קלים ואם אינו לוקחן עתה ביריד לא יזדמנו לו אחרי כן אלא בדמים יקרים והוה ליה דבר האבד ולכך התירו חכמים כדי שלא יפסיד ישראל זה ומשום דמפסיד נמי גוי בהא וכדאמרינן לקמן אלא למעוטינהו הכא נמי למעוטינהו אלמא היינו טעמא דשרינן הכא משו׳ מעוטינ׳ דממעטינן להו ומרוחינן לישראל וראיה לפי׳ זה דאמרינן במועד קטן רבינא הוה מסיק זוזי בבני הקרא דסנו אתא א״ל מהו למיזל האידנא דחולא דמועדא א״ל כיון דאידנא דמשכחת להו ובעלמא לא משכחת להו כדבר האבד דמי ותניא גבי ע״ז כי האי גוונא הולכין ליריד מפני שהוא כמוציא מידן דאלמא דטעמא דמתני׳ מפני שהוא כדבר האב׳ וכיון שכן למדנו שלא התירו אלא בדברים הצריכין לו לעצמו כעין דברים אלו ששנינו דהשתא הוי דבר האבד וזה נכון וכן כתב רבינו האיי גאון ז״ל מ״ר.

ולשיטת ר״ת ז״ל שכתב שמותר לקנות מהם ביום אידם כל דבר שמתקיים ואילו בכאן לא התירו אלא דברים אלו למעוטינהו י״ל דטעמא משום דלוקח ומוכר ביריד של גוים יהיב חשיבותא לע״ז שהוא אסור וכדכתיבנא לעיל והיכא דשקיל מיניה מכסא דאסיר אומר רבינו נר״ו דוקא בדהוי ההוא מכסא לעשות נויין לע״ז עצמה או תקרובת אבל אי לא הוי אלא למשמשיה וכומריה שרי ומשום דאזלי ומודו ליכא דהא כומרין עצמן לא שקלי ליה מיד ישראל גופיה ובלפני דלפני הוא דלא מפקדינן עליה וכותב ומעלה בערכאות שלהם פי׳ ואף על גב דעביד להו חשיבותא ואיכא משום ואויבינו פלילים התירו בכאן משום שהוא כמציל מידן.

אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה וק׳ להו לרבנן למה לן כולי האי דהא אמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וכי תימא דהתם בדיעבד דוקא הא ליתא דודאי בזמן הזה אפילו לכתחילה נמי דאמרינן בערכין ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי ואמרו ליה זיל שקול ד׳ זוזי ואחלינהו עלייהו ושדינהו בנהרא ותשתרו לך מדשמואל וההיא בין במטל׳ בין במקרקעי איתמרא דניכסי כל מידי משמע ואפילו מטלטלי בהמה עבדים דכולהו איקרי נכסי ואחרים תירצו בתוס׳ דהתם היינו משום דאחרמינהו לכולהו נכסי עבוד ליה תקנת דלא ימות ברעב וכיון דנחית לפדיון פרקינהו לכולהו שלא לחלוק בדבר כיון דכולהו בחד חרם איתסרו ומחוורתא דמילתא דההיא דשמואל תקנתא היא והאי מתניתין דינא קתני תקנתא לא קתני וכן כתב רבינו אלפסי ז״ל.

עבר ולקח באותן חנויות ופרע בהם מכס כל מה שלקח אסור בהנאה בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ואם הניחו לו את המכס אם הוצרך על זה לעשות כבוד לגוף הע"ז אסור ואם לאו מותר ולמדת שמותר לקבל מהם הנחת המכס וא"כ מה שאמרו כאן יניח נמצא נהנה פירושו נהנה מן הריח הא קבלה להנחת המכס מותר שהרי מותר אף להשתדל בכך וכמו שאמרו במסכת נדרים ס"ב ב' שרי ליה לאינש למימר עבדא דבי נורא אנא ולא יהיבנא מכסא ואע"פ שיש לפרשה לדעתנו דוקא בבי נורא שהוא שם משותף אף לתורה כמו שבארנו שם מ"מ נראין הדברים להתיר בדיעבד או שנפרש נמצא נהנה בהנחת המכס ומצד שהוא צריך לעשות לה כבוד בכך וזו שבנדרים לא הותרה אלא שהוא דבור בעלמא:

ירוד שהזכרנו סתמו של ע"ז ויום איד וזה שבארנו שיש בה מכס לכמרי ע"ז דוקא בלוקח מן התגר לפיכך אין לוקחין מן התגר ואם עשה אסור על הדרך שביארנו הן שדרכם ליטול המכס מן הלוקח הן מן התגר הואיל ומ"מ המכס מגיע להם על ידי הלוקח ר"ל בסבתו אבל מבעל הבית מותר אע"פ שיש כנופיא והוא כעין יום איד אחר שאין נוטלין משם מכס מעתה הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהם בהמה ועבדים ושפחות הן גוים הן ישראלים הן משוחררים בתים שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם ר"ל שבכתיבת השטר נשמר מכמה ערערים וי"מ כמציל מידם על הדברים עצמם ופירושו כמפרישם מידם מלשון ויצל אלהים כלומר שהוא ממעטם ודוקא מבעל הבית כמו שבארנו שאין שם מכס ואם היה אותו מקום מקום שנוטלין מכס אף מבעל הבית אסור אף בבעל הבית אא"כ בבעל הבית שאינו קבוע למכור ואין המוכסים נותנין לב עליו וכבר בארנו שדברים אלו כלם בזמנם נאמרו שהיו אותם הגוים אדוקים בעבודת האלילים אבל עכשיו פסקה עבודת האלילים מרוב המקומות ולפיכך אין צורך לדקדק בהם בדברים שדקדקו בהם בחדושין ישנים ובתוספות כלל:

אע"פ שגזרו טומאה על ארץ העמים וצריך לכהן להזהר ממנה אם היה צריך לדון ולערער בה ולא היה דרך אלא בה מותר לו ליטמא בה וכן בבית הפרס וכבר ביארנו ענינו במסכת חגיגה ובמסכת ברכות וכן מותר לו ליטמא בארץ העמים ובבית הפרס לדבר מצוה כגון לישא אשה או ללמוד תורה ואפילו היה לו מי שרשאי ללמוד הימנו בארץ ישראל שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד:

זה שהתרנו לצאת לישא אשה דוקא בדעתו לחזור הא בשאין דעתו לחזור אסור וכמו שאמרו ההוא דנפלה ליה יבמה בחוצה לארץ אתא לקמיה דרב יהודה אמר אחיו נשא גויה ברוך המקום שהרגו וזה ירד אחריו:

אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה שסתמן של אלו לבדק הבית ואין שם בית ויבא לידי מכשול ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ואינו צריך שחיקה שכל ים המלח אינו צריך שחיקה ואם הוא עבד מניחו ואינו משתמש בו כלל ואם נפל לבור אינו מעלהו ועקור זה שאמרו לא עקור פרסות כשאר עקורין משום בזיון קדשים אלא שנועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ומ"מ לא משום צער בעלי חיים נאסר שהרי התירו בפירוש באמרו ואת סוסיהם תעקר:

פדה הכל על שוה פרוטה הרי זה פדוי ומאבד את הפרוטה והשאר מותר כמו שיתבאר במקומו שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול ולכתחלה צריך שיחללנו על שוה סלע כדי שיתפרסם הדבר כמו שהתבאר בערכין ויש אומרים שלא נאמר כן אלא בקרקע שאי אפשר לאבדו ואין זה כלום שהרי בפרק הזהב נאמרה במטלטלין וכן י"מ שמשיצאה מרשותו אינו יכול לפדותה אלא בשוויה על הדרך שחלקו בין באה ליד גזבר ללא באה ליד גזבר לענין אם מותר לשנותה אם לאו ואין נראה לי כן שבזמן הזה איך יצאה מרשותו וכן י"מ שבבהמה מיהא הואיל ויש במינה קדושת הגוף אין נפדית אלא בשוויה וכל אלו דברי נביאות ומה שהביאם לכל זה הוא ששואלים מפני מה אמרו תעקר והרי יש בה תקון בשוה פרוטה ואין זו שאלה שהדבר כך הוא כל שהוא רוצה בקיום הקדשו דינו הוא שבהמה תעקר ועוד שהרי דברי שמואל בזמן האמוראים נאמרה ולא בימי התנאים:

איזהו עיקור המנשר פרסותי' מן הארכובה ולמטה ק"ל ודילמא שחיט לה ואכיל לה ואנן דומיא דירקבו ויוליך לים המלח בעינין ותו דלקמן מקשינן מעיקור בהמה דקדשים דקתני נועל דלת בפני' והיא מתה אלמא גם הנה נמי מהארכובה ולמעלה קתני דהיא מתה ומש"ה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי דאי מן הארכובה ולמטה מה מקשה אמאי לא עבדי בקדשים הכי התם אסורי בהנאה ודילמא שחיט לה בתר הכי ואכיל לה אלא לאו ש"מ מן הארכובה ולמעלה הוא אבל עיקור דלעיל שעוקרין על המלכים הוא כדן שלא ישתמשו בהם ואינם אסורים באכילה הילכך עוקרה מן הארכובה ולמטה אבל זו שאסורה בהנאה צריך לעוקרה מן הארכובה ולמעלה ופתרון המורה דמפרש מן הארכובה ולמטה לא נראה לי:

ואם החרים והקדיש והעריך בהמה תיעקר עיין מה שכתבתי בפרק בתרא דבכורות:

בד"ה אבל מהנה שרי וא"ת כו' ופריך והא קא שביק כו' עכ"ל ומהא דקתני ונפל אסור לבנותו ליכא לאוכוחי דמהנה אסור דאיכא לאוקמי שהבית עצמו נעבד וכפרש"י ע"ש וק"ל:

בד"ה מעות וכלי כו' דקנסינן ליה משום דנשא ונתן ביום איד עבודת כוכבים כו' עכ"ל צ"ע דהכא לאו משום איסורא דלשאת ולתת ביום אידיהן דאזיל ומודה נגעו בה אלא משום איסורא דנהנה ומהנה קאמר ואי משום איסורא דלשאת ולתת א"כ בשאינו מעוטרות ואינו נותן מכס נמי ליתסר כמו שהקשו התוס' לעיל ועוד אי משום איסורא דאזיל ומודה ה"ל למשרי בהמה וכל דבר המתקיים ואמאי קתני בהמה תעקר כו' ויש ליישב קצת לפי מה שכתבנו לעיל שהתוס' הבינו מפרש"י לעיל קודם חזרה דמקח אסור אפי' בדבר המתקיים והכי קאמר בהך ברייתא דמשום איסורא דנהנה ומהנה דהוי איסורא דאורייתא גזרו בכל נושא ונותן ביום איד שלהם אף בלא מכס כיון דעבד מיהת איסורא דרבנן דאזיל העובד כוכבים ומודה דבהמה תעקר פירות כו' וכרבי יוחנן דסבר נשא ונתן אסור בדיעבד ומתני' דקתני שאינן מעוטרות דמותר וכן ההוא דזבין פיתא כו' איירי שלא ביום אידם כמו שפי' הר"מ לעיל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה בית הפרס כו' קבר וחשו חכמים כו' כצ"ל:

ד"ה יניח נמצא נהנה פי' הקונטרס וכו' ואע"פ שמניחין לו את המכס וכו'. ר"ל וא"כ למה הוצרך רש"י לפרש שנהנה מן הריח והא נהנה הוא מה שמניחין לו את המכס מ"מ זה אינו נקרא נהנה וכו' לכך הוצרך רש"י לפרש שנהנה מן הריח:

ד"ה מעות וכלי מתכות וכו' אבל הכא לא מיירי אלא בנמצא שם וכו'. ר"ל שכבר היה נמצא שם קודם היריד ולא הלך עתה לשם בשביל היריד:

ד"ה אין מקדישין וכו' ורבי יוחנן בן זכאי שהיה נשיא קודם ר"ג משכה נשיאותו עד לאחר חורבן וכו'. ר"ל כמה שנים אחר החורבן באופן שקודם החורבן לא היה רבי אלעזר בן עזריה בר מצוה וק"ל:

רש"י ד"ה מהנה לא כ"ש. א"נ הוא יהיב ליה לבעל החנות מכס מסחורתו כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י סד"ה ואין מחרימין. דמתהני מהקדש ומעיל. כצ"ל:

תד"ה לא היו מחרימין. שיכול ליתנו לכהנים מיד. ר"ל משום דכ"ז שהן בבית בעלים ה"ה כהקדש לכ"ד (ערכין כט). אך מה שהביאו מהא דאמר עולא כו'. ל"י כוונתם דלפמש"כ לקמן בדבור הסמוך לית משם ראיה כלל:

גמ' אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד. נ"ב משמע דלישא אשה ליכא לפלוגי בין מוצא לאינו מוצא לכ"ע. שאם אינה מתקבלת אסור לישא. דמשו"ה אסור לקדש אשה עד שיראנה [רפ"ב דקדושין] ואסור לישא אשה ודעתו לגרשה. משום א"ת על רעך וגו' [יבמות לז ב] ומ"ש [תוס'] דלא שרי אלא אם דעתו לחזור. לא ברירא כולי האי. דאי איתא אמאי נפיק איהו לגבה ולא אתיא איהי לגביה. הא ודאי משמע דמיירי אפי' שהיא לא תאבה ללכת אחריו אם זווג הגון הוא מותר. וההיא דכתובות י"ל דאיירי שהיה מוצא זווג הגון בא"י ונתן עיניו בממון שהביאה לו האשה שבח"ל:

תוס' ד"ה אבל וכו' ומאי פירכא. לא ידעתי מאי קושיא הא ר"ל הוא דאמר הכי דמהנה מותר אבל ר"י אמר מהנה לכ"ש והכי קי"ל א"כ מאי דוחקא לומר דפירכת הש"ס הוא לפי ההלכה:

מהנה לא כ''ש. והא מהנה הוא שהחנוונין שבתוכן סוחרי מעות של כומרים הן אי נמי הוא יהיב ליה לבעל המעות מסחורתו שעושה שם ומטיא להו הנאה אבל שאינן מעוטרות לאו דכומרים הן: נהנה. מן הריח של עשבים או של בשמים: מהנה. נותן מכס: מן הארכובה ולמטה. אבל עיקור שתטרף בו אסור לעשות כן בידים בבהמה ואע''פ שהיא אסורה בהנאה: וכותב. שטרות: ומעלה בערכאות שלהן. מקום גדוליהן ושופטיהן ומעלה שטרותיו לפניהם לחתום ואף על פי שכבוד ותפארת היא להם ואיכא למימר דאזיל ומודה: שהוא כמציל מידם. שמתוך כך יהיו לו עדים ומסייעין להציל מן העוררין: בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר וחשו חכמים עד מאה אמות דלדלה מחרישה את כתיתי העצמות ושמא יעבור על עצם כשעורה ויסיטנו: לצידן. לחוצה לארץ וארץ העמים מטמא מדרבנן כבית הפרס: ואמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי. ומדאיירי ר' יוחנן ש''מ שמיעא ליה לר' יוחנן הך מתני' ולוקחין מהן בהמה פליגא אדרבי נתן: דשקלי מיניה מיכסא. מן הלוקח ונמצא מהנה: ואת סוסיהם תעקר. ביהושע כתיב אלמא מותר לרדותן בכך: ואין מחרימין. קסבר סתם חרמים לבדק הבית דפלוגתא היא [בערכין] (דף כח:) וכיון דהשתא ליכא בית המקדש אתי בהו לידי תקלה דמתהני מהקדש ומעילה:

אבל מהנה שרי. וא''ת לקמן פרק כל הצלמים (דף מז:) גבי מי . שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים ונפל אסור לבנותו ופריך והא קא שביק רווחא לעבודת כוכבים ומאי פירכא הא אמרינן הכא דמהנה מותר וי''ל דהתם איכא הנאה יתירא ונראה כנותן מקום לעבודת כוכבים ור''ת פירש דודאי כל מהנה אסור לבד מהכא מפני שיש באותה הנאה בזיון לעבודת כוכבים שפורע המכס לפי שאינו מחשיב העבודת כוכבים כל כך שישים העטרה בראשו: ק''ו נהנה אסור מהנה לא כ''ש. כתב רבינו ברוך דאותו יריד שהכומרים של עבודת כוכבים לוקחים בו מכס מן המכר מיד אם אותו מכס הוא לבנין עבודת כוכבים והעובד כוכבים מפרש קח בסכום כך וכך ועוד פשוט לבנין עבודת כוכבים אסור דמהנה אסור כר' יוחנן ואף אם לא הזכיר לו לבנין עבודת כוכבים אלא אחר שפירש לו הסכום אמר לו ועוד פשוט נראה דאסור כי מה שלא הזכיר לבנין עבודת כוכבים מפני ישראל הוא מניח ומ''מ אם לא היה מפני הבנין היה נותן לו בסכום הראשון ונמצא הפשוט יוצא מכיס הישראל לבנין עבודת כוכבים והר''ר משה מקוצי כתב בספרו כי אם אמר סתמא ועוד פשוט יכול להיות דמותר דשמא יתננו לעניי עובדי כוכבים: יניח נמצא נהנה. פ''ה יניח העטרה בראשו ונמצא נהנה מן הריח ואע''פ שמניחין לו את המכס ויהנה אינו נקרא נהנה מעבודת כוכבים כיון שהמעות שלו: מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. לכאורה משמע דהני מעות אינם אסורים אלא מטעם קנס דומיא דפירות ושאר דברים אבל אינם אסורים מטעם חשש דמי עבודת כוכבים ותימה דלקמן (דף לג.) גבי ישראל ההולך ליריד משמע דמעות הנמצאות בידו אינם אסורין מטעם קנסא דמשא ומתן אלא מטעם דאמרי' עבודת כוכבים זבין כך הקשה הר''ר אלחנן ותירץ ר''י דהתם ה''ק בחזרה אסור אפי' לישא וליתן עמו משום חשש דמי עבודת כוכבים כיון דהלך ודאי דמי עבודת כוכבים בידו דאי גלימא זבין הכא הוה מזבין ליה אבל הכא לא מיירי אלא בנמצא שם וקנס דקנסינן ליה משום דנשא ונתן ביום איד עבודת כוכבים ולהכי אין לאסור המעות אלא לדידיה דעבד איסורא ואפילו לרבי יוחנן דאמר נשא ונתן אסור מיהו לישא וליתן עמו שרי ולא חיישינן שמא ישא ויתן באותן המעות דכולי האי לא קנסו: מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה. פירש הקונטרס דעיקור של טרפה אסור ולא נהירא כדפרישית לעיל (דף יא. ד''ה עיקור) גבי עוקרין על המלכים אלא ה''ק דיו בכך ויכול להיות שמותרת בהנאה ואע''ג דמעות ופירות וכל אינך אסורין בהנאה מ''מ גבי בהמה יכול להיות דסגי בקנסא דעיקור: ללמוד תורה ולישא אשה. פירוש ודעתו לחזור לא''י דאילו אין דעתו לחזור אמר בכתובות פ''ב (דף קיא.) אחיו של זה נשא (אשה) [עובדת כוכבים] ומת ברוך המקום שהרגו וזה ירד אחריו לחוצה לארץ ודוקא בהנך מצות שהן חשובות ללמוד תורה שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה ואשה נמי דכתיב (ישעיה מה) לא תהו בראה אבל לשאר מצות לא והכי משמע פ''ד דמגילה (דף כז.) אבל בשאלתות דרב אחא. מפורש הנך דקילי וכ''ש לשאר מצות שהם חשובות: אמר אביי אמר קרא את סוסיהם תעקר. הקשה הר''ר אלחנן (וא''ת) למ''ד (שבת קכח:) צער בעלי חיים דאורייתא מאי ראיה מייתי מיהושע דלמא שאני התם דעל פי הדבור הוה אבל הכא בקנס דרבנן אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וי''ל דודאי שיש כח בידם לעקור היכא דנראה טעם קצת לעקור כדמוכח פרק האשה רבה (יבמות דף פט:) גבי משיאין האשה על פי עד אחד [ועי' תוס' ב''מ לב: ד''ה מדברי ותוס' לעיל יא. ד''ה עוקרין]: אין מקדישין בזמן הזה. וטעמא משום דלא ליתי לידי תקלה ומהאי טעמא בטלי מעשר בהמה בזמן הזה כדאיתא פ''ב דבכורות (דף נג. ושם) והקשה ר''ת מהא דאמרינן פרק במה. (אשה) (שבת דף נד: ושם) תריסר אלפי עיגלי הוה מעשר ר''א בן עזריה מעדרו כל שתא ור''א לאחר חורבן הוה כשבא לכלל מצות דהא בן י''ח שנה בלבד היה כשמינוהו נשיא ומינוהו תחת ר''ג ולכל הפחות ר''ג היה נשיא שתי שנים קודם לר''א מדקאמר אשתקד בר''ה צעריה ורבן יוחנן בן זכאי שהיה נשיא קודם ר''ג משכה נשיאותו עד לאחר חורבן כדתנן (ר''ה דף כט:) משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי א''כ לא היה יכול ר''א להיות בר מצוה עד לאחר חורבן וצריך לומר כי אפוטרופוס היה לו שהיה מעשר עבורו אי נמי לא נתבטלו מיד עד לאחר חורבן כמה שנים [עי' תוס' שבת נד: ד''ה הוה]: אין מחרימין. פירש הקונטרס דסתם חרמין לבדק הבית ויפה כוון דלמ''ד סתם חרמין לכהנים ליכא למיחש לתקלה שיכול ליתנו לכהנים מיד כדאמרינן בערכין (דף כט.) אמר עולא אי הואי התם הואי יהיבנא כולהו לכהנים: ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תיעקר. תימה דאמרינן בערכין סוף פרק המקדיש שדהו (דף כט. ושם) ההוא גברא דאחרימינהו לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה שקול ד' זוזי ושדי בנהרא ולשתרו לך אלמא אית להו תקנה ופירש ר''ת דשאני התם דמקרקעי היא שהן קיימות לעולם ואין יכולין לכלותם אי לא עבוד בהו רבנן תקנה אתי לידי תקלה לעולם ויכול להיות שאף למטלטלין עלתה התקנה לפי שהוקדשו ביחד עם הקרקעות [ועיין תוספות יומא דף סו. ד''ה פירות ותוספות ערכין דף כט. ד''ה שקול ותוספות בכורות דף נג. ד''ה ואין]:

עבודה זרה יג ע"א

דף יג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד