עבודה זרה יג ע"ב

דף יג - ב

ואם הקדיש פירות כסות וכלים -  ירקבו, יניחם להירקב.

ואם הקדיש מעות וכלי מתכות - יוליכם, יזרקם לים המלח.

ואיזהו עיקור? - נועל דלת בפניה, ואין לה מה לאכול, והיא מתה מאליה.

ומוכח שעיקור הוא נעילת דלת, ולא נישור פרסותיה?

אמר אביי: בהמה שקנוה ביריד עבודת כוכבים, אכן ינשרו פרסותיה. ושאני התם, במקדיש בהמה בזמן הזה, משום בזיון קדשים, שאם ינשרו פרסותיה במקום שאינה נטרפת, אינה מתה במהרה, ובזיונה ייראה לזמן מרובה.

ומקשה הגמרא: למה צריכין לנעול דלת בפניה? - ונשחטיה מישחט! יש לה תקנה אם ישחטנה ^[10] [ולא לצורך אכילה, אלא למהר מיתתה]?

ומתרצינן: אין זו תקנה הגונה, כי אתו בהו לידי תקלה, יבואו לאכלה, ויעברו ויתקלו באיסור "מעילה".

ושוב מקשה הגמרא: ולישויה גיסטרא! יחתכנה לשני חלקים, כדי למהר מיתתה, ולא יהיה בזיון קדשים, וגם לא יאכלוה, כי "נבילה" היא?

אמר אביי: אסור לעשות כן, כי אמר קרא [דברים יב] "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עברו שם הגוים. ונתצתם את מזבחותם, ושברתם את מצבותם. לא תעשון כן לה' אלהיכם". ודרשינן: כל דבר שהוא לה', כולל קדשי בדק הבית, לא תעשו בו כעין הריסה.

רבא אמר: יש טעם אחר לאסור לחותכו לשנים, מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, ואסור לעשות כן כמו שנאמר [ויקרא כב] "כל מום לא יהיה בו", ודרשינן שאסור להטיל מום בקדשים.

ותמהינן על דברי רבא: "נראה"?! אם יחתכנו לשנים האם הוא רק יראה כמטיל מום?! הרי מום מעליא הוא! מום מעולה הוא, ולא דבר הדומה למום.

ומתרצינן: כוונת רבא באמרו "נראה", היא לומר שאינו אסור מן התורה לעשות כן. כי הני מילי, אימתי אסרה התורה להטיל מום בקדשים - בזמן שבית המקדש קיים, דחזי להקרבה, שהקרבן ראוי להקרבה. אבל השתא, עתה, בזמן הזה, דלא חזי להקרבה, לית לן בה. אין בכך איסור תורה. ולכן דייק רבא ואמר "נראה" כמטיל מום בקדשים.

ומקשינן על מה שתירצנו שאם הבהמה אינה ראויה להקרבה, אין בכך איסור תורה. והרי טעם זה אינו מספיק שלא יהיה איסור דאורייתא בדבר, כי מצינו [לדעת כמה תנאים במסכת בכורות לג ב] שאסור להטיל מום בקרבן שנעשה בעל מום, על אף שאינו ראוי להקרבה משנפל בו מום:

וליהוי, שיהיה איסור הטלת מום בזמן הזה אסור מהתורה כמו מטיל מום בבעל מום, דאף על גב דלא חזי בעל מום להקרבה, אסור להטיל בו מום נוסף. ולמה אמר רבא שהוא רק "נראה" כמטיל מום בקדשים?

ומתרצינן: יש לחלק בין הדברים. כי קרבן שהוא בעל מום, נהי על אף דלא חזי לגופה, שאינו ראוי להקריב אותו עצמו, מכל מקום ל"דמי" חזי, אפשר למוכרו ולהביא בדמיו בבהמה אחרת לקרבן, ולכן גם בהיותו בעל מום יש עליו "שם" קרבן, לקרות עליו את הפסוק "תמים יהיה לרצון" -

אבל הכא במקדיש קרבן בזמן הזה, דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי, שאינו ראוי להקרב לא הוא עצמו, ואף לא דמיו, לכן לא שייך לקרוא עליו "תמים יהיה לרצון", ואין כאן איסור דאורייתא להטיל בו מום, אלא רק איסור דרבנן, ולכן אמר רבא "נראה".

ולסיכום: לחתוך לשנים [גיסטרא] - אסור, או משום הטעם של אביי שאסור להרוס חפצי קודש, או משום הטעם של רבא שיש איסור דרבנן של מטיל מום בקדשים אף בזמן הזה.

ולשחוט - אסור, כי יבואו לאכלה.

ולנשר פרסותיה - אסור משום בזיון קדשים, שבזיונה ייראה לזמן מרובה.

אלא, נועלין את הדלת בפניה והיא מתה מאליה.

ואילו בהמה שקנוה ביריד של עבודת כוכבים, קנסוהו לנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה.

ועתה הגמרא חוזרת לדין "ההולך ליריד של עבודת כוכבים".

אשכחיה פגשוהו. רבי יונה לרבי עילאי, דקאי שעומד אפיתחא, בשערי ד"צור" -

אמר ליה: קתני, שנינו בברייתא, "בהמה תיעקר".

ויש להסתפק: אם קנה עבד, מאי, מה יעשה לו, האם יעקרנו או לא?

ומבאר רבי יונה את שאלתו: אם היה עבד ישראל, שהיה ישראל עובד אצל הגוים - לא קא מיבעיא לי, אינני מסתפק, כי פשיטא שאסור לעקרו [ואדרבה, מצוה לפדותו מידי הגוים] -

כי קא מיבעיא לי, במה הנני מסופק, בעבד עובד כוכבים - מאי? מה יעשה לו?

אמר ליה: מאי קא מיבעיא לך? מהו ספיקך, והרי הא תניא, שנינו בברייתא:

העובדי כוכבים, והרועי בהמה דקה, אפילו ישראל, שהם גזלנים לפי שהם רועים בהמותיהם בשדות אחרים - לא מעלין אותם אם נפלו לבור, אלא יניחם למות מאיליהם. ולא מורידין אותם לבור, שאסור להמית אותם בידים.

הרי שעובדי כוכבים אסור להמיתן ולאבדם בידים, וכן אין מעקרין אותם!

אמר שאל ליה רבי ירמיה לרבי זירא: קתני, זה ששנינו בברייתא של החכמים החולקים על רבי נתן: לוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות - באיזה עבדים מדובר?

האם רק בעבד ישראל [ישראל הנמצא תחת ידי הגוים], שמצוה להוציאו מידם, או דלמא אפילו עבד עובד כוכבים?

אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: מסתברא שמדובר דוקא בעבד ישראל, שמשחררו בכך מאדונו הגוי.

דאי, כי אם תאמר שמדובר אפילו בעבד עובד כוכבים - למאי מיבעי ליה!? איזה מצוה יש בפדייתו, כדי שנתיר לו.

כי אתא רבין, כשהגיע מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: מותר לקנות אפילו עבד עובד כוכבים. ויש מצוה בפדייתו מהם, מפני שמכניסו תחת כנפי השכינה, שמגיירו, ויתחייב במצות.

אמר רב אשי: הרי ברייתא זו התירה לקנות מהם גם בהמה כמו עבד, ואם כן, אטו, וכי גם לגבי בהמה שייך לומר כן? ! מאי "מכניס תחת כנפי השכינה איכא", איך יתכן לומר בבהמה שהוא "מכניסה תחת כנפי השכינה"?! -

אלא בהכרח, הטעם שהתירו לו לקנות בהמה מן הגוים הוא משום מעוטייהו, שהוא ממעט נכסי הגוים ומדלדל אותם, ולוקח מהם בהמה שהם משתמשים בהם ^[11] -

והכא נמי, כמו כן עבד, דממעטי שממעטין אותם, לכן שרי, התירו חכמים לקנות מהם. ^[12] ולא משום שמכניסו תחת כנפי השכינה.

ומביאה הגמרא מעשה שהיה:

רבי יעקב זבן סנדלא, קנה סנדל ביריד של עבודת כוכבים.

רבי ירמיה זבן פיתא, קנה שם לחם.

אמר ליה חד לחבריה: יתמא! אתה נוהג כיתום, בלי דעת, לפי שלא חינכו אביו! האם עבד רבך הכי?!האם גם רבך קנה ביריד של גוים, וההנה אותם בתשלום המכס?!

אמר לו אידך: יתמא! עבד רבך הכי?!

והגמרא מספרת למה באמת עשו כן, ולמה חשד אחד בחבירו שעבר על איסור:

תרווייהו, שניהם, מבעל הבית זבון קנו מבעל הבית. והרי רבי יוחנן מתיר [בסוגיא לעיל] לקנות מבעל הבית. וכל חד וחד כל אחד מהם סבר: חבראי, חברי, מתגר זבן, קנה מסוחר המשלם מכס לכומרים.

דאמר רבי אבא בריה בנו דרבי חייא בר אבא: לא שנו שאסור לקנות מהם אלא בלוקח מן התגר, דשקלי מיכסא מיניה, שהכומרים נוטלים מכס מן הסוחרים, ולכן אסור. אבל בלוקח מבעל הבית, איש פרטי המביא סחורתו לשוק, דלא שקלי מיניה מיכסא, שהכומרים אינם לוקחים מהם מכס - מותר.

ומבואר ששניהם קנו בהיתר, וכן מבואר במה חשדו אחד בשני.

ולבסוף התברר להם שחשדם האחד בשני אכן לא היה חשד שוא, כי ביריד הנוכחי לקחו הכומרים מכס אף מבעלי בתים.

אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: אילמלא אילו היה רבי יוחנן הא זימנא בפעם הזאת באתרא במקום זה, דקא שקלי מיכסא שהכומרים לקחו מכס אפילו מבעלי הבית - הוה אסר, היה אוסר לקנות אפילו מבעלי בתים.

ומקשינן: אלא, אם כן, אינהו שני האמוראים האלו, רבי יעקב ורבי ירמיה, תלמידי רבי יוחנן, היכי זבון איך קנו מהם?

ומתרצינן: מבעל הבית שאינו קבוע ביריד זבון קנו, ומאת בעלי הבתים הלא קבועים לא לקחו הכומרים מכס, כי לא עלה על דעתם לגבות מהם, מפני שאינם סוחרים, ואינם קבועים בשוק.

מתניתין:

המשנה הזאת עוסקת בדברים שאסור למכור לגוים כל השנה, אף לא ביום אידם, מפני שהגוים קונים אותם לצורך תקרובת עבודה זרה, ונמצא שהישראל עובר על הלאו של "לפני עור לא תתן מכשול". ^[13]

אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים:

אצטרובלין ובנות שוח ופטוטרות, מפרש בגמרא, ולבונה מין בשמים, ותרנגול הלבן.

רבי יהודה אומר: מותר למכור לו תרנגול לבן בין תרנגולין, אם הישראל מוכר לו הרבה תרנגולין - מותר למכור ביניהם תרנגול לבן, כיון שאינו מקפיד לקנות דוקא לבן, מראה בכך שאינו צורך אותם לצרכי עבודת כוכבים.

ובזמן שהוא התרנגול הלבן בפני עצמו, ולא בין התרנגולים - קוטע את אצבעו, ומוכרו לו, לפי שאין הגוים מקריבים קרבן שהוא חסר אבר לעבודת כוכבים ^[14].

ושאר כל הדברים - סתמן, אם קונה אותם "סתם", מותר למכור להם, ואם פירושן - אסור [יבואר בגמרא].

רבי מאיר אומר: אף דקל טב וחצב ונקלב [ונקלס], מפרש בגמרא - אסור למכור לעובדי כוכבים.

רבא אמר מפני מה אינו מנשר בקדשים מפני שהוא כמטיל מום בקדש.

בעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה לדמי מיהא חזי לאפוקי האי דאקדיש דלא חזי לגופיה ולא לדמיה.

אמר ליה ר' יונה לר' אילעא קתני בהמה תעקר עבד עובד כוכבים מאי אמר ליה מאי קמיבעיא לך והתניא העובדי כוכבים והרועי בהמה דקה לא מעלין אותם מן הבור ולא מורידין מכלל שאפילו עבד עובד כוכבים אם קנאו ביריד אינו חייב לאבדו בידים:

הא דתניא לוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות אסקה רב אשי משום מעוטינהו הוא דשרי ולא שנא עבד עובד כוכבים ולא שנא עבד ישראל.

ביום אידו ר' ירמיה זבן פיתא ואמרי לה ביתא ותרוייהו מבעל הבית זבני ולא שקלי מינייהו מיכסא וכל חד אמר חבראי מתגר זבן לפיכך אמר ליה כל חד לחבריה יתמא עבד רבך הכי שקנה מתגר כאשר קנית אתה:

אמר ר' אבא בריה דר' חייא אילמלא היה ר' יוחנן האידנא דשקלי מיכסא אפילו מבעלי בתים הוה אסיר. אי הכי ר' יעקב ור' ירמיה היכי זבני ופרקי' מבעל הבית שאינו קבוע זבון דלא שקלי מינייהו מידי:

מתני' אלו דברים אסורין למכור לעובד כוכבים איסטרובולין כו' פי' פירי דארזא. בנות שוח מין תאנים לבנים בפטוטרותיהן בעוקציהן מפני שמקריבין אותו דורון לעבודת כוכבים. לבונה פירוש לבונה זכה אסור למכור לעובדי כוכבים מפני שמקטירין אותה לעבודת כוכבים:

והא דתני הכא יוליך הנאה לים המלח. קשה ליה לר"ת ז"ל, מהא דגרסינן בפ' המקדיש שדהו בשעה שאין היובל (ערכין כט,א) ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפומבדיתא אתא לקמיה דר' יהודה א"ל שקול ד' זוזי אוחיל עלווייהו ושדי בנהרא ולישתרו לך כמאן כשמואל וכו' וה"נ וליפרוק ולישדינהו לנהרא וניחא ליה מעשה דפומבדיתא במקרקעי כדמפורש התם בגמרא ולית להו תקנתא אלא בפדייה וכיון דמוקמת להו אפדיון עביד להו כשמואל אפילו לכתחילה אבל במטלטלי כיון דאפשר קנסינן ליה שיוליכם לים המלח בעצמן אבל רבינו הגדול ז"ל כתב הכא ואי פריק להו בשו"פ ש"ד ואפשר כן דהכא דינא קתני ורב יהודה קמ"ל תקנתא התם.
ולדברי הכל יש לתמוה היכי שרינן צער בעלי חיים ולא שרינן למפרקינהו תחילה וי"ל דכיון דאמר רחמנא סוסיהם תעקר אלמא אין צער בעלי חיים אסור לתקנתם של בני אדם שלא יבאו לידי תקלה באיסורי הנאה (אם) [או] לקיים בהם (טול) [ביטול] לע"ז דב"ח לצורך אדם שחיטתם וצערן מותר.

מתני' אלו דברים אסורים למכור לגויים האצטרובילים ובנות שוח. פירוש: מפני שאלו היו רגילין להקריב, וכל אשר נמצא אתו אפילו מתחלת השנה מצניעו ליום האיד, והרי זה ודאי כמוכר לצורך עבודה זרה, שמפני שלא היו נמצאין בכל עת היו לוקחין אותן בכל עת ומצניעין אותן ליום אידם. אבל במקומות שהיו רגילין להקריב בהמה ושאר דברים הנמצאים תדיר, אין איסור למכור להם אלא אם כן פירש לעבודה זרה הוא לוקחין, או אם קרוב ליום אידם ג' ימים כרישא דמתניתין. אבל בדורות האלו שאין דרכן להקריב הני דמתניתין, מותר למוכרה להם ואין בכך כלום, חוץ מן הלבונה שעדיין דרכו של כומרין ללוקחה לקטרת זרה בכל עת, ואפילו למכור לו כל ימות השנה [אסור].

אמר אביי שאני הכא דאיכא בזיון קדשים ולישחטיה מישחט. פר״שי ז״ל דמשמע לן דמתני׳ בקדשי בדק הבית וקסבר סתם חרמים לבדק הבית ובקדשי בדק הבית לית בהו משום שחוטי חוץ דבעינן ראוי אל פתח אוהל מועד וליכא ויפה כיון אלא דקשה היכי פרשה רבא משום דנראה מטיל מום בקדשים דהא אין איסור הטלת מום אלא בקדשי מזבח ובדידהו כתיב וכל מום לא יהיה בו ולא מסתבר לפום סוגיין דאביי מוקים לה בקדשי בדק הבית ורבא מוקי לה בקדשי מזבח מדלא מפרשי לה. והנכון דכולהו מוקמי לה בקדשי בדק הבית אלא שהם תמימים וקיימא לן המתפיס תמימים לבדק הבית הרי אלו יקרבו מדרבנן מיהת כדפרישנא בדוכתי אחריני. ואשמועינן רבא דאפי׳ בהני שקדושתן קדושת בדק הבית יש בזמן בית המקדש איסור מטיל מום מדרבנן ובזמן הזה נראה כמטיל מום בקדשים ואביי לא סבירא ליה הכי וקרוב לזה פי׳ רבינו הר״מבן ז״ל ובתוס׳ תירצו בענין אחר דבזמן הזה אפי׳ קדשי מזבח לית בהו משום שחוטי חוץ כיון דלא חזו להקרבה ואם הקריבם פסולין ומשום הכי אמרינן ונישחטיה מישחט ואפי בקדשי מזבח ואפי׳ בקדשי בדק הבית איכא משום מטיל מום מדרבנן מיהת ואתיא מתני׳ בכלהו קדשים בין לאביי בין לרבא.

מתני׳ ואלו דברים אסורין למכור לגוים אצטרובלין ובנות שוח. פי׳ אלו דברים אסורין למכור לגוים משום דעבדי מיניהו תקרובת לע״ז ואסורין למכור לעולם קתני ואפי׳ שלא ביום אידם דאילו ביום אידם מ״ש הני אפי׳ כל מידי דחזי לתקרובת נמי וטעמא דאסורין לעולם חדא מתרי אנפי או משום דלא הוו שכיחי להו וזבני להו כל היכא דמשכחי ואפי׳ מתחלת השנה לצורך יום אידם וכולה שתא חשיב כשלשה ימים לפני אידיהן לדברי׳ אחרים ואי מהאי אנפא הוא אפשר דבדיעבד אם נשא ונתן מותר כר״ל דקיימא לן כוותיה דלפני אידיהן או משום דהני כל יום ויום הוו מקרבי להו בההוא זמנא דומיא דלבונה בזמן הזה שמקטירין בה בכל יום ולפיכך כל יום ויום חשוב כיום אידם ולפום האי טעמא אם נשא ונתן אסור דביום אידם כ״ע לא פליגי דאסור ואפשר דאפי׳ לפי׳ קמא נמי אסור בדיעבד דהני סתמן כפירושן לע״ז נינהו ולפני אידיהן כיום אידן דעלמא וכן נראה ומיהו אין איסור כל הדברים האלו אלא בזמן ההוא שהיו רגילין בהם אבל בזמן הזה אינו אסור אלא לבונה שרגילין בה והא ודאי אסירא לזבוני להו השתא ואפי אינה זכה דהא חזינן דלא קא עבדי בין לבונה זכה לשאינה זכה ומיהו אין איסורו אלא למכור לכומר דסתמיה מזבין ליה לע״ז וסתמו כפי׳ ואסור לעולם דבכל יום ויום מקרבי ליה ובהא לא חיישי׳ לטעמא דאיבה ולא לאידך טעמי דכתיבנא לעיל להתירה דההוא בשאר משא ומתן דחששה משום דאזיל ומודה אבל למכור מידי דחזי לתקרובת וסתמא להקרבה בעו ליה ומיהו לגוי דלאו כומר שרי לזבוני סתם דההוא לא בעי לה מסתמא להקרבה ואין דרך להקריב דברים אלו אלא כומרים וכי יהיב ליה גוי זה לכומר לפני דלפני הוא ולית לן בה וזה נכון.

קדשי בדק הבית אין בהם איסור שחוטי חוץ כמו שיתבאר במסכת יומא ס"ג ב' ואעפ"כ הקדיש בהמה בזמן הזה לא ישחטנה שמא יבא מזה לידי מכשול אכילה:

חכמי האחרונים מסכימים במי שמקדיש עכשו סתם שהוא לעניים מפני שכך הורגל בלשון בני אדם ויש בזה ראיה במסכת נדרים במשנת אין בני גליל מכירין בתרומת הלשכה וכן כתבוה גאוני ספרד בפרק בית כור ומ"מ בלשון ערך וחרם מיהא אסור שאין זה לשון בני אדם אצל הקדש עניים:

המטיל מום בקדשים בזמן שבית המקדש קיים לוקה שנאמר כל מום לא יהיה בו קרי ביה יהיה מבנין הדגוש ובזמן הזה הואיל ואינו ראוי להקריבה אינו לוקה אלא שמ"מ עבר בלאו ויש פוסקים שאין בה אלא איסור חכמים ואף סוגיא זו מוכחת כן אלא שגדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון אף בעלת מום אסור לעשות בה מום אחר בזמן שבית המקדש קיים שהרי מ"מ ראוייה היא לדמים ומ"מ אינו לוקה הואיל ולא היתה ראויה להקרבה:

הקדיש בהמה תמימה לבדק הבית אף זה אסור לעשות לה מום בזמן המקדש שהרי לא יצאה מידי מזבח וכמו שאמרו המתפיס תמימים לבדק הבית כשהם נפדים אין נפדים אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אלא שאינו לוקה וי"א שאף זה אסור סופרים ובזמן הזה יש בו איסור מדברי סופרים:

הגוים ר"ל עובדי האלילים שהוזכרו תמיד במסכת זו ורועי בהמה דקה שסתמם מגודלים ומשוקעים בגזל עד שנעשה להם כהתר ואין מקבלים על זה שום תוכחה אין מזיקין אותם בידים ואם הוזקו מאליהם אין חובה עלינו מן הדין להשתדל בהצלתם:

המשנה החמישית והכונה בה עם כונת כל המשניות שלאחריה לבאר בהם מה שיעדנו בחלק השלישי ממה שמשאו ומתנו בהם אסור לעולם ואמר על זה ואלו דברים אסורין למכור לגוים אצטרובלין ובנות שוח ופטוטרות ולבונה ותרנגול לבן ר' יהודה אומ' מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולים ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכרו שאין מקריבין חסר לע"ז ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור ר' מאיר אומר אף דקל טב וחצב ונקליבס אסור למכור לגוים אמר הר"ם אצטרובלין הם הנקראים בערבי קצ"פ קרי"ש והם הקטנים מן אצרובה ובנות שוח מין ממיני השקמה ופטוטרות הן הענפים שנתלין בהם הפירות ומה שאמ' ר' מאיר דקל טב ר"ל פירות דקל לפי שהפירות הטובים קרבים לע"ז וחצב קנים שעושין מהם הסוכר ונקליבם מין ממיני העשבים המעולים ומה שאמר ר' יהודה אין מקריבין חצב לע"ז ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירות אסור ר' מאיר אומר אף דקל טב וחצב ונקליבס אסור למכור לגוים והלכה כר' מאיר שאוסר למכור דברים אלו כדי שלא יקריב מהם לע"ז:

אמר המאירי אלו דברים שהם אסורין למכור לגוים כל השנה מפני שדברים אלו הם דברים שאינן מצויין כל כך והם מהודרים לתקרובת מצד שיש מהם מינים הרבה ואלו הם החשובים במינן ועם כל זה אין הוצאתם יתירה ומתוך כך כשרואין אותם לבם עליהם לע"ז ולוקחין ומקריבין אף בלא יום איד או מניחין אותם ליום איד הסמוך אע"פ שיש שם כארבעה או חמשה ימים או יותר לפי הענין אצטרובלין פי' בגמ' פירא דארזא וקצת מפרשים פרשו בה שהוא מין ארז יפה ענף ומוציא פירות וכשרואין מהם ענפים שפירותיהם מחוברים עמם מתוך הדורם ומתוך שאינם מצויים נותנין לב עליהם להקריבם כך פירשו רבים והדברים מתמיהים שלא מצינו במיני הארזים שום פרי חשוב שיהא ראוי לתקרובת ועוד שבמדרש נראה שהאצטרובלין גדלים בשבלים ונעשים ערמה כחטים שהרי אמרו בטנך ערמת חטים והלא ערמת האצטרובלין יפה משל חטים אמרו וכן הדבר אלא אין העולם לעמוד על האצטרובלין בלא חטים ומתוך כך נראה לגדולי המפרשים לפרש שהאצטרובלין הם עטרות שובלין של חטה לבנה שהשבלים גדולים בקומה והגרעינים גסים הרבה וכשנמרחו הם נקראים חטים והוא שאמרו על זה בגמרא סתמן חטי חיווראתא ומותר שמאחר שנמרחו אינם מתבקשים לתקרובת מן הסתם אלא לגלוסקאות יפיפיות אלא שכשהם בשובליהם כעמרים נקראים אצטרובלין ואותה שעה הם ראויים לתקרובת ומה שנקראו פירא דארזא על שם חשיבותם והוא שאמרו בפרק קורדיקוס לייתי שב חיטי ארזנייתא ונקלינהו אמרא חדתי ושאר מיני חטים נקראים חטים סתם וי"מ פרי עץ שמן שנקרא העץ פי"ן והפרי נקרא פינייא"ה ושמא הוא ממיני הארז שהארז הרבה מינין יש בו ואף בערוך פי' בסוגיא זו אלכסין והאצטרובלין ומוכססין פירות חשובים ממיני הארזים ותולין אותם לפני ע"ז ובנות שוח ופטוטרות פי' בגמ' בנות שוח בפטוטרותיהן ר"ל תאנים לבנות בעוקציהם והם בחירת המין ביופי וכשמוצאין אותם בכורות בעוקציהם מקריבים אותן לע"ז אף בלא יום איד ולבונה פי' בגמ' לבונה זכה והוא מין חשוב שבה וכשמוצאין אותה לוקחין אותה או להקריבה לאלתר או להצניעה ליום איד ותרנגול לבן שהיה דרכם ליתן לב עליו מתוך שאינו מצוי ר' יהודה אומר מוכר הוא לו תרנגול לבן בין שאר התרנגולים מכיון שקונהו עם אחרים הדבר מוכיח שאין כונתו לע"ז הא תרנגול לבן בלבד אין מוכרין לו אפילו בסתם אא"כ עשה בו מעשה הפוסלו מלהקריב כגון תרנגול שיהא קוטע את אצבעו שאין דרכם להקריב חסר לע"ז ושאר כל הדברים סתמן מותר אע"פ שהוא מחזר אחר המובחר שבמין מוכרין להם כל השנה ואין מכירתן אסורה אלא שלשה ימים לפני אידיהן ופירושן כגון שאומר לע"ז אף מתחלת השנה אסור ר' מאיר אומר אף דקל טב חצב וכו' פי' בגמ' פירות של דקל המובחר ולא דקל ממש שאם כן אף הפחותים נאסרו שהרי אין מוכרין להם במחובר לקרקע כלום חצב ונקלבים הם מיני בחירה ידועים אצלם ואין מוכרים אותם להם וי"מ חצב קנה הסוכר ובגמ' פי' קשבא והוא מין אחד של תמרים ונקלבים פי' בגמ' קורייטי ובמסכת ברכות פרק זמון פי' גדולי המפרשים קורייטי קורטין של חלתות והיו משתמשין בה הרבה לחזק חדות הסמים ובערוך גורסים נקלווס ובתלמוד המערב שבמסכת ברכות ר' עיננא בר סיסאי כד הוו משלחין ליה מבי נשיאה נקלווסין הוה שביק לון לבתר מזוניה ומברך עליהון והוא מין ממיני פת הבאה בכסנין:

זהו ביאור המשנה וכלל הדברים בענין זה לפי מה שהתבאר בגמרא כך הוא:

פסיקתא ואלו דברים אסור למכור לגוים כו' ירושלמי עבר ומכר יהנה בי' [כהאי] דאמר ר' אלע' עבר ובנה מותר אם עבר ומכר מותר:

ר' יעקב זבן סנדלא ר' ירמי' זבן פיתא ק"ל דהני שאין מתקיים הן והיכי זבני להו מגוים ביום אידם ירושלמי ר' חייא בר בא שלח מזבן לי' סנדל מן ידידה דצור א"ל ר' יעקב בר אחרא ואת (מלקוחי ידידי) [מלוקחי יריד] א"ל ואתה לא לקחת לך גלוסקין מימיך א"ל שניי' היא דמר ר' יוחנן לא אסרו דבר שהוא חיי נפש:

פיסקא ואלו דברים אסורין למכור לגוים איצטרובילין ובננות שוח קשיא לי דתנן בריש מסכת דמאי הקלין שבדאמי השיחין והרימין והעזרדין ובנות שוח כו' דאלמא לא חשיבי והכא היכי אמרי' דחשיבי ומקרבו להו לע"ז וי"ל מתוך שאינן מתבשלות אלא לשלש שנים כדתנן בריש פ"ח דשבועות ובנות שוח שביעית שלהן שניי' שהן עושות לשלש שנים כו' מש"ה חשיבי להו כתב רבי' האי גאון זצוק"ל בשער עשיר של מקח וממכר ואלו שאסור למכור לגוי ביום איד שלהן דאמר רבב"ח א"ר יוחנן כולן בפטוטרותיהן שנינו נראין הדברים שסובר רבי' שימי אידיהן קורא פטוטרות והדבר רחוק מן הדעת מאוד:

בד"ה העובדי כוכבים כו' ישראל והן גזלנים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה קתני לרבנן דפליגי כו' עכ"ל אפשר דמשמע ליה לר"י דמוקי ליה דלא פליגי ובלוקח מבעה"ב דלא שקלי מכסי ודאי דליכא מאן דפליג דעבד פי' לעבד עובד כוכבים קאמר וק"ל:

תוס' בד"ה ונשחט' כו' לכך פי' ר"י דבקדשי מזבח איירי כו' עכ"ל יש לדקדק כיון דחרמין קתני דאינו קדשי בדק הבית כמ"ש התוס' לעיל אם כן לרבא דלא משני אלא בקדשי מזבח הדרא קושיין לדוכתין בקדשי בדק הבית ולא ניחא לן למימר נמי להאי פירושא גזירה קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח ואפשר לומר להאי פירושא דאיזהו עיקור נועל דלת כו' דקתני לא קאי אלא לקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית קושטא הוא דמצי למיעבד העיקור בענין אחר ודו"ק:

בד"ה רבי ירמיה זבן פיתא כו' וא"ת והלא פת דבר שאינו מתקיים כו' אין לוקחין כו' וי"ל דפת דבר חשוב כו' עכ"ל לפי' רש"י במתני' דשמעתין איירי ביום אידם הוצרכו לתרץ כן ולעיל כתבו לפרש בשם ר"מ דלא איירי ביום איד כלל וק"ל:

ד"ה ונשחטיה משחט וכו' עוד י"ל דלעולם בקדשי בדק הבית איירי וכו' ודאי כי פריך ונשחטינהו משחט מקדשי בדק הבית פריך וכו'. נראה דבתירוץ זה ס"ל התוס' דגמרא מסתבר ליה דהברייתא איירי בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית וכי משני אביי התם משום בזיון קדשים אתרוייהו משני וכי פריך ונשחטיה משחט לא פריך אלא אקדשי בדק הבית ורבא משני כיון דבקדשי מזבח א"א לעקור פרסותיהן משום דנראה כמטיל מום בקדשים גזרו גם כן קדשי בדק הבית שלא לעקור פרסותיהן אטו קדשי מזבח הלכך א"א התם לעשות בענין אחר כ"א בנעילת דלת ובזה יתיישבו כל מה שיש לדקדק בדבור זה וק"ל:

תד"ה נועל. אבל בכור כו' אין לקונסו כו' ואע"פ שהוא יכול כו' אם לא עשה אין לקונסו כו'. לכאורה בפשוט הל"ל דבכור הוא לכהן ואם הבעה"ב עשה שלא כהוגן שלא הטיל בו מום קודם כו' יוקנס הכהן. ואולי כוונתם על בכור שנולד אצל כהן גופי'. והנו"ב בחלק יו"ד סי' פ"א מוקי דבריהם בספק בכור דנאכל לבעלים (מפני טעם אחר) אך בין לדידי ובין לדידיה יקשה קצת לשון התוס' "רק שיתננו לכהן" ולדידיה י"ל קצת כגון שנולד הספק בשעת לידה כגווני דבפ"ב דבכורות ממ"ו עד סה"פ:

גמרא בע"מ נהי דל"ח לגופיה לדמי חזי לאפוקי כו'. ועפרש"י. ק"ל דהא פלוגתייהו הוא בבכור והוא אין לו פדיון וא"כ ל"ח גם לדמי. ותמורתו ג"כ אינה קריבה כדאיתא בתמורה (כא) ויותר הל"ל כלשון התוס' בתמורה שם בד"ה המטיל. "משום דחזיא להקרבה קודם המום אבל כו'" ע"ש. ודבריהם צ"ע דשבקי סברת הש"ס דהכא ועמש"כ שם. ואין לומר דהתם בבכור גזר ר"מ אטו שאר קדשים דא"כ מנ"ל לרחב"א שם דרבנן פליגי עליה בהא דמטיל מום בבע"מ. דלמא גבי בכור דוקא דאינה אלא גזירה התירו משום הקזה. דהא גם לדידיה מדרבנן מיהא אסור אף לדידהו ולא התירו אלא משום הקזה כמש"כ התוס' שם וא"ש טפי דנקט פלוגתייהו בבכור ולא בשאר קדשים. ועוד יקשה מ"ט דר"י שם דגזיר מקום שאין עושין בו מום אטו מקום שעושין כיון דהיא גופה גזירה הוה ליה גזירה לגזירה וצ"ע:

גמ' הני מילי בזמן שבית המקדש קיים. עיין טורי אבן מגילה דף י' ע"א ד"ה מ"ט הדר ביה:

שם לדמי חזי. ק"ל הא פלוגתא דר"מ וחכמים בבכור מתני' ובכור הא אין לו פדיון ואין תמורתה קריבה וא"כ לא חזי לדמי וצע"ג:

תוס' ד"ה נועל וכו' אין לקנסו. עיין בכורות דף כח ע"א תוספות ד"ה עד:

נועל דלת. ואין לה מה תאכל ותמות: התם משום בזיון קדשים. דאי אמרת תיעקר אינה מתה מהרה נראה בזיונה לזמן מרובה: ונשחטיה מישחט. דאי משום שחוטי חוץ אבדק הבית לא מיחייב וכדתניא [בשני שעירים] (יומא דף סג:) שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן וכו': לידי תקלה. לאכלה: גיסטרא. יחתכנה לשנים הא ליכא בזיון קדשים דמתה מהר ותקלה ליכא דלא אכלי מינה: ה''מ. הוא דהוי מטיל מום גמור ואסור משום כל מום לא יהיה בו: בזמן שבית המקדש קיים. דקרינא ביה תמים יהיה לרצון (ויקרא כב) להקריב אבל השתא נראה בעל מום הוא ולא אסור מדאורייתא: וניהוי כמטיל מום בבעל מום. לרבא פריך דאמר נראה כמטיל מום כלומר מדרבנן הוא דאסור אמאי לא עבר מדאוריית' משום דלא חזי להקרבה הרי מטיל מום בבעל מום דמעיקרא לא חזי להקרבה ופליגי ביה תנאי בבכורות (דף לג:) גבי בכור שאחזו דם ואיכא למ''ד אסור להקיז אפילו הוא מת משום לא יהיה בו מום וה''ל למיתני מפני שמטיל מום בבעל מום ואמאי תנא נראה: לדמי חזי. לחללו באחר ומקריב חלופיו וקרינא בו תמים יהיה לרצון משום חלופיו: לאפוקי. השתא כשאין בית המקדש קיים דשום בהמה לא חזיא לא לגופה ולא לדמי הלכך נראה בעלמא הוא ולא מיתסר מדאורייתא אלא מדרבנן: עבד מאי. לקח שם עבד מאי לרבי נתן מה יעשה לו יעקרנו או לא: ה''ג העובדי כוכבים והרועים בהמה דקה. הן ישראל והן גזלנים הרי הן כעובדי כוכבים: ואין מעלין. אותן מן הבור אם נפלו לתוכה אלא יניחם וימותו: ואין מורידין. אותן לבור להמית אותן בידים אלמא עבד עובד כוכבים אסור להמיתו בידים: קתני. לרבנן דפליגי עליה דר' נתן לוקחין מהן עבדים ושפחות: למאי מיבעי ליה. כלומר מאי מצוה יש כאן דנשרי ליה: משום מעוטינהו. שממעט העובדי כוכבים ומדלדלן שלוקח בהמתם שמשתמשין בהן: זבן סנדלא. ביריד של עבודת כוכבים לקח סנדל מן העובד כוכבים: יתמא. בלא דעת: עבד רבך הכי. לעשות סחורה בשוק של עבודת כוכבים דשקלי מיניה מכסא ומהנה: אילמלא היה רבי יוחנן באתרא. דשקלי מכסא מבעלי בתים הוה אסר ליקח אפילו מבעל הבית והשתא דר' ירמיה קים לן דשקלי מבעלי בתים: שאינו קבוע. ולא מסיק מוכסי אדעתייהו למיגבי מינייהו דלא תגר ולאו בעה''ב קבוע: מתני' איצטרובלין ובנות שוח. מפרש בגמרא: אסור למכור לעובד כוכבים. דלצורך עבודת כוכבים קבעי לה: מוכר לו תרנגול לבן בין התרנגולים. לקח עובד כוכבים מישראל תרנגולים הרבה מותר למכור ביניהם תרנגול לבן דכיון דשקיל מיניה אחריני לאו לעבודת כוכבים קא בעי להו: סתמן ופירושן. מפרש בגמרא: דקל טב חצב ונקלב. מפרש בגמ': גמ'

ירקבו. פי' ויניחם במקום שלא יהא נקל לבא לידי תקלה ושם ירקבו: יוליכם לים המלח. משום דשדי להו בעיניהו דבלא שחיקה צריך ים המלח ה''ה בשאר נהרות ע''י שחיקה כדמשמע פרק כל שעה (פסחים דף כח. ושם ד''ה עבודת כוכבים) וכעובדא שהבאתי גבי רב יהודה ואע''פ שלא האריך התלמוד להזכיר שחיקה אפ''ה ודאי צריך: נועל דלת בפניה. אין לתמוה על בכור בזמן הזה אמאי לא הצריכו לנעול דלת שלא יבא לידי תקלה ולא נצטרך להמתין עד שיפול בו מום דהאי דמצרכינן הכא משום קנסא הוא שהקדיש על חנם ועוד אי נפל ביה מומא הכא לא שרי אלא על ידי פדיון אבל בכור שהוא קדוש מאליו ולא על ידו באה הקדושה אין לקנסו אלא ימתין עד שיפול בו מום ויאכל במומו בלא שום פדיה ואף על פי שהוא יכול להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם ויפקיענו מקדושת בכור למזבח רק שיתננו לכהן ולא תארע בו עוד תקלה אם לא עשה אין לקנסו בכך ולהצריכו נעילת דלת: ונשחטיה מישחט. פ''ה ואי משום שחוטי חוץ אקדשי בדק הבית לא מיחייב כדתני' פרק [שני שעירים] (יומא דף סג:) שומע אני כו' משמע דלא איירי הכא אלא בקדשי בדק הבית וקשיא דא''כ כי משני רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשי בדק הבית מאי מטיל מום איכא הא כי כתיב (ויקרא כב) כל מום לא יהיה בו בקדשי מזבח כתיב ועוד מדקמסיק הני מילי בזמן שביהמ''ק קיים דחזי להקרבה אלמא בקדשי מזבח איירי לכך פירש ר''י דבקדשי מזבח איירי ובזמן הזה אין חייב שוחט חוץ מאחר שאינו ראוי לביאת פתח אהל מועד מידי דהוה אשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל דפטור למ''ד פרק שני שעירים (שם.) מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי ועוד י''ל דלעולם בקדשי בדק הבית מיירי ורבא בא לפרש הטעם בקדשי מזבח וגזירה קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח כדאשכחן גבי גיזה ועבודה בפרק ראשית הגז (חולין דף קלה.) דגזרינן קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח והאי כי פריך ונשחטינהו מישחט אקדשי בדק הבית פריך והוה מצי לשנויי גזרה משום קדשי מזבח והתם אסור משום שחוטי חוץ אלא שפיר קא משני: עבד עובד כוכבים. טעמא דמכניסו תחת כנפי שכינה דחייב בכל המצות שהנשים חייבות דגמרינן לה לה מאשה (גיטין דף מא:): והרועין בהמה דקה. שלהן אבל של אחרים לא דאין אדם חוטא ולא לו כדאמר בפרק קמא דב''מ (דף ה:) גבי ההוא רעיא: הכא נמי משום מיעוטן. ואידך דמפרש מפני שמכניסו סבר דלא שייך בעבד מיעוטייהו דאדרבה הוי ממעט ישראל שאוכל משלו: רבי ירמיה זבן פיתא. וא''ת והלא פת עובדי כוכבים אסורה וי''ל דמיירי במקום שאין פלטר ישראל כדאמרינן לקמן פרק שני (דף לה:) ועוד י''ל דמיירי הכא לצורך עבדו עובד כוכבים או לצורך בהמתו אכן בירושלמי גבי האי עובדא שנייא היא משום חיי נפש משמע דלצרכו קנאו והכי גרסינן בירושלמי ואתה לא לקחת גלוסקא מימיך אמר ליה שנייא היא משום חיי נפש ואם תאמר והלא פת דבר שאין מתקיים הוא ואמרינן לעיל (דף ו:) דבר שאין מתקיים אין לוקחין מהם וי''ל דפת דבר חשוב הוא וקפץ עליה זבינא והוה כדבר המתקיים: