עבודה זרה יד ע"א

דף יד - א

הגמרא מבארת מהו איצטרובלין.

גמרא:

מאי איצטרובלין? - תורניתא. מין ארז. ^[1]

ורמינהו סתירה לכך מברייתא בהלכות שביעית, המונה את מיני הפירות שיש עליהם "קדושת שביעית", ואסור לעשות בהם סחורה, וחייב להפקירן. ובהמשך הברייתא נאמר:

הוסיפו עליהן על פירות הללו גם אלכסין ואיצטרובלין, מוכססין ובנות שוח, שהם מיני פירות שאינם חשובים כל כך, לכן לא נהגו בהם בתחילה "קדושת שביעית" -

ועתה קשה: ואי סלקא דעתך שאיצטרובלין הוא המין שנקרא תורניתא -

תורניתא - מי איתא בשביעית!? וכי יתכן שפרי זה נוהגים בו דיני שביעית?

והא תניא ברייתא אחרת: זה הכלל לגבי קדושת שביעית: כל דבר שיש לו עיקר, שיש לו שורש המתקיים באדמה, וממנו חיותו - יש לו שביעית. וכל דבר שאין לו עיקר, שאין לו שורש המתקיים בקרקע שבאמצעותו הוא יכול להתקיים בקרקע גם בימות הגשמים, כגון קישואין ודילועין - אין לו שביעית, ומותר לסחור בו, ואים צורך להפקירו.

והרי לתורניתא אין עיקר בארץ, ולמה אמרה הברייתא שהוסיפו עליהם איצטרובלין? אלא מוכח, שאיצטרובלין איננו המין הנקרא "תורניתא ".

אלא, אמר רב ספרא, וכן כי אתא כשהגיע רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי אלעזר: איצטרובלין הוא פירי דארזא, פרי הארז [הנקרא בלועזית "גלנט"].

שנינו במשנתנו: בנות שוח.

והגמרא מבארת, מה הם "בנות שוח" -

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: תאיני חיוראתא, תאנים לבנות.

שנינו במשנתנו: ופטוטרות.

ומבארת הגמרא: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: "בפטוטרותיהן" שנו. דהיינו, "פטוטרות" שאמרה המשנה, אין זה מין בפני עצמו הנקרא כן, אלא הכוונה היא לעוקצי כל הפירות, הנקראים "פטוטרות", וכך אמרה המשנה: האיסור למכור לגוי איצטרובלין ובנות שוח הוא רק כשהם עם עוקציהם, לפי שדרכם של הגויים לעבוד את העבודה זרה על ידי שתולין אותם בעוקציהם לפניה. אבל בלי העוקצין, אין הגוים תולים אותם, ולכן קנייתם אינה לצורך אלילים, ומותר למכור להם.

שנינו במשנתנו: ולבונה.

אמר רב יצחק אמר רבי שמעון בן לקיש: מה שאסרה המשנה, מדובר במין לבונה הנקרא "לבונה זכה". ואותו המין מקריבים הגוים לאלילים.

תנא שנינו ברייתא: ומכולן, מכל המינין שנשנו במשנתנו - מוכרין להן חבילה, הרבה ביחד, כי אז ודאי קונה אותם לסחור בהם, ולא לעבדם הוא בעצמו. וכמה היא חבילה? פירש רבי יהודה בן בתירה: אין חבילה פחותה ממשקל שלשה מנין ["מנה"]. ^[2]

ומקשינן: איך התירו למכור חבילה אף שאינו קונה לעצמו, וליחוש דלמא שמא אזיל ומזבין לאחריני, ילך וימכור את חלקי החבילה אחד אחד לגוים אחרים לצורך תקרובת אלילים, והם מקטרי, יקטירו אותם לאליליהם?

ומתרצינן: אמר אביי: רק א"לפני", על איסור "לפני עיור לא תיתן מכשול" מפקדינן, מצווים אנו. אבל א"לפני דלפני" לא מפקדינן". דהיינו, הטעם שאסרו חכמים למכור לגוי הוא משום שהישראל יעבור על הלאו של "לפני עור לא תתן מכשול", שהוא איסור להכשיל אדם, ואפילו גוי, בעבירה. והיות והגוי אסור לו לעבוד עבודה זרה, אסור לישראל להמציא לו דבר שישתמש בו לעבודה זרה האסורה עליו, כי אנו מוזהרין לא להכשילו, אבל אין איסור להכשיל את המכשיל, כגון כאן, שהוא מוכר לגוי, והוא ימכור לגוי אחר, והיינו "על 'לפני' ד'לפני עיור' לא מפקידנן", שעל כך אין אנו מצווים. כלומר, אין בכך איסור. ^[3]

שנינו במשנתנו: ותרנגול לבן.

הגמרא מבארת דברי התנא קמא האוסר למכור תרנגול לבן, מתי אסור ומתי מותר.

אמר רבי יונה אמר רבי זירא אמר רב זביד, ואיכא דאמרי, ויש מי שמסר שמועה זו כך, אמר רבי יונה אמר רבי זירא: אם הגוי שואל "תרנגול למי יש למכור?" - מותר למכור לו תרנגול לבן, כי היות שלא הזכיר "לבן", אינו קונהו לצורך עבודת אלילים.

ורק אם שואל "תרנגול לבן למי?" אז אסור למכור לו תרנגול לבן, כי אז הוא קונהו לצורך עבודת אלילים.

והגמרא מדייקת מדברי רבי יהודה, שתנא קמא אוסר אפילו בשואל "תרנגול למי".

תנן, שנינו בהמשך המשנה: רבי יהודה אומר: מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולין.

ומדייקת הגמרא: היכי דמי? אימתי מתיר רבי יהודה?

אילימא אם נאמר דהגוי קאמר "תרנגול לבן למי" "תרנגול לבן למי" -

הלא ודאי שבאופן זה, אפילו לבן בין התרנגולין נמי, לא התיר רבי יהודה, שהרי הגוי מגלה דעתו שצריך אותו לצרכי אלילים, ומה שלוקחו בין שאר התרנגולין, הוא משום שרוצה את הלבן, ומוכן לקנות הרבה בשביל הלבן!

אלא לאו, רבי יהודה מתיר רק באופן דקא אמר בסתם "תרנגול למי" "תרנגול למי", ואפילו הכי, שאומר סתם "תרנגול למי", לרבי יהודה, רק תרנגול לבן בין התרנגולין - אין, מותר למכור לו. אבל תרנגול לבן בפני עצמו, לא.

ומכאן נדייק: ולתנא קמא, אפילו כשמוכר לו את התרנגול הלבן בין התרנגולין - נמי לא התירו לו, אפילו אם אמר סתם "תרנגול למי ".

ואם כן, קשה על דברי רבי זירא, הסובר שלדעת תנא קמא מותר למכור לו תרנגול לבן באומר סתם "תרנגול למי", אפילו שלא בין תרנגולין?

ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: אל תדייק כך ממשנתנו, אלא האמת היא כדברי רבי זירא שבאומר סתם "תרנגול למי", מותר למכור לו, אפילו לדברי תנא קמא, ובאומר "תרנגול לבן למי" אסור אפילו בין התרנגולין, אפילו לרבי יהודה. כי, הכא במשנתנו, במאי עסקינן, במה נחלקו תנא קמא ורבי יהודה? - באופן שלישי, כגון דאמר הגוי "זה וזה". שבתחילה שאל "תרנגול לבן, שחור ואדום למי" -

ובאופן הזה שבו מדברת משנתנו, רבי יהודה סובר שאסור למכור לו לבן בפני עצמו, ומותר בין התרנגולין.

בפני עצמו אסור, היות שבתחילה הזכיר "לבן" ועתה לוקח "לבן", ולכן מסתבר לומר, שגוי הזה התכוין ל"לבן", והוסיף לשאול שחור ואדום, ביודעו שהישראלים לא ימכרו לו "לבן", לכן הוא מערים [עושה בערמה] ואינו שואל "לבן" בלבד.

אך דברים אלו אמורים, אם בסוף אכן לוקח "לבן" בפני עצמו. אבל אם בסוף לוקח את ה"לבן" בין שאר תרנגולין - מותר, כי היות ואת שאר התרנגולין אינו קונה לצורך אלילים, מוכח שגם את ה"לבן" אינו קונה לצרכם.

ועם כל זה אוסר התנא קמא, היות שבתחלה שאל "לבן".

תניא נמי הכי, שנינו כך בברייתא, כדברי האוקימתא הזו של רב נחמן בר יצחק:

אמר רבי יהודה: אימתי אסרו חכמים למכור תרנגול לבן - בזמן שאמר הגוי "תרנגול זה ^[4] לבן", אבל אם אמר "תרנגול זה וזה", שחור ולבן - מותר למכור לו בין התרנגולין.

ומוכח, שרבי יהודה לא התיר ב"זה וזה" אלא למכור לו בין שאר התרנגולין, ואילו בפני עצמו לא התיר. וכל זאת רק אם הזכיר "לבן". ומשמע, שבאומר סתם "תרנגול למי", מותר אפילו בפני עצמו. והיות ולא מצאנו שחכמים יחלקו עליו, משמע כדברי רבי זירא, שאף לתנא קמא מותר באומר סתם "תרנגול למי".

והגמרא מביאה המשך דברי הברייתא:

ואפילו אמר "תרנגול זה [לבן]", אם הוא עובד כוכבים שעשה משתה לבנו, או שהיה לו לגוי חולה בתוך ביתו - מותר למכור לו לבן, שאת ה"לבן" הוא קונה לצורך נוי סעודתו, ולצורך רפואת החולה.

ומקשינן על דברי רבי יהודה, המתיר למכור לו לצורך משתה בנו - הרי יום משתה בנו הוא יום אידו, וביום זה ודאי שאסור למכור לו, אף שאינו קונה לצרכי תקרובת אלילים מטעם "אזיל ומודה".

והתנן, הרי שנינו במשנתנו: עובד כוכבים שעשה משתה לבנו - אינו אסור שלשה ימים לפניהם אלא אותו היום ואותו האיש בלבד.

ומוכח, שאותו היום ואותו האיש - מיהא, בכל אופן, אסור.

ואם כן, איך התיר רבי יהודה למכור לו לצורך "משתה בנו"?

ומתרצינן: אמר רב יצחק בר משרשיא: מה שהתיר רבי יהודה למכור לו לצורך "משתה בנו" - אין פירושו נישואי בנו, אלא בטווזיג, סעודת מריעים שעושים הנערים זה עם זה, שאינו משתה חשוב, ואינו מקריב באותו יום לאלילים, ולא "אזיל ומודה". ומודה רב יהודה שביום "נישואי בנו", אסור למכור לו. ^[5]

ועתה הגמרא חוזרת להקשות על דברי רבי זירא, המתיר למכור תרנגול לבן, באומר סתם "תרנגול למי".

תנן שנינו בהמשך משנתנו: ושאר כל הדברים, סתמן, אם הגוי קונה סתם - מותר. ופירושן, במפרש - אסור.

מאי פירוש "סתמן", ומאי "פירושן" -

אילימא, אם תאמר "סתמן" פירושו הוא דהגוי קאמר "חיטי חוורתא", חטים לבנים, ואילו "פירושן", דהגוי קאמר במפורש "לעבודת כוכבים" -

תנא מכולן מוכרין להן חבילה פי' לסחורה וכמה היא חבילה פירש ר' יהודה בן בתירא אין חבילה פחותה משלשת מנין.

ומקשי' דילמא אזיל האי תגרא דזבן שלשת מנין ומזבין לאחריני ומקטרי ופרקי' כי מפקדינן משום ולפני עור לא תתן מכשול דלא למיזבן להנהו דמקטרי אבל לפני דלפני לא מפקדינן:

ותרנגול לבן. אוקימנא בזמן שאומר העובד כוכבים מי מוכר לי תרנגול לבן אבל אם אמר לבנים או שחורים בכלל ואפי' אמר תרנגול לבן זה מוכרין לו.

תניא נמי הכי אמר ר' יהודה בזמן שאמר לו תרנגול לבן אבל אמר זה וזה מותר ואפי' אמר תרנגול לבן זה. ואם יש לו חולה בתוך ביתו מותר. ועובד כוכבים שעשה משתה לבנו מותר. ומי שרי והתניא עובד כוכבים שעשה משתה לבנו אותו היום ואותו האיש אסור ופריק ר' נחמן בריה דרב משרשיא בטווזיג.

גמרא ולבונה אמר רבי יצחק אמר רשב"ל לבונה זכה. פירש רש"י ז"ל: מין לבונה הוא. ונראה לי דבזמן הזה כל לבונה אסור למכור לכל גלח. חדא, שאין אנו יודעין איזו לבונה זכה, דהא הני כפירושן לע"ז נינהו, ועוד מפני שבכל יום רגילין להקטיר קטרת זכה כלבונה לפיכך אסור. ואפילו אם יאמר מעצמו דלחולה שיש לו או לדברים אחרים הוא צריך לה איפשר לומר דאסור, דחיישינן דילמא איערומי איערים, כדאמר בשמעתין לקמן (עבודה זרה יד ע"ב), תרנגול לבן קטוע למי מהו למכור לו תרנגול לבן שלם, וקיימא לן דאסור כדאמר אם תמצי לומר איערומי הוא דקא מערים ואסור, ותרנגול קטוע הרי הוא כאלו פירש דלאו לע"ז בעי לה אפילו הכי אסור, והכא נמי לא שנא. אבל היכא דידעינן אנן דיש לו חולה שהצטרך לו לבונה זו איפשר דאז מותר, כדאמרינן בשמעתין גבי תרנגול לבן, וגוי שעשה משתה לבנו או שהיה לו חולה בתוך ביתו מותר, ופירש רש"י ז"ל: אפילו אמר תרנגול לבן למי. אבל לפום מה דפירש שם הראב"ד ז"ל דתרנגול זה דוקא מותר לגוי שעשה משתה לבנו אבל אם אמר תרנגול לבן למי אסור ואף על פי שיש לו חולה בתוך ביתו, איפשר דגבי לבונה נמי אף על פי שאנו יודעין שיש לו חולה בתוך ביתו דאיפשר דלרפואת תחבושת הוא צריך, [נמי אסור], ואף על פי שיש לחלק בזה מעט, מכל מקום כיון שהם רגילין כל כך להקטיר ממנה בכל עת, יש לאסור מיהא משום משא ומתן של יום אידיהן דכל יום ויום להקטרה כיום אידיהן הוא. וכדאקשינן לקמן וגוי שעשה משתה לבנו מי שרי, והא תנן גוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו האיש ואותו היום בלבד, אותו היום מיהא אסור, ומשני בטזוג, שמע מינה דאפילו יש לו חולה בתוך ביתו ביום אידו אסור דגזרינן דילמא אזיל ומקריב, הכא נמי חיישינן. כן נראה לי, ומיהו ודאי אין נראה אלא בכומר, אבל בשאר גויים דלא מקטרי מינה לא.
עוד נראה לי, דעכשיו שאין יודעין שאנו נמנעים מלמכור להם לבונה, כל שאמר לצורך חולה או לעשן בה את הבית וכיוצא בזה אני צריך, מותר, שאין עכשיו [חשש] דמערימין בדבר זה כיון שאינם יודעין שאנו נמנעין מלמכור להם לבונה.

תנא מכלן מוכרין להם חבילות. פירוש: דלסחורה ולא להקטירה. ובירושלמי גרסינן: אם היה כומר אסור, רופא מותר, תגר מותר, תגר חשוד אסור. ונראה מתוך הירושלמי הזה דלרופא אפילו פחות מחבלה מותר, דאי חבלה קאמא מאי שנא רופא דנקט אפילו כל אדם, אלא ודאי נראה דירושלמי זה לצדדין קתני, ומילי פסיקתא קתני, דבירוד בין קליל בין חבלה אסור, וכן תגר חשוד, פירוש: חשוד להקריבן שהוא אדוק, ורופא בין חבלה בין קליל מותר, דאיכא למיתלי דלחולה בעי לה, וכדאמר לקמן גבי תרנגול לבן שאם היה לו חולה בתוך ביתו מותר, ואיפשר שזה ראיה קצת למה שכתבנו למעלה דכל שיש לו חולה בתוך ביתו מותר, כן נראה לי.

תניא נמי הכי אמר רבי יהודה אימתי תרנגול לבן אסור למכור בזמן שאמר זה. פירוש: תרנגול לבן זה, ופירש רש"י ז"ל: דהאי זה לאו דוקא, אלא שאמר תרנגול לבן למי, אלאמר זה וזה, כלומר תרנגול לבן ושחור למי, מותר למכור לו שניהם יחד, אבל לבדו אסור, ואפילו אמר זה, כלומר: תרנגול לבן למי, גוי שעשה משתה לבנו מותר, דלסעודה קא בעי לה משום נויי, ולחולה קא בעי ליה משום חרפואה. כך נראה שיטת רש"י ז"ל, דלרבי יהודה אפילו כי אמר תרנגול לבן ושחור למי, מותר למכור לו תרנגול לבן עם השחורים, דהיינו בין התרנגולים דקאמר ר' [יהודה] במתניתין, וכן משמע מן הירושלמי, דגרסינן עלה התם, אמר רבי בון בר חייא, תרנגול למכור תרנגול למכור, מוכר לו תרנגול [לבן], תרנגול לבן [ושחור] למכור, נימא בינו ובין עצמו אסור, בינו לבין התרנגולין מותר. אלמא אע"ג דקאמא תרנגול לבן למי, בין התרנגולין לר' יהודה מותר. ומיהו קשה, חדא, דאם איתא דזה וזה פירושו תרנגול לבן ושחור למי, אמאי שני בלישניה, דמעיקרא אמרינן תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי, והשתא קאמא זה וזה, הוה ליה למימר, הכא במאי עסקינן, דאמר תרנגול לבן ושחור למי, וכלישנא נמי דירושלמי, ועוד, דלפום סוגיית השמועה משמע דכל היכא דאדכר לבן מקמי דחזי ליה, אסור למכור לו לעולם תרנגול לבן ואפילו בין תרנגולין אפילו לרבי יהודה, מדאמר – היכי דאמי, אילימא דקאמא תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי, בין התרנגולין מאי הוי, אלמא משמע דכל היכא דאדכר לבן, אף על גב דזבין בהדי שחור אסיר, והאי דאדכר בהדי שחור מידי חששא לא מפיק לן, דדילמא האי לעבודה זרה בעי והאי לאכילה בעי ותרוייהו אצטריכו ליה. והכי נמי מכרעא סברא, דהא כי אמר תרנגול לבן למי בפני עצמו חיישינן דלעבודה זרה קא בעי ליה ולא תלינן בחולה ובסעודה בסתם, אם כן הזכרת שחור ואדום מאי מפיק לן מחששא זו, דאטו מאן דשקיל שחור ואדום לא מקריב לעבודה זרה לבן לעולם, והא דאיבעיא לן לקמן תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור ושקל אדום ושקל, מיח אמרינן מדיהבי ליה שחור ושקל לאו לעבודה זרה קא בעי ליה, דאלמא שמעת מינה דאף על גב דבעי תרנגול לבן איכא (איפא) [אופן] דמותר למכור לו לבן, התם הא פירש רש"י ז"ל עצמו דיהבו ליה שחור לבדו ואדום לבדו ושקל, שזו הוכחה גדולה המוציאה מידי כל ספק דלאו לעבודה זרה קא בעי לה מדשקל שחור לבדו, ואפילו הכי סלקא בתיקו ולחומרא, דמאחר דאדכר לבן אין היתר לאיסורו. ועוד דאיפשר לומרד דאבעיא ראשונה תרנגול [לבן] קטוע למי קאי, והכי קאמא, אם תמצי לומר כי קאמא תרנגול קטוע, בדבורא בעלמא חיישינן דילמא איערומי קא מערים, תרנגול לבן קטוע למי ויהבו ליה שחור ושקל דהשתא איכא תרתי לטיבותא, חדא בדבורא דאמר קטוע, וחדא במעשה, דכי יהבי ליה שחור לבדו שקל ואדום ושקל, אבל לעולם לא איבעיא להו בתרנגול לבן שלם למי, דזה וזה אסור לעולם בכל ענין. וכן נראה שפירש הראב"ד ז"ל, שהוא פירש בזמן שאמר זה, פירוש: והוא לבן, אבל אמר זה וזה, והוא שחור ולבן, מותר למכור את שניהם, או אפילו הלבן לבדו, וגוי שעשה משתה לבנו וכו', נראה לי דוקא שמצאו עומד לפני ישראל ואומר לו מכור לי תרנגול זה אף על פי שהוא לבן מותר, אבל אם היה שואל אותו תרנגול לבן למי, אף על פי שהוא עושה משתה לבנו אסור, דאי לאכילה מכל מקום לבן למה, עד כאן. משמע לרב זצ"ל דדוקא דקאמא זה וזה, כגון שהיו תרנגולין הרבה מוטלין לפני הישראל, והוא מבקש לקנות הלבן והשחור, דאז ודאי דין הוא שיהא מותר, דאחר שהוא קונה השחור יש כאן הוכחה דלאכילה קא בעי ליה, והאי דקא זבין לבן לית כאן הוכחה קפידה, אלא דילמא מכי חזי ליה נתיישבה בו דעתו יותר, או משום מראהו או משום שנראה לו יותר שמן וטוב, ואפילו הכי היכא דלא תבע מניה אלא לבדו אסור, כיון דלית כאן הוכחת אכילה, אבל ודאי אפילו בין התרנגולין כי תבע ליה בקפידא דעד דלא חזי שאיל עליה ואמר תרנגול לבן למי ודאי אסור, כן נראה.

גמרא תורניתא. פר״שי ז״ל מן ארז כתרגום אלונין מבשן והא דתנן כל שיש לו עיקר המתקיים בימות החמה ובימות הגשמים וחוזר ומחליף ותורניתא אין לו עיקר זה והקשו עליו דאם כן אין שביעית נוהגת בחטים ושעורין וכל מיני דגן וזה אי אפשר לכך פירש ר״ת ז״ל דתורניתא היא בוכריתא האמורה במסכת שבת והיא מין אהל שהוא כמין אדמה ואין לו עיקר יונק מן הארץ ולפיכך אין לו שביעית ואין פי׳ זה נכון דמאי שנא דהכא קרי לה תורניתא והתם קרי לה בוכריתא אלא ודאי מין ארז הוא כמו שפי׳ ר״שי ז״ל שכן פי׳ בכל מקום ואולי הוא אותו שעושין ממנו תורן לספינות והא דתנן כל שיש לו עיקר כו׳ כבר פי׳ במסכת שבת שלא נאמרה המשנה זו בלשונה שלא מצינו אותה כלשון הזה בכל המשניו׳ ובנוסחי עתיקי בכולהו גרסינן הכא ובכל דוכתא ומייתי לה דתנן ומשנה זו היא אותה ששנינו בסדר זרעים במס׳ שביעית זה הכלל אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם כו׳ ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו שביעית ולדמיו ביעור ואיזה זה עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה ע״כ וזהו שיש לו עיק׳ המוזכר כאן ועוד שנינו שם ועוד כלל אחר אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה או ממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית ואין לו ולדמיו בעור ע״כ וזהו כל שאין לו עיקר שאמרו כאן וכל שיש לו עיקר היינו שלוקטין עליו ומניחין שרשיו וכל שאין לו עיקר היינו שלוקטין עיקרו ושרשיו ואין לו שביעית גמורה לומר שאין לו דין ביעור לפי שאין ביעור אלא בדברים ששולט בהן שן חיה עד זמן ביעור וכדדרשינן כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית ותורניתא עיקרו היא הנאכל לאדם או לבהמה ולכך הקשו מי אית ליה שביעית כלומר מי איתליה שביעית גמורה ואף לבעור רבינו נר״ו.

תאנא וכולן מוכרין להם חבלה. פי׳ דכיון דזבני כולי האי לסחורה בעו להו וכמה חבלה שלשה מינים פי׳ משקל שלשה מינים וניחוש דילמא אזיל האי גוי ומובין לאחריני פי׳ להקרבה אמר אביי אלפני עור מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן והא דאמרינן התם גבי בגד שאבד בו כלאים שלא ימכרנו לגוי שמא ימכרנו לישר׳ ואמרינן נמי כי האי בפסחים בארבא דטבעא בחישתא ולקמן בפרק השוכר גבי ביתא דחטי דנפל עלייהו חביתא דיין נסך התם הוא לגבי ישראל מפני שאנו מזהרים שלא לגרום על ידינו שום תקלת עברה ושלא יצא מתחת ידינו דבר שאפשר שיעבור בו ישראל עבירה אבל משו׳ לפני עור לא תתן מכשול ממש ליכא אלא כשאנו נותנין אותו למי שיעבור בו עבירה.

ירושלמי כומר אסור רופא מותר תגר מותר תגר חשוד אסור. וה״פ כומר אסור לעולם ואפי׳ חבלה רופא מותר לעולם ואפי׳ מועט תגר מותר חבלה ואם אדוק בע״ז שהוא חשוד בכך אסור אפי׳ חבלה כדין כומר אמר רבי זירא תרנגול למי תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן פירוש ואפי׳ לרבנן דכיון דקרי הכי לאו לע״ז בעי ליה ודוקא דלא חזינן ליה דמערים אבל אי אפיקו ליה שחור ולא שקל מערים הוא ואסור.

תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי אסור למכור לו תרנגול לבן. פי׳ אפי׳ בין התרנגולין ואפילו לרבי יאודה ולהכי אקשינן ליה תנן רבי יאודה אומר מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולין היכי דמי אילמא דקא תרנגול לבן למי בין התרנגולין מאי הוי פירוש דהא אמרת דאסיר ואפילו לרבי יאודה וסברא נמי היא ולהכי פשיטא ליה לתלמודא ומקשה מינה להדיא אלא דקאמר תרנגול למי וא״ה לרבי יאודה בין התרנגולין אין בפני עצמה לא מכלל דת״ק אפילו בין התרנגולין אסר פירוש אלומי מאלים דומיא דלא מבעיא או מימריה דרבי זירא דאמר מותר לו למכור תרנגול לבן בעי למימר אפילו שלא בין התרנגולין דהשתא קשיא אפי׳ לרבי יאודה וכל שכן לרבנן אלא אפילו בעי למימר בין התרנגולין נהי דלא קשיא לרבי יאודה לרבנן מיהת קשיא ורבי זירא אפילו לרבנן קאמר. אמר רב נחמן בר יצחק הכא במאי עסקינן כגון דאמר זה וזה פר״שי ז״ל לעולם מימרא דרבי יאודה באומר תרנגול לבן למי ולאו דוקא בעי תרנגול לבן לחודיה דהתם ודאי אפי׳ רבי יאודה מודה דאסור לעולם אלא הכא מיירי דקא בעי תרנגול לבן ושחור למי וקאמר רבי יאודה דמותר למוכרם לו שניהם יחד דכיון דקפיד נמי השחור לאו לע״ז קא בעי להו ורבנן אמרו דאפי׳ בהא אסור כיון דבעי כלל תרנגול לבן הא באומר תרנגול למי כולי עלמא מודו דמותר למכור לו תרנגול לבן זו שיטת ש״י ז״ל ולא נהירא כלל דהא ודאי כל היכא דבעי תרנגול לבן לעבודה זרה בעי לה ואף על גב דקפיד נמי השחור דילמא איערומי קא מערים אי נמי דלבן בעי לע״ז ושחור לאכילה ותו דלא אתי שפיר לישנא דזה וזה דהוה ליה למימר הכא במאי עסקינן דקא בעי תרנגול לבן ושחור למי והנכון כדקא פריש רבנא מאיר הלוי ז״ל הכא במאי עסקינן דקאמר זה וזה כלומר שהיה עובר הגוי בדרך לפי תומו וראה ישראל מוכר תרנגולין לבנים ושחורים ואמר לו מכור לי זה וזה הלבן והשחור דקא סבר רבי יאודה דכיון דאיכא תרתי למעליותא חדא שלא היה שואל כלום אלא שוקרה מקרהו לקנות ממנו ואידך דבעי שחור ודאי לא חיישינן דבעי לע״ז ורבנן סברי דמכל מקו׳ כיון שהיו ב׳ שחורי׳ לקנות ובחר באחד הלבן חיישינן לע״ז והא דזבין שחור איערומי מערים הא כל היכא שלא היו לפני הישראל אלא שחור ולבן בלבד ואמר מכור אותם לי אפי׳ רבנן מודו דשרי דכיון דהוי אקראי אבל הכא כשהיו שם שחורים שנים או יותר כדאמרן והוא בחר באלה והיינו לישנא דזה וזה כמ״ש דמשמע זה וזה לתוך אלו וכן אם לא לקח אלא לבן לבדו אפי׳ היה דרך מקרה ולא היה הישראל מוכר אלא הוא אסור דהיינו דאייתו לסייעתא והתניא פי׳ בניחותא אמר רבי יאודה אימתי בזמן שאמ׳ תרנגול לבן כלומר שלקח תרנגול אחד לבן לבדו שמצא שהיה הישראל זה מוכר אבל אמר זה וזה מותרין.

ואפילו אמר תרנגול לבן גוי שעשה משתה לבנו או שהיה לו חולה בתוך ביתו מותר. פירוש תשלום ברייתא דרבי יאודה היא ודוקא נקט שעשה משתה ושהיה לו חולה דידעינן הבכי ודאי אבל אדבוריה לא סמכי׳ דדילמא מערים הוא ואפי׳ בשהיה לו חולה ודאי דוקא בתרנגול לבן זה פי׳ שנקרא לו ולאו בדקא בעי ליה דההיא סתמ׳ אפשר אמרינן אסור לעולם כדקאמר רבי זירא ובתרנגול לבן זה דשרי רבי יאודה ברופא כשהיה לו חולה או שעושה משתה לבנו מסתברא נמי דרבנן מודו ליה דלא אשכחן דפליגי בה.

ואפשר נמי דסיפא דמתני׳ לאו רבי יאודה תני לה אלא דברי הכל היא ואתיא אפילו לרבנן וכן נראה דעת רבינו מאיר הלוי הנשיא ז״ל וזה הנכון. ומסתברא דהוא הדין דשרי בתרנגול לבן למי בשיש לו חולה בתוך ביתו או שעושה משתה וגבי לבונה זכה אמרו בירושלמי כומר אסור רופא מותר כדאיתא לעיל ורופא נמי שיש לו חולה ואקשינן וכי עשה משתה לבנו מאי הוי כל היכן דאסיר דבעי ליה להקרבה שכן דרך גוי לעשות ביום משתה בנו והתנן גוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד ואותו האיש מיהת אסור אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא בטיווזיג פי׳ האי לבנו דשריא במתני׳ לאו משום חופת בנו כדקתני במתניתין אלא שמחת מרעות שעושה לבנו דבההוא משתה לא עביד מיניה איד ואתינן לאקשויי אכתי לרבי זירא ואמרינן תנן ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירו׳ אסור מאי סתמן ומאי פירושן כו׳ אלא לאו סתמן דקאמר חטי פי׳ והא ודאי לא צריכה למימר דמזבנינן כדאמרן אלא דהשתא מיהא איידי דאשמועינן רבותא בפירושן תנא סתמן מותר ואסיק לעולם סתמן דקאמר חטי חוזר אתא פירושן דקאמר לעבודה זרה ופירושן אצטריכא ליה.

דברים שהם נותנים לב עליהם כל השנה לע"ז והם אלו שהזכרנו אין מוכרין להם כל השנה אחר שהוא שואלם בפרט ודברים שאינן ממין זה סתמן מותר אא"כ שלשה לפני אידיהן ואפילו היה מחזר אחר היפה ופירושן אסור והוא שיאמר בפירוש לע"ז עד שיפסלנו מהיות ראוי לכך:

דברים אלו שהם נותנין לב עליהם שלא היה שואלם בפרט מותר למכרן להם כיצד היה הולך ותובע תרנגול למי תרנגול למי הואיל ואינו שואל את הלבן מותר למכור לו לבן ואפילו לבדו היה שואל תרנגול לבן למי אסור למכרו לו אף בין התרנגולין ואפילו היה שואל התרנגול לבן ושחור למי הואיל ומ"מ שואל את הלבן ולא עוד אלא אפילו לא היה תובע כלום אלא שהיה הולך ורואה תרנגולים שחורים ולבנים ואמר מכור לי זה וזה כל שהלבן בכללם אסור למכור לו ואפילו עם האחרים אחר שהוא מראה את הלבן בכלל האחרים עליו הוא מתכוין הא כל שיאמר מכור לי תרנגולים אלו שנים ושלשה מהם או אחד מהם מותר וכן כל כיוצא בדברים אלו:

היה הדבר נכר שלא לע"ז הוא לוקחה אלא לסחורה מותר ופי' בזה בלבונה משקל שלשה מנים ואע"פ שיש לחוש שמא ימכרנה לדלת העם להקריבה הרי זה לפני דלפני ועל זה אמרו אלפני עור חיישינן אלפני דלפני לא חיישינן ואע"פ שבארבא דטבעה בחישתא הנזכרת בפסחים מ' ב' הקשו וניחוש דלמא מזבין לישראל בזו חזר החשש להיות ישראל עצמו אוכל האיסור וכן מה שאמרו למטה שלא למכור דבר האסור למכור לגוים לישראל החשוד למכור לגוים אף בזו חזר החשש להיות ישראל שני עובר על לפני עור אבל כל מגוי לגוי אין חוששין בלפני דלפני:

והרי בתלמוד שלנו לא הפרישו בענין זה בין קצת בני אדם לקצתם ומ"מ בתלמוד המערב אמרו אם היה כומר אסור רופא מותר תגר מותר תגר חשוד אסור ונראה לפרשה כך שהרופא אף בפחות מחבלה מותר דודאי לצורך חולה הוא לוקחה ואם לקח הרבה כל שכן שלסחורה הוא לוקחה להזמינה לחולים המתרפאים על ידו וכומר אף בחבלה אסור ודאי להקטירה הוא לוקחה וכן תגר החשוד להקטיר ממה שלקח לסחורה אסור אף בחבלה נוטל הוא ממנה ומקטיר הא בעל הבית ותגר סתם חבלה מותר בודאי לסחורה בעי לה שאף בעל הבית לוקח הוא לסחורה כשמזדמן לו אע"פ שאינו מחזר בכך פחות מחבלה אסור שאף התגר לוקח הוא לפעמים להקטיר ויש חולקין לאסור בבעל הבית אף חבלה אלא דוקא בתגר סתם וכן יש חולקים שלא להתיר ברופא אלא בנודע שיש לו חולה והדברים נראין כדעת ראשון ומ"מ מה שהתרנו ברופא דוקא בדבר שהוא ראוי לרפואה שתולין בו וכבר ביארנו שכל הדברים אם נודע שאפשר לו אף בזולת זו שלנו מותר כמו שבארנו למעלה:

גוי שעשה לבנו משתה של שושבינות או של איזו שמחת הרשות והיא הנקראת בלשון תלמוד... הואיל ולא של נשואין הוא מותר למכור לו כל דבר אפילו באותו היום ואפילו תרנגול לבן וחבריו אא"כ היה שואלו בפרט:

תניא אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאמר לו תרנגול לבן זה כו' פי' אע"ג דקיי"ל דכל היכי דקאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ול"פ הנ"מ כי קאי אמילתייהו דרבנן דתני מלתייהו דרבנן ברישא והדר תני ר' יהודא אומר אימתי התם ודאי אמרי' דלפרושי מילתייהו דרבנן קאתי אבל השתא דחזי' פלוגתייהו במתני' לא קאי אלא אפירוש מילתיה דר' יהודה וה"ק ר"י לרבנן אימתי הוא אסור כדבריכם בזמן שאמר לו תרנגול לבן זה אבל אם אמר לו זה וזה מותר ולא כדבריכם שאת' אוסרי' הכל ודוגמתו שנינו בפ' כל הנשבעין:

הכ"ע דקאמר זה וזה פי' כגון שהזכיר לבן שחור ואדום הי' מתיר ר' יהודא למכור לו לבן לבדו כיון שהזכיר גם שחור ואדום וזו בין התרנגולים דתנן שהזכירו בין התרנוגלין והילכך מוכרו לבדו תניא נמי הכי אמר ר' יהודא אימתי בזמן שאמר תרנגול לבן אבל אמר זה וזה מותר זאת הברייתא מוכחא בפירוש אבל בפירוש המורה לא מוכחא:

פיסקא ואלו דברים ורמינהו הוסיפו עליהן אלכסנין ואסטרובילין כו' לא ידעתי אינה כשני' ועל מה יש לומר הוסיפו עליהן אטו לא ידעי' דכל אילן העושה פירות יש לו דין שביעית. ומה חילוק יש באילנות. גם מאי דאמרי' כל שיש לו עיקר יש לו שביעית ושאין לו עיקר אין לו שביעית לא ידעתי פירושו דאדרבה טפי חמיר כל דבר שאינו מתקיים מדבר המתקיים כדתנן בפ"?? דשביעית כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעים. ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ואיזה זה עלה החוף שוטה כו'. ועוד כלל אחר אמרי בהמה וממין הצבעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור ואיזה זה עיקר הלוף שוטה כו' פי' כל דבר שאינו מתקיים בארץ כל ימות השנה וכלה לחי' מן השדה יש לו קדושת שביעית לאכלה ולא לסחורה. ולא להפסד ויש לו ביעור אחר שכלה מן השדה וכל דבר המתקיים בארץ כל ימות השנה קדושת שביעית יש בו לאכלה ולא לסחורה. אבל דין ביעור אין לו. שהרי לא כלה לחיה מן השדה ועל זה שנינו בפ' בא סימן התחתון כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לי שביעית ואין לו ביעור. והמורה פירש כל שאין לו עיקר להתקיים בארץ בימות הגשמים כגון קישואין ודלועין; וכיוצא בהן אין לו שביעית ומותר לעשות מהן סחורה ואינו מצווה להפקירן ודבר זה לא יתכן כלל שכל הירקות וכל הזרעים וכל הקיטניות יש להן דין שביעית כדמוכח בשביעית. ונ"ל דלא גרסי' זה הכלל כל שיש לו עיקר כו' אלא ה"ג ואי ס"ד תורניתא מי אית לה שביעית פי' דתורנייתא היא שטה עץ בעלמא. ועץ אין בו תורת שביעית דלא נאסר בשביעית אלא אוכלי אדם ואוכלי בהמה ומיני צבעים שהנאתן וביעורן שוה לאפוקי עצים שהנאתן אחר ביעורן:

תנא ומכולן מוכרין להן חבילה. מיכן יש להתיר למכור בהמה טרפה למשומד דלא זבין לי' כ"א למכור לאחרים. ולא חיישי' שמא יאכל ממנה כיון דלזבוני לאחריני זבנה דהא בלבונה אע"ג דמכר לו חבילה יש לחוש שמא יקטיר הוא ממנה ואפ"ה תלינן לקולא דכולהו לזבוני לאחריני זבנה. והם ה"נ בטרפה:

אמר אביי על ולפני עור לא תתן מכשול מיפקדינן אלפני דלפני לא מיפקדינין ראיתי מקשים כאן ממאי דאמרי' בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לגוי דילמא אזיל ומזבין לי' לישראל. וממאי דאמרי' בגיד הנשה שאסור ליתן לנכרי ירך חתיכה שלא ניטל ממנה גיד הנשה שמא יחזור וימכרנה לישראל. והא לפני דלפני הוא ונראה לי שאן זו קושיא של כלום דהיכא מיקרי ולפני עור לא תתן מכשול. דשרינן לפני דלפני הנ"מ כי ידע חברי' מאי קא עביד ולא מימנע כגון גוי בע"ז ונזיר בין דידעי דאיסורא קא עבדי ולא מימנעי התם ודאי לא מיפקידינ' אלפני דלפני אבל ישראל כשר שאלו היה יודע שהוא אסור לא היה עושה אותו ועל ידך שאתה משים מכשול לפניו הוא עושה איסור בלא ידיעה הו"ל כאלו היא מחטיאו בידים ובכל טצדקי שבעולם הוא אסור לעשותו כגון גיד הנשה וכלאים ומאי דאמרי' בפסחים על ההיא ארבע דחיטי דטבעא בנהרא ואסרו למוכרם לגוים כי אם קבא קבא שיכלו קודם לפסח שמא יחזרו וימכרום לישראל וישראל עושה איסור על ידך בלא ידיעה:

תד"ה בנות שוח כו' וי"ל דג' מינים תאנים הם כו' עכ"ל פי' ג' שמות האחד נקרא סתם תאנים והם שחורות ולבנות והב' נקרא בנות שוח והוא לבן והג' נקרא בנות שבע לא שחור ולא לבן וק"ל:

ד"ה תורניתא וכו' ועוד קשה אי תורניתא אילן הוא תורניתא הוא דלא מזבנינן הא שאר אילנות מזבנינן והא תנן אין מוכרין להם במחובר וכו'. וצ"ע מאי מקשו התוס' הא יש לפרש דתורניתא דהכא איירי שמוכרין להם כשהוא נקצץ ולא במחובר הלכך שאר אילנות מזבנינן דבקצוץ אין כאן איסור דבמחובר כ"א המחובר עדיין בקרקע והאיסור הוא משום דכתיב לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע ועיין לקמן (עבודה זרה דף כ':)

ד"ה בנות שוח וכו' וי"ל דשלשה מיני תאנים הן וכו' וברעות מיירי הכא וכו'. ר"ל והרעות הן לבנות כדקאמר הכא תאיני חיורתי אבל הטובות דאיירי בהן בשבועות ובנדרים אותן הן לא שחורות ולא לבנות:

תד"ה תורניתא. ועוד קשיא כו' והתנן כו'. מה שהקשה מהר"ם דהא יל"פ דהכוונה הוא משנקצץ ע"ש. לק"מ דא"כ מאי פריך לקמן בדקל טב והתוס' דייקי לומר דהכי דייק לקמן כו'. וצ"ל דאף דגם לאחר שנקצץ מקרי דקל כדאר"פ בב"ק (צו) לא משני ליה הכי דקי"ל דאין דרך להצריכו לע"ז משנקצץ:

תד"ה בנות שוח. ולגבי שביעית כו' הוי סברי כו' ולא בתר לקיטה. בר"ה כתבו אלא בתר לקיטה וכ"א בר"ש ריש דמאי:

(יד א) א"ר יונה א"ר זירא א"ר זביד.—כפי הנודע היה רב זביד תלמידו של רבא וא"א לומר שר' זירא יאמר משמו. וראיתי בסה"ד ערך ר' זירא שכתב על הא דהכא, "דאינו תימא כי רב זביד אמר משמיה דרבא ור' זירא קרא את רבא מר בברכות (מב א)". ואין זה כלום דדבר נודע, ששני ר' זירא היו אחד שהיה תלמידו של רב יהודה, ובחיי רב יהודה עלה לא"י (שבת מא א) ונסמך שם (כתובות יז א) ומכונה "רב י זירא" כתואר הנסמכים בא"י, והשני היה חבירו של רבא (עי' סוף הוריות) ומכונה "רב זירא" כתואר חכמי בבל. ואילו היתה נוסחא שלנו בברכות נכונה היה ר' זירא דשם השני, ור' זירא דהכא ע"כ שהוא הראשון, שהרי ר' יונה אמר בשמו, ור' יונה היה תלמידו של ר' זירא שעלה לא"י כנודע. אבל כבר כתב בד"ס לברכות שם, שבכ"י ובהרבה ראשונים הנוסח "רבה" (במקום "רבא"), וכן עיקר. ולכן הכרח לומר דט"ס יש כאן.

[ואמנם בכתב יד ספרד (הוצאת ביהמ"ד לרבנים בניו־יורק) הנוסח: אמ' יונה אמ' ר' זירא, ובין השיטין נוסף: ורב זביד מתני אמ' ר' יונה אמ' ר' זירא. ובגליון שם:... ושמעי' דתרי יונה הוו חד סמוך וקרו ליה ר' יונה..., ועי' בענין זה הערתו המחכימה של ר"ש אברמסון.]