עבודה זרה טו ע"א

דף טו - א

ורבי אלעזר אמר: אף במקום שאסרו לייחד - מותר למכור.

ובשני דברים הוא חולק על רב: האחד, שהמכירה תלויה רק במנהג, ואין בה איסור, וכמו שמבואר בפשטות במשנתנו. והשני, שאיסור העמדה בפונדקאות אינו תלוי במנהג, אלא הוא איסור מוחלט, בכל מקום, וכמו שמשמע בפשטות במשנה דלהלן, שאינה תולה את ההעמדה בפונדקאות במנהג.

מאי טעמא מותר למכור אפילו במקום שאסרו לייחד, ואין חוששים במכירה לרביעה? - כי עובד כוכבים הקונה בהמה, אינו רובע אותה כשהיא שייכת לו, היות והוא חס על בהמתו שלא תעקר. [שהרביעה מעקרת אותה, שלא תוליד עוד].

ומטעם זה היו מקומות שנהגו להקל למכור בהמות לגוי. אך העמדת בהמות ישראל בפונדקאות אסורה בכל מקום, לפי שאין הגוי חושש לעיקור הבהמה של ישראל, והוא חשוד על הרביעה שלה. ולכן אסור [באיסור מוחלט, ובכל המקומות], להעמיד בהמת ישראל בפונדק.

ומוסיפה הגמרא: ואף רב הדר ביה, חזר בו ממה שאמר "במקום שאסרו לייחד אסרו למכור", אלא סבר כרבי אלעזר, שאפילו במקום שאסרו לייחד מותר למכור.

לפי שמצינו, דאמר רב תחליפא אמר רב שילא בר אבימי משמיה משמו דרב: עובד כוכבים חס על בהמתו שלא תיעקר. ^[1] ומוכח, שרב חזר בו, ולא אסר מכירה משום חשש רביעה, אלא הדבר תלוי במנהג בלבד.

שנינו במשנתנו: ובכל מקום אין מוכרין בהמה גסה, עגלין וסייחין, שלמין ושבורין.

והגמרא מבארת טעם האיסור.

מאי טעמא, מהו הטעם שאסרו חכמים למכור להם בהמה גסה בכל מקום? -

כי נהי, על אף דלרביעה לא חיישינן, אף במקום שלא חששו לרביעה, מהטעם שעובד כוכבים הקונה בהמה חס עליה שלא תיעקר - מעביד ביה מלאכה חיישינן, חוששין שיעשה בה הגוי מלאכה בשבת.

ומקשינן: וניעביד! ויעשה בה מלאכה בשבת, ואין בכך כל איסור, שהרי כיון דזבנה - קנייה! שהיות והגוי קנה אותה, הרי היא שלו, ומותר לו לעשות בה מלאכה, ואין אנו מכשילים אותו באיסור. כי בשלמא איסור רביעה, שהגוי אסור בה, אסור לנו להכשילו גם בעבירה שיעשה אחר שיקנה אותה, אבל על איסורי שבת לא נצטווה הגוי, ואם כן קשה, מהו המכשול ומהו האיסור אם יעבוד בה הגוי בשבת!?

ומתרצינן: אין בכך איסור של הכשלה, אלא גזירה היא שגזרו חכמים משום שאלה ומשום שכירות. שיש לחוש, שאם יתירו למכור בהמה לגוי, יבואו גם להשאילו או להשכירו את הבהמה. והשאלה או השכרה של בהמה בודאי אסור, כי הגוי יעבידנה בשבת, ויעבור הישראל על הלאו של "שביתת בהמתו", שנאמר בתורה [דברים ה] "ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה... ושורך וחמורך וכל בהמתך". וכל עוד לא מכרה הישראל לגוי, מצווה הישראל על שביתת בהמתו בשבת.

אך תמהה הגמרא: הרי שאלה - קנייה! השואל דבר מחברו, נחשב השואל כמי שקונה את הדבר למשך זמן השאלה. ואגרא - קנייה, וכן השוכר דבר להשתמש בו, הרי הוא נחשב כמי שקונה אותו למשך זמן השכירות. ואם כן, הגוי המקבל בהמה בהשאלה או בהשכרה, נחשב כמי שקונה אותה לפרק זמן, וכיון שהיא נחשבת אז לבהמתו של הגוי, אין הישראל עובר על איסור של שביתת בהמתו כאשר הגוי עובד בה, ולמה אסרו להשאילו ולהשכירו? ^[2]

ומתרצינן: אלא, אמר רמי בריה דרב ייבא: לכן אסרו למכור בהמה לגוי, גזירה משום "נסיוני". שמא ינסה הגוי את הבהמה אם היא הולכת טוב כשהיא טעונה במשאות, כדרך סוחרי בהמות, והנסיון הזה עלול להביא לכך שהישראל הרוצה למכור לו את הבהמה יעבור על איסור מלאכה בבהמתו בשבת.

דזימנין, לעתים יכול לקרות, דזבנה לה ניהלה, שימכרנה הישראל לגוי סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא של ערב השבת, ואמר ליה הגוי הקונה, לפני שגמר את הקנין, "תא נסייה ניהליה", בוא תנסנה עבורי! ואז יקרא הישראל לבהמתו כדי שיווכח הגוי בנסיון ההליכה שלה, ושמעה ליה לקליה, והבהמה המכירה את קולו אכן שומעת בקולו, ואזלא מחמתיה, והולכת כשהיא טעונה במשא מחמת ציווי הישראל, וניחא ליה דתיזיל, והישראל אכן רוצה שתלך, כי הרי הוא רוצה להוכיח את יכלתה בהסעת משאות, והיא תמשיך בהליכת הנסיון גם אחר כניסת השבת, והוה ליה "מחמר" [מוליך בקולו כשהיא טעונה משאות] אחר בהמתו בשבת, וההלכה היא לדעת כמה אמוראים, כי המחמר אחר בהמתו בשבת, חייב חטאת. ^[3]

ומטעם זה אסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי אף בכל ימות השבוע.

ועתה הגמרא חוזרת לדון על מה שאמרה שהשואל או שוכר דבר מבעליו, יש לו לשואל או לשוכר קנין לזמן ההשאלה או ההשכרה, והוא שלו אז, ולא של בעליו.

מתקיף לה, הקשה על שמועה זו רב שישא בריה דרב אידי: ושכירות מי קניא?!וכי השכירות מקנה את הדבר לשוכר עד כדי כך שייחשב הדבר כשלו?!

והא תנן שנינו לקמן [כא א] משנה, שממנה משמע ש"שכירות לא קניא", לפי שנאמר שם במשנה: אין משכירין לגוים בתים בארץ ישראל [ומבואר שם הטעם]. אבל בחוץ לארץ משכירין. וממשיכה שם המשנה ואומרת:

אף במקום שאמרו שמותר להשכיר - לא לצורך בית דירה אמרו, מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודת כוכבים [אלא מותר להשכיר רק לצורך בית עצים ובית אוצרות].

ואי סלקא דעתך, אם עולה על דעתך לומר, "שכירות קניא", למה אסור להשכיר לו בית לצורך בית דירה? הלא האי, גוי זה, כי קא מעייל, כשיכניס עבודה זרה לבית המושכר על ידו, לביתיה, קא מעייל, הרי הוא מכניסו לביתו הזמני שלו, של הגוי, ומדוע אסור לישראל להשכיר לו בית!?

אלא משמע, שטעם האיסור הוא משום שהבית המושכר נשאר ביתו של הישראל המשכיר. ומוכח ש"שכירות לא קניא".

ומתרצינן: לעולם "שכירות קניא", ומה שאסרו להשכיר לו בית דירה הוא, כי שאני שונה דין עבודת כוכבים, דחמירא, שהוא איסור חמור יותר, והתורה הקפידה עליו מאוד, דכתיב [דברים ז] "ולא תביא תועבה אל ביתך".

מתקיף לה רב יצחק בריה דרב משרשיא: ושכירות מי קניא?!

והא תנן, שנינו במסכת תרומות [יא ט], משנה, שמוכח ממנה ש"שכירות לא קניא".

דתנן, מותר להאכיל בהמת כהן בתרומה. ולכן ישראל ששכר פרה מכהן, יאכילנה, מותר לו לישראל להאכיל את בהמת הכהן כרשיני [מין ירק] של תרומה, מפני שהבהמה היא בהמת כהן. ^[4] ואולם, כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו, שהכהן השוכר התחייב לתת לה מזון, לא יאכילנה כרשיני תרומה, מפני שהיא בהמת ישראל.

ומדייקת הגמרא מהסיפא: ואי סלקא דעתך לומר "שכירות קניא", אמאי לא יאכילנה הכהן כרשיני תרומה, והרי פרה דידיה היא, עתה היא פרה שלו?

אלא, מכך שאסור לו לכהן להאכילה תרומה, שמע מינה שהבהמה המושכרת נשארת של בעליה הישראל, כי "שכירות לא קניא".

ומסיקה הגמרא: והשתא דאמרת, אחרי שהוכחת ש"שכירות לא קניא" - הרי הטעם שאסרו חכמים למכור בהמה לגוי, הוא גזירה משום שכירות, וגזירה משום שאלה, שמא הגוי ששאל או שכר את הבהמה יעשה בה מלאכה בשבת והרי היא "בהמת ישראל", וגם גזירה משום נסיוני.

ועתה, אחרי שהסקנו שאיסור מכירה איננו איסור בפני עצמו, אלא גזירה משום "שאלה, שכירות ונסיוני", באה הגמרא לחדש, שמכירה באופן שלא שייך בה גזירות אלו, מותרת.

רב אדא שרא התיר לישראל לזבוני חמרא, למכור חמור לגוי, אידא דספסירא, באמצעות ספסר [מתווך] ישראל. כי -

אי משום נסיוני, אם טעם האיסור הוא משום חשש "נסיון", שיוליכנה בשבת בקולו, הרי אין בספסר את החשש הזה, כי הא לא ידעה לקליה דאזלא מחמתיה. הבהמה אינה מכירה את קולו של הספסר, ולכן לא תלך בפקודתו.

ואי משום שאלה ושכירות, אין בספסר חשש זה, כיון דלאו דידיה היא, הבהמה איננה שלו, לא מושיל ולא מוגר, הוא לא ישאילנה ולא ישכירנה לגוי, כי היא ניתנה לו רק בכדי שימכרנה, ולא לדבר אחר.

ועוד סיבה למה הספסר לא ישאילנה ולא ישכירנה לגוי, משום שהספסר מחזיקה בידו כדי למכרה, והוא אינו רוצה להשאילה ולהשכירה דלא ניגלי ביה מומא, שלא יתגלה בה מום כשתהיה ביד השואל או השוכר.

והיות ולא שייך באופן זה גזירות אלו - מותר למכור לגוי. ^[5] ומביאה הגמרא, שרב הונא זבין מכר ההיא פרה לעובד כוכבים.

אמר ליה רב חסדא: מאי טעמא עבד מר הכי? למה עשית כך נגד המבואר במשנה שלא למכור לגוי?

אמר ליה רב הונא: אימור, יש לתלות ולומר: לשחיטה זבנה! הגוי הזה קנה אותה כדי לשחוט אותה, ולא כדי להשהותה אצלו, ובאופן זה לא אסרו חכמים. ^[6]

ופרקי' כיון דזבנה לא רבעה דאמרי משמיה דרב עובד כוכבים חס על בהמתו [שלא] תיעקר ואינו רובעה:

פיס' ובכ"מ אין מוכרין להם בהמה גסה. מאי טעמא נהי דלרביעה לא חיישי' עביד בה מלאכה בשבת והתורה אמרה למען ינוח שורך וגו' ואמרינן מכדי לא אזהר רחמנא הנחה אלא בבהמתו של ישראל אבל עובד כוכבים כיון דזבנה קנייה בהמת עובד כוכבים היא ליעביד בה מאי דבעי ודחי' גזרי' מכירה אטו שכירות ואטו שאלה דבהמת ישראל היא.

ומקשי' שכירות ושאלה נמי כל ימי שכירותה וכל ימי שאילתה כמכורה היא וקנאה עובד כוכבים אלא גזירה משום נסיוני פי' מכרה לו על מנת שינסה אותה ואם לא תישר בעיניו יחזירנה לו חיישי' דלמא אתי במעלי שבתא סמוך לשקיעת החמה וא"ל עובד כוכבים לישראל תא נסייה ושמעה לקליה ואזלה מחמתיה ונמצא כמחמר בשבת ואסור.

ומקשי' ושכירות מי קניא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס עבודת כוכבים לתוכה ואי ס"ד שכירות קנייה עובד כוכבים כי קא מעייל בביתיה קא מעייל. ותוב תנן כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שחייב במזונותיה לא יאכילנה כרשיני תרומה ואי ס"ד קנייה אמאי לא יאכילנה כרשיני תרומה פרה דידיה היא ונדחה הא סברא דשכירות קנייה ואמרינן השתא דאמרת שכירות לא קנייה גזירה מכירה אטו שאלה אטו שכירות אטו נסיוני:

רב אחאי שרא לזבוני חמרא אגב ספסירא. אמר מאי איכא למיחש אי משום נסיוני הא לא ידעה ליה לקליה דאזלא מחמתיה אי משום שאלה ושכירו' ספסירא כיון דלפי שעתיה הוא מזבין לא מושיל ולא מוגר ועוד משום דלא נגלו מומי דבהמה:

ירושל' עבר ומכר קונסין אותו כשם שקונסין להלכה כך קונסין למנהג. חד בר נש זבן גמלא. אתא עובדא קמי ריש לקיש וקנסיה בדי פלא בגין דיחזיר גמלא. אמר ר' בון לסרסור קנס והוון צווחין לבריה ברא דמסרסר לארמאי:

הא דא"ר הונא אימור לשחיטה זבנה. אין פירושו של רש"י בה מחוור, שהוא אמר דמתני' דקתני אין מוכרין מוקי לה בבהמה טמאה אי נמי טהורה דמודע ליה עכו"ם דלקיומא בעו לה והא לאו דוקא ראה בשור של פטם דסתמיה לשחיטה בעי' ולא איפשיטא בשמעתין ובעל מנת לשחוט נמי פלוגתא דר"מ ור' יהודה וקי"ל כר"מ דאסר.
ור' האיי הגאון ז"ל כתב בספר המקח שאם כמדומה לו שהעכו"ם הזה אינו לוקח אותה אלא כדי לשוחטה מותר למוכרה לו כדגרסינן ר"ה זבין פרה לעכו"ם ואין דבריו ברורים אלא בסתם אינשי אסיר דמסתמא לרידייא זבנו וכי זבין ר"ה לטבח זבין ור"ח קס"ד למימר דטבח גופיה לרדיא זבין וניזיל בתר רובא דעלמא וא"ל רב הונא כיון דהאי להא ולהא זבין לקולא תלינן.

גוי חס על בהמתו שלא תעקר. דאפילו [בזכר] נמי חייש דילמא מכחשי, וכדאיתא לקמן בריש פרק אין מעמידין (עבודה זרה כב, ב), ואפילו הכי היכא דאחמור אחמור ואסור למכור, ומשום חומרא דרביעה. ובירושלמי נסיב לה טעמא אחרינא, דגרסינן התם: מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין, למה מפני שמוציאה מידי גיזה, הגע עצמך שהיתה עז מפני שמוציאה מן הבכורה, הגע עצמך שהיה זכר מפני שמוציאו מידי מתנות, מעתה (סמים) [חיטין] לא ימכר מפני שמוציאם [מן החלה].

אגרא קניא שאלה קניא. פירוש: ובמקום שנהגו למכור מיהא, דלא חשידי ארביעה, אמאי אסור. אבל ודאי במקום דחשידי ארביעה אפילו אי הוה סבירא לן דשכירות קניא הוה אסרינן משום שאלה, דבימי שאלתא, דילמא רביע לה, דהא גופא דישראל הוא ובעינה הדרא ואינו חס עליה. והכי נמי משמע בירושלמי דמפרש טעמא גבי נסיוני, פעמים שהוא מוכרה לו משום נסיון והוא מחזיר אחר שלשה ימים, ונמצא עובר עברה בבהמתו של ישראל.

ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה. פירש רש"י ז"ל: אף על פי שמזונותיה על הישראל אינו נעשה גזלן אם האכילה תרומת כהן, לפי שהתרומה ממון שאין לו תובעין היא שהרי נותנין אותה לכל כהן שירצה, ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה אשר השכיר לו פרתו, ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה הרבה כרשיני תרומה, דמה לו להקפיד הרי אינה מיוחדת לו, לפיכך מותר, שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין הרבה בעין יפה יותר משאלו היה שלו, ניחא ליה ואינו גזלן, עכ"ל ז"ל. וקשיא לי, חדא, דהא הכא לא קאמא ובלבד שיאכילנה בעין יפה יותר משאלו היה שלו, ואם לא האכילה אלא כפי שיעורה, מה תועלת יש בזה לכהן בעל הפרה שתנוח דעתו בזה שיראה אותן כרשינין כאלו קבלו במתנת תרומה מישראל זה. ועוד, דאפילו יהיב ליה בעין יפה, כיון דלא זכי ליה לכהן לא על ידו ולא על יד שלוחו, ויש על ישראל זה להאכיל את הבהמה משלו, ידי נתינת תרומה היאך יצא, דאדרבא הוה ליה פורע חובו בתרומה, והגע עצמך אלו הוה ליה לכהן מנה מלוה אצל ישראל, והוה ליה לישראל תרומה שויא מנה ופרס,ואמר ליה ישראל לכהן רצונך שתמחול לי מנה דאית לך גבאי ויהיבנא לך תרומה דשויא מנה ופרס וכהן נתרצה בכך, בכי הא מישרי, והלא זה פורע הוא את חובו בתרומתו, והא נמי לא שנא. ועוד, דאם כן מאחר דכלה מתניתין בין רישא בין סיפא מיירי אף בשמזונותיה על השוכר, אמאי קא נטר לפרש הכי עד סיפא, לימא ישראל ששכר מכהן מכהן אף על פי שחייב במזונותיה יאכילנה כרשיני תרומה, וכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, ואנא ידענא דאפילו כשחייב במזונותיה קאמא, דמדרישא בשחייב במזונותיה סיפא נמי בשחייב במזונותיה, אבל השתא דלא פריש הכי אלא בסופא משמע דדוקא הכא הוא דחייב אבל רישא לא, אלא ודאי נראה לפרש דרישא דוקא בשאינו חייב במזונותיה, ומשום סופא נקט לה, כן נראה לי. וכן פירש הראב"ד.

אי משום נסיוני הא לא ידע ליה לקליה דאזלא מחמתיה. ואם תאמר, אכתי איכא משום נסיוני דקא עביד בה מלאכה ואיכא משום למען ינוח וגו' (שמות כג, יב). יש (לקשות) [לדחוק] דלא מנסו לה אלא בחצר, והולכת משאוי בחצר לא מיקרייא מלאכה דניחוש לה, אבל משום מחמר איכא בכל דהו. אי נמי יש לומר דמשום איסור גזירת מלאכת בהמתו שאינו תלוי בגופו לא היו אוסרים לגרום פסידא.

כיון דלפי דשעתיה הוא [מזבין] לא מושל ולא מוגר. ואם תאמר מכל מקום מאן דחזי ליה ברשותיה דגוי ולא ידע דעל ידי ספסירא אזדבינא אזיל ומזבין ליה נמי ובלא ספסירא, וכדקאמר לקמן (עבודה זרה טז, א) גבי שבורה, כיון דמרביעין עליה ויולדת אתי לשהוייא ואיכא משום גזירת הרואין דאתו למיזבן אפילו שלמין. ויש לומר דספסירא קלא אית ליה, וכולהו ידעי דעל ידי ספסירא אזדבן, כן נראה לי.

רב הונא זבין ההיא פרה לגוי [וכו'] אמר ליה אימר לשחיטה זבנה. פירש רש"י ז"ל: אימר לשחיטה זבנה ותלינן לקולא, ומתניתין דקתני אין מוכרין, בבהמה טמאה אפילו בסתמא, ובטהורה במפרש ליה גוי דלקיומא בעי(נן). ולא נהירא דהא אפילו שור של פטם דסתמא קאי לשחיטה, לקמן בשמעתא (עבודה זרה טז, א) בעיא ולא איפשיטא, ובעל מנת לשחוט פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה לקמן (עבודה זרה כ, ב), וקיימא לן כרבי (יהודה) [מאיר] דאסר. ועוד דשבורה נמי אסרי רבנן, וההיא ודאי לא במפרש (לראייה) [לקיומא] מיירי, דאם כן בהכי לא היה מתיר ר' יהודה, דטעמא דר' יהודה דמתיר מפורש הוא (טז, א) משום דלא מקבלא זכר ולא אתי לשהוייה. ואף על פי שיש מתרצין קושיות אלו לדברי רש"י ז"ל, פירוקין דחוקין הן, ואין סומכין עליהן. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בספר מקח וממכר (סוף שער י) טעמא דרב הונא משום שנראה לו שהנכרי הזה לא היה לוקחה אלא כדי לשוחטה. והרמב"ן נ"ר פירש דלעולם לסתם נכרי אסור, והכא לטבח הוא מוכרה שדרכו למזבן לרדיא ולשחיטה, וכיון דרגיל דזבין להכי ולהכי תלינן דלשחיטה בעי לה, אבל סתם אינשי לרדיא זביני, ורב חסדא הוה סלקא דעתיה למיסר אפילו בטבח דאיהו נמי פעמים דזבין לרדיא ואזלינן בתר רובא דעלמא דזבני לרדיא.

ורבי אלעזר אמר אף במקום שאסרו ליחד התירו למכור. פי׳ לעולם מתני׳ דאין מעמידין בכל מקום היא כפשטא דסתם גוים חשודין על הרביעה עד שיודע לך מיהו אע״ג דמסתמא חשודין ואסרו יחוד לא אסרו מכירה אלא במקום שנהגו בלחוד דכיון דזבנה גוי קניה ומסתמא חזקה היא דכיון דדידיה היא לא רבע לה דגוי חס על בהמתו שלא תעקר וא״ה במקום שנהגו חומרא שלא למכור להם שלא רצו לסמוך על חזקה זו דגוי חס על בהמתו מנהג דתלי בטעמא הוא דלא למיגע באיסו׳ דאורייתא ויש לחוש למנהגם וכההיא דאמרינן דברים המותרים ואחרים נוהגין בהם איסור אי אתה רשאי להתירם לפניהם כדמוכח בפסחים פרק מקום שנהגו וכדכתיבנא התם:

ואף רב יאודה הדר ביה וסבירא ליה דמכירה מדינא בכל מקום מותרת כרבי אלעזר וכיון דכן הלכתא כרבי אלעזר.

דאמר ליה תא נסייה ניהליה כו׳. עד וה״ל מחמר אחר בהמתו פר״שי ז״ל דמיירי בנותן עליה משוי וכן עיקר ואם תאמר ותיפוק ליה דעביד בהמתו מלאכ׳ בשבת יש מרבותי דמתרצין דהכא במאי עסקינן בחצר ולא נהירא לי כלל חדא דסתם ניסיון אינו בחצר ועוד דאם כן אפי׳ משום מחמר ליכא דהא מחמר מלאכת שבות ובהמתו היא כדנפקא לן מדכתיב לא תעשה כל מלאכ׳ אתה ובהמתך וכל היכא דבהמתו לא עבדא מלאכה איהו נמי לא חשיב מחמר והיינו נמי דבן בתירא מתיר בסוס.

אבל יש לתרץ בעיקר קושיין דחדא מינייהו נקטינן ונקטינן איסור גופו דחמיר אי נמי משום דכל מחמר לא סגיא בלא מלאכת בהמתו וכדפרישנא ונקטינן לישנא קלילא ואם תאמר מכל מקום אמאי שרינן לקמן על ידי ספסרא משום דלא ידעה לקליה דתיזיל מחמתיה אכתי ניחוש דמנסי ליה זבינא ועבדה בהמתו מלאכ׳ בשבת יש לומר דהא ליתא שאין דרך הלקח לנסותה דהא מוכח סוגיין דלא מנסי לה אלא משום דידעה לקליה ועוד דהא מילתא דלא שכיח היא דתתרמי הכי בין השמשות וכל היכא דליכא משום איסור מחמר שבגופו לא חיישי לכך כנ״ל.

ושכירות מי קניא דהתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה והתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתיך ואי ס״ד שכירות קניא כי מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל. פי׳ הא ודאי לקמן בדוכתא מוכח דהאי איסורא שמכניס לתוכו ע״ז לאו איסורא דאורייתא הוא אלא איסור דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא הוא דקרא לא איירי באיסור הכנסה אלא באיסור הנאה לומר שלא יהנה מע״ז והא דאקשינן הכא כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל אומר מורי דה״פ דהאי איסורא דלא תביא תועבה אל ביתך אסמכוה רבנן ואם איתא דשכירות קניא וביתא דגוי הוא לא אתיא אסמכתא שפיר ולא הוה להו נמי למיסר בהא דמאי איכפת ליה לישראל בהא אלא ודאי משום שכירות לא קניא והוי ביתא דישראל הוא דאסרו ופרקינן שאני ע״ז דחמירא לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכתיב לא תביא תועבה אל ביתך שלא יגרו׳ להכני׳ ע״ז תוך ביתו כלל ואפי׳ היכא דאגרא או שעולה דמ״מ שמו עליו וביתך קרינא ביה. מתקיף לה רב יצחק בריה דרב משרשיא ושכירו׳ מי קניא והתנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיניה תרומה פי׳ כשמזונותיה על הכהן המשכיר ולהכי מאכילה ישראל כרשיני תרומה שלו דהא אית ליה טובת הנאה לבעלים בתרומה נינהו ליתנה לכל כהן שירצה וכי מאכילה לפרה זו הרי הוא כאילו ניתנה לכהן דניחא ליה לכהן בהא והרי קיים בה מצוות נתינה וליכא משום גזל השבט הא אלו היה מזונותיה על ישראל השוכר לא משתריא ליה להאכילה כרשיני תרומה מפני שנהנה בתרומה עד שלא קיים מצות נתינה ופרע חובו בתרומה של כהן ואיכא משום גזל השבט ושלא כפי שפי׳ משמו של רש״י ז״ל.

כהן ששכר מישראל אעפ״י שמזונותיה עליו. כלומר על הכהן השוכר לא יאכילנה כרשיני תרומה פי׳ משום דלא תיכול פרה דישראל בתרומה ואי ס״ד שכירות קניה אמאי לא יאכילנה כהן השוכ׳ כרשיני תרומה כיון שמזונותיה עליו דכיון דהגוי קניא ובדידיה היא אבל מרישא לא מצי לאקשויי אי ס״ד שכירות קניא אמאי יאכילנה כרשיני תרומה דהיא לא תקשי כלל לפום מאי דפרישנא דרישא מיירי במזונותיה על הכהן בעל הפרה דהשתא ודאי כיון דדידיה היא ואכתי מזונותיה עליו שפיר דמי דתיכול בתרומה אף על גב דאוגרא להאי ולהכי אקשי ליה מסיפא.

אלא לאו שכירות לא קניא ש״מ והא דאמרי׳ בעלמא שכירות מכירה ליומיה היא מילתא בעלמא קא אמרינן לומר שהיא קנויה לשוכר להשתמש בה כל ימי שכירותו כאילו הוא שלו אבל מכל מקום לא הויא דידיה ולא חייל עליה שעבודא כלל וההיא דישנה לשכירו׳ מתחי׳ ועד סוף או אינה לשכירות אלא לבסוף לא שייכא בהא כלל דההיא לענין חיוב השכירות אימתי מתחיי׳ בו השוכר וקשיא לן על הא מתני׳ כהן ששכר פרה מישראל כיון שמזונותיה עליו אמאי לא יאכילנה כרשיני תרומה דאף על גב דשכירות לא קניה ופרה דישראל היא מכל מקום תרומה מותרת היא בהנאה לישראל כדתנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכדאיתא בהדיא בפסחים פרק כל שעה הא כבר תרגמה ר״ת דכי אמרינן דתרומה שריא בהנאה הני מילי בהנאה דלא יש בה כלוי קרנא בההיא דמערבין לנזיר ביין אבל הנאה דאית בה כלוי דהוי דומיא דאכילה אסור מדרבנן אבל סיכה אסורה מדאורייתא מריבויא דקרא דסיכה כשתיה והא דתנן שמן של שרפה מדליקין ממנו במבואות האפלים ברשות הרבים התם ברשות כהן ומשום דאיהו נמי מתהני מיניה וכן הא דאמרינן בפסחים אבא שאול גבל של בית ר׳ היה והיו מחמין לו חמין בחטים של תרומה ההיא משום דהוה בבי׳ ר׳ כהנים אוכלין תרומה והיה מותר לו לאבא שאול ליהנות בחטים של תרומה לצרכן הא לאו הכי אסיר ליה בהנאה כיון דאיכא כלוי קרנא.

ספסרא לא מושיל ולא מוגר ועוד דלא ליגלו מומא כן הגירסא בכל הספרים וקשה מאי ועוד ויש לפרש ספסרא לא מושיל ולא מוגר כיון דלמזבן ולזבוני בלחוד הוא דחייש לכחשה דבהמתו ואפי׳ תימא דלפי שעה דליכא כחשה מושיל ומוגר ועוד משום דלא לגלו מומא חייש אפי׳ לשאלה דשעה וכן הלכה וליכא למימר דנגזר על ידי ספסרא אתו איניש דעלמא דגזירה לגזירה היא ולא דמי לסיחין ושבורין דגזרינן אטו גדולין ושלמים דהתם כיון דכולי חד מינה הוא כולה חדא גזיר׳ היא הלכך מות׳ למכור בזמן הזה ע״י סרסו׳ אבל שלא ע״י סרסו׳ אסו׳ ובשם רבי׳ יצחק בר אברהם שלא אסרו מכירה אלא בזמן ההוא אבל בזמן הזה שאנו מפוזרים ביניהם ואנו צריכין למכור להם ויהיה לנו הפסד בדבר אם לא נמכור להם מותר וכדאמרינן לקמן גבי כלי זיין אי אפשר הכי נמי דלא מחוור דהא כיון דלא פירשו בגמרא הכי כלל משמע דגזירה מוחלטת היא בכל מקום ותו דהא אפשר על ידי ספסרא הילכך המוכר בהמה גסה שראויה למשוי לגוי שלא על ידי סרסור עובר על דברי חכמים ושרי למקרייה עבריין ומשמתינן ליה ולדברי הכל שאלה ושכירו׳ דבהמה דישראל הוא ואיכא חשש שביתת בהמתו ממש הא ודאי אסור לעולם אפי׳ על ידי ספסרא ואפי׳ בבהמה העומדת לרכיבה כסוס ופרד וכיוצא בזה דאע״ג דרכיבה לא חשיב מלאכה לבהמה מפני שחי נושא את עצמו ולא אסרו בשבת לרכוב על גבי בהמה אלא גזירה שמא יחתוך זמורה לא התירו מטעם זה אלא מכירה כדתנן בן בתירא מתיר בסוס והלכתא כותיה שכיון שאין איסור מכירת גסה אלא משום גזירה דשכירות לא רצו לגזור כך בבהמה העומדת לרכיבה שאין בה איסור מלאכה מן התורה אבל שכירות ושאלה ודאי בכל מקום אסרו בדינן ואפילו בבהמה העומדת לרכיבה דבדידיה נמי איכא משום איסור תחומין שיוציאנה גוי מחוץ לתחום כל שכן שיש לחוש בזמן הזה אפי׳ לבהמה העומדת לרכיבה שנותנין עליה משוי אחר אפי׳ בשעת רכיבה דאית בה משום שביתת בהמתו שאפי׳ תאמר דליכא בשרגא שלה שנותנין עליה משום משוי דכמלבוש שלה היא יש לחוש שנותנים עליו דברים אחרים כל שכן דשרגא ודאי משוי הוא לה ומסתב׳ דלעולם אסור להשאיל או להשכיר ואפילו מתחילת השבוע ואע״ג דאמרינן התם בפרק קמא דשבת תנו רבנן לא ישכור אדם כליו לגוים בערב שבת וברביעי ובחמישי מותר ההיא אליבא דב״ה היא משום דלית להו שביתת כלים וקיימא לן כותייהו ובדין הוא שהוא מותר אפילו כל השבוע אלא שאסרו להשכירו מערב שבת לשבת מפני שנראה כמשכיר בו לשבת ואיכא משום שכר כליו וכי מוגר ברביעי או בחמישי הוי שכר שבת על ידי הבלעה ושרי דכי היכי דשכר עצמו שרי בהבלעה דשכיר שבת ושכיר חדש הוא הדין בשכר כליו כדאיתא בבבא מציעא בהדיא אבל בבהמה שאנו מצווין על שביתתה מה לי מערב שבת מה לי מאחד לשבת מיהו מסתברא דכל היכא דמוגר או מושיל בתוך השבוע על מנת להחזירה בתוך השבוע מותר ובלבד שלא יערים והמערים קולר תלוי בצוארו והרב ר׳ זרחיא ז״ל שהתיר שכירות בהמה ברביעי ובחמישי כההיא דכלים אין דבריו נראין מן הטעם שכתבנו.

אימור לשחיטה זבנה. פר״שי ומתני׳ לא אסר אלא בבהמה טמאה בסתם ובטהורה כשלוקחה הגוי בפירוש על דעת לקיימה ואינו נכון דהא סתמא קתני עגלים וסייחין בחדא גוונא ועוד דאפילו בשור של פתם אבעיא לן לקמן ולא איפשיטא ועוד דבעל מנת לשחוט נחלקו רבי מאיר ורבי יאודה ורבי מאיר אסיר וסתם מתנ׳ ר׳ מאיר ולדעת הגאונים ז״ל הלכתא כר״מ ויש שפירשו דסתם פרה לשחיטה קיימא וליתא דבכל דוכתא אמרינן פרה החורשת השוכר את הפרה לחרוש בהר ודכוותא טובא והנכון דמתני׳ בסתם גוי והכא לגוי שדרכו לקנות לחריש׳ ולשחיט׳ נמי ומשום דמתנו גזרה דרבנן אמר רב הונא דתלינן דלשחיטה זבנא לקולא כיון דאיכא למתלי והא דלא נקט תלמודא לההוא טבחא משום דהאי גוי לאו טבחא הוה אלא גברא דזבין להכי ולהכי והלכתא כרב הונא וכל שעוש׳ משתה וכיוצא בו כ״ש שמותר למכור לו.

זה שהתרנו מכירת בהמה דקה במקומות שנהגו כן לא נאמר כן אלא במכירה מכיון שהבהמה נעשית שלהם יש מקומות שאין חשודים עליה מפני שהגוי חס על בהמתו שלא תעקר שהרביעה עושה אותה עקרה ואעפ"כ יש מקומות שנהגו בה באיסור מחשש מעוט בני אדם שאין נמנעין מצד חסות בהמתם או שמא טעם משנתנו לא מחשש רביעה אלא מחמת צדדים אחרים כמו שפירשנו במשנה אבל בהמה שלנו אין מעמידין אותה בפונדקאות שלהם בשום מקום שכלם חשודים על הרביעה בבהמה שאינה שלהם ואין כאן מנהג ולא סוף דבר שלא להעמיד בהמה נקבה אצל זכרים גוים אלא אף לא זכרים אצל זכרים שרגילים הם אף ברביעת הזכרים וכן אף לא נקבות אצל נקבות שהגוים מצויים אצל נשי ריעיהם פעמים שאינו מוצאה רובעה ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם מחשש רביעה וכן אין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר או אומנות מפני שחשודים על הזכר:

כבר ביארנו ששאלה ושכירות אינם קונים לענין איסור מעתה אסור לישראל להשאיל ולהשכיר בהמתו לגוי לצורך השבת ואף במקומות שאין חשודים על הרביעה ואפילו ביום ראשון של שבוע הואיל ושכרה או שאלה לימים הרבה עד שהשבת הבאה בתוך ימי השאלה או השכירות שהרי ישהה אותה הגוי בשבת ויעשה בה מלאכה ואע"פ שאיסור לאו אין כאן אחר שאינה עושה במלאכתו של ישראל מ"מ עובר הוא על עשה דלמען ינוח שורך וחמורך ומ"מ בבהמות שסתמן לרכיבה מותר לא נאמר אלא מחשש מלאכה והוצאת משא ודוקא שלא יתן שם משוי אחורי הרוכב הא מ"מ האוכף וכלי הרכיבה אינם בכלל משא אלא בכלל תכשיט ועוד שהרי צורך אדם הם וכבר אמרו הנושא את החי במטה פטור אף על המטה שכרה סתם שלא הזכיר בה שבת ולא מנין ימים שיהא שבת נכלל בתוכם אלא שכירות סתם כל יום בדינר כל שנראה לו שאינו רוצה אותה לשבת מותר וכל שנראה לו שהוא רוצה אותה לשבת אסור ויש מתירין כל שאינו משכירה בערב שבת ומפני שבמסכת שבת אמרו בברייתא פרק י"ג שבה אין משכירין כלים לגוי בערב שבת ברביעי ובחמישי מותר וודאי אליבא דבית שמאי איתניא דסובר אדם מצווה על שביתת כליו בשבת ומינה לרבנן בבהמה אלא שיש חולקין לומר דבית שמאי סברי שאלה ושכירות קניא ואפילו הכי בערב שבת אסור דודאי לצורך שבת אגר לה ולכתחלה ראוי למנוע ואין נראה כן אלא שאפשר דכלים לבית שמאי לא חמירי כבהמה לרבנן:

אף הוצאת משא כל זמן שאינו מחמר אחריה אע"פ שהולכת טעונה מאליה או על ידי גוי הורו מקצת מפרשים שאין לישראל חיוב בכך כל שגופה מלאכה כגון חרישה מצווה על שביתתה אף על ידי אחרים כל שאין גופה מלאכה כגון הוצאת משא אין מצווה על שביתתה אלא על ידי עצמו וזהו שאמרו ושמעה ליה לקליה כלומר שאם הלכה מחמת הגוי פטור ואין זה כלום לא אמרו ושמעה ליה לקליה אלא להחמיר לומר שזהו מחמר וכל שאינה הולכת מחמת קולו אינו מחמר שהוא בלאו כמו שביארנו באחרון של שבת אף בבהמת אחרים אבל עשה של שביתה מ"מ אינו נפקע:

מכיון שהשאלה והשכירות אסורין גזרו אף על המכירה משום שאלה ושכירות ועוד אסרוה מטעם אחר שפעמים שמוכרה לו ערב שבת סמוך לחשכה ואומר לו הגוי תנה לי לנסיון ונותן עליה משוי והישראל גוערה והולכת טעונה מחמת קולו ונמצא מחמר כמו שבארנו ומ"מ רכיבת הגוי אינה נקראת משוי שהחי נושא את עצמו:

זה שבארנו בנסיוני י"מ שהוא תובעה לנסיון עד שלא נעשית המכירה וגורסין בה ונמצא מחמר אחר בהמתו וקשה להם א"כ אף בשלא תהא שם חששא זו ניחוש שמא לא יערב עליו המקח ונמצא שהוציא משא בבהמתו ועבר על עשה דלמען ינוח וזו אינה קושיא דהאי דמחמר עדיפא ליה חדא דלאו חמיר ועוד דהויא ליה עברה בגופו ומ"מ קשה לפרש היאך הוא מוכרה בכדי שתגמר המכירה בשבת ואפשר שהוא מנסה אותה עכשיו ומשהה את המכירה עד לאחר השבת ומ"מ אנו רגילין לפרשה בשכבר נגמרה המכירה והגוי בא לבדוק במקחו והישראל גוערה כדי לזרזה ולהשביחה אצל הקונה ואין גורסין והוה ליה מחמר אחר בהמתו שהמחמר אף בבהמת אחרים חייב כמו שהתבאר באחרון של שבת וכמו שאמרו גם כן למטה בההוא דזבין אידא דספסירא משום נסיוני ליכא דלא ידעה לקליה דתיזיל מחמתיה אלמא דאי אזלא מחמתיה הוה ליה מחמר אע"פ שאינה שלו וכן אין גורסין תא נסייה ניהלאי אלא אנסייה ניהלאי ובתלמוד המערב יוצא ידי שתיהן ופירשו פעמים שמוכרה לנסיון ומחזירה לאחר שלשה ימים ונמצא עובד בבהמה של ישראל כלומר שהרי נתבטלה המכירה למפרע אלא שקשה לפרש מה שנאמר בסמוך בסוגיא זו שמותר לו למכרה על ידי סרסור והוא הנקרא בסוגיא זו ספסירא לדעתנו מפני שחשש נסיון אין כאן שהרי אינה יודעת קולו וכן חשש שאלה ושכירות אין כאן שאין דרכו של סרסור להשאיל ולהשכיר אדרבה נזהר הוא מזה שלא לפרסם את המום ואם כדברי תלמוד המערב נחוש לחזרה ושמא אין דרכו של סרסור למכור בתנאי חזרה:

י"מ בספסירא הנזכר כאן דרך אחרת והוא ישראל שקונה בהמות הרבה כדי לחזור ולמכרן להרויח והוא רגיל למכרם מיד ואומר על זה שמותר לו למכור בהמתו לגוי חשש נסיון אין כאן שאף זו אינה יודעת קולו חשש שאלה ושכירות אין כאן שהוא עשוי למכרן לשעתו:

כל שיש לו לתלות במכירה זו שהיא לשחיטה ולא למלאכה כגון שהיא בהמה טהורה ואדם העשוי ליקח לשחיטה ולחרישה תולין בשחיטה ומקצת גאונים פי' שאין תולין כן אלא באדם שהדבר מוכיח בו שכן כגון שהוא טבח או שעושה משתה לבנו ואין נראה כן שאלו כן לא היה לו להשמט שלא להזכירה אלא כל שיש לו לתלות תולין אע"פ שאין הכף מכרעת ומשנתנו שאסרה בעגלים מפני שסתמן רוצה הוא בקיומן כדי שיגדלו הא בגדול תולין ומותר ולרביעה לא חיישינן שהרי גוי חס על בהמתו שלא תעקר ואע"ג דאי לשחיטה בעי לה ליכא למימר שלא תעקר אף זה מכחישה הוא בכך ומקפיד עליה שהרי בזו שאמרו אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים אמרו אף זכרים אצל זכרים ומחשש רביעה ודכותה אמרינן עלה דבמכירה מותר משום חסות שההכחשה עקירה היא ושור של פטם אף למי שסתמו שהוא לוקח לחרישה יש מתירין וכן נראה עיקר שסתמו ודאי לשחיטה שהרי עכשו אינו ראוי למלאכה ואע"פ שהעידו בגמרא דכי מכחיש עביד על חד תרין מ"מ אין אדם עשוי ליקח על דעת להפחיתו ולהכחישו ומגדולי המחברים חולקים בדבר לאסור בכלם אא"כ מתנה לשחיטה ושישחוט אותה בפניו ואין הדברים נראין:

מאכילה כרשיני תרומה פי' הכרשינין אע"פ שהן מאכל בהמה נאכילין גם לבני אדם דומיא דשעורין שאלו לא היה מאכל אדם כ"א מאכל בהמה בלבד לא היו חייבים בתרומה.

פיסקא מקום שנהגו למכור ר"ה זבין פרה לגוי כו' קשיא לי דהא תנן במתני' עגלים לא תלינן בשחיטה. והמורה פירש כגון שפירש לו הגוי דלקימן קא בעי להו ואכתי קשיא לי משור של פטם דהויא כסתמא כדמוכח התם ונ"ל לתרץ שחילוק יש בין שור לפרה דסתם שוורים זכרים לרדיא קיימי וסתם [פרות] לשחיט' [קיימ'] ואע"פ שהיא פרה חורשת י"ל האי דזבנה לשחיטה זבנה אבל בשור לא היו מתירין ב"ה דודאי לרדיא זבנה ואע"ג דאמרי' בהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול הוא לומר לו לשחיט' מכרתיו לך הא אמרי' התם דרובא לרדיא זבני אלא שלא הלכו חכמים בממון אחר הרוב אבל באיסורא ודאי דאזיל בתר רובא והילכך יש לחלק בין זכרים לנקבות ואפילו עגלים קטנים זכרים תלינן דלקיימין קא בעי להו כיון דדמי רדיא יקרין על דמי בישרא טובא:

גמרא והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת מפרש"י נראה דל"ג ליה וכן נראה מדברי הר"ן:

בפרש"י בד"ה יאכילנה כו' לפיכך מחיל שיודע שנותן כו' יותר משאילו היה כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ישראל ששכר כו' לידוק מרישא וניחא נמי שיכול להאכילה כו' עכ"ל פירוש אבל השתא דמיירי באין מזונותיה עליו לא הויא שכורה גמורה והוי בהמתו של כהן דמותרת בתרומה ניחא נמי דלא הוה ישראל כגזלן על התרומה דהא מזונותיה על הכהן ואין אנו צריכין לדחוק כפרש"י ודו"ק:

בד"ה שרא ליה כו' גזירה לגזירה גזירה ספסירא כו' עכ"ל אבל בשבורה ושלימה כיון דגוף א' הוא אינו מקרי גזירה לגזירה אלא חדא גזירה היא משא"כ בספסירא וב"ה דהוי ב' גופות וק"ל:

ד"ה שרא ליה למזבן אידא דספסירא וכו' והר"ר שמעיה פי' דהוי גזרה לגזרה וכו'. אי קאי פירושו של הר"ר שמעיה לתרץ קושיית התוס' דלעיל מיניה הוי פירושו תמוה דמאי מתרץ דמ"ש משבורה לרבנן דלא הוי גזרה לגזרה משום דאמרינן דהרואה אותה בבית יסבור דשלימה זבנה ושלימה עצמה אסורה משום שאלה ושכירות וזה לא מקרי גזרה לגזירה דהיינו שבורה אטו שלימה ושלימה אטו שאלה ושכירות א"כ גבי אידא דספסירא נמי לא מקרי בכהאי גוונא גזרה לגזירה ע"כ צריך לומר דפירושו של הר"ר שמעיה לא קאי אקושיות התוס' אלא פי' בפני עצמו הוא לתרץ דלמה לא אסרו למכור אידא דספסירא משום דאתי בעל הבית למכור בעצמו ופי' הר"ר שמעיה משום דהוי גזרה לגזירה וק"ל:

רש"י ד"ה גזירה משום שאלה. ועביד ביה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו כו'. וכ"כ הר"ן. אבל התוס' בר"פ במה בהמה כ' דשביתת בהמה אין בה אלא איסור עשה דלמען ינוח כו' וכ"כ הרמב"ם ברפ"כ וע"ש במ"מ. ואולי לזה כוונו התוס' במש"כ דמחמר חמיר טפי ועי' בר"ן:

רש"י ד"ה יאכילנה. אינו גזלן כו' לפי כו'. צ"ע דלפ"ז מאי פריך הגמרא בגיטין (ל) ואע"ג דלא אתו לידיה ע"ש:

תד"ה ושמעה. ואור"י דמשום כו' לא הוה אסרינן מכירה משום נסיוני דלית ביה איסור כי אם לפי שעה ודוקא משום שאלה כו'. כצ"ל:

תד"ה שרא. והרר"ש פי' כו'. עי' מהרש"א ומהר"ם שנדחקו. ול"נ דבשבורין הטעם משום חשדא דיחשדוהו שמכרם שלמים דבאיסור דרבנן נמי גזרו משום חשדא כדלקמן ס"פ גבי מרחץ וברפ"ג דשביעית ועמש"כ שם:

תד"ה אימור. וקשיא לר"ת כו' משמע דפרות יותר הן בנות חרישה כו'. שמעתי מחכם א' ליישב***) דכל הני דמייתי הם אצל ישראל דמוזהרין על הסירוס לכן לא היו חורשין בשוורים כי קודם סירוסן הם נוגחים ומשתגעים [עי' ב"מ צ' רע"ב בפירש"י] אבל הכא בעובדי כוכבים שאינן מוזהרין או אינן זהירין בסירוס:

תוס' ד"ה ושמעה וכו' דחמיר טפי. עיין תשובת הריב"ש סי' כד: