עבודה זרה טז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

וטעם ההיתר הוא אליבא דרבי יהודה המתיר בבהמה גסה שבורה, ולכן מותר -

ולא נדייק מכך לדעת חכמים האוסרים אפילו בבהמה גסה שבורה, שהם יאסרו אף בחיה גסה שבורה -

וכן לא נדייק לדעת רבי יהודה בארי שלם, ואכן אסור כשם שבהמה גסה אסורה - כדעת רב.

רב אשי אמר: אין צורך להעמיד את המשנה בארי שבור, כי סתם ארי אפילו שלם - שבור הוא אצל מלאכה, דארי אינו בר מלאכה. ולכן מותר לדעת רבי יהודה ^[11] כשם שמתיר בהמה שבורה, ואסור לדעת חכמים כשם שאסרו בבהמה שבורה.

ולפי תירוץ זה מודה רבי יהודה בחיה גסה שדרכה במלאכה, כגון: ערוד שמטחינו בריחיים - שאסור.

מיתיבי, הגמרא מביאה ברייתא כדעת רב, והיא תיובתא לרב חנן: כשם שאין מוכרין להן בהמה גסה - כך אין מוכרין להן חיה גסה. ואפילו במקום שמוכרין להן בהמה דקה - חיה גסה אין מוכרין להן. ^[12]

תיובתא דרב חנן בר רבא. תיובתא! הגמרא מביאה גירסת רבינא, והיא קושיא ותירוץ הנ"ל בצורה אחרת.

רבינא רמי הקשה סתירה מתניתין אברייתא מהמשנה על הברייתא, ומשני ותירצה:

תנן שנינו במשנה: אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים -

טעמא טעם האיסור הוא, משום דאית ביה נזק. ונדייק: הא ארי תרבות דלית ביה נזק - מוכרין -

ורמינהו, והרי הברייתא סותרת. ששנינו: כשם שאין מוכרין בהמה גסה - כך אין מוכרין חיה גסה, ואפילו במקום שמוכרין בהמה דקה - חיה גסה אין מוכרין.

הרי שאין מוכרין להם ארי תרבות וחיה גסה, משום שראויים למלאכה?

ומשני ומתרץ: הדיוק שדייקנו מהמשנה שארי תרבות מוכרין, משום שאין בו נזק לרבים, מדובר בארי שבור שאינו ראוי למלאכה, והיתר זה הוא אליבא דרבי יהודה המתיר בבהמה גסה שבורה. אבל בחיה הראויה למלאכה מודה רבי יהודה, וכל שכן חכמים, שאכן אסור למכור - כדברי הברייתא.

רב אשי אמר: אין צורך להעמיד את דיוק המשנה בשבור, כי סתם ארי אפילו שלימה - שבור הוא אצל מלאכה, ואינה ראויה למלאכה, לכן מותר לדעת רבי יהודה.

ומקשינן על מה שדייקו מהמשנה ומשתמע ממנה שארי תרבות מותר למכור, ורצו ללמוד מכך שכל חיה גסה [שאין בה נזק לרבים] - מוכרין.

מתקיף לה רב נחמן: איך דייקו כן? מאן לימא לן מי אמר לנו, דארי חיה גסה היא ונלמוד מכך שבשאר חיות גסות שאין בהם נזק לרבים - מוכרין? דלמא הרי יתכן שארי חיה דקה היא, ולכן מותר למכור ארי תרבות, כשם שמותר למכור בהמה דקה -

ואיך נלמוד מכך לשאר חיות גסות?

ולפי רב נחמן, אין שום משמעות מהמשנה לדייק הימנה שחיה גסה בת תרבות - מותרת במכירה.

בסוגיא למעלה דייקנו מהמשנה כדברי רב חנן, והקשנו על רב. ואילו רב אשי מדייק מהמשנה להיפך, שמשמעותה כדעת רב והיא קושיא על רב חנן!

רב אשי דייק מתניתין דייק מדברי המשנה ומותיב תיובתא ומפריך את דברי רב חנן.

תנן שנינו במשנה: אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים -

טעמא טעם האיסור הוא, משום דאית ביה נזק. ונדייק: הא ארי תרבות שלית ביה נזק - מוכרין -

וטעמא של דיוק זה הוא רק בארי דסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה, כלומר: שאינו ראוי למלאכה, ואין שום סיבה לאסרו, אינו מזיק ואינו עושה מלאכה - ונדייק מכך: אבל מידי אחרינא שאר חיות דעביד מלאכה - לא מוכרין להגוים.

כי אם רצה התנא להודיע איסור בכל חיות המזיקות והיתר בכל חיות גסות בני תרבות, למה תפס את הארי - שאינו ראוי למלאכה - לדוגמה? היה לו לומר בלשון "כללי" "אין מוכרין חיות וכל דבר שיש בו נזק לרבים". ואנו, בעצמינו, נדייק מכך ש"כל" חיות גסות בני תרבות - מותר למכור להם.

ולדרך זו של רב אשי, תיובתא לרב חנן בר רבא אף מהמשנה ! תיובתא.

אמרנו בסוגיא לדעת רב שאסור למכור חיות [אף שאינם מזיקים לרבים] מטעם "שאלה שכירות ונסיוני" - היות שחיות ראויות למלאכה. ומבררינן -

וחיה גסה - מיהא בכל זאת מאי מלאכה עבדא? איזה מלאכה ראויה לעשות?

אמר אביי: אמר לי מר יהודה: דבי בבית של אדם אחד ושמו מר יוחני, טחני ריחיים בערודי בחמור הבר והוא מין חיה גסה.

למדנו שתלמידי רב מסרו בשמו, שחיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.

הגמרא מבארת מי הוא "בעל" שמועה זו - רב או שמואל, וכן מי "מסר" שמועה זו.

אמר רבי זירא: כי הוינן בי כשהיינו בישיבת רב יהודה שהיה תלמידו של רב ושל שמואל, אמר לן לנו רב יהודה: גמירו מינאי הא מילתא לימדו ממני דבר זה ! דמגברא רבה שמיע לי ששמעתיו מאדם גדול, ולא ידענא ואיננ יודע עתה ממי שמעתיו אי מרב אי משמואל:

חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.

וממשיך רבי זירא: כי אתאי כשבאתי למקום ששמו קורקוניא, אשכחתיה מצאתי לרב חייא בר אשי, ויתיב וקאמר שישב ואמר משמיה דשמואל: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.

אמינא אמרתי, שמע מינה משמע שמאמר זה משמיה דשמואל איתמר, ורב יהודה שמע אותו משמואל.

וממשיך רב זירא: כי אתאי למקום ששמו סורא, אשכחתיה מצאתי לרבה בר ירמיה דיתיב וקאמר ליה שאמר מאמר זה משמיה דרב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכ וס.

אמינא אמרתי, שמע מינה משמע שמאמר זה איתמר משמיה דרב וגם איתמר משמיה דשמואל.

כי סליקא להתם כשעליתי לארץ ישראל, אשכחתיה מצאתי לרב אסי דיתיב וקאמר: אמר רב חמא בר גוריא משמיה דרב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.

וממשיך רב זירא: אמרי ליה אמרתי לרב אסי: אתה אומר מאמר זה בשם רב חמא בר גוריא בשם רב, והאם לא סבר לה מר האם אינך סובר דמאן מרא דשמעתתא מי הוא בעל שמועה זו: רבה בר ירמיה הרי אני - רבי זירא - שמעתי ממנו בסורא מאמר זה בשם רב?! ואיך אתה מוסר שמועה זו בשם רב חמא בר גוריא?!

אמר לי רב אסי: פתיא אוכמא כלי שחור [כלומר: גם אתה רגיל ותדיר בתורה! חכמה מפוארה בכלי מכוער! - דרכן של תלמידי חכמים שמתייגעין על לימוד התורה ואינם מכבסין בגדיהם] - מינאי ומינך משמועתי ומשמועתך תסתיים שמעתתא תיאמר שמועה בשם אומרה! כלומר: אכן רבה בר ירמיה שמע שמועה זו מרב חמא בר גוריא ^[13], והוא שמעה מרב.

איתמר נמי וכן שנינו: אמר רבי זירא אמר רב אסי אמר רבה בר ירמיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.

שנינו במשנה: אין בונין עמהם בסילקי גרדום איצטדייא ובימה.

הגמרא מבארת מהו "בסילקי". לאיזה צורך שימשו טירות גדולות אלו.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שלשה מיני בסילקאות הן: של מלכי עובדי כוכבים, ושל מרחצאות, ושל אוצרות אצרו שם סגולת מלכים ואוצרותיהם, לכן בנו בנין חזק.

אמר רבא: שתים מהן משלשתן - להיתר מותר לבנות עם הגוים - והן של מרחצאות ושל אוצרות, ואחד מהן לאיסור, והוא של מלכים - וסימן יהיה בידך איזה מהן של איסור - פסוק זה [תהלים קמט] "לאסור מלכיהם בזיקים" - כלומר: של מלכים אסור, מפני שדנין שם נפשות, והורגים.

ואיכא דאמרי יש מי שמסר שמועה זו: אמר רבא: כולם להיתר.

ומקשינן: והא תנן הרי שנינו במשנה: אין בונין עמהן בסילקי גרדום איצטדייא ובימה. הרי שיש "בסילקי" האסור?

ומתרצינן: אימא פירוש המשנה הוא: בסילקי - בנין גדול של גרדום ושל איצטדייא ושל בימה המיועד לדון שם נפשות. אבל סתם בסילקי העשוי לדירת מלכים - מותר.

בענין מה ששנינו ש"גרדום" הוא מקום משפטי מות, מספרת הגמרא עובדא מרבי אליעזר [בן הורקנוס].

תנו רבנן: כשנתפס רבי אליעזר למינות המינים הרומאים תפסוהו, ורצו לכוף אותו לעבודת אלילים - העלוהו לגרדום לידון למיתה.

אמר לו אותו הגמון: זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו?! אמר כן על דברי תורה ^[14].

אמר לו רבי אליעזר בלשון זה "נאמן עלי הדיין"!

כסבור אותו הגמון, שעליו הוא אומר, שהוא הדיין, ועליו אומר שמסכים לדבריו, שלא היה צריך להתעסק עם דברים בטלים. - והוא רבי אליעזר לא אמר כן, אלא: כנגד אביו שבשמים דיין האמת, והצדיק עליו את דין שמים, שמוציאים אותו להורג, בסוברו שעבר עבירות נגד הקב"ה, ועתה נפרעים ממנו.

אמר לו ההגמון: הואיל והאמנתי [גירסת היעב"ץ: והאמנתני] עליך, נתת בי אימונך, שדיני דין אמת - דימוס! לשון שבועה בשם אלילו שהיה שם - פטור אתה!

וכך נפטר מן דין הרומאים.

כשבא לביתו התאבל מאוד, על שלא היה יודע מפני מה אירע לו דבר זה להיות נידון למיתה, והיה מחפש במעשיו לעשות תשובה ^[15]. ונכנסו תלמידיו אצלו לנחמו - ולא קיבל עליו תנחומין.

אמר לו רבי עקיבא: רבי! תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו רבי אליעזר: אמור!

אמר לו רבי עקיבא: רבי! שמא דברי מינות בא לידך, שמעת דברי מינות והנאך, וישר הדבר בעיניך, ועליו, בגלל הנאתך הזאת נתפסת?

הערות

^[11] כן פירש רש"י. ואילו התוס' חולקים וסוברים, שאף חכמים מודים שארי בן תרבות מותר. והטעם פשוט, שהטעם שאסרו חכמים בשבורה הוא משום שיבואו לומר שמכרו אותה שלימה ונשברה בבית הגוי [עיין סוף הערה 6 בדף טו]. אבל בארי לא שייך סברה זו. ומוסיף הרשב"א: שמדברי רב אשי: ארי "שבור" הוא אצל מלאכה, אין לדייק שמתיר רק לדעת רבי יהודה המתיר שבורה [ויתכן שרש"י דייק כן], אלא, שרב אשי אמר כן כ"מענה" על דברי רבה בר עולא, שהעמיד את המשנה ב"שבור", לכן אומר רב אשי שכל ארי הוא "שבור". וכוונתו לומר שאינו ראוי למלאכה.

^[12] הלשון נראה כפול. ומפרש הריטב"א: כשם אין מוכרין להם בהמה גסה - כך אין מוכרין להם חיה גסה. ולא תאמר שהוא משום חשש רביעה, לכן ממשיכה הברייתא: ואפילו במקום שמוכרין להם בהמה דקה כלומר: שאין חוששין לרביעה - חיה גסה אין מוכרין. ומחמת כפילות הלשון גרסו רבינו חננאל והראב"ד גירסא אחרת. ואכמ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א והריטב"א המקשים כמה קושיות על גירסת רבינו חננאל.

^[13] הקשה הראב"ד: למה באמת לא הזכיר רבה בר ירמיה ששמע שמועה זו מרב חמא בר גוריא. ומתרץ: ושמא היה מנהגם שלא היו מזכירים אלא את בעל השמועה הראשון בלבד. ולפעמים היו מזכירים כל בעלי השמועה עד שמגיעין לראשון. ועיין גמרא נזיר [נו ב].

^[14] כן פירש רש"י והראב"ד. אבל בספר דקדוקי סופרים מבאר שסיפור זה היה בעת תחילת התפשטות כזב הנצרות בארץ ישראל, והרומאים של אז רדפו אותם. וחשדו את רבי אליעזר שהנהו שייך אליהם - רחמנא ליצלן. וזה הפירוש שנתפס ל"מינות". וההגמון שאל אותו למה מאמין בהבלי "אותו ה איש". ועונשו לפי פירוש זה היה מדה כנגד מדה, כיון שנהנה מדברי אותו תלמיד הרשע, לכן נחשד על כך. והעיון יעקב כתב שכיון שחטא - לפי דרגתו - במחשבה בלבד, לכן רק "חשבו" להרוג אותו.

^[15] כן פירש רש"י בעין יעקב.

ואליבא [ולפי שיטת] ר' יהודה במשנה הקודמת, (לעיל עבודה זרה יד,ב) שמתיר למכור בהמה גסה שהיא שבורה. אבל חיה גסה שלימה — אסור למכור, כדרך שאסור למכור בהמה גסה. רב אשי אמר: אין צורך להעמיד במקרה מיוחד כזה, אלא סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה כלומר, אינו מסוגל לעשות מלאכה, וממילא החשש במכירה אינו קיים לגביו.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: כשם שאין מוכרין להן בהמה גסה, כך אין מוכרין להן חיה גסה, ואפילו במקום שמוכרין להן בהמה דקה, חיה גסה אין מוכרין להן. אם כן, תיובתא [קושיה חמורה] על רב חנן בר רבא, שהתיר! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דבריו. וענין זה שעסקנו בו נידון גם בצורות אחרות.

רבינא רמי מתניתין אברייתא ומשני [היה משליך מראה סתירה בין משנתנו והברייתא ומתרץ], כיצד? תנן [שנינו במשנתנו]: אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים, ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] חיה כמו ארי דאית ביה [שיש בו] נזק אין מוכרים, הא לית ביה [אבל דבר שאין בו] נזק — מוכרין.

ורמינהי [ומקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: כשם שאין מוכרין בהמה גסה, כך אין מוכרין חיה גסה, ואפילו במקום שמוכרין בהמה דקה, חיה גסה אין מוכרין, משמע שאין מוכרים כלל חיה גסה, אפילו כשאינה גורמת נזק! ומשני [ומתרץ] רבינא: מדובר במשנה בארי שבור, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יהודה. ואילו רב אשי אמר: סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה.

ולעצם הראיה לענין זה ממשנתנו, מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: מאן לימא לן [מי יאמר לנו] שארי חיה גסה היא? דלמא [שמא] חיה דקה היא, ואין לדייק מכאן לעניין חיה גסה!

ועוד מביאים, רב אשי דייק מתניתין ומותיב תיובתא [היה מדייק ממשנתנו ומקשה ממנה קושיה חמורה], כיצד? תנן [שנינו במשנה]: אין מוכרין להן דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] דבר דאית ביה [שיש בו] נזק, הא לית ביה [הרי אם אין בו] נזק מוכרין; ועוד יש לדייק:

טעמא [הטעם, דווקא] ארי, שסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה, מותר במכירה אם אין בו נזק, אבל מידי אחרינא דעביד [דבר אחר, חיה אחרת שעושה] מלאכה — לא, אסור למכור אותו, ואם כן מכאן תיובתא [קושיה חמורה] על רב חנן בר רבא שהתיר! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

ושואלים: וחיה גסה מיהת מאי [על כל פנים איזו] מלאכה עבדא [עושה] היא, שיש לאסור למוכרה? הרי חיה אינה מאולפת למלאכה! אמר אביי, אמר לי מר יהודה: דבי [בביתו] של מר יוחני טחני [היו טוחנים] בריחים בערודי [בערודים], שהם חיה גסה.

אמר ר' זירא: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו] של רב יהודה, אמר לן [לנו]: גמירו מינאי הא מילתא, דמגברא רבה שמיע לי [לימדו ממני דבר זה, שמאדם גדול שמעתי אותה], ולא ידענא אי [ואיני יודע, איני זוכר, אם] מרב שמעתיה אי [אם] משמואל: חיה גסה הרי היא נידונת כבהמה דקה לענין פירכוס לאחר שחיטה.

וממשיך ר' זירא ומספר: כי אתאי [כאשר הגעתי] לעיר קורקוניא, אשכחתיה [מצאתי] את רב חייא בר אשי, ויתיב וקאמר משמיה [ויושב היה ואומר משמו] של שמואל: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, אמינא [אמרתי]: שמע מינה משמיה [למד מכאן שמשמו] של שמואל איתמר [נאמר] דבר זה, ונתברר ספיקו של רב יהודה. כי אתאי [כאשר הגעתי] לסורא, אשכחתיה [מצאתי] את רבה בר ירמיה דיתיב וקאמר לה משמיה [שיושב ואומר את ההלכה הזו משמו] של רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, ומתוך כך אמינא [אמרתי]: שמע מינה איתמר משמיה [למד מכאן, שנאמר הדבר משמו] של רב ואיתמר משמיה [ונאמר גם משמו] של

שמואל. כי סליקת להתם [כאשר עליתי לשם] לארץ ישראל, אשכחתיה [מצאתי] את רב אסי דיתיב וקאמר [שיושב ואומר], אמר רב חמא בר גוריא משמיה [משמו] של רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, אמרי ליה [אמרתי לו]: ולא סבר לה מר דמאן מרא דשמעתתא [וכי אין אדוני סבור שמיהו בעליה, מוסרה, של שמועה זו] רבה בר ירמיה? ומדוע לא אמרת בשמו? אמר ליה [לו]: פתיא אוכמא [סיר שחור], כלומר אדם המתייגע הרבה בתורה, מינאי ומינך תסתיים שמעתא [ממני וממך תסתיים השמועה], שנצרף את שני הדברים למסורת אחת.

ומעירים: ואכן, איתמר נמי [נאמר גם כן] במסורת הלכה זו כדברי רב אסי: אמר ר' זירא אמר רב אסי אמר רבה בר ירמיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.

א שנינו במשנה שאין בונין בסילקאות. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, שלש מיני בסילקאות הן: של מלכים, ושל מרחצאות, ושל אוצרות (מחסנים). אמר רבא: שתים מהם להיתר שאין בהם צד איסור (ללא חשש הריגה) ומותר לבנותם, ואחד מהם לאיסור, וסימן לדבר: "לאסר מלכיהם בזקים" (תהלים קמט, ח), ומכאן רמז שבסילקאות של מלכים הם האסורות בבניה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], אמר רבא: כולם להיתר. ומקשים: כיצד כולם להיתר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בונין עמהן בסילקי, גרדום, איצטדייא ובימה! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן את לשון המשנה כך: אין בונים עמהן בסילקי של גרדום ושל איצטדייא ושל בימה, אבל בסילקי שלא לצרכי דין והריגה — בונים.

ב עקב דברים אלה מספרים כמה מעשים על חכמים שנדונו על ידי המלכות. תנו רבנן [שנו חכמים]: כשנתפס ר' אליעזר למינות כלומר, כשהואשם על ידי השלטונות באשמת מינות, העלהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון (שופט): זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו של המינות?

אמר לו: נאמן עלי הדיין. ומסבירים: כסבור (סבור היה) אותו הגמון: עליו הוא אומר, שר' אליעזר מדבר על ההגמון עצמו שיוציא את דינו כראוי. ואולם הוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים כלומר, הוא התכוון לומר שנאמנים עליו דיני שמים, שאם נתפס בדבר זה מן הסתם כך היה ראוי לו. אמר לו ההגמון: הואיל והאמנתי (האמנת אותי) עליך, דימוס, כלומר פטור אתה.

כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו על שהאשימוהו באשמת מינות, ולא קיבל עליו תנחומין במה שאמרו לו. אמר לו ר' עקיבא: רבי, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו: אמור. אמר לו: רבי, שמא דבר של מינות בא לידך

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and this is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda in the mishna on 14b, that it is permitted to sell to a gentile large livestock that are damaged. Yet, it is prohibited to sell large undamaged beasts, just as one may not sell large undamaged livestock. Rav Ashi says: It is not necessary to explain that the mishna is referring to such a specific case. Rather, an ordinary lion is considered damaged with regard to labor, as lions are not generally used to perform labor. Therefore there is no concern that a lion will be used to perform prohibited labor on Shabbat.

The Gemara raises an objection from a baraita: Just as one may not sell large livestock to gentiles, so too one may not sell large beasts to them. And even in a place where the people were accustomed to sell small livestock to gentiles; nevertheless, one may not sell large beasts to them. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rav Ḥanan bar Rava is a conclusive refutation.

The Gemara presents a different version of this discussion. Ravina raises a contradiction between the mishna here and a baraita and resolves the contradiction. We learned in the mishna: One may not sell bears, or lions, or any item that can cause injury to the public, to gentiles. Ravina analyzes the mishna: The reason a beast such as a lion cannot be sold to gentiles is that it can cause injury to the public, from which it may be inferred that with regard to another beast, which does not cause injury to the public, one may sell it to gentiles.

And Ravina raises a contradiction from a baraita: Just as one may not sell large livestock to gentiles, so too, one may not sell large beasts to them. And even in a place where the people were accustomed to sell small livestock to gentiles, one may not sell large beasts to them. The baraita indicates that one may never sell large beasts to gentiles, even if it poses no danger to the public. And Ravina resolves the contradiction between the mishna and the baraita: The ruling of the mishna is stated with regard to a damaged lion, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rav Ashi says there is a different explanation: An ordinary lion is considered damaged with regard to labor.

Rav Naḥman objects to the inference drawn from the mishna: Who will tell us that a lion is considered a large beast? Perhaps it is considered a small beast, in which case it cannot be inferred that the mishna permits the sale of large beasts.

The Gemara explains: Rav Ashi examined the mishna here carefully, and from it he raises a refutation of the opinion of Rav Ḥanan bar Rava, who permitted the sale of large beasts. We learned in the mishna: One may not sell bears, or lions, or any item that can cause injury to the public, to gentiles. Rav Ashi inferred two conclusions from here. First, the reason a beast such as a lion cannot be sold to gentiles is because it can cause injury to the public, whereas with regard to a beast that does not cause injury to the public, one may sell it to gentiles. This inference was cited in contradiction of the opinion of Rav, as explained before.

And Rav Ashi then inferred, in resolution of Rav’s opinion, that the reason the mishna specifies that one may sell a lion if it does not pose a danger to the public is that an ordinary lion is considered damaged with regard to labor. But a different animal that performs labor may not be sold. This presents a difficulty to the opinion of Rav Ḥanan bar Rava. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rav Ḥanan bar Rava is a conclusive refutation.

The Gemara asks: But in any event, what labor can a large beast perform? Why is it necessary to prohibit the sale of large beasts if they are not trained to perform any labor? Abaye said: Mar Yehuda said to me that in the house of Mar Yoḥani, they grind the mill with wild asses, which are considered large beasts.

§ Rabbi Zeira said: When we were in the study hall of Rav Yehuda, he said to us: Learn from me this matter, which I heard from a great man, but I do not know if I heard it from Rav or from Shmuel: The status of a large beast is like that of small livestock with regard to a spasm, i.e., the symptoms of vitality required at the time of slaughtering.

Rabbi Zeira continued: When I came to the city of Korkoneya, I found Rav Ḥiyya bar Ashi sitting and saying in the name of Shmuel: The status of a large beast is like that of small livestock with regard to a spasm. I said to myself: One can conclude from here that this was stated in the name of Shmuel. When I came to Sura, I found Rabba bar Yirmeya sitting and saying in the name of Rav: The status of a large beast is like that of small livestock with regard to a spasm. I said to myself: One can conclude from here that this was stated in the name of Rav, and it was also stated in the name of Shmuel.

When I ascended to there, Eretz Yisrael, I found Rav Asi sitting and saying that Rav Ḥama bar Gurya says in the name of Rav: The status of a large beast is like that of small livestock with regard to a spasm. I said to him: And doesn’t the Master hold that the Master who is responsible for dissemination of this halakha is Rabba bar Yirmeya? Why don’t you attribute the statement to him? Rav Asi said to me: Black pot [patya], a term of endearment for a scholar who works hard studying Torah: From me and from you this halakha may be concluded. In other words, our two statements should be combined to form one accurate attribution of the halakha.

The Gemara notes that in fact this ruling was also stated: Rabbi Zeira says that Rav Asi says that Rabba bar Yirmeya says that Rav Ḥama bar Gurya says that Rav says: The status of a large beast is like that of small livestock with regard to a spasm.

§ The mishna teaches that one may not build a basilica in conjunction with gentiles. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: There are three types of basilicas: Those of kings, and those of bathhouses, and those of storehouses. Rava says: Two of these types are permitted, as they are not used for inflicting the death penalty, and one is prohibited [le’isor]. And a mnemonic device for this ruling, that the basilica of kings is prohibited, is the verse: “To bind [le’esor] their kings with chains” (Psalms 149:8).

And there are those who say that this is what Rava says: All these types of basilica are permitted. The Gemara asks: How can it be permitted to build any type of basilica; but didn’t we learn in the mishna: One may not build with them a basilica, a tribunal, a stadium, or a platform? The Gemara answers: Say that the mishna means the following: One may not build in conjunction with gentiles a basilica of a tribunal, or of a stadium, or of a platform. But it is permitted to build a basilica that is not used for sentencing and inflicting the death penalty.

§ Apropos the above discussion, the Gemara relates incidents involving Sages who were sentenced by the ruling authorities. The Sages taught: When Rabbi Eliezer was arrested and charged with heresy by the authorities, they brought him up to a tribunal to be judged. A certain judicial officer [hegemon] said to him: Why should an elder like you engage in these frivolous matters of heresy?

Rabbi Eliezer said to him: The Judge is trusted by me to rule correctly. That officer thought that Rabbi Eliezer was speaking about him; but in fact he said this only in reference to his Father in Heaven. Rabbi Eliezer meant that he accepted God’s judgment, i.e., if he was charged he must have sinned to God in some manner. The officer said to him: Since you put your trust in me, you are acquitted [dimos]; you are exempt.

When Rabbi Eliezer came home, his students entered to console him for being accused of heresy, which he took as a sign of sin, and he did not accept their words of consolation. Rabbi Akiva said to him: My teacher, allow me to say one matter from all of that which you taught me. Rabbi Eliezer said to him: Speak. Rabbi Akiva said to him: My teacher, perhaps some statement of heresy came before you

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מר בר רב אשי אמר סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה כלומר מאי טעמא פרקת שבור דלאו בר מיעבד מלאכה הוא אפי' שלם הרי אינו עשוי למלאכה לא לחרוש ולא לטחון ודחינן תוב ומאן לימא דארי חיה גסה הוא דלמא חיה דקה הוא ומשום דאית ביה ניזקא אסיר הא לית ביה ניזקא שרי איני והתניא כשם שאין מוכרין להם בהמה גסה כך אין מוכרין להן חיה גסה.

ואפי' במקום שמוכרין להן בהמה דקה חיה דקה אין מוכרין להן. ועלתה בתיובתא.

רבינא רמי מתני' אברייתא ומשני בארי שבור ואליבא דר' יהודה דמתיר בשבורה רב אשי דייק מתני' ומותיב תיובתא ופשוטות הן וחיה גסה מיהת מאי מלאכה עבדה ופשטנא דטחני בהו בערודי בבית הריחים:

פיס' אין בונין עמהם בסילקי וגרדון פי' גרדון בלשון יון בית המשפט אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שלש בסילקאות הן של מרחצאות ושל אוצרות מותר לישראל לבנות בהן של מלכי עובדי כוכבים אסור וסימן לאסור מלכיהם בזיקים כלומר של מלכים אסור רבה אמר הללו כולן מותר ולא תימא במתני' אין בונין עמהן בסילקי וגרדון פי' אמרו עליו שמודה בשתי רשויות ודברים כיוצא בהן:

אמר לו אותו הגמון זקן שכמותך יתעסק בדברים בטילין הללו אמר לו נאמן [עלי] הדיין כסבור אותו הגמון עליו הוא אומר כלומר האמינו על עצמו והוא לא נתכוין אלא כנגד אלהינו שבשמים אמר לו הואיל וכך שהאמנתי עליך דימוס פטור אתה פי' בשבועה ואסיק' מפני שאמר לפניו יעקב איש כפר סכניא (נמחקין כמו ד' תיבות) אתנן זונה ומחיר כלב אסורין לקרבן אבל לעשות מהן בית הכסא לכהן גדול שרי.

ורב אשי אמר סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה. פירש רש"י ז"ל: ומתניתין רבי יהודה הוא דמתיר בשבורה, וארי כיון דלאו בר מלאכה הוא הרי הוא כשבור ומותר, אבל לרבנן דאסרי בשבורה ארי נמי לדידהו אסור. וקשה לי דהא טעמא דרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בשבורה מפורש הוא בגמרא משום דמרביעין עליה ויולדת ומשהי לה, ומאן דחזי ליה ביד גוי יליף מינה לזבוני שלימא ונפיק מיניה חורבא. אבל בארי דלאו בר מלאכה כלל הוא מאי חורבא נפיק מינה, דהא לא אתי למילף לזבוני בהמה בת מלאכה אטו ארי דלאו בר מלאכה הוא כלל. וראיה לדבר סוס דכיון דלאו בר מלאכה שחייבין עליה חטאת הוא שרינן ליה (יד, ב) ואפילו רבי דאסר (טז, א) הא קא יהיב טעמא משום דאתי לכלל מלאכה, דכשיזקין מטחינו בריחיים, הא לאו הכי שרי, והילכך ארי דלעולם לא אתי לכלל מלאכה אפילו רבנן שרו. והא דנקט רב אשי לישנא דשבור הוא אצל מלאכה, לאו למימרא דלא שרינן ליה אלא אליבא דמאן דשרי בעלמא שבור, אלא כיון דקאמר רבה בר עולא בארי שבור, אמר ליה רב אשי לא צריכינן לאוקומה למתניתין בשבור דוקא ואליבא דרבי יהודה, אלא אפילו בארי שלם ואליבא דרבנן, דכיון דלאו בר מלאכה הוא כלל הרי הוא לכולי עלמא כשבור לרבי יהודה.

כשם שאין מוכרין להם בהמה גסה, כך אין מוכרין להם חיה גסה, ואפילו במקום שמוכרין להם בהמה דקה. פירוש: שאין חוששין לרביעה, חיה גסה אין מוכרין להם משום מלאכה, דחיה גסה מלאכה עבדא, כדאמר לקמן דטחני ריחייא בערודי, כך היא גירסת רש"י ז"ל. אבל (הר"י) [הר"ח] והראב"ד ז"ל גרסי, ואפילו במקום שמוכרין להם בהמה דקה חיה דקה אין מוכרין להם. ותמה על עצמך דעד עכשיו היינו מחזירין לומר דאפילו חיה גסה ליהוי כבהמה דקה למלאכה משום דאין במיני החיות בני מלאכה על הרוב, וכדמתמהינן לקמן וחיה גסה מאי מלאכה עבדא, ויתיב דאיכא ערוד דעבדי ביה מלאכה, ועד עכשיו כולהו בחיה דקה מודו מיהא, וכדאתקיף רב נחמן ומאן לימא לן דארי חיה גסה הוא, והיכי אמרינן השתא דתיהוי כח חיה חמור מכח בהמה, דבהמה דקה ליתא בת מלאכה ושריא, וחיה דקה תיהוי בת מלאכה ותאסר. ועוד דאם כן הוה ליה למימר תיובתא דכולהו תיובתא. ועוד דאם איתא, לקמן כי קא בעי וחיה מאי מלאכה עבדא, אכל חיה קא בעי ומאי קא מהדר ליה מערוד, דערוד חיה גסה הוא ואיפשר דעבדי ביה מלאכה, אבל אחיה דקה מאי קא מהדר דמאי מלאכה עבדי בה. ומשום הכי נראה גרסתו של רש"י ז"ל נכונה ועקר. וכן נראה מתוך דברי הרי"ף ז"ל שכתב בהלכותיו אמר רב חנן בר רבא חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס אבל לא למכירה, וכן הלכתא, דאלו לגרסתו של ר"ח ז"ל אפילו חיה דקה אסירא.
ולענין פסק הלכה נראה [דארי] תרבות ודוב תרבות שאין בהם נזק לרבים מוכרין להם כמו שכתבתי למעלה (ד"ה ורב אשי), אבל לפירוש רש"י ז"ל אין מוכרין להם. וחיה גסה אחרת אין מוכרין להם דעבדי בה מלאכה, כגון ערודי דטחני בהו ריחייא. וחיה דקה מוכרין דלאו בת מלאכה היא, ובמקום שנהגו למכור להם בהמה דקה, אבל במקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה חיה דקה נמי אין מוכרין משום חשש רביעא.

ה״ג וכן גירסת רש״י ואפי׳ במקום שמוכרין להם בהמה דקה חיה גסה אין מוכרין אבל לא גרסינן חיה דקה דבהא ליכא למאן דאמר דחמירא טפי מבהמה דקה ותמה על עצמך שהרי אפי׳ בחיה גסה איכא למאן דאמר דלא הויא אלא בבהמה דקה תדע דבסמוך דאקשינן מיהא מתני׳ מתקיף לה רב נחמן בר יצחק מאן לימא לן דארי חיה גסה הוא דילמא חיה דקה הוא דאלמא אי הוי חיה דקה לא תיקשי לן וש״מ דמתניתא לא אסר בחיה דקה כלל והכי פירושה כשם שאין מוכרין להם בהמה גסה כך אין מוכרין להם חיה גסה ולא תימא משום חשש רביעה ובמקום שחשודין על הרביעה וקמ״ל דחיה וגסה מקבלת רביעה אלא אפילו במקום שמוכרין בהמה דקה ולא חשידי לרביעה חיה גסה אין מוכרין דחיישינן למלאכה ותיובתא דרב חנן בר רבא בלחוד תיובתא. וחיה גסה מיהא מאי מלאכה עבדא פי׳ דאילו חיה דקה ליכא למ״ד כדכתיבנא לעיל וגם זו ראיה לדברינו.

אמר אביי אמר לי מר יאודה דכיכר יוחני טחני רחיא בענודי. פי׳ וענוד חיה גסה היא.

וחיה דקה שאינה בת מלאכה הרי היא כבהמה דקה ומקום שנהגו למכור מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין ומה שגורסין בקצת גמרות ואף במקום שמוכרין בהמה דקה חיה דקה אין מוכרין גירסא משובשת היא שהרי בעיקר הסוגיא היינו מחזרין שאף חיה גסה תהא כדקה להתיר משום דמלאכה בחיה לא שכיחא היאך מחמירין עכשו בחיה דקה יותר מבהמה דקה אלא עיקר הגירסא ואף במקום שמוכרין בהמה דקה חיה גסה אין מוכרין וכן גורסין בה גדולי הרבנים וכן עיקר:

בד"ה רב אשי דייק כו' דארי חיה גסה הוא כו' א"כ הל"ל סתם כל חיה עכ"ל הא ודאי דא"נ דארי חיה דקה הוא שפיר הוה דייק רב אשי טעמא דארי חיה דקה הוא דלית ביה מלאכה אבל מידי אחרינא דהיינו בהמה גסה דעביד מלאכה לא אלא דנראה לר"י האי דיוקא בתוך דיוקא דקאמר רב אשי הא לית ביה נזק מוכרין וטעמא ארי כו' היינו ע"כ דאם לא כן ה"ל למיתני סתם כל חיה שיש בה נזק כו' ומינה אור"י דאיכא למידק מיניה אבל דעביד מלאכה אסור אפי' בלא נזק ודנקט ארי ע"כ דארי חיה גסה הוא ושבור אצל מלאכה אבל לפי זה דברי התוס' שכתבו דאיכא למידק דארי חיה גסה הוא כו' א"כ הל"ל סתם כל חיה כו' אינו מדוקדק דהא ודאי לא מצי למתני סתם כל חיה דא"כ לא הוה ידעינן האי דיוקא דרב אשי שאר בהמה גסה דעביד מלאכה דאסור וצ"ע:

ד"ה רב אשי דייק ממתניתין אומר ר"י דדייק נמי מן המשנה דארי חיה גסה וכו'. ר"ל דקשה לו לר"י דמנא ליה לרב אשי למידק דמשום הכי נקט התנא ארי משום דס"ל ארי חיה גסה ואתי למידק טעמא דארי שבור אצל מלאכה הוא דאמרינן דוקא כשיש בו נזק וכו' אבל שאר חיה גסה דעביד מלאכה אפי' לית בה נזק אין מוכרין דלמא אימא לך דכל חיה גסה כשאין בה נזק מוכרין והא דנקט ארי משום דארי חיה דקה הוא ואתי לאשמועינן דכשיש בה נזק אפילו חיה דקה אין מוכרין לכך קאמר אומר ר"י דדייק נמי מן המשנה דע"כ ארי חיה גסה ונקט ארי לאשמועינן דדוקא ארי שהוא שבור אצל מלאכה וכו' דאי ס"ד דחיה דקה ונקט ארי לאשמועינן דאפילו חיה דקה כשיש בה נזק נמי אסורה א"כ משום זה לא היה צריך למתני ארי אלא הוי למתני סתם כל חיה שיש בה נזק לרבים אין מוכרין:

תד"ה בימוסיאות. בימוסיאות של עבודת כוכבים מותרין מפני כו'. כצ"ל:

גמרא א"ל הואיל והאמנתני עליך. כצ"ל וכן ברש"י. ויש ט"ס עוד ברש"י וצ"ל במה שדנתי עליך:

גמ' פתי אוכמא. נ"ב שמשחיר עצמו על ד"ת. כדאמרינן [עירובין כב] על פסוק שחורות כעורב. גם מחמת תעניות משחיר. כדאיתא [חגיגה כב ב] גבי יהושע [ובנזיר נב ב' גבי ר"ש] וכן ר"ז יתיב בתעניתא טובא כדאיתא [ב"מ פה א']:

כְּשֶׁנִּתְפַּס רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמִינוּת הֶעֱלֻהוּ לְגַרְדּוֹם לִידּוֹן. פירש רש"י לכופו לעבודה זרה והיינו רצונו לומר שיכפור ח"ו בתורת משה רבינו ע"ה כולה ולכן אחר שאמר לו ההגמון 'זָקֵן שֶׁכְּמוֹתְךָ יִתְעַסֵּק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים?' דכונתו על התורה ח"ו השיב לו 'נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּין' וזה השוטה חשב שעליו אומר כן שהודה לדבריו ח"ו דאילו דברים בטלים חלילה אז פטרו.
ומה שאמר 'דִּמוֹס פָּטוּר אַתָּה' פירש רש"י דמוס הוא שם עבודה זרה ואף על גב דבעלמא דמוס הוא רצונו לומר פטור הוכרח רש"י ז"ל לפרש כאן כך מפני שאמר 'דִּמוֹס פָּטוּר אַתָּה' ואם דמוס דהכא הוא לשון פיטור הוה ליה למימר 'דִּמוֹס אַתָּה' לכן פירש דִּמוֹס שם עבודה זרה שלו ויתכן שקורין אותה דמוס שהוא לשון פיטור בעלמא משום כי לדעתם הנפסדה היא פוטרת החייבים.

(טז סע"ב) כשנתפס ר"א למינות וכו'.—לפירש"י שמינים תפסוהו לכופו לע"ז אינו מובן למה לא קיבל עליו ר"א תנחומים, והרי רבים היו צדיקים וחסידים שאנסו אותם לעבוד ע"ז ועמדו בנסיונם. וגם תשובת ר"ע סתומה. לכן נראה ע"פ מה שנודע בדברי הימים למלכי הרומיים, שרוב המלכים שמלכו אחרי טיטוס הרשע היו רודפים את המינים וגזרו עליהם גזירות קשות ומעלים אותם לגרדום לידון, וכל מי שתפסו אותו במינות היו הורגים אותו. וכן היה מעשה בר"א (ולהיפך מפירש"י) שחשדו אותו במינות והעלו גם אותו לדון על זה, ואותו הגמון התפלא על ר"א שנתפרסם לחכם מגדולי ישראל איך נהפך לסורי הגפן נכריה ופנה אל המינים באומרו "זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו". ואף ר"א התפלא עמו: איך עלה על רעיונם לחשוד אותו, את רבם של ישראל, בדברי מינות? אך הצדיק עליו את הדין ואמר "נאמן עלי הדיין". ואחר שיצא זכאי הצטער ר"א על שנחשד בדברי מינות ע"פ מה שאמרו במו"ק (יח ב) "אין אדם נחשד בדבר אא"כ עשאו, ואם לא עשה כולו עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו הירהר בלבו לעשותו, ואם לא הירהר בלבו לעשותו ראה אחרים שעשו ושמח"; והוא לא מצא בעצמו אחת מאלה, והוא רחוק מהם וממחשבותיהם, עד אשר ניחמו ר"ע בדבריו, ואמר לו: שמא סיפרת עם איזה מין בשוק וראה זאת מי שהוא מהעוברים והשבים וחשב שגם אתה מין מהמינים ולכן מסר אותך למלכות. וכביאור הזה משמע בפי' ר"ח שכתב: "כשנתפס ר"א למינות פי' אמרו עליו שמודה בשתי רשויות"^*והמגיה שם שלא עלה על דעתו ביאור אחר שלא כפי' רש"י כתב על דברי ר"ח הללו: "אולי צ"ל אמרו לו שיודה בשתי רשויות". וברור שהעיקר כנוסח שלפנינו., וכן משמע בתוספתא חולין פ"ב הכ"ד, שבענין זה הלשון שם "א"ל הואיל והאמנתני עליך אף אני כך אמרתי אפשר שזקנים הללו טועים בדברים הללו וכו' היה מצטער שנתפס על דברי מינות".

ואליבא דר' יהודה. דשרי דכוותיה בבהמה גסה אבל לרבנן אסור ולרבי יהודה נמי ארי שלם אסור וחיה גסה כבהמה גסה כרב: רב אשי אמר. אפילו תימא בארי שלם ומתני' ר' יהודה היא דשרי בשבורה וכל אריות שבורין הן אצל מלאכה דארי לאו בר מלאכה הוא אבל רבנן דאסרי בשבורה אסרי נמי בארי ור' יהודה נמי בשאר חיה גסה כגון ערוד דטחני בהו ריחיא כדלקמן מודה דאין מוכרין: ה''ג ואפילו במקום שמוכרין להם בהמה דקה חיה גסה אין מוכרין. וש''מ חיה גסה אינה כבהמה דקה למכירה: תיובתא דרב חנן בר רבא. דאמר ואני אומר אף למכירה: רבינא רמי מתני' אברייתא כו'. חיה גסה אין מוכרין וארי תרבות קתני מתניתין דמוכרין ואע''ג דחיה גסה הוא: ה''ג מתקיף לה רב נחמן מאן לימא לן. דהאי ארי חיה גסה הוא דלמא חיה דקה הוא: ורב אשי דייק ממתני' כו'. ומותיב תיובתא ולא גרסינן ומותיב מברייתא והכי פירושו אנן אותבינן לעיל לרב מדוקיא דמתניתין דנקט דבר שיש בו נזק הא ארי תרבות שרי וקס''ד דהוא הדין לשאר חיה גסה ורב אשי שנייה אליבא דרב ארי שאני דשבור הוא אצל מלאכה ומהך דוקיא דנקט במתני' ארי הא שאר חיה דבת מלאכה היא כדלקמן אע''ג דליכא ניזקא אסור דייק רב אשי ומותיב בתיובתא לרב חנן בר רבא דפליג עליה דרב וגרסינן במסקנא תיובתא דרב חנן בר רבא: דבי מר יוחני טחני ריחיא בערודי. חמור הבר: רב יהודה. תלמידו דרב ותלמידו דשמואל: להתם. לארץ ישראל: לא סבר לה מר. דהא שמעתא רבה בר ירמיה אמרה משמיה דרב אנא אשכחתיה בסוריא דיתיב וקאמר לה משמיה דרב אלמא איהו קיבלה מיניה ואת אמרת רב חמא בר גוריא קיבלה מרב: פתיא אוכמא. כלי שחור כמו (לקמן דף לג:) הני פתוותא דבי מיכסי אוכמא שנשתחר ע''י מלאכה כלומר גם אתה רגיל ותדיר בתורה כמו (ברכות דף כח.) מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה חכמה מפוארה בכלי מכוער (תענית דף ז.) דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם: מינאי ומינך. מינאי דאמינא לך משמיה דרב חמא ומינך דשמעת ליה מדרבה בר ירמיה: תסתיים שמעתא. תיאמר שמועה בשם אומרה דהכי הוה דרב חמא בר גוריא קיבלה מרב ורבה קיבלה מרב חמא: ושל אוצרות. לסגולת המלך בונין בנין חזק: להיתר. בונין עמהן: ואחד. הוא של איסור שאין בונין עמהן: לאסור מלכיהם. של מלכים אסור שדנין שם נפשות: והתנן אין בונין עמהן בסילקי. אלמא איכא בסילקי דאסירי: בסילקי של גרדום. אבל בסילקי סתמא שהיא לדירת מלכים מותרת: למינות. מינין תפסוהו לכופו לעבודת כוכבים: עליו [הוא] אומר. כלומר הדין עמך דדברים בטילין הן: והוא לא אמר כן. אלא נאמן עלי הדיין האמת שבאמת דנני ליתן לי צרה שפשעתי לקוני: האמנתי. במה שדנתני עליך: דימוס פטור אתה. דימוס היא היתה שם יראתו ונשבע בה:

ארי שבור הוא אצל מלאכה. פ''ה דאתיא כר' יהודה דשרי בשבורה אבל רבנן דאסרי בשבורה אסרי נמי בארי ור''י אומר דאפילו כרבנן נמי אתיא דעד כאן לא אסרי רבנן אלא משום דאתי למימר שלימה מכרה לו אבל בארי לא שייך האי טעמא דלעולם שבור הוא אצל מלאכה: מתקיף לה רב נחמן כו'. פר''י דאשנויא דלעיל נמי קאי ויש ספרים שהוא כתוב נמי לעיל ובחנם נמחק: רב אשי דייק ממתניתין. אומר ר''י דדייק נמי מן המשנה דארי חיה גסה הוא דדוקא ארי שהוא שבור אצל מלאכה דאי ס''ד דחיה דקה הוא וחיה דקה נמי אסורה א''כ ה''ל למימר סתם כל חיה שיש בה נזק לרבים אין מוכרין: בימוסיאות. פ''ה בימה של אבן אחת שמקריבין עליהן זבחים לעבודת כוכבים וקורין להם אלט''ר וכו' ולהכי שרו דלא הוו אלא תשמיש לתשמישי עבודת כוכבים וקשיא דלא משתמיט דקרי לבימוס משמש למשמשיה אלא משמש לעבודת כוכבים עצמה קרי בימוס כדתנן לקמן פרק כל הצלמים (דף מז:) אבן שחצבה תחילה לבימוס ופ''ה לשם מקום מושב עבודת כוכבים עצמה ועובדי הבימוס כעובדי עבודת כוכבים עצמה ואמר נמי (לקמן נג:) בימוסיאות של מלכי עובדי כוכבים אסורין מפני שמעמידין עליהם עבודת כוכבים בשעה שהמלכים עובדין אלמא ממש תשמיש עבודת כוכבים עצמה הוא ועוד דנהי נמי שהוא משמש למשמשי עבודת כוכבים אמאי מותר לבנות עמהן וכי הוא סברא להתיר לבנות עמהן מקום שיקטירו עליו במחתה לעבודת כוכבים לכך נראה לר''י כגירסת הערוך שפירש דימוסיאות בדל''ת והוא לשון מרחצאות כדאמרי' בשבת פרק חבית (דף קמז:) אסור לישב בקרקעיתה של דימוסיאות מפני שמעמלת ומרפאה וכן אמר (שם) מיא דדמוסיא וחמרא דפרוגיתא קפחו עשרת השבטים ואמרי' נמי במדרש למחר אני פותח להם מרחצאות ודימוסיאות ובפירוש רשב''ם כתב דימוסיאות ופירש שהוא בנין שלא לצורך עבודת כוכבים: דימוס פטור אתה. פי' ברחמי עבודת כוכבים שלו נשבע כי דימוס לשון רחמים הוא כדאמרי' בירושלמי דשביעית (פ''ט) במעשה דר''ש בן יוחי אחר דנפק מן מערתא חמא חד צד עופות שמע בת קלא כד הוה אמרה דימוס הוה פסגה פי' היה העוף נמלט מן הפח וכד הוה אמרה ספיקולא הוה מתצדא פי' הוה מתלכדא בפח קולא הוא תרגום של פח אלמא משמע דדימוס הוא לשון רחמים ושמעת מן הדא אפי' ציפורא קלילא מבלעדי שמיא לא מתצדא כל שכן בר איניש:

עבודה זרה טז ע"ב

דף טז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד