עבודה זרה יח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

הגמרא מבארת למה נגזר עליו כן בדין שמים.

עליו לשריפה: על שהיה הוגה את השם [שם השם] באותיותיו דורשו בארבעים ושתים אותיות, ועושה בו מה שהוא חפץ ^[1]. לכן נגזרה עליו שריפה בדין שמים.

ומקשינן: והיכי עביד הכי? כיצד עשה כן, והרי אסור לעשות כך?

והא תנן שנינו במשנתינו: אלו הם שאין להם חלק לעולם הבא: האומר "אין תורה מן השמים". וכן האומר "אין תחיית המתים מן התורה", כלומר, הוא מודה באמונת תחיית המתים, אלא שכופר בדרשות שדרשו חכמים והוכיחו על כך מן הכתובים.

אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו.

הרי שאסור לעשות כן!

ומתרצינן: להתלמד עבד. עשה כן במטרה של לימוד, ובאופן זה - מותר. ובכל זאת נענש, מפני שלפי גודל מדרגתו, נחשב לחטא שהיה לו לחוש לכבוד שמים ^[2]. והקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה.

כדתניא: הגמרא מביאה ברייתא שנאמר בה שבאופן זה מותר, והברייתא ההיא נשנתה לגבי הלאו של חוקות הגוים וכישוף.

נאמר בתורה [דברים יח] "לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם". ודרשינן "לעשות"

- אבל אתה למד להבין ולהורות את בניכם להימנע מכך, או כדי לבדוק נביא שקר ומכשף.

וכמו כן סבר רבי חנינא בן תרדיון, שמותר להגות את השם כדי להבין ולהורות.

ומקשינן: אלא אם כן, שעשה בהיתר - מאי טעמא איענש? למה נענש?

ומתרצינן: משום הוגה את השם בפרהסיא הוה.

שנינו: ועל אשתו נגזר הגזירה מן השמים להריגה, משום דלא מיחתה ביה. ^[3]

מכאן אמרו חכמים: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה - נענש עליו.

ונגזר על בתו לישב בקובה של זונות.

דאמר רבי יוחנן: פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי. אמרו "כמה נאות פסיעותיה של ריבה נערה זו". וכששמעה שמשבחים אותה, מיד דקדקדה בפסיעותיה לפסוע פסיעות נאות. ואין זה מדרכי בנות ישראל, בנות מלכים, כמו שנאמר [תהלים מה] "כל כבודה בת מלך - פנימה" ^[4].

והיינו וזה מתאים עם מה דאמר ריש לקיש: מאי פירוש דכתיב [תהלים מט] "עון עקבי יסובני". ודרשינן, עוונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה, דורך ברגליו, כגון דקדוק פסיעות של בת רבי חנינא בן תרדיון מסבבין לו ליום הדין. [פירוש אחר: דש בעקביו: אדם דורסן ברגליו, כלומר, שאינן חשובין בעיניו לעבירה].

וממשיכה הגמרא לספר: בשעה שיצאו שלשתן זה לשריפה וזו להריגה וזו לקובה של זונות, הצדיקו עליהם את הדין, לקבל עליהם גזירת שמים באהבה וברצון. הוא רבי חנינא בן תרדיון אמר מקרא זה [דברים לב] "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט". ואשתו אמרה סיום הפסוק "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". בתו אמרה [ירמיה לב] "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו", והתכוונה לומר "על כל דרכי", על דקדוק פסיעותיה. ^[5]

כששמע רבי סיפור זה, אמר רבי: כמה גדולים צדיקים הללו שנזדמנו להן שלש מקראות של צדוק הדין - בשעת צדוק הדין!

והגמרא ממשיכה לספר על שריפת רבי חנינא בן תרדיון.

תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קסמא - הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו.

אמר לו רבי יוסי בן קסמא: חנינא אחי! אי אתה יודע שאומה זו הרומאים מן השמים המליכוה? וההוכחה על כך היא: שהרי החריבה את ביתו של הקב"ה, ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו, ואיבדה את טוביו - ועדיין היא קיימת -

ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה נגד גזירת המלכות, ומקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לך בחיקך?!

אמר לו רבי חנינא: מן השמים ירחמו! אמר לו רבי יוסי בן קיסמא: אני אומר לך דברים של טעם שאומה זו מן השמים המליכוה - ואתה אומר לי: מן השמים ירחמו?! תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש!

אמר לו רבי חנינא רבי! מה אני לחיי העולם הבא? ^[6]

אמר לו רבי יוסי בן קיסמא: כלום מעשה בא לידך? כלומר, ברצוני לשמוע איך היית נוהג.

אמר לו רבי חנינא בן תרדיון: מעות של פורים שהנחתים לצורך סעודת פורים נתחלפו לי במעות של צדקה - וחילקתים לעניים בחושבי שהם מעות של צדקה, ולא נפרעתי לעצמי ממעות של צדקה.

אמר לו רבי יוסי בן קיסמא: אם כן! הואיל ואתה ויתרת על ממונך, מעשה גדול הוא - הלואי שמחלקך לעולם הבא יהי חלקי עמך, ומגורלך יהי גורלי! ובודאי שאתה מזומן לעולם הבא.

אמרו סיפרו חכמים: לא היו לא עברו אפילו ימים מועטים - עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא. והלכו כל גדולי רומי לקברו, והספידוהו הספד גדול.

ובחזרתן של הרומאים מן ההספד, מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה, ומקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו.

הביאוהו אליהם, וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות של גפנים, והציתו בהן בזמורות את האור אש. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה!

אמרה לו בתו אבא! אראך בכך? כלומר, זו היא שכרה של תורה?!

אמר לה רבי חנינא בן תרדיון: אילמלי אני נשרפתי לבדי - היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה - הוא יבקש עלבוני!

אמרו לו תלמידיו רבי! מה אתה רואה? ^[7]

אמר להן רבי חנינא: גוילין נשרפין ואותיות פורחות!

אמרו לו תלמידיו: אף אתה פתח פיך, ותכנס בך האש. כדי שימות מהר, ולא יתיסר ביסורים.

אמר להן רבי חנינא: מוטב שיטלנה את נשמתי - מי שנתנה, הקב"ה שנתן לי אותה, ואל יחבל הוא [אני] בעצמו! אמר לו קלצטונירי, הממונה מטעם הרומאים לשורפו: רבי! אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך - האם אתה מביאני לחיי עולם הבא?

אמר לו רבי חנינא לממונה: הן!

אמר לו הממונה: השבע לי!

נשבע לו.

מיד הרבה בשלהבת. ונטל ספוגין של צמר מעל לבו. ויצאה נשמתו במהרה.

אף הוא הממונה, קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא!

כששמע רבי סיפור זה - בכה רבי, ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת כגון הממונה. ויש קונה עולמו בכמה שנים!

והגמרא ממשיכה לספר מה אירע לבתו של רבי חנינא בן תרדיון.

ברוריא, דביתהו אשתו דרבי מאיר, ברתיה בתו דרבי חנינא בן תרדיון הואי, היתה.

אמרה לו ברוריה לרבי מאיר: זילא בי מלתא, זול הוא הדבר, כלומר, פחיתות כבוד היא לי, דיתבא אחתאה, שאחותי יושבת בקובה של זונות, וצריכים אנו לטכס עצה כיצד להוציאה משם.

שקל, לקח עמו רבי מאיר תרקבא דדינרי, שלשה קבים של דינרים, ואזל והלך לשם.

אמר חשב לעצמו: אי לא איתעביד בה איסורא, אם לא נעשה בה עד עתה מעשה איסור של זנות, מיתעביד ניסא, יקרה נס ואוכל להצילה. אבל אי כבר עבדא איסורא - לא איתעביד לה ניסא.

אזל, הלך רבי מאיר, נקט נפשיה כחד פרשא, התקין עצמו שיהיה נראה כפרש, ובא אל המקום שהיתה יושבת בה.

אמר לה רבי מאיר: השמיעני לי, לזנות.

אמרה ליה בתו של רבי חנינא בן תרדיון: דשתנא אנא! דרך נשים לי.

אמר לה: מתרחנא מתרח! אמתין לך עד שיפסק.

אמרה לו: נפישין טובא, [ואיכא טובא הכא]. יש כאן הרבה זונות דשפירין מינאי ^[8] יפות ממני, ולא כדאי לך להמתין.

אמר רבי מאיר לעצמו: שמע מינה: לא עבדה איסורא!

כל דאתי, כל הבא אליה, אמרה ליה הכי. אמרה לו דברים אלו.

אזל הלך רבי מאיר לגבי שומר דידה, ששמר עליה.

אמר ליה לשומר: הבה ניהלה, הבא אותה אלי.

אמר ליה השומר: מיסתפינא ממלכותא, אני מפחד מהמלכות!

אמר ליה רבי מאיר: שקול קח תרקבא דדינרא, פלגא חציים פלח שחד את השלטון בכל עת שיעליל עליך, ^[9] ופלגא להוי לך, חצי השני יישאר אצלך.

אמר ליה השומר: וכי שלמי, כשייגמרו הדינרין, מאי איעביד, ממה אשחד את השלטון?

אמר ליה רבי מאיר: כשתקלע למצב זה, אימא אמור: אלהא דמאיר, ענני! ומתצלת, ותנצל. ^[10]

הערות

^[1] כן פירש רש"י. והתוס' מפרשים בשם "רוב העולם" שהיה קורא בפירוש אותיות של שם המיוחד כאותיות של שאר התיבות. והתפארת ישראל [מסכת סנהדרין פרק חלק] מקשה לפי תוס', מה שייך לומר שעשה כן "להתלמד", הרי דבר ידוע הוא, אלא שיש איסור לאומרו.

^[2] כן כתב רש"י. וכתבו התוס' שכנראה לא גרס רש"י את קושית ותירוץ הגמרא לקמן: אלא מאי טעמא איענש? בפרהסיא הוה. לכן מבאר רש"י טעם אחר, שהיה לו לחוש לכבוד שמים.

^[3] כתב החתם סופר [דרשות חקת תקע"ח] וזה לשונו "קשה מאוד להסביר, שנתפסה האשה על שלא מיחתה בבעלה רבי חנינא בן תרדיון בהזכרת השם. וכי בידה למחות בבעלה?! וכי תחלוק עליו בהלכה אי מותר להתלמד בפרהסיא או לא?! וכי מחויב לשמוע אליה?! אבל נראה לומר, דקאי אדלקמן, שעל בתו נגזר להושיבה בקובה של זונות, על שפעם אחת שמעה הבת וכו', דהאב לא השגיח על זה, כי בגירסתיה טריד, אך האם היה בידה למחות בהבת ולא מיחתה, ועל כן נענשה".

^[4] כתב בהגהות יעב"ץ: העונש היה מדה כנגד מדה. ועוד כתב, עונש זה אינו מן המדה [כוונתו: שאף אם הקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, מכל מקום, למה נתנו לה עונש של עשיית עבירה?]. ומבאר, שאין מכריחים שם את הזונות לעבור עבירה, אלא מניחין אותה חופשיה לבחירתה. וממילא, לא היה כאן "עונש", אלא "נסיון" אם תחזור בה ממעשיה. ואכן צדיקה זו עמדה יפה בנסיון, כמו שמבואר לקמן, וקידשה מעשיה ונשארה נקיה וטהורה, והיה שכרה כפול לעולם הבא.

^[5] רש"י מבאר שפסוק זה שייך לצידוק הדין על דקדוק פסיעותיה. וכתב בתוס' רבינו אלחנן: ובשאר מקראות נמי יכולים למצוא טעם דשייכי לצידוק הדין שלהם. ועיין מהרש"א ועיון יעקב.

^[6] ומבאר המהרש"א: הסתפק בעצמו, אם לא איבד את חלקו לעולם הבא, מפני שאמרו לעיל: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה. וענה לו רבי יוסי, האם בנוסף לכך יש לך מעשים טובים? וכשענה לו: מעות של פורים נתחלפו לי וחילקתים לעניים, אמר: מחלקך יהי חלקי - דאין מעשה גדול מזה.

^[7] כתבו התוס': היה נראה בעיני התלמידים שיש לו לראות דבר מיוחד או מלאכים או משהו אחר. ועוד כתבו: שמעו קול האותיות הפורחות, ולא ידעו מהו, לכן שאלוהו.

^[8] יש כאן כמה גירסאות. ולפי פירוש רבינו חננאל אמרה לו: נפישין טובא הדם מרובה מאד, ואין כדאי לך להמתין. ואיכא טובא דשפירין מינאי יש כאן נשים יפות ממני.

^[9] כן פירש רש"י. והתוס' מפרשים, שהשומר נתן מס לפי הגולגולת, לכן שאל מה יעשה אם יחסר אחת מן המנין.

^[10] ומבאר המהרש"א: אלהי המאיר לארץ ולדרים עליה. או אלהי המאיר בחשכת יון הוא יענני בגלות רומי. והכריח לבאר כן, משום דאין הקב"ה מייחד שמו על החיים.

הוגה את השם באותיותיו, שהיה מבטאו כמו שהיה כתוב. ושואלים: ובאמת הכי עביד הכי [כיצד עשה כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה], אלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תורה מן השמים, ואין תחיית המתים מן התורה. אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו!

ומשיבים: הוא להתלמד עבד [עשה], כדתניא [כמו ששנויה ברייתא] לגבי איסור כשפים: "לא תלמד לעשות" (דברים יח, ט) אבל אתה למד להבין ולהורות, משמע שיש דברים שמותר לעשות בדרך לימוד.

ושואלים: אם כן, אלא מאי טעמא אענש [מה טעם נענש]? ומשיבים: משום הוגה את השם בפרהסיא [דהוי [שהיה]], שהיה צריך לעשות זאת בצינעה, ולא בפני הרבים. וגזרו על אשתו להריגה, משום שלא מיחה ביה [מחתה בו] שלא יעשה כן. מכאן אמרו: כל מי שיש בידו למחות בחבירו על עבירה שעובר, ואינו מוחה — נענש עליו. ועוד גזרו

על בתו לישב בקובה של זונות, מדוע? אמר ר' יוחנן: פעם אחת היתה בתו זאת מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו בשיחה ביניהם: כמה נאות פסיעותיה (הליכתה) של ריבה (נערה) זו, כיון ששמעה כך מיד דקדקה (הקפידה) בפסיעותיה להלך כך, באופן שימצא חן בעיני הגברים, ולכן נענשה. והיינו [וזהו] שאמר ר' שמעון בן לקיש, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "עון עקבי יסובני" (תהלים מט, ו)? עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה, כלומר, עוונות שאדם אינו שם לב אליהם, שהם עוונות קטנים שאינם נחשבים בעיניו, כגון דרך הליכתו, מסובין (סובבים) לו ליום הדין.

ומסופר: בשעה שיצאו שלשתן מן הדין צדקו עליהם את הדין, הוא, ר' חנינא בן תרדיון, אמר: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (דברים לב, ד), ואשתו אמרה את המשכו של כתוב זה: "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". בתו אמרה: "גדל העצה ורב העליליה אשר עיניך פקחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו" (ירמיהו לב, יט). אמר רבי: [כמה] גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו להן שלש מקראות אלה של צדוק הדין בשעת צדוק הדין.

א ובענין זה של ר' חנינא בן תרדיון תנו רבנן [שנו חכמים]: כשחלה ר' יוסי בן קיסמא, הלך ר' חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, (אחי) אי [אין] אתה יודע שאומה זו, רומי, מן השמים המליכוה? שהרי החריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, משמע שמן השמים נגזר כך, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר תורה מונח לך בחיקך בניגוד לגזירותיה של אומה זו!

אמר לו: מן השמים ירחמו ולא יקרה לי דבר. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם עניינים של סברה, ואתה אומר לי "מן השמים ירחמו"? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה שמונח לך בחיקך באש! אמר לו ר' חנינא: רבי, מה אני לחיי העולם הבא, כלומר, האם ראוי אני לכך?

אמר לו: כלום מעשה בא לידך? איזה מעשה מיוחד בא לידך שאתה יכול לראות בו סימן? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים את כל הכסף שהייתי צריך לפורים לצרכי עניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי.

אמרו: לא היו (חלפו) ימים מועטים עד שנפטר ר' יוסי בן קיסמא מחוליו, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לר' חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו.

הביאוהו לדין וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור (אש), והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו במהרה, אלא יתייסר הרבה בשריפה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך ביסורים אלה? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי, היה הדבר קשה לי. עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני.

אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: רואה אני גליון נשרפין ואותיות שבהם פורחות למרום. אמרו לו: אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש, שתמות מהרה! אמר להן: מוטב שיטלנה את נשמתי מי שנתנה, הקב"ה, ואל יחבל הוא האדם בעצמו להקדים את מותו.

אמר לו קלצטונירי (התליין): רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך ובכך מקרב את מותך וממעט את יסוריך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. אמר לו התליין: השבע לי על כך! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא התליין קפץ ונפל לתוך האור ומת.

יצאה בת קול ואמרה: ר' חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת כתליין זה, ויש קונה עולמו בכמה שנים כמו ר' חנינא בן תרדיון.

ב מספרים כי ברוריא דביתהו [אשתו] של ר' מאיר, ברתיה [בתו] של ר' חנינא בן תרדיון הואי [היתה], אמרה ליה [לו] לר' מאיר: זילא בי מלתא דיתבא אחתאי [מזולזל בי הדבר שאחותי יושבת] בקובה של זונות, עשה משהו להצילה. שקל תרקבא דדינרי ואזל [נטל תרקב של דינרים והלך לשם], אמר: אי [אם] לא איתעביד [נעשה] בה איסורא [איסור], מיתעביד ניסא [ייעשה לה נס], אי עבדה איסורא [אם עשתה איסור] — לא איתעביד [ייעשה] לה ניסא [נס].

אזל נקט נפשיה כחד פרשא [הלך, ועשה עצמו כאחד הפרשים], אמר לה: השמיעני (היבעלי) לי, אמרה ליה [לו]: דשתנא אנא [נידה אני] ואיני יכולה. אמר לה: מתרחנא מרתח [אני אחכה לך] עד לאחר הזמן. אמרה לו: נפישין טובא, ואיכא טובא הכא דשפירן מינאי [יש הרבה נשים בקובה זו, ויש כאן הרבה נשים שהן יפות ממני], שדחתה אותו. אמר: שמע מינה לא עבדה איסורא [למד מכאן, שלא עשתה איסור], כל מי דאתי, אמרה ליה הכי [שבא, אומרת לו כך].

אזל לגבי [הלך אצל] השומר דידה [שלה], אמר ליה [לו]: הבה ניהלה [תן אותה לי], אמר ליה [לו]: מיסתפינא ממלכותא [מתיירא אני מן המלכות] שלא יענישוני על כך. אמר ליה [לו]: שקול תרקבא דדינרא [קח את תרקב הדינרים], פלגא פלח ופלגא להוי לך [חצי תיתן לשלטונות כשידרשו ממך את הכסף וחצי יהיה לך]. אמר ליה [לו]: וכי שלמי, מאי איעביד [וכאשר יגמרו הדינרים הללו, מה אעשה אז]? אמר ליה [לו]: אימא [אמור] "אלהא דמאיר [אלהי מאיר] ענני" ומתצלת [ותינצל]. אמר ליה [לו] השומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

pronounce the ineffable name of God with all of its letters, i.e., as it is spelled. The Gemara asks: And how could he do that? But didn’t we learn in the mishna (Sanhedrin 90a): These are the people who have no share in the World-to-Come: One who says that the Torah is not from Heaven or that there is no source from the Torah for the resurrection of the dead. Abba Shaul says: Also one who pronounces the ineffable name as it is written, with all of its letters, has no share in the World-to-Come.

The Gemara answers: Rabbi Ḥanina ben Teradyon did it to teach himself, as it is taught in a baraita with regard to the prohibition against sorcery: “You shall not learn to do” (Deuteronomy 18:9); this indicates: But you may learn to understand and to teach. In other words, certain prohibitions do not apply when one is acting only in order to acquire knowledge of the subject.

The Gemara asks: Rather, what is the reason that he was punished? The Gemara answers: He was punished because he would pronounce the ineffable name of God in public, instead of privately. And his wife was condemned to execution by decapitation because she did not protest his doing so. From here the Sages stated: Anyone who has the capability to protest effectively the sinful conduct of another and does not protest is punished for that person’s sin.

The Gemara asks: And why was his daughter condemned to sit in a brothel? As Rabbi Yoḥanan says: Once, the daughter of Rabbi Ḥanina ben Teradyon was walking before the nobles of Rome, and they said to each other: How pleasant are the steps of this young woman. Upon hearing this, she immediately took care to keep walking in such a fashion that her steps would continue to be pleasing to them. And this is the same as that which Rabbi Shimon ben Lakish says: What is the meaning of that which is written: “The iniquity of my heel encircles me” (Psalms 49:6)? It means that the sins that a person tramples with one’s heel in this world, i.e., dismisses and pays no attention to them as they seem to lack importance, e.g., the way that one walks, come and encircle him on the Day of Judgment.

The Gemara relates: When the three of them went out after being sentenced, they accepted the justice of God’s judgment. Rabbi Ḥanina ben Teradyon said: “The Rock, His work is perfect; for all His ways are justice” (Deuteronomy 32:4). And his wife said the continuation of the verse: “A God of faithfulness and without iniquity.” His daughter said: “Great in counsel, and mighty in work; whose eyes are open upon all the ways of the sons of men, to give every one according to his ways” (Jeremiah 32:19). Rabbi Yehuda HaNasi said: How great are these righteous people, that these three verses, which speak of the acceptance of God’s judgment, occurred to them at the time of accepting the righteousness of His judgment.

§ The Sages taught: When Rabbi Yosei ben Kisma fell ill, Rabbi Ḥanina ben Teradyon went to visit him. Rabbi Yosei ben Kisma said to him: Ḥanina my brother, do you not know that this nation has been given reign by a decree from Heaven? The proof is that Rome has destroyed God’s Temple, and burned His Sanctuary, and killed His pious ones, and destroyed His best ones, and it still exists. Evidently, all of this is by Divine decree. And yet I heard about you that you sit and engage in Torah study, and convene assemblies in public, and have a Torah scroll placed in your lap, thereby demonstrating complete disregard for the decrees issued by the Romans.

Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to him: Heaven will have mercy and protect me. Rabbi Yosei ben Kisma said to him: I am saying reasonable matters to you, and you say to me: Heaven will have mercy? I wonder if the Romans will not burn both you and your Torah scroll by fire. Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to him: My teacher, what will become of me? Am I destined for life in the World-to-Come?

Rabbi Yosei ben Kisma said to him: Did any special incident occur to you which might serve as an indication? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to him: I confused my own coins that I needed for the festivities of Purim with coins of charity, and I distributed them all to the poor at my own expense. Rabbi Yosei ben Kisma said to him: If that is so, may my portion be of your portion, and may my lot be of your lot.

The Sages said: Not even a few days passed before Rabbi Yosei ben Kisma died of his illness, and all of the Roman notables went to bury him, and they eulogized him with a great eulogy. And upon their return, they found Rabbi Ḥanina ben Teradyon, who was sitting and engaging in Torah study and convening assemblies in public, with a Torah scroll placed in his lap.

They brought him to be sentenced, and wrapped him in the Torah scroll, and encircled him with bundles of branches, and they set fire to it. And they brought tufts of wool and soaked them in water, and placed them on his heart, so that his soul should not leave his body quickly, but he would die slowly and painfully. His daughter said to him: Father, must I see you like this? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to her: If I alone were being burned, it would be difficult for me, but now that I am burning along with a Torah scroll, He who will seek retribution for the insult accorded to the Torah scroll will also seek retribution for the insult accorded to me.

His students said to him: Our teacher, what do you see? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to them: I see the parchment burning, but its letters are flying to the heavens. They said to him: You too should open your mouth and the fire will enter you, and you will die quickly. Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to them: It is preferable that He who gave me my soul should take it away, and one should not harm oneself to speed his death.

The executioner [kaltzatoniri] said to him: My teacher, if I increase the flame and take off the tufts of wool from your heart, so that you will die sooner and suffer less, will you bring me to the life of the World-to-Come? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to the executioner: Yes. The executioner said: Take an oath for me, that what you say is true. Rabbi Ḥanina ben Teradyon took the oath for him, and the executioner immediately increased the flame and took off the tufts of wool from his heart, causing his soul to leave his body quickly. The executioner too leaped and fell into the fire and died.

A Divine Voice emerged and said: Rabbi Ḥanina ben Teradyon and the executioner are destined for the life of the World-to-Come. Upon hearing this, Rabbi Yehuda HaNasi wept and said: There is one who acquires his share in the World-to-Come in one moment, such as the executioner, and there is one who acquires his share in the World-to-Come only after many years of toil, such as Rabbi Ḥanina ben Teradyon.

§ The Gemara relates: Berurya, the wife of Rabbi Meir, was a daughter of Rabbi Ḥanina ben Teradyon. She said to Rabbi Meir: It is a disrespectful matter for me that my sister is sitting in a brothel; you must do something to save her. Rabbi Meir took a vessel [tarkeva] full of dinars and went. He said to himself: If no transgression was committed with her, a miracle will be performed for her; if she committed a transgression, no miracle will be performed for her.

Rabbi Meir went and dressed as a Roman knight, and said to her: Accede to my wishes, i.e., engage in intercourse with me. She said to him: I am menstruating [dashtana] and cannot. He said to her: I will wait. She said to him: There are many women in the brothel, and there are many women here who are more beautiful than I. He said to himself: I can conclude from her responses that she did not commit a transgression, as she presumably said this to all who come.

Rabbi Meir went over to her guard, and said to him: Give her to me. The guard said to him: I fear that if I do so, I will be punished by the government. Rabbi Meir said to him: Take this vessel full of dinars; give half to the government as a bribe, and half will be for you. The guard said to him: But when the money is finished, what shall I do? Rabbi Meir said to him: Say: God of Meir answer me! And you will be saved. The guard said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שכל ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב ואע"ג דהוא להתלמד עבד וכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות הוה ליה להגות בצינעה.

וגזרו על אשתו הריגה נענשה משום דלא מחיא ביה שכל מי שיש בידו למחות ואינו ממחה נתפש.

ונענשה בתו לישב בקובה דא"ר יוחנן פעם אחת עברה בין גדולי רומי ואמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו מיד דיקדקה בפסיעותיה והיינו דכתיב עון עקבי יסובני עון שאדם דש בעקיביו סובבין אותו ליום הדין. בשעת הוצאתן פתחו [כל] א' ואמ' הוא אמר הצור תמים פעלו וגו' אשתו אמרה אל אמונה ואין עול בתו אמרה גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי (איש) [בני] האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו:

כרכוהו בס"ת שהיה קורא בו והקיפוהו חבילי זמורות והציתו בהן את האור כו':

ברוריה דביתהו דר' מאיר ברתיה דר' חנניא בן תרדיון הואי אמ' ליה לבעלה זילא בי מילתא דיתבה אחתי בקובה של זונות שקל תרקבא דדינרי ואזיל. פי' דישתנא נידה:

כל ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא ואם להתלמד מותר בצנעא אבל בפרהסיא אסור וענין הגית השם באותיותיו יתבאר במסכת סנהדרין:

כל מי שיש בידו למחות על איזה דבר ואינו מוחה הרי זה נתפש עליו מן השמים כאלו הוא עשאה:

צריך אדם להזהר שלא להרהר אחר מדותיו של מקום אלא יצדיק עליו את הדין בכל מה שיארע לו הן טוב והן מוטב ויפשפש במעשיו שאם יפשפש יפה בודאי הוא מוצא סבה על מה יארע לו כך:

תד"ה הוגה השם פ"ה כו' העולם מפרשים שהיה כו' שאר התיבות וזה כו' שאין להזכיר אף אותיות י"ה כו' גם אין להזכיר א"ד כו' עכ"ל אין זה דומה דהא דאין להזכיר אותיות י"ה וא"ד היינו האותיות זה אחר זה אבל בקריאת התיבה ודאי דמותר כדאמרינן בעירובין דיו לעולם שישתמש בשם י"ה ומההיא דפסחים מוכח דתיבת א"ד נקרא משא"כ בשם בן ד' דאסור אפילו בקריאת התיבה כמו שהביאו מההיא דפסחים לא כשאני נכתב כו' ודו"ק:

בא"ד נמצא כתוב בספרים י"ל כו' עכ"ל היינו ההוא דפסחים ונקרא בא"ד לא נתכוונו להזכיר השם כך אלא שכתבוהו הספרים כן לקצר הלשון אבל א"ד מאדני שאינו נמחק ר"י לא גריס ליה וק"ל:

שלשתן צדקו עליהן את הדין. ג' מקראות הללו שנזדמנו להם כ"א הוא מענינו שהוא אמר הצור תמים וגו' באותיות של שמו שפעל ועשה בהן העולם שנאמר כי ביה ה' צור עולמים פעלו תמים אבל אני שפעלתי והגיתי באותיות של שמו כפרש"י לעיל ועושה בו מה שהוא חפץ אין פעולתו תמים כמ"ש בעוסקין בספר יצירה שבראו להם עבדים והיה חסר מהם כח הדבור והיא אשתו אמרה אל אמונה על שנתאלמנה מאישה ואין עול על הריגת עצמה אף שלא חטאה בשום דבר צדקה הדין עליה דאין עול במשפטה דהוה לה למחות כו' ובתו אמרה גדול העצה על שריפת אביה שנגזר עליו מעצה העמוקה שנגזר מן השמים על עשרה הרוגי מלכות א"נ בעצה עמוקה של י' בני יעקב במכירת יוסף נהרגו י' הרוגי מלכות כדאיתא במדרשות ועל אמה אמרה ורב העליליה מל' עלילה דברוב עלילה נגזר עליה הריגה ועל עצמה צדקה הדין עיניך פקוחות על כל דרכי וגו' כפרש"י וק"ל:

אומה זו מן השמים כו'. כל הענין בנבואת דניאל על חיה הרביעית ומילין לצד עילאה ימלל ולקדישי עליונין יבלא ויסבר להשני' זמנין ודת וגו' ומפורש על מעשה דר"ח בן תרדיון שאמר ומשכילי עם יבינו לרבים ונכשלו בחרב ובלהבה וגו' ושא"ל אני אומר לך דברים של טעם שגזירת שמים להמליך אותה ואת אמרת לי מן השמים ירחמו לסמוך על הנס לעסוק בתורה ברבים וס"ת בחיקך שאף אם יעשו לך נס מנכין לך מזכיותיך כדאמרינן בעלמא ושא"ל מה אני לחיי עולם הבא כו' אף שהיה בו תורה היה מסתפק בעצמו כדקאמר לעיל כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה וז"ש כלום בא מעשה לידך כו' כי המעשה הוא עיקר וא"ל מעות של פורים כו' וא"ל א"כ מחלקך בתורה יהא חלקי ומגורלך במעשים יהא גורלי דאין מעשה גדול מזה וא"ל בתו אראך בכך במיתת שרפה כמאן דאמר שהיא מיתה החמורה שבמיתות וע"ז ציערה עצמה בתו והשיב לה שלא תצטער על כך כי אלמלא נשרפתי לבדי כו' אבל אני נשרף וס"ת עמי ועיקר גזרת השרפה היה בשביל ס"ת שא"א לכלותה כליון גמור רק בשרפה ועל ידה שהיתה בחיקי גם אני נשרף עמה וזאת היא נחמתי מי שיתבע עלבונה כו' וא"ל תלמידיו מה אתה רואה כו' שהם ודאי ג"כ ראו כן אבל שאלו על כך כדי לתת לו דמיון שלא יצטער כל כך וימות מהר וזה שאמר לו כי כמו שראית גליון נשרף שהן גוף הס"ת והרוחני שהם האותיות פורחות למעלה אף אתה עשה כן פתח פיך ויכנס האש ויהיה גופך נשרף אף בפנים ונשמתך והרוח שבך יהיה עולה ופורח למעלה ואמר להם מוטב כו' והענין הקלסטנורי ודאי דעובד כוכבים היה ושהיה מבקש ממנו להביאו לחיי עולם הבא אפשר שראה גם הוא שום דבר תמוה האותיות פורחות או מלאכים כמ"ש התוספות וק"ל:

ד"ה הוגה השם וכו' דהא א"ד מאדני י"ה מהשם אין נמהקים ש"ד משד"י צ"ב מצבאות נמחקים וכן הגירסא בפירוש ר"ח. ר"ל דבפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ה) איתא בספרים שלנו ת"ר א"ל מאלהים וכו' אינו נמחק שי"ן דלי"ת משדי א"ד מאדנ"י צ"ב מצבאות הרי זה נמחק כך הגירסא לפנינו אבל ר"ח גריס א"ל מאלהים י"ה מהשם א"ד מאדנ"י אינו נמחק ש"ד משדי צ"ב מצבאות הרי זה נמחק:

גמרא א"ל אלמלי אני כו'. כצ"ל ביו"ד:

שם א"ל השמיעי לי. כצ"ל וכ"ה בע"י:

תד"ה הוגה. כאותיות של שאר התיבות. כצ"ל בכ"ף:

תד"ה מה. א"נ בשביל כו'. תיבות א"נ ליתא בתוס' שבע"י ונכון יותר:

גמ' בקובה של זונות. נ"ב מדה כנגד מדה כדמפרש לפי שהיה במעשיה גירוי יצה"ר. מ"מ לא נענשה שתזנה ח"ו כי אין זו מן המדה אלא אדרבה שתעמוד בנסיון כנגד היצה"ר במקום המביא לידי הרגל עבירה וכמ"ש [יומא פו ב] ה"ד בעל תשובה כו'. לכן זהו תקנתה כי אין אונסין הזונות לדבר עבירה. אלא מניחין אותה חפשית לבחירתה וכן נשארה נקיה וטהורה כדלקמן והיה שכרה כפול לעוה"ב:

שם אם אני מרבה בשלהבת כו'. נ"ב עי' במס' כלה [בסופה]:

תד"ה הוגה. שהיה קורא בפירוש כו'. נ"ב עי' גמ' דחלק (דף קא ע"ב):

שם באותיות כו'. נ"ב נ"ל צ"ל כאותיות בכ"ף ר"ל שהיה קורא השם ככתיבתו כדרך שקורין שאר התיבות ככתיבתן ואין משנין בהן:

עָלָיו לִשְׂרֵיפָה שֶׁהָיָה הוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו. נראה לי בס"ד הטעם שנגזר עליו שריפה בעבור זאת ולא נהרג כשאר הרוגי מלכות, והיינו כי אסור להגות השם באותיות אלא צריך להוציאו בהיכל שלו שהוא שם אֲדֹנָ־י [65] שעולה מספרו הֵיכַל [65] כמו שנאמר וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ (חבקוק ב, כ) נמצא שם אֲדֹנָ־י נקרא הֵיכַל שבו קורין ומזכירין את שם המיוחד. והנה הֵיכַל במילואו כזה: ה"א יו"ד כ"ף למ"ד [200] עולה ר' ואם תניח ר' בתוך 'שפה' יהיה 'שְׂרֵיפָה' לכך הוא שהיה הוגה את השם באותיותיו בשפתיו ולא היה מוציאו בשפתיו בהיכל שלו לכן היכל שעולה ר' יהיה בתוך אותיות 'שפה' ונעשה מזה צירוף 'שְׂרֵיפָה'.

הוּא, אָמַר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" אִשְׁתּוֹ אָמְרָה "אֵ־ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד). כונת הכתוב כך שהוא יתברך אֵ־ל אֱמוּנָה ואף על פי שתראה באין יסורין וְאֵין עָוֶל ביסורין שבאים על האדם שאין עול בכפו הנה השם יתברך צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא דלא עביד דינא בלא דינא.
ומה שאמר רבי חנינא בן תרדיון פסוק אחר הכל הוא אחד שזה אמר חציו וזה אמר חציו ולכל אחד מהם נזדמן לו פסוק בפיו דרך מקרה אבל בתו לקחה פסוק ממקום אחר שיש בו צידוק השייך לענין שלה והוא 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם' (ירמיה לב, יט) וכמו שפירש רש"י לכך שבח רבינו הקדוש למה שאמרו שלשה מקראות אלו לפי הענין. והנה ראשי תיבות ג' מקראות אלו הוא 'גאה' מתתא לעילא ולזה אמר אָשִׁירָה לַהֳ' כִּי גָאֹה גָּאָה (שמות טו, א).

מִיָּד דִּקְדְּקָה בִּפְסִיעוֹתֶיהָ. נראה ודאי אין כונתה בזה לגרות בהם יצר הרע ושיתנו עיניהם בה אלא כונתה שישבחו את ישראל דמה שגדולי האומות משבחין אותם נוסף להם כבוד לפני העולם וכמו שנאמר רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ (שיר השירים ו, ט) אך נענשה בזה דהיה לחוש שמא יתגרה בהם יצר הרע ויעלה בלבם לאנוס אותה שהם היו גדולי רומי ואין להם מונע ואיך היא תעורר את הישן.

אָמַר לוֹ רַבִּי, מָה אֲנִי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. קשא וכי רבי יוסי בן קיסמא נביא הוא? אדרבה הוא עצמו ידע בכך יותר כי אמרו רבותינו ז"ל (ברכות סא:) ידע אינש בנפשיה!
ונראה לי בס"ד דרבי יוסי בן קיסמא הוכיחו על אשר עוסק בתורה בפומבי וגורם לגרות בו את הדובים ולהרגו וגם גורם שריפה לספר תורה ואם יסמוך על הנס אינו רשאי ולזה אמר 'מה אני לעולם הבא' מצד דבר זה בלבד אם יש עלי חטא בדבר זה או דלמא כדין עשיתי ומצוה קא עבידנא ואין עלי עונש מצד שריפת ספר תורה אשר הסבותי אותו כי יכול אני לסמוך על הנס שלא יעשו לי רע וכל שכן לספר תורה? והשיב לו תגיד לי מה מעשים באו לידך והתנהגת בהם כדי שאם אתה בגדר החסידים תוכל לסמוך על הנס ואם כן אין עליך חטא כי ודאי זכותך יגין ולא יהיה דבר רע כלל והגיד לו דבר אחד של חסידות אשר עשה, ואז אמר לו לא תחוש דראוי אתה לעשות לך נס וְלֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה (תהלים צא, י).

אַבָּא, אֶרְאֲךָ בְּכָךְ. פירוש אף על פי שאנחנו יודעים שהגזרה גזורה מן השמים על עשרה הרוגי מלכות אך דא עקא שהם הוסיפו לך צער על חבירך שעשו לך שריפה קשה מהרג ולא עוד שהניחו לך ספוגין של צמר שלא תשרף במהרה כדי שתצטער יותר! והשיב לה דרך ענוה אם איני כדאי שיתבעו מן השמים עלבוני לחייבם בעבור תוספת הצער שעשו לי עם כל זה בכך אני בוטח כיון דהספר תורה נשרף עמי 'מִי שֶׁיְּבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה הוּא יְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנִי'.
ונראה לי בס"ד מה שאמרה לו בלשון זה 'אֶרְאֲךָ בְּכָךְ' מן השמים שמו בפיה דבר זה שבו רמוז סוד התיקון אשר יהיה על ידי צדיקים שמוסרים עצמן על קדוש השם בפועל וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות על מאמר 'כך עלה במחשבה' האמור גבי רבי עקיבה (מנחות כט:) שבאותיות 'כך' רמוזים שני זווגים הנעשים על ידי מסירת נפש על קדוש השם שהם סוד כ"ף כפופה כ"ף פשוטה וזה לשונו ולפי שהמוסר עצמו על קידוש השם עושה ב' זווגים אלו שהם כ"ף כפופה כ"ף פשוטה לפיכך נאמר על רבי עקיבה 'כך עלה במחשבה' עד כאן.

אַף אַתָּה פְּתַח פִּיךָ וְתִכָּנֵס בְּךָ הָאֵשׁ. קשא והלא הוא מדבר עמהם וגם דבר עם ביתו ועם הקליסטנירו ואם כן היה פיו פתוח דאיך ידבר אם לא יפתח פיו?
ונראה לי בס"ד כי הרשעים עשו גומא בקרקע בתוך האש והעמידוהו בתוכה ועשו לו חבלים של עור וכיוצא לקשרו בעמידתו שלא ישמט ויתנועע אנה ואנה והאש לא היה מגיע עד הדדים וכדי שלא ישרף לבו וימות תכף הניחו לו ספוגין של צמר נמצא האש אינו מגיע עד הפנים ולכן היה פיו פתוח אך מחמת שיש שלהבת לפעמים באיזה רגע תעלה השלהבת עד הפנים ואם היה פיו פתוח תכנס השלהבת בתוך פיו וימות תכף אמנם הוא היה נזהר בעת שהשלהבת עולה תכף סותם פיו ובעת שדבר לא היתה השלהבת עולה ולכך אמרה לו 'פְּתַח פִּיךָ' בעת שתעלה השלהבת כדי שתכנס השלהבת לפנים ואמר לו מוטב וכו' ואין אני עושה זאת בעצמי.

שְׁקַל תַּרְקְבָא דְּדִינָרֵי. פירש רש"י ז"ל תרי וקב דהיינו שלשה קבין וידוע כל קב הוא תל"ב דרה"ם ואם כן שלשה קבין הם אלף ורצ"ו [432×3=1296] דרהם זהב כי פירש רש"י ז"ל שהיו זהבים הנה בזה המספר נעשה סימן טוב כמספר האלף [1000] וכמספר רצו [296] שהוא לשון רצון.
גם 'אלף רצו' הוא צירוף אותיות 'אוצר' שהוא אלף רצו שיהיה נשפע שפע הצלחה בזה הדבר מן מקום הנקרא אוצר שהוא היסוד אשר הוא מתקנא בעבורו כדי שלא יטמאוה בזנות וידוע פגם הזנות הוא נוגע ביסוד ולכן הצליח במספר זה הסך אשר הזמינו להצלת בתו של רבי חנינא בן תרדיון הקדושה.
גם הצליח במספר זה שהוא אלף רצ"ו דרהם שהכינו להצלתה שנשפע מן שמונה עשר פעמים שם ע"ב [72×18=1296] שבזכות היסוד הנקרא חי נשפע מן ח"י שמות ע"ב שהוא 'חסד' [72] שעולה מספרם אלף רצ"ו גם עוד בזכות התורה שהיא אוריין תליתאי (שבת פח.) הצליח בהכנתו שלשה קבין להצילה.
ומה שעשה הנסין בכלבים יובן על פי מה שאמר רבינו הרש"ם ז"ל דרבי מאיר בעל הנס היה מכניע קליפת הכלבים שהיא בעשיה על ידי תורתו ודו"ק.

להתלמד עבד כדתניא כו'. ומיהו הקב''ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (יבמות דף כא:) ואפילו להתלמד יש לחוש לכבוד הרב וקרא דלא תלמד לעשות במילי אחרניתא תוקמה כמו נטיעת קישואין דסנהדרין (דף סח.) ודמות צורת לבנה דר''ג (ר''ה דף כד.): בקובה. אהל זונות כדכתיב (במדבר כה) אל הקובה: דקדקה. לפסוע פסיעות נאות וכתיב (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה: שאדם דש בעקביו. דקדוק פסיעות כי הכא ל''א שאדם דורסן ברגליו שאין חשובין בעיניו כלום: על כל דרכי. אפילו דקדוק פסיעות: שאתה יושב ועוסק בתורה. והם גזרו על כך: דבר של טעם. שהחריבה את ביתו והרגה את חסידיו ועדיין קיימת: כלום מעשה בא לידך. ואשמע איך היית נוהג: מעות של פורים. שהנחתים לסעודת פורים נתחלפו לי וחלקתים לעניים וסבור הייתי שארנקי של צדקה היא ולא נפרעתי מארנקי של צדקה: מחלקך יהא חלקי. הואיל והיית וותרן בממונך: אראך בכך. כלומר זו היא שכרה של תורה: קלצטונירי. ממונה עליו: תרקבא. תרי וקב חצי סאה דינרי זהובים: נקט נפשיה כחד פרשא. התקין ענייני לבושו כאחד מן הפרשים: דשתנא אנא. דרך נשים לי: מתרחנא מרתח. כלומר אמתין לך עד שיפסוק ליך ודוגמתו בב''ק בפרק מרובה (דף פ:) מאן תרח נתרח שמואל: פלגא פלח. את השלטון בכל עת שיעליל עליך פייסהו בממון: וכי שלמי. כשיכלו הדינרין ממאי פלחנא:

הוגה השם. פ''ה שדורשו במ''ב אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ ורוב העולם מפרשים שהיה קורא בפי' אותיות של שם המיוחד באותיות של שאר התיבות וזה אין לעשות כדאמר בפסחים ס''פ אלו עוברין (דף נ.) לא כשאני נכתב אני נקרא אני נכתב בי''ה ונקרא בא''ד ונראה לר''י שאין להזכיר אף אותיות י''ה כמו שרגילין העולם שהרי י''ה הוא שם המיוחד ועוד נראה להר''ר אלחנן כי גם אין להזכיר א''ד מאדני דהא א''ד מאדני י''ה מהשם אין נמחקין ש''ד משדי צ''ב מצבאות נמחקין וכן הגירסא (שבועות לה: ושם לה.) בפירוש ר''ח משמע שא''ד מאדני הוא שם כמו י''ה מה' ומיהו נראה לר''י להתיר דכיון דלא נמצא בכתוב דמה שהוא נמצא כתוב בספרים יש לומר שהסופרים כתבוהו כן ולא נתכוונו להזכיר את השם (ועי' תוס' סוכה דף ה. ד''ה יו''ד): להתלמד עבד. פ''ה ומיהו הקב''ה מדקדק כו' ונראה שלא היה כתוב בספרו אלא מאי טעמא איענש הוגה בפרהסיא היה ולכך הוצרך לתת טעם אחר: מה אתה רואה. שהיה נראה בעיניהם שהיה לו לראות שום דבר תימה או מלאכים או דבר אחר א''נ בשביל שהיו שומעין קול האותיות הפורחות ולא היו יודעין מהו: ואל יחבל עצמו. אור''ת דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה כגון ע''י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו כי ההיא דגיטין (דף נז:) גבי ילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים (וע''ע תוס' גיטין דף נז: ד''ה קפצו): וכי שלמי מאי איעביד. י''מ שהיה נותן להשלטון מס מן הזונות למספר גולגלותם ולכך היה שואל כי שלמי מה אעשה כי איך אתן מס העולה למספרם וכן יש לפרש בריש פירקא (לעיל דף ב:) שווקים להושיב בהם זונות וליטול מס מהם אבל רש''י פירש שכל שעה שיעלילו עליו שישחדם בממון זה:

עבודה זרה יח ע"א

דף יח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד