עבודה זרה יח ע"ב

דף יח - ב

אמר ליה השומר:  ומי יימר דהכי איכא? מי אומר לי שהאמת אתך, שאם אומר תפלה זו, אנצל?

אמר ליה רבי מאיר: השתא חזית, עתה אראה לך!

הוו היו שם הנהו כלבי דהוו קא אכלי אינשי כלבים אוכלי אדם, שקל קלא, רבי מאיר לקח רגב עפר שדא בהו וזרק בהם כדי להרגיזם. הוו קאתו למיכליה כשבאו לאוכלו - אמר רבי מאיר: אלהא דמאיר, ענני! ^[11] וניצול.

והשומר נענה לרבי מאיר, שבקוה שיחרר אותה ויהבה ליה ונתן אותה לרבי מאיר.

לסוף - אשתמע מילתא בי מלכא, נודע הדבר בבית המלך, שהשומר שיחרר את בתו של רבי חנינא בן תרדיון. אתיוה הביאוהו את השומר, אסקוה לזקיפה, העלוהו לגרדום לתלותו. אמר השומר: אלהא דמאיר, ענני! אחתוה הורידוהו מן הגרדום, מפני שלא יכלו לתלותו.

אמרו ליה התליינים לשומר: מאי האי? מהו לחש זה, ומה הסיבה שאין אנו מצליחים לתלות אותך?

אמר להו השומר: הכי הוה מעשה, כלומר, סיפר להם את מה שאירע לו עם רבי מאיר.

הרומאים רצו לתפוס את רבי מאיר. אתו, חקקו לדמותיה דרבי מאיר ציירו את דמותו אפיתחיה דרומי על שערי העיר רומי, אמרי, הכריזו: כל דחזי לפרצופא הדין, כל מי שרואהו לדמות זו - לייתיה יביאוהו לשלטון.

יומא חדא יום אחד, חזיוהי ראה אותו רומאי אחד, רהט אבתריה, רץ אחריו לתופסו. רהט מקמייהו, ברח רבי מאיר מפניהם. על נכנס לבי זונות, לבית הזונות, שבודאי לא יחפשו אותו במקום כזה. ^[12]

איכא דאמרי יש מי שמסר שמועה זו כך:

בשולי עובדי כוכבים חזא, ראה גוים מבשלים תבשיל. טמש בהא, טבל אחת מאצבעותיו, ומתק בהא, מצץ את השניה.

איכא דאמרי: אתא אליהו הגיעו אליהו אדמי להו והתחפש כזונה, כרכתיה המחבקת אותו.

אמרי הרומאים: חס ושלום! אי רבי מאיר הוה, אם זה שרדפנו אחריו הוא רבי מאיר, לא הוה עביד הכי, לא היה עושה כן, ליכנס לבית הזונות או לאכול בשולי עכו"ם או להתחבק עם זונה. ועזבוהו.

וכיון שרבי מאיר לא רצה להסתמך על נסים - קם ערק, ברח לו מארץ ישראל. אתא הגיע לבבל ושם האיר אור תורתו.

איכא דאמרי, מהאי מעשה. זו היא הסיבה שברח לבבל.

ואיכא דאמרי, ברח לבבל מפני מעשה דאשתו ברוריא [כמבואר ברש"י].

שנינו במשנה על איצטדאות של גויים. הגמרא דנה אם מותר ללכת לשם.

תנו רבנן: ישראל ההולך לאיצטדינין, ^[13] מקום מלחמות שוורים, ולכרקום, מצור שעשו הרומאים על עיר שכבשוה, ועשו שם שחוק וליצנות, והשתמשו באכזריות עם בני העיר הכבושה, וראה שם את הנחשים מכשפים ואת החברין לוחשי נחשים, וכל מיני ליצנים: בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין - הרי זה מושב לצים. ועליהם על מי שהולכים לשם - הכתוב אומר [תהלים מ] "אשרי האיש... ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו".

ומכך שהכתוב מסמיך את אושרו של מי שלא ישב במושב לצים למי שחפצו בתורת ה', הא למדת, יש ללמוד, שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה. ^[14] ורמינהו, הגמרא מביאה ברייתא אחרת הסותרת, שמשמע ממנה שמותר לילך למקומות אלו:

דתניא, [הולכים] לאיצטדינין - מותר ללכת. מפני שצווח כשרואה שיגיחו שם את ישראל הרי הוא צועק ומתחנן להם, ומציל אותו.

ולכרקום מותר לילך, מפני ישוב המדינה, מבקש מהרשעים שיצילו את הישראלים הכבושים בעיר מצור מהתעללות אכזרית. ובלבד שלא יתחשב עמהם שלא ישתתף עם הכובשים בעשיית המצור, ואם נתחשב עמהם אם חייב להשתתף עמהם, אסור. ^[15]

ומקשינן: קשיא איצטדינין אאיצטדינין. ברייתא אחת אוסרת איצטדינין והשניה מתירה?

קשיא כרקום אכרקום.

בשלמא כרקום אכרקום לא קשיא, ובקל אפשר לתרצם:

כאן, הברייתא האוסרת, מדברת במתחשב עמהן, לכן אסור.

וכאן, הברייתא המתירה, מדברת בשאין מתחשב עמהן.

אלא הסתירה של איצטדינין אאיצטדינין, קשיא.

ומתרצינן: תנאי היא. אין כאן סתירה, כי הם שתי דעות של שני תנאים.

דתניא, הגמרא מביאה ברייתא שלישית שבה נחלקו תנאים בדין הליכה לאיצטדינין:

תנא קמא אומר: אין הולכין לאיצטדינין מפני מושב לצים [גירסת הב"ח: מפני שהן שופכי דמים]. ורבי נתן - מתיר, מפני שני דברים. אחד, מפני שצווח ומציל כנ"ל. ועוד טעם אחד, מפני שאפילו אם לא יוכל להציל, על כל פנים מעיד עדות אשה להשיאה, שלא תישאר אשתו עגונה כל ימיה.

ומיושבת סתירת הברייתות.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין זה.

תנו רבנן: אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות [בתי ליצנות שהיו שייכים לאלילים] מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים, מתאספין ומתחברין לסדר צרכי אלילים ומנדרין לה, ^[16] אלו הם דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: מקום שמזבלים, אסור מפני חשד, שהלך לשם לזבל לעבודת כוכבים, ואילו מקום שאין מזבלין שם - אסור מפני מושב לצים.

והנה, רבי מאיר אסר בכל המקומות, כי סובר שכולם בחזקת מזבלים לאלילים, וגם חכמים אוסרים בכל המקומות, ואם כן, מקשה הגמרא:

מאי בינייהו? מה החילוק ביניהם, ובאיזה דין נחלקו?

ומתרצינן: אמר רב חנינא מסורא: הנפקא מינה היא: מי שעבר על דברי חכמים, והלך לשם ונשא ונתן עמהן, איכא בינייהו יש חילוק דין ביניהם -

לרבי מאיר: המעות שקיבל הישראל מסחורתו שמכר להם - אסורים. כי הם ודאי מזבלין, ויש על המעות חשש שהם של "דמי עבודת כוכבים".

ואילו לדעת חכמים, יש כאן רק איסור משום חשד או משום ליצנות, לכן המעות שבידו מותרים. ^[17] והגמרא מביאה מאמרי חכמים בגנות הליצנות.

דרש רבי שמעון בן פזי: מאי, מה הוא הביאור בהא דכתיב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב".

ולכאורה קשה: וכי מאחר שלא הלך - היכן איך עמד? ומאחר שלא עמד - היכן ישב? ומאחר שלא ישב - היכן לץ התלוצץ?

ומתרצינן: אלא, בא הכתוב לומר לך, שאם הלך בהעברה בעלמא - סופו לעמוד ולהתעכב ביניהם מעט, ואם עמד - סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ.

ואם לץ עליו הכתוב אומר [משלי ט] "אם חכמת - חכמת לך, ולצת - לבדך תשא". ^[18]

לכן, אשרי מי שלא הלך, אפילו בדרך עראי, שמא יגיע לידי כך.

אמר רבי אליעזר: כל המתלוצץ - יסורין באין עליו. שנאמר [ישעיה כח] "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם, כי כלה ונחרצה שמעתי מאת ה' אלהים צבאות על כל הארץ". ודרשינן "מוסריכם" מלשון יסורים, כי גזירה זו כלה ונחרצה מאת ה'. ^[19]

אמר להו רבא לרבנן לתלמידיו: במטותא, בבקשה מכם, בעינא מינייכו, אבקש מכם דלא תתלוצצו, דלא ליתי עלייכו, שלא יבואו עליכן יסורין.

אמר רב קטינא: כל המתלוצץ, מזונותיו מתמעטין. שנאמר [הושע ז] "משך ידו את לוצצים". ודרשינן ש"ידו" היא יד הקב"ה, המלאה הפתוחה והגדושה לזון את הכל, והוא - כביכול מושכה מן המתלוצצים. ^[20]

אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המתלוצץ - נופל בגיהנם. שנאמר [משלי כא] "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון". ודרשינן "עברה" מלשון גיהנם.

ואין פירוש "עברה" אלא גיהנם, שנאמר [צפניה א] "יום עברה היום ההוא". הוא יום הדין, שהרשעים נידונין לגיהנם. ובמקרא זה, "זד יהיר לץ שמו", נאמרו גם ליצנות וגם יהירות והיא "גאווה". ולכן -

אמר רבי אושעיא: כל המתייהר - נופל בגיהנם, שנאמר "זד יהיר, לץ שמו. עושה בעברת זדון".

ואין "עברה" אלא גיהנם, שנאמר "יום עברה היום ההוא".

אמר רבי תנחום בן חנילאי: כל המתלוצץ - גורם כלייה לעולם. שנאמר "ועתה אל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם. כי כלה ונחרצה שמעתי". ^[21]

אמר רבי אליעזר: קשה היא הליצנות, שתחילתה יסורין וסופה כלייה.

ועתה הגמרא מביאה הרבה דרשות ופירושים על פרק ראשון של ספר תהלים.

דרש רבי שמעון בן פזי: מאי, מהו הביאור בהא דכתיב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים"? - זה שלא הלך לטרטיאות ולקרקיסאות של עובדי כוכבים.

"ובדרך חטאים לא עמד" - זה שלא עמד בקנגיון ציד חיות על ידי כלבים לשם שחוק.

"ובמושב לצים לא ישב" - זה שלא ישב בתחבולות, מיני משחקים. ^[22]

שמא יאמר אדם: הואיל ולא הלכתי לטרטיאות ולקרקסיאות, ולא עמדתי בקנגיון - אלך ואתגרה בשינה!

תלמוד לומר "ובתורתו יהגה יומם ולילה".

וממשיכה הגמרא ודורשת דרשה אחרת על המקרא "אשרי האיש".

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים"? -

נפיש טובא כלומר הדם שותת ויורד עליה הרבה ואינה יכולה ליטהר כו' עד קם ר' מאיר ערק לבבל איכ' דאמרי מהאי מעשה איכא דאמרי ממעשה דברוריה:

ת"ר ההולך לאצטדין ולכרקום וראה הנחש והחברים בוקיון מוקיון מוליון לוליון סגולרין וסגולריון ה"ז מושב לצים איני והתניא הולכין לאצטדינין מפני שאם יפול ישראל בידם ובאין להורגו צווח ומצילו ולכרקום משום יישוב מדינה ובלבד שלא יתחשב עמהן כו' ואסיקנא כתנאי דתניא אין הולכין לאצטדינין מפני שהן שופכי דמים ר' נתן מתיר מפני שני דברים אחד שצווח ומציל וא' שאם יהרגוהו יעיד שמת להשיא את אשתו:

ת"ר אין הולכין לתיאטריות ולקרקסאות מקום שמזבלין אסור משום לצים רב חכמ' וסוגיין המתלוצץ יסורין באין עליו שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם ומזונותיו מתמעטין ונופל בגיהנם וכן המתייהר וגורם כלייה לעולם:

אשרי האיש וגו'. מכאן אמרו אם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ ועליו הכתוב אומר אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא:

פי' בקניגיון בלשון יון מקום הצייד:

יכול כיון שלא הלך בכל אלו יגרה בשינה. ת"ל כי אם בתורת ה' חפצו:

נשא ונתן איכא בנייהו. פי׳ דלר׳ מאיר דאמר דכולהו מזבלין שם זבול לע״ז הוו להו כלהו כיריד של ע״ז ונשא ונתן בכלם אסור ואילו לרבנן אם נשא ונתן במקצתן שאין מזבלין שם ע״ז כגון שראה כן מרחוק שלא היו מזבלין זבול ע״ז וקרב שם נהי דעבד איסורא שקרב למושב לצים אם נשא ונתן מותר כך פי׳ הר״אבד ז״ל.

אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין שנאמר משך ידו את לוצצים. פי׳ דהקב״ה שפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון מושך מן הלוצצים אותו את ידו ומזונותיהם מתמעטים.

על פלגי מים אמר רבי תנחום בר חנילאי לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. פי׳ דריש מים תורה ודריש פלגי מלשון חלוקה כהדא דכתיבנא כי בימיו נפלגה הארץ ופריך ומי ידע כמה חיי ומהדרינן כי קאמרינן ביומי ויש מפרשים ימי השבוע דבהא לא אמרינן מי ידע כמה חיי ויש מפרשי׳ שיחלוק כל יום ויום לשלשה חלקים מיהו לכולהו פירושי אינם חלקים שוים אלא שילמוד משלשתן אבל כל אחד כפי מה שצריך ומועיל יותר ואומר רבינו נר״ו שאין זה אלא בתחלת תלמודו של אדם אבל כשהאדם עומד על תלמודו ודאי צריך שיתן רוב זמנו בתלמוד ושישלים פרשיותיו עם הצבור בכל שבת ויעיין מעט בנביאים וכתובים לפעמים וכתבו בשם רב עמרם ז״ל כי מפני מימרא זו נהגו העם בכל יום שחרית לקרוא פ׳ של תורה את קרבני לחמי וזהו מקרא ואחר כך פרק איזהו מקומן משום משנה ואחר כך רבי ישמעאל אומר משום תלמוד כדי שיצאו בזה ידי חובה אותם שאין להם פנאי כל היום ללמוד וזה שבררו להם פרק איזהו מקומן יותר משאר הפרקים אומר מורי נר״ו מפני שכולו שנוי בלא שום מחלוקת כלל ואעפ״י שאין כולו הלכה דהא קתני הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ואנן קיימא לן לדעת רבי׳ הר״מבן ז״ל כרבי עקיבא דסבירא ליה אכילת פסחים כל הלילה דהא איכא חדא סתמא כוותיה במסכת מגילה בפ״ב מ״ש אחר שנשנה כל הפרק כולו בלא מחלוקת כלל הוא ראוי לשנות יותר משאר פרקים. הא דאמרינן בהגדה דרבי יוחנן בן תרדיון מוטב שיתננה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי כתוב בגליוני התוספות שהיה אומר ר״ת ז״ל דהיכא שמתירה שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו והכי איתא במדרש כתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו יכול אפי׳ בשאול מלך ישראל פי שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת תלמוד לומר אך מיעט דבכי האי גוונא שרי ומכאן לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת ע״כ מצאתי בגליוני התוספות והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול אלא שכבר הורה זקן ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כך הלכה למעשה.

הרבה מעמדות היו לאותם עובדי האלילים שהיו עושים בימי אידיהם מהם שכל הבא לשם היה מסתכן ומהם בלא חשש סכנה ובכלם אסור לילך לשם מפני שהוא מושב לצים ופעמים שמותר לילך לאותו מעמד שיש שם סכנה אם הוא בטוח בעצמו שיושיבוהו במקום הבטוח אם כונתו לשמים כגון שאם יראה שם ישראל קרוב לסכנה שיהא צווח להצילו או להעיד על עדות אשה להצילה ובצד אחר אסור:

בזמן שעובדי אלילים אלה שהזכרנו הולכין לכבוש עיירות או ארצות ולבנות מצור אסור לישראל להתחשב עמהם בשעה שמחשבין את גייסותיהם שמא מתוך שהם משלימין מנין הצריך להם מתאמצים אלו לילך ונמצאו הם גורמים לאבד נפשות ומ"מ אם לא התחשבו עמהם מותר לילך עמהם מפני ישוב מדינה ר"ל שאם נמסרה העיר בידם יהא משתדל להציל ישראלים שבה:

הרבה צריך אדם להזהר שלא להיות מיושבי קרנות ובמושב לצים ולא סוף דבר הישיבה אלא אף הלוך מעט דרשו רבותינו אשרי האיש אשר לא הלך וגו' וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד ומאחר שלא עמד מהיכן ישב אלא אם הלך סופו לעמוד עמד סופו לישב ישב סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר ולצת לבדך תשא:

בפרש"י בד"ה נשא ונתן לר"מ נשא ונתן (לעבודת כוכבים) אסור כו' דהא מפני שמזבלין לעבודת כוכבים סתמא כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה מאי בינייהו כו' אף במקום שמזבלין פליגי כו' עכ"ל ונראה לפירוש זה מקילין החכמים דלא קאמרי אלא מפני חשד עבודת כוכבים ובנשא ונתן בדיעבד לא חיישינן לדמי עבודת כוכבים וק"ל:

אלהא דמאיר ענני וכו'. ומיהו כל כמה דה"מ לאצולי בממון לא הוה בעי לאצולי ע"י נס באלהא דמאיר ענני ולכך א"ל שקול תרקבא דדינרי פלגא פלח כו' וכי שלמי כו' ומזה בהנהו כלבי וכו' שקל קלא שדא בהו כו' נתן לו דמיון בכה"ג דדרך הכלבים כשבאו על האדם לנושכו הוא מציל עצמו ומשליך פיסת רגבים ביניהם והכלבים הולכים ממנו ורצים אחר פיסת רגב וחושבים לאוכלו והאדם הולך ורץ לדרכו והציל עצמו וכשרואים הכלבים שאינו דבר אכילה חוזרים לרדוף אחריו ולזה לפי שהיה ירא ר"מ שהשומר לא ירצה להציל עצמו בממון שנתן לו ולכתחלה ירצה להציל עצמו בנס באלהא דמאיר כו' ויחזיק הממון כולו לעצמו ולכך נתן לו הדמיון בהנהו כלבי דבכה"ג תנצל שתשליך מתחלה ביניהם ממון להציל עצמך כל מה שתוכל ואח"כ כשלא תוכל עוד להנצל עוד בזה וירדפו אחריך אז תראה להנצל בנס באלהא דמאיר כו' ויש לדקדק היאך ייחד ר"מ שמו של הקב"ה על עצמו בחייו שהרי אמרו אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם שנאמר אלהי אברהם ופחד יצחק וגו' וי"ל דלא אמר אלהא דמאיר כו' רק לסימן בעלמא על שמו ולא נתכוין כל עיקר על שמו רק נתכוין אלהא דמאיר לארץ ולדרים עליה הוא יעננו או שאמר אלהא דמאיר לנו במלכות יון הקודמת בנס הנרות של חנוכה כמו שייסד הפייט ומי יאיר לך מאיר כו' הוא יעננו להציל אותנו בנס מידיהם וק"ל:

ה"ז מושב לצים כו'. לפי שיש לבעל דין לחלוק שעניני ליצנות אלו שזכר יש בהם דברי חכמה במשלים ומליצות וכמו שקרא את מושב הלצים לקמן תחבולות כמו בתחבולות תעשה מלחמה גם משמחים לבבות ונפשות הדואגים ע"כ אמר ממה שהזהיר דוד על מושב לצים ועליהם אמר כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת דאדרבה שאלו מביאין לידי ביטול תורה המשמחת הלבבות ונפשות וק"ל:

דרש ר' שמעון בן פזי מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' וכי מאחר שלא הלך וכו'. הא דקאמר מאחר שלא הלך היכן עמד ומאחר שלא עמד היכן ישב ניחא לפרש דהכי קאמר כיון דקאמר אשרי שלא הלך למקום פלטין שלהם אשר שם עצתם ושחוק שלהם כדלקמן א"כ היכן עמד שם ולא איצטריך למכתב ובדרך חטאים לא עמד שכל עמידה שם צריך הליכה קודם לה וכן מאחר שכתב אשרי האיש שלא עמד שם לא איצטריך למכתב ובמושב לצים לא ישב דכל ישיבה בעי עמידה קודם לה אבל מ"ש מאחר שלא ישב היכן לץ הוא מגומגם דמאי קושיא אימא דקושטא הכי הוא אם לא ישב אינו לץ גם בגרסת הילקוט אינו ויש לקיים גרסת ספרים שלנו וה"ק וכי מאחר שלא הלך כו' כיון דכמה מדרגות וגדרים יש עד שיבא לידי ליצנות לא ה"ל למימר אשרי האיש אשר לא הלך וגו' ובדרך חטאים לא עמד וגו' דלא הל"ל רק ובמושב לצים לא ישב אבל הליכה והעמידה לא תאסר כיון דלא ישב שם סגי ליה בגדר דלא יבא לידי ליצנות וקאמר לפי שאלו דברים מושכים הלב וירד הכתוב לסוף דעתו שאם הלך סופו לעמוד וכו' סופו ללוץ ולכך אסר לך גם ההליכה והעמידה שם ומסיים אם לץ עליו הכתוב אומר אם חכמת חכמת לך וגו' יש לפרש כולה מלתא אליצנות ולפי שיש מן הטועים שחושבים לילך שם שיש בדברים אלו שום דבר חכמה או משל ומליצה כמ"ש לעיל ועל זה אמר אם חכמת חכמת לך אינו רק לדעתך כי באמת אין שם רק בטול תורה וחכמה כדאמרינן לעיל ואם לצת לבדך תשא העונש של יסורין ואהא מייתי כל המתלוצץ יסורין כו' וכל המתלוצץ מזונותיו כו' יש לפרש בזה כי דרך עושי ליצנות ושחוק שעושין עצמם חגרים ובעלי מומין ושואלין על הפתחים בדרך ליצנות ולעגה על אחרים שהם באמת בעלי מומין ועניים ואמר כל המתלוצץ בענין זה הוא בא לידי כך לבסוף שיבואו עליו יסורין ונעשה כאחד מבעלי מומין ושואלין על הפתחים שמזונותיו מתמעטים כדרך שאמרו בסוף מסכת פאה כל מי שאינו חגר ולא סומא ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מהזקנה עד שיבא לידי כך ולאו דוקא אמרו כן שם שעושה עצמו כן שיהיה נראה כעני ויתנו לו צדקה דה"ה נמי כי הכא שעושה כך דרך ליצנות. ובזה יש לפרש קרא דמייתי לעיל ואם לצת לבדך תשא שאם לצת על אחרים במום שבו וחסרונו לבדך תשא אותו מום והחסרון וק"ל:

כל המתלוצץ נופל וכו' וא"ר אושעיא כו'. נראה דשניהם לדבר אחד נתכוונו מחד קרא דדרך כל המתגאה ומתייהר שאין כמותו להתלוצץ על אחרים וענין אין יום עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה וגו' מבואר בפרק יש נוחלין ע"ש:

גורם כליה לעולם שנאמר וכו'. כבר אמר שגורם יסורים לעצמו מדכתיב יחזקו מוסריכם בכינוי לנוכח רבים המתלוצצים שא"ל אל תתלוצצו ואמר עוד שגורם כליה לעולם דכתיב כלה ונחרצה שלא לנוכח והיינו אותם ששומעים ממנו הליצנות ונהנים ממנו דהיינו מושב לצים אי נמי שלא מיחו בהם במתלוצצים ומפרש לה ר"א דקשה היא למתלוצץ שתחלתו יסורים לו וסופו כליה על מי שהיה יכול למחות ולא מיחה בו א"נ ששומע ממנו דהיינו מושב לצים שנהנים ומשמחים וק"ל:

לטרטיאות וכו' ולא עמד בקניגיון וכו' ולא ישב בתחבולות וכו'. מפרש"י נראה דכולן מיני ליצנות ושחוק הם אבל לפי הענין ושינוי הלשונות יש לחלק ביניהם וטרטיאות הוא השחוק שעושין בפלטין של מלכים כפרש"י בפ"ק דכתובות וקרקסיאות שעושין בבתי משתאות כפי' הערוך וקניגיון צידת חיות ע"י כלבים ביערות ותחבולות הם תחבולות חכמה שלהם והם מיני ליצנות בוקיון וכו' שזכר לעיל במושב לצים וק"ל:

א"ר שמואל בר נחמן אמר ר' יוחנן מאי דכתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה אברהם ובילקוט האיש זה אברהם שנאמר ועתה השב אשת האיש וגו'. ושינוי הלשונות לפי הדרש הזה נראה שבדור הפלגה אמר שלא הלך כי באמת בתחלה עמד וישב עמהם כי היה כל הארץ שפה אחת אמנם כאשר הלכו ונסעו מקדם למצוא להם בקעה וגו' ויאמר הבה נבנה לנו עיר וגו' להמריד על הקב"ה אברהם לא הלך עמהם ובעצתם רק נשאר במקומו ובילקוט ביאר אין הבה אלא עצה שנאמר הבו לכם עצה וגו' ושאמר באנשי סדום שלא עמד עמהם שאף במקום שהיה ראוי לעמוד עמהם דהיינו במעמד המלחמה של מלכי סדום עם הארבעה מלכים כדי להציל את לוט אחיו לא עמד עמהם לפי שחטאים היו וע"כ נפלו במלחמה עד שהוצרך אח"כ אברהם לרדוף אחרי הארבעה מלכים להציל את לוט ובעצת אנשי פלשתים אמר שלא ישב כי באמת מצינו שהלך לגור שם דכתיב ויסע משם אברהם וגו' ויגר בגרר שלא היו רשעים כל כך בראשונה מ"מ לא רצה להתיישב עמהם כאחד מאנשי העיר אלא דרך גרות דכתיב ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים לפי שליצנים היו לא היה דר אצלם רק דרך גרות ומייתי הכא דפלשתים ליצנים היו מדכתיב בשמשון קראו לשמשון וישחק וגו' אבל בילקוט מייתי מאבימלך שאמר לאברהם הנה ארצי לפניך ולא קיבל עכ"ל ונראה דה"פ ממה שאמר לאברהם הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב ואברהם לא קבל לישב שם בגרר והלך לבאר שבע כנראה מן הכתובים והיינו משום שלצנים היו כדמוכחי קראי דשמשון דמייתי תלמודא וק"ל:

ד"ה מאי בינייהו וכו' דאי לא פליגי במקום שמזבלין לא היה להם להזכיר וכו'. ולפי זה דחכמים לאוסופי אתו צריך לפרש דברי המתרץ דמשני נשא ונתן איכא בינייהו דר"ל דלרבי מאיר נשא ונתן מותר והחכמים אתו לאוסופי עליה ולומר דבמקום שמזבלין נשא ונתן אסור:

גמרא ומי יימר דהכי הוא. כ"ה בע"י:

שם רהטו אבתריה. כצ"ל:

רש"י ד"ה מאי האי. דל"מ למיזקפא. כ"ה בע"י:

רש"י ד"ה נשא ונתן. ורבנן דמפרשי משום חשד וליצנות. כ"נ דצ"ל בו'. ור"ל דאף במקום שמזבחין שרי לרבנן בנו"נ כיון דהאיסור אינו אלא משום חשד וכמו שפי' המהרש"א לפי פי' הא' שבתוס' כי פירוש מהר"ם בדבריהם אינו מחוור:

תד"ה מ"ב. תימה כו' דר"מ כו' הא אין מזבחין שם שרי. לע"ד ה"נ פי' דברי ר"מ דגזיר מקום שאין מזבחין אטו מקום שמזבחין וכדמפרש הגמרא לקמן ברפ"ג כה"צ של עובדי כוכבים אסורין מפני שהן נעבדין כו' שאמר שם ר"מ עצמו ע"ש ונכון בעז"ה:

גמ' רהט אבתריה רהט מקמייהו על לבי זונות כו'. נ"ב והא דלא אמר איהו נמי אלהא דמאיר ענני לאצולי נפשיה. י"ל דלא שרי אלא מדוחק להצלת נפשו בדלא אפשר בלאו הכי ומשום דאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים בחייהם ומשו"ה נמי לא שרי לשומר לאצולי נפשיה בכה"ג אלא לכי שלמו דינרי משא"כ לר"מ גופיה לא ש"ד לייחד שמו של הקדוש ברוך הוא על עצמו להצלת גופו. וגם דהוה אפשר ליה לאתצולי בגוונא אחריני דה"ל משתמש בתגא:

שם ולכרקום. נ"ב בניתי מצור [דברים כ] מתרגם ותבני כרכומין:

שם וראה שם את הנחשים. נ"ב בשקל הנחמים באלים [ישעי' נז]:

שְׁקַל קָלָא פֶּתֶק בְּהוּ. אף על גב דעדיין לא ניסה הסגולה, ואיך נתגרה בהם? נראה שהכין לעצמו מקום הצלה אם ירדפו אחריו כגון שהיה מערה שיש לה פתח להכנס בתוכה וימלט מהם או אופן אחר והנה הוא אחר שניסה הסגולה והיה לבו בטוח לא נתעסק בשוחד אלא לקח כל הנדרים ובטח על הסגולה.

חֲקָקוּהוּ לִדְמוּתֵיהּ דְרַבִּי מֵאִיר. היינו כדי שכל מי שרואה את הצורה הזאת ידע שזו היא צורתו של רבי מאיר ואז אם יראהו במקום אחר יתפוס אותו ויביאהו אל הממשלה.

אֲתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב אִדַּמֵּי לְהוּ כְּזוֹנָה. קשא וכי לא היה לו אופן להצילו אלא רק באופן זה שיהיה נדמה לזונה ח"ו?
ונראה לי בס"ד אדמי ליה כך לרמוז לו מה שאתה זוכה לנס הכל הוא בשביל המצוה שהצלת את בת ישראל הצדקת מן טומאה של הזנות ובזה יוודע גודל זכות האדם המתקנא בשביל הזנות והמציל את ישראל ושומר אותם בדבר זה ועשה לו השם יתברך הצלה על ידי אליהו [52] זכור לטוב שהוא מאיר בשם ב"ן שבעשיה כמנין שמו הטוב כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וכתב רבינו הרש"מ ז"ל שרבי מאיר בעל הנס היה מכניע קליפת הכלבים שבעשיה.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי מִמַּעֲשֶׂה דְבְּרוּרְיָא. פירש רש"י צוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית עיין שם. והדבר הזה יפלא מאד איך אותה צדקת וקדושה נתפתית לדבר עבירה של אשת איש? ועוד יותר קושיא חזקה על רבי מאיר בעל הנס, איך נתן רשות לתלמיד לעשות לה פתוי זה ולא חש פן יעלה בלבו הרהורים רעים בעת שמדבר עמה בדברי רצוי ופתוי על דבר המשכב שישכב עמה ויראה קרי? ואיך יתכן ידבר אדם עם אשת איש בענין תשמיש ומשכב שישכב עמה ולא יבא לידי הרהור גמור?
ונראה לי בס"ד דאותו תלמיד היה סריס ואין לו שום תאוה והרהור והיא לא היתה יודעת בו כי יש סריס בידי שמים שאינו ניכר מבחוץ כלל הן מצד הפנים הן מצד הזקן והוא פיתה אותה שתתן לו רשות שיבא למרחץ שלה כשרוחצת בביתה וירחץ עמה באמבטי אחד ולא לכונת עבירה אלא רק לרחוץ עמה בשביל שיש לו צורך בדרך סגולה שיהיה רוחץ עם אשה אשת איש ותועיל הסגולה הזאת אליו בשביל איזה דבר הצריך לו ונתפתית לדבריו ונתנה לו רשות שיכנס אצלה למרחץ בשעה פלונית שהיא נכנסת לרחוץ שם, וכן היה כשנכנסה לרחוץ נכנס אחריה ופשט בגדיו ועמד ערום לפניה קודם שראה את בשרה וכשראתהו סריס אמרה לו מה זאת? והגיד לה הדבר כי רבו צוהו לפתותה בדבר זה בשביל שהיתה אומרת כן על דברי חכמים, ואז לבש בגדיו ויצא מאתה. והיא אף על פי שלא נתפתית לעשות עבירה ח"ו אלא רק נתפתית לתת לו רשות לרחוץ עמה באמבטי אחד בושה מבעלה רבי מאיר איך תראה פניו? ומרוב הבושה נטרפה דעתה וחנקה עצמה! ואין לה דין מאבד עצמו לדעת כי לא היתה שפויה בדעתה כי עשתה כן בטירוף הדעת ובעלה ערק לבבל כי קבל עליו גלות לכפרה על אשר נעשה לה דבר זה בסיבתו.

שֶׁאִם הָלַךְ סוֹפוֹ לַעֲמוֹד. נראה לי בס"ד נקיט ד' חלוקות 'הלך עמד ישב לץ' כנגד ד' יסודות של אדם כי כאשר יתפשט היצר הרע ביסוד אחד סופו להתפשט בשני ובשלישי וברביעי כי ידוע שמכל יסוד יהיה מין עבירה וכמו שאמרו מהרח"ו ז"ל וכאשר נתפשט היצר הרע בכל ד' יסודות אז יצאו העבירות מן הכח לפועל וראשי תיבות ד' דברים אלו עמד לץ ישב הלך, 'עליה' רמז דהנכשל בארבעה אלו עושה עליה ליצר הרע בגופו לדור בה וידוע דהעליה היא למעלה מן הבית וגוף האדם נקרא בית דכתיב עַד אֲשֶׁר לֹא יָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת (קהלת יב, ג) והוא עושה ליצר הרע בארבעה אלה עליה על גבי הבית שלו שהוא גופו ועל זה נאמר הֶעֱלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם (איכה ב, י) עפר זה יצר הרע שהוא מנחש הקדמוני דכתיב ביה וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ (ישעיה סה, כה).

וְאִם לָץ עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (משלי ט, יב). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רבותינו ז"ל בביאור ד' כתות אינם מקבלים פני שכינה דעון הלצים קל מכולם דאינו גורם אלא רק סילוק הכתר שהוא בחיה קוצו של יו"ד בלבד עיין שם. וזהו שנאמר ואם לצת 'לְבַדְּךָ תִשָּׂא' רצונו לומר 'לבד כ"ף תשא' כי כ"ף רומז לכתר כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד מנחת שבת בכונת 'יַכִּירוּ בָּנֶיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ מְנוּחָתָם' שצריך לכוין מאת כתר מנוחתם, ולזה אמר ואם לצת 'לְבַדְּךָ תִשָּׂא' לבד כ"ף תשא, דהכתר בלבד תשא לסלק הארתו.

כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ יִסּוּרִין בָּאִים עָלָיו (ישעיה כח, כב). הטעם נראה בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור מאמר ארבע כיתות דהליצנות גורם להגביר כח הדינין שהם ק"ך צרופים של אלהים שהם כמנין ל"ץ שגורם הלץ להגביר כח דינים אלו ומעלה אותם כנגד בחינת הכתר ואז מסלק הארתו מלהאיר למטה שאם אינו מתלצץ מורידם מאחורי האצילות למטה עד עולם הבריאה עיין שם. נמצא בליצנות מגביר כוחות הדינין שהם צרופים של שמות אלקים, גם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שהיסורין ממתקים כוחות הדינין של שמות אלקים על ידי שמות הוי־ה לכן ג' פעמים 'הוי־ה אלקים' [112×3=336] עולים של"ו כמנין יסורין [336] וזהו סוד הפסוק באיוב שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי (איוב טז, יב) כנזכר בשער הכונות ובזה מובן הטעם ד'כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ יִסּוּרִין בָּאִים עָלָיו' שהם ממתקים כוחות הדינין של שמות אלקים ולזה אמר הנביא לישראל וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ (ישעיה כח, כב).

אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנַן בְּמָטוּתָא בָּעֵינָא מִינַּיְיכוּ דְּלֹא תִּתְלוֹצְצוּ (ישעיה כח, כב). יש להקשות וכי סלקא דעתיה דרבנן יתלוצצו שבא להזהירם? ועוד למה אמר להם לשון בקשה כאלו הוא מצוה אותם בדבר של חסידות כיון דהלצנות אסור חמור הוא, יאמר לשון גזרה ואזהרה? ועוד למה 'הוא' נתעורר לדבר באזהרה זו?
ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דשבת (שבת ל:) רבא מקמי דפתח להו לרבנן אמר מלתא דבדיחותא ובדחי רבנן ובסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתתא עיין שם. והנה הוא אומר להם איזה דרשה הלצית לעורר להם השמחה ולכן חש פן ילמדו גם הם לעורר השמחה במילי דקרובים לליצנות כי יאמרו זה מותר בשביל לעורר השמחה בעסק התורה והוי צורך מצוה לכך נחת להזהירם שלא יאמרו דבר בדיחות שהם קרובים לליצנות שנחשב לגבי דידם ליצנות ולכן הוא נתעורר על דבר זה שלא יטעו מצד מנהגו הטוב הנזכר.

כָּל הַמִּתְיַיהֵר נוֹפֵל בַּגֵּיהִנָּם (משלי כא, כד). נראה לי בס"ד ידוע שיש לגהינם שלשה פתחים מן הצדדין שלה ויש לה גם כן עוד פה פתוח מלמעלה כמו ארובה וזה הפה הוא צר מאד ועל זה אמרו רבותינו ז"ל בסוף פרק שתי הלחם (מנחות צט:) וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי צָר (איוב לו, טז) מגיהנם שפיה צר שעשנה צבור בתוכה עיין שם. והנה יש נשמות רשעים נכנסין באלו הפתחים שהם מהצדדין ועל אלו נאמר 'הולכים לגהינם' לשון הליכה ויש מפילים אותם מאותו הפתח הצר שהוא מלמעלה שקשה עליהם כתרתי האחת מצד הנפילה שנופלים דעושין להם בזה סקילה והשניה השריפה שנשרפים באש גהינם ועל אלו נאמר 'נופלים לגהינם' לשון נפילה וזו קשה עליהם יותר מאלו שהולכים לגהינם דרך הפתח שבצדדים כי אלו עבדי להו שריפה בלבד ואלו עבדי להו תרתי סקילה ושריפה וזה שהוא מתיהר עבדי ליה תרתי סקילה ושריפה ולזה אמר כָּל הַמִּתְיַיהֵר נוֹפֵל בַּגֵּיהִנָּם, 'נופל' דייקא ולא אמר 'הולך לגיהנם'.

תְּחִלָּתוֹ יִסּוּרִין וְסוֹפוֹ כְּלָיָה. נראה הכונה שיש יסורין שהם מכפרים על האדם ואלו היסורין אין נחשבים כליה אלא הם חיים ותיקון אבל אם היסורין לא היו לכפרה נחשבים כליה וזה המתלוצץ באים אליו יסורין והוא אינו מקבלם בשביל כפרה כיון דלא מקבלם ברצון ולכן נחשבים כליה בר מינן.

אֵלֵךְ וְאֶגָּרֶה בְּשֵׁינָה. פירוש אף על פי שאין באה לו שינה הוא יתגרה בה ויביאנה אליו על ידי שישכב על מטתו ואין דובר עם שום אדם ואז בעל כרחו תבא אליו השינה ולכן נקיט לשון 'אגרה' ולא אמר 'אלך ואישן'.

גמ' אלהא דמאיר ענני. עי' מ"ש הרמ"ע במאמר חיקור הדין סוף ח"א:

ואיכא דאמרי ממעשה דברוריא. רש"י ז"ל הביא מעשה של ברוריא ע"ש. וכתב הרמ"ע ז"ל בגלגולים שקבל מהרב מהר"ר ישראל סרוק זלה"ה דברוריה היתה גלגול בת שבע ומלמדת לשלמה ומזהירתו והיא ברוריה דהות מקריא לתלמידים ותלמיד אחד הי"ל נפש אוריה בעלה הראשון והיה לו בה שייכות והיא היתה סיבת מותו אז ועתה הוא היה סיבת מיתתה כי נתפתת לו וחנקה עצמה זהת"ד:
ואגב אמרתי אגלה טפח בענין הגלגולים כי אפילו איזה צדיק גמור יש בו איזה ניצוץ וכיוצא שנפגם וכל ניצוץ כלול מרמ"ח ושס"ה. וזה הניצוץ או האבר לבד הוא בא בגלגול דוקא ושארי אברי נר"ן וניצוצות הם פרצוף שלם והם בג"ע עם הצדיקים. וזה האבר או הניצוץ באים בגלגול לתקן וכל זה מבואר באר הטב בספר גלגולים הגדול כ"י ובזה יתישבו כמה עניינים ה' ברחמיו יזכנו להשלים תקון נר"ן בגלגול זה ויעזרנו על דב"ר כבוד עמו אנס"ו:

אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו דלא תתלוצצו דלא ליתו עלייכו יסורין. יש להעיר דאמאי אמר להו דיפרשו מיראת עונש דלא ליתו עלייהו יסורין הול"ל דלא יתלוצצו דעון חמור הוא. ועוד מה הלשון אומרת במטותא מינייכו אטו צריך לבא בתחינה שישמרו התורה. ונראה דכונת רבא שיתרחקו הרחקה גדולה אפילו מספק ליצנות ולא יבקשו צדדי ההתר לז"א במטותא מינייכו דשמא מה שאתם סוברים דאינו ליצנות היא באמת ליצנות ויבואו יסורין ולז"א במטותא מינייכו שיתרחקו הרבה:

אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין שנאמר משך ידו את לוצצים אפשר לרמוז דר"ת משך ידו את לוצצים גימטריא אף. דהמתלוצץ חרון אף עליו ורבא אמר לרבנן במטותא מינייכו לא תתלוצצו דלא ליתו יסורין ובזה נכלל הכל דלא ליתו יסורין וניצול מהכל:

דאמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה. פירש"י ז"ל להגן עליו והטעם דלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה. וכבר כתבנו לעיל דהמצות הם בנפש והתורה ברוח ואם אינו מתקן הנפש איך יתקן הרוח:

כלום מעשה בא לידך וכו'. עמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה סוף מכות ומ"ש בשם הגדולים ח"א דפוס חדש דף קי"א ע"ב ומ"ש בקונטריס זה בסנהדרין על דף קי"א ע"ש ודוק הטב ועיין מ"ש הרב עיון יעקב ז"ל ד"ה א"ל א"כ מחלקך יהא חלקי ומ"ש לעיל ד"ה כל העוסק בתורה בלבד ועם הרב ז"ל הסליחה שאין דבריו מחוורין וכבר לימדנו רש"י ז"ל ופירש כמי שאין לו אלוה להגין עליו ודברי רבינו ז"ל ראוים אלו ואין להאריך כי יתן את רוחו המעיין בעיניו יראה ודוק דמדברי רש"י ז"ל הנזכר ומדברי הרמב"ם זלה"ה בפירושו סוף מכות נדחה מ"ש הרב עיון יעקב בדבריו שרמזתי וכבר כתבתי שאין להאריך בענינים כאלה:

אימא אלהא דמאיר ענני ואתצלת. כבר כתבתי בפתח עינים דנשתרבב המנהג לומר בכל צרה ובכל ענין לומר אלהא דרבי מאיר ענני. ואין לומר כן על תנאים אחרים דרבי מאיר הוא נתרצה שיאמרו כן וגם היה לו כונה פרטית על זה ואנו מכוונים על דעתו וכונתו כמ"ש הרמ"ע ז"ל והבאתיו בפתח עינים ע"ש ולכן אנו מזכירים דוקא ר"מ דידענו דהוא הי"ל כונה פרטית על זה ואנו מכוונים על דעתו ודוק הטב:

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מ"ד אשרי האיש וכו' זה אברהם. דקשיא ליה בכתוב דמשמע דדוקא אם בא לידו הני תלתא עצת רשעים ודרך חטאים ומושב לצים וניצול נאמר בו אשרי ואי לא לא. והרי אפילו אם לא בא לידו כי אם אחת מהנה וניצול אשריו. ועוד הול"ל אשרי איש אשר לא הלך כדכתיב אשרי איש ירא ה' ועל כן דרש אשרי האיש הידוע ולהכי כתיב האיש והוא אברהם אע"ה דבאו לידו שלשה אלה וניצול ואפשר לרמוז דר"ת אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים גימטריא עם ב' כוללים לתיבות ואותיות גימטריא זה אברהם ודוק:

הוגה את השם באותיותיו וכו'. רבינו האר"י זצ"ל מסכים לדברי התוס' דהיינו לקרוא ד' אותיות שם המיוחד ככתבן. אמנם בקורא אותם במילוי גם כן הוא בכלל וצריך להפסיק כגון שיאמר יוד אי הי או שיאמר יוד קא. ופשטא דסוגיא מוכח דהלכה כאבא שאול דאין לו חלק לעה"ב אמנם דעת הרמב"ם נראה דהלכה כת"ק דאין הוגה את השם בכלל אין לו חלק אבל איסורא איכא לכ"ע ולהכי פריך בסוגיין וכמו שכתבנו בעניותנו פרק חלק (סנהדרין דף ק"א ע"ב) ע"ש וראיתי לרבינו אפרים בפירוש עה"ת כ"י פרשת יתרו שכתב ה' אלהיך כשקרא השם הנכבד נתמלא כל העולם אש ונאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא לכך ר' חנינא בן תרדיון שהיה הוגה את ה' באותיותיו נדון בשריפה:

מ"ט איענש וכו'. כתב הרב ישרש יעקב וז"ל הקשה בת"ל דמאי קושיא מ"ט איענש והלא לעיל אמר משום דלא עסק בג"ח וי"ל דה"ק מ"ט איענש בשריפה חמורה ולא בחנק הקל וליתא דמשום דלא עסק בג"ח אין זה כדאי שישרפוהו מוכרח דיש בו עון שראוי לישרף ומשו"ה שאלו מ"ט איענש אלא שהוא השיב שאילו היה עוסק גם בג"ח היה מגין עליו שינצל עכ"ל בקיצור. ומ"ש הרב אין זה כדאי שישרפוהו כונתו שיהרגוהו ואגב שיטפיה כתב כן ויש להעיר על הרבנים דמאי קשיא להו דהא הש"ס קאי על מ"ש לעיל גזרו עליו לשריפה ועל אשתו להריגה ולהכי לא מצי למימר על דלא עסק כדאבעי ליה בג"ח דא"ה אשתו אמאי ולהכי אמר על דהיה הוגה ולא מיחתה אבל על ג"ח על הרוב לא ידעה אי עביד כדאבעי ליה. ותו אעיקרא הש"ס קאי עמ"ש ברישא עליו לשריפה משום שהיה הוגה את ה' ועלה פריך והיכי עביד וכו' ומשני להתלמד וע"ז הקשה מ"ט איענש וא"כ מאי מקשו דמאי קושיא מ"ט איענש הא לא עסק וכו' והרי פריך עמ"ש דנגזר עליו שהיה הוגה וכו'. וכמדומה דהא דאמר שהיה הוגה הוא מכלל הבריתא דמייתי לעיל ת"ר כשנתפסו וכו' וסיומה עד מ"ש אמר רבי גדולים צדיקים הללו וכו' אלא דהש"ס עייל בין הדבקים והכי אשכחן בכמה דוכתי ויש צדדין במאי דקמן מצד הלשון ודברי רבי יוחנן ואין להאריך. ומ"מ דברי הרבנים הנזכרים קיימין בכללות הענין דאיהו אמר על דלא עסק וכו' והכא אמר שהיה הוגה וכו' ודוק הטב:

דלא מיחתה מכאן אמרו כל מי שיש בידו למחות וכו'. עמ"ש הרב גדול הדור מהרח"א בישרש יעקב דף ק"ח ע"ב ומ"ש מורינו הרב זרע אברהם א"ח סימן י"ב:

אני אומר לך דברים של טעם וכו'. אפשר במ"ש הרב של"ה דמצות ק"ה אינה כשאר מצות לרדוף אחריה ומשו"ה אז"ל דבשביל יעקב ניצול אברהם מכבשן האש דהוא הכניס עצמו בסכנה בידים לבזויי ולאלטויי וז"ש ריב"ק ורחב"ת סבר דהוא אינו מקניטם רק הוא עוסק בתורה ודוק כי קצרתי:

הוא אמר הצור תמים וכו'. בעניותי פירשתי בספרי הקטן דברים אחדים דרוש ך' דף ק"ה הני קראי דנקטי הני צדיקי דאפשר דכל חד כיוין לענין א' ע"ש באורך:

ואל יחבול בעצמו. עמ"ש התוס' ועיין מ"ש הריטב"א בחידושיו והביא דבריו הרב מהרש"ל בים של שלמה פרק החובל סימן נ"ט והקשה עליו וחלק על ר"ת דלשון ר"י בתוס' קמא שסתם משמע להפך ואני בעניי בספרי הקטן חיים שאל סימן מ"ו עמדתי קצת בענין זה ודקדקתי על מהרש"ל מדברי ספר האגודה פרק הנזיקין שהתיר משם ר"י ומוכרח להשוות דברי התוס' בשם ר"י שאין בכלל דבריו שירא לעבור על דת הפך מהרש"ל ועוד לא זכר מהגהת סמ"ק ושם הבאתי דברי הרב כנה"ג י"ד סימן זק"ן הגהת ב"י אות כ"א ודברי מהר"ש יפה ע"ש באורך בס"ד:

אימא אלהא דמאיר ענני ומתצלת וכו'. מזה נשתרבב המנהג בכל גלילותנו דעל כל צרה שמתפלל האדם אומר אלהא דר"מ ענני ונודרים שמן או צדקה לנשמתו של ר"מ וכתב הרמ"ע במאמר חקור דין סוף ח"א שהכונה במה שכיוין ר"מ ענני באותה כונה ע"ש ובמפרש ובזה פירש הרמ"ע שם אשרי יושבי ביתך הם עצמם ביתך מרכבה כמ"ש זה אלי ואנוהו אשרי אדם עז לו שמבטחו במסילות אשר בלבבם של יושבי ביתך זהת"ד. והשתא הנוהג כך באומרו אלהא דר"מ ענני טוב דיכוין בדעתו שיענה באותה כונה שכיוין ר"מ כמ"ש הרמ"ע. ומכאן אתה למד שמה שנהגו לומר שמכונים בתפלה לדעת רשב"י וכיוצא וכן בתורה ובמצות מנהג טוב ונאמר בו אשרי:

מי יימר. שאמת אתך שאנצל בתפלה זו: שקל קלא. פיסת רגבים: אייתוה. לשומר: אסקוה לזקיפה. לתליה זקיפה פורק''א שצולבין בה: מאי האי. דלא מצינא למיזקפיה: אתא לבי זונות. כדי שיאמרו לא הוא דאיהו לא הוה עייל: טמש בהא ומתק בהא. טבל אחת מאצבעותיו ומצץ את חבירתה: כרכתיה. חיבקתו כאילו היה רגיל אצלה: איכא דאמרי. משום האי מעשה ערק: ואיכא דאמרי משום מעשה דברוריא. שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים (קדושין דף פ:) נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא: לאיצטדינין. מקום שמנגחין את השור: ולכרקום. מצור ועושין שם שחוק וליצנות: את הנחשים. מנחשים ומכשפים: ואת החברים. לוחשי נחשים: בוקיון מוקיון לוליון סלגריון. כולן מיני ליצנים הן: הא למדת. מדסמיך ליה כי אם בתורת וגו' מכלל דאזיל להכי לאו בתורת ה' חפצו: שצווח ומציל. אם רואה שיגיחו שם יהודי צועק ומתחנן להם ומצילו: מפני ישוב מדינה. ישראל הדרים באותה העיר שזה מבקש בני [ישוב] הכרקום להצילם: שלא יתחשב עמהם. לחזק עובדי כוכבים ולעשות עמהם מצור: שמעיד עדות אשה. אם רואה חבירו ישראל נהרג שם מעיד באשתו ומשיאה: שמזבלים שם. מסדרין צרכי עבודת כוכבים להתנדב לה מזבלין לשון יזבלני אישי (בראשית ל) ענין חנייה של חיבור ואסיפה אמיישנ''ר בלע''ז: מפני חשד. עבודת כוכבים שלא יחשדוהו [בחזקת זיבול לעבודת כוכבים]: מאי בינייהו. לר''מ נמי כולהו אסירי דהא לר' מאיר כולהו בחזקת זיבול לעבודת כוכבים נינהו: נשא ונתן. לר''מ נשא ונתן (לעבודת כוכבים) אסור דהא מפני שמזבלין לעבודת כוכבים סתמא קאמר וסבר דודאי מזבלין לעבודת כוכבים שם ואיכא למיחש לדמי עבודת כוכבים בידו וקונין מישראל זה לצורך עבודת כוכבים ורבנן [דמפרשי] משום חשד ליצנות ולמידי אחריני לא חיישי נשא ונתן מותר דלא חיישינן לדמי עבודת כוכבים: אם הלך סופו לעמוד. הלך משמע בהעברה בעלמא סופו לעמוד ולהתעכב ביניהם מעט וה''ק אשרי שלא הלך ומתוך שלא הלך לא עמד ומתוך שלא עמד לא ישב הא אם הלך סופו לעמוד כו': אל תתלוצצו. פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי: מוסריכם. יסוריכם: משך. הקב''ה: ידו. הפותח ידו לזון את הכל מושכה מן הלוצצין: יום עברה היום ההוא. ביום הדין משתעי קרא שנידונין עובדי כוכבים לגיהנם: לטרטיאות. פלטין וכל דבריהן כשהן נאספין לשחוק וללצון: קיניגון. צידת חיה על ידי כלבים וכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה דוגמתו בשחיטת חולין (דף ס:) וכי משה קניגי הוה: למד לא גרסינן הכא:

שלא יתחשב עמהם. פרש''י לחזקם לצור על העיר והר''ר אלחנן פירש להיות ממספר אנשי הצבא של עובדי כוכבים: שמזבלין שם. פ''ה לשון יזבלני אישי ורבינו תם פירש מזבלין מזבחים ולשון גנאי נקט וכן משמע בירושלמי פרק הרואה ראה מקום שמזבלין שם לעבודת כוכבים אומר זובח לאלהים יחרם: מאי בינייהו. תימה טובא איכא בינייהו דר''מ דוקא אמר מפני שמזבלין הא אין מזבלין שם שרי ורבנן אסרי אף במקום שאין מזבלין ונראה לפרש דהכי פריך במקום שמזבלין מאי בינייהו דהא ודאי אף במקום שמזבלין פליג מדהזכירו חכמים בדבריהם מקום שמזבלין דאי ל''פ במקום שמזבלין לא היה להם להזכיר אלא מה שהוסיפו על ר''מ ולומר אף במקום שאין מזבלין אסור ועוד יש לפרש מאי בינייהו בין מקום שמזבלין למקום שאין מזבלין לרבנן דאסרי בתרוייהו ומסיק נשא ונתן איכא בינייהו: