עבודה זרה יט ע"ב

דף יט - ב

עוד נאמר שם "והיה כעץ שתול על פלגי מים" - הגמרא דורשת את לשון הרבים, ללמדנו שתלמודו יתחלק על חלקים רבים, כפלגי מים -

אמר רב תנחום בר חנילאי: לעולם ישלש אדם את שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, ושליש בתלמוד ^[12].

ומקשינן: איך יכול לעשות כן, מי ידע איניש כמה חיי, האם אדם יודע כמה שנים יחיה?

ומתרצינן: כי אמרינן הכוונה במאמר זה, הוא: ליומי, שיחלק את ימיו, שני ימי מקרא, שני ימי משנה, ושני ימי תלמוד, וכן בכל שבוע ושבוע ^[13].

עוד נאמר שם "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו". ודרשינן: אמר רבא: אם פריו יתן בעתו שתורתו עושה פירות, כלומר: מקיים מה שלומד - אז "ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" -

ואם לאו שאינו מקיים את לימודו - על הלומד ועל המלמד, עליהם הכתוב אומר בהמשך "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר ידפנו רוח". ודרשינן "רשעים" על הרב ועל התלמיד ^[14].

[הגמרא דורשת עוד דרשה על הפסוק "אשר פריו יתן בעתו, שבא ללמדנו שיש "עת" שהתלמיד נותן "פריו". ומתחיל להורות הוראה בישראל.]

אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: מאי מהו הביאור בהא דכתיב [משלי ז]: כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה". [פשט הכתוב הוא על אשה זונה] ודרשינן: "כי רבים חללים הפילה", זה תלמיד שלא הגיע להוראה שלא מלאו ימיו [כמו שיבואר] - ומורה. ונדרש "הפילה" מלשון "נפל" שנולד לפני זמנו, וכיון שמורה טרם מלאו ימיו - "רבים חלליו" והם הוראותיו המוטעות -

"ועצומים כל הרוגיה", זה תלמיד שהגיע להוראה - ואינה מורה. ונדרש "עצומים" שעוצם ומחריש ומתאפק מלהורות, ו"הורג" את בני דורו, המחכים להוראותיו.

ומבררינן: ועד כמה ועד מתי מותר לו לעצום ולהתאפק, כלומר: מתי אכן ראוי להוראה -

עד ארבעים שנין שנה, משנולד. ועד אז אין דעתו מיושבת עליו.

ומקשינן: והא רבא [רבה] אורי הורה הוראה בטרם הגיעו לשנתו הארבעים? שהרי כל ימי חייו בעולם הזה היו רק ארבעים שנה! ומתרצינן: התם בשוין לרבא הותר להורות כי לא היה בעירו [ברבינו חננאל: בדורו] מי שגדול ממנו, אלא שכולם היו שוין לו.

נאמר שם "אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול". ודרשינן "עלה" של הלומד תורה דהיינו הדבר הקל שבאילן, "לא יבול" לא ילך לאיבוד, ויש לה חשיבות בפני עצמה.

ומה היא אותה "עלה"?

אמר רב אחא בר אדא אמר רב. ואמרי לה ויש מי שמסר שמועה זו אמר רב אחא בר אבא אמר רב המנונא אמר רב: [מנין] שאפילו שיחת חולין של תלמיד חכמים צריכה תלמוד להתלמד ממנו לדבר בלשונו הנקיה, המעשרת והמרפא ^[15] -

שנאמר "ועלהו לא יבול".

עוד נאמר שם "אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח".

אמר רבי יהושע בן לוי: דבר זה כתוב בתורה ושנוי [כפול] בנביאים ומשולש בכתובים. ומה הוא הדבר:

כל העוסק בתורה - נכסיו [גירסת הגר"א: דרכיו] מצליחין לו.

כתוב בתורה, דכתיב [דברים כט] "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם - למען תשכילו את כל אשר תעש ון".

שנוי בנביאים. דכתיב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו - כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל".

משולש בכתובים. דכתיב "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול - וכל אשר יעשה יצליח".

הגמרא מספרת סיפור ^[16].

מכריז רבי אלכסנדרי "מאן בעי חיי! מאן בעי חיי"! מי רוצה לחיות!

כנוף ואתו כולי עלמא לגביה התאספו כל העולם, כלומר: הרבה אנשים, אליו, בחושבם שיש לו "סם" החיים, ואמרי ליה ואמרו לו "הב לן חיי"! תן לנו סם החיים!

אמר להו להם מקרא זה [תהילים לד] "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה"!

שמא יאמר אדם "נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה - אלך ואתגרה בשינה" ^[17] -

תלמוד לומר המשך המקרא "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו"!

ומהו אותו טוב? אין טוב, אלא "תורה", שנאמר [משלי ד] "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

שנינו במשנתינו: הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודת כוכבים - אסור.

המשנה דנה בעצם איסור הבנייה. ואילו הגמרא דנה בדיעבד אם בנה - האם שכרו מותר.

אמר רבי אלעזר אמר רבי יוחנן: אם בנה - שכרו מותר.

המקשן סבר שרבי יוחנן מדבר באם בנה את הכיפה, לכן מקשה, שהכיפה היא רק "משמשי עבודת כוכבים" - והיות שעדיין לא עבדו לה - דבר פשוט הוא שעדיין לא נאסרה.

כלומר: יש חילוק בין עבודה זרה [פסל] עצמה, לבין תשמישיה -

בעבודה זרה עצמה, נחלקו תנאים מתי נאסרה באיסור הנאה ממנה, אם מיד כשנעשתה מעשה ידי אדם, או רק אחרי שעבדו לה - אבל במשמשיה, כל התנאים מודים שאינה נאסרת עד שישתמשו בה לצורך אלילים.

ומקשינן: פשיטא? הכיפה ודומיהן משמשי עבודת כוכבים הן - ומשמשי עבודת כוכבים, בין לדעת רבי ישמעאל ובין לדעת רבי עקיבא שנחלקו באלילים עצמם מתי נאסרים, אבל במשמשיה, כולי עלמא מודים שאינן אסורין עד שיעבדו כלומר: עד שישתמשו בהן.

וקשה, מה חידש לנו רבי יוחנן?

ומתרצינן: אמר רבי ירמיה: אכן במשמשיה לא נצרכה לא הוצרך להשמיענו, אלא לעבודת כוכבים עצמה שהישראל יצר את הפסל בשביל הגוי בשכר באיסור - משמיענו רבי יוחנן ששכרו מותר.

עתה, מקשים איפכא, למה באמת שכרו מותר?

הניחא היתר זה ניחא למאן דאמר: עבודת כוכבים של ישראל שעשה ישראל לצורכו, לצורך מכירה לגוי - אסורה מיד, ואילו עבודה זרה של עובד כוכבים גוי, אינה אסורה בהנאה עד שתעבד -

מובן, למה התיר רבי יוחנן את שכרו, כי פסל זה נעשה לצורך הגוי, ודינו כעבודה זרה של גוי - אלא קשה, למאן דאמר שגם פסל של עובד כוכבים - אסורה בהנאה מיד, מאי איכא למימר? מה יש לומר, ולמה היתר רבי יוחנן את שכרו?

אלא אמר רבה בר עולא, אף שעבודה זרה של גוי אסורה בהנאה מיד, מכל מקום בבנית כיפה התיר רבי יוחנן את שכרו -

לא נצרכה החידוש הוא אלא למכוש מכת קורנס אחרון. כלומר: עבודת כוכבים הפסל מאן קא גרים לה מי גורם לה להיקרא עבודת כוכבים? -

גמר מלאכה, כי בלעדיו איננה גמורה.

ואימת הויא מתי הוא גמר מלאכה?

במכוש אחרון. יוצא שדמי השכירות עד למכוש האחרון אינו דמי שכירות של עכבודת כוכבים.

והשכר של מכוש אחרון אינו נחשב, כי לית ביה שוה פרוטה, ולא נאסר בהנאה ^[18].

נחלקו תנאים בענין שכירות ^[19]. אומן המקבל על עצמו מלאכה בשכר -

יש מי שסובר "אין לשכירות אלא לבסוף" דהיינו שבגמר המלאכה קונה את "כל" השכר, בבת אחת והשכר אינו מתחלק לחלקים.

ויש מי שסובר "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף", דהיינו שכל מעט מעט שעושה, קונה את שכרו, מעט מעט.

ויש למחלוקת זו כמה השלכות בכמה דינים.

והנה, רבי יוחנן שאמר ששכרו מותר - אלמא מוכח, קסבר שהנו סובר "ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף", לכן אמר שדמי שכירותו שהצטברו עד למכוש אחרון אינם דמי עבודה זרה.

ואילו היה סובר "אין לשכירות אלא לבסוף", נמצא שכל דמי שכירותו המשתלמים לו בגמר עבודתו הינם "דמי עבודה זרה" - ואסורים בהנאה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה להורות דברים האסורים למכור לגוי.

ואין עושין תכשיטין לעבודת כוכבים, כגון: קטלאות ונזמים וטבעות.

רבי אליעזר אומר: בשכר [גירסת הב"ח: שכרן] מותר ^[20].

וכן אסור למכור לגוים קרקע ^[21] והטעם יבואר בגמרא, ובאה המשנה להשמיענו, שלא בלבד שאסור למכור לגוים גוף הקרקע, אלא אף אסור למכור אילנות ותבואה וכדומה כשהם מחוברים בקרקע.

אין מוכרין להם במחובר לקרקע ^[22] -

אבל מוכר הוא משיקצץ אחרי שנקצצו ^[23].

רבי יהודה אומר: מוכר הוא במחובר - ומתנה עם הגוי על מנת לקוץ.

גמרא:

הגמרא מבארת הטעם שאסור למכור לגוים קרקע ומחובר לקרקע.

מנהני מילי, מנין נלמד איסור זה?

[לעולם] ישלש אדם כל יום ויום שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד.

אשר פריו יתן בעתו אמר רבא אם פריו יתן בעתו כלומר בעת שהגיע להוראה ועלהו לא יבול אלא מתקיים ואם לאו עליו הכתוב אומר על המלמד שלא הגיע ללמד ועל הלמד ממנו לא כן הרשעים כי אם כמוץ וגו' והיינו דאמר רב מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. ומתי הגעתו בהוראה א"ר זירא מבן מ' שנה ולמעלה כלומר ישב ראש ישיבה ומת בן מ' שנה כבר פירשנוהו ביבמות ובראש השנה ופרקי' בימי רבה בר נחמני לא הוה עדיף מיניה אלא חכמי דורו כולן שוין הן לו לפיכך הורה.

ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה וליכא עדיף מיניה ואינו מורה:

מנין שאפי' שיחת חכמים צריכה תלמוד שנאמר ועלהו לא יבול ומצאנו שנקראו האילנות שיחים שנאמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ:

כתיב בתורה ובנביאים ובכתובים כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין בתורה שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת למען תשכילו וגו' בנביאים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל [בכתובים] דכתיב וכל אשר יעשה יצליח מי האיש החפץ חיים וגו' סור מרע ועשה טוב והתעסק בתורה שנקרא לקח טוב:

(מתני') [פיסקא] הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודת כוכבים אסור לבנותה:

א"ר אלעזר אם בנה שכרו מותר. פשיטא. הכיפה משמשי עבודת כוכבים היא ומשמשי עבודת כוכבים בין לר' ישמעאל בין לר"ע אינן אסורין אלא עד שיעבדו דהא ר' ישמעאל ור"ע לא נחלקו אלא בעבודת כוכבים אבל במשמשי עבודת כוכבים דברי הכל עד שיעבדו חלוקת ר' ישמעאל ור"ע בפ' ר' ישמעאל אומר שלש אבנים (דף נא ע"ב) ופריק ר' ירמיה לא נצרכה להא דר"א אלא בשכירות עבודת כוכבים עצמה ודחי' ליה הניחא לר"ע איצטריך אלא לר' ישמעאל דאמר עבודת כוכבים דעובד כוכבים אינה אסורה אלא משתיעבד פשיטא ופרקי' לא נצרכה אלא למכוש אחרון כלומר אימת נקראת עבודת כוכבים במכוש אחרון בשעת גמר מלאכה ההוא מכוש אחרון לית ביה שו"פ אלמא קסבר ר"א ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל שכירות קודם שתהיה עבודת כוכבים מותרת:

ראינו לגאון זצ"ל שאמר מותר לישראל להשכיר לעובד כוכבים בין פונדק בין חנות ובין חצר ובין ספינה והעובד כוכבים מפליג בה בשבת הני כולהו שריאן ואפי' בא"י דכבר פסיקא הלכתא כר' יוסי וכ"ש בשאר ארצות וליכא למיחש אלא במרחץ בלבד ולא בכל מרחץ אלא במרחץ הקרואה על שם ישראל ומפני מראית העין אסור ולא משום שביתה דלית שביתת כלים אלא לבית שמאי ואינה הלכה ואם יש לישראל דירה ובתוכה מרחץ שאין רוחצין בה אלא שוכני הדירה בלבד מותר להשכירה לעובד כוכבים:

הא דתנן אין מוכרין להם במחובר לקרקע. ופירשו בגמ' משום חניה בקרקע ק"ל והא לא מתסרא חניה אלא בא"י כדמוכחא שמעתא לקמן וכדפי' רש"י ואם באת לומר דמתני' ר"מ היא דאסר מכירת שדות בח"ל משום גזירה ומ"ה אסר ברישא כל שמחובר לקרקע כקרקע א"כ ליתא למתני' מקמי דר' יוסי דקי"ל כוותי' ומדשקלי וטרו בה בגמרא משמע דהלכתא ורבינו הגדול פסקה בהלכותיו.
וא"ל סתים רישא משום פירושא דסיפא ואין מוכרין להם במחובר לקרקע קתני. והדר תני כיצד אין מוכרין קרקע ומחובר לה, כנ"ל.
וא"ל נמי ואפילו בח"ל קאמר ומשום גזירה דא"י דכיון דאפשר למוכרן קצוצין אין מוכרין להם במחוברין אבל שדות ובתים לר' יוסי כיון דלא אפשר שרי לזבוני להו דלא גזרינן אטו ארץ ישראל.
ובפלוגתא דר"מ ור' יהודה פסק רבינו הגדול ז"ל כר"מ דסתם מתני' כוותיה (וקאמרינן עלה מנה"מ א"ר יוסי בר' חנינא דא"ק לא תחנם לא תתן להם חנינה בקרקע ובהמה מאי חניה בקרקע אית להו) ולאו קושיא היא כלל דמחובר לקרקע סתם מתני' דלא כר"י דלא שרינן ע"מ לקוץ דילמא משהי לה ולא קציץ (ופלוגתייהו) בבהמה ע"מ לשחוט נמי בהא שייכא וכל דכן הוא (ועוד) [ובהא] נמי סתם רישא דמתני' כוותיה דקתני אין מוכרין להם בהמה גסה ולא קתני אבל מוכר הוא ע"מ לשחוט ואע"ג (דכר') [דבדר'] יהודה נמי לא קתני לה משום דלית הלכתא כוותיה לא תנא לסבריה עד סיפא במחובר לקרקע והרב התלמיד ז"ל אמר דהלכתא כר"מ מטעמא אחרינא משום דגזירה הוא דקא גזר והלכה כר"מ בגזירותיו ולאו דוקא הוא ומ"מ לשחוט דפליגי בה לאו גזירה היא אלא בטעמא פליגי ואע"ג דעיקר מילתא גזירה הא לא פליגי בעיקר מילתא דמר אמר גזרי' ומר אמר לא גזרינן.

מתני' הגיע לכיפה מקום ששם מניחין עבודה זרה אסור לבנותה. משום דהוי תשמיש עבודה זרה. ואף על גב דתשמיש עבודה זרה לא מתסרי אינהו גופייהו עד דשיעבדו, אפילו הכי אסור לישראל לבנותו לעשות דבר שהוא תשמיש לעבודה זרה. אבל דימוסיאות שהוא אבן אחת שמקריבין עליה זבחים לעבודה זרה, דהוי תשמיש דתשמיש לעבודה זרה מותר, כיון דבשעת בנין עדיין לא נעבדו לעבודה זרה.

גמרא: הניחא למאן דאמר עבודה זרה של נכרי. כלומר שעשאה ישראל למוכרה לגוי, אינה אסורה עד שתעבד, לפיכך אם בנה שם מותר. אלא למאן דאמר אסורה מיד, אמאי שכרו מותר, דהא שכר עבודה זרה קא שקיל, ואמר רבא בר עולא, עבודה זרה מאן קא גרים לה להקרות עבודה זרה, מכוש אחרון כשהיא נגמרת, ומכוש אחרון אין בו שוה פרוטה, והילכך שכר אותו מכוש מותר. דשכר הנאה אינו אסור אלא מקנס חכמים, כדאיתא לקמן בריש פרק השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך (סב, א), ופחות משוה פרוטה לא חשיב. ושכר מכושים ראשונים לאו שכר עבודה זרה נינהו, דאכתי לא הויא עבודה זרה. ושכירות ישנה מתחלה ועד סוף, והילכך עבר ובנה שכרו מותר. ומיהו לכתחלה לא יבנה בנייני עבודה זרה וכל שכן עבודה זרה עצמה.
ופסקן של דברים כך הוא: דעבודה זרה עצמה ומשמשיה, כגון מקומות שבונין להעמיד שם עבודה זרה עצמה, אסור לכתחלה לבנותן, אבל אם עבר ובנה שכרו מותר. דהכי אסיקנא בקדושין פרק האומר (סג, א) גבי מתניתין דעל מנת שאעשה עמך כפועל, דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ואין אומן קונה בשבח כלי. ועבודה זרה לא הויא אלא במכוש אחרון, ומכוש אחרון לית בזה שוה פרוטה, הילכך עבר ובנה שכרו מותר. ותשמיש דתשמיש דעבודה זרה אפילו לכתחילה בונין עמהם, והיינו מתניתין דתנן אבל בונין עמהם דימוסיאות, וכל שכן הבתים שמוכרים להעמיד העבודה זרה באחד ממקומותיהן שמותר לבנותן עד מקום שמעמידין שם העבודה זרה עצמה, וכשמגיע שם מסלק ידו ממנו, וכדתנן הגיע לכיפה מקום שמעמידין שם העבודה זרה, אסור לבנותה.

מתני': אין מוכרין להם במחובר לקרקע. פירוש: בארץ ישראל או בסוריא, שאסרו למכור להם קרקע משום לא תחנם (דברים ז, ב), דחניית ארץ ישראל חשיבא, ובמחובר לקרקע משום חניית קרקע נגעו בה. ואף על גב דקתני סתמא, אין מוכרין, לאו בכל אתר קא אסר, דהשתא בחוצה לארץ מוכרין קרקע עצמה, מחובר שאינו אלא משום מכירת קרקע לא כל שכן. אלא אמתניתין דלקמן (עבודה זרה כ, ב) סמיך, דקתני אין משכירין להם בתים באץ ישראל ואין צריך לומר שדות.

אבל מוכר משיקוץ. [ותימה] דהא פשיטא דאמאי סליק אדעתא דידן למיסר משיקוץ, יש לומר דתנא הוא לגלויי רישא, דלא תימא דמחובר לקרקע אינו אסור אלא למכור לו אילן לפירותיו לבד [עד] שייבש האילן, דסתם לוקח אילן מחובר לקרקע להעמידו לפירותיו הוא לוקחו, והילכך הוא אסור דחניית קרקע הוא זה (למי) [לימי] העץ, אבל מחובר על מנת לקוץ יהא מותר כרבי יהודה דהעומד לקוץ כנקצץ דמי וחניית קרקע אין כאן, קא משמע לן אבל מוכר הוא משיקוץ דוקא, אבל על מנת לקוץ לא דילמא משהי ליה ולא קייץ.

על פלגי מים אמר רבי תנחום בר חנילאי לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. פי׳ דריש מים תורה ודריש פלגי מלשון חלוקה כהדא דכתיבנא כי בימיו נפלגה הארץ ופריך ומי ידע כמה חיי ומהדרינן כי קאמרינן ביומי ויש מפרשים ימי השבוע דבהא לא אמרינן מי ידע כמה חיי ויש מפרשי׳ שיחלוק כל יום ויום לשלשה חלקים מיהו לכולהו פירושי אינם חלקים שוים אלא שילמוד משלשתן אבל כל אחד כפי מה שצריך ומועיל יותר ואומר רבינו נר״ו שאין זה אלא בתחלת תלמודו של אדם אבל כשהאדם עומד על תלמודו ודאי צריך שיתן רוב זמנו בתלמוד ושישלים פרשיותיו עם הצבור בכל שבת ויעיין מעט בנביאים וכתובים לפעמים וכתבו בשם רב עמרם ז״ל כי מפני מימרא זו נהגו העם בכל יום שחרית לקרוא פ׳ של תורה את קרבני לחמי וזהו מקרא ואחר כך פרק איזהו מקומן משום משנה ואחר כך רבי ישמעאל אומר משום תלמוד כדי שיצאו בזה ידי חובה אותם שאין להם פנאי כל היום ללמוד וזה שבררו להם פרק איזהו מקומן יותר משאר הפרקים אומר מורי נר״ו מפני שכולו שנוי בלא שום מחלוקת כלל ואעפ״י שאין כולו הלכה דהא קתני הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ואנן קיימא לן לדעת רבי׳ הר״מבן ז״ל כרבי עקיבא דסבירא ליה אכילת פסחים כל הלילה דהא איכא חדא סתמא כוותיה במסכת מגילה בפ״ב מ״ש אחר שנשנה כל הפרק כולו בלא מחלוקת כלל הוא ראוי לשנות יותר משאר פרקים. הא דאמרינן בהגדה דרבי יוחנן בן תרדיון מוטב שיתננה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי כתוב בגליוני התוספות שהיה אומר ר״ת ז״ל דהיכא שמתירה שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו והכי איתא במדרש כתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו יכול אפי׳ בשאול מלך ישראל פי שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת תלמוד לומר אך מיעט דבכי האי גוונא שרי ומכאן לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת ע״כ מצאתי בגליוני התוספות והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול אלא שכבר הורה זקן ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כך הלכה למעשה.

מכוש אחרון אין בו שוה פרוטה. ואם תאמר וכי פחות משוה פרוטה דע״ז מותר הוא בהנאה הא ודאי אסור דהא כתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכיון שנתערב כולו אסור מחמתו ויש לומ׳ דאנן הכי קאמרינן דמכוש אחרון כיון שאין בו שוה פרוטה לא חשיב שכר שלא היה הגוי מחסר משכירותו כלום אפילו לא היה עושהו כיון שאין בו שוה פרוטה כנ״ל.

מתני׳ אין מוכרין להם במחובר לקרקע. פי׳ אילן שהוא מחובר לקרקע ולא אתא תנא השתא לאשמועינן דין איסור מכירת קרקע לגוים אם הוא בכל מקום אם לאו אלא הכי קאמר כלמקום שאסור למכור קרקע אסור למכור מחובר לקרקע שהמחובר לקרקע אף בענין זה כקרקע שאם אין אתה אומר כן תקשי הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן לקמן כרבי יוסי דאמר דבחוצה לארץ מוכרין אפילו שדות ואילו הכא פסיק ותני אין מוכרין במחובר לקרקע כלל וק״ל כסתם מתני׳ כדאיתא לקמן אלא ודאי כדפרישנא. אבל מוכר הוא משיקוץ כי הא קמ״ל דאע״ג דהוה מחובר לקרקע מעיקרו לא אסרו בו מכירה משום חשש מכירת מחובר עצמו ולאשמועי׳ נמי דרישא אפי׳ במוכר אילן יבש על מנת לקוץ אסרינן כרבי מאיר דאמר אין מוכרין אלא שחוטה ר׳ יאודה אומר מוכר הוא על מנת לקוץ.

לעולם ישליש אדם ימיו ורגעיו שליש במקרא ושליש במשנה ושליש בתלמוד עד שיהא כלול בידיעת כל הדברים:

ולעולם יהא נזהר בהוראה עד שיהא מגיע לכך והוא שיהא בן ארבעים שנה ואם לא היה בעיר גדול ממנו רשאי להורות אף בפחות מיכן אם מוצא עצמו ראוי לכך:

לעולם יתמיד אדם לעסוק בתורה שאין אדם זוכה לשלמות עד שיעסוק בתורה והוא שדרשו ז"ל נצור לשונך מרע שמא יאמר הואיל ונצרתי לשוני מרע אלך ואתגרה בשינה תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:

כבר ביארנו שאם בנה עמהם והגיע למקום שמעמידין שם ע"ז אסור לבנותה מ"מ אם עבר ובנה שכרו מותר ולא סוף דבר במשמשי ע"ז שהרי אינן אסורין עד שיעבדו ר"ל עד שישתמשו בהם לע"ז אלא אף בע"ז עצמה שמשנעשית נאסרה אע"פ שלא נעבדה עדין אם עשאה לגוי שכרו מותר מפני שאין שם ע"ז עליה עד מכוש אחרון וישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואין כאן דמי ע"ז אלא דמי הלואה ומכוש אחרון אין בו שוה פרוטה שמא תאמר והרי גוף ע"ז אף בפחות משוה פרוטה נאסרה שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם פי' רבותי דוקא במוכרה או נהנה מדמיה אבל בשכירות ונטילת שכר הטורח אין זו הנאה גמורה ולא נאסר אלא מתורת קנס על שרוצה בקיומו ובפחות משוה פרוטה לא גזרו ולמדת שכל ענין הלכה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומה שאמרו במציעא פרק נשך אין שכירות משתלמת אלא בסוף לענין פרעון נאמרה שאין זמן הפרעון עד שנגמרה המלאכה הא לענין קנייה מתחלה ועד סוף קנה ראשון ראשון:

המשנה השמינית והכונה בה ככונת מה שלפניה אין מוכרין להם במחובר לקרקע פירוש אין צריך לומר שאין מוכרין להם גופו של קרקע מפני שצריכין אנו להזהר שלא נהא אנו גורמים להושיבם בקבע בינותינו בארץ ישראל כמו שנאמרה בתורה שלא להטעות המון העם באליליהם וכמו שכתבנו למטה אלא אף פירות ותבואה ואילנות המחוברין לקרקע אין מוכרין להם שמאחר שכל המחובר לקרקע כקרקע דמי גזרינן הא אטו הא אבל מוכר הוא לו משיקצץ שמכירת דברים התלושים אין בהם סבה לחניית קרקע ובא ללמד שאף מכירה במחובר על מנת לקוץ אסור ודלא כר' יהודה וכדקאמר בתר הכי ור' יהודה אומר מוכר הוא לו על מנת לקוץ והלכה כר' מאיר ואין מוכר לו אילן אלא קצוץ וכן קמה אלא קצורה וכן שחת אלא גזוזה ויש חולקין לפסוק כר' יהודה ודוקא בשדעתו של ישראל עליה שלא להניחה לו שם ודברים אלו כלם בארץ ישראל ובסוריא נאמרו ומטעם עבודת האלילים שהזכרנו שאלו בחוצה לארץ הרי מכירת קרקע מותרת כדאיתא בסוגיא דמתניתין לדעת ר' יוסי שהלכה כמותו ואם תפרשה אף בחוצה לארץ וכר' מאיר שאוסר בה מכירת קרקע אין הלכה כן אלא בארץ ישראל ומתוך כך נוח לנו לפרשה לדעת ר' יוסי שהלכה כמותו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנאמרו עליה בגמרא אלו הם:

בד"ה הגיע לכיפה כו' דא"כ היינו ר"א האמורא דגמרא כו' עכ"ל צ"ע דהא ר"א אמורא דגמרא בעבודת כוכבים עצמה איירי כדמסיק ור"א דמתני' לא איירי אלא בתכשיטי עבודת כוכבים דלא הוי אלא משמשי עבודת כוכבים ואפשר דהכי קאמרי דהיינו רבי אלעזר אמורא דגמרא כדבעי למימר מעיקרא דמיירי במשמשי עבודת כוכבים ופשיטא דשרי וליכא מאן דפליג ודו"ק:

בד"ה אלמא קסבר כו' אבל אם פועל בא לחזור מודו כו' עכ"ל ר"ל דאפילו מאן דאית ליה אינה לשכירות אלא לבסוף מודה דפועל יכול לחזור ועיין בתוס' דפ' איזהו נשך וק"ל:

לעולם ישלש אדם כו' שליש במקרא וכו'. על פלגי מים לשון רבים משמע ליה ג' פלגי מים שהם מקרא משנה תלמוד ומוקי ליה ליומי לפרש"י ב' ימים מקרא וב' ימים משנה וכו' קשה ממה ששנינו בן חמש למקרא בן עשר למשנה ובן חמשה עשר לתלמוד שיהיה למודו לפי הזמנים הללו וכשיגיע לט"ו יבלה ימיו בתלמוד וכמ"ש בס"פ אלו מציאות ע"ש ולפירוש התוספות ליומי היינו בכל יום ניחא שאף שעיקר למודו מט"ו שנים ואילך יהיה בתלמוד מ"מ ילמוד גם בכל יום קצת מקרא ומשנה כמ"ש פסוקי הקרבנות ומשנת איזהו מקומן:

ודקאמר אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול ואם לאו וכו'. עיין פרש"י ותוספות ועוד י"ל ע"פ אותה ששנינו בן חמש למקרא וכו' שילמוד הרב עם התלמיד לפי זמן שנותיו ואז ועלהו לא יבול ואם לאו על הלומד כו' לפי שלא הגיע התלמיד עדיין למעלה זו על זה סמך לו רבים חללים וגו' תלמיד שלא הגיע להוראה והוא מפורש בפ"ג דסוטה:

שאפילו שיחת חולין וכו'. פרש"י כדי להתלמד לדבר בלשונם וכו'. אבל בפרק הישן נראה לפרש דצריכה תלמוד דמתוך שיחתן תבין דבר מה מדברי תורה וק"ל:

כל העוסק בתורה כו'. ושמרתם וגו' שמירה הנאמר כאן היא לתורה (לימודה) דהיינו לשמור את הדברים של תורה ומתוך שימורה ולימודה תבא לידי ועשיתם וגו' וק"ל:

אתגרה בשינה ת"ל וכו'. ר"ל שמא יאמר אדם אגרה בשינה מטעם דקאמר כדי שלא אבא לידי לשון הרע ושפתי מרמה ת"ל ועשה טוב כי עסקך בתורה תשמור אותך שלא תבא לידי לה"ר כמ"ש מרפא לשון עץ חיים וז"ש אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם לעסוק בה ועי"ז אל תעזובו תורתי ולא תבא לידי לה"ר ואי אתה צריך להתגרות בשינה:

תד"ה הגיע לכיפה וכו' דא"כ היינו רבי אלעזר האמורא דגמרא וכו' ר"ל וא"כ מה אתי לאשמועינן האמורא כיון דכבר שמעי' זה מדברי ר"א התנא ויש לדקדק הא כבר מוקמינן לה דר' אלעזר אמר ר' יוחנן דלעיל לא אתי לאשמועינן אלא בעבודת כוכבים עצמה וזה לא שמעינן מר"א התנא דמתניתין דלא איירי אלא בתכשיטי עבודת כוכבים וצ"ל דהתוס' ס"ל דתכשיטי עבודת כוכבים דינן כדין עבודת כוכבים בעצמה וכיון דאשמועינן ר"א דמתני' דבתכשיטי עבודת כוכבים שכרן מותר ה"ה בעבודת כוכבים עצמה:

ד"ה אלמא קסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכו' אבל אם פועל בא לחזור מודו בהא דיכול לחזור וישתלם שכרו וזהו פי' ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דכל שעה שרוצה לחזור משתלם לשכרו לפי מה שעשה ושם גבי מרבין על השכר אותו דין תלוי במה שאין השכירות משתלם אלא בסוף כשאינו חוזר ואע"ג דישנה מתחלה ועד סוף ברצה לחזור ולכך לא שייך אגר נטר כשאומר אם תשלם לי לאחר י"ב חדש תתן לי י"ב דינרין ואם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשרה דינרין דאדרבה מה שישלם י"ב דינרין לאחר י"ב חדש כך הוא שוה ולא בשביל שממתין לו השכירות דהא בלא"ה אינה משתלמת אלא לבסוף אלא מה שאומר אם מעכשיו הרי הוא לך הוא מוזיל גביה בשביל שנותן השכירות עכשיו ודין ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואין משתלמת אלא לבסוף תרי מילי אינון ולא סתרי אהדדי ולכך לא קשו ההיא דהכא לההיא דפרק איזהו נשך כלל כי טעם דהכא תלי בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואע"ג דאינה משתלמת כ"א בסוף וטעמא דהתם תלי בשכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף אע"ג דישנה מתחלה ועד סוף וק"ל:

רש"י ד"ה שיחת חולין. ועושר ומרפא. כוונתו למה שאר"ה בכתובות (קג) ע"ש:

תד"ה הגיע (בסופו). דא"כ היינו ר"א האמורא כו'. עי' מהר"ם שכתב דס"ל להתוס' דתכשיטין דינן כעבודת כוכבים עצמה ור"ל דאסורין מיד אבל הטוש"ע בר"ס קל"ט כתבו דנויה כמשמשיה דאינן אסורין עד שיעבדו (וכן פשיטא ליה להמהרש"א) וכן הרב"י כתב שם דנויה ק"ו ממשמשיה ע"ש. וא"נ לחלק בין נוי לתכשיטין:

תד"ה אם פריו יתן בעתו נ"ל להרר"א הוראה. נ"ב איכא לסיועיה מההוא דקרי אנפשיה מפרי פי איש וגו' (פא"ט דף נט ע"ב):

'עַל פַּלְגֵי מָיִם' לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא, שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה, שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד (תהלים א, ג). ונראה לי בס"ד דריש 'מָיִם' [90] עולה מספר צ' ואם תשלש מספר תשעים יהיה כל שליש גימטריא למ"ד [3÷90=30] שהוא לשון לימוד וזהו שנאמר 'פַּלְגֵי מָיִם' רצונו לומר חלקים ופלגים של מספר 'מָיִם' שכל פלג עולה ל' שהוא לשון לימוד ושלשה למד הם לימוד מקרא ולימוד משנה ולימוד תלמוד.
ומה שאמר לְיוֹמֵי אפשר לומר הכונה יום ב' ויום ה' ללמוד המקרא ויום א' ויום וא"ו ללמוד ה'משנה' אותיות 'נשמה' שבהם ענין חלק הנשמה בסוד הכונה של קדושת שבת ויום ג' ויום ד' ללמוד התלמוד ועל דרך זה יבא פשט לשון 'לְיוֹמֵי' לנכון דהא לא אמר 'לְשָׁעוֹת'.
והנה 'תַּלְמוּד מִשְׁנֶה מִקְרָא' ראשי תיבות 'תמם' שהוא לשון תמימות כי בשלשה לימודים אלו יהיה תמים בעסק התורה רמז לדבר וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד 'תֻּמָּם' (דברים לא, ל) ראשי תיבות 'תַּלְמוּד מִשְׁנֶה מִקְרָא' והוא למפרע 'מִקְרָא מִשְׁנֶה תַּלְמוּד'.
ובזה יובן וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים (שמות יט, ה) דוגמת הסגו"ל שהוא משולש כן לימוד שלכם יהיה משולש. ובזה יובן בס"ד (קהלת ד, יב) 'וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד' זה לימוד התלמוד אז 'הַשְּׁנַיִם' הם מקרא ומשנה 'יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ' כי התלמוד מפרש דברי המקרא ודברי המשנה 'וְחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק' רצונו לומר לימוד המשולש בשלשה אלו לא במהרה ינתק שלא ישתכח מן הלב. ובזה יובן בס"ד שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד (משלי ל, כט) כלומר 'שְׁלֹשָׁה' הנזכר שהם מקרא משנה תלמוד 'מֵיטִיבֵי צָעַד' לישראל 'וְאַרְבָּעָה' המה 'מֵיטִבֵי לָכֶת' ארבעה הם ארבע חלקים של פרד"ס [פשט רמז דרש סוד].

שֶׁאֲפִילּוּ שִׂיחַת חוּלִּין שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכָה תַּלְמוּד (תהלים א, ג). נראה הכונה על פי מה שאמרו בגמרא דחולין (חולין קיא:) דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח רב אמר אסור נותן טעם הוא ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נותן טעם הוא, והא דרב לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר דרב אקלע לבי רב שמי בר חייא בריה חש בעיניו עבדו ליה שייפא כלומר משיחא מסממנים בתוך קערה ובתר הכי רמו ליה תבשיל בתוך אותה קערה טעים ליה טעמא דשייפא אמר 'יהיב טעמא כולי האי' פירוש שחזר ונתן טעם בתבשיל ומאן דשמע דברים אלו שאמר רב בן מדעתו לענין דינא בעלמא דנותן טעם בר נותן טעם חשיב טעמא ממש ואסור בדגים שעלו בקערה לאכלן בכותח. נמצא מן שיחה של החכמים נלמוד הלכות גמורות בדברי תורה.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה נְכָסָיו מַצְלִיחִין לוֹ (דברים כט, ח). נראה לי בס"ד לכן התורה נקראת לקח דכתיב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד', ב') והיינו לֶקַח [138] עולה מספר הַצְלָחָה [138] ואמר 'כָּל הָעוֹסֵק' ולא אמר 'כָּל הַלּוֹמֵד' לרמוז שזה איירי בלומד על מנת לעשות שהוא ענין עסק או הכונה שהוא מכוון לתקן העולמות למעלה ונמצא בעת שלומד הוא עוסק ממש שמתקן ובונה עולמות.
ואומרו 'נְכָסָיו מַצְלִיחִים לוֹ' קא משמע לן בתיבת 'לוֹ' רצונו לומר שיזכה לעשות מצות וצדקות מנכסיו ואז יהיו 'לוֹ' כמו שאמרו מונבז המלך אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי (בבא בתרא יא.).
ונראה לפרש בס"ד הטעם שזוכה להצלחה כי ידוע ששם 'כס־ה בפ־ז' שהוא אותיות 'כֶּסֶף וְזָהָב' הרמוז בפסוק וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב (תהלים קה, לז) הוא מסוגל ומועיל להצלחה וכמו שאמרו המקובלים ז"ל והתורה שבכתב מכונית בשם 'כֶּסֶף' ותורה שבעל פה מכונית בשם 'זָהָב' ובזה פרשנו פסוק 'וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב' כלומר בזכות תורה שבכתב ותורה שבעל פה ולכן אמר 'וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף' (יחזקאל טז, יג) ועל כן הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה 'ב' תורה' שהוא תורה שבכתב הנקראת 'כֶּסֶף' ותורה שבעל פה הנקראת 'זָהָב' נְכָסָיו מֻצְלָחִים לוֹ שבזכותם שנקראים 'כֶּסֶף וְזָהָב' יזכה לקבל שפע הצלחה משמות 'כס־ה בפ־ז' שהם אותיות 'כֶּסֶף וְזָהָב'.
גם נראה לי בס"ד מה שאמר 'דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים וּמְשׁוּלָּשׁ בַּכְּתוּבִים' כי בתורה כתיב אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט) וג' פעמים 'חֵן' [58×3=174] כנגד תורה נביאים כתובים עולה קע"ד כמנין שני שמות הנזכר שהם 'כס־ה בפ־ז' [174] המסוגלים להצלחה.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שֶׁהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה נְכָסָיו מֻצְלָחִין, כי ידוע מה שאמר הרח"ף ז"ל ששם 'הימ‏־ל' [85] הרמוז בראשי תיבות הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ (בראשית כד, ז) מסוגל להצלחה והנה שם זה מספרו פ"ה כמנין ה' 'טוֹב' [17×5=85] וידוע התורה נקראת חלק טוב דכתיב כִּי חֵלֶק טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד, ב) והיא חמשה ספרים שהם חמשה חלק טוב ונמצא בחמש פעמים טוב כנגד חמשה חומשי תורה יש מספר שם הימ‏־ל שעולה חמשה פעמים 'טוֹב' ולכן העוסק בתורה נכסיו מוצלחין לו על ידי שם הימ‏־ל הנזכר.

מַאן בָּעֵי חַיֵּי, מַאן בָּעֵי חַיֵּי (תהלים לד, יג). נראה לי בס"ד טעם לכפל הלשון דבא לרמוז על שני מיני אריכות ימים האחת באיכות והאחת בכמות. ועוד נראה לי על דרך מה שאמר רבותינו ז"ל (חגיגה טו.) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו.
ועוד נראה לי בס"ד מַאן בָּעֵי חַיֵּי לנפש וּמַאן בָּעֵי חַיֵּי לגוף כי המשכת חיי הנפש הוא בחינה בפני עצמו והמשכת החיים לגוף הוא בחינה בפני עצמו כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בכונת 'זכרינו לחיים' בעשרת ימי תשובה בשער הכונות ובזה ניחא דאמרו ליה 'הַב לָן חַיֵּי' ולא כפלו לשונם כאשר כפל הוא דסתם בני אדם אינם מבקשים אלא על חיי הגוף בלבד.

אֵין "טוֹב" אֶלָּא תּוֹרָה (משלי ד, ב). נראה לי בס"ד נקיט לשון שלילה כי תואר 'טוֹב' ראוי יותר לקראו על התורה כי בשלימות ישראל בתורה כראוי יתעלה אות וא"ו דשם הוי־ה שהוא סוד תורה שבכתב ויהיה בחינת יו"ד דשם הוי־ה ואז השם הוא אותיות 'יהיה' [30] כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על פסוק בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הֳ' אֶחָד (זכריה יד, ט) ונמצא הוא ב' פעמים ט"ו כי אותיות י־ה מספר ט"ו [15×2=30] ולכן התורה שבה תהיה השלימות הזאת של ב' ט"ו נקראת 'טוֹב' שהוא 'ב' ט"ו' ולזה אמר 'אֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה' רצונו לומר אין ב' ט"ו אלא על ידי התורה.
או יובן בס"ד אומרו 'אֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה' כי כל מלאכה ופעולה שלוקח האדם שכר עליה אין גופה של מלאכה טובה לאדם אלא הטוב בא לו מבחוץ שהוא השכר שנותנים לו בעבורה אך גופה של מלאכה אינה אלא יגיעה רבה מה שאין כן התורה הנה העסק הזה עצמו שעוסק בתורה הוא טוב לאדם שהאדם מתענג ושש ושמח בגוף העסק כמו שאמר דוד המלך ע"ה שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב (תהלים קיט, קסב) לזה אמר אין דבר בעולם נקרא טוב גמור שיהיה גופו של אותו דבר טוב לאדם אלא דוקא התורה.

לעולם ישלש אדם שנותיו וכו'. כתב מרן ב"י א"ח סימן ן' בשם הרא"ה דלכן שונים איזהו מקומן שאין בו מחלוקת וכתב מהרח"א בהגהת בני חיי דידוע שאין מוזכר בו מחלוקת וכ"כ הרא"ה עצמו כמ"ש הריטב"א בשמו בסוגיין דידוע דעל הרא"ה כות' הריטב"א מורי סתם ועיין בחידושי הריטב"א:

אמר ר' אחא אמר רב המנונא אמר רב מנין שאפילו שיחת חולין של ת"ח צריכה תלמוד וכו'. דקדוק הלשון מורה דהא מילתא דשיחת חולין של ת"ח צריכה תלמוד כבר ידועה והשתא בא לומר מהיכן נלמד זה. ואפשר דדבר זה פשוט דנודע גדולת רבותינו התנאים והאמוראים וממילא נודע דשיחתם צריכה תלמוד וזה מצד הסברא. ועוד שנינו וכל דבריהם כגחלי אש וכל מרבה שיחת חולין ועתה בא ללמוד דבר זה מהכתוב וקאמר דנלמד מדכתיב ועלהו לא יבול והרמז ועלהו עלהו גימטריא עולה שהוא כקרבן עולה. לא יבול ג"י יבול מ"ח כמו התורה שנקנית במ"ח דבר כן הם דבריהם וגם גימטריא חיל שצריך לאזור חיל ללומדה:

מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי. אפשר דרמז בכפל שהם חיי העה"ז וחיי העה"ב. ואמר נצור לשונך וכו' ורמוז בפסוק מי האיש החפץ חיים בעה"ז אוהב ימים לראות טוב העה"ב ואמר נצור לשונך וכו' וכן אמרו במדרש מי שרוצה לקנות בזול העה"ב נצור לשונך מרע. וס"ת נצור לשונך מרע ושפתי גימטריא ש"י דבזה זוכה לש"י עולמות דלנצור לשונו הוא פתח ועיקר גדול לזכות לעוה"ב דאח"כ יקיים סור מרע ועשה טוב:

על פלגי מים אמר ר' תנחום בר חנילאי לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא וכו'. פירש הריטב"א בחידושיו דדריש על פלגי מים מים תורה פלגי לשון חלוקה עכ"ד והנה בקדושין דף ל' ע"א נאמרה מימרא זו בנסח זה אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא מאי דכתיב ושננתם לבניך אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם לעולם ישלש אדם שנותיו וכו'. ויראה דמשמעות דורשין איכא בינייהו דמר מפיק לה מדכתיב ושננתם אל תקרי אלא ושלשתם ומר מפיק ליה מדכתיב על פלגי מים כמו שפירש הריטב"א:
ויש להעיר קצת לפי מ"ש הרמב"ם והריטב"א בשם רבינו דה"ד בתחילת למודו של אדם אבל אח"ך רוב ימיו לגמרא דהרי דריש לעיל הך קרא דסמיך כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה דבתחילה נקראת התורה על שמו של הקב"ה ואח"ך נקראת על שמו וכתב הרב מהרח"א בספר ישרש יעקב דהיינו כשהגיע למדרגת גדול הדור דתורה דיליה היא ונקראת על שמו ע"ש והרי סמיך ליה כתיב והיה כעץ שתול על פלגי מים וא"כ גם כשהגיע למדרגת גדול הדור כתיב על פלגי מים שישלש שנותיו שליש במקרא שליש בתלמוד ואיך כתבו דה"ד בתחילת למודו. וי"ל דקרא הכי קאמר ובתורתו יהגה דהוא גברא רבא ותורה דיליה היא ונקראת על שמו ומפרש דהאי גברא רבא כבר היה כעץ שתול דגמי' סברא מכמה רבוואתא כדאמר בסמוך וגם כבר חילק לימודו בתורה ומשנה ותלמוד. ולפי מ"ש בעניותי בפירוש אבות פ"ג משנה ח' (וידפס פה בקונטרס זה בעזה"י) דבדורות ראשונים דדעתם רחבה וזכרונם מופלא תמיד היו משלשים ומ"ש הרמב"ם היינו לדידן דבצר לבא ושכיח"י טובא ע"ש באורך א"צ לזה דהכתוב מיירי לפנים בישראל דגם גדולי ישראל שרפי קדש המשלשים:
והתוס' כתבו דלכך תקנו פסוקי התמיד ומשנת איזהו מקומן ובריתא דר' ישמעאל ונראה לר"ת דאנו שעוסקין בתלמוד בבלי דיינו כי הוא בלול במקרא במשנה ובתלמוד כדאמרינן בסנהדרין דף כ"ד עכ"ל וכתב הריטב"א בחידושיו וז"ל וזה שבררו פרק איזהו מקומן אומר מורי מפני שכלו שנוי בלא שום מחלוקת כלל ואעפ"י שאין כלו הלכה דהא קתני הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ואנן קי"ל לדעת רבינו הרמב"ן כר' עקיבא דנאכל כל הלילה מ"מ אחר שנשנה כל הפרק כלו בלא מחלוקת כלל הוא ראוי לשנות יותר משאר פרקים עכ"ל. ומרן בב"י א"ח סימן ן' כתב משם הרא"ה (שהוא רבו של הריטב"א) האי טעמא לקריאת פרק איזהו מקומן אלא שאמרה בסגנון זה וכתב הרא"ה שתקנו לשנות פרק איזהו מקומן לפי שאין בכל אותו פרק מחלוקת והיא משנה ברורה למשה מסיני עכ"ל ולשון ברורה למשה מסיני הוא דחוק קצת. ובשגם הרב מופת הדור מהרח"א בספר בני חיי בהגהתו פירש על דרך שכתב הריטב"א וז"ל נראה דהיינו שלא הוזכר בו המחלוקת אבל יש דברים שנויים במשנת איזהו מקומן דאיכא בהו פלוגתא דתנאי עכ"ל לשון הרא"ה שכתב מרן הוא דחוק ומה גם אם יש בפרק איזהו מקומן דבר שאינו הלכה כמ"ש הריטב"א:
ומ"ש התוס' בשם ר"ת כבר כתבתי אני בעניי בסנהדרין דכיוין ר"ת למ"ש בתקוני זהר חדש דף י"ט ע"ג דפוס ויניציא ע"ש ובדפוס קושטא דף קמ"ט ע"ב. ושם בתקונין לא קאמר אלא בתלמוד סתם (כפי ההגהה שהיא אמיתית ומוכרחת ע"ש) משום דבכל תלמוד מפרש המשנה ודורש פסוקים והוא כלול ובלול. אלא דר"ת מסתמיך ואזיל על מ"ש ר' יוחנן בבל שהיא בלולה וכו' ומשו"ה נקט ר"ת תלמוד בבלי. ואפשר דר"י רבותא אשמועינן דבבל בלולה ולא מעיט ארץ ישראל. ותו דר' יוחנן בימי רב ושמואל תחילת אמוראי קמאי דבבל ודוק היטב כי קצרתי:

א"ר אבא א"ר הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים חללים וכו'. שמעתי משם הגאון מהר"ר העשל ז"ל כי בזה נתן טעם לאשר בלא תרצח יש שתי נקודות בסוף קמץ פתח (והגם שטעם הב' נקודות הוא דיש שתי קריאות ליחיד ולצבור כמ"ש הרמד"ל באור תורה עש"ב) דרמז דבין המורה ולא הגיע להוראה הוא רוצח כי רבים חללים הפיל בין מי שלא הגיע ומורה הוא רוצח כי עצומים כל הרוגיו ולכן בלא תרצח יש שתי נקודות קמץ ופתח כלומר לא תרצח לקמוץ ולימנע שלא להורות ולא תרצח לפתוח ולהורות והיינו שלא לקמוץ כשהגיע להוראה ולא לפתוח להורות כשלא הגיע [וכן כתבתי בקונטריס זרוע ימין בפירוש אבות. וחשבתי דרכי להדפיסו לפנים כמ"ש בתחילת הפירוש וע"ש לפנים]:

והא רבא אורי התם בשוין. כתב הרב מופת הדור מהרח"א בספר ישרש יעקב וז"ל ואיכא למידק דהרי"ף והרמב"ם השמיטו מ"ש עד מ' שנין והך דרבא אורי מטעמא דשוין וכו' והש"ך י"ד סימן רמ"ב כתב דס"ל להרי"ף והרמב"ם כפירוש התוס' דשוין אסור משו"ה אין צריך להביא כשהוא גדול מבני העיר שיורה דפשיטא אם הוא לא יורה מי יורה וליתא דמסתמו ותלו הדבר בהגעת להוראה מורה דכשהגיע להוראה מותר גם ששוה לחכמי העיר וגם שבני העיר חכמים ממנו מותר להורות וחזרה הקושיא והבן עכ"ל ויש להרגיש על הרב ז"ל דבחדא מחתא מחתינהו להרי"ף והרמב"ם שהשמיטו מ"ש עד מ' שנין ואין הדבר כן דהרי"ף מייתי בהלכותיו הא דעד מ' שנין וכל מה שהשמיט הוא והא רבא אורי התם בשוין גם מ"ש דהרב ש"ך תריץ יתיב להרי"ף ולהרמב"ם הוא אגב שיטפיה דהרב ש"ך לא הזכיר כי אם הרי"ף וישובו אינו אלא למאי דהשמיט הרי"ף הא דשוין ואינו עולה מן הישוב להרמב"ם למה שהשמיט עד מ'. ומה שדחה דברי הרב ש"ך לפום ריהטא נראה דכונתו דכל עוצם תירוצו הוא דהגדול פשיטא דיורה דאם הוא לא יורה מי יורה ועל זה אמר הרב דהרי מוכח דמשהגיע להוראה אף אם יש גדול ממנו מורה. וא"כ הרי יש מי שהגיע להוראה דארבעים בכתפיה ויכול להורות אף בפני גדולים ממנו ומאחר שכן אכתי יש ס"ד דמי שיש לו פחות ממ' אפילו גדול לא יורה ודקאמרת מי יורה הרי מי שיש לו מ' יורה יורה. זה נראה כונת הרב לכאורה ונראה לישב דכונת הרב ש"ך דהסברא תכריע דמאחר שניכר והכל מודים שהוא גדול כחו בהוראה יותר מכל בני העיר פשיטא שיכול להורות ומ"ש דאם הוא לא יורה מי יורה לישנא בעלמא הוא. והיותר פשוט בכונת הרב מהרה"א הוא דחשב דהרי"ף השמיט גם הא דמ' שנין ועל זה מתרץ הרב ש"ך ובמונח זה מקשה על הרב ש"ך שפיר בפשיטות כאשר צדיק יבחן ועיין מ"ש אני בעניי על דברי הרב ש"ך והרב מהרש"ה בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן יו"ד אות ה' בס"ד:

שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד שנאמר ועלהו לא יבול. אפשר דהכונה דגם שמוכרחים לדבר שיחת חולין בעסקיהם ובצרכי ביתם לכי תדוק תשכח דדבריהם כלם אחוזי עץ חיים שהיא התורה כשם שהעלה הוא דבק עם האילן כך שיחת חולין של הת"ח אחוזים בתורה עץ החיים שנאמר ועלהו לא יבול שהעלה דבקה עם האילן. ותיבת עלה"ו בגימטריא אלף מלשון ואאלפך חכמה:

(יט ב רש"י) ד"ה של ישראל שעשה ישראל לצרכו למוכרה לגוי.—איני יודע למה לא פירש כפשוטו, שעשאה ישראל לעצמו כדי לעובדה, וכן מוכה לקמן (נב א).

דלא ליפלוג לישני. שלא יתחלקו הלשונות דהאי גריס שמעתא בהאי לישנא והאי גריס לה בלישנא אחרינא וחדא מילתא היא ומיהו תלמיד דגריס מתרוייהו (לישני) משתבש בגירסיה משום דמבלבל לישני: ביומי. ב' ימים מקרא וב' ימים משנה וכו' וכן כל שבוע ושבוע: אם פריו יתן בעתו. שיקבע עתים לתורה: רשעים. תרי משמע לומד ומלמדו ל''א פריו יתן בעתו שלומד ועושה פרי כלומר מקיים מה שכתוב בתורה וזה עיקר: על הלומד ועל המלמד. שאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון: הפילה. לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חלליו: ועצומים. המתעצמים והמחרישים ומתאפקים מלהורות הורגין את דורן ועצומים לשון ועוצם עיניו (ישעיהו לג): ועד כמה. הוי ראוי להוראה: עד ארבעין שנין. משנולד: והא רבא אורי. וכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה בפ''ק דראש השנה (דף יח.): התם בשוין. בשאין בעירו גדול ממנו: שיחת חולין. של חכמים צריכה תלמוד כדי להתלמד לדבר בלשונם שהוא בלשון נקיה ועושר ומרפא: ועלהו. הוי דבר קל שבאילן וכתיב לא יבול כלומר לא ילך לאיבוד: פשיטא. דשכרו מותר דהא כיפה זו לאו עבודת כוכבים היא אלא תשמיש לעבודת כוכבים: בין לר' ישמעאל ובין לר''ע. דפליגי בעבודת כוכבים עצמה מאימתי נאסרת בתשמיש מודו דאין אסורין: עד שיעבדו. עד שישתמשו בהן לעבודת כוכבים בפרק רבי ישמעאל (לקמן דף נא:) בברייתא בגמרא: לא נצרכה. הא דר''א: אלא לעבודת כוכבים עצמה. שאם עשה ישראל לעובד כוכבים עבודת כוכבים בשכר שכרו מותר: הניחא למאן דאמר כו'. פלוגתא דרבי ישמעאל ור''ע היא: של ישראל. שעשה ישראל לצרכו למוכרה לעובד כוכבים: ושל עובד כוכבים משתעבד. וזו עדיין לאו נעבדה מש''ה שכרו מותר שזו לצורך עובד כוכבים נעשית: מאן קא גרים לה. להקראות עבודת כוכבים: במכוש האחרון. מכת קורנס האחרון: לית ביה שוה פרוטה. הלכך שרי דשכירות שאר מכושות לא מיתסר דההוא לאו שכר עבודת כוכבים הוא וקסבר ר''א ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אומן המקבל עליו לעשות בשכר לא אמרינן בגמר המלאכה הוא קונה כל השכירות אלא כל פורתא ופורתא דעבד קמא קמא קני אגרא דפלוגתא היא בקדושין (דף מח.) עשה לי שירין נזמים וטבעות ואקדש כו':

ישלש אדם שנותיו וכו' אלא ליומי. פ''ה ב' ימים מקרא ב' ימים משנה וב' ימים תלמוד ולשון ליומי דחקו לפרש כן מיהו אכתי איכא לאקשויי מי ידע כמה חי לכך נראה ליומי בכל יום ולכך תקנו פסוקי התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל ונראה לר''ת דאנו שעוסקין בתלמוד בבלי דיינו כי הוא בלול במקרא במשנה ובתלמוד כדאמרינן בסנהדרין (דף כד.) בבל בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד: אם פריו יתן בעתו. נראה לפרש להר''ר אלחנן הוראה כדבסמוך ובקונטרס פירש לענין קביעות עתים לתורה: הגיע לכיפה כו'. ואית ספרים דגרסי אין עושין תכשיטין לעבודת כוכבים קטלאות נזמים וטבעות ר''א אומר מותר אכן נראה דלא גרס דלא מסתברא שיתיר שום תנא לעשות לכתחלה תכשיטי עבודת כוכבים ואין לומר דשרי ר''א משום איבה כדשריא בפ''ב (לקמן דף כו.) לילד את העובדת כוכבים דלא דמי דהתם ודאי איכא איבה דליכא לאשתמוטי אבל הכא איכא לאשתמוטי למימר דאסר לן למעבד שום תכשיטי עבודת כוכבים וליכא למימר נמי דאתא לאשמועינן דבדיעבד שכרן מותר דא''כ היינו רבי אלעזר האמורא דגמרא דאמר אם בנה שכרו מותר ונראה שלא היה כתוב בספר רבינו שלמה מדלא פירש מאי קטלאות: מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה. וא''ת מ''מ הלא הוא אסור ליהנות מדמי עבודת כוכבים אפילו בפחות משוה פרוטה וא''כ נמצא איסור מעורב בשכרו וי''ל כיון דבשביל מכוש זה האחרון לא היה העובד כוכבים נותן ממנו משכירותו פחות א''כ אין לו עליו שכר עבודת כוכבים כלל ואע''פ שעובד כוכבים מקפיד על פחות משוה פרוטה בגזל. מ''מ הכא ליכא קפידא כולי האי: אלמא קסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. והכי נמי פרק האיש מקדש (קדושין דף מח.) גבי ההיא דעשה לי שירין נזמין וטבעות ואקדש אני לך אינה מקודשת ומפרש טעמא דכיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף א''כ כל פרוטה ופרוטה הויא לה מלוה והוי ליה מקודש במלוה דאינה מקודשת וקשה מ''ש מההיא דפרק איזהו נשך (ב''מ דף סה. ושם ד''ה שכירות) גבי מרבין על השכר דרבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואמר רבא דקו בה רבנן בהא מלתא ואוקמוה אקרא וי''ל דודאי כל זמן שאין הפועל חוזר אין לו שכרו עד לבסוף ואין לבעה''ב עליו משום בל תלין וגם מותר להרבות על שכר דליכא כאן אגר נטר אבל אם פועל בא לחזור מודו בהא דיוכל לחזור וישתלם שכרו לפי מה שעשה שבשעה שחוזר אז קרוי סוף ולא נפקא לן כלל התם פלוגתא בישנה בשכירות מתחלה ועד סוף כדמוכח התם מקראי דלא שייך אגר נטר כדאמרי' וגם איסור בל תלין ולא שייך פלוגתא ישנה לשכירות אלא הכא וגבי קדושין כדפרישית [ועי' תוס' ב''ק דף צט. ד''ה ואי בעית אימא ותוס' קדושין דף מח. ד''ה דכ''ע]: