עבודה זרה כ ע"א

דף כ - א

אמר רבי יוסי בר חנינא:  דאמר קרא [דברים ז]: "כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גוים רבים מפניך: החתי, והגרגשי, והאמורי, והכנעני, והפריזי, והחוי, שבעה גוים רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלהיך לפניך, והכיתם. החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית, ולא תחנם" ^[1].

ודרשינן: "לא תחנם" - לא תתן להם "חנייה" בקרקע ^[2].

ומקשינן: הרי הפסוק הזה אינו מיותר לדרשה, כי האי "לא תחנם", מיבעי ליה נדרש לדרשה אחרת? -

דהכי קאמר רחמנא, לא תתן להם חן. שלא יאמר אדם "כמה גוי זה נאה" ^[3] [ויבואר לקמן].

ומתרצינן: אם כן, אם בא הכתוב ללמד את איסור נתינת חן בלבד, ולכן נקט לשון "חן", לימא קרא, יאמר הכתוב "לא תחונם", בכתיב מלא, שהוא לשון "חנינה" -

מאי, מדוע נקט הכתוב בלשון "לא תחנם", שיש במשמעותה לשון "חניית קרקע" -

שמע מינה, אפשר ללמוד מלשון המקרא הזה, תרתי, את שתי הדרשות, גם לשון "חן", וגם לשון "חנייה".

ומקשינן: ואכתי עדיין אין הפסוק מיותר לדרשה, כי מיבעי ליה נצרך הוא לדרשה אחרת, מלשון "חנם" - דהכי אמר רחמנא, כן ציוותה התורה: לא תתן להם מתנת [של] חנם.

ומתרצינן: אם כן, שבא הכתוב ללמד על איסור מתנת "חנם" - לימא קרא, יאמר בכתוב "לא תחינם". ומכך שכתבה התורה "לא תחנם" - שמע מינה כולהו. אפשר לדרוש את שלושת הדרשות, לא לתת חן, לא לתת מתנת חנם, ולא לתת חנייה בקרקע ^[4].

תניא נמי הכי, כן שנינו בברייתא הדורשת שלושת הדרשות משינויי ומדיוקי הפסוק:

נאמר בתורה: "לא תחנם" - ודרשינן מלשון "חנייה": לא תתן להם חנייה בקרקע.

דבר אחר: "לא תחנם" - ודרשינן מלשון "חנינה": לא תתן להם חן.

דבר אחר: "לא תחנם" - ודרשינן מלשון "חנם": לא תתן להם מתנת חנם.

ומה שדרשנו מהכתוב שאסור לתת מתנת חנם לגוי -

הלכה זו גופה, אינה מוסכמת על דעת הכל, אלא תנאי היא, במחלוקת תנאים היא תלויה, ורבי מאיר אכן סובר ש"מותר" לתת מתנת חנם לגוי.

דתניא כמו ששנינו בברייתא:

אמרה התורה [דברים יד]: "לא תאכלו כל נבילה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי".

נמצא אתה אומר: אחד גר ואחד עובד כוכבים - בין בנתינה בין במכירה.

גר, הוא מי שיושב בארץ ישראל וקבל עליו לשמור על שבע מצוות בני נח, ולא נאסרה לו אכילת נבילה. ואנו מצווים להחיותו, כמו שנאמר [ויקרא כה]: "גר ותושב וחי עמך".

ודרשינן: מלשון זה של התורה, אין לי היתר אלא לגר בנתינה, ולעובד כוכבים במכירה דוקא -

היתר לגר במכירה - מנין?

תלמוד לומר: "לגר אשר בשעריך תתננה או מכור".

היתר לעובד כוכבים בנתינה - מנין?

תלמוד לומר: "תתננה ואכלה או מכור לנכרי".

כלומר: רבי מאיר מדייק ממה שכתבה התורה "נתינה ומכירה" באמצע - דרשינן "תתננה ומכור" גם על תחילת הפסוק בגר, וגם על סוף הפסוק בנכרי.

דאם הקפידה התורה דוקא לגר בנתינה ולגוי במכירה, היתה צריכה לכתוב: "תתננה ואכלה לגר אשר בשעריך, או מכור לנכרי.

אלו הם דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: דברים ככתבן כמו שכתבה התורה! - לגר בנתינה ולא ימכרנה ולעובד כוכבים במכירה ולא יתן לו מתנת חנם.

ומה שדרשה הגמרא שאסור ליתן לגוי מתנת חנם, הוא כדעת רבי יהודה ^[5].

הגמרא מבארת את הברייתא, ומקשה:

שפיר קאמר רבי מאיר? שמשמעות הפסוק הוא, נתינה ומכירה: לגר, ומכירה ונתינה לעובד כוכבים.

ורבי יהודה אמר לך: אי סלקא דעתך אם עלה על הדעת כמו דקא אמר רבי מאיר - לכתוב רחמנא היתה התורה כותבת: "תתננה ואכלה ומכור", ואז היינו דורשים כדברי רבי מאיר -

"או" למה לי, למה כתבה התורה: "או" מכור לנכרי, שהוא לשון חילוק -

שמע מינה ממה שכתבה התורה "או" נשמע לדרשת רבי יהודה: דברים ככתבן - הוא דאתא, התורה הקפידה דוקא לגר בנתינה ולגוי במכירה.

ומבררינן: ומה יענה רבי מאיר לטענה זו של רבי יהודה?

ההוא מה שכתבה התורה "או" בא ללמדנו: "לאקדומי" לתת עדיפות וקדימה לנתינה דגר לפני מכירה דעובד כוכבים, דאם יש לפניו בשעריך גר וגוי, יקדים נתינה לגר, ולא ימכרנה לגוי -

וכן דורש רבי מאיר: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" והוא עיקר המצוה, ואם אין גר - "או מכור לנכרי" ^[6].

ואף שחייב להקדים נתינה לגר, סובר רבי מאיר שלא אסרה התורה נתינה לגוי.

ורבי יהודה יענה על דרשת רבי מאיר: כיון דגר אתה מצווה להחיותו, כמו שנאמר: "גר ותושב וחי עמך", וכנעני כלומר: גוי [ובמסכת פסחים: ונכרי] אי אתה מצווה להחיותו ואין שום מצווה בנתינה לגוי -

ומ"סברא" היינו יודעים שצריך "להקדים" נתינה לגר. לכן, "להקדים לא צריך קרא - ולמה כתבה התורה "או"? ללמדנו ל"דברים ככתבן" דוקא לגר בנתינה ולנכרי במכירה.

הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא.

שנינו בברייתא: דבר אחר: "לא תחנם" - לא תתן להם חן.

דבר זה מסייע ליה לרב הוא סיוע לדברי רב -

דאמר רב: אסור לאדם שיאמר "כמה נאה עובדת כוכבים גויה זו". והוא הדין ל"גוי".

מיתיבי הגמרא מביאה ברייתא להקשות על דברי רב:

מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה מדרגה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר. אמר: "מה רבו מעשיך ה"'.

ואף רבי עקיבא ראה את אשת טורנוסרופוס הרשע אחד משרי רומי, רק ירק, שחק צחק ובכה. רק - על שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - [שראה ברוח הקודש] דעתידה דמגיירא להתגייר ונסיב לה ורבי עקיבא ישא אותה לאשה. ובכה - על דהאי שופרא בלי עפרא שיופי זה יבלה באדמה.

וקשה על רב ממעשה של רבן שמעון בן גמליאל? ^[7]

ומתרצינן: ורב יענה: רבן שמעון בן גמליאל לא נתן לה "חן", ולא אמר "כמה נאה גויה זו", אלא - אודויי הוא דקא מודה שיבח את הקב"ה על הבריאה היפה שברא בעולמו, ואף על חמור נאה וגמל נאה היה אומר כן! -

דאמר מר כמו ששנינו: הרואה בריות טובות, משבח להקב"ה ואומר: "ברוך ה' שככה בריות יפות אלו ברא בעולמו".

ואין ממעשה זה סתירה לדברי רב.

ומקשינן: ולאסתכולי מי שרי האם מותר להסתכל בנשים -

מיתיבי: הגמרא מביאה ברייתא שמבואר בה האיסור להסתכל בנשים, ומקשים ממנה על המעשה של רבן שמעון בן גמליאל ורבי עקיבא, שלכאורה הסתכלו.

נאמר בתורה [דברים כג]: "ונשמרת מכל דבר רע" ^[8] בא הכתוב ללמדנו, שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, ולא יסתכל באשת איש ואפילו מכוערת.

מתני' אין מוכרין להן במחובר לקרקע: [גמ'] מנא לן שנאמר לא תחנם ש"מ לא תתן להם חנייה בקרקע וש"מ לא תתן להם חן. אסור לישראל לומר עובד כוכבים זה נאה הוא או עובדת כוכבים אבל נזדמן לו בקרן זוית שלא במתכוין וראה ורוצה לאודיי ולומר ברוך שככה לו בעולמו כדרך שאומר על האילנות שפיר דמי. אבל לתת לעובד כוכבים מתנה בחנם תנאי היא ור' מאיר מתיר ור' יהודה אוסר דתניא לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך וגו' אחד הגר ואחד העובד כוכבי' בין במכירה בין בנתינה.

ר"י אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה כדכתיב או מכור לנכרי:

גמרא גירסת רשי ז״ל אם כן לימא קרא לא תחונם. פירוש בוי״ו דהשתא משמע לשון חן ולא לשון חניה ובאידך אמרינן לימא קרא לא תחינם פי׳ בי״וד דמשמע לשון חנם ולא לשון חניה הילכך כתב לא תחנם חסר וי״ו וי״וד דמשמע כולהו ובכי הא דכ״ע דרשינן מקרא ומסורת כיון דלא סתרי אהדדי ולא הוי אלא גלוי מילתא בעלמא ויש גירסאות אחרות וזאת הנכונה ואוקימנא להא מתני דאסר מתנות חנם מלא תחנם כרבי יאודה דדריש לה מנבלה וקשה תרי קראי למה לי ויש לומר דאי לא קרא דנבלה לא הוה דרשינן לא תחנם למתנת חנם אלא לאידך דרשינן הילכך איצטריך קרא דנבלה ואי מקרא דנבלה לחוד לא הוה ביה אזהרה להכי כתב לא תחנם ללאו.

ולענין פסק הלכה פסק רבינו מאיר הלוי ז״ל הלכה כר׳ יאודה דרבי מאיר ורבי יאודה הלכה כר׳ יאודה ואי משום דתנן סתמא כרבי מאיר דקתני אבל מוכר הוא משיקוץ הא עלמנת לקוץ לא כדפרישית במתני׳ ההיא לאו סתמא היא כיון דבמתני׳ גופא איכא פלוגתא והכי אמרינן ביבמות בהדיא דכל היכא דאיכא במתני׳ פלוגתא כלל לא חשיב סתמא וכן פסק רבי׳ משה ז״ל בפרק עשירי מהלכות ע״ז וליכא למימר בהא הלכה כרבי מאיר בגזרותיו דהכא לא פליגי בגזרה אלא בעיקר טעמא דמר סבר משהי לה ומר סבר לא משהינן לה אבל רבינו אלפסי ז״ל כתב בהלכותיו והלכה כרבי מאיר דסתם מתניתין כותיה פי׳ מדתנן מוכר הוא משיקוץ וכיון דבהא סתם לן כר׳ מאיר כל שכן בבהמה דמסתבר טעמיה דרבי מאיר טפי כדאיתא בגמרא דטפי איכא למיחש בה לאשהויי שזהו טעמו של ר׳ מאיר בשחיטה בדאידך כדאיתא בגמרא בהדיא ולא בא לדון בו משום גזרה כדסבר ר׳ אפרים ז״ל וכי תימא והיכי חשיבא סתמא כיון דאית בה פלוגתא אומר רבינו נר״ו דכל כי האי לא חשיב ודאי סתם משנה מכל מקום אית לן למימר הכא כדאמרינן בעלמא ראה ר׳ דבריו של רבי מאיר ושנאן בלשון חכמים כדאיתא התם נמי בחולין וכיון שראה ר׳ דבריו של ר״ש במחובר לקרקע ושנאו בלשון חכמים מכלל דהלכתא כוותיה באילן וכל דכן בבהמה ועוד דבבהמה נמי ראה דבריו וסתם כמוהו ושנאו בלשון חכמים דקתני ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה ולא חלק בדבר להתיר על מנם לשחוט הילכך כר״מ קיימא לן וכן הכריע רבי׳ הגדול הר״מבן ז״ל.

כבר ידעת כמה החמירה תורה להרחיק עובדי האלילים מארצנו ומגבולנו ומבינותינו ובכמה מקומות האריכה להזהירנו להתרחק ממעשיהם מכאן אמרו לא תחנם לא תתן להם חן ר"ל לשבח ענינם ומעשיהם ואפילו יפי צורתם ותבניתם וכן דרשו מכאן שלא נתן להם חנייה בקרקע כדי שלא להתמיד ישיבתם בינותינו וכן דרשו ממנו שלא ליתן להם מתנת חנם שלא לגזלה למי שאנו חייבים לה ביותר כגון גר תושב והוא בן נח הגמור לקיים שבע מצות כמו שאמרה תורה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ומ"מ פי' בתוספתא דוקא לגוי שאין מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה שכנו או חברו מותר שהוא כמוכרן לו הא כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלהות אין ספק שאף בשאין מכירו מותר וראוי וכבר אמרו שולח אדם ירך לנכרי:

אע"פ שאסור לספר בשבח תבניתם ויפי צורתם על הצד שביארנו ראה גוי מאותם שהזכרנו והוא נאה מותר לו לשבח על יפיו מי שעשאו באיזה לשון שירצה כעין דבר זה אמרו הרואה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו מ"מ בנקבה אסור לאדם להסתכל בה שמא מתוך כך יבא להרהר בהרהורי עבירה מכאן אמרו ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה ובאשת איש אפילו מכוערת ולא בבגדי צבע אשה הידועה לו ר"ל שהוא מכיר שהם שלה שמאחר שהוא מכירה ושהם בגדי צבעונין שמיפין את האשה בלבישתם הרי הוא מצייר בלבו כאלו היא לבושה בהן ובא לידי הרהור ואפילו היו חדשים שלא לבשתם לעולם ולא בזכר ונקבה של בהמות וחיות ועופות בשעה שנזקקים זה לזה:

בפרש"י בד"ה להקדים נתינה כו' ולהכי אתא או למשמע כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אחד גר כו' אם אפם מוסב לארור כו' ואם אפם מוסב על כי עז כו' עכ"ל מדבריהם נראה דמלת אפם אין לו הכרע ולא משמע הכי דמלת ארור נקט התלמוד במלתיה ככל אינך דנקיט וכפרש"י והתוס' בפרק הוציאו לו דמלת ארור אין [לו] הכרע אי קאי אשור דלקמיה שור של ארור דהיינו שכם שהוא מארור כנען או קאי אאפם כי עז שקלל אפם ע"ש ודברי התוס' דהכא צ"ע וק"ל:

בד"ה ר"י אומר כו' והאי דהכא נמי איצטריך לעשה כו' עכ"ל דהיינו מכירה ולא נתינה ולאו הבא מכלל עשה [עשה] הוא וק"ל:

גמ' ואכתי מבעי ליה דהכי אמר רחמנא לא תתן להם מתנת חנם א"כ לימא קרא לא תחינם וכו' מקשין העולם ואכתי מנא לן למדרש מהאי כל הני תלתא דרשות לא תתן להם חן וחנייה בקרקע ומתנה של חנם דלמא אימא לך דלא אתי אלא לתרתי דהיינו חן ומתנת חנם דאי לחן לחודי' לכתוב לא תחונם מלא בוי"ו ואי למתנת חנם לחוד לכתוב לא תחינם מלא ביו"ד ומדכתב חסר ש"מ תרוייהו חן ומתנת חנם אבל חנייה בקרקע מנא לן ונראה לישב קצת דדייק לה מדקרינן תחנם דאי לא אתי אלא לתרתי א"כ לקרי' לא תחונם בחולם לשון חן מאי אמרת דהא לא אתא אלא לחן א"כ לכתוב מלא בוי"ו אלא ודאי אתי נמי למדרש מיניה לשון חינם ולחינם לא מצית למימר דא"כ נכתוב מלא ביו"ד אלא ש"מ תרתי או נקרא ליה תחנם בחירק לשון חנם מאי אמרת דהא דלא אתי אלא לחנם לחוד וא"כ לכתוב לא תחינם מלא ביו"ד אלא ודאי מדקרינן ליה תחנם ש"מ למדרש מיניה לכולהו אתי ודו"ק:

תוס' ד"ה דאמר קרא לא תחנם וכו' דלא תחיה כל נשמה ליכא לאוקמי בשאר עובדי כוכבים וכצ"ל וכן כי יסיר לרבנן דלא דרשי טעמא דקרא וכו' ר"ל דלר"ש דדריש טעמא דקרא א"כ האי כי יסיר קרא יתירה הוא דהא אפי' אי לא כתיב קרא הוה דרשינן טעמיה הכי ול"ל דכתבי' אלא לרבות כל המסירים דהיינו שאר עובדי כוכבים אבל לרבנן דלא דרשי טעמא דקרא ואיצטריך קרא למכתב טעמא ולאו קרא יתירה הוא א"כ סברא הוא לאוקמיה (לשאר) לשבעה אומות דוקא דמסירי טפי וכו':

ד"ה אחד גר ואחד עובד כוכבים וכו' וכן ארור אפם כי עז אם אפם מוסב לארור וכו' דברי התוס' תמוהים דהא לא קאמר דאפם אין לו הכרע אלא ארור אין לו הכרע ואינהו מפרשי ההכרע על תיבת אפם אבל ביומא דף נ"ב שם בתוס' ד"ה שאת משוקדים כתבו בלשון אחד וזה לשונם שם וכן ארור אי קאי אשור או קאי אשכם שהיה כנען דכתיב ארור כנען ואי קאי אאפם אז קילל אפם וכו' ור"ל דאפשר דקאי אלעיל מיניה וה"ק וברצונם עקרו שור ארור:

גמרא ואף ר"ע ראה כו'. נ"ל דלא מייתי הש"ס הא דר"ע לאקשויי מיני' עליה דרב אלא אגב דמייתי מעשה דרשב"ג אייתי נמי הך דדמי לה (וכיוצא בזה כתבתי בק"א להט"א במגילה על הא דכי נח נפשי' דר"ז שבדף ו) וכ"מ מלישנא דתירוצא אודויי הוא דקא מודה בל"י אולם בע"י הגי' רבנן אודויי הוא דמודו:

תד"ה דא"ק. וי"ל דודאי בכל הנך קראי כו'. כצ"ל:

בא"ד הא כתיב (מלכים א' ה') גבי שלמה כו'. כצ"ל:

בא"ד דכתיב ונשל גוים רבים מפניך וגו' ועצומים ממך וגו' החרם תחרים אותם לא תכרות כו'. כצ"ל:

גמ' אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו. נ"ב ה"ה דאפי' עובד כוכבים [וכ"ה הגיר' בגמ' בערכין ובע"י ורי"ף ורא"ש כאן] אלא בהוה דבר דבנקבה שכיח טפי:

"לֹא תְחָנֵּם" לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֵן (דברים ז, ב). נראה לי בס"ד תואר 'אָדָם אַתֶּם' (יחזקאל לד, לא) ואמרו רבותינו ז"ל (יבמות סא.) אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם, ותואר 'אֶחָד' לא נתנו אלא לישראל דכתיב (וכן בתואר של אחד כתיב) (שמואל ב' ז, כג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, ושני תוארים אלו 'אָדָם אֶחָד' [58] המה עולים 'חֵן' [58] וזהו שאמר 'לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֵן' רמז לשני תוארים אלו של אָדָם ושל אֶחָד.
ובזה פרשתי רמז הכתוב (קהלת ז, כח) 'אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי' כי ישראל שזכו לשני תוארים של אָדָם ושל אֶחָד היינו מפני שקבלו התורה שרמוזה באל"ף כמו שאמרו (שבת קד.) אלף חכמה אלף בינה, וכן אלף לשון לימוד כמו 'וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה' (איוב לג, לג) וכן 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' (תהלים נה, יד) וזהו שאמר 'אָדָם אֶחָד' תוארים אלו מחמת 'אֶלֶף' היא התורה 'מָצָאתִי' אותם.

וְאַף רַבִּי עֲקִיבָא רָאָה אֵשֶׁת טוּרָנוּסְרוֹפוּס הָרָשָׁע וכו' (תהלים קד, כד). קשא מאי פריך מהא והלא לא דבר בפיו כלום אלא רק בכה? ונראה דבכיתו שבכה על 'הַאי שׁוּפְרָא בָּלֵי עַפְרָא וְרַב' נמצא הוא משבח היופי שלה עכשיו ואף על גב דהוא ראה שאחר כך תתגייר ותהיה ישראלית ונמצא הוא נותן שבח לישראלית יש לומר כיון דעתה לא רצה לגלות לה למה שחק, ורק א"ל טעם הבכיה דבכי על האי שופרא נמצא משבח את יופיה בפניה בעודה גויה והרי הוא נותן חן לה.

תוס' ד"ה דאמר וכו' שהרי כל שאר האומות מותרים. עי' טורי אבן מגילה דף יד ע"ב ד"ה דאגיירה:

לימא קרא לא תחונם וכו'. עמ"ש אני עני בקונטריס ככר לאדן דף קצ"ג בס"ד ועמ"ש הריטב"א ז"ל בחידושיו ע"ש:

רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע רק ושחק ובכה רק שהיתה מטיפה סרוחה וכו'. אפשר דמלבד זה היה לו טעם והוא שכתבו גורי האר"י ז"ל דאם אדם אחד ראה אשה תכף ירוק וניצול. ואפשר לי הדל לומר דהטעם דהרהורים רעים פוגם במחשבה שהיא יוד ולזה בא לידי קרי שאותיות קר משקר שהסט"א נאחזת בהם הן מתחברות עם יוד שפגם ונעשה קרי. ותכף שהוא רק משליך אותיות קר שהם מסט"א ונשאר יוד במקומה. ואפשר שלטעם זה נמי רק רבי עקיבא כי בכל דבר שהיו עושים הראשונים הי"ל כמה טעמים פשוטים ונסתרים ומה גם דרז"ל בש"ס ובמדרשים היו מסתירים הסוד בהעלם נמרץ. וכתב הרמ"ע ז"ל שקבל ממהר"י סרוק ז"ל דכזבי נתקנה באשת טורנוסרופוס שנשאה רבי עקיבא עכ"ד ואפשר כי זה רמז באמרו דרבי עקיבא בכה ר"ת בעבור היותה כזבי. שח"ק ר"ת שישא חלק קדושה ועיין פתח עינים נדרים על דף ן' ע"ש. ולפי מ"ש עוד הרב מהר"י סרוק ז"ל כזבי היא בת יפתח ומטרוניתא דתבעה לרב כהנא ואשת טורנוסרופוס ואפשר לרמוז דר"ת כזבי בת צור הוא כזבי זו בת יפתח בגלגול תבעה צדיק ואשת רופוס ודוק הטב. ואפשר כי בבת יפתח התחילה להתקן והי"ל תקון באשת טורנוסרופוס ואיזה ניצוצות נשארו ובאת במטרונא:

מעשה ברשב"ג וכו' וראה נכרית אחת נאה אמר מה רבו וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח ריש סימן רי"ח וסוף סימן רכ"ה בס"ד: