עבודה זרה כב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - ב

שנינו במשנתנו: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים!

גמרא:

ומקשה הגמרא סתירה לדין זה: ורמינהי, הרי שנינו בתוספתא [פרק ב] - לוקחין קונים מהן מן הגוייים בהמה לקרבן, ואין חוששין בה את אחד מן החששות הבאים:

א. לא משום רובע, ^[9] כלומר אם הבהמה זכר, אין לחשוש שמא רבעה הבהמה אשה.

ב. ולא חוששים משום נרבע, שמא הבהמה זו נרבעה לאדם. ^[10] ג. ולא חוששים משום מוקצה, שמא ייחד הגוי בהמה זו, להקריבה לעבודה זרה. ^[11]

ד. ולא חוששין משום נעבד, שמא כבר עבדו לבהמה זו כעבודה זרה!

ואם כן, קשה, שבברייתא זו רואים אנו, שאין חסרון בבהמה שהיתה ברשות עובד כוכבים. ואילו במשנתנו מבואר שאסור להשהות בהמות אצל הגוי?

בשלמא לגבי החשש של מוקצה ונעבד, אין לחשוש. כיון שאם איתא דאקצייה, אם אכן הקצה הגוי את הבהמה להקריבה לעבודה זרה, וכן אם איתא דפלחיה, אם אכן עבד בהמה זו לעבודה זרה - לא הוה מזבין ליה, לא היה מוכרה! ^[12] אלא מהחשש שמא בהמה זו היא רובע ונרבע - לחוש, ונמנע מלקחתה לקרבן!? ^[13]

אלא מוכח שאין חוששין לכך, ולא כפי המבואר במשנתנו?

ומתרצת הגמרא: אמר רב תחליפא, אמר רב שילא בר אבינא משמיה בשם דרב: עובד כוכבים חס על בהמתו ואינו רובעה, כדי שלא תעקר. שלא תיפגע ותיעשה עקרה על ידי הרביעה. ומשום כך אין כל מניעה מלקנותה ממנו לצורך הקרבן.

אולם על בהמת ישראל השוהה בפונדקו אינו חס, ועשוי לרובעה. ולכן אין מעמידין בהמה בפונדק של גוי.

ועדיין קשה: התינח בהמות נקבות, אכן אין לחשוש שרבעם הגוי, שהרי חס הוא על בהמתו שמא תיעקר.

אולם בהמות זכרים, מאי איכא למימר? הרי אין בהם חשש עיקור כמו אצל נקבות. ואם כן, יש לחשוש שמא רבעם הגוי. ושוב קשה היאך לוקחים מהם בהמות לקרבן ^[14]? אמר רב כהנא: אף בזכרים אין לחשוש שמא רבעם. הואיל ועל ידי הרביעה, מכחישין הבהמות בבשר שלהם. ונמצא, שאף על זכרים - חס הגוי, ואינו רובעם.

אלא יש להקשות מהא דתניא: לוקחין בהמה מרועה שלהן. ומדוע? ליחוש נחשוש דלמא שמא הרועה רבעה לה לבהמה. והרי אין הרועה חושש שתיעקר, שהרי הוא מוכרה?

מתרצת הגמרא: רועה שלהן מתיירא מלרבעה, משום הפסד שכר. כיון שאם יגלו שרבע אותה והזיק לה, יפסיד שכרו.

אולם על סברא זו קשה: אלא הא דתניא: אין ישראל מוסרין בהמה לרועה שלהן של גויים. ומדוע לא ימסור? לימא נאמר שרועה שלהן מתיירא משום הפסד שכרו?

ומתרצת הגמרא: יש לחלק בין אם בעל הבהמה הוא ישראל לבין אם הוא גוי.

והחילוק כך: אינהו, הם הגויים דידעי בהדדי שיודעים ומכירים במעשים הללו - מרתתי! חוששין מכך ולא יעשה הרועה מעשים אלו בבהמתו של חברו, לפי שאם ירגיש בכך בעל הבהמה, יתבע מן הרועה מה שהזיק לה. ^[15]

אולם, אנן אנחנו, ישראל, דלא ידעינן בהו, שלא יודעים ומכירים מעשים מעין אלו, ולא מבחינים אם נרבעה הבהמה - לא מרתתי. לא חוששין הרועים מפנינו, ואינם נמנעים מלעשות כך בבהמותינו. ומשום כך, אין מוסרין בהמה לרועה שלהם.

אמר רבה: היינו דאמרי אינשי זהו שאומרים בני אדם, מכתבא גללא בזע. כשם שהשיש ירא מן המכתב [שהוא כלי לחריטה ורישום בשיש], לפי שהשיש 'מכיר' בו, ויודע שהוא עשוי לחתוך בו,

כך רגלא בחבריה - ידע. ^[16] כך רכיל ובן בליעל [ושאר בעלי עבירה], יודעים ומכירים בבעלי עבירה כמותם.

[והנמשל בזה הוא כדברי הגמרא לעיל. שאמנם ישראל אינו מכיר במעשיו של הרועה הגוי, שעשוי הוא לרבוע הבהמה. אולם הגוי יודע ומכיר מעשים אלו, ומשום כך, ירא הרועה לעשות כן לבהמת הגוי].

ודנה הגמרא: אי הכי, אם אכן אין חוששין מן המוכר הגוי שירבע את הבהמה, כיון שחושש שמא תיעקר הנקבה, או שמא יכחש בשרו של הזכר,

הרי שבהמות זכרים מנקבות גויות - לא ניזבון, ^[17] אף מידיהם של המוכרות הנקבות לא נקנה.

דחיישינן, יש לחשוש דלמא שמא האשה הגויה מרבעא ליה עילוה. מרביעה עליה את הבהמה הזכר, ואין בזה חשש להפסד ממון. משום שזכר בהמה הרובע אשה, אינו בא לידי הכחשת בשר. ואם כן, יאסר לקנות בהמות זכרים ממוכרות גויות?!

ומתרצת הגמרא: אין לחשוש שמא המוכרות ירביעו עליהם את הזכרים. כיון דעל ידי רביעה זו שתרביע עליה את הזכר, מיגרי בה מתגרה בה הזכר וירדוף אחריה לשם כך. ולכן - מרתתא. מפחדת האשה, שמא תתגלה חרפתה ברבים!

וקשה על כך: אלא הא דתני מה ששנה רב יוסף - ארמלתא אלמנה לא תרבי כלבא לא תגדל כלב ברשותה, ^[18] ולא תשרי בר בי רב באושפיזא ^[19] וכן לא תארח תלמיד חכם, שמא יבואו לידי עבירה.

ודנה הגמרא במימרא זו: בשלמא אכן בר בי רב תלמיד חכם צניע לה. צנוע הוא. ואף אם יבואו לידי עבירה, לא יגלה את הדבר ברבים, וממילא אין היא חוששת לחטוא עימו. ולפיכך, אסור לה לארח אותו.

אלא כלבא כלב, הרי כיון דמיגרה בה, שעשוי הוא להתגרות על ידי רביעתה, ולרדוף אחריה [וכמו שאמרנו לעיל לגבי בהמה] - מרתתא! תחשוש מרביעתו,

ואם כן, אין צורך לאסור עליה לגדלו, שהרי אין חשש שתבוא לידי עבירה.

מתרצת הגמרא: שונה הכלב משאר בהמה. כיון דכי שדיא ליה כאשר משליכה לעברו אומצא מעט בשר, ומסריך אבתרה, ומנהגו לרדוף אחר בעליו, על מנת שיתן לו עוד בשר. ומשום כך, סוברת האשה, כי מימר אמרי אינשי יאמרו הבריות: האי הסיבה דכלב זה מסריך אבתרה, רודף אחריה - משום אומצא דקא מסריך. רודף הוא על מנת להשיג בשר [ולא משום זנות], ומשום כך תקל האשה, ותבוא לידי הרבעת הכלב עליה, ולכן אסורה לגדלו.

ואחר כל זה, יש לשאול: שנינו לעיל [טו ב] שאפילו בהמות נקבות וגויות נקבות לא מייחדים.

וקשה: בהמות נקבות אצל נשים גויות נקבות, מאי טעמא לא מייחדינן, הרי באופן זה אין במציאות חשש רביעה? אמר מר עוקבא בר חמא: מפני שהעובדי כוכבים מצויין אצל הגויות נשי חבריהן, על מנת לחטוא עימן. ופעמים שאינו מוצאה את האשה, ומוצא את הבהמה ורובעה! ^[20]

ומשום כך, אסור אף לייחד את האשה עם הבהמה. שמא ירבענה האיש הבא אצלה.

עוד אופן בביאור הדבר: ואיבעית אימא, אפילו מוצאה הגוי את האשה - נמי רובעה את הבהמה! דאמר מר: חביבה עליהן על הגויים בהמתן של ישראל, יותר מנשותיהן!

ואיך יתכן דבר זה?

- דאמר רבי יוחנן: ^[21] בשעה שבא ^[22] נחש על חוה, הטיל בה ^[23] זוהמא! ומשום כך עדיפה להם בהמה זו שאינה מבני חוה, מאשר נשותיהן שיש בהן הזוהמא זו.

ומקשה הגמרא: אי הכי, ישראל נמי? אף בנשות ישראל ישנה זוהמא זו.

מתרצת הגמרא: ישראל שעמדו על הר סיני

- פסקה זוהמתן, שהרי במעמד הר סיני נתרפאו מכל המומין, ^[24] ופסקה זוהמתן ^[25]. אולם עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני

- לא פסקה זוהמתן!

איבעיא להו: עופות מאי, האם גם בעופות נאמרו כל החששות הללו? ^[26]

ופושטת הגמרא: תא שמע: דאמר רב יהודה אמר שמואל משום בשם רבי חנינא: אני ראיתי עובד כוכבים שלקח אווז מן השוק. רבעה, חנקה, צלאה, ואכלה! ומוכח, שגם בעופות נעשים המעשים הללו, ודינם כבהמה לענין זה.

ואמר רב ירמיה מדיפתי: אני ראיתי ערבי ^[27] אחד שלקח ירך של בהמה מן השוק, וחקק בה חקיקה המספיקה לכדי מעשה רביעה, ולאחר מכן רבעה, ^[28] צלאה, וא כלה!

הערות

^[9] בברייתא בבא קמא מ ב: נאמר [ויקרא א ב]: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". ודורשת שם הברייתא: "מן הבהמה" - להוציא את הרובע ואת הנרבע. "מן הבקר" להוציא את הנעבד. "מן הצאן" להוציא את המוקצה.

^[10] פסול הבהמה לקרבן יתכן רק כאשר נודע דבר הרביעה על ידי הבעלים, או על ידי עד אחד. אולם כאשר יש שני עדים בדבר, נסקל השור ובשרו אסור בהנאה [מאירי].

^[11] כך פירש רש"י. אולם התוס' פירשו שמדובר שיחדו לתקרובת עבודת כוכבים, ומסרה לכמרים. והאכילוהו הכמרים כרשיני עבודת כוכבים, ועל ידי כך נעשה מוקצה לעבודת כוכבים. אבל יחוד גרידא אינו כלום, שהרי אין הקדש לעבודת כוכבים.

^[12] הקשה בתורת חיים: במשנה לקמן נג א נחלקו רבי וחכמים, האם דבר של עבודה זרה שמכרו, בטלה העבודה זרה מאותו הדבר. וממשנה זו מוכח, שמוכר אדם עבודה זרה, אף שעבד בה? והביא בשם הראב"ד, שכתב לחלק בין בהמת עבודה זרה לכל עבודה זרה אחרת. בהמות - מצויות הרבה, ולכן אין כל סיבה למכור דוקא בהמה זו שעבדו בה, כאשר אפשר למכור בהמה אחרת. אולם שאר מיני עבודה זרה שאינם כל כך מצויים, יתכן שימכור. ובתורת חיים תירץ: אף שאין דרך רוב בני אדם למכור עבודה זרה שלהן, מכל מקום נחלקו רבי וחכמים מה יהא הדין אם בכל אופן חרג אדם מדרך הרוב, ומכר עבודה זרה שלו. אולם סתם בהמה ושאר דברים העומדים למכירה, על פי רוב אין לחשוש שמא עבדו בהם עבודה זרה.

^[13] הקשה ה"עבודת עבודה": למה נקטה הגמרא רובע. והרי מן המשנה לא מוכח אלא רק שחוששין שמא ירבע הנכרי את הבהמה. אך לא חוששין שיהיה להיפך, שתרביע אשה את הבהמה עליה. ואם כן, מדוע הקשתה הגמרא "רובע ונרבע ליחוש"? ואף אם אכן סברת הגמרא היא ששתי חשדות הם, א. שירבע הנכרי את הבהמה, ב. שתרביע אשה את הזכר עליה, הרי שדבר זה לא תורץ בגמרא. כיון שתירצה הגמרא רק שעכו"ם חס על בהמתו שלא תיעקר או שלא תיכחש בבשרה. ודבר זה אינו קיים אלא רק בנרבע, ולא ברובע. והוכיח ה"עבודת עבודה", שתיבה זו "רובע", טעות היא, שהרי לקמן מקשה הגמרא "אי הכי זכרים מנקבות לא ליזבון". ומשמע שאכן אין חוששין לרביעת בהמת זכר.

^[14] שהרי אף בזכרים, ישנו פסול נרבע לקרבן. לפי שהפסוק "מן הבהמה" שהובא לעיל, ואשר ממנו למדנו להוציא את הרובע והנרבע, נאמר בקרבן עולה. וקרבן עולה בא רק מן הזכרים. ועל זה נאמר 'להוציא את הרובע והנרבע' [רש"י]

^[15] כך פירש רש"י. ופירוש נוסף פירש, שחושש הרועה בכל שעה שמא יבוא הבעלים, ויראהו במעשהו.

^[16] כך גרס ופירש רש"י. ור"ת בתוס' כתב כגירסת הערוך, "דגלא דחבריה ידע". ופירוש "דגלא" - "שקר"! כלומר, מכיר השקרן בשקר חברו. וכן מפרש ר"ת את דברי הגמרא בשבת סג א "שני תלמידי חכמים המגדילין זה לזה בהלכה, הקב"ה אוהבם. שנאמר 'דגלו עלי אהבה"'. ופירש ר"ת ש"המדגילין", היינו המכחישין זה לזה, ואינם עומדים על העיקר. ואפילו הכי - הקב"ה אוהבם! [וראה עוד בתוס'].

^[17] הקשה ה"עבודת עבודה": מנין לה לגמרא לחשוש שירביעו הנכריות את הזכר עליהם. הרי יתכן שהחשש הוא רק שמא נרבעה הבהמה על ידי הנכרי כפי שמבואר במשנתו. אולם לא חוששין שמא תרביע הנכרית את הזכר עליה. ואין כל הכרח להשוות חשש נרבע לחשש רובע?!

^[18] אף שלא נחשדו ישראל על בהמה, מכל מקום כיון שאלמנה היא ומגדלת כלב, יתכן שירננו הבריות אחריה. ומשום החשד, אסורה לגדל כלב [תוס' בבא מציעא עא א].

^[19] כתב הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ט"ז: אסור לתלמיד חכמים לשכון בחצר שיש בו אלמנה, אף על פי שאינו מתייחד עימה - מפני החשד. אלא אם כן, היתה אשתו עמו. הראב"ד שם חלק על הרמב"ם, משום שלא אמרו חכמים, אלא שלא להתאכסן עמה. אך לא אסרו לשכון עמה באותה חצר. והמגיד משנה ביאר, שכונת הרמב"ם היא, שודאי מותר להתאכסן עמה דרך עראי ומקרה. והאיסור, אינו אלא על דירת קבע. ודירת קבע אסורה אף החצר המשותפת. והוכיח זאת מדברי הגמרא בעירובין נג ב "אמר רבי יהושע פעם אחת נתארחתי אצל אלמנה". ומשמע, שאירוח עראי חד פעמי - מותר. ובטעם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ביאר הט"ז באבן העזר כ"ב ס"ק י', שהרמב"ם דייק זאת מלשון הגמרא "ולא תשרי בר בי רב". ולשון זו "לא תשרי", מורה על קביעות. וכמו לשון "שכינה שרויה ביניהם". ומשום כך כתב הרמב"ם "לא ידור". כלומר, דרך קביעות. אבל דרך מקרה ועראי - מותר. כיון שאין כאן יחוד ודאי אלא חשש שמא יבוא לידי יחוד. ולכן כאשר מתארח דרך מקרה, לא חוששין! [וכדברי המגיד משנה] ואילו הראב"ד דייק מלשון הגמרא "ולא תשרי בר בי רב באושפיזא". דלשון "אושפיזא", משמעה אירוח. שמארחתו בביתה, ונותנת לו מקום לכבדו ולהאכילו משלה, דרך קירוב והכנסת אורחים. ויש לאסור זאת כיון שעל ידי קירבה זו ישנו חשש שמא יבואו לידי יחוד. ולכן אסורה לארחו בביתה. אבל כאשר יש לו דירה משלו ואינו צריך לה - מותר. שבאופן זה, אין חשש.

^[20] לעיל כא א מבואר שעובר על איסור 'לפני עיור', רק כאשר מכשיל את החוטא באופן ישיר. אך אם המכשיל נותן את דבר האיסור לאדם אחר, והוא, האדם האמצעי העביר זאת לחוטא - אין הראשון עובר על לפני עיור. וכדברי הגמרא 'על לפני דלפני - לא קפדינן'. ודבר זה - מותר. ויש מי שהקשה, הרי כאן אין הישראל נותן את בהמתו בידי הגוי, אלא רק מניחה ביד האשה. ואילו הגוי - בא לשם מעצמו. ואם כן, אין זה לפני עיור, אלא 'לפני דלפני'?! ותירצו: אין עוברים על האיסור, רק כאשר הגורם האמצעי צריך לתת את הדבר לידי החוטא. אולם כאשר החוטא נוטל את הדבר מעצמו, וכגון כאן שבא הגוי ורובע את הבהמה מעצמו, אין האשה מהווה גורם אמצעי. אלא נחשב הדבר כאילו הישראל הניח את הבהמה לפי הגוי, ואסור משום "לפני עיור".

^[21] בתוספות ד"ה דאמר מר, כתבו: לא נודע לר"י מהיכא נפקא עיקר דבר זה. ועיין חסדי דוד על התוספתא פרק ג' הלכה א'.

^[22] המהרש"א, הביא מדברי רש"י את שהמקור לכך שבא הנחש על חוה, הוא מהכתוב [בראשית ג יג] "הנחש השיאני" - לשון נישואין. שכאשר נתן לה לאכול מן העץ, בא עליה. וזהו שנאמר שם פסוק יד "ויאמר ה' אלהים אל הנחש: כי עשית זאת, ארור אתה" וגו'. איזה מעשה עשה? שבא על חוה! [ובעיקר ענין ביאת הנחש על חוה ופעולתו על בני האדם ועם ישראל בעירוב הטוב והרע, ראה במשך חכמה בתחילת פרשת וישלח].

^[23] יש להקשות, הרי ענין הזוהמא שהטיל הנחש, אינו אלא דבר פנימי ורוחני. ואין זה מום הניכר. ואם כן, מה לו לגוי ענין זה, כאשר כל מגמתו היא תאות הגוף החיצוני. ויש מי שכתב, שכשם שחכמת אדם תאיר פניו, כך גם יראתו ושלמות הפנימית נותנת לו חן חיצוני. ואף הגוי מרגיש אפס קצהו!.

^[24] והגרים שלא עמדו על הר סיני, גם כן פסקה זוהמתן. לפי שמזלם היה שם [כמבואר בשבת קמו א] - תוס'.

^[25] כך פירש רש"י. והעיר ה"עבודת עבודה": מה השייכות בין כך שבמעמד הר סיני נתנקו מכל המומין, לכך שפסקה זוהמתן. והרי לא נתנקו אלא המומין שבגוף, ומנין שהדברים אמורים אף כלפי זוהמא זו? ועוד, אם אכן זוהמא זו היא בכלל המומין שנרפאו, הרי כידוע בחטא העגל חזרו כולם למומן, וממילא חזרה אף זוהמא זו. ואם כן, עדיין קשה קושית הגמרא "אי הכי - ישראל נמי"?!

^[26] כתב המאירי: ועופות הגסים הרי הם בכלל זה [שאסור להפקידם אצל העכו"ם] וזהו ששאלו: עופות מאי? כלומר, אם מותר להעמידן בביתם או לאו. ולא לענין קרבן נאמרה, שהרי עופות הראויים לקרבן - אינם בני רביעה. וקשה על כך, מדברי הגמרא זבחים פה ב: בעי רבי ירמיה, יש נרבע בעופות, או אין נרבע בעופות, ושאלה זו נשאלה לגבי פסול עופות למזבח, ומשמע ששייכת בהם רביעה!

^[27] הערבים שטופים בזימה יותר משאר גוים. כמבואר בקידושין מט ב: עשרה קבין זנות ירדו לעולם, ט' נטלו ערביא!

^[28] יש להבין מה משכו לדבר זה, שלכאורה אין בו כל מעשה של ממש. וראה באור החיים פרשת אחרי מות יח ב, שביאר ששני גורמים הם לעבירת עריות. א. הרגש הראיה, כלומר, כאשר רואה דבר ערוה, נמשך אחר מבטו לעשות המעשה. ב. הימשכות אחר המחשבה. כלומר, כאשר מדמה וחושב מחשבות אלו, נמשך לעשות מעשה. וכל אחד משני גורמים אלו, יש בו כדי להביא לעבירה אף בלא הגורם השני. וערבי זה, נמשך למעשה על ידי הכרחת המחשבה, אף בלא שראה לפניו דבר המושך לעבירה. אולם רק חשב על כך, ומתולדת המחשבה - נמשך והוכרח לעשות המעשה!

א גמרא מן המשנה עולה שגוים חשודים על רביעת בהמות. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: לוקחין (קונים) מהן מן הגוים בהמה לקרבן, ואין חוששין באותה בהמה לא משום רובע אדם ולא משום נרבע לאדם, ולא משום מוקצה שייחדה לעבודה זרה, ולא משום נעבד שעבדו אותו כעבודה זרה, שכל אלה פסולים לקרבן.

ונדון: בשלמא [נניח] שבהמה זו היתה מוקצה ונעבד אין חוששים, לפי שאם איתא דאקצייה [אכן הקצה אותו] לעבודה זרה ואם איתא דפלחיה [אכן עבד אותו] לא הוה מזבין ליה [היה מוכר אותו], ואם מכרו משמע שלא ייחדו ולא עבדו לעבודה זרה, אלא לפסול רובע ונרבע לחוש [נחשוש], שהרי שנינו במשנתנו שאנו חוששים לכך בגוים! אמר רב תחליפא אמר רב שילא בר אבינא משמיה [משמו] של רב: אין לחשוש לכך, מפני שגוי חס על בהמתו שלא תעקר, ורביעה זו עשויה לעקר אותה. אבל במשנתנו הרי מדובר על בהמה של ישראל.

ושואלים: התינח [דבר זה נוח] בבהמות נקבות שהן נעשות עקרות על ידי רביעת אנשים, ואולם בבהמות זכרים מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אמר רב כהנא: אף זכרים שלהם אין הם נוהגים לרבוע, הואיל ומכחישין בבשר על ידי רביעה זו.

ושואלים: אלא הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: לוקחין (קונים) בהמה מרועה שלהן, ליחוש דלמא רבעה לה [נחשוש שמא רבע אותה], שהרי אינה שלו ואינו חס עליה! ומשיבים: רועה שלהן מתיירא משום הפסד שכר, שאם יתפסו אותו שעשה כן, יפסיד את שכרו.

ומקשים: אלא הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: אין מוסרין בהמה לרועה שלהן, משמע שאנו חוששים לכך, ומדוע? לימא [נאמר] שרועה שלהן מתיירא משום הפסד שכרו!

ומשיבים: אינהו דידעי בהדדי, מרתתי [הם, שיודעים זה בזה במעשיהם הרעים, הם מפחדים], ולכן לא יעשה כן הרועה בבהמתו של גוי אחר. אנן דלא ידעינן בהו, לא מרתתי [אנו, שאין אנו יודעים בהם, אין הם מפחדים מפנינו]. אמר רבה, היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים בני אדם] בפתגם מקובל: מכתבא גללא בזע [כשם שהמכתב חותך את השיש], רגלא בחבריה ידע [המרגל בחבירו הוא יודע] כלומר, העובר עבירה מכיר באחרים העוברים עליה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שלוקחים מהם בהמה לקרבן משום שגוי חס על בהמתו ואינו רובע אותה, בהמות זכרים מנקבות (נשים) לא ניזבון [נקנה], דחיישינן דלמא מרבעא ליה עילוה [שאנו חוששים שמא היא מרביעה אותו את הזכר עליה]! ומשיבים: כיון דמיגרי בה, מרתתא [שאם היא נוהגת כך מתגרה בה הזכר ורודף אחריה, היא מפחדת] ואינה עושה כן, שלא יתגלה קלונה ברבים.

ומקשים, אלא הא דתני [זו ששנה] רב יוסף: ארמלתא לא תרבי כלבא [אלמנה לא תגדל כלב], ולא תשרי בר בי רב באושפיזא [ולא תשהה בביתה תלמיד ישיבה כאורח], מפני שבשני אלה אנו חוששים בה לזנות; בשלמא בר בי רב צניע לה [נניח תלמיד ישיבה צנוע לה] והיא סומכת עליו שהוא לא יגלה את מעשיה, אלא כלבא [כלב] מדוע יש לחשוש? כיון דמיגרה [שמתגרה] בה ורודף אחריה היא מרתתא [מפחדת]!

ומשיבים: כלב כיון דכי שדיא ליה אומצא ומסריך אבתרה [שכאשר היא זורקת לו חתיכת בשר והוא נכרך אחריה], מימר אמרי אינשי [אומרים אנשים] הרואים אותו בכך: האי דמסריך אבתרה, משום אומצא דקא מסריך [זה שהוא כרוך אחריה, משום הבשר הוא כרוך] ואינם חושדים שסיבת הדבר היא רביעה, ועל כך היא סומכת.

ומוסיפים לשאול לדרך זו: בהמות נקבות אצל נקבות (נשים) מאי טעמא לא מייחדינן [מה הטעם אין אנו מייחדים], מה יש לחשוש כאן? אמר מר עוקבא בר חמא: מפני שהגוים מצויין אצל נשי חבריהן לזנות אתן, ופעמים שהגוי אינו מוצאה את האישה, ומוצא בביתה את הבהמה הנקבה ורובעה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אפילו מוצאה [מוצא] את האישה נמי [גם כן] רובעה את הבהמה, שאמר מר [החכם]: חביבה עליהן על הגוים בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן שלהם; וטעם הדבר כפי שאמר ר' יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה בחטא עץ הדעת הטיל בה זוהמא, וזוהמה זו גורמת שיש לאנשים סטיות ונטיות רעות. ושואלים: אי הכי [אם כך], ישראל נמי [גם כן] נחשוש לגביהם! ומשיבים: ישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן זו, גוים שלא עמדו על הר סיני — לא פסקה זוהמתן.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: עופות מאי [מה] דינם? האם חוששים גם בהם לרביעה? תא שמע [בוא ושמע], פתרון לשאלה שאמר רב יהודה אמר שמואל משום (בשם) ר' חנינא: אני ראיתי גוי שלקח אווז מן השוק, רבעה, ואחר כך חנקה, צלאה, ואכלה. ואמר ר' ירמיה מדיפתי: אני ראיתי ערבי אחד שלקח ירך של בהמה מן השוק, וחקק (עשה) בה חור כדי אפשרות של רביעה, רבעה, ואחר כך צלאה ואכלה, משמע שהם חשודים גם על העופות.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: With regard to the assumption that gentiles are suspected of bestiality, the Gemara raises a contradiction from a baraita (Tosefta 2:1): One may purchase an animal from gentiles for use as an offering, and there is no concern that it might be unfit due to it being an animal that copulated with a person, or due to is being an animal that was the object of bestiality, or due to it having been set aside for idol worship, or due to the animal itself having been worshipped.

The Gemara analyzes this ruling: Granted, there is no concern that the animal was set aside for idolatry or was itself worshipped. The reason is that if it is so that it was set aside, or if it is so that it was worshipped, then the gentile would not have sold it to the Jew in the first place. But with regard to the possibility that it is an animal that copulated with a person or an animal that was the object of bestiality, let one raise a concern in line with the ruling of the mishna. The Gemara explains: Rav Taḥlifa says that Rav Sheila bar Avina says in the name of Rav: A gentile protects and thereby spares his own animal so that it will not become barren. Since an act of bestiality may cause an animal to become barren, there is no concern that the gentile engaged in immoral behavior with it. Therefore, one may use an animal purchased from a gentile as an offering.

The Gemara asks: This works out well with regard to female animals, as they can become barren, but with regard to males, what is there to say? Rav Kahana says: Gentiles also refrain from engaging in bestiality with their male livestock, since doing so deteriorates the animals’ flesh, i.e., it makes them physically weaker.

Rather, the Gemara instead raises a contradiction from that which is taught in a baraita: One may purchase an animal for use as an offering from their shepherd, i.e., a gentile shepherd. The Gemara explains the apparent contradiction: In light of the ruling of the mishna, let us be concerned that perhaps he engaged in bestiality with the animal, as it does not belong to him, and therefore it should be prohibited to purchase an animal from gentile shepherds. The Gemara answers: Their shepherd is fearful of engaging in bestiality with the animals under his care, due to the forfeit of his wages that would result if this were discovered.

Rather, the Gemara instead raises a contradiction from that which is taught in a baraita: One may not deliver an animal to their shepherd, i.e., a gentile shepherd. The Gemara explains the contradiction: Why may one not do so? Let us say that their shepherd is fearful due to the forfeit of his wages, and accordingly one should be permitted to give him an animal.

The Gemara answers: With regard to themselves, i.e., other gentiles, as they are aware of each other’s actions, they are fearful that they may be caught, and therefore will not engage in bestiality with an animal belonging to another gentile. But with regard to ourselves, Jews, as we are not aware of them and their behavior, they are not fearful of us. The Gemara notes that Rabba said: This is in accordance with the adage that people say: Just as the stylus etches script upon marble, a sinner knows his fellow sinner, i.e., a transgressor is acutely aware of others who act in the same manner.

The Gemara raises a difficulty: If that is so, and the reason one may purchase an animal for use as an offering from a gentile is that engaging in bestiality has a negative impact on the animal, then let us not purchase male animals from female gentiles, as we should be concerned that perhaps she engaged in bestiality with it. This would not damage the animal or render it barren, and therefore there is no deterrent that would prevent a gentile woman from doing so. The Gemara answers: Since, if she were to engage in bestiality, the animal would follow her around in public, she is afraid of others discovering her behavior.

The Gemara further asks: But consider that which Rav Yosef teaches: A widow may not raise a dog due to the suspicion that she may engage in bestiality, and she may not allow a student of Torah to dwell as a lodger [be’ushpiza] in her home. Granted, it makes sense that is prohibited for her to have a student of Torah lodging in her home, as he is regarded as discreet in her eyes, so she will not be deterred from sinning with him. But with regard to a dog, since it would follow her around after she mates with it, she is afraid to engage in bestiality with it. Therefore, it should be permitted for her to raise a dog.

The Gemara answers: Since it will also follow her around in a case when she throws it a piece of meat, people will say: The fact that it is following her is due to the meat she threw at it, and they will not suspect her of bestiality. Consequently, she will not be deterred from transgressing.

The Gemara asks: With regard to female animals with females, what is the reason that we do not permit them to be secluded with each other? Mar Ukva bar Ḥama says: It is because gentiles frequent the wives of others, and on occasion the gentile does not find her, and he finds the animal and engages in bestiality with it instead.

And if you wish, say instead: Even when he finds the wife, he also engages in bestiality with the animal, as the Master said: The animal of a Jew is more appealing to gentiles than their own wives, as Rabbi Yoḥanan says: At the time when the snake came upon Eve, at the time of the sin of her eating from the Tree of Knowledge, it infected her with moral contamination, and this contamination lingers in all human beings. The Gemara asks: If that is so, a Jew should also be suspected of engaging in bestiality. The Gemara answers: With regard to the Jewish people, who stood at Mount Sinai and received the Torah, their contamination ended, whereas in the case of gentiles, who did not stand at Mount Sinai and receive the Torah, their contamination has not ended.

§ The Gemara inquires with regard to the halakha in the case of a bird. A dilemma was raised before the Sages: With regard to birds, what is the halakha? Are gentiles suspected of engaging in bestiality with birds? The Gemara suggests: Come and hear a proof that they are suspected of doing so, as Rav Yehuda says that Shmuel says in the name of Rabbi Ḥanina: I once saw a gentile who bought a goose in the market, engaged in bestiality with it, strangled it, roasted it, and then ate it. And similarly, Rabbi Yirmeya of Difti says: I saw a certain Arab who bought a thigh of meat from the market and carved a space in it that was the size necessary to allow for penetration. Subsequently, he penetrated it, roasted it, and ate it. These incidents demonstrate that gentiles are suspected of immoral conduct with fowl.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים מפני שהן חשודין על הרביעה. איני והתנן לוקחין מן העובדי כוכבים בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע כו'.

ופרקי' משמיה דרב עובד כוכבים חס על בהמתו נקיבות שלא תיעקר זכרים שלא יוכחשו. ואם תאמר דדלמא רועה רבעם רועה נמי כיון דידעי חד לחבריה וכשרואין שהכחישה הבהמה מרגישין כי רבעה ומתיירא מפני הפסד שכרו ואינו רובעם.

אמר רבה היינו דאמרי אינשי מכתבא גללא בזע. פי' מכתבא גלל בזע כלומר שעט ברזל הינדוי נוקב ובוקע הצור שהוא אבן גלל. כך רגלא בחבריה ידע פי' רגלא אדם הממונה על המכס ומחזר על הנכנסין ויוצאין ומרגיש בגונבי המכס. כדגרסי' בפסחים והוא דרגש בהו רגלא.

ומקשי' אי הכי הא דתני רב יוסף ארמלתא לא תרבי כלבא ולא תישרי בר בי רב באושפיזא בשלמא בר בי רב צניע לה אלא כלבא נימא כיון דמגרי בה קמי אינשי מירתתא ולא מירבעא ליה.

ופרקינן כיון דכל מה דהיא שדיא ליה אומצא מסריך בה. אמרה אמאי עבד הכי משום אומצא דשדינא ליה. ומפני מה אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים ולא זכרים אצל כו'.

מפני שהעובדי כוכבים מצויין בזנות אצל נשי חבריהן פעמים שבא ואינו מוצאה ורובע הבהמה. איבעי תימא אפי' מוצאה בהמת ישראל חביבא ליה.

דאמר (מר) [ר'] יוחנן כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. עובדי כוכבים [שלא עמדו על הר סיני] לא פסקה זוהמתן. וכן עופות. דא"ר יוחנן ראיתי עובד כוכבים שלקח אווז מן השוק רבעה חנקה צלאה ואכלה.

בהמה הרובעת או הנרבעת או המוקצה לע"ז או לתקרובת שלה או הנעבדת אע"פ שמותרת באכילה פסולה למזבח ואע"פ שנתבטלה במכירתו ומ"מ לוקחין מן הגוים בהמות לקרבן ואין חוששין לאחד מאלו עד שיודע הדבר בודאי שהגוי חס על בהמתו שלא תעקר או שלא תכחיש כמו שבארנו ובמוקצה ונעבד אם הקצה או עבד סתם הדברים שאינה מוכרה וכן לוקחין מרועה שלהם שאף הם מתיראים על הפסד שכרם ונזהרים מעקירתם ומהכחשתם אלא שמ"מ אנו אין מוסרין בהמה לרועה שלהם שיודעים הם שאין אנו רגילין בכך ואין נזהרים ממנה וכן שחשודים על הגזל ומכאן למדו רבים שבהמה שלנו שנמסרה לרועה שלהם פסולה לקרבן מחשש רביעה ומ"מ יש פוסקין כתירוצו של רבינא שתירץ הא לכתחלה ר"ל לחוש שמא ירבענה חיישינן אבל דיעבד ר"ל לחוש שמא רבעה לא חיישינן ואין נראה כן שהרי נדחו דבריו של רבינא:

מה שאמרנו ברובע ונרבע שמותרין באכילה דוקא שלא נודע אלא מצד ראיית הבעלים או על פי עד אחד אבל אם היו שם שני עדים הרי אלו נסקלים ובשרם אסור בהנאה וכן אם המית את האדם:

מה שכתבנו במוקצה לע"ז שהוא אסור י"מ בה משיעשה בה מעשה כגון שימסרנה לכומרים או יאכילנה כרשיני ע"ז וכיוצא בזה וכן נאמרה במסכת תמורה בפרק כל האסורין הא באמירה בעלמא לא נאסרה אף לגבוה וכן בתקרובת ובנויין או במשמשים אם אמר בית זה או שור זה לע"ז אין זה כלום שאין הקדש לע"ז כמו שיתבאר ועל ידי מעשה נאסר לגבוה אבל להדיוט לא אף על ידי מעשה כמו שיתבאר בפרק הצלמים ומ"מ גדולי המפרשים פי' שלא נאמר כן אלא בנויי ע"ז או תקרובתה או משמשיה אבל בע"ז עצמה בהכנה לבד לגבוה מיהא נאסרה הואיל וזמנה לעבדה וי"מ אותה אף במוקצה לתקרובת ובלא מעשה ולגבוה שני ומ"מ בתוספתא של ע"ז שנינו בפירוש איזהו מוקצה לע"ז משיעשה בו מעשה וכן היא במסכת תמורה פרק כל האסורים:

כבר ביארנו בפרק ראשון שאיסור העמדת בהמה בפונדקאות של גוים אין בה הפרש בין זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים לבין זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות אלא הכל אסור שהזכרים אצל זכרים אף הם בחשש רביעה ונקבות אצל נקבות מפני שהגוים מצויים אצל נשי חבריהם פעמים שאינה מוצאה רובעה וכן אין מוסרים לרועה שלהם ועופות הגסים הרי הם בכלל זה וזהו ששאלו עופות מהו כלומר אם מותר להעמידם בביתם אם לאו ולא לענין קרבן נאמרה שהרי עופות הראויים לקרבן אינם בני רביעה:

בד"ה ורמינהי כו' דהכא נמי ניחא לשנויי כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד וניחא נמי לרבינא ולר' פדת כו' עכ"ל ר"ל דמההיא רומיא דמתניתין דאין מיחדין ומקום שנהגו למכור כו' לא מצו לתרוצי כדהכא אלא דאית לן למימר דהתם אית להו שינויא דעובד כוכבים חס על בהמתו אבל הכא כיון שבא למוכרה איכא למיחש לרביעה כפי סברת המקשה ולקמן כתבו עוד דרך אחרת בזה והיינו לתירוצם קמא ויש להקשות לכאורה ר' פדת אמאי לא יתרץ נמי לעיל הכי דההוא דמקום שנהגו למכור אתיא כרבנן וההיא דאין מיחדין אתיא כר"א וי"ל כיון דלרבנן אפילו מיחדין בהמות דידן ולא חיישינן לרביעה כלל (א) למה נהגו בשום מקום שלא למכור אבל לר"א ניחא כיון דאין מיחדין משום חשש רביעה נהגו נמי שלא למכור אע"ג דמדינא היתירא הוא דעובד כוכבים חס על בהמתו ובהכי ניחא שדקדקו בסמוך לומר כיון דמה שאין אנו מיחדין משום רביעה הוא בקרבן איך התירו עכ"ל ולכאורה מאי קושיא הא תלמודא מפליג בינייהו משום דעובד כוכבים חס על בהמתו אבל שיעור דבריהם כך כיון דמקום שנהגו שלא למכור אינו איסורא אלא משום דאין אנו מיחדין משום רביעה ה"נ יש לנו לנהוג באותו מקום איסור בקרבן משום דאין מיחדין והדברים ברורים ודו"ק:

בד"ה רגלא כו' דשמעתא ולית להו רבה וכו' פי' מדגילין לשון דגל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה עובדי כוכבים שלא כו' ונראה דגריס נמי דפסקה כו' עכ"ל כ"כ כאילו מפיהן אנו חיין אבל גמרא ערוכה הוא בפרק חבית א"ל רב אחא כו' לרב אשי גרים מאי א"ל אע"ג כו' ע"ש:

[בשעה שבא נחש על חוה כו'. מפרש"י פרק חבית כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב הנחש השיאני לשון נשואין עכ"ל ובנזיר הוסיף ביאור והיינו דקאמר לנחש כי עשית זאת איזה מעשה עשה אלא שבא על חוה כו' עכ"ל ע"ש והכי אמרינן בפ"ק דסוטה נחש הקדמוני נתן עיניו במי שאין ראוי לו כו' ע"ש וענין הטלת זוהמא עיין במורה ח"ב פ"ל וכלבו פי' הגדות]:

גמרא בשלמא מוקצה ונעבד וכו' איצטריך להאריך בזה כדי שלא תאמר מאי פריך הא בלא מתניתין דהכא תקשי ליה האי דלוקחין בהמה משום דאפילו למאי דהוה ס"ד בלא מתניתין דהכא דלא חשידי ארביעה מ"מ הא פשיטא דחשידי ודאי אנעבד ואמוקצה וא"כ אמאי לוקחין מהם בהמה לקרבן לכך קאמר בשלמא מוקצה ונעבד וכו':

תוס' ד"ה ורמינהו לוקחין מהם בהמה וכו' תימה אדמותיב מברייתא וכו' ולישני נמי כדמשני הכא וכו' וי"ל דהאי רומיא דמתני' כבר מרמה וכו' נראה דהשתא ס"ל להתוס' דהמקשה שפריך ורמינהו ידע שפיר הני שנויי דשנינן לעיל ארומיא דמתני' אהדדי וידע נמי שפיר דההוא ברייתא דלוקחין מהן בהמה לקרבן מיתרצה נמי בהנהו שינויי ולא למיפרך קא בעי הכא כדרך המקשה והתרצן דהא ההוא דעובד כוכבים חס על בהמתו אתמר נמי לעיל כבר אלא שבעל הגמ' סידר אמתני' דהכא כל מה דאתמר לעיל אמתני' דמקום שנהגו למכור וכו' לכך הקשו לירמי מתני' אהדדי ולישני כדמשני לעיל ולישני רב דלעיל כדלעיל ואע"ג דאף רב הדר ביה מ"מ ליסדר נמי האי שינויא דשני רב לעיל ולימא נמי בתר הכי והדר מיניה רב כדלעיל ותירצו דהאי דלא סידר רומיא דלעיל משום דההיא רומיא כבר רמה לעיל וידע שפיר כל מה דאתמר עלה לעיל ואע"ג דידע נמי דמתרצה נמי האי דומיא דהכא בההיא שינויא דלעיל דעובד כוכבים חס על בהמתו נחת נמי הסדרן לסדר הקושיא והשינויא ארומיא דההיא ברייתא דלוקחין מהם בהמה לקרבן ואע"ג דנחית נמי הכא לשנויי כדלעיל מ"מ ההוא שינויא קמא דרב מקום שנהגו למכור לא בעי לשנויי הכא משום דלא שייך הכא משום דהוה דייקינן מינה הא במקום שאסרו למכור כגון במקום דחשידי ארביעה אסרו ליקח וזה אינו דבכל מקום לוקחין מהם בהמה לקרבן כדמסיים ואזיל אבל בתירוץ השני של התוס' ס"ל דהמקשה למפרך קא בעי הכא והא דלא רמי מתניתין אהדדי משום דכבר ידע השינויא דלעיל ומ"מ פריך מההיא דלוקחין משום דלא מיתרצה כלל אפי' בההוא שינויא דלעיל דעובד כוכבים חס על בהמתו משום דהוה ס"ל דהכא לא שייך לומר חס כיון שבא למוכרה כדמסיים ואזיל:

בא"ד ותקשה א"כ כל הני קראי דקא מותבי מינייהו רבנן ואע"ג דשני להו ר"א לקמן ונימא דלעולם הך מתניתין איירי במקום שלא נחשדו ארביעה ואתיא כר"א נראה לו לרב דוחק לאוקמא כר"א אלא נראה יותר לאוקמא כרבנן דמתירין ליקח אפי' באתרא דחשידין ארביעה וטעמייהו דרבנן משום דעובד כוכבים חס על בהמתו אבל במקום דלא שייך חס כגון שהבהמה של ישראל אפי' רבנן חיישי לרביעה ואתי ההיא דאין מעמידין נמי כרבנן כנ"ל ובלאו הכי ע"כ האי שינוייא דעובד כוכבים חס לא אתי אלא לרבנן דהא לר"א לא ס"ל עובד כוכבים חס דהא בכל ענין אוסר ליקח מן העובדי כוכבים ועיין לקמן (עבודה זרה דף כ"ד ע"ב) ד"ה ר' יוחנן אמר גבול יש לה וניחא נמי השתא לרבינא ולר' פדת וכו' ר"ל דלכאורה משמע דרבינא ור' פדת לא ס"ל ההיא שינויא דעובד כוכבים חס על בהמתו מדמהדרי אשינויי אחריני וא"כ מה יתרצו בההיא דומיא דלעיל דרמי מתני' אהדדי אבל השתא אתי שפיר דאינהו נמי אית להו לעיל ההוא שינויא דעובד כוכבים חס על בהמתו אלא אההיא דלוקחין בהמה לקרבן לית להו האי שינויא:

בא"ד תקשה לן מ"מ כיון דמה שאין אנו מוכרין משום חשש רביעה הוא כצ"ל וק"ל:

ד"ה רגלא בחבריה ידע וכו' ולית להו רבה וכו' כצ"ל ובמ' נמי משמע ורגלו לשון מעילתו כצ"ל אבל רש"י פי' מדגילין לשון דגל וכו' כצ"ל:

ד"ה עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני ונראה דגרים נמי דפסקא זוהמתן היינו משום דאע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו כך נראה לגרוס לכאורה וכוונת התוס' הוא לומר דנראה להם דגרים נמי פסקה זוהמתן אע"ג דלא עמדו על הר סיני משום דאע"ג דאינהו לא הוו מזליהו הוו אלא שיש לתמוה על דברי התוס' מה חדשו הם הלא גמרא ערוכה היא בשבת פרק חבית (שבת דף קמ"ו) דקאמר שם ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן וכו' א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א"ל אע"ג דאינהו לא הוו מזליהו הוו דכתיב את אשר ישנו פה וכו' ע"ש ודוחק לומר שבספרי התוס' לא היה הגירסא כך שם בשבת ונ"ל שהספרים חסרים כאן בדבור וכן צריך לגרוס בדברי התוס' ונראה דגרסינן נמי גרים נמי דפסקה זוהמתן משום דאע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו וכוונת התוס' שגריס כאן בגמרא גרים נמי וכו' כדאיתא שם בפרק חבית דאל"כ מפני מה לא הקשה המקשה הכא עוד אי הכי גרים נמי כמו שהקשה א"ה ישראל נמי ודו"ק נ"ל:

תד"ה ורמינהי. ואע"ג דה"נ כו' מקום שהתירו ליקח מהם להקריב (חסר בדבריהם כאן תיבת וכו') דל"ש הכא דתידוק הא כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל כו' דא"א שלא יתערב כו'. לכאורה אם היו נוהגין שלא לקנות הוה אסור להם מכל מקום אף ממקום שנהגו למכור מחמת מנהגם בלא טעם תערובות ובפשוט הל"ל דלמכור החמירו שיוכלו למכור לישראל. ולא רצו להחמיר מלקנות מהם לקרבן דמישראל לא מספיק להו ועוד למכור אטו ליחד שייך למיגזר טפי מלקנות אטו ליחד:

בסה"ד משום דשכיחי מומי כו'. כ"ה לעיל (ה ב) וש"נ:

תד"ה אי איתא. דבלא ה"ט כו' לדלמא מקצו ופלחו דבמקום דאסרי למכור אינו אלא משום כו'. כצ"ל:

חביבה עליהן בהמתן של ישראל וכו'. אפשר במה שנודע כי כל תאוות הסט"א וחשוקיהם לידבק לקדושה לעשוק אהב ניצוצי הקדושה כי הם חיותם ולכן גם בהמת ישראל שמקיימין בה כמה מצוות שביתת שבת ולא תחרוש ושביעית וכיוצא חביבה עליהן לשאוב איזה סרך קדושה שבהן והגם שהם לא ידעו ולא יבינו השר שלהם משים בדעתם שתהיה חביבה בהמת ישראל:

אני ראיתי נכרי שלקח אווז וכו'. מכאן השיג הרב באר שבע על מהר"ם יפה בספר לבוש האורה פרשת נח גבי מ"ש שהעורב היה חושד לנח על בת זוגו ע"ש בתוספותיו לפרק חלק (סנהדרין דף ק"ח) מהש"ס:

רובע ונרבע ומוקצה ונעבד פסול לקרבן דתניא בב''ק (דף מ:) מן הבהמה ולא כל הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה: מוקצה. שהקצהו ויחדהו לתקרובת עבודת כוכבים: נעבד. שעשאו עבודת כוכבים והשתחווה לו: בשלמא מוקצה ונעבד. אף ע''ג דודאי חשידי לא קשיא לן דאם איתא דפלחיה כו': אלא רובע. אי חשידי ליחוש: שלא תיעקר. נעשית עקרה הילכך לא רבע לה אבל אדידן לא חייש כשעומדת בפונדקי: זכרים מאי איכא למימר. ניחוש דלמא רבעה עובד כוכבים דהכא ליכא עיקור וזכר נמי מיפסיל בנרבע דהא קרא דנרבע דמן הבהמה בעולה כתיב ועולה זכר הוא וקאמר להוציא את הרובע ואת הנרבע: וליחוש דלמא רבעה רועה. דהא לאו דידיה היא ולא חס עליה: אינהו דידעי בהדדי. חד בחבריה דאורחיה למירבעה: מירתת. רועה מיניה דאי מיעקרא מרגיש עובד כוכבים וקא תבע ליה מיניה א''נ כל שעתא אתי חזי לה: מכתבא גללא בזע רגלא בחבריה ידע. מכתב שקורין גרפי''א ושל ברזל הוא קורע ורושם את הגלל שייש כלומר השייש שהוא קשה ירא מן המכתב לפי שהוא מכיר בו וכן רכיל ובליעל מכיר בחבירו וירא מפניו רגלא [רכיל] כמו (תהלים טו) לא רגל על לשונו וכן וירגל בעבדך (שמואל ב יט): זכרים מנקבות לא לזבון. לקרבן הואיל וחשידי דלמא ארבעתיה עלה דליכא הכא עיקור ולא כחש בשר: כיון דמיסריך. זכר בתרה ורודפה כל שעה אם תיזקק לו מירתתא שיבינו בני אדם בדבר אבל בדידן אי מוקמינן לה גבה לא מירתתא דלפום שעתא הוא דקאי גבה: לא תרבי כלבא. שמא תתאוה ותרביענו עליה: לא תשרי בר בי רב באושפיזא. דאגב דצניע לא מירתתא שיוציא קול אם תבעל לו: צניע לה. ואיכא למיחש כדפרישית: אלא כלבא. הא אמרת כיון דמוגרי בה ורודפה מירתתא האשה: אמרי. לא דמי כלבא לשאר בהמה: דכיון דכי שדיא ליה אומצא מיסריך. כל שעתא בתרה לא מירתתא דסברה אי מיסריך בתראי מימר אמרי אינשי אומצא הוא דשדיא ליה: אומצא. מעט בשר: נקבות אצל נקבות מ''ט לא מייחדינן. דקתני בברייתא בפ''ק (דף טו:) דאפילו נקבות אצל נקבות לא מייחדינן: ישראל שעמדו על הר סיני. ונתקנו מכל מום כדכתיב (שיר ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך:

ורמינהי לוקחים מהם בהמה לקרבן. תימה אדמותיב מברייתא אמתני' לירמי מתני' אהדדי אין מעמידין ורמינהי מקום שנהגו למכור מוכרין אלמא לא חיישינן לרביעה ולשני נמי כדמשני הכא ועוד קשה אמאי לא שני הכא שינויא קמא דרב דלעיל (דף יד:) מקום שהתירו למכור כו' וי''ל דההיא רומיא דמתני' כבר מרמה לה בפ''ק (שם) ושניה שפיר ואע''ג דהכא נמי נחית לשנויי שנויא קמא דרב מקום שהתירו ליקח מהם להקריב דלא שני הכא דתידוק דהכא הא במקום שאסרו למכור אסור ליקח אלמא איכא דוכתא דחשידי ותקשי א''כ כל הנך קראי דמותבי מינייהו רבנן לר''א לקמן בשמעתין דמשמע בהו שמותר ליקח מן העובדי כוכבים בהמה לקרבן ונצטרך להעמידם במקום שנהגו למכור מפני שאינם חשודים על הרביעה ואין זה יכול להיות דהא מייתי קראי דמצרים וכנען ופלשתים דקי''ל שהן חשודים על הרביעה וגם כל צאן קדר שהם ערביים הם חשודים על הרביעה כדמשמע בסמוך ערבי אחד לקח ירך מן השוק כו' ועוד תקשי אטו ניקום ונימא להו לקראי כי כתביהו במקום שנהגו למכור כתביהו ונראה דמהאי טעמא הדר ביה רב לעיל מהאי שנויא דמקום שנהגו למכור כו' לפי שלא היה יכול להעמידו כאן ועוי''ל דידע שפיר שינויא דעובד כוכבים חס על בהמתו ומ''מ פריך מהכא דלוקחין דס''ד דאיכא למיחש לרביעה כיון שבא למכרה ומשני דלעולם חייש שפעמים אינו יכול למכרה או נמלך וניחא נמי לרבינא ולרבי פדת דבסמוך וא''ת כיון דמוקמינן היתר קרבן בכל מקום אף במקום שנהגו שלא למכור תיקשי לן מכל מקום כיון דמה שאין אנו מעמידין משום חשש רביעה הוא בקרבן איך התירו וי''ל דמקום שנהגו שלא למכור מנהגא הוא דאיכא הא איסורא ליכא ולענין קרבן אפילו מנהגא ליכא שאם היו נוהגין לימנע מליקח מהם בהמה לקרבן אין לדבר סוף דא''א שלא יתערבו בהמות של מקום שנהגו שלא למכור עם בהמות שנהגו למכור ע''י משא ומתן וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומבהמות הנולדים מביתו של ישראל אין דיי ליקח לקרבן משום דשכיחי מומי דפסלי אפי' בדוקין שבעין: מוקצה. פירוש שיחדו לתקרובת עבודת כוכבים ומסרו לכומרים והאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים אבל יחוד גרידא אינו כלום דאין הקדש לעבודת כוכבים (לקמן מד:) כדמשמע (בפ''ב . דתרומה) [צ''ל דתמורה בפ''ו (דף כט.)]: אי איתא דאקצייה לא הוה מזבין ליה. לרווחא דמילתא נקטיה כלומר אפילו במקום דשכיחי דמקצו ופלחו אין לחוש מדמזבין ליה דבלאו האי טעמא בסתמא לא חיישינן לדלמא מקצו ופלחו אסרינן למכור אלא משום חשש רביעה ולא משום חשש המוקצה ונעבד: רגלא בחבריה ידע. בקונטרס גריס רגלא ברי''ש לשון רגיל כמו לא רגל על לשונו (תהלים טו) ור''ת גרס כפירוש הערוך דגלא בדלי''ת לשון שקרן שכן מתרגם (משלי טז) במשפט לא ימעל פיו לא ידגל פומיה וה''ק שקרן בחברו מכיר וכן ההוא דפ' במה אשה (שבת סג.) שני תלמידי חכמים המדגילין זה לזה בהלכה הקב''ה אוהבן שנאמר ודגלו עלי אהבה ומפר''ת המכחישין זה לזה ואינם עומדים על העיקר אפי' הכי הקב''ה אוהבן ולהכי קאמר והוא דידעי צורתא דשמעתא ולית להו רבה למגמר מנייהו ובמדרש נמי משמע ודגלו לשון מעילתו דקאמר מנין לקורא בתורה שקרא לאהרן הרן שיוצא פי' שאע''פ שלא יקרא האלף שנאמר ודגלו עלי אהבה אבל רש''י פירש מדגילין לשון דגל שמקהילים קהלות ברבים וקשיא דאם כן מה ראיה צריך פשיטא שנאהבים לפני המקום: דאמר מר חביבה עליהם בהמתם של ישראל. לא נודע לר''י מהיכן נפקא עיקר דבר זה: עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני. ונראה דגריס נמי דפסקה זוהמתן היינו משום דאף על גב דאינהו לא הוו מזלייהו הוו:

עבודה זרה כב ע"ב

דף כב - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד