עבודה זרה כג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

אלא רק בפרה אדומה דדמיה יקרין. ומשום כך, לא חוששין שירבענה הגוי ויפסיד.

אבל, בשאר קרבנות מודו ליה חכמים לרבי אליעזר, וסוברים אף הם שחוששין לרביעה.

אולם ביאור זה לא יתכן. כי -

ואלא הא דתניא הברייתא ששנינו לעיל: לוקחין מהן בהמה לקרבן - מני, כדעת מי היא נאמרה?

הרי לפי ביאור זה, שאף רבנן מודים שבשאר קרבנות חוששין לרביעה, הרי שברייתא זו, לא כדעת רבי אליעזר, ולא רבנן!

ועוד תניא שנינו בהדיא: מאי אותיבו ליה חברוהי, מה השיבו לו חבריו לרבי אליעזר על דבריו, שאוסר לקנות בהמה לקרבן מן הגויים?

השיבו לו כך: נאמר [ישעיהו ס ז] "כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתוך יעלו על רצון מזבחי". ומפסוק זה מוכח, שאף בהמות הנקנות מן הגויים - כשרות לקרבן.

והרי לנו, שרבנן החולקים על רבי אליעזר, סוברים שאף כל הקרבנות נקנים מן הגויים. ולא חוששין לרביעה.

ובכך, מתורצת הסתירה דלעיל, בין משנתנו האוסרת להעמיד בהמה בפונדק של גויים מחמת חשש רביעה, לבין הברייתא המתירה לקחת בהמה מן הגויים לצורך קרבן, ולא חוששין לרביעה.

כי משנתנו היא כדעת רבי אליעזר החושש לרביעה. ואילו הברייתא, כדעת חכמים שאינם חוששין לרביעה. ולפיכך, סוברים שלוקחים מן הגוייים בהמה לקרבן.

עד כאן דנה הגמרא בשאלה האם חוששין שמא נרבעה הבהמה על ידי הגוי. ועתה דנה הגמרא בעיקרו של פסול קרבן מבהמה שנרבעה.

עד כאן לא פליגי לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים אלא רק בחששא. האם כאשר אין אנו יודעים אם רבעה הגוי או לאו, יש לחשוש שמא רבעה, או אין לחשוש. רבי אליעזר חושש, וחכמים - אינם חוששין לכך.

אבל, היכא דידוע לנו שבודאי רבעה הגוי

- פסלה!

ומוכיחה מכך הגמרא: שמע מינה, דפרה אדומה, אף שאינה נעשית קרבן למזבח, אלא רק משתמשים באפרה לצורך הטמאים, מכל מקום - קדשי מזבח היא. ^[47] וממילא נפסלת ברביעה, כדין כל בהמה העומדת לקרבן. ^[48]

משום דאי אם יש לה לפרה זו, רק דין קדשי בדק הבית, ^[49] כיון שאינה קריבה על גבי המזבח אלא נשחטת בהר המשחה - מי מיפסלא? האם פוסלת בה בפרה אדומה מעשה הרביעה, והרי אין הרביעה פוסלת אלא בקרבנות?

ומוכח, שלפרה אדומה יש קדושת מזבח, וכקרבן!

ודוחה הגמרא ראיה זו: אכן הלכותיה של פרה זו, כהלכות בדק הבית. אולם לענין דברים הפוסלים בה, שאני פרה שונה אדומה, ד"חטאת" [במדבר יט ט] קרייה רחמנא!

וריבתה התורה פרה זו, שנפסלת אף בדברים הפוסלים בקרבן [שהרי נקראה חטאת, כשם הקרבן!]

אולם קשה: אלא מעתה, אם נפסלת הפרה בדברים הפוסלים בקרבנות, תיפסל אף פרה שלא נולדה כדרכה מרחם הבהמה, אלא נולדה באופן של "יוצא דופן" [כלומר, שיצא העובר מדופן הבהמה, על ידי חתך וכדומה] שהרי קרבן יוצא דופן - פסול?! ^[50]

ודנה הגמרא: וכי תימא הכי נמי, ובאמת פרה אדומה שנולדה ביציאת דופן פסולה, דבר זה לא יתכן!

שהרי: אלמה תניא שנינו בברייתא ^[51] - הקדישה לפרה אדומה ביוצא דופן, פסולה. ורבי שמעון - מכשיר.

ורואים מכך, שלא כולם סוברים שאכן דין פרה אדומה, שוה לשאר קרבנות.

וכי תימא ואף אם נאמר שדברי רבי שמעון שולד פרה יוצא דופן כשר, הינם לטעמיה לשיטתו, דאמר רבי שמעון [לגבי אשה שילדה ולד יוצא דופן, סובר רבי שמעון ^[52] כי]: יוצא דופן ולד מעליא מעולה הוא ככל ולדות, ^[53]

ונלמד מכך שדעת רבי שמעון שכל יוצא דופן - ולד גמור הוא, אף לענין קרבן.

ורבי שמעון אינו מחלק בין קרבן לפרה, אלא סובר הוא שאף קרבן כשר ביוצא דופן. ושוה דין פרה לקרבן.

- דבר זה לא יתכן!

והרי האמר רבי יוחנן: מודה היה רבי שמעון לענין קרבנות קדשים, ^[54] שולד יוצא דופן - אינו קדוש!

ואם כן, דעת רבי שמעון שאף שבקדשים יוצא דופן, פסול. בפרה - כשר!

ורואים, שחלוק דין פרה מדין קרבן. וחוזרת הקושיא מדוע פרה אדומה יוצאת דופן כשרה, ואילו פרה הנרבעת פסולה, ומהו החילוק בין שני פסולין אלו?

מתרצת הגמרא: אכן סיבת פסול רביעה בפרה, אינה משום שבפרה נאמר "חטאת". ^[55] וודאי שפרה אינה בכלל קדשי מזבח, אלא בכלל קדשי 'בדק הבית' היא. ובכל זאת רביעה פוסלת בה:

אלא, סיבת פסול רביעה היא משום דשאני פרה אדומה, ^[56] הואיל ומום פוסל בה בפרה אדומה [שנאמר: במדבר יט ב "אשר אין בה מום"],

כמו כן דבר ערוה [היינו רביעה], וכן עבודה זרה [אם עבדו בה], נמי פוסל בה בפרה אדומה. כיון שהוקשה השחתה [להלן יבואר מהי השחתה] למום!

מנין היקש זה? דכתיב לגבי קרבנות [ויקרא כב כה] "כי משחתם בהם מום בם".

ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר "השחתה", אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה.

ומבארת הברייתא: דבר ערוה נקרא השחתה - משום דכתיב לגבי דור המבול [בראשית ו יב] "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" ^[57]

ועבודה זרה, אף היא נקראת השחתה. דכתיב [דברים ד טז] "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל".

ונמצאנו למידים, שעבודה זרה ודבר ערוה, נקראים השחתה. והוקשה השחתה למום.

ואם כן, הא פרה, נמי, גם נפסלת ברביעה. כי הואיל ומום פוסל בה - דבר ערוה ועבודת כוכבים פסלי בה.

הובאו לעיל דברי שילא, המבאר את דברי רבי אליעזר הסובר שאין לוקחים בהמה מן הגוים, לפרה אדומה.

ודנה הגמרא בדברי שילא:

גופא: תני שילא, מאי טעמא דרבי אליעזר, האומר שאין לוקחים בהמת גוים לפרה אדומה?

דכתיב [במדבר יט ב]: "דבר אל בני ישראל ויקחו". ודורשים כך: בני ישראל יקחו, כלומר, רק מבני ישראל יקחו פרה זו, ואין ולא מן העובדי כוכבים יקחו.

ומקשה הגמרא: אלא מעתה, אם משום שנאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך" דורשים שרק מבני ישראל לוקחין ולא מן הגוים, יקשה מדברי הגמרא להלן:

נאמר [שמות כה ב]: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" ולכאורה הכי נמי, אף כאן נאמר אותו דבר, דרק בני ישראל יקחו, ואין העובדי כוכבים יקחו. ומעובדי כוכבים לא יקחו כלל את דברי המשכן.

וכי תימא ואם תאמר כי הכי נמי, אכן אין קונים זהב ואבנים טובות למלאכת המשכן מן הגויים, יקשה:

והאמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את רבי אליעזר, עד היכן צריך אדם להיזהר ולהשתדל במצות כיבוד אב ואם? אמר להם רבי אליעזר, צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון, ודמא בן נתינה שמו של העובד כוכבים. ^[58]

הערות

^[47] כתב הראב"ד, שהנפקא מינה בכך שקדשי מזבח היא, היא שאינה יוצאת לפדיון, אלא על ידי מום קבוע. וכן הוסיף רש"י, שדין קדושת מזבח יש לה, שאינה יוצאת לחולין בלא מום - אף שאינה קריבה על המזבח!

^[48] הקשו התוס': מה ההכרח שקדשי מזבח היא כיון שנפסלת ברביעה. הרי יתכן שהפסול הוא משום שכאשר רבעה, נחשב הדבר כ'עלה עליה עול'. וכפי ששנינו [פרה ב ד] עלה עליה הזכר - פסולה?! ותירץ: רביעת אדם, נעשית בקומה זקופה. ומשום כך אינה נחשבת כעלית עול. ועוד, ממה ששנינו 'וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולן', משמע שאין הטעם משום עול הקיים רק בפרה אדומה ולא בשאר קרבנות. ועל כרחך, שהפסול הוא משום שקדשי מזבח היא.

^[49] [כל הדברים המוקדשים לצורך המקדש, הינם בכלל קדושת בדק הבית. וכל דבר בעל ערך אף אבני הבית - יש לו קדושה זו].

^[50] מקור דין זה הוא בבכורות נז א: תנו רבנן - נאמר [ויקרא כב כז] "שור או כשב או עז כי יולד". ודורשים כך: שור או כשב - פרט לכלאים. או עז - פרט לנדמה [שאמו רחל והוא דומה לעז, רש"י שם]. כי יולד - פרט ליוצא דופן. ומכך למידים, שיוצא דופן פסול למזבח.

^[51] תוספתא מסכת פרה פרק ב' ב'.

^[52] נדה מ א.

^[53] ונוהגת האשה ככל דיני יולדת, לענין טומאה וטהרה וקרבן יולדת.

^[54] וסובר רבי שמעון, שיוצא דופן נחשב כולד לענין דיני יולדת, דכתיב "אם נקבה תלד". הוסיף לידה אחרת, לרבות יוצא דופן. אבל בקדשים, מודה רבי שמעון שאין זה נחשב לידה [רש"י]

^[55] כך פירש רש"י. אולם המאירי כתב: פרת חטאת, אף על פי שאינה קדשי מזבח, הואיל וקרויה חטאת - פסולה בכל מום שקדשי מזבח נפסלים בו. וכן יוצא דופן, ואתנן, ומחיר, וטרפה, ורבועה, ומוקצה ונעבד - פוסלין בה. ומותר ללקחה מן הגויים, שהרי אף בשאר הקרבנות עושין כן. וכל שכן בזו שאינו רוצה להכניס עצמו בספק הפסד דמים יקרים.

^[56] [עיין בריטב"א ועוד ראשונים שהביאו גירסא שונה בכל ענין זה].

^[57] והשחתה זו, היתה בתשמיש של עבירה. כמו שנאמר [בראשית ו ב] "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו". ופירש רש"י על הפסוק: מכל אשר בחרו - אף בעולת בעל, אף הזכר והבהמה! [עפ"י רש"י כאן]

^[58] ואחר שתשמעו מה עשה אותו עובד כוכבים, דעו, שכל שכן ישראל יהיו מצווין על כך. רש"י.

אלא בפרה שדמיה יקרין שאין חוששים שירבענה, בגלל ההפסד הגדול שיבוא לו אם יגלו שעשה זאת, אבל בשאר הקרבנות מודו ליה [מודים לו] שלוקחים בהמות מן הגוים כדי להקריבם!

ודוחים: ואלא הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: לוקחין מהן בהמה לקרבן, אם כן, מני [כדעת מי היא]? הרי לדרך זו נמצא שהיא לא כדעת ר' אליעזר ולא דעת רבנן [חכמים]!

ועוד, תניא בהדיא [שנויה ברייתא במפורש]: מאי אותיבו ליה חברוהי [מה השיבו לו חביריו] לר' אליעזר? ממה שנאמר: "כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתונך יעלו על רצון מזבחי" (ישעיהו ס, ז), הרי שבהמות של גוים עולים לשם קרבן ("על רצון מזבחי"), ונמצא שאין הם מחלקים בין פרה לבין שאר כל הקרבנות.

א עקב דברים אלה מעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא בחששא [בחשש] בפרה שלא ידוע אם נרבעה, אבל היכא [במקום] שודאי רבעה הגוי — פסלה; שמע מינה [למד מכאן] שפרה קדשי מזבח היא שדינה כקרבן לכל דבר, שבו אסור הנרבע, דאי [שאם] היא נחשבת כקדשי בדק הבית, מי מיפסלא [האם פוסלת] בה רביעה?

ודוחים: אפשר לומר כי שאני [שונה] פרה אדומה, שאף על פי שקדשי בדק הבית היא, חטאת קרייה רחמנא [קראה אותה התורה] ("חטאת היא", במדבר יט, ט) ולכן יש בה דין קרבן חטאת לפוסלה ברביעה.

ואומרים: אלא מעתה, לדרך זו, תיפסל אף ביוצא דופן, כלומר, אם לא נולדה כרגיל אלא על ידי ניתוח, שהולד יוצא מן הדופן — כמו קרבן חטאת, שאינו נלקח אלא מבהמה שנולדה כדרכה! וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן] ובאמת היא פסולה בכך, אלמה תניא [מדוע שנויה הברייתא]: אם הקדישה את הפרה האדומה ביוצא דופן — פסולה, ור' שמעון מכשיר, משמע שלא הכל סבורים שדין פרה אדומה כדין קרבן!

וכי תימא [ואם תאמר] שר' שמעון הולך בענין זה לטעמיה [לשיטתו], שאמר לענין דין אשה יולדת: יוצא דופן ולד מעליא [מעולה] הוא ודינו כשאר ולדות לענין טומאה וקרבן, והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: מודה היה ר' שמעון לענין קדשים שיוצא דופן אינו קדוש!

אלא כך צריך לומר: שאני [שונה] פרה, הואיל ומום פוסל בה — דבר ערוה (רובע ונרבע) ועבודה זרה (אם הם נעבדים או משמשים לעבודה זרה) נמי [גם כן] פוסל בה, ומנין? דכתיב [שנאמר] לגבי קרבנות פסולים: "כי משחתם בהם מום בם" (ויקרא כב, כה), ולכן בהמה שיש בה צד השחתה — הרי היא פסולה לקרבן כבעלת מום; ותנא דבי [ושנה החכם שמבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל מקום שנאמר לשון השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה,

דבר ערוה שנקרא השחתה — דכתיב [שנאמר]: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב), ועבודה זרה — דכתיב [שנאמר]: "פן תשחתון ועשיתם לכם פסל" (דברים ד, טז); והא פרה נמי [ופרה זו גם כן] הואיל ומום פוסל בה, גם דבר ערוה ועבודה זרה פסלי [פוסלים] בה.

ב גופא [לגופו] של דבר שהוזכר קודם, תני [שנה] החכם שילא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר שאמר שאין לוקחים פרה מן הגוים? דכתיב [שנאמר]: "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר יט, ב), בני ישראל יקחו, ואין הגוים יקחו. ותמהים: אלא מעתה לפי שיטה זו, מה שנאמר בתרומה שלצורך המשכן: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב) הכי נמי [כך גם כן] תאמר שבני ישראל יקחו, ואין הגוים יקחו, שאין קונים דבר למקדש מן הגוים?

וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן], והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר: עד היכן גבול החובה של כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו לקנות ממנו אבנים לאפוד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

only with regard to the red heifer, as its price is exorbitant, and the Rabbis maintain that the gentile would not risk forfeiting the profit for a temporary benefit. But with regard to the rest of the offerings, which are not exceptionally valuable, they concede to Rabbi Eliezer that animals purchased from gentiles may not be used for these offerings.

The Gemara rejects this possibility: But what about that which is taught in the Tosefta, cited earlier: One may purchase an animal from gentiles for use as an offering; in accordance with whose opinion was this taught? It is not the opinion of Rabbi Eliezer nor that of the Rabbis.

And furthermore, it is explicitly taught in a baraita: What did Rabbi Eliezer’s colleagues respond to him with regard to his ruling that an animal purchased from gentiles may not be used as an offering? They quoted a verse: “All flocks of Kedar shall be gathered together unto you, the rams of Nebaioth shall minister unto you; they shall come up with acceptance upon My altar” (Isaiah 60:7). Since the Rabbis learn from this verse that animals intended for use in all types of offerings may be purchased from gentiles, there is no reason to assume that they concede to Rabbi Eliezer. Consequently, Rabbi Pedat’s opinion that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, while the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, remains uncontroverted.

§ The Gemara continues to discuss the halakhot of the red heifer. Rabbi Eliezer and the Rabbis disagree only with regard to a case where there is merely a concern that a person engaged in bestiality with the animal. But in a situation where the gentile certainly engaged in bestiality with it, all agree that he has disqualified it as an offering. The Gemara comments: Learn from it that the red heifer is classified as consecrated for the altar, as if it were classified as consecrated for Temple maintenance, does the fact that a person engaged in bestiality with it serve to disqualify it? Items consecrated for the maintenance of the Temple, which are not sacrificed upon the altar, are not rendered unfit by this act.

The Gemara rejects this conclusion: Although it is classified as consecrated for Temple maintenance, the purification offering of the red heifer is different, as the Merciful One labels it with the term for a sin-offering. Accordingly, the red heifer is subject to the same halakhot as a sin-offering, which means it is disqualified if it is the object of bestiality.

The Gemara counters: If that is so, then the red heifer should be disqualified if it was born by caesarean section, as this is the halakha concerning all other sin-offerings. The Gemara adds: And if you would say that indeed, that is so, then why is it taught in a baraita: If one consecrated a red heifer despite the fact that it was born by caesarean section, it is disqualified for use as a red heifer, and Rabbi Shimon deems the heifer fit for use in purification. If, as indicated by the verse, the halakhot of a sin-offering apply to the red heifer, how can Rabbi Shimon deem this animal fit?

The Gemara adds: And if you would say that Rabbi Shimon conforms to his standard line of reasoning, as he says (see Nidda 40a): A baby born by caesarean section is considered a full-fledged offspring and is no different from a baby born in a regular manner, that is difficult: But doesn’t Rabbi Yoḥanan say that Rabbi Shimon would concede with regard to sacrificial animals that an animal born by caesarian section is not consecrated? If so, even Rabbi Shimon should agree that the heifer is disqualified.

The Gemara explains: Rather, the red heifer is different: Since a blemish disqualifies it, a matter of licentiousness and a matter of idol worship also disqualify it, as it is written: “Neither from the hand of a foreigner shall you offer the bread of your God of any of these, because their corruption is in them, there is a blemish in them” (Leviticus 22:25). This verse indicates that corruption is considered a blemish, and the school of Rabbi Yishmael taught: Anywhere that the term corruption is stated, it is a reference to nothing other than a matter of licentiousness and idol worship.

The Gemara supports this claim: Corruption is a reference to a matter of licentiousness, as it is written with regard to the generation of the flood: “And God saw the earth, and, behold, it was corrupt; for all flesh had corrupted their way upon the earth” (Genesis 6:12). And corruption also is a reference to idol worship, as it is written: “Lest you deal corruptly, and make you a graven image” (Deuteronomy 4:16). And consequently, with regard to the red heifer also, since a blemish disqualifies it, a matter of licentiousness and idol worship likewise disqualify it.

§ Earlier, Sheila provided a rationale for Rabbi Eliezer’s ruling that a red heifer may not be purchased from gentiles. The Gemara examines the matter itself. Sheila teaches in a baraita: What is the reasoning of Rabbi Eliezer? It is as it is written: “Speak unto the children of Israel that they take to you a red heifer” (Numbers 19:2). This indicates that the children of Israel take the red heifer, but gentiles do not take the red heifer. The Gemara asks: If that is so, then when the verse states with regard to the donations for the Tabernacle: “Speak unto the children of Israel, that they take for Me an offering” (Exodus 25:2), so too one can claim that only the children of Israel take an offering for God, but gentiles do not take an offering, and that no items for the Temple service may be purchased from gentiles.

And if you would say that indeed, that is so, this cannot be correct. But doesn’t Rav Yehuda say that Shmuel says: The Sages asked Rabbi Eliezer: To what extent must one exert himself to fulfill the mitzva of honoring one’s father and mother? Rabbi Eliezer said to them: Go and see what a certain gentile did for his father in Ashkelon, and his name is Dama ben Netina. Once, the Sages sought to purchase precious stones from him for the ephod of the High Priest

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל בשאר קרבנות מודו ליה שאין לוקחין מן העובדי כוכבים. אי הכי הא דתניא לוקחין מן העובדי כוכבים בהמה לקרבן מני לא רבנן ולא ר' אליעזר.

ועוד הא תניא בהדיא דרבנן מכשירי דתניא מאי אותבי חבריא לר' אליעזר כתיב כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתונך וגו'. ש"מ דבהמת עובד כוכבים כשירה לקרבן.

עד כאן לא פליגי ר"א ורבנן בפרה אלא בחששא. אבל אם נרבעה ודאי פסולה. ש"מ דפרה קדשי מזבח היא. דאי קדשי בדק הבית היא [מי] מפסלא בה רביעה.

ופרקינן שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא אלא מעתה תפסל ביוצא דופן.

אלמא תניא הקדישה ליוצא דופן פסולה. ור' שמעון מכשיר.

וכי תימא ר' שמעון לטעמיה דאמר יוצא דופן ולד מעליא הוא. והאמר ר' יוחנן מודה ר' שמעון כו' ואסיקנא אלא לרבנן פרה קדשי מזבח היא. ולר' שמעון פרה קדשי בדק הבית היא. ולענין רביעה אפי' ר' שמעון מודה דפסלה בה דכתיב כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל בה דבר ערוה וע"ז פוסלין בה כו'.

גופא תני שילא מ"ט דר' אליעזר דכתיב ויקחו אליך פרה מישראל יקחו ולא מעובדי כוכבים. אלא משום ויקחו לי תרומה וכתיב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת. הכי נמי דמישראל ולא מעובדי כוכבים.

והא שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב ואם ואמר צאו וראו מה עשה עובד כוכבים באשקלון ודמא בן נתינה שמו כו' ובקשו לקנות ממנו אבנים לאפוד והנה בענין האפוד כתיב בהו ויקחו לי תרומה והיאך בקשו לקנותם מעובד כוכבים.

ש״מ פרה קדשי מזבח היא. פר״שי שלא לפדותה אלא במום קבוע ושתהא צריכה העמדה והערב׳ שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא ואם תאמר לגבי פדיון במום והעמדה והערכה נימא הכי ויש לומר דלא קרייה רחמנא חטאת אלא בשאתה עושה ממנה פרה ולא כשאתה בא לפדותה דהכי כתיב קרא למי נידה חטאת היא לומר דכשיהיה למי נידה היא כחטאת לכל פסולין שבה וכן נראה מפי׳ ר״שי ז״ל וכן פירשו בתוספות.

הכי גרסי׳ האי מאי אי פרה קדשי מזבח היא היינו דפליג רבי שמעון דסבר קדשי בדק הבית היא ולעולם לאו חטאת קרויה רחמנא אלא אי אמרת חטאת קרייה רחמנא במאי פליגי. פי׳ דלא משמע לן דנימא דפליגי במשמעות לשון חטאת אם הוא לשון קרבן אם לשון הויה ואיכא נוסחי דלא גרסי כלל לה אלא הכי גרסי ואלא מאי קדשי מזבח היא תפסל ביוצא דופן אלא שאני פרה הואיל ומום כו׳ וזהו גרסת ר״שי ז״ל. עד היכן כבוד אב ואם פי׳ דאפי׳ למאן דאמר משל אב שאני הכא שאינו אלא העברת ריח וכדפרישית בדוכתא בפ״ק דקדושין.

גרסת ר״שי ז״ל והא ואבני מלואים כתיב וא״ו הדר ערביה ורבינו הולך לשיטתו שכתב בפירוש התורה כי שוהם ואבני מלואים דבר אחד הן ואף על פי כן אינו נכון ורבינו תם גורס והא ואבני כתיב דהדר ערביה ופי׳ ז״ל כי בפרשת ויקהל כתיב ואבני והדר ערביה קרא שהוא כדין חבריו.

מכיון שפרה אינה קדשי מזבח יכולה היא לפדות אף בלא מום ואינה צריכה בפדייתה העמדה והערכה וכל שנפדית על הצדדין שאפשר לפדותה כגון על ידי מום או שמצאו נאה הימנה קודם שנשחטה כמו שיתבאר במקומו יש מי שאומר שמותרת בגזה ועבודה וחלבה מותר ויש מי חולקים בקצת דברים וכבר נרמז מענין זה בפרק ראשית הגז ושמא תאמר תהא נדונת כחטאת אף לדברים אלו ר"ל שלא תפדה אלא במום קבוע ושתצטרך להעמדה והערכה אינו כן שכל שהיא באה למי נדה הצריכה הכתוב שתהא ראויה כחטאת אבל כל שאינה באה לכך נשארה היא בענינה להיותה כקדשי בדק הבית:

אבנים לאפוד ושאר ענינים שבתרומת המשכן נקחים מן הגוים ואין לחוש לכלום:

אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע"ז פוסלין בה הכי גריס המורה ולפי גירסא זו משמע דלא גרסי' מ"ש בגמרות אלא מאי כו' והאי מאי אי אמרת בשלמא פרה קדשי מזבח היא כו' והאי אלא סותר הסברא דחטאת קרייה רחמנ' דלעול' לא קריי' חטאת לענין שיהא לה דין קדשים דא"כ לא הוה מכשיר רבי שמעון ביוצא דופן ומש"ה רביעה פוסלת בה משום שהמום פוסל בה.וקשיא לי כיון דסתרינן דלא קריי' רחמנא חטאת א"כ מ"ט דרבנן דאמרו וקשיא לי כיון דסתרינן דלא קריי' רחמנא חטאת א"כ מ"ט דרבנן אמרו הקדישה ביוצא דופן פסולה מש"ה נ"ל דגירסא זו הכתובה בספרים אלא מאי כו' והאי מאי כו' גירסא דיוקא היא והבן פירושי' את סתרת לי דפרה לאו חטאת קריי' רחמנא ולא נאסרה הרביעה מחמת טעם זה. דאילו כן לא היה מתיר ר' משעון יוצא דופן אלא מאי קדשי מזבח היא מיפסל ביוצא דופן אלמה תניא הקדישה ביוצא דופן פסולה ור' שמעון מכשיר פי' כיון דטעמא דברביעה לאו משום חטאת הוא אלא משום קדשי מזבח עדיין אני קשה אמאי מכשיר ר' שמעון ביוצא דופן והיכי מצית למשמע מינה מדמסלי בה רביעה דפרה קדשי מזבח היא הכי קשיא לן אהאי טעמא הדקשיא לן אטעמא דחטאת ומהדר האי מאי אי אמרת בשלמא פרה קדשי מזבח היא היינו דפליגו בה ר"ש ורבנן דרבנן סברי קדשי מזבח היא ור' שמעון סבר קדשי בדק הבית היא ולענין רביעה אפילו ר' משעון מודה דפסול בה דכתיב כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל בו כו' פי' בוודאי אי תלית טעמא דרבנן דרביעה פסלי בה משום דהיא קדשי מזבח ומש"ת פסלי נמי ביוצא דופן היינו דר"ש מכשיר ביוצא דופן משום דקסבר פרה קדשי בדק הבית היא ולענין רביעה מודה משום דכתיב כי משחתם אלא אי אמרת דרביעה משום דחטאת קריי' רחמנא הוא א"ע היכי מצי ר' שמעון לאפלוגי אקרא ולאכשורי ביוצא דופן אלא לאו ש"מ לא קריי' רחמנא חטאת שיהא לה דין קדשים:

לוקחין מהן בהמה לקרבן חכמים היא דלא חיישי' לרביעה דאמרן לא נחשדו גוים לרבוע בהמות ומעמידין בהמה בפונדקאות שלהן אבל ר"א פליג עלוי' וחייש לרביעה ואסר לקנו' מהן בהמה לקרבן וה"ה נמי דאסר להעמיד ומתני' ר"א היא וכיון דאשכחן דפליגי ר"א וחכמים בלוקחין מהן בהמה הו ליכא למיפרך מברייתא למתני' ולפלוגי בין בהמה דידן לבהמה דידהו אלא הא ר"א והא רבנן:

אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן כו' ראיתי מקשים דמהכא משמע דלא אמרי' חטאת קריי' רחמנא שיהא לה דין חטאת אלא האי דכתיב חטאת לשון הזאה היא כמו הוא יתחטא בו ובהילכתא קמייתא דחולין אמרי' גבי פרה וכ"א כי טרפה היא מאי נפקא לן מינה חטאת קריי' רחמנ' ונראה לי לתרץ דההיא דמפקא הכא דלא אמרינן חטאת קריי' רחמנא זהו אליבא דבעי למיפשט מהכא דפרה קדשי מזבח היא ומעמיד חלוקת ר"ש ורבנן בדבר זה אבל מיהו אנן לא סברי הכי אלא טעמא דיוצא דופן דפסלי רבנן משום חטאת היא ולא משום קדשי מזבח ור"ש דמכשי' ביוצ' דופן סבר דלא קריי' רחמנא חטאת שיהא דינה כחטאת אלא לשון הזאה הוא ומאי דאמר בחולין חטאת קריי' רחמנא הוי אליבא דרבנן:

אלמה תניא הקדישה ליוצא דופן כשרה ור"ש מכשיר אי קשי' אמאי לא מייתי לי' מתני' דתנן בפ"ב דפרה יוצא דופן אתנן ומחיר פסולה ור' אליעזר מכשיר שנאמר לא תבא אתנן זונה ומחיר כלב בית ד' אלהיך אין זו באה לבית תשובה משום דהתם טעמא דר"א דפקא לי' מקרא וה"א יוצא דופן נמי ה"ט משום דאינה באה לבית ואף על גב דלא כתב בי' בית ד' ה"א יליף מנייהו וכיון דמקרא נפקא להכשי' ליכ' לאקשוי' מידי להכי אייתי לי' הך ברייתא דלא מכשיר אלא ביוצא דופן בלחוד:

ובקשו ממנו אבנים לאפוד ראיתי מקשים והיאך היו יכולים לחקוק עליהם שמות בני ישראל והא תנן בסוטה משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ובלא שמיר א"א דכתיב במלאותם ואין זו קושיא של כלום דהאי משחרב ביהמ"ק לא קאי אלא אבית שני ולא אבית ראשון כדמוכח התם ותו דאמרי' חמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון אש וכפורת ואורים ותומים ורוח הקדש וצנצנת המן ומקלו של אהרן ואלו שמיר לא קא חשיב ש"מ דהו"ל בבית שני:

בד"ה אלא מעתה כו' בקלפי ובתמורה פרק המזבח כו' כפי' ראשון שפירשתי עכ"ל כצ"ל:

תוס' ד"ה אלא וכו' ול"ג אלא ובספרים לא היה כתוב אלא וכו' משום דלפי פי' התוס' לא שייך אלא משום דפרכת המקשה לא קאי אשינויי דחטאת קרייה רחמנא אלא אפלוגתא דר"א ורבנן קא פריך כדלעיל ולא שייך לומר בדברי התרצן אלא אפי' נימא דלר' שמעון הדר משינויא דחטאת קרייה רחמנא ולא לרבנן וק"ל:

ד"ה בקשו וכו' וי"ל דע"י שמיר אינו נעשה חלק וכו' דאם תקשה א"כ היאך בנו המזבח מתחלה הא אבנים שלמות אמר רחמנא ר"ל שלא יהיו בהם פגימות כבר תירצו התוס' בפ"ק דחולין דף י"ח ד"ה כפגימות המזבח שבנו אותו מאבנים חלקים קטנים אבני נחל ע"ש:

רש"י ד"ה שאני פרה. ומיהו לענין פסולין סניא מילתא כו'. כצ"ל:

תד"ה ש"מ. וי"ל דרביעת אדם שהיא בקומה זקופה כו'. לכאורה בפשוט יש לחלק דאדם חי נושא א"ע משא"כ בהמה וכרבנן דר"נ בשבת (צד) ועמש"כ לעיל (טז) וי"ל משום דתנן בפ"ב דפרה מ"ג רכב עליה כו' פסולה. וטעמא משום דדוקא גבי שבת אמרי' סברת חי נושא א"ע דגמרי' ממשכן כמש"כ התוס' בשבת שם:

תד"ה אלא. וקשה דבספ"ק דשבועות כו' משני דפרה קדב"ה הוא ודוחק הוא דנוקי לה כר"ש. לכאורה תמוה דשם איתא להדיא דא"א לאוקמה כר"ש דבברייתא איתא שחטה ע"ג מערכתה אין לה פדיה ולר"ש שמעינן דנפדית עגמ"ע. ונראה דהתוס' לא הקשו ממסקנא דהתם דאדרבה פשטה משמע דמסקא דקדשי מזבח היא ע"ש בתוס' אלא כוונתם על תחילת הסוגיא דשם דמשני שאני פרה דקדב"ה היא. דזה דוחק לומר דיכוון דאתיא כר"ש והא דלא באו בחזקת היד מהא דפריך שם ע"ז א"ה כו' הא מני ר"ש כו' מוכח דבלאו קושיית א"ה הוה מוקי לה כרבנן משום דיל"פ כוונת הא מני דר"ל הלא הא ודאי כר"ש אתיא בלא זה מהא דשנה דקדב"ה היא:

בא"ד ועוד דסוגיא כו' ובפ"ק דמנחות ובפ"ג כו'. כצ"ל:

תד"ה בקשו כו' ואורים ותומים לא היו בבית שני. נ"ב אבל אבני אפוד היו צריכין להיות לכליו של כ"ג שלא יהא מחוסר שמונה בגדים. וא"א לחושן ואפוד בלתי אבנים. אך אורים ותומים דבר אחר הוא. ככתוב ונתת אל החושן את האורים וגו'. והוא שם המפורש שנתנן בין כפלי החושן. כמ"ש רש"י על הפסוקים וזה הכתב לא היה מעכב בענין הבגדים. ודלא כמ"ש תוס' ספ"ק דיומא. כמ"ש שם בס"ד:

אלא בפרה אדומה. דדמיה יקרים דחייש עובד כוכבים להפסד מרובה וכייף ליצריה: אבל בשאר קרבנות מודו. והא דתניא לעיל לוקחין מהן בהמה אמאן תרמייה לא רבי אליעזר ולא רבנן: כל צאן קדר. קדר ישמעאל וכתיב יעלו (לרצון על) מזבחי אלמא בשאר קרבנות נמי שרי ושפיר איתרצן רומיין דלעיל: עד כאן לא פליגי כו'. מלתא באפי נפשיה קאמר ואזיל: אלא בחששא. היכא דלא חזינן דרבעה פליגי דמר חייש ומר לא חייש: קדשי מזבח היא. דין קדושת מזבח יש לה ליפסל ברביעה ולענין פדייה דלא נפקא לחול בלא מום ואף ע''ג דלאו למזבח קרבה: דאי ס''ד. לא אלימא קדושתיה מקדושת בדק הבית ועל כל דבר חל קדושת בדק הבית אפי' על אבנים: אמאי. פסלה בה רביעה: שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא. לעולם גבי פדייה והעמדה והערכה דין קדשי בדק הבית עליה ומיהו לענין פסולין סגיא מילתא לאתויי בפסול דחטאת קרייה רחמנא למי נדה חטאת היא: תפסל ביוצא דופן. דפסול הוא לשאר קרבנות דתניא (בכורות דף נז.) שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כי יולד פרט ליוצא דופן והאי קרא בקרבנות כתיב: הקדיש ביוצא דופן. הקדיש לפרה אדומה יוצא דופן פסולה כו': ולד מעליא הוא. במסכת נדה (דף מ.) יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן לידה ר''ש אומר הרי הוא כילוד ויש לו טומאת שבעה לזכר ושבועיים לנקבה וכן ימי טוהר וקרבן: מודה ר''ש. לענין קדשים דבהמה שיצאה דרך דופן פסולה לקרבן דגבי טומאה וטהרה דאמו הוא דקאמר ליה ר''ש מריבוי הכתוב אם נקבה תלד הוסיף לידה אחרת לרבות יוצא דופן אבל בקדשים מודי והא דר' יוחנן במסכת נדה: ה''ג אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסל בה דכתיב כי משחתם בהם מום ותנא דבי ר' ישמעאל כל מקום כו' עד פן תשחיתון כל שהמום פוסל בו כו'. לא תימא דטעמא דמיפסלא ברביעה משום דחטאת קרייה רחמנא אלא היינו טעמא דאע''ג דקדשי בדק הבית הואיל ומום פוסל בה כדכתיב אשר אין בו מום: דבר ערוה. נרבע: ועבודת כוכבים. כגון מוקצה ונעבד פסולין בה דאיתקש השחתה למום: כי השחית כל בשר את דרכו. תשמיש דור המבול בעבירה קלקלו דכתיב ויראו בני האלהים וגו': וכי תימא ה''נ. דאסור לקנות זהב ואבנים טובות למלאכת המשכן מן העובדי כוכבים: עד היכן כיבוד אב ואם. כמה אדם מצווה להזהר בכיבוד אב ואם: מה עשה עובד כוכבים. וכ''ש ישראל שמצווה על כך:

ש''מ דפרה קדשי מזבח היא. תימה להריב''ם מנליה דקדשי מזבח היא וטעמא משום רביעה דלמא לעולם הויא קדשי בדק הבית וטעמא משום עול דתנן (פרה פ''ב מ''ד) עלה עליה זכר פסולה ויש לומר דרביעת אדם שהיא בקומה זקופה לא שייך בה עול כמו בבהמה ועוד מדקתני עלה וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות אלמא לאו טעמא משום עול.: אלא מעתה תפסול ביוצא דופן. לפום ריהטא משמע דקאי אהא דשני שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא וה''פ אא''ב טעם פסול רביעה משום דקדשי מזבח היא איכא למימר דפליג ר''ש ואמר קדשי בדק הבית היא הילכך לא מיפסלא לא ברביעה ולא ביוצא דופן אלא כיון דאמרת טעמא דרביעה משום דחטאת קרייה רחמנא תפסל ביוצא דופן דמסתמא לא פליג אהך דרשא אלמה תניא כו' עד דקאמר אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה ולפי גירסא זו משמע דהשתא הדר ביה מטעמא דחטאת קרייה רחמנא אלא לעולם קדשי בדק הבית לר''ש ורביעה הוא דפסלה כיון דמום פוסל בה אבל ביוצא דופן לא מיפסלא ורבנן דפסלי ביוצא דופן משום דסברי דקדשי מזבח היא וקשה דספ''ק דשבועות (דף יא:) על הך ברייתא דפרה משני [שאני] פרה דקדשי בדק הבית היא ודוחק הוא דנוקי לה כר''ש ועוד דסוגיא דתלמודא פ''ק דזבחים (דף יד:) ופ'. (המזבח מקדש) (דף סח:) ובפ''ק דמנחות (דף ו: ושם) ובפ''ג דבכורות (דף כה.) וביומא פרק טרף בקלפי (דף מב.) ובתמורה פרק (המזבח) משמע דפרה קדשי בדק הבית ואין סברא להעמיד כל הני כר''ש ולא כרבנן וע''ק דבפ''ק דחולין (דף יא.) מוכח תלמודא דטרפות פוסל בפרה משום דחטאת קרי רחמנא לכך נראה לפרש אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן ולאו אשנוייא דחטאת קרייה רחמנא קאי אלא למאי דאסיקנא דמיפסלא ברביעה או משום דקדשי מזבח או משום דחטאת קרייה רחמנא ואם כן תפסל ביוצא דופן דאין לומר דפליג ר' שמעון על רבותיו ר''א ורבנן ולומר שיכשיר ברביעה אלמה תניא כו' ול''ג אלא ובספרים לא היה כתוב אלא ובקונט' הגיה וכתב ה''ג אלא שאני פרה וכו' לעולם קדשי בדק הבית היא לכ''ע וטעמא דמיפסלא ברביעה לר''ש הואיל ומום פוסל בה ורבנן טעמייהו משום דחטאת קרייה רחמנא וניחא דכל שיטת התלמוד אתיא נמי לרבנן ומסקנא דפ''ק דחולין נמי כרבנן אתיא וי''ס שכתוב בהן אחר ומודה ר''ש לענין קדשים ואלא מאי קדשי מזבח סוף סוף תפסל ביוצא דופן האי מאי אי אמרת בשלמא קדשי מזבח היא היינו דפליגי ר''ש ורבנן אלא אי אמרת קדשי בדק הבית היא מי מפסלא ברביעה לעולם אימא לך קדשי בדק הבית היא ולענין רביעה אפי' ר''ש מודי דפסלה דכתיב כי משחתם בהם וגו' והאי גירסא משמע כפי' ראשון שפירשתי: בקשו ממנו אבנים לאפוד. האי דמא בן נתינה על כרחנו בבית שני היה מדקאמר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו דהא קיימא לן דבימי בית ראשון לא נשרפה שום פרה כי נסתפקו באותה שעשה משה כל ימי בית ראשון ועד עזרא שעשה השניה וכיון דהיה אפוד בבית שני אם כן שמיר נמי היה בו דהכי משמע בפרק מי שאחזו (גיטין סח. ושם ד''ה איכא) דאפוד צריך שמיר דקאמר התם איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד ואפי' לר' נחמיה דאמר לא בעי שמיר לאבני המקדש בפרק עגלה ערופה (סוטה מח: ושם) אלא היה מתקן מבחוץ ומכניס מבפנים מכל מקום באבני אפוד מודי דבעי שמיר משום דכתיב במלאתם כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר והן נבקעות מאיליהן כתאנה זו שנבקעת בחמה ואינה חסרה כלום ואין להקשות מההיא דפרק בתרא דסוטה. דתנן משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים משחרב בהמ''ק בטל השמיר דמשמע משחרב בהמ''ק היינו בית ראשון מדקתני בתריה פולמוס אספסיינוס של טיטוס שהיו קודם חורבן בית שני אלמא לא הוה השמיר בבית שני הא ליתא דודאי ההוא משחרב ב''ה בטל השמיר בבית שני מיירי דאי בבית ראשון ליערבינהו וליתנינהו משחרב בהמ''ק בטלו אורים ותומים ושמיר דהא בגמ' בברייתא אורים ותומים משחרב בית ראשון תני ליה ואורים ותומים לא היו בבית שני שהם מחמשה דברים שחסר בית שני ויש תימה כיון דהוה שמיר בבית שני א''כ לקמן פרק רבי ישמעאל (דף נב:) גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון דפריך היכי ניעביד ניתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא ניחתכינהו פירוש בברזל שלא להיות שם פגימה לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ומאי קושיא ליעבדינהו על ידי שמיר וי''ל דעל ידי שמיר אינו נעשה חלק כי אם מבקע כתאנה שלא תהא חסרה כלום אבל אין עושה אותן שלימות שלא תחגור בהן צפורן ופגימה בחגירת צפורן פסלה במזבח כדאיתא בפרק קמא דחולין (דף יח. ושם.):

עבודה זרה כג ע"ב

דף כג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד