דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

ואין לחשוש שמא ישיא לו הגוי עצה מזיקה, משום שסבר הגוי כי אותו ישראלי שאינו רוצה להתרפאות ממנו אלא רק בא לשאול בעצתו לגבי הסם, חושש הוא ממנו, ולכן הישראל שיולי משאיל לו, שואל אותו אודות הסם כדי לנסותו, כי היכי דמשאיל לו, שאחר ששואל אותו והוא יענה לו, משאיל לאיניש אחרינא, שואל הישראלי רופא אחר, כדי לדעת אם אכן לא הכשיל אותו הרופא הגוי.

ומשום כך, לא ישיא אותו הגוי עצה רעה, כי הוא חושש שמא אתא ההוא גברא, עלול הוא אותו הגוי המשיא עצה רעה [דהיינו, הוא עצמו], לאורועי נפשיה, להזיק לעצמו ולשמו הטוב, אם ישיא ללקוחותיו עצות רעות.

אמר רבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה, יש אומרים כי שמועה זו אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: אם היה אותו ישראלי חולה במחלה אשר ספק חי ספק מת מחמת המחלה הזו, אין מתרפאין מהן, מן הגוים. כיון שקרוב לודאי שהרופא הגוי יהרגנו, שאינו חושש הגוי להריגתו כיון שידוע לכל שיש ספק אם יחיה, ומשום כך עדיף שיניחנו לרופא הגוי, ולא יתעסק עמו להתרפאות ממנו, ואולי יבריא ממחלתו, ויחיה.

אך אם ודאי מת הישראלי מחמת מחלתו, מתרפאין מהן! כיון שאין מה להפסיד, שהרי בין כה וכה ימות ממחלתו, ושמא כעת, ירפאנו הגוי ולא יהרגנו.

שואלת הגמרא: אף אם ודאי מת ממחלתו, עדיין האיכא יש לו לחולה להמנע מלהתרפאות אצל גוי כדי להציל, לפחות, את "חיי שעה" שנותרו לו לחיות. שהרי לא ימות החולה ממחלתו מיד, אלא מסתמא יחיה עוד יום או יומיים. ואם נניחנו להתרפאות ביד הגוי, יהרגהו הלה מיד, ונמצא הישראל מפסיד את חיי השעה [הקצרים] שעוד נותרו לו?

ומתרצת הגמרא: לחיי שעה - לא חיישינן. אין אנו מונעים מחמתם את האפשרות לרפאותו על ידי הגוי. [212]

ומנא תימרא, מנין לנו לומר דבר זה, דלחיי שעה לא חיישינן?

דכתיב בענין ארבעת האנשים המצורעים, שישבו בפתח העיר שומרון בעת שצרו עליה, בספר מלכים ב [ז ד]:

"אם אמרנו נבוא העיר, והרעב בעיר, ומתנו שם. ואם ישבנו פה, ומתנו. ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם. אם יחיונו, נחיה. ואם ימיתנו, ומתנו"

ומוכיחה מכך הגמרא [בדרך קושיא]: איך אמרו להפיל עצמם למחנה ארם, והרי יתכן ששם יהרגום מיד, והאיכא חיי שעה, שהרי אם יבואו לעיר, לא ימותו מיד על ידי הרעב אלא רק אחר יום או יומים?

אלא לאו, מוכח מכאן, כי לחיי שעה - לא חיישינן.

מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: [213] לא ישא ויתן אדם עם המינין. [214] ואין מתרפאין מהן, מן המינים אפילו לחיי שעה!?

וכן היה מעשה בענין זה, בבן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל, שהכישו נחש. ובא יעקב איש כפר סכניא שהיה מין, [215] לרפאותו. ולא הניחו לא נתן רבי ישמעאל לאותו מין לרפאותו.

ואמר לו בן דמא לרבי ישמעאל דודו: רבי ישמעאל אחי, הנח לו לאותו מין וארפא ממנו!

ואני אף אביא ראיה שהיא מקרא מן התורה [לקמן מבארת הגמרא לאיזה מקרא נתכוין], שהוא, ריפוי מן המין - מותר!

ולא הספיק בן דמא לגמור את הדבר, עד שיצתה נשמתו, כאשר אמר "מותר" [216] - ומת!

קרא עליו רבי ישמעאל: אשריך בן דמא, שגופך טהור, ויצתה נשמתך בטהרה באמירת "מותר" [217] [שהיא לשון היתר, להורות על דבר שהוא מותר וטהור], ולא עברת על דברי חביריך!

שהיו חבריך אומרים [על פי דברי הכתוב בקהלת י ח] "ופורץ גדר, ישכנו נחש". אדם שפורץ את הגדר שגדרו חכמים בדבריהם - ישכנו נחש.

ואם כן קשה, הרי שנינו לעיל, כי לחיי שעה לא חיישינן, ובשעת סכנה מתרפאין מן הגוי?

ומתרצת הגמרא: שאני מינות, שונה הדין לגבי רפואה ממי שהוא "מין", כיון דמשכא, שמושכת היא המינות לכפור ולדבוק בה. ומשום כך יש לאסור כל מגע עם המינים, כיון דאתי למימשך בתרייהו, עשוי אדם [218] להימשך אחר המינות. [219]

ועתה חוזרת הגמרא לדון במעשה שהיה עם בן דמא -

אמר מר, אמר רבי ישמעאל על בן דמא: אשריך, שלא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים "ופורץ גדר, ישכנו נחש".

ומקשה הגמרא: מדוע לא הרשה לו רבי ישמעאל להתרפאות מן המין, וקרא עליו "אשריך", לפי שאם היה מתרפא מהמין, היה נחש נושך אותו כדין פורץ גדר? והרי איהו, בן דמא עצמו נמי, חויא טרקיה, נשכו נחש. ואם כן, היה יכול להינצל גם מהנשיכה השניה, שהיתה באה עליו בגלל שעבר על דברי חביריו, על ידי רפואת אותו המין!?

דהיינו, אף אם היה ננשך על ידי נחש כפי שאמרו חכמים "פורץ גדר ישכנו נחש", היה מתרפא בשנית, ומדוע קרא עליו רבי ישמעאל "אשריך"!?

משיבה הגמרא: חויא דרבנן, נחש המכיש על ידי קללת חכמים, דלית ליה אסותא כלל, אין לו רפואה כלל, אלא העובר על דבריהם - חייב מיתה [220]! ואילו היה מתרפא על ידי המין, סופו היה למות בודאי מחמת נשיכת נחש אחר. ולנשיכה הזו - אין רפואה!

עוד שנינו במעשהו של בן דמא, שרצה להביא מקרא מן התורה שמותר להתרפאות על ידי מין.

ודנה הגמרא: ומאי הוה ליה למימר, מהו המקור מן המקרא שהיה לו לבן דמא? - דכתיב [ויקרא יח ה] "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". ודרשינן, וחי בהם ולא שימות בהם. ולכן היה סבור בן דמא כי במקרה של סכנת מיתה, כמו שהוא היה בה, יש לעבור על דברי תורה, ולינצל. [221]

ואילו רבי ישמעאל, שלא הניחו להתרפא מן המין סובר, כי הני מילי, הלכה זו שמותר לעבור על דברי תורה בשביל לינצל, היא רק כאשר הדבר נעשה בצינעא, ואין פירסום לכך שעברו על דברי תורה בשביל להנצל.

אבל לעבור על דברי תורה בפרהסיא, לא. אין היתר לכך. כיון שנעשה הדבר בפרהסיא, יש בכך חילול ה'. ואסור לעבור על דברי תורה אפילו כדי להציל את נפש במקום שיש חילול ה' בדבר, כי איסור חילול ה' אינו נדחה בשום ענין, אפילו לא במקום פיקוח נפש.

ומנין שאכן יש חילוק בין אם הדבר נעשה בפרהסיא או לא?

דתניא: היה רבי ישמעאל אומר, מנין שאם אומרים לו לאדם: עבוד עבודת כוכבים - ואל תהרג, הדין הוא שיעבוד ואל יהרג,

תלמוד לומר "וחי בהם" - ולא שימות בהם.

יכול שיהיה הדבר כן אפילו בפרהסיא? - תלמוד לומר [ויקרא כב לב] "ולא תחללו את שם קדשי". עבירה שנעשית בפרהסיא הרי היא חילול ה', ואסורה אפילו במקום פיקוח נפש. [222]

אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: כל מכה שמחללין עליה את השבת, לפי שיש בה פיקוח נפש - אין מתרפאין מהן. [223] אבל מכה שאין בה פיקוח נפש, שאין מחללין מחמתה את השבת - מתרפאין מהם.

וחולק הוא על דברי רב יהודה בשם רב לעיל, הסובר שאפילו ריפוי קל כחתך - אין מתרפאין מהם. [224]

הערות

[212] דין זה שייך רק באופן האמור, שאין לימנע מלעשות מעשה לרפאותו מחשש לחייו. אבל ודאי שאסור לעשות מעשה בידים להמיתו, ואפילו על מנת להקל מעליו יסוריו, אין רשאים.

[213] תוספתא חולין פרק ב' הלכה כ"א.

[214] פירש התוספות, שלא יאריך עמהם בדברים פן ימשכוהו. וכן כתב הריטב"א, שאפילו משא ומתן של דברים - אסור.

[215] בחסרונות הש"ס מובא, שרש"י פירש שיעקב זה, היה מתלמידיו של יש"ו הנוצרי [ונשמט מחמת הצנזור]. וביעב"ץ העיר שלא היה זה מתלמידי יש"ו אלא מתלמידי תלמידיו.

[216] גירסא המובאת בשולי הדף "יצתה נשמתו במותר", וכן גרס המהר"מ, ודייק כן מדברי רש"י שכתב: ויצאה נשמתו בטהרה - במותר.

[217] כך פירש רש"י. וראה במהרש"א שהקשה על פירוש זה, ופירש, כיון שקודם מיתתו אמר בן דמא "ואני אביא מקרא מן התורה" והתורה נקראת "יראת ה' טהורה", משום כך אמר רבי ישמעאל שיצאה נשמתו בטהרה.

[218] בראשונים [תוס', רבינו יונה, ועוד], משמע שהסיבה להימנע מרפואתם, היא שמא יבואו אנשים אחרים להמשך אחרי עבודה זרה. ולא החשש שהחולה עצמו ימשך אחר זה.

[219] הקשו התוספות, הרי לקמן כח א מובא שרבי אבהו קיבל סם מן המין? ותירצו, שהאיסור להתרפאות מן המינים אינו אלא כאשר המין מרפאו בעצמו ולא על ידי סם, אלא על ידי הזכרת שם עבודת כוכבים, ואומר שהיא המועילה לרפואה, שבאופן הזה יש לחשוש שמא ימשכו אחרי עבודה זרה. אבל כאשר הרופא מרפאו על ידי הסם, וכמו שהיה אצל רבי אבהו, ומוכח שהסם הוא המרפא, אין לאסור רפואה מן המינים. וכן כתב הרמב"ן [ולהלן נביא את דעת הרמב"ם שחלק על זה]. והוסיפו התוס', שאף אם מרפאו רופא גוי שאינו מין, ואומר לו: קח מים או עצים של עבודה זרה פלונית! - אסור להתרפאות על ידו. ורק אם אומר לו הרופא שדוקא מים ועצים אלו של עבודה זרה מועילים ולא אחרים, אסור. אבל אם אמר הרופא שיביא מים או עצים סתם, ואינו תולה הרפואה בעבודת כוכבים דוקא - מותר להביא אף ממים או עצים של עבודה זרה [באופן שאינם איסורי הנאה, או במקום שהוא פיקוח נפש], לפי שמוכח לכל שאין הרפואה באה מהם דוקא - ר"י בתוספות. ויש מי שדקדק בדעת הרמב"ם פרק יב מהלכות רוצח הלכה ט [עיין ספר המפתח שם] שהוא חולק על התוס' והרמב"ן, לפי שכתב: אסור להתרפאות מן המין, ואף על פי שנתיאשו ממנו [מן החולה] - שמא ימשכו אחריו. ומשמע מדברי הרמב"ם, שבכל אופן אסור. אולם בהגהות מיימוניות שם, ביאר שהאיסור הוא לפי שמלחשים בשם עבודה זרה. ומשמע, שרק רפואה שיש בה לחש עבודה זרה אסורה. אך סם שאין בו לחש. ואין נראה שהלחש מועיל בו - מותר.

[220] כך פירש רש"י. וכן מבואר בברכות ד ב. ובטעם הדבר, כתב רבינו יונה חלק ג' אות ה' ו' שהעובר על דברי תורה, נפשו מרה לו ומיצר לו שישיא יצרו לחטוא. אבל, העובר על איסור דרבנן לא נראה לו הטעם והוה כזקן ממרא. עוד יש לומר, כיון שהחטא קל בעיניו, הוא רחוק מן התשובה, ולכן החטא הקל, עונשו יותר חמור, בהכשל בו החוטא פעמים רבות.

[221] משמע, שהאיסור להתרפאות ממין אינו משום חשש סכנה אלא משום איסור הוא. ולכן היתה דעתו של דמא, כיון שנאמר "וחי בהם", מותר לעבור על איסור זה. והקשה הריטב"א: הרי הגמרא מביאה את מעשהו של דמא כקושיה על הדין ש'ודאי מת - מתרפאין מהם'. ואכן ממעשה זה, מוכח שאין מתרפאין. ותמוה, הרי הסיבה שמנעו רבי ישמעאל היא משום האיסור, ואילו כאן הנידון בגמרא הוא משום סכנה, ואיך אפשר להקשות מאיסור על סכנה? ותירץ, שהגמרא סברה תחילה, כיון שריפאו המין על ידי סם, אין בזה משום איסור עבודה זרה, כיון שמוכח שהסם מרפאו, ולא לחישת עבודה זרה מרפאתו. ואם כן, הסיבה היחידה שיש לאסור, היא משום חשש סכנה. ועל זה, היה קשה ממעשהו של דמא, שבו רואים שאין מתרפאין מהם. וזהו שתירצה הגמרא, "שאני מינות דמשכא". אף שמוכח שהסם מרפא ולא העבודה זרה, מכל מקום המינות מושכת. ויש העשויים לטעות ולתלות את הרפואה בלחש עבודה זרה. ולאחר תירוץ זה, סברה הגמרא שמקורו של דמא הוא מן הפסוק "וחי בהם". וכן מבואר ברמב"ן.

[222] רבנן חולקים על רבי ישמעאל [סנהדרין עא א] וסוברים שבפרהסיא, אפילו על מצוה קלה, יהרג ואל יעבור. ובצינעא, הדין הוא שעל עבודה זרה יהרג. ובשאר מצוות, יעבור ואל יהרג. ולרבי ישמעאל, הדין הוא שבצינעא - יעבור על הכל. ובתוספות הביאו מדברי שאילתות דרב אחאי פרשת וארא, שנפסק הלכה כרבנן, ולא כרבי ישמעאל. וכתב הריטב"א, שאין מתרפאין בעבודה זרה ובכל אביזריה, בכל אדם בכל מקום ובכל זמן!

[223] נחלקו הראשונים במשמעות דבר זה: דעת רש"י שמדובר במכה שהיא עצמה מהוה סכנה. וכן כתב השלחן ערוך יו"ד סימן קנ"ה סעיף א' "כל מכה וחולי שיש בהם סכנה שמחללין עליהם את השבת - אין מתרפאין מעכו"ם" ומשמע כדעת רש"י. שהמכה עצמה מהווה סכנה. וכן דעת הרמב"ן. לדעת הריטב"א מדובר במכה שלא מהוה סכנה בפני עצמה, אלא היא במקום שישנו חשש שמחמתה תיווצר סכנה המצריכה חילול שבת. וכן מבואר בתוספות.

[224] כך פירש רש"י. ומחלוקת היא בין רב יהודה לרבי יוחנן. וכן נראה בדברי הרי"ף שהשמיט את דברי רב יהודה. ומשמע, שסובר שהלכה כרבי יוחנן ולא כרב יהודה. ועיין בר"ן שם. וכן משמע ברמב"ם פרק ט' מהלכות רוצח הלכה י"ב. אולם ר"ת [תוס' ד"ה כל מכה] והרמב"ם סוברים שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לרב יהודה, וכך מפרשים הם את דבריהם: א. רבי יוחנן דן בחולה שיש בו סכנה וכגון מכה שמחללין עליה את השבת. ובאופן זה, אסור להתרפאות מהם. משום שאף אם יהרגנו, יוכל הגוי לומר, שמחמת חוליו המסוכן מת. ובכך אין הרופא מרע לשמו. אולם בחולי שאין בו סכנה, מותר להתרפאות. משום שאם יהרגנו, לא יוכל לומר שמחמת חוליו מת. אלא ודאי על ידי טיפולו הגרוע מת. ובכך מרע הגוי לשמו, ולכן אין חוששין שימיתנו, ומותר להתרפאות אצלו. רב יהודה בשם רב דן במכה של הקזת דם. והטעם שאסור, משום שבמקרה זה אין כל צד ואפשרות שימות מחמת הטיפול במכה זו. ואם ימות הישראלי, יאמרו שודאי הרגו הרופא הגוי מחמת שנאתו! ולא משום שאינו רופא טוב. ובאפן זה אינו מרע לשמו כרופא. ואין לו כל מניעה מלהרגו, ולכן אסור. ואם כן, רבי יוחנן ורב יהודה, דנו במקרים וטעמים שונים. ואין כל מחלוקת ביניהם. כך פירש ר"ת. [ועיין עוד בש"ך יו"ד סימן קנ"ה ס"ק א' ובבאר היטב שם ס"ק א' שנקטו כדעת התוס', ובגר"א שם]. ב. דברי רבי יוחנן שכל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם, כונתם שכל מכה שהיא במקום סכנה אך אינה סכנה בפני עצמה, ומחמתה אפשר לבוא לידי סכנה - אין מתרפאין מהם. משום שחוששין שמא ינצל את המכה הקלה, ויכניס דרכה סם המות, ויחמיר את המצב. וכן אמר רב יהודה, שמקום ההקזה, הוא מקום סכנה. לפי שכל הגוף תלוי בו. ומשום כך חוששין שמא ירעיל דרכו אל כל הגוף. ואם כן, לא נחלקו רבי יוחנן ורב יהודה כלל.

סבר [סבור] אותו גוי: שיולי משאיל לו [רק שואל הוא אותו]. כי היכי דמשאיל לו, משאיל לאיניש אחרינא [וכמו שהוא שואל אותו, שואל הוא אדם אחר] לעצתו, ואתא ההוא גברא לאורועי נפשיה [ויבוא אותו אדם להרע לעצמו, למעמדו], אם יתברר שנתן לו עצה רעה, ולכן הוא נותן לו עצה הגונה.

א אמר רבא אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב חסדא אמר ר' יוחנן: אם אדם חולה, והוא ספק חי ספק מת מן החולי — אין מתרפאין מהן מן הגוים, כדין המשנה, שמא בתוך כך יהרגנו הגוי. אבל אם ודאי שהוא מת מאותו חולי אם לא יתרפא — מתרפאין מהן שמא בכל זאת יתרפא ממנו, והרי אין לו מה להפסיד.

ותוהים: אם מת, בכל זאת האיכא [הרי יש] חיי שעה שיחיה עד שימות מן המחלה, ויש לחשוש שמא יגרום לו הגוי שימות מיד! ומשיבים: לחיי שעה לא חיישינן [אין אנו חוששים] כאשר יש אפשרות מסוימת להירפא.

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר מוכיח] שלחיי שעה לא חיישינן [אין אנו חוששים]? דכתיב [שנאמר] בארבעת המצורעים שישבו בפתח העיר שומרון בזמן המצור עליה, שאמרו זה לזה: "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו. ועתה נלכה ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו" (מלכים ב ז, ד), הרי שהחליטו ללכת למחנה ארם, אף שיתכן ששם יהרגום מיד; והאיכא [והרי יש] חיי שעה, שאם יהיו בעיר מכל מקום יהיו להם חיי שעה! אלא לאו [האם לא] נלמד מכאן שלחיי שעה לא חיישינן [אין אנו חוששים].

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו : לא ישא ויתן אדם עם המינין, ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה.

ומסופר, מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא, שהיה מין מתלמידי ישו הנוצרי לרפאותו, ולא הניחו ר' ישמעאל לעשות כן, ואמר לו בן דמא: ר' ישמעאל אחי, הנח לו וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת.

קרא עליו ר' ישמעאל: אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים: "ופורץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י, ח)! הרי שאף במקום חיי שעה אין מתרפאים מן הגוים!

ומשיבים, שם הרי לא היה מדובר בגוי סתם, אלא במין, וטעם הדבר שאין להתרפא ממנו כלל, כי שאני מינות דמשכא, דאתי למימשך בתרייהו [שונה מינות שהיא מושכת, ויש בה חשש שיבוא להימשך אחריהם].

ודנים בפרטי סיפור זה. אמר מר [החכם] (ר' ישמעאל על בן דמא): לא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים: "ופורץ גדר ישכנו נחש". ותוהים: איהו נמי חויא טרקיה [והרי הוא גם כן נחש נשכו], וממילא היה מת! ומשיבים: חויא דרבנן [נחש של קללת חכמים] שונה, דלית ליה אסותא כלל [שאין לו רפואה כלל].

ולבירור הענין שואלים: ומאי הוה ליה למימר [ומה היה לו לבן דמא לומר]? מהו המקרא שלא הספיק לאומרו קודם שמת? ומשיבים: היה יכול להביא ראיה מן הכתוב: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהם, שבמקרה של פיקוח נפש מותר לעבור על המצוה.

ושואלים: ור' ישמעאל? מה הוא סבר, שלא הניח לרפא את בן דמא? ומסבירים: הני מילי [דברים אלה, שמותר לעבור משום פיקוח נפש, אמורים כשעושה] בצינעא, אבל בפרהסיא — לא, ולגבי בן דמא היה זה דבר מפורסם לרבים. דתניא [ששנויה ברייתא], היה ר' ישמעאל אומר: מנין שאם אומרים לו לאדם "עבוד עבודה זרה ואל תהרג", שיעבוד ואל יהרג? תלמוד לומר: "וחי בהם" — ולא שימות בהם, יכול אפילו אמרו לו לעשות כן בפרהסיא? תלמוד לומר: "ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב), שכל עבירה שנעשית בפרהסיה יש בה משום חילול השם, וייהרג ואל יעבור.

ב אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מכה שמחללין עליה את השבת מפני שיש בה חשש של פיקוח נפש — אין מתרפאין מהן, ובמקום שאין סכנה כזו — מותר. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] לשון אחרת: אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains the rationale for this leniency: The gentile thinks to himself that the Jew is asking him for his opinion, and just as he is asking him, he will also ask other people. And the gentile further reasons that if the Jew understands that the gentile provided him with bad advice, that man, i.e., the gentile, will bring harm to himself by damaging his own reputation. It is therefore assumed that the gentile will provide good advice in order to avoid sullying his reputation.

§ The Gemara analyzes a situation in which one may receive medical attention from gentiles. Rava says that Rabbi Yoḥanan says, and some say that it was Rav Ḥisda who says that Rabbi Yoḥanan says: If there is uncertainty as to whether a patient will live through his ailment or die from it, the patient may not be treated by gentile doctors, due to the concern that a gentile doctor may kill him. But if it is certain that he will die from his affliction if he does not receive medical attention, the patient is treated by them, as it is possible that a gentile physician will save him.

The Gemara challenges: Even if it is certain that the patient will die if he is not treated, nevertheless, there is value in temporal life, i.e., it is preferable for the Jew to live as long as his ailment permits rather than risking a premature death at the hands of a gentile physician. The Gemara explains: We are not concerned with the value of temporal life when there is a possibility of permanent recovery, and therefore it is preferable to receive medical attention from a gentile despite the risk involved.

The Gemara asks: And from where do you say that we are not concerned with the value of temporal life? As it is written with regard to the discussion held by four lepers left outside a besieged city: “If we say: We will enter into the city, then the famine is in the city, and we shall die there; and if we sit still here, we also die. Now therefore come, and let us fall unto the host of the Arameans; if they save us alive, we shall live; and if they kill us, we shall but die” (II Kings 7:4). The starving lepers decided to risk premature death rather than waiting to die of starvation. The Gemara asks rhetorically: But isn’t there temporal life to be lost, in which case it would be preferable for the lepers to remain in their current location? Rather, is it not apparent that we are not concerned with the value of temporal life?

The Gemara raises an objection from a baraita: A person may not engage in dealings with heretics, and one may not be treated by them even in a case where it is clear that without medical attention one will experience only temporal life.

The baraita relates an incident illustrating this point. There was an incident involving ben Dama, son of Rabbi Yishmael’s sister, in which a snake bit him. And following the attack, Ya’akov of the village of Sekhanya, who was a heretic, a disciple of Jesus the Nazarene, came to treat him, but Rabbi Yishmael did not let him do so. And ben Dama said to him: Rabbi Yishmael, my brother, let him treat me, and I will be healed by him. And I will cite a verse from the Torah to prove that accepting medical treatment from a heretic is permitted in this situation. But ben Dama did not manage to complete the statement before his soul departed from his body and he died.

Rabbi Yishmael recited with regard to him: Fortunate are you, ben Dama, as your body is pure and your soul departed in purity, and you did not transgress the statement of your colleagues, who would state the verse: “And who breaks through a fence, a snake shall bite him” (Ecclesiastes 10:8), i.e., one is punished for ignoring an ordinance of the Sages. This incident indicates that it is not permitted for one to accept medical treatment from a heretic even if it is clear that without it he will live only a short while.

The Gemara explains: Heresy is different, as it is enticing. In other words, it is prohibited to accept medical treatment from a heretic, as one might come to be drawn after his heresy. By contrast, receiving medical attention from a gentile is permitted if it is certain that one will die if he is not treated.

The Master said above: You did not transgress the statement of your colleagues, who would state the verse: “And who breaks through a fence, a snake shall bite him.” The Gemara asks: But ben Dama was also bitten by a snake, even before this declaration of Rabbi Yishmael, so how can he be considered fortunate? The Gemara explains: The snake mentioned in the curse of the Sages is different, as it has no remedy whatsoever. Although ben Dama was bitten by a snake, he could have been healed.

The Gemara asks: And what would ben Dama have said? What verse did he intend to cite as proof that it was permitted for him to be healed by a heretic? The verse: “You shall therefore keep My statutes, and My ordinances, which if a man do, he shall live by them” (Leviticus 18:5). This teaches that one should live by God’s mitzvot, and not that he should die by them. This verse serves as a source for the halakha that one may violate a prohibition in order to save a life.

And why does Rabbi Yishmael disagree with ben Dama? He maintains that this matter applies only in private, but in public one may not transgress a prohibition even to save a life. As it is taught in a baraita that Rabbi Yishmael would say: From where is it derived that if oppressors say to a person: Worship an idol and you will not be killed, that one should worship the idol and not be killed? The verse states: “He shall live by them,” and not that he should die by them. One might have thought that this applies even in public. Therefore, the verse states: “And you shall not profane My holy name” (Leviticus 22:32).

§ The Gemara examines various circumstances in which one is permitted to receive treatment from a gentile. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to any injury for which Shabbat is desecrated, one may not be treated by gentiles. And there are those who say that Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to any

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואע"פ שאין מתרפאין מהן אם שואלין אותו ואמר לו סם רע לך מותר דאמר כי היכי דשאיל לדידי שאל נמי לרופא אחר ולא אתי לאורועי נפשיה:

אמר רבב"ח אמר רבי יוחנן חולה ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן. ודאי מת מתרפאין.

לחיי שעה לא חיישינן. איני והתניא לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן ואפילו לחיי שעה ומעשה בבן דמא בן אחות רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר (סמא) [סכניא] לרפאותו ולא הניחו רבי ישמעאל דסבר אע"ג דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם הני מילי בצנעא אבל בפרהסיא לא דתניא היה רבי ישמעאל אומר מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג שיהרג ואל יעבור ת"ל וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפי' בפרהסיא ת"ל ולא תחללו את שם קדשי. ופרקינן הא דתניא אין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה מן המינין כגון יעקב איש כפר (סמא) [סכניא] שהיה מין. ומאי טעמא דמינות משכא ומשום הכי אסור לשאת ולתת עמהן.

ודאימת. פי׳ דידעינן ודאי שאם לא יעשו לו רפואות ימות ואין כאן ישראל שירפאנו וכדפירש רש״י ז״ל ומוכרח הוא והיינו דאמרינן לחיי שעה לא חיישינן פי׳ לא חיישינן בכי הא שאפשר שירפאנו רפואה שלימה ודטבא ליה עבדינן ליה והכי אתא קרא דאם דאם אמרנו נבוא העיר ולא קשיא הא דאמרינן בפרק בתרא דיומא שמפקחין פקוח נפש בשבת וחיישינן לחיי שעה דהתם הוא להחיותו אותן חיי שעה שאם לא כן ימות מיד ודאי וברור הוא.

לא ישא ויתן עם המינין. פי׳ אפי׳ משא ומתן של דברים ואין מתרפאין מהן ואפי׳ לחיי שעה כו׳ עד שאני מינות דמשכא ואיכא למידק ודקרי לה מאי קרי לה להקשות ממינין לגוים סתמא ועוד והרי לקמן אמרו שהמקרא שהיה בן דמא מביא היינו מדכתיב וחי בהן ולא שימות בהן דאלמא אנן לאו משום חשש רפואה אסרינן לה אלא משום שלא יתרפא במינות שהיא כע״ז ולהכי סבר למימר דוחי בהם ולא שימות בהם כתיב ויש מתרצין דאנן ס״ד מעיקרא דכי קתני אין מתרפאין מהם אפילו על ידי סם קאמר והתם אין הפרש בין מין לגוי שהרי הסם הוא שמרפא למין הע״ז וקסבר דקרא דמייתי בן דמא היינו מדכתיב אם אמרנו נבא העיר והשתא פרקינן דשאני מינות דמשכא ובריית׳ לא אסר׳ אלא על ידי לחשים ומעשה בן דמא בלחש הוה וקרא דידיה היינו וחי בהם כדלקמן וכן אמרו בירושלמי ובא יעקב איש כפר סעיא לרפאתו משמו של יש״ו בן פנדירא וגם רש״י ז״ל כתב דיעקב זה מתלמידי יש״ו הוה ופירוש זה נכון בטעם אבל אין תירוץ לשון הגמ׳ הולמו דלא הוה ליה למימר שאני מינות דמשכא והוה ליה למימר התם על ידי לחש הוה. וכן הקשה הרב רבינו יונה ויותר נכון לומר דהשתא נמי על ידי סם שמעינן לה אלא דמעיקרא ס״ד כי אף על פי דנקרא על שם ע״ז כיון שעל ידי סם הוא אין כאן מקום ע״ז שהכל יודעין שהסם הוא המרפא ואפילו היה מזכיר לחש דברי נפח ואבטלה הן ופרקינן דשאני מינות דמשכא וכיון שהוא מתפאר בע״ז ודאי משכיה שיהוא העולם תולין בה כנ״ל וקרוב לנו פי׳ הרמב״ן ז״ל.

אבל בפרהסיא לא ולית הלכתא גם כר׳ ישמעאל ולעולם אין מתרפאין בעבודה זרה וכל אביזרתא בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן וכדפרישית בפרק בן סורר ומורה בס״ד.

כל מכה שמחללין עליה את השבת. פי׳ שהיא במקום סכנה שאפשר שתבא לידי חילול שבת והשתא אתיא כעין אידך לישנא דכל מכה של חלל והיינו דאמרי׳ מאי בינייהו דאי שמחללין עליה את השבת עכשיו קאמ׳ שכבר יש בה סכנה היכי אמרינן מאי בינייהו אלא ודאי כדאמרן ולזה כיון רש״י ז״ל שפי׳ כל מכה שמחללין עליה את השבת היינו מכת סכנה אבל שאין בה סכנה אין מתרפאין דלית ליה דרב יאודה דאפי׳ ריבדא דכוסילתא לא מסי׳ ע״כ לשונו ז״ל ומיהו מאי דכתב ז״ל ולית ליה דרב יאודה הא כתיבנא לדעת הרמב״ן ז״ל דלא פליגי.

דברים אלו דוקא בחולה שאין אומד שלו ברור לכל אלא יש אומרים למיתה ויש אומרים לחיים אבל כל שאומדנת הכל עליו למיתה מתרפא מהם ואע"פ שחיי שעה ראוי לחוש להם הרי אפשר גם כן שאין הגוי ממיתו:

היה רופא מומחה מותר להתרפאות ממנו שאינו מפסיד חזקתו ומרפאו כפי כחו וישראל חשוב ומפורסם במעלה מתרפא מהם אפילו בשאין מומחה מפני שאין לבו עליו להזיקו ואם היה הישראל מכיר בעצמו שהם שונאים אותו ביותר אף במומחה ואף בחשוב לא יתרפא מהם יש מי שאוסר להתרפאת מהם אא"כ בחשוב ומומחה כגון מטרוניתא דר' יוחנן ואינו כן שהרי אמרו כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אם היה רופא מומחה לרבים מותר והרי זו אמורה בסתם בין בחשוב בין בשאינו חשוב ומכיון שאתה מתיר במומחה אף באדם שאינו חשוב הוא הדין בחשוב אע"פ שאין הרופא מומחה:

דברים אלו לא הותרו אלא ברפואות טבעיות אבל כל שמרפא דרך לחישה בשם ע"ז או כוכב או אליל או בשם שדים למאמינים מציאותם וכיוצא באלו אסור אף בודאי מת שדברים אלו דברי תהו הם ושמא יזדמן ויתרפא דרך מקרה וימשך אחר המינות הא כל שבדרך רפואה טבעית אף על פי שהרופא ידוע שהוא מכת המינים מתרפאין מהם שהרי אמרו ר' אבהו איתסי ממינאי וכן ר' יוחנן וזו של בן דמה שלא הניחו ר' ישמעאל להתרפאות מהם דרך לחישה היה כמו שהתבאר בתלמוד המערב ועל דרך זה אמרו לא ישא אדם ויתן עם המינים ר"ל אפילו משא ומתן של דברים להתוכח עמהם ואין מתרפאין מהם אפילו לחיי שעה כלומר אע"פ שסופו למות מחולי זה בודאי למראית העין שמ"מ חוששין שמא ירפא בלחישתו וימשך אחריו ויש אוסרין אף שלא בלחישה ומחשש שמא יקצר ימיו מאותן השעות שראוי לחיות ולחיי שעה חוששין ליזהר בהם כבחיים ארוכים שהרי מפקחין עליו את הגל אע"פ שאין בפקוחו אלא חיי שעה כמו שיתבאר באחרון של יומא ובשאר רופאים מותר בודאי מת כמו שביארנו וכן אין מתרפאין בעצי אשרה כמו שהתבאר בשני של פסחים ומ"מ גוי שאמר סם פלוני יפה לו או עשו לו כך וכך ולא מצאו לו אלא בבית ע"ז עושין על פיו ואין חוששין ואפילו אמר סם פלוני יפה לו או עשב פלוני יפה לו והרי אתם מוצאים ממנו בבית ע"ז פלונית אבל אם אמר עשב שבבית ע"ז פלונית אסור ואף במקום סכנה ויש אוסרים אף בסתם ואף בתלמוד המערב שבפרק זה חולקים בה והוא שאמרו עד כדון כשאמר לו הבא לי עלין של ע"ז והביא לו אבל אמר לו הבא לי עלין סתם והביא לו עלין של ע"ז נשמעיניה מן הדא ר' אחא הוה ליה צמרמורין ר"ל אשתא צמירתא אייתון ליה מן זכרותיה דדודי כלומר מדקל זכר שבבית ע"ז הנקראת דודה ולא אשתי אייתון לר' יונה ואשתי אמר ר' מונא אלו הוה ידע מנן הוו לא הוה שתי ורוב מפרשים הסכימו להתיר וזו של ר' אחא מדת חסידות ומה שאסרנו ברפואה של לחישה דוקא בלחישה שהזכרנו אבל לחישות המוניות הרגילות אצל הנשים אע"פ שהם דברי תוהו וממנהג הפתאים מ"מ אין כאן איסור חמור כל כך ובתלמוד המערב אמרו בר בריה דר' יושע בן לוי הוה ליה בלע אתא בר נש לחיש ליה אמר מה אמרת אמר ליה מלא פלן אמר ניח הוה ליה מת אלמא בשאר לחישות שאינן לחישת כוכב או אליל ושאר מינין כיוצא בהם מותר שאין האיסור אלא מחשש שמא ימשך אחריהם ולחישות המוניות והבלי הנשים אין בהם חשש להמשך:

ספק חי ספק מת חולי המסוכן למיתה בספק אין מתרפאין מהן היכא דשכיח רופא ישראל אבל אם אין רופא ישראל מצוי בע"כ מתרפא ממנו כדפרישית אבל חולי שבודאי ימות בו ואין רופא בעולם שיוכל לרפאותו מתרפיאן מהן ואע"ג דאיכא ישראל רופא דכיון דבעיקר ימות לחיי שעה שמא הגוי יקרב מיתתו לא חיישי' ופתרון המורה אינו הולך כך ולא נראה לי.

ומעשה בבן דמא כו' פי' אע"פ שראה ר' ישמעאל שהי' בוודאי מת לא רצה להניחו להתרפאותו משום דחייש לחיי שעה:

בד"ה שאני מינות כו' וכן אם אמר הרופא אפילו אינו מין כו' עכ"ל ויש לדקדק דא"כ מ"ש רופא מין ומ"ש רופא שאינו מין והר"ן תירץ וחילק דבמין חוששין לכל הלחשים אבל מין העובד כוכבים אין חוששין ללחש סתם ע"ש:

אשריך בן דמא וכו'. בהך עובדא דרבה בפרק הפועלים קאמר כה"ג על רבה שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהור ניחא ממה שאמר רבה כי קא ניחא נפשיה טהור אבל הכא לא הוזכר על מה שאמר מלת טהור וצ"ל דה"ק דכי קא ניחא נפשיה הביא מקרא מן התורה שנקראת יראת ה' טהורה קאמר שיצאה נשמתו בטהרה וק"ל:

גמרא ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאת נשמתו במותר כצ"ל וכן משמע בפרש"י:

תוס' ד"ה חויא טרקיה וכו'. וי"ל דמעיקרא הכי פריך וכו' מקשין התלמידים מה להתוס' להתחיל בפי' המקשה היה להם לתרץ קושייתם שהקשו הא השתא דלא הניח ליה להתרפאות ממנו נמי לא הוי ליה אסותא שהרי מת זהו כוונת הקושיא של התוס' והיה להם לתרץ בקצרה דמוטב שימות זכאי בלא פרצת גדר וכו' ונ"ל דהוכרחו התוס' להאריך בפי' המקשה משום דיש לפרש המקשה כפשוטו דפריך איהו נמי חיויא טרקיה ומה לי אם היה עובר על דברי חביריו ומה לי שלא עבר ומה היה מפסיד בכך אם היה עובר ומשני חיויא דרבנן היא גרוע ורעה יותר דלית לה אסותא ולפי פירוש זה תשאר קושיית התוס' בדוכתא דמה היה מפסיד בכך הא השתא נמי לא הוי אסותא ומה תירץ המתרץ במה שאמר חיויא דרבנן לית לה אסותא וליכא לתרץ דמוטב שימות זכאי דא"כ הוי עיקרו חסר מן הספר בדברי התרצן מאחר שהמקשן לא ידע סברא זו שהרי הקשה מתחלה איהו נמי חיויא טרקיה ומה יפסיד בכך ועוד קשה דהיה להתרצן לתרץ בקצרה דשפיר דיפסיד משום דמוטב שימות זכאי וכו' ולמה ליה הא דקאמר חיויא דרבנן לית לה אסותא לכן האריכו התוס' בפירוש המקשה דמעיקרא פריך הכי וכו' ור"ל דשפיר ידע המקשה סברא זו דמוטב שימות זכאי וכו' אם לא ירויח דבר במה שיעבור על דברי חביריו אלא דהכי פריך דהיה לו להתרפאות ויחיה ואם יחזור וינשכנו נחש פעם אחרת יתרפא גם ממנה וירויח שיחיה ולא ימות ומשני חיויא דרבנן לית לה אסותא וא"כ לא ירויח דבר אם יעבור על דברי חביריו ולא הוצרך המתרץ להאריך ולומר ומוטב שימות זכאי בלא פרצת גדר וכו' דסברא זו ידע שפיר גם המקשה אלא שעדיין יש לדקדק למה האריכו התוס' לפרש דברי המקשה כיון דכבר פירש רש"י דברי המקשה כן בהדיא וזה היה אפשר לתרץ דהמשך דברי התוס' כך הם י"ל דהא פשוט הוא דמעיקרא פריך הכי וכו' כמו שפרש"י ולפיכך מסיק שפיר המתרץ חיויא דרבנן לית לה אסותא וכו' אבל עדיין יש לדקדק למה התחילו התוס' דבריהם פ"ה שבל העובר על דברי חכמים וכו' בלא פ"ה היו יכולין להקשות קושייתם ולתרץ כמו שתירצו ונראה דהתחלת הדבור צריך להיות כך איהו נמי חיויא טרקיה חיויא דרבנן דלית לה אסותא פ"ה והיה יכול להתרפאות וכו' וא"ת איהו נמי לא הוה ליה אסותא י"ל דמעיקרא הכי פריך וכו' והוי כאילו הקשו התוס' על פרש"י מפני מה מפרש רש"י דברי המקשה כך ולא פירשו כפשוטו כדלעיל וכאילו השיבו התוס' דאילו פי' רש"י כפשוטו הוה קשה וא"ת איהו נמי לא הוה ליה אסותא אבל השתא י"ל דמעיקרא הכי פריך וכו' יתיישב שפיר וק"ל:

ד"ה יכול אפי' בפרהסיא כו' ולר' ישמעאל אין שום חילוק דבצינעה בכולן יעבור ואל יהרג ובפרהסיא בכולן יהרג ואל יעבור כצ"ל:

בא"ד ולפי זה נוכל לומר דהא דעבד ליה יעקב מינאה וכו'. יש לדקדק מאי קאמר ולפי זה הא בלא זה בשמעתין גופא מחלק בין צינעה ובפרהסיא ומה שייך לומר ולפי זה וכו' ונראה דר"ל בשמעתין לפום ריהטא משמע דהאי דהכא כיון דמשום חשש (דאתו) [דלמא אתי] לאמשוכי בתרייהו דמינים אסרו להתרפאות דהוי מעין עבודת כוכבים מדקאמר ורבי ישמעאל ה"מ בצינעה וכו' דתניא היה רבי ישמעאל אומר וכו' משמע דהאי דהכא הוי נמי מעין עבודת כוכבים ומכלל דלרבנן דפליגי עליה דרבי ישמעאל אסור להתרפאות מהן אפילו בצנעה כיון דזה הוי מעין עבודת כוכבים ואינהו ס"ל דבעבודת כוכבים אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור א"כ לא הוה מצי לאוקמי דההוא דרבי אבא היה מותר מטעם דהוה בצנעה דא"כ לא אתי כרבנן אבל השתא דכתיבנא דהאי דהכא לא הוי עבודת כוכבים אלא משום דרבי ישמעאל ס"ל דבפרהסיא בכולן יהרג ואל יעבור אפי' במצוה קלה לפיכך לא הניחו רבי ישמעאל אבל אי הוי בצנעה הוי שרי אפילו לרבנן לכך קאמר ולפי זה נוכל לומר וכו' וק"ל:

בא"ד דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וכו' כצ"ל:ד"ה כל מכה שמחללין וכו' וכל מה שאמרנו וכו' הוצרך לכתוב זה כאן דמשום דהשתא קאמרינן דבברי' לכ"ע אפילו לרבי יוחנן דקי"ל הלכה כוותיה בכל דוכתין ס"ל אסור להתרפאות מהן אפי' בדבר שאין בו סכנה וא"כ קשה על מה סומכין עתה להקיז דם מהן לכך קאמר וכל מה שאמרנו וכו' ועל זה אנו סומכין וכו' וק"ל:

תד"ה שאני. והכי איתא בירושלמי כו' עד כדון שא"ל הבא לי עלין כו' (כצ"ל וכ"ה ברא"ש). אבל בירושלמי שלפנינו שם וכן במכלתין איתא זה בלשון בעיא ופשיט ליה מהאי עובדא דר' יונה ה"ל צמרמורין (וכצ"ל בתוס' ועיין בנדה ס"ג במשנה) כו' לאיסורא וכ"פ הפ"מ ודלא כק"ע ששגה בזה במחכ"ת. וכ"כ הר"ן בפסחים בשם הירושלמי דמכלתין לאסור בכ"ע. וזהו ג"כ כוונת רב הונא מתניתין נמי אמרה כן אין מתרפאין בג"ע וי"ל דודאי שם אין תולה הרפואה מפני שהיא אשת איש כ"פ הגר"א ז"ל ביו"ד סי' קנ"ה סקי"ב ע"ש ודלא כק"ע ופ"מ:

תד"ה כל. כי אם ימות מצי לאישתמוטי כו'. כצ"ל:

גמ' ובא יעקב. נ"ב ע"ל (יז א') ואפשר שיעקב זה לא היה תלמידו ממש אלא מתלמידי תלמידיו:

שם איש כפר סכינא. נ"ב אין זו סכניא של מצרים דאגדת הנזקין. ואיש זה אינו תואר אדון אלא יחס עירו בלבד:

תוס' ד"ה חיויא וכו' וא"ת איהו נמי. עיין תשובת רשד"ם חיו"ד סימן רכט:

(כז ב תוספות) ד"ה יכול וכו' ואם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצות רשאי כמו ר' אבא בר זימרא דירושלמי.—צ"ל: ר' אבא בר זימנא" כמו שהעתיק הרא"ש כאן. וכ"ה בירושלמי שביעית פ"ד ה"ב [לה סע"א־רע"ב]. אלא דיש להתפלא על התוס' ורא"ש שתפסו ראש דברי הירושלמי ועזבו סופו, שהרי מסיים בירושלמי שם: "א"ר מנא אילו הוה ר' אבא בר זימנא שמע מיליהון דרבנן (פי' שאמרו למעלה שם "אם יאמר גוי לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מן ע"ז וג"ע וש"ד יעבור ולא ייהרג") מיכל הוה.

סבר. העובד כוכבים: שיולי קא משייל. האי ישראל מדלא בעי לאיתסי מנאי לא סמיך עלי ושיולי קא משייל לנסותי אם אומר לו אמת: ספק חי ספק מת. חולי שאם לא ירפאנו רופא ספק יחיה ספק ימות אין מתרפאין מהן דעובד כוכבים ודאי קטיל ליה ומוטב שיניח אולי יחיה: ודאי מת מתרפאין. היכא דידעינן שאם לא ירפאנו ימות ואין כאן ישראל לרפאותו מתרפאין מהן דעובד כוכבים מאי עביד ליה הא בלאו הכי מיית ושמא ירפאנו העובד כוכבים: חיי שעה. שהעובד כוכבים ממהר להמיתו ושמא יום או יומים יחיה: אם אמרנו נבוא העיר. בארבעה אנשים מצורעים כתיב אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו ונחיה ואם ימיתנו ומתנו: [והאיכא חיי שעה. ומיתה מיד]: לא חיישינן. הואיל וסופו למות כאן: יעקב איש כפר סכניא. כדאמרן בפרק קמא (דף יז.): מקרא מן התורה. לקמיה מפרש ליה: עד שיצתה נשמתו. במותר: ויצתה נשמתך בטהרה. במותר: ופורץ גדר. עובר על דברי חכמים ישכנו נחש כדלקמן: איהו נמי חויא טרקיה. והיה יכול להתרפאות ולהנצל ולחיות ע''י זה ולחויא דרבנן נמי לא ניחוש שאילו נשכו היה יכול להתרפאות ולחיות: חויא דרבנן לית ליה אסותא כלל. שאם נשכו נחש בשביל שעבר על דברי חכמים לא תעלה לו רפואה וימות אם היה מתרפא מנשיכה זו סופו למות על ידי נשיכת חביריו שעובר על דברי חכמים חייב מיתה: מאי הוה ליה. לדמא למימר מאי מקרא היה רוצה להביא: בפרהסיא. יש חילול השם שיוצא [לחוץ] ולמידין ממנו לחלל בקדושת השם: כל מכה שמחללין עליה את השבת. דהיינו מכת סכנה אבל שאין בה סכנה מתרפאים ולית ליה דרב יהודה דאפילו ריבדא דכוסילתא לא מסי:
לחיי שעה לא חיישינן. והא דאמרינן ביומא (דף פה.) מפקחין עליו את הגל בשבת לחוש לחיי שעה אלמא חיישינן דאיכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא מן העובד כוכבים ודאי ימות וכאן וכאן שבקינן הודאי למיעבד הספק: לא ישא ויתן עם המינים. פי' להאריך עמהם בדברים פן ימשכוהו: שאני מינות דמשכא. לכאורה משמע דאפי' מרופא מומחה שמתרפאין מהן מ''מ מן המינין אסור להתרפאות שום חולי וא''ת דהא לקמן (דף כח.) בשמעתין ר' אבהו קיבל סמא מן יעקב מינאה י''ל דאף במינים לא אסרו אלא ברפואה שמזכיר בה שם עבודת כוכבים ואומר שהעבודת כוכבים מועלת לכך ובהא ודאי אתי לאמשוכי ואסור כי ההיא דירושלמי דהכא מעשה בר''א בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא שמו לרפאותו בשם רבו ולא הניחו רבי ישמעאל וכן אם אמר הרופא אפילו אינו מין קח ממים של עבודת כוכבים פלונית או מעצים שלפני עבודת כוכבים אסור כדאמרינן פרק כל שעה (פסחים דף כה.) בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה ואור''י דמיירי כגון שאומר לו שאותם מים או אותם עצים מועילין ולא אחרים כגון ע''י שד שמטעהו כי לפעמים יש כח ביד שדים להטעות כדי לטרדם כדאיתא לקמן פרק ר' ישמעאל (דף נה.) דההוא בית עבודת כוכבים דכי הוה מינזף עלמא ולא אתי מיטרא מיתחזי בחילמא ואמר שחוטו לי גברא ושחטו ליה ואתי מיטרא אבל בשאינו תולה תועלת בהם יותר מאחרים אלא שאומר לו הבא לי מים או עצים מותר להביא אף מעבודת כוכבים והכי איתא בירושלמי בפרק שמונה שרצים בכל מתרפאין חוץ מעבודת כוכבים עד שאמר לו הב לי עלין מעבודת כוכבים אבל אמר לו הב לי עלין סתם מביא לו עלין של עבודת כוכבים והא דאמרינן בירושלמי ר' יונה הוה נמרמורין ואייתי ליה מן זכרות דחווי ולא שתה אייתין לר' אבא ושתה א''ר מנא אילו הוה ידע ר' אבא מן הן הויין לא הוה שתי אמר רב הונא מתניתין נמי אמרה כן אין מתרפאין בגלוי עריות התם נמי מיירי שאומר אותו דבר יועיל ולא אחר: חויא דרבנן דלית ליה אסותא. פ''ה שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה וא''ת איהו נמי לא הוי אסותא י''ל דמעיקרא פריך הכי איהו נמי חויא טרקיה ולמה לא הניחו ר' ישמעאל להתרפאות שהרי אם ישכנו פעם אחרת יתרפא גם ממנה ומסיק חויא דרבנן דלית ליה אסותא אותו ישכנו ולא יתרפא עוד ומוטב שימות בנשיכת נחש זה זכאי בלא פריצת גדר ואל ימות חייב בפריצת גדר: יכול אפילו בפרהסיא ת''ל ולא תחללו את שם קדשי. ומיהו רבנן פליגי עליה דר' ישמעאל בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד.) ואמרי דבפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור ובצנעא יש חילוק בין עבודת כוכבים לשאר מצות דבשאר מצות יעבור ובעבודת כוכבים יהרג ולר' ישמעאל אין שום חילוק דבצנעא בכולן יעבור ואל יהרג ובפרהסיא בכולן יהרג ואל יעבור ומעשה דבן דמא פרהסיא הוה ולפיכך לא הניחו רבי ישמעאל ולפי זה נוכל לומר דהא דעבד ליה יעקב מינאה לר' אבהו לקמן בשמעתין (דף כח.) צנעא הוה ובשאלתות דרב אחאי (פרשת וארא) פוסק כרבנן דר' ישמעאל וכן מוכח סוגיא דתלמודא פ''ב דכתובות (דף יט.) דאמר רבא מי איכא מידי דאילו אתו עדים לקמן לאמלוכי אמרינן להו חתומו שקר ואל תהרגו. דאמרינן אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים והיינו כרבנן דאי כר' ישמעאל אי בצנעא אפי' עבודת כוכבים נמי ואי בפרהסיא אפי' שאר עבירות נמי לא אבל קשיא דרבא גופיה אמר לקמן פרק ר' ישמעאל (דף נד.) הכל היו בכלל לא תעבדם כשפרט לך הכתוב וחי בהם יצא אונס והדר כתיב לא תחללו ואפי' באונס כאן בצנעא כאן בפרהסיא משמע אתאן לר' ישמעאל וצ''ע ואם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצות רשאי כמו ר' אבא בר זימרא דירושלמי שהיה אצל עובד כוכבים א''ל אכול נבלה ואי לא קטלינא לך א''ל אי בעית למיקטלי קטול ומחמיר היה דמסתמא בצנעא הוה: כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן. ופ''ה ופליג אדרב יהודה דאמר לעיל אפי' ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו וקשה דלעיל כי פריך מרב יהודה למאי דמפרש ריפוי ממון אין בו סכנה ומסיק ממון בהמתו נפשות גופו והיינו דרב יהודה ה''ל לאתויי על מתני' מילתא דר' יוחנן דמפליג בין שיש בו סכנה לאין בו סכנה וה''ל למפרך ולרב יהודה מאי איכא למימר אלא לאו שמע מינה דליכא מאן דפליג עליה דרב יהודה לכך נראה לר''ת דודאי לא פליגי ור' יוחנן איירי בחולה וביש בו סכנה כגון מכה שמחללין עליה את השבת אין להתרפאות מהן כי לא מרעי נפשייהו בה כי אם ימות דמצי לאשתמוטי ולומר מסוכן היה וכי אין בו סכנה מותר להתרפאות ואף כשאינו מומחה דודאי לא ימיתנו דלא מצי לאשתמוטי ואי קטלי מרעי נפשייהו אבל בבריא כגון ריבדא דכוסילתא מיהא אסור שהעובד כוכבים מזיקו ואינו חושש כי לא מרע נפשיה אם ימיתנו שיאמרו העולם בודאי במזיד הזיקו מפני שהיה שונאו וא''ת לעיל כי פריך מרב יהודה אמאי לא אוקי לה מתני' בחולה דאיכא לפלוגי בין אין בו סכנה ליש בו סכנה וכדקס''ד מעיקרא ממון אין בו סכנה נפשות יש בו סכנה ור' יהודה בבריא הוא דאיירי וי''ל דמשמע ליה דמתניתין מיירי בכל ענין בין בבריא בין בחולה ואי מוקמת ליה כדמעיקרא ריפוי ממון דשרי לא יהא אלא בחולה ואין בו סכנה אבל השתא דממון בהמתו ונפשות גופו איירי בכל ענין בין בבריא בין בחולה שיש בו סכנה אי נמי ניחא ליה לפרש מתניתין דהכא כההיא דנדרים (דף לח:) המודר הנאה מחבירו מרפאהו ריפוי נפשות אבל לא ריפוי ממון ומפרש התם (דף מא:) ממון בהמתו ונפשות גופו והתם ליכא לשנויי ממון אין בו סכנה נפשות יש בו סכנה משום דס''ל דכל דבר של גוף חייב לרפאותו וכל מה שאמרנו שאסור בבריא וחולה שיש בו סכנה היינו ברופא שאינו מומחה אבל במומחה מותר כדאמר ר' יוחנן לעיל אם היה מומחה לרבים מותר ועל זה אנו סומכין להקיז דם מן העובדי כוכבים דלגבי הקזה כל המקיזים מומחים הם:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד