עבודה זרה כט ע"ב

דף כט - ב

מתניתין:

א. אלו דברים של עובדי כוכבים האסורין לישראל, ואיסורן איסור הנאה [הגמרא להלן מבארת מדוע דוקא דברים אלו אסורין]:

היין, והחומץ של עובדי כוכבים, שהיה חומץ זה מתחלתו יין והחמיץ. וחרס הדרייני [חרס של אדריינוס קיסר ^[272]].

ועורות לבובין, היו עושין נקב בעור הבהמה, ומוציאין דרכו את הלב, וכך היה הדרך לעשות לעבודת כוכבים, ולכן אסורים העורות הללו משום "זבחי מתים". כלומר, זבחי עבודה זרה.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו, שדרכו הוציאו את הלב, עגול, הריהו אסור בהנאה. משום שצורתו מוכיחה שלצורך עבודה זרה נעשה.

אך אם הוא משוך, לאורכו, שלא בצורת עיגול - מותר. כי מוכח מכך שאינו עשוי לעבודה זרה. ^[273] ב. בשר הנכנס לבית עבודת כוכבים, כלומר, שרוצה הגוי להכניסו ולהקריבו, ונזהר ישראל ליטול את הבשר תיכף אחר שנכנס לשם, עוד קודם שהקריבוהו ^[274] - מותר בהנאה. ^[275]

ואילו בשר היוצא משם - אסור, מפני שהוא כאילו כבר הוקרב, ונעשה כזבחי מתים [זבח שהוקרב ונזבח לעבודה זרה נקרא זבחי מתים] - דברי רבי עקיבא.

ג. גויים ההולכין ^[276] לתרפות ^[277] למקום עבודה זרה מרוחק, ^[278] ופוגש בהם ישראלי בדרכם, אסור לו לשאת ולתת עמהן בעסקי ממון, משום שחוששין שילך הגוי, ויודה ליראתו על רווחים שהרויח במשאו ומתנו עם ישראל ^[279].

ואלו הבאין משם - מותרין במשא ומתן. לפי שחשש זה כבר לא קיים.

ד. נודות כלי עור של העובדי כוכבים וקנקניהן העשויין חרס, ויין של ישראל כנוס בהן למשך זמן רב - אסורין. ואיסורן, איסור הנאה - דברי רבי מאיר. ^[280] וחכמים אומרים: אין איסורן של אלו, איסור הנאה, אלא רק איסור אכילה. אך לההנות הנאות אחרות מותר בדברים אלו. ^[281]

ה. החרצנים גרעיני הענבים, והזגין קליפות הענבים ^[282] של עובדי כוכבים הנשארים לאחר שעשו מהן יין, אסורין. ואיסורן, איסור הנאה - דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אם היו החרצנים והזגין לחין, כלומר עומדים עדיין בתוך שנים עשר חודש ועדיין יש בהם לחות - אסורין.

אך אם היו יבישין, שכבר עבר עליהם שנים עשר חודש - מותרין.

ו. המורייס, שומן הזב מן הדגים, ^[283] וגבינת בית אונייקי [שם הכפר ממנו באו הגבינות, ^[284] וגבינות אחרות אינם בכלל זה] של עובדי כוכבים אסורין. ואיסורן - איסור הנאה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה אלא אסורין רק באכילה.

אמר רבי יהודה: שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך, וכך אמר לו, שאל אותו: מפני מה אסרו חכמים, החולקים על רבי מאיר, גבינות עובדי כוכבים באכילה, על אף שלא אסרוה בהנאה? ^[285]

אמר לו רבי יהושע: מפני שמעמידין אותה, את הגבינה, בקיבה של נבילה, כדי שההפרשה של מיצי הקיבה יגבנו את החלב וישביחו את הגבינה, משום כך אסורה גבינה זו.

אמר לו רבי ישמעאל: והלא קיבת קרבן עולה, חמורה היא מקיבת נבילה. לפי שהעולה אסורה בהנאה, ואם נהנה בה, הריהו מועל!

ובכל זאת, אמרו [ולא נודע מי אמר כן], כי כהן ש"דעתו יפה", שאינו איסטניס, ואינו קץ ומואס במציצת הקיבה, שורפה, מוצץ את ההפרשה של המיץ הכנוס בתוכה [שהוא כעין חלב], וגומע ממנה בעוד הקיבה חיה, ולא לאחר שבישלוה. ^[286]

ולא הודו חכמים לדברי ^[287] מי שהתיר למצוץ את הקיבה.

אבל אמרו, יחד עם זאת הם הסכימו, שאמנם מצד אחד אין נהנין, מדרבנן, מאותו המיץ הכנוס בקיבת העולה, אך מצד שני - ולא מועלין. מי שעבר ונהנה, אין זו מעילה בקרבן, ^[288] ואינו חייב על כך קרבן מעילה. ^[289]

חזר ואמר לו רבי יהושע לרבי ישמעאל: הטעם שגבינות אלו שהועמדו בקיבת נבילה אסורים, הוא מפני שמעמידין אותם בקיבת עגלי עבודת כוכבים. שאף הקיבה והפרש הכנוס בה, הינם בכלל איסור הבהמה.

אמר לו רבי ישמעאל: אם כן, אם יש לחשוש שהעמידוה בקיבת עגלי עבודה זרה, ומחמת כן אסורים באכילה, למה לא אסרוה בהנאה, כדין כל עבודה זרה?

ז. השיאו העביר רבי יהושע את רבי ישמעאל לדון בדבר אחר, ולא רצה לגלות לו דבר ברור בכך.

וכך אמר לו רבי יהושע: ישמעאל, היאך אתה קורא את דברי הכתוב בשיר השירים [א ב]: האם קורא אתה "כי טובים דודיך מיין" בלשון זכר, או "כי טובים דודיך" בלשון נקבה? ^[290]

אמר לו רבי ישמעאל: קורין כך "כי טובים דודיך", בלשון נקבה.

אמר לו רבי יהושע: אין הדבר כן, שהרי חבירו, הכתוב הסמוך לו, מלמד עליו. שנאמר בפסוק הבא, "לריח שמניך טובים... על כן עלמות אהבוך". ולשון "עלמות אהבוך" יש לקרוא בודאי בלשון זכר.

גמרא:

יין שניסכוהו לעבודה זרה, אסור מן התורה בשתיה ובהנאה, כדין "תקרובת עבודה זרה". וגזרו חכמים שלא לשתות ולא ליהנות מכל יין של גוי, אף שלא ידוע שנסכוהו לעבודה זרה. ויין זה נקרא "סתם יינם". ובכלל גזירה זו גזרו גם על יין של ישראל שנגע בו גוי.

ולא זו בלבד שאסרו חכמים סתם יינם, אלא שהחילו עליו כל הלכות יין נסך ממש. וכפי שיבואר במהלך הסוגיא והראשונים.

[אכן בימינו, שאין דרך הגוים לנסך יין לעבודה זרה, נחלקו הראשונים בדין יין שנגע בו גוי. וראה בטור וברמ"א יו"ד קכג א. והכרעת הרמ"א שם, שכאשר יש הפסד מרובה אם נאסור יין על ידי מגע הגוי - יש להקל ולסמוך על המתירים].

שנינו במשנתנו: אלו דברים של גוים אסורים, ואיסורם איסור הנאה - היין!

שואלת הגמרא: מנלן שהיין אסור?

אמר רבה בר אבוה: דבר זה נלמד מהא דאמר קרא [דברים לב לח] "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם".

והלימוד הוא כך: מה זבח של עבודה זרה אסור בהנאה, אף יין של עבודה זרה האמור בהמשך הפסוק, נמי, גם הוא ^[291] אסור בהנאה. ^[292] וזבח של עבודה זרה גופיה עצמו, מנלן שהוא אסור בהנאה?

דכתיב, כאשר מנה דוד בתהלים [קו כח], את החטאים שחטאו בני ישראל מיום שיצאו ממצרים - "ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים".

מלמד הכתוב: מה מת, אסור בהנאה - אף זבח של עבודה זרה, כפי שהיה שם, נמי גם הוא אסור בהנאה.

ומת גופיה עצמו, מנלן שאסור בהנאה? אתיא, לומדים זאת בגזירה שוה מן התיבות "שם שם", מעגלה ערופה.

כתיב הכא לגבי מת [במדבר כ א] "ותמת שם מרים". וכתיב התם לגבי איסור הנאה בעגלה ערופה [דברים כא ד] "וערפו שם את העגלה בנחל".

הרי שבשני הפסוקים הללו, נאמר "שם". ומגזירה שוה זו למידים אנו:

מה להלן לגבי עגלה ערופה, אסור הדבר בהנאה, אף כאן, מת נמי, גם הוא אסור בהנאה. ^[293] והתם, בעגלה ערופה, מנלן שהיא אסורה בהנאה?

אמרי דבי רבי ינאי, בבית מדרשו של רבי ינאי: "כפרה" כתיב בה בעגלה ערופה [דברים כא ח "כפר לעמך ישראל"] כקדשים. כיון שהיא מכפרת ככפרת הקדשים, דינה הוא כקדשים, האסורים בהנאה. ^[294]

שנינו במשנתנו: והחומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין - אף הוא אסור.

שואלת הגמרא: פשיטא, ודאי שאסור הוא! וכי משום דאחמיץ שהחמיץ היין ונעשה חומץ, פקע ליה איסוריה? ^[295]

אמר רב אשי: אכן, ודאי שדינו כדין יין ואסור. אלא הא אתא לאשמועינן, זה בא התנא במשנה להשמיענו, כי חומץ ^[296] שלנו, שמפקידים אנו אותו ביד עובד כוכבים, אין צריך לסותמו ולסוגרו בחותם בתוך חותם, ^[297] בשני סימנים. ^[298] [יין שמפקידים אותו בידי גוי, יש לחותמו ולסוגרו בשתי חתימות (סימנים), כדי שלא יוכל הגוי להחליפו ביין שלו. שאם יהיה היין חתום וסגור בשתי סימנים, יקשה עליו לזייף את סגירתו של הישראלי, וימנע מלפתוח את החבית].

והסיבה לכך שאין צריך לעשות לחומץ חותם בתוך חותם כמו ביין, כי אי משום אינסוכי, אם החשש ביין הוא משום שמא ניסכו אותו, הרי בחומץ אין לחשוש לכך, כיון שחומץ - לא מנסכי. ^[299]

ואי משום איחלופי, אם החשש הוא שמא החליפו הגוי בחומץ שלו, הגרוע מן החומץ הזה, אין לחשוש לכך!

מכיון דאיכא שישנו חותם הסוגר את החבית, הרי שלא טרח ומזייף. הגוי אינו טורח לפתוח את סתימת החבית, ולהוציא משם את החומץ, לתת חומץ אחר במקומו, ולזייף חותם אחר, כדי לסגור ולחתום את החבית בדיוק כמו שעשה הישראלי, כיון שהחלפת החומץ, אינה מצדיקה טירחה מרובה כל כך!

אמר רבי אילעא: שנינו - יין מבושל ^[300] של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין, אסור! ^[301]

ותמהה הגמרא: פשיטא, ודאי שאסור. וכי משום דאיבשיל, שנתבשל יין זה, פקע ליה איסורא פקע איסורו? ^[302]

אמר רב אשי: אכן, ודאי דין יין שבישלו גוי, הריהו כדין כל יין, ואסור.

והא אתא לאשמועינן, וזה בא התנא של המשנה להשמיענו, כי יין מבושל שלנו, שהפקדנוהו ביד עובדי כוכבים, אין צריך לסותמו בחותם בתוך חותם, ואינו נאסר בהנאה על ידי הימצאותו ברשות הגוי.

והסיבה לכך היא: אי אם החשש הוא משום אינסוכי, שמא ינסך אותו הגוי, הרי שאין לחשוש לכך. משום שיין מבושל ^[303] לא מנסכי. ^[304] ומשום כך אינו נאסר במגע גוי. ^[305]

מתני' ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של עובדי כוכבים וכו'. יין מנא לן דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם איתקש יין לזבח ואיתקש הזבח למת שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף יין של עובדי כוכבים אסור בהנאה ומת שאסור בהנאה מנא לן כתיב שם במיתת מרים ותמת שם מרים וכתיב בעגלה ערופה שם שנאמר וערפו שם את העגלה ובעגלה כתיב כפרה שנאמר כפר לעמך ישראל כקדשים ומה קדשים אסורין בהנאה אף מת אסור בהנאה. והחומץ של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין וכן יין מבושל של עובדי כוכבים שהיה מתחלתו יין אסורין בהנאה ומתמהינן פשיטא משום דאחמיץ או משום שנתבשל פקעא ליה איסוריה ומשני רב אשי הא אתא לאשמעינן דלאו כיין נינהו בכל מילי אלא אסורין בהנאה כיין בלבד אבל אי אנחינהו בי עובדי כוכבים לא צריכי חותם בתוך חותם וכו':

אי משום נסוכי לא מנסיך וכו'. אלמא חומץ שלנו שנגע בו עו"ג מותר ואפילו בשתיה, דהא אמרינן דלא מנסיך, ומאמתי יקרא חומץ, גרסינן בפרק אין מעמידין (להלן עבודה זרה ל, א) אמר רבא האי חמרא דאיקרים, עד תלתא יומי יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך, מכאן ואילך אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך. ורבא דבעי תלתא יומי אזיל לטעמיה דאמר בפרק המוכר פירות (בבא בתרא צו, א) וכן בעבודה זרה בפרק השוכר (סו, ב) ריחיה חלא וטעמיה חמרא, חמרא. ורבינו יעקב ז"ל היה נוהג איסור בחומץ שלנו כשנגע בו עו"ג, לפי שאין אנו בקיאין מתי קרוי חומץ, ומעשים בכל יום שיש קורין אותו חומץ, ואחרים שותין אותו. ושמעתי משמו שהיה מתירו לאחר י"ב חודש. ומיהו מעיקר גמרין אינו נראה כן, דודאי יש יינות שבתולדתן חומצין קצת ואינו חימוץ אלא שאינן מבושלין כל הצורך ועוד כוח הבוסר ניכר בהן, ובאותן יש להחמיר, אבל יין שהיה תחילתו נטעם כיין ואח"כ הקרים, בודאי זה שינוי הוא שהגיע לו והתחיל להחמיץ, וכל שקבל השנוי אין בין התחלת השינוי לגמר החימוץ לעולם יותר משלשה ימים. ותדע לך שהרי בבודק את החבית להיות מפריש עליה ואח"כ נמצא חומץ דאפליגו בה ריב"ל ורבי יוחנן בפרק המוכר פירות (שם), אמרו: כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק, ולכולי עלמא מוכח התם דאלו ידיעה מאמתי עקר, דלאחר שלשה ימים ודאי חומץ וחוזר ותורם, וחלא סופתקא מיקרי, וכן פירש ר"ח ז"ל: לאחר שלשה חומץ סופתקא הוא ואין בו משום יין נסך, ומיהו המחמיר תבוא עליו ברכה, ומכל מקום כשמשליכים ממנו על הקרקע ומבעבע שמעתי כי אין בו ספק, שאלולי הוא חומץ לא היה מבעבע, שאין היין מבעבע, והחומץ מבעבע. וכן אמר במדרש ירושלמי חמרא סביך ובסימא סלות (תוה"ב בית חמישי ריש ש"ג).

יין מנא לן דכתיב ישתו יין נסיכם. וקשה דההוא ביין שמנסך לעבודה זרה ודאי ואלו במתני׳ בסתם יינן וכי תימא דגזרו סתם יינן משום חשש יין נסיכם הא ליתא דהא יין נסיכם מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן לרבנן ועוד דאלו נסכיה היכי מזבין ליה והלא נזרק בפני ע״ז וכי אקצייה ליין נסיכם לא מיתסר שאין הקדש לע״ז ועוד דלא הוה מזבין ליה ועוד קשה דהא סתם יינן משום בנותיהן הוא והנכון דלא קיימינן הכא אלא אמאי דקתני אסורין איסור הנאה דכיון דסתם יינן משום בנותיהן לא היה לנו לאוסרו איסור הנאה כשם שלא גזרו כן בפתן ושמנן אלא ודאי החמירו ביינם איסור הנאה משום חומר יין נסך דע״ז ושרצו להחמיר בו כעין של תורה שכן דרך תקנות חכמים על הרוב ולהכי שיילינן דכיון שכן מנא לן דיין נסך ודאי אסור בהנאה ומייתינן לה מיין נסיכם מ״ר.

מה זבח אסור אף יין. ואם תאמר למה לי היקש׳ והלא יין נסך בכלל תקרובת עבודה זרה הוא יש לומר דכיון דנפקא לן מזבחי מתים הוא אמינא דלא אסר רחמנא אלא כעין זבח בלבד.

הא קא משמע לן דחומץ שלנו ביד נכרים אינו צריך חותם בתוך חותם. פירוש דאע״ג דמתניתין לא איירי בדין חותמות מ״מ כיון דאשמועינן מיתורא שאינו נאסר במגע גוי הרי הוא כמי שהשמיענו שאינו צריך שני חותמות דקים לן דכל דלית ביה חשש ניסוך לא צריך שני חותמות וכן פרש״י ז״ל וכן מתפרש אידך דבסמוך ומאי דמשמע מהכא דלרב אשי יין שני חותמות ואילו לקמן פסקינן הלכה כרבי אליעזר דשרי בחותם א׳ ואמרינן נמי בפרק השוכר כיון דקיימא לן כרבי אלעזר דלא חייש לזיופא יש לומר דרב אשי אליבא דתנא דמתני׳ נקט לה דהיינו רבנן דבעו שני חותמות כדאיתא לקמן ונקטה הכי לרווחא דמילתא ומיהו קשה אמאי טרח רבא לקמן לפרש היכי דמי חותם בתוך חותם ויש לומר דנצרכה להזהר יינו של גוי ברשותו דלכולי עלמא בעו ב׳ חותמות אי נמי לישראל חשוד כדבעינן למימר לקמן ויש אומרין דשורת הדין הלכה כרבי אליעזר אלא שנהגו בדורות אחרונים להחמיר כרבנן וראוי לחוש לזה לכתחילה אבל בדיעבד מותר בחותם אחד ודין חומץ יש אומרים משיעלה רתיחתו בקרקע. ויש אומרים לאחר שנים עשר חדש והנכון כי משעה שנותנין אותו בכלי חומץ דשוב אין שוחין אותו בתורת יין גם לענין הבוסר החמיר ר״ת ז״ל לאוסרו במגע גוי לפי שאין אנו יודעין מאימתי קרוי בוסר ומפני הלשון הא׳ שפירש ר״שי בפרק כל הגט על הא דאמרינן משעת כניסת מים לבוסר וכתב כי שנה אחד אירע בצרפת שלא נתבשלו הענבים והיה כל היין כעין בוסר ואם כן לא נהג איסור יין נסך בשנה ההיא ודברים האלו תמהין בעצמן מה לנו אם לא נהג ולואי שיטהרו ועוד והלא אין בבוסר שם יין כלל ולא מיקרי יין נסיכם וליכא משום בנותיהן ומה ענין בוסר אצל יין ענבים שלא נתבשלו.

ופסק של דברים שאפי׳ הבוסר שלהם מותר ולא חיישינן לתערובת יין דהא מסרא סרי וכל שכן שהבוסר שלנו אינו נאסר במגע גוי וכן דעת רבותי ואין לפקפק:

אמר רב חסדא יין מבושל של גוים אסור בהנאה פשיטא משום דבשיל פקע איסורא מיניה. פי׳ דהא משנמשך נאסר בהנאה אמר רב אשי הא קא משמע לן דיין מבושל שלנו אינו צריך חותם בתוך חותם אי משום נסוכי לא מנסך פי׳ דיין מבושל אינו נאסר במגע גוי ולאו משום דלא מיקרי יין דהא ודאי דין יין עליו לכל דבר בין לענין קידוש בין לענין ברכה שמברכין עליו בפה כדברירנא בבבא בתרא פרק המוכר אלא דהכא לענין איסור יינן של גוים לא גזרו עליו מפני שאין שותין ממנו אלא דרך תענוג ודבר מועט ולפרקים ואינו מצוי אצל הכל ולפיכך לא היה בכלל גזירה ועמד בהיתרו אבל יין קונדיטון והוא שיש בו דבש ופלפלין נראה מן הירושלמי שאין בו משום יין נסך והוא שיש בו על חד תלתא כלומר השליש דבש ופלפילין ואע״ג שלענין ברכה דינו כיין ויוצאין בו בפסח כדאיתא בירושלמי בהדיא אעפ״י כן ראוי להחמיר בענין ולאוסרו שמא לא יהא בו דבש ופלפלין כל הצורך גם מפני שלא הזכירו התירו בגמ׳ שלנו בפי׳ מעתה קל וחומר ליין שנתנו בו מעט דבש או שאור דלא פקע איסורא מיניה כמו שכתב הר״מבם דאיסור שבו להיכן הלך הרי בקונדיטון לא התירו בירוש׳ עד דאיכא לחד תלתא דבש או פלפלין ואעפ״י שכל כיוצא בזה אין מנסכין על גבי המזבח מי תלה איסור יינן של גוים שהוא גזירה משום בנותיהן בניסוך שעל גבי המזבח וזו מנין לנו אין זה אלא מן המתמיהין ועוד והלא יין מזוג אסור לגבי מזבח ואף על פי כן יש בו איסור משום יין נסך ועוד דאע״ג דאנן לא מנסכינן אינהו מנסכי ליה כי היכי דמקרבי בעל מום שאינו מחוסר אבר ועוד ק״ל בדידן נמי מ״ל דמשום מעט דבש נפסל וכיון דנתבטל דהא יש ביטול להתיר בהיתר כדברירנא במסכת פסחים ועוד דאם כן בטלת כל איסור מגע גוי אלא ודאי שזו כשגגה שיוצא מפי השליט ואין ראוי לנהוג כן והשותה ממנו כשותה יינן של גוים והוא עובר על דברי חכמים ובו אלה ובו נידוי: ודין יין מבושל משנתמעט ממדתו על ידי בישול כדאמרינן התם אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ממדתו רבי יאודה מתיר מפני שמשביחו וסימן לדבר משיעלה רתיחה על האור ומאותה שעה מתמעט ממדתו.

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השני בדברים שלהם האסורים לנו לעולם בלא שום תקון ואמר על זה ואלו דברים של גויים אסורים ואיסרן אסור הנאה היין והחומץ שלהם שהיה מתחלתו וחרס הדרייני ועורות לבובין רשב"ג אומ' בזמן שהקרע שלו עגול אסור משוך מותר בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור מפני שהוא מזבחי מתים ההולכים לתרפות אסורין לשאת ולתת עמהם והבאים מותרין אמר הר"ם אדריינוס קיסר המלך היה עושה טיט ידוע וגובל אותו ביין ימים הרבה ואחר כך עושה ממנו כלי חרס בלתי מבושל והוה מוליך אותו עמו וכל שעה שהיה צריך יין היה שורה חתכה מאותו הכלי במים והיה נמוח וישקע הטיט וישאר המים מזוג ביין והיה שותה ואותו מעשה היו עושין בני אדם בזמן עבור השנה והוא נקרא חרס הדרייני מיוחס לאדריינוס ולבובין גזור מלב לפי שהיו נוקבין על לבן ומוציאין אותם והוא מין מעבודת הבעלים ותרפות הגרעון והבזוי ומקום התורף קוראין למקום הנבזה והנקלה הוא כנוי דרך בזיון לבתי ע"ז שהולכים להם ולפיכך נקראו הטועים ההולכים לתרפות והבאים מותר כשבאו יחידים אבל כשהיו שיירה אסורין שמא דעתם לחזור והלכה כרשב"ג וכר' עקיבא:

אמר המאירי ואלו דברים של גוים אסורים ואיסורן איסור הנאה היין של גוים והוא שמן התורה נאסר יין נסך והוא יין שנתנסך לפני ע"ז וכן מים שנתנסכו לפני ע"ז והתורה אסרתו אף בהנאה כמו שהתבאר בגמ' שהקישתו לזבחי מתים שנאמר אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם והרי שהוקש יין לזבח והוקש אח"כ זבח זה למת שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ומה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה ואע"פ שיש שפירשו שאף יין נסך מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עיקר הדברים כך הוא ומ"מ סתם יינם וסתם מימיהם היו מותרים בשתיה והראשונים גזרו על סתם יינם ליאסר בשתיה כדי להתרחק ממסבותיהם שלא לבא לידי זנות עם בנותיהם וימשכו מזו לע"ז כדרך שעשו בשטים עד שהתבאר בהגדה בפרקי דר' אליעזר שפנחס ובית דינו גזרו עליו על אותו מעשה של שטים המבואר בפרק חלק ומתוך כך כל שנאסר חתונו נאסר יינו בשתיה ואף בתי דינין האחרונים העמידו איסור זה וצרפו עמו פת ושמן ושלקות וכיוצא בהם מדברים שיש בהם קרוב הדעת בית דין שלאחריהם בימי התנאים ראו אח"כ חבת נסוך היין לע"ז תקפה עליהם על כל שאר הדברים והחמירו הרבה בענינו וגזרו על סתם יינם אסור הנאה ומחשש ודאו הגמור ועל סתם יינן זה דברו במשנה זו ואמר שהוא אסור בהנאה ואין צריך לומר יין נסך ודאי ואע"פ שבגמ' שאלו מנא לן והביאוה מישתו יין נסיכם אלמא ביין נסך אנו עסוקים כך פירושו שבתקנה אחרונה הואיל ומשום ע"ז היתה כעין דאוריתא תקנוה לאסור הנאה ועל אותו של תורה שאל מנלן שהוא באיסור הנאה וחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין ר"ל שהיה ברשותו בעוד שהוא יין שלא פקע אסור הנאתו מחמת שהחמיץ ולמעט שאם לקח חומץ של ישראל אינו נאסר ברשותו של גוי אף בשתיה הואיל וידענו בו שלא נתחלף על הדרך שיתבאר בגמרא:

חרס הדרייני פי' בגמ' של אדריינוס קיסר והוא שהיה עובד בקרקע בתולה ונוטל בה גפנים ובסוף שנתו נעשה מהם יין חזק וכשנעשה יין מביאין עפר קרקע בתולה גם כן ולשין אותו באותו יין עצמו ועושין ממנו חרסים ומניחין אותם בתנור לאפות ואין אופין אותו כל צרכן כדי שיבלעו הרבה והיו מביאין אותם חרסים באותו היין ומערבים שם שאר דברים עוזרים בזה מצד הטבע עד שבעזרם היה כל אותו היין נמצץ בחרסים והיו עושין כן הרבה פעמים וכששורין חרס מהם במים חמין היה אותו חרס פולט את יינו והמים מתאדמים והרי חרס זה כיין הקרוש ומתוך כך נתנו לו דין יין גמור ליאסר בהנאה:

ועורות לבובין ר"ל שנקרעו כנגד הלב ויצא דמם דרך אותו נקב והוציאו את לבו דרך שם שכך היו עושים לתקרובת ע"ז ונעשה זבחי מתים והוסיף רבן שמעון בן גמליאל בזה דוקא כשהנקב עגול הא משוך מותר בהנאה שכך נודע להם שאין עושין כן לע"ז אלא בעגול והלכה כדבריו אלא שיש בזו קצת תנאים יתבארו בגמרא:

בשר הנכנס לבית ע"ז מותר בהנאה אע"פ שלדעת תקרובת הכניסוה הואיל ולא נשתהה שם בכדי הקרבה שהרי לא הוקרב עדין ואע"פ שנשחטה שאין שחיטת נכרי אוסרת בהנאה כמו שהתבאר במסכת חולין הא היוצא אסור שמן הסתם כבר הוקרב ונעשה זבחי מתים והוא הדין לכל שנשתהה בכדי הקרבה שיש בו חשש תקרובת והוא שאמרו בתלמוד המערב והיוצא אסור בשהכניסו לקלקלים ר"ל מושב האליל לא הכניסו לקלקלים אף היוצא מותר בע"ז שיש לה קלקלים אין לה קלקלים כל בית ע"ז נדון כקלקלים:

ההולכים לתרפות ר"ל גוים ההולכים לבתי ע"ז הרחוקות שלהם והוא מלשון תרפים בהליכה אסור לשאת ולתת מפני שהולך ומודה לע"ז או שישתמש לפניה במה שלקח ופירוש הדברים בדבר המתקיים אבל בחזרה מותר אין חושדין אותו שיחזור ויודה ולפי מה שהתבאר בגמ' הפך הדברים בישראל שבהליכה מותר שאין חושדין אותו עדין אבל בחזרה אסור מצד שהוא מחודש בה הוא אדוק ביותר וחוזר ומודה וישראל משומד פי' בגמ' גם כן שהוא אסור בין בהליכה בין בחזרה ודברים אלו כלם בדברים המתקיימים:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא אלא שבעורות לבובין יש בו קצת תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו במשנה על חומץ של גוים הואיל וכשהיה יין היה ברשותם שהוא באסורו ולא פקע אסורו על שהחמיץ או להנאתו שכל שהוא משום ע"ז אין אסורו פוקע אף לאחר קלקולו וידעת גם כן שמאחר שסתם יינם אסור אף מגען אסור כמו שיתבאר בגמרא בארוכה במסכת זו ומ"מ חומץ שלנו אינו נעשה יין נסך במגעם ואפילו שכשכו במגעו שאין דרכם לנסך חומץ ולמטה יתבאר מתי נקרא חומץ לענין זה:

ישראל שהפקיד יינו אצל גוי המנסך אסור בהנאה כמו שיתבאר חוששין שמא נסך ואפילו יש לו בה חותם אחד חבת הנסוך מטריחתו לזייף חותם אחד יש שם חותם בתוך חותם כשר כמו שיתבאר ואם הפקיד אצלו חומץ דיו בחותם אחד הואיל ואינו בר נסוך אין כאן אלא חשש חלוף וכיון שיש שם חותם אחד אינו טורח לזייפו משום חלוף לבד ואע"פ שבחתכת דג שאין בה סימן ובבשר ובתכלת אמרו בפרק זה שצריך שני חותמות בישראל חשוד נאמרה שהוא חמור מן הגוי וי"מ באלו שחשיבותם גורמת להם כן אבל חומץ אינו דבר חשוב וכל שאינו דבר חשוב בעצמו ושאין בו חשש נסוך אלא חשש חלוף דיו בחותם אחד וקשה לי לדעת זה שהרי יין מבושל בענין זה דינו כדין חומץ כמו שיתבאר בסמוך והרי שהוא חשוב ושמא אינו קוראו חשוב לענין שתיה אלא שעושין אותו לרפואה וגדולי המחברים פרשו שיין וחתכת דג שאין בה סימן ובשר ותכלת הואיל ואיסורי תורה הם צריכים שני חותמות אבל כל שהוא מדברי סופרים כגון חומץ ויין מבושל וחלב ומורייס דיו בחותם אחד:

יין של גוים שנתבשל הרי הוא נשאר באסורו ואין בשולו מפקיע איסור הנאתו על הדרך שבארנו בחומץ ומ"מ יין מבושל שלנו שנגע בו גוי אפילו שכשכו אינו נאסר אף בשתיה שאין דרכם לנסך את המבושל הפקידו אצלו דיו בחותם אחד על הדרך שבארנו בחומץ ויין מבושל מברכין עליו בורא פרי הגפן:

לא הוזכר בגמ' מאימתי נקרא מבושל לענין זה וכתבו הגאונים שמכיון שהעלה רתיחה אחת נקרא מבושל לענין זה וי"א עד שיתמעט בכדי הראוי לבשול וראוי להחמיר כשיעור זה וי"א עד שיתעבה וי"א עד שיחזור לשליש וסוף הדברים בענין זה לדעתי כל שהוא מבושל עד שנשתנה טעמו מכמות שהיה מחמת בשולו או ריחו או צבעו שכל שנשתנה בטל חנו ואין חבת נסוך עליו:

למטה יתבאר שהיין שהקרים והוא היין שמתחיל להחמיץ תוך שלשה ימים נעשה יין נסך ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא לאחר שלשה אינו נעשה יין נסך לפי שריחו וטעמו חומץ ואף במסכת ב"ב פרק פירות צ"ו א' הטילו עליו שם חלא סופתקא ר"ל חומץ חזק ונמצא שחומץ זה שכתבנו עליו שאינו נאסר במגע גוי הוא כל שעמד שלשה ימים לאחר שהותחל קלקולו ונעשה חמוץ ומ"מ י"מ דוקא בשאינו ראוי לשתיה מתורת יין וכדתני להו בהדיא כי הדדי על היין שהקרים ועל הפת שעפשה ואף אחרוני הרבנים החמירו בדבר מתוך שאין אנו בקיאים בזה שהרבה קורין חומץ ליין שאחרים שותין אותו בריוח ויש לפעמים יין שלא נתבשלו הענבים ככל הצורך ודומה לשותיו כאלו הוא חומץ והוא יין גמור והחמירו בו בכל שהוא תוך שנתו וזו חומרא יתרה ואף לשטה זו יש מקילין ביין שהיתה תחלתו מתוקה בלא שום חמוץ וכלל מסור לנו מפי רבותינו שכל שמשליכין ממנו לארץ ומבעבע הוא חומץ הגמור לענין זה וכך אנו נוהגים:

אחרוני הרבנים שהזכרנו אף הם הורו בכיוצא בזה הוראה אחרת בבוסר שלנו שנגע בו גוי אחר שהתחילו אשכולות להתבשל שיש לפקפק עליו מחמת שלפעמים אדם עושהו מבוסר שהתחיל מעט להתבשל והוא יין אצל קצת בני אדם והביאו סעד לדבריהם מחמת שהעידו שראו בארצם שנה אחת שלא נתבשלו הענבים ונעשו הכל כמין בוסר ונעשה חמר מדינה כיין גמור ודבר זה חומרא יתרה היא ואין לפקפק בה שהבוסר נכר הוא אם בענביו אם לאחר שיצא ממנו ואם אירע באותה שנה כן אף אני אומר שלא היה שם איסור ואם נעשה חמר מדינה היה ענינו כענין שכר מעתה אף הבוסר של גוים מותר והרי בפרק כל הגט אמרו בשלשה פרקים בודקין את היין כלומר שבאותם שלשה הזמנים היו רגילים היינות להחמיץ ובודקין אותם אם החמיצו כדי שלא להפריש מחומץ על יין בקדים של מוצאי החג ר"ל אם מנשבת רוח קדים במוצאי החג ובהוצאת סמדר ר"ל כשהפרח נופל והענבים נראים כאשכל ובשעת כניסת מים לבוסר ר"ל שיש בו לחות בכדי הראוי לכתשן לטבל בו אלמא אותו לחות שבו מים הוא קרוי ואע"פ שי"מ בו שאחר שנסחט נותנין בו מים לטבל בו את הפת וא"כ לא נאמר לשון מים בלחות שבתוך הבוסר מ"מ פירוש ראשון עיקר ממה שאמרו במסכת שביעית פ"ד מ"ח הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה כלומר משהיה בו לחות עד שכשנסחטו יוצאין מים משם אכילה ראויה היא ואין בה משום לאכלה ולא להפסד ויכול לאכלה בשדה כלומר מתורת הפקר ושלא מן השמור כדין אכילת פירות שביעית ואע"פ שלפעמים עושים אותו כמה אחר זמן כניסת מים בבוסר ואף משהתחילו להתאדם אף זו מיחל בעלמא הוא ואין תורת נסוך עליו ומעתה אף בוסר שלו מותר ואין צריך לומר שאין מגעו אוסר בשלנו וקצת חכמי האחרונים אוסרים בוסר של גוים במקום שיין לבן מצוי שמערבין אותו לשם ודוקא במקום שדמי היין קלים מדמי הבוסר אבל אם דמי הבוסר קלים אין לחוש ועל הדרך האמור למטה במוריס ואף בשדמי היין קלים אין לחוש אלא בנמכר לפני החנות מעט מעט אבל הבא מן האוצר או מחבית גדולה מותר שאין מערבין בכיוצא בזה מפני שהוא מתקלקל על הדרך שאמרו למטה ביין תפוחים נמצא לדעת זו שכל שאין יין לבן מצוי או שדמיו יקרים או שבא מן האוצר או מחבית המיוחדת לה להצניעה מותר:

אמר רב אשי הא אתא לאשמעי' חומץ שלנו בי גוים א"צ חותם בתוך חותם ה"ה נמי דהיה מצי למימר דאתא לאשמעי' דחומץ שלנו שנגע בו הגוי מותר דליכא למיחש שמא ניסכו:

פיסקא ואלו דברים של גוים כו' אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים עיין בקונטרסי בפ"ק דבכורות במהדורא בתרא בהלכת' חמורו שלא ביכרה:

בפרש"י בד"ה אסור לשאת ולתת כו' דזבני מידי דאיצטריך כו' כצ"ל:

בד"ה ולא הודו לו לא אמרו כן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה יין מנלן כו' דאין ה"נ דזביחה כו' ובד"ה ישתו יין כו' דדריש ליה בגיטין גבי טיטוס כו' ובד"ה אתיא שם כו' תימה אדיליף תקרובת כו' כצ"ל ולא מצאתיו שם בגיטין:

ד"ה אתיא שם שם מעגלה ערופה וכו' דרבא יליף דלא מיתסר בהזמנה וכו' כצ"ל וי"ל דהתם משמשים ממשמשים וכו'. ר"ל דלעולם מת גופיה מסתבר טפי למילף מעגלה ערופה ולא מעבודת כוכבים אליבא דכ"ע כדאמר התם לאביי דמידי דאורחיה ממידי דאורחיה ילפינן לאפוקי עבודת כוכבים דלאו אורחא הוא לישראל אלא דהתם הוי משמשי מסתבר ליה לרבא למילף מעבודת כוכבים דהוי נמי משמשי דמשמשי ממשמשי עדיף טפי למילף אבל הכא דאיירי במת גופיה אפילו רבא מודה דילפינן מעגלה ערופה:

רש"י ד"ה וגבינת בית אונייקא. שם הכפר. וכן בגמרא לקמן (לד ב) קוראו עיר. אבל ביומא (י) משמע דהוא שם מדינה או אומה שלמה ואולי מאותה מדינה או אומה באו ונתיישבו בכפר או בעיר א' ונקראת על שמם בית אונייקא:

רש"י ד"ה מפני מה. לרבנן קבעי לה כו'. לכאורה גם לר"מ נצרך טעמא לגבינות דשאר מקומות ועי' לקמן (לד ב) תד"ה מפני. ועוד לגי' ע"י דשאל לר"ע והלא ר"ע חייש למעוטא כר"מ בבכורות (כ ב). ואולי לר"מ א"ל דגזר אטו דבית אונייקי כמו בר"פ דלקמן גבי צורות (ועמש"כ לעיל יח ב בס"ד) ולא רצו להחמיר כ"כ ולאסור גם בהנאה:

רש"י ד"ה או דודיך. לשון נקבה. ר"ל בניקוד חולם פתח חירק שוא. והמהרש"א בח"א לקמן (לה) שכ' דלנוכח זו"נ שוים הם ל"ד במחכ"ת:

רש"י ד"ה הא אתא לאשמעינן. הא אם בשלו ישראל בהיתר תו לא מיתסר בהנאה. משמע דבשתיה מיהא אסור. ונ"ל דהיינו דוקא יין מבושל שלהם דעכ"פ שייכא ביה גזירת בנותיהן לאסור בשתיה וכדתמה הרא"ש ע"ש. אבל של ישראל שנגע בו עובד כוכבים בזמן הבית דלא אסרו אלא משום חשש ניסוך וכיון דמבושל לא מנסכי מודה רש"י דמותר אף בשתיה וכדמוכח מעובדא דשמואל ואבלט דלקמן וכמו שפי' בעצמו שם. וזהו ג"כ כוונתו באלונתית לקמן שכ' מותרת בהנאה היינו דוקא ג"כ בשלהם כדמיירי התם. ותמיהני על הרב"י והאחרונים שנדחקו מאד בדברי רש"י גבי אלונתית. וביותר על דברי הט"ז שם סק"ד דמסיק בדעת רש"י לאסור בשתיה אף במגע עובד כוכבים ומשמע דבמבושל נמי. והוא נסתר מהא דשמואל ואבלט. גם מש"כ שם דמשום חשש עירוב הוה אסור בהנאה כמו מורייס. ור"ל לר"מ ואף רבנן דשרו הוא משום דלעבורי זוהמא הוא כדלקמן (ס"ד לח). ג"כ תמוה דהתם רובא שדו ביה חמרא והוה כידוע. אבל משום חששא לא נאסר רק בשתיה כמו כבשים לחזקיה שם. ולפמש"כ הר"ן שם בשם ויש שתירצו ע"ש יש מקום לדבריו ועפ"י מש"כ בס"ד לקמן (ל"ה) ע"ש. ונ"ל דזהו ג"כ כוונת רש"י במתניתין גבי חומץ דזבן מישראל שכ' ג"כ דלא מיתסר בהנאה דמשמע דבשתיה אסור הוא נמי משום גזירת בנותיהן וכמש"כ הר"ן לקמן גבי חמרא דאקרים בשם ר"ת דאיכא חלא דשתו ליה רובא דאינשי. ודעת רש"י דבכי האי חלא נמי מיירי. וכ"מ מלשון הר"ן במתניתין דשייך ביה גזירת בנותיהם אלא שכ' כל שאין בו חשש ניסוך לא מיתסר משום בנותיהם ורש"י לא ס"ל סברא זו. ודעת הר"ן לכאורה תמוה דמי גרע משמנן דלית ביה כלל חשש ניסוך כדלקמן (סד ב). ודלא כהתוי"ט שכ' דלא שייכא גזירת בנותיהן בחומץ ונדחק בדעת רש"י שלא התירו בשתיה ע"ש. ועוד ק"ל דלדבריו מנ"ל לר"א למידק דחומץ לא מנסכי דלמא לעולם דמנסכי ליה רק כיון דלא שייכא ביה גזירת בנותיהן משום חשש ניסוך לחוד ל"ג כדכתב הר"ן בשם הר"ש והרמב"ן. והביאו גם התוי"ט בדבור הקודם:

תד"ה יין (בסופו). זריקה המשתברת כגון שבר מקל לפניה. ע"ש דשבירת מקל הוי כעין זביחה ולא מעין זריקה. ונ"ל לסרס התיבות ולהציג כגון שבר כו' קודם אחר כעין זביחה:

תד"ה ישתו (בסופו). שאוכל מנחות. נראה דצ"ל זבחים כלישנא דקרא חלב זבחימו כו':

תד"ה אמר ר"א. ה"ה כו' דוקא שלהם אסור שנתנסך כו'. כצ"ל:

הֵיאַךְ אַתָּה קוֹרֵא: "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן", אוֹ "כִּי טוֹבִים דֹּדַיִךְ"? (שיר השירים א, ב). הא דהשיאו לדבר זה ולא לדבר אחר, נראה לי בס"ד שדבר זה שייך לענין זה כי דרשו רבותינו ז"ל על פסוק זה אמרה כנסת ישראל רבונו של עולם ערבים עלי דברי דודים הם דברי סופרים יותר מיינה של תורה, והטעם דהעובר על דברי תורה יתחייב מלקות והעובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים והיינו שגזר כן השם יתברך כדי לחזק דברי סופרים שלא יהיה קל בעיני האדם לעבור עליהם באומרו שהגוזר הוא אדם כמוני ולמה אהיה מודה לו? מה שאין כן דברי תורה אין צרכין חיזוק ולכן טובים אצלי דברי דודים שהם דברי סופרים יותר מיינה של תורה.
ואם כן ממילא מובן הטעם מה שהוא מעלים תשובת הדבר מן רבי ישמעאל היינו דכונתו בזה לעשות חיזוק לדברי סופרים דחש פן יזלזלו בם בשומעם הטעם ויעלה בלבם איזה הרהור בזה הטעם ולכך אמר לו שאלה בפסוק זה מפני כי בפסוק זה יש טעם להסתרת טעמא דגזרה שהסתירו ממנו.
ובזה יתורץ בס"ד עוד דקדוק אחד דבעי תלמודא 'מַאי שְׁנָא הַאי קְרָא דְּשַׁיְלֵיהּ' ומתרץ 'מֵרֵישָׁא דִּקְרָא קָאָמַר לֵיהּ' וקשא אם כן הוה ליה למימר 'רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא' כי זה העיקר ומה שייכות יש להאי שאלה דסיפה דקרא דאמר 'כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן'? ובזה ניחא דבאמת בסיפיה דקרא רמז לו תשובה על מה שהוא מסתיר הדבר ממנו ואינו מגלה לו טעם הגזרה.
ומה שאמר לו 'יִשְׁמָעֵאל אָחִי' הנה ודאי באותו זמן היה רבי ישמעאל עודנו קטן בשנים ולא נסמך ולכך לא גילה לו להודיעו בזה שקראו 'אָחִי' היינו לומר שאתה עתיד להתגדל ותהיה אחי בחכמה ובתואר 'רבי' עם כל זה לעת עתה 'חֲשֹׁק שְׂפָתֶיךָ זוֹ בְּזוֹ' ולא תבקש ממני הטעם של הגזרה מה היה.

גמרא א"ל ישמעאל. עיין בר"ש פ"י משנה א דפרה ועיין בתשובת הריב"ש סימן רפ"ד:

יושב הכרובים לפנים מפרוכת המסך. הוא יזכני לדדם בית אלקים ולעבור בסך. ואם אין בביתי כי אם שמן אסך. הוא בחסדו ימשיחני שמן ששון בהלכות יין נסך:

אלו דברים של נכרים וכו' והחומץ שהיה תחלתו יין לכאורה הי' נראה דלא מבעי' חומץ מתחלתו כגון שנה שכל הענבים הי' בוסר פשיטא שאסור בהנאה כמ"ש ר"ת פשיטא וכי באותו שנה לא יהי' נסך ומ"ש הריטב"א ומה בכך והלואי ויטהרנו לק"מ כי כוונת ר"ת וכי באותו שנה לא ינסכו לע"ז ראשית תירושם כדרכם ועיי' ב"י דמשמע דהרשב"א אעפ"י שפקפק על חומרת ר"ת בחומץ מ"מ בבוסר מודה לי' והיינו מטעם הנ"ל וא"כ לא מבעי' חומץ שתחלת גדולו חומץ שאסור בהנאה אלא אפי' הי' תחלתו יין ונעשה חומץ מ"מ אסור בהנאה אלא לקמן ביין מבושל שהי' תחלתו יין לא שייך לפרש כן:

וכ' תי"ט מלשון רש"י משמע דחומץ שלא הי' תחלתו יין אלא נכרי זבין חומץ מישראל אינו אסור בהנאה אבל בשתי' מיהת אסור ע"ש ודקדוק כזה יל"ד ג"כ מלשון רש"י סוף העמוד גבי יין מבושל ע"ש וצ"ל הא דשמואל ואבלט היינו במגע גוי בחומץ ויין מבושל שלנו מותר אפי' בשתי' אבל אותו שביד גוי אסור בשתי', ונ"ל הכרח גדול לזה לפי מה שהסביר רמב"ן דלא חשו לסתם יינם שמא נסכו הגוי לע"ז דאלו כן לא הוה מזבני' לישראל דוקא ביינו של ישראל מוסר נפשו לכבד ע"ז בשל ישראל אבל יינו של עצמו אי נסכי' לא מזבני' לי' אך כיון שכבר אסרום בשתי' משום בנותיהם אי לא יאסרום גם בהנאה יאמרו יין שנתנסך ממש נמי מותר בהנאה ע"ש והשתא קשה מנ"ל לרב אשי דחומץ ויין מבושל מותר להפקיד משום דלא מנסכי דלמא בשל ישראל מוסר נפשו ומנסך אפי' חומץ ויין מבושל ומ"מ חומץ ויין מבושל של עצמו מותר דאלו הוה מנסך לא הוה מזבני לי' וכיון דחיתון ואיסור שתיי' לא שייך בי' למה יאסרנו בהנאה אע"כ מוכח דפשיטא לי' לרב אשי דאסור בשתי' משום גזירת חיתון ואי ס"ד שייך בי' ניסוך ה"ל לאסור בהנאה ככל סתם אע"כ ניסוך לא שייך בי' כלל ומותר להפקידו בחותם א' ומוכרח כנ"ל:

ועורות לבובין צ"ע וטעם מ"ש דבקרבני גבוה לא נאסר נויי הקרבן היינו העור וגם לא הפרש אע"ג דודאי ניחא לי' בנפחי' דקרבנו, ולמה בתקרובו' ע"ז נאסר העור והפרש ונ"ל אע"ג דהעור והפרש נויי ונפחי' התקרובו' הוא מ"מ לגבו' לא נאסר אלא בשר התקרובו' עצמו ולא מכשיריו כמ"ש תוס' בנדה נ"ה ע"א דלעולם אין עור בכלל בשר אא"כ ריבה הכתוב בפירוש כמו בשור הנסקל דריבה את בשרו הטפל לבשרו ע"ש. והנה מ"מ לא נאסר פרש שור הנסקל שאפי' טפל לבשרו לא הוה דשור הנסקל לא ניחא לי' בנפחי', אמנם בע"ז דכתי' לא ידבק בידך מאומה ומשמעו' האי מאומה מרבה הטפל לע"ז ותקרובותי' כמו דמרבה את בשרו גבי שור הנסקל אלא בשור הנסקל נהי העור הוה טפל פרש אפי' טפל לא הוה אבל בע"ז דניחא לי' בנפחי' הוה פרש טפל כמו עור ונהי בקדשי שמים לא נאסר הטפל מ"מ בתקרובות דאיכא ריבוי היינו משמעו' מאומה אסרי' גם הטפל והיינו העור שהוא נויי והפרש שהוא נפחי' כל זה יש להבין מלקמן ל"ד ע"ב ומה שיש לעיין בתוס' נדה נ"ה ע"א הנ"ל יבואר לפנינו אי"ה:

יין מנ"ל הקשו תוס' למה לי קרא תיפוק לי' דה"ל תקרובו' ולפע"ד נהי דקשי' אהמקשן שהקשה מנ"ל הלא לא גרע מתקרובות אבל קרא לא מייתר דהוה סד"א דוקא בפני ע"ז מיתסר אבל המשכשך שלא בפני ע"ז לא מיתסר וכדאיתא לי' לריב"ב נ"ט ע"ב קמ"ל דישתו יין נסיכם אפי' שלא בפני ע"ז אסור עיי' תוס' שבת י"ז ע"ב ד"ה על וכו' ולריב"ב דס"ל באמת אין מנסכי' אלא בפני ע"ז בלא"ה לק"מ דס"ל טומאת ע"ז דאורייתא ואיצטריך לשיעורא בכזית ולא ברביעית כמ"ש תוס' לקמן למ"ד ע"ב ד"ה ומטמא וכו'. והדרנא בי ממ"ש תוס' חולין מ' ע"א ד"ה לפני ע"ז וכו' ע"ש דודאי כל תקרובו' נאסר אפי' שלא בפני ע"ז רק לא הי' רגילין אלא בשכשוך יין מטעם שכ' תוס' בשבת י"ז ע"ב הנ"ל. וא"כ לא הוה צריך קרא לרבנן אבל לריב"ב א"ש דאיצטריך לשיעורא דכזית:

זבח גופי' מנ"ל דכתי' ויצמדו וכו' נראה לאו דמדברי קבלה ילפי' אלא כמ"ש רמב"ן בהשגותיו לס' המצות לאוין סוף סי' קצ"ד דלוקין על אכילת תקרובו' מקרא פן תכרות ברית וקרא לך ואכלת מזבחו ופן לאו הוא ולוקי' עליו ומדברי קבלה ילפי' דהאי ואכלת הנאה הוא דאתקש למת ע"ש וצ"ל ואכלת אינו בכלל כל מקום שנאמר לא תאכל איסור הנאה וכמ"ש תוס' פסחי' כ"א ע"ב ד"ה כל מקום וכו' ע"ש:

שם שם מעגלה ערופה אינו מופנה דבסוף פ"ק דב"ב ילפי' מותמת שם שבנשיקה מתה ובשלהי מ"ק ילפי' מותקבר שם שאין משהין מטות הנשים אלא סמוך למיתה קבורה ונ"ל משו"ה לא מחייב רמב"ם מלקות אנהנה מהמת ונתקשה בו משנה למלך בהלכות אבל ע"ש דהנה רש"י פי' במס' סנהדרין ע"ג ע"א דוקא אגז"ש מופנה לוקין אבל שאינה מופנה לא:

מעגלה ערופה מ"ש תוס' משמשי' ממשמשי גמר פי' אחר שידעי' דמת גופי' אסור בהנאה שוב נוכל לילף דגם משמשי מת אסורי' כמו משמשי ע"ז אבל אי לא הוה ידעי' דמת גופי' אסור בהנאה לא נוכל לילף משמשי מת מקרא דמשמשי ע"ז וק"ל:

כפרה כתי' בי' בקדשים דעת תוס' נדה נ"ה ע"א דעור המת מותר בהנאה כעור קדשי' אחר כפרה ע"ש וצ"ל אע"ג דכ' תוס' סנהדרי' מ"ח ע"א דלא גרע עור מתכריכי' י"ל אלא מעתה מי שמת במלבושיו וכי יאסרו ועכצ"ל כיון שאינו מכוון לקוברו באותן מלבושים אינם נתפסי' בתכריכי' וה"נ אם דעתו להפשיט העור לעשות שטיחין ולקוברו בלי עורו בתכריכי' אחרים יצא העור לחולין מיהו קשה מספ"ק דעירוכי' ס"ל לרב ולרבא דאפי' שער המת אסור בהנאה ונהי רנב"י מתיר משום דאין השער בכלל מיתה ואפי' נדחק ונאמר גם עור אינה בכלל מיתה מ"מ תיקשי לרב ולרבא וכן הקשה בתשו' רשב"א, ונ"ל דבלא"ה צריך להבין מ"ש תוס' דעור עגלה ערופה שרי דכפרה כתי' בה כקדשים הא דרשי' ג"כ שם תהי' קבורתה לאוסרה אחר מיתה וצ"ל דקרא דשם תהי' קבורתה לא בא אלא לומר לאפוקי דלא נימא משנעשה מצותה אין מועלין בו קמ"ל עדיין איסורא קמא עליו ומתחלה לא נאסרה עורה דכקדשים שוי' רחמנא גם עתה לא תאסר עורה ואף ע"ג דדרשי' בפ"ק דחולין הערופה כשהיא שלימה נ"ל גם כשמפשיטין עורה מקיים כשהיא שלימה כצ"ל וא"כ תינח למאי דקיי"ל כר' ינאי דנאסרה מחיים דכפרה כתי' בה א"כ גם אחר מיתה לא נאסרה טפי מאשר הי' איסורה בחיים אבל רבא הא פליג התם וס"ל לא נאסרה מחיים ולא דריש כפרה כתי' בה כקדשי' ורק שם תהי' קבורתה קדריש ואין לחלק בין בשרה לעורה ואפי' שערה נאסר וא"ש רב ורבא דספ"ק דעירוכי' אבל עולא אמר ר"י דגזר שמא יעשה שטיחי' לחפור ס"ל כר' ינאי וכהלכתא וא"ש ובזה א"ש דפסק רמב"ם היתר בשער המת דלא כרבא משום דפסק כר' ינאי כנ"ל ואע"ג דברמב"ם משמע עור המת אסור בהנאה מן התורה אפשר ס"ל בעגלה ערופה עורה אסור מקרא ערופה כשהיא שלימה ועיי' תוס' זבחים ע"ט ע"ב ס"ל כתוס' נדה לאפוקי תוס' ב"ק יו"ד ע"א מ"ש:

פשיטא משום דאחמיץ פקע לי' וכו' הרב"י נתעורר בזה על הטור שכ' חומץ לא פקע מיני' איסור יין והוא פשיטא והנה לכאורה י"ל בודאי אי גזרו פתן שמנן ויינן על החפץ כיון שנאסר תו לא פקע אבל הוה ס"ד שלא אסרו החפץ אלא אקרקפתא דגברא שאסרו חז"ל לישראל לאכול פתן ולשתות יין משום חתנות אבל החפץ לא נאסר ולפ"ז אי החמיץ ואין בו משום חתונות הי' מותר הכי הוה ס"ד וקמ"ל דהחפץ נאסר ואי נפל לתבשיל צריך ס' לבטל ואי החמיץ לא פקע איסורא מיני' וא"כ טובא קמ"ל ומאי פריך פשיטא וי"ל דהא יין אסור בהנאה משום לתא דיין שנתנסך ושפיר קשה פשיטא דלא פקע איסורא מיני'. ואמנם הטור כ' דבזה"ז שאין הגוים רגילי' לנסך נוהגים היתר הנאה בכל סתם יינם אע"ג שכ' מוטב שיהי' שוגגי' ואל יהי' מזידי' מ"מ לפי שגגה שלהם הוה ס"ד כנ"ל דכשהחמיץ פקע לי' איסורא קמ"ל הטור שוב ראיתי כי קרוב לזה כ' הב"ח ונכון הוא:

א"ל ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך וכו'. ראיתי בקונטריס תשובות מרן כ"י שבא לידי והוא מכתיבת הרב הקדוש מהר"ם הלוי נזיר ז"ל (והוא קצת מספר אבקת רוכל שהוא שו"ת מרן ז"ל) שכתב וז"ל מה שתמהת על ההיא דפרק קמא דחגיגה ועל ההיא דה' מקראות שאין להם הכרע למה לא הכריעו הדברים מפסוקי הטעמים שכתב עזרא אין זו קושיא דבפסוק טעמי עזרא איכא כמה מילי דאית בהו פלוגתא בין מערבאי למדינחאי ובין בן אשר ובן נפתלי ובהכי ניחא הא דתנן פ"ב דע"ז א"ל ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך ובהדיא אמרו פרק קמא דקדושין אנן לא בקיאינן בחסרות ויתרות ובפסוקי נמי קאמר התם דלא בקיאים נאם הצעיר יוסף קארו עכ"ל וקצת יש להרגיש על מרן ז"ל דלא כתב שכדבריו כתב הריב"ש בתשובותיו סימן רפ"ד והביאה בספר עין יעקב בסוגיין:
ותו ק"ק על מרן ז"ל איך לא זכר מה שכתב הריטב"א בחידושיו ליומא על דף נ"ב בהא דה' מקראות שאין להם הכרע דהשתא דאיכא פיסוקא דקראי והפסק טעמים נתברר הספק ע"ש וכבר נודע דמרן היו בידו חידושי הריטב"א ליומא כמ"ש במקום אחר. והרא"ש בתוספותיו ליומא הביאו הרב יבין שמועה כלל תע"ג כתב כדברי הריטב"א ע"ש:
והנה בתשובת הריב"ש הנזכר כתב השואל דאיך אפשר בחכם גדול כר' עקיבא שישתבש וכו' וגם הריב"ש בתשובתו כתב דאינו קשה אי טעי ר' עקיבא וכו' ע"ש ובכל הספרים שלנו הגירסא דא"ל רבי יהושע לרבי ישמעאל. וכן כתב רבינו שמשון פ"י דפרה בשם התוספתא וכ"כ הרשב"א בתשובות סימן מ"ג גם התוס' לקמן דף ל"ה הביאו מהירושלמי דר' ישמעאל קטן היה באותה שעה ע"ש:
וחזה הוית להרב מהרש"א בחידושי אגדות שכתב בתוך דבריו וז"ל גם פירוש רש"י דחוק בזה ששאלו דודיך לשון זכר או לשון נקבה דהא לנוכח זכר ונקבה שוים עכ"ל ודברי הרב ז"ל קשים בעיני דודאי יש חילוק בין זכר לנקבה לנכח ופשוט ועמ"ש הרב תי"ט. גם מה שפירש מהרש"א דשאלו אם לשון דדים או דודים וכו' גם זה דבר קשה ואין להאריך:

(כט ב משנה) א"ל ישמעאל אחי היאך אתה קורא וכו'.—כ"ה הנוסח במשניות ובסדר המשנה שבירושלמי^*[וכ"ה "אחי" בכ"י מינכן (ועי' ד"ס) וגם בכ"י ספרד הנ"ל. ושם בשתי הפעמים "שמעון" במקום "ישמעאל", והוגה.]. ועוד כעין זה בתוספתא פרה פ"ט (ועי' בר"ש פרה רפ"י). אבל בשו"ת ריב"ש סי' רפ"ד העתיק "א"ל ר' ישמעאל לר"ע אחי היאך אתה קורא". אבל נראה שהריב"ש כתב כן ע"פ זכרונו, וכבר נודע כי לפתח הזכרון השכחה רובצת (עי' מ"ש במו"ק יח א), וטעה ע"פ מה דאיתא בסנהדרין נא א דא"ל ר"ע לר' ישמעאל אחי (וגם כי הריב"ש סמך שם על השואל ולא חש לבדוק אחריו, ע"ש).

(שם) כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך וכו' שהרי חבירו מלמד עליו וכו'.—לפירש"י השאלה היא אם דודיך הוא בלשון זכר או בלשון נקבה, וההפרש הוא בנקודות, ור' ישמעאל ענה שהוא קורא בלשון נקבה, ור' יהושע הוכיח שהוא לשון זכר ממקרא שלאחריו "לריח שמניך טובים וגו'", שהוא לזכר. ואינו מובן, שכמה מקראות נמצאים בשיר זה, אשר זה שאמר מקרא אחד לא אמר מקרא שלאחריו, כמו א' ז-ח: "הגידה לי שאהבה נפשי וגו'" (לזכר) "אם לא תדעי לך היפה בנשים וגו'" (לנקבה); עוד שם יד-טז: "אשכול הכופר דודי לי וגו' הנך יפה רעיתי וגו' הנך יפה רעיתי וגו' הנך יפה דודי וגו'"; עוד שם ב' א-ג: "אני חבצלת השרון וגו' כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים". ועוד כמה מקראות נמצאים בשיר זה כדוגמא זו.

ובסוף ס' שנות אליהו כתב בשם הגר"א פירוש אחר בזה, דר' יהושע שאל אם המלות "כי טובים" הם תאר לנשיקות שנזכרו לפניהן, ואח"כ מתחיל ענין חדש "דודיך מיין", או שכולו מאמר אחד "כי טובים דודיך מיין", וחזר ר' יהושע והוכיח, שכולו מאמר אחד ממקרא שלאחריו "לריח שמניך טובים", כמו שכאן "טובים" הוא תואר לשמן, כן טובים שבפסוק הקודם הוא תואר ליין^*לפנינו בשנות אליהו: תאר על היין, אבל נכון להגיה: תאר על דודיך.. וגם בס' נתיבות עולם מדה יז (ד' ווילנא תרי"ט ס"ג ע"ב) כתב על פירוש זה, שהוא אמיתי וראייה ברורה מן המדרש (ע"ש). וגם ביאור זה תמוה, דאיך יעלה על הדעת, דטובים הוא תואר לנשיקות והרי נשיקות לשון נקיבה^*עי' מש' כז ו: ונעתרות נשיקות שונא, בתאר נקבות, וגם בלשון חכמים נשיקה לשון נקבה. וטובים הוא רבים זכר. ומלבד זה גם הראייה מן המקרא "לריח שמניך טובים" אינה מובנת.

ולדעתנו נראה כי שאלת ר' יהושע היתה אם המ"ם של "מיין" הוא מ"ם היתרון, וביאורו כי טובים דודיך יותר מיין^*כמו "טוב ארוחת ירק ושלוה בה משור אבוס ושנאה בו" (מש' טו יז). או כי המ"ם הוא מ"ם הזמני^*כמו "בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דב' כח מז), ועי' פירש"י שם ובראב"ע שם לג ב., וביאורו כאן: כי טובים דודיך בשעה שאנו מסובים במשתה היין. ויש הפרש בין ב' פירושים אלו בהנחת הטעמים, שלפירוש ראשון יש להניח על המלות "טובים דודיך מיין"-מירכא טיפחא וסוף פסוק; ולפירוש האחרון טיפחא מירכא ס"פ. והנה מניח הטעמים שלפנינו תפס כפי' הראשון, אבל ר' יהושע תפס כפי' האחרון, והוכחתו ממקרא שלמטה "לריח שמניך טובים", דשם ברור שאינו אלא תאר לשמנים, וכ"ה במקרא שלפניו, והוא מ"ם הזמני ולא מ"ם היתרון. והנמשל יהיה לפי פי' ראשון, שדברי סופרים חביבים מדברי תורה, וכרב דימי (לקמן לה א), ולפירוש האחרון, שדברי סופרים ודברי תורה טובים כשהם מחוברים ודבוקים יחד, אבל לא כל אחד בפני עצמו בלי חבירו, וזה כדרשת חברייה בירושלמי בפרקין ה"ה. ומשום שאין פסוק אחד מוכיח על חבירו, לפיכך לאחר זמן כשחזר ר' יהושע פעם שנית ושאל לר' ישמעאל ביאור אותו מקרא, עדיין עמד ר' ישמעאל בדעתו וחזר והשיב כפי שיטתו הראשונה, והוא בתוספתא פרה פ"ט (ועי' בר"ש רפ"י שם, שנדחק ליישב זה).

והנה מצינו סמך גדול לדעת ר' יהושע, שהמ"ם הוא מ"ם הזמן מדכתיב "מה יפו דודיך אחותי כלה מה טובו דודיך מיין וריח שמניך מכל בשמים" (שם ה יו"ד). וידוע כי טעם "מה טובו" כמו שבח והלל שאין למעלה ממנו (כמו "מה טובו אהליך יעקב", במ' כד ה), ואחר שבח כזה אין מקום למ"ם היתרון, ומוכרח דמ"ם של "מיין" דשם מורה על הזמן, ויגיד עליו רעו, דגם מ"ם של "מיין" ב"כי טובים דודיך מיין" הוא מ"ם הזמן. ונראה שגם המ"ם של "וריח שמניך מכל בשמים" אינו מ"ם היתרון, אבל ענינו שיש בשמניך ריח מכל מיני בשמים. ועוד כתיב "נזכירה דודיך מיין" (שם א ד), שגם בזה אין מ"ם היתרון מתיישב בו. לכן נראה שגם מ"ם זה מורה על הזמן.

מתני' שהיה מתחילתו יין. ביד העובד כוכבים לאפוקי היכא דזבין עובד כוכבים חומץ מישראל דלא מיתסר בהנאה דטעמא דאסור בהנאה משום דדלמא נסכיה הוא וחומץ לא מנסך: וחרס הדרייני. בגמרא מפרש ששוריהו במים ויוצא יין הנבלע בו: ועורות לבובין. שקורעין כנגד הלב דרכן לעשות כן לעבודת כוכבים ומוציאין את הלב דרך הנקב ומיתסר משום זבחי מתים: משוך מותר. שאין עושין כן לעבודת כוכבים: והיוצא אסור. בהנאה דעושין תקרובת: לתרפות. לטעות עבודת כוכבים למרחוק: אסור לשאת ולתת. דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ועוד דזבני מידי דאצטריך לעבודת כוכבים לתקרובת: נודות עובדי כוכבים. של עור: וקנקניהם. חרס: כנוס בהן. הכניס בהן יין לקיום: חרצנים וזגין. פסולת של ענבים וגרעינין שבתוכן: לחים. כל שנים עשר חדש: אסורין. אף בהנאה: המורייס. שמן של דגים: ואיסורן איסור הנאה. שמא עירב בו יין: וגבינות בית אונייקי. שם הכפר אבל שאר גבינות מותרין בהנאה ובגמרא מפרש לה (דף לד:): מפני מה אסרו. לרבנן קבעי לה דאסרו לה באכילה ולא בהנאה: והלא קיבת עולה חמורה. שהעולה אסורה בהנאה ומועלין בה: שדעתו יפה. שאינו קץ ומואס בה: שורפה. הומי''ר בלע''ז גומעה: ולא הודו לו. לאומרים כן להיתירא לכתחלה: אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין. וכל היכא דתנן הכי שרי מדאורייתא אבל רבנן דגזרו בה והכי משמע לא נהנין מדרבנן ואם נהנה אין בה מעילה אלמא מדלית בה מעילה ש''מ האי חלב הכנוס בקיבת העולה כפירשא בעלמא הוא: בקיבת עגלי עבודת כוכבים. שנעשו לה תקרובת וגבי עבודת כוכבים אפי' פרש אסור דניחא ליה בנפחיה שיראה יפה כדאמרינן בגמרא: השיאו לדבר אחר. לא רצה לגלות דבר הברור כדמפרש בגמרא טעמא: כי טובים דודיך. לשון זכר: או דודיך. לשון נקבה והכי קאמרה כנסת ישראל ישקני הקב''ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי טובים דודיך מיין: חבירו מלמד עליו. שהוא לשון זכר וכנסת ישראל היא דקאמרה לפני שכינה לריח שמניך טובים וגו' עלמות אהבוך לא שייך למימר לנקבה: גמ' אף יין אסור. שנתנסך לעבודת כוכבים: כפרה כתיב בה. כפר לעמך ישראל (דברים כא) הלכך אסור בהנאה כקדשים: ה''ג אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו. חומץ של ישראל שהפקידו אצל עובד כוכבים אינו צריך אלא חותם אחד דהואיל ואשמועינן מתני' דלא מנסכי חומץ: משום איחלופי. לצורכו להחליפו ברע ממנו: לא טרח ומזייף. לסתור חותמו של ישראל ולעשות חותם אחר מזוייף: יין מבושל. משמע שהיה מתחלתו יין ביד עובד כוכבים ובשלו אסור בהנאה משום תחילתו: הא אתא לאשמועינן. טעמא דהעובד כוכבים בשלו הא בשלו ישראל בהיתר תו לא מיתסר בהנאה וקמשמע לן דלא מנסכי עובדי כוכבים יין מבושל הלכך יין מבושל שלנו שהופקד לעובד כוכבים א''צ כו':

יין מנלן. תימה מאי קא בעי מנלן הא מתניתין מיירי בסתם יינם וגזרה דרבנן היא שגזרו על יינם משום בנותיהן וי''ל דודאי עיקר גזרה דסתם יינם (לקמן לו:) משום בנותיהן הוא מיהו לא היו אוסרים אותו בהנאה מטעם זה מידי דהוה אפיתן ושמנם אלא עבדו רבנן כיין נסך גמור שנתנסך לפני עבודת כוכבים שאסור מן התורה משום דדמי ליה ועל יין נסך שואל התלמוד מנלן וא''ת ויין שנתנסך למה לי קרא מי נפיק מכלל שאר זבח וי''ל דאין הכי נמי דזביחה ונסוך שני עניינים הם ומרבה להו לקמן לאסור בפרק ר' ישמעאל (דף נא.) מזבח כל כעין זביחה ומניסוך זריקה המשתברת כגון שבר מקל לפניה: ישתו יין נסיכם. למאן דדריש להאי קרא בעובדי כוכבים ניחא ולמאן דדריש ליה בגיטין (דף נו:) גבי טיטוס שאמר מקרא זה על ישראל וכן בספרי ר' יהודה ורבי נחמיה חד דורשו כלפי העובדי כוכבים וחד דורשו כלפי ישראל צריך לפרש שהיו העובדי כוכבים מגנין ישראל על עבודת המזבח כנגד מה שעושין לעבודת כוכבים שלהם ויאכלו וישתו קאי אמזבח שאוכל מנחות ושותה נסכים: אתיא שם שם מעגלה ערופה. תימה אדיליף תקרובת עבודת כוכבים ממת ומת מעגלה ערופה נילף מת גופיה שם שם מעבודת כוכבים עצמה כדאמרינן פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז: ושם) גבי האורג בגד למת דרבא יליף דלא מיתסר בהזמנה שם שם מעבודת כוכבים דכתיב בעבודת כוכבים אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וי''ל דהתם משמשין ממשמשין ממש דקרא דאבד תאבדון בכלים כשנשתמשו בהן לעבודת כוכבי' הכתוב מדבר. [כדאיתא לקמן דף נא:]: כפרה כתיב בה כקדשים. תימה בפ''ק דכריתות (דף ו.) דרשינן וערפו שם שם תהא קבורתה וי''ל דאיצטריך תרוייהו דאי משום דכתי' כפרה אמרי' לאחר עריפתה מותרת דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ואם מוערפו שם ה''א אינה אסורה עד לאחר מיתה לכך אצטריך כפרה כתיב כקדשים דמיתסר אף מחיים וגם איצטריך לדמותה לקדשים לומר שאינה אלא ביום ושיהא טרפות פוסל בה כדאמרינן בפ''ק דחולין (דף יא.): אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ כו'. ה''ה דהוה מצי למימר דאשמועינן דוקא של איסור שנתנסך בעודו יין אבל של ישראל מותר דלאו בר ניסוך הוא אלא חדא נקט דאשמועינן מינה תרתי: אי משום אנסוכי חומץ לאו בר ניסוך הוא. מכאן היה נראה להתיר חומץ שלנו במגע עובד כוכבים וגם רבינו משולם התירו ור''ת הקפיד עליו ואמר כי אין אנו בקיאין בטיב חומץ כי מעשים בכל יום בדעות חלוקות יש קורין אותו חומץ ויש קורין אותו יין ובהמוכר (את הספינה) (ב''ב דף צו.) נמי פליגי בריחיה חלא וטעמיה חמרא וגם על הבוסר שהתיר רבינו משולם במגע עובד כוכבים משום דמה שיוצא ממנו נקרא מים כדאמר פרק כל הגט (גיטין דף לא.) משעת כניסת מים לבוסר וכן בפרק ד' דמסכת שביעית (מ''ח) הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה הקפיד רבינו תם משום דאין אנו בקיאין מתי קרוי בוסר ועוד כתב ששנה אחת לא נתבשלו היינות וכי בשביל שיינותיהם אינם מבושלות כל צרכיהן הכי נמי נאמר שלא ינהג אותה השנה דין יין נסך: