עבודה זרה לא ע"א

דף לא - א

ב. סתם יינם, סתם יין שהגיע מאת העובד כוכבים, אסור בהנאה ^[337] משום גזירת יין נסך. ואם נגע בו שרץ, הריהו מטמא טומאת משקין בשיעור רביעית. ^[338] כדין משקין שנטמאו. ^[339]

ג. המפקיד יינו אצל עובד כוכבים, יין זה אסור בשתיה, ומותר בהנאה. ^[340]

ושואלת הגמרא מהמשנה במסכת דמאי [ג ד]:

והתנן, המפקיד פירותיו אצל עובד כוכבים, הרי הן כפירותיו של עובד כוכבים לענין שביעית ולענין מעשר. שחושדין שמא החליף הגוי את הפירות שהופקדו אצלו, בפירותיו שלו.

וקשה, אם חושדין בו שהחליף, יש לחשוד אף שהחליף את היין ביינו, ויהיה היין אסור בהנאה כדין יין של גוי? מתרצת הגמרא: מדובר בכגון שייחד לו הגוי קרן זוית, מקום שבו יניח את יינו. ומסר לו הגוי את המפתחות של אותו מקום, או שעשה לו חותם באותו מקום, ואף אחד לא נכנס שם. ומשום כך אין לאסור את היין בהנאה.

שואלת הגמרא: אי הכי, אם אכן מדובר באופן שעשה לו קרן זוית או סימן ולא יתכן שהגוי החליף היין שלו, אם כן בשתיה, נמי לישתרי, גם כן יש להתיר?

דהא, שהרי רבי יוחנן אקלע נזדמן למקום ששמו פרוד והיא עירו של בר קפרא [והיה זה אחר שבר קפרא נפטר], אמר רבי יוחנן: כלום יש משנת בר קפרא, האם יש כאן מי ששונה את תלמודו של בר קפרא?

תנא ליה שנה לו רבי תנחום דמן פרוד בשם בר קפרא רבו: המפקיד יינו אצל עובד כוכבים, מותר בשתיה.

קרי עליה, קרא עליו רבי יוחנן את הפסוק: [קהלת יא ג] "מקום שיפול העץ, שם יהו". כלומר, במקום ששכן בו ה"אילן", התלמיד חכם, דהיינו בר קפרא - שם יהיה. ^[341]

ולכאורה יש לתמוה: וכי שם יהו, סלקא דעתך, איך יתכן לומר ששם יהיה, והרי כבר נפטר?

אלא ההסבר הוא: באותו מקום שנפל, שם יהו פירותיו שנשרו ממנו. והם דברי תורתו, הנשנים שם אף אחר מותו!

וכן הוא הענין כאן. מי שצריך לדברי חכמים שנשנו במקום הזה, ישאל את בני העיר. לפי שהם שמעו מן החכמים, וכעת מלמדין הם לאחרים! והם, המלמדין לאחרים, כפירותיו של החכם הם.

וקשה, מדוע נפסק בברייתא שאסור היין בשתיה?

ומתרצת הגמרא: אמר רבי זירא - לא קשיא.

הא, הברייתא שאמרה רבי יוחנן בשם רבי יהודה בן בתירא, היא כשיטת רבי אליעזר.

והא, המשנה האומרת כי המפקיד פירותיו אצל הגוי, הרי הם כפירותיו של הגוי, היא כשיטת רבנן.

ומהם דברי רבי אליעזר ורבנן?

דתניא: אחד הלוקח קונה, וכן אחד השוכר בית בחצירו של עובד כוכבים, ^[342] ומלאוהו הלוקח או השוכר ביין, ^[343] והמפתח ^[344] או החותם ^[345] של אותו מקום, נמצא ביד ישראל, ואין חשש שיכנס לשם עכו"ם.

רבי אליעזר מתיר את היין אף בשתיה.

וחכמים אוסרין אותו. ^[346]

אולם אם בכל אופן הניח שם יין, הרי הוא מותר בהנאה, ואסור בשתיה. ^[347]

ואם כן, הברייתא המתירה את היין שהופקד בידי הגוי, הרי היא כרבי אליעזר ^[348]. ואילו המשנה החוששת שמחליף הגוי פירות שברשותו, הרי היא כרבנן.

אמר רבי חייא בריה [בנו של] דרבי חייא בר נחמני, אמר רב חסדא, אמר רב.

ואמרי לה, ויש אומרים כי כך נמסרו הדברים: אמר רב חסדא, אמר זעירי. ואמרי לה, ויש אומרים, כי כך נמסרו הדברים: אמר רב חסדא, אמר לי אבא בר חמא, הכי כך אמר זעירי:

הלכה כרבי אליעזר! ^[349]

אמר רבי אלעזר: הכל כל דבר שנתן לשמור ביד הגוי, משתמר אפילו אם הוא סגור רק בחותם [סגירה] אחד. ואין לחשוש שמא פתח הגוי את החותם, והחליף את הדבר.

חוץ מן היין. שאין היין משתמר בחותם אחד, אלא צריך שתי חותמות כדי לשומרו, ולהיות בטוחים שאכן לא החליף הגוי את היין ביין משלו.

ורבי יוחנן אמר: אפילו יין, משתמר בחותם אחד.

ולא פליגי, אינם חלוקים זה על זה. ^[350]

אלא, הא, רבי יוחנן, אמר את דבריו כדעת רבי אליעזר [המובא לעיל ומתיר יין שהיה סגור בבית שבחצר הגוי].

והא, רבי אלעזר, אמר את דברו כדעת רבנן.

איכא דאמרי, יש אומרים, כך אמר רבי אלעזר: הכל, כל דבר שניתן בידי הגוי, משתמר בחותם בתוך חותם, ואין לחשוש שמא פרץ הגוי את שתי החותמות, והחליף את הדבר.

חוץ מן היין, שאין משתמר אף בחותם בתוך חותם! ^[351]

ורבי יוחנן אמר: אפילו יין משתמר בחותם בתוך חותם.

ותרוייהו ושניהם, רבי אלעזר ורבי יוחנן, סוברים כדעת רבנן, שלא די בחותם אחד [כדעת רבי אליעזר].

ובבמה נחלקו?

מר, רבי יוחנן סבר, כי פליגי, כאשר חלקו רבנן עליה דרבי אליעזר, חלקו הם על דבריו שאם חתום היין בחותם אחד, מותר אף בשתיה. וסוברים הם שבחותם אחד, אסור.

אבל אם סגור היין בחותם בתוך חותם - שרו. התירוהו חכמים.

ומר, רבי אלעזר סבר, שחולקים הם על דברי רבי אליעזר בכל ענין, ואפילו כאשר היין סגור בחותם בתוך חותם - אסרי, אוסרים הם.

ומבררת הגמרא: היכי דמי, היאך נחשב הדבר כחותם בתוך חותם? ^[352]

אמר רבא: אגנא דפומא דחביתא, אם כפה כלי על פי החבית, שריקא וחתימא, וטח וסתם בטיט סביב אותו הכלי - הוי חותם בתוך חותם. ^[353]

ואי לא עשה כך, לא. אין זה חותם בתוך חותם!

דיקולא ומיהדק, כפה סל והידקו חזק על דפנות החבית, בעוד שהחבית כבר סגורה ומגופה בטיט - הוי חותם בתוך חותם, כיון שלא יטריח הגוי את עצמו לחזור בדיוק על כל הפעולות הללו, כדי לזייף את החותם, ולהחליף את היין.

אך אם לא היה הסל מיהדק מהודק חזק, ואפשר להסירו משם בקלות, לא הוי חותם בתוך חותם.

וכן, נוד כלי של עור שמאכסנים בו את היין, המונח בתוך דיסקיא [סל גדול, ששמים אותו על גבי בהמה כדי להניח בתוכו כלים וחפצים],

אם היתה חתימת סגירת פיו של הנאד, כלפי למטה, הוי חותם בתוך חותם. כיון שעל מנת להוציא מתוכה את היין, צריך הגוי להתיר את קשר הדיסקיא, להפוך את הנאד, להתיר את קשריו, להוציא את היין, לחזור ולקושרו, להופכו חזרה, ולקשור את הדיסקיא, וכל הפעולות הללו טרחה גדולה היא עבורו, ואין חוששין שיעשה אותם הגוי.

ואם פיו של הנאד כלפי למעלה, לא הוי חותם בתוך חותם. כיון שאין לגוי את הטירחה להפוך את הנאד ולהשיבו למקומו, הרי שלא ימנע עצמו מלעשות כן ולהחליף את היין.

וכי כייף פומיה לגיו, כאשר כופף את הקשר אל תוך הנאד, וצייר וחתים, והוסיף וצרר וקשר אותה פעם שנית, הוי חותם בתוך חותם [אף אם לא הכניסה לתוך דסקיא]. ^[354]

תנו רבנן: בראשונה בתחלה היו אומרים - יין של עין כושי, שהוא מקום כותים, אסור, מפני שסמוך הוא לבירת סריקא, שהיא עיר של גוים.

ויין של ברקתא, אף היא עיר של כותים, אסור מפני שסמוכה לכפר פרשאי שכפר גוים הוא.

ויין של זגדור, מקום כותים, אסור מפני כפר שלים, שהוא מקום גוים. ^[355] [וכל זה היה בתחילה].

לאחר מכן חזרו לומר, כי חביות הבאות מן הכותים והן פתוחות - אסורות. וסתומות - מותרות.

ויש לשאול: מעיקרא, בתחילה כאשר אסרו כל חביות הבאות מהם, מאי סבור, מה סברו?

ולבסוף כאשר אסרו רק חביות פתוחות והתירו הסתומות, מאי סבור, מה היתה הסברא בכך?

מעיקרא, בתחילה סבור, שאין כותי מקפיד על מגע עובד כוכבים אשר עושה את יינו כדין יין נסך. ואם כן, לא שנא אינו שונה דין חביות פתוחות, ולא שנא אינו שונה דין חביות הסתומות, ובשניהם יש לחשוש שמא נגע בהם העובד כוכבים הגר במקום הסמוך אל הכותים.

ולבסוף סבור, כי אכן לא קפיד אפתוחות, לא מקפיד הכותי על החביות הפתוחות. ולכן אסורות הן כי שמא נגע בהם הגוי.

אולם אסתומות, על החביות הסתומות - מקפיד קפיד הכותי שלא יגע בהן הגוי, כיון שרוצה הוא למוכרן לישראל. ומשום כך מותרות.

שואלת הגמרא: וכי חביות סתומות מותרות?

סתם יינו אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית הפקידו ליינו ישראל אצל עובד כוכבים אסור בשתיה ומותר בהנאה. איני והתנן בדמאי פ"ג המפקיד פירותיו אצל הכותי ואצל עם הארץ הרי הן בחזקתן למעשר ולשביעית אצל העובד כוכבים כפירותיו הנה המפקיד אצל העובד כוכבים נעשו אותם הפירות כפירותיו וביינו אמרינן אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית ופריק ר' ירמיה הא דאמר ר' יוחנן משום ר' יהודה בן בתירא כגון שייחד לו העובד כוכבים קרן זוית והוא שמותר בהנאה. ומקשינן עליה אי הכי בשתיה נמי לישתרי דהא כדתנא ליה רבי תנחום משנת בר קפרא המפקיד יינו אצל עובד כוכבים מותר בשתיה קרי עליה ר' יוחנן מקום שיפול העץ שם יהו פירותיו ופירק ר' זירא פירוק אחר ואמר מתני' דדמאי כרבנן דאסרי ור' יוחנן דאמר כרבי אליעזר דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עובד כוכבים ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל רבי אליעזר מתיר בשתיה ולא חייש לזיופא. ואסיקנא משמיה דרב חסדא אמר זעירי הלכתא כר' אליעזר.

א"ר אלעזר הכל משתמר חותם בתוך חותם ביד העובד כוכבים חוץ מן היין שאינו משתמר אלא בשומר ור' יוחנן אמר אפי' יין משתמר חותם בתוך חותם ביד עובד כוכבים ותרוייהו רבי יוחנן ור' אלעזר כחכמי' דאסרי ר' יוחנן סבר כי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בחותם אחד אבל חותם בתוך חותם אפילו רבנן שרו.

היכי דמי חותם בתוך חותם אגנא שריקא אחביתא וחתימא הרי זה חותם בתוך חותם ואי לא הוי כי האי גוונא לא הוי חותם בתוך חותם. דיקולא אפומא דחביתא חתימא אי מהדק הוי חותם בתוך חותם ואי לא מהדק לא. נוד צרור בדסקיא צרירא וחתימא אם פי הנוד בתוך הדיסקיא והדיסקיא למעלה צרורה וחתומה הוי חותם בתוך חותם. ואי לא הוי פי הנוד למטה בדסקיא לא הוי חותם בתוך חותם והלכתא כר' יוחנן וקיימא לן דכל כסוי שעל פי החבית אי מיהדק ואין אדם יכול להסירו מבלי שבירת החותם הרי זה חותם בתוך חותם:

עין כושי מדור של כותים ובירת סריקא קרוב להן מדור עובדי כוכבים וכן ברקתא וכפר פרשה וכן (גנדיד) [זגדור] וכפר שחלים אסרו מדורת של כותים מפני מדור של עובדי כוכבים שהולכין ובאין אצלן:

קסברי רבנן אין כותי מקפיד על מגע עובד כוכבים וכל יין שלהן מגע עובד כוכבים הוא חזרו לומר חביות פתוחות של כותים אסורות סתומות מותרות לבסוף סברי כי לא קפדי אפתוחות אבל אסתומות קפדי.

ומפתח וחותם בידו. גרסינן בכולהו נוסחי אלא שכל המפרשים פירשו או חותם וכן מצאתי בתוספת' ופסק רב כר"א דמתיר אפילו בשתיה.
ואיכא למפרך דהא רב אמר לקמן בפרקין אסור חבי"ת בחותם אחד ור"ת ז"ל כתב בס' הישר שלו דהתם בישראל ע"ה חשוד דהכי הוא כולה סוגי' וחב"ת נמי בישראל חשוד והוא גרוע מגוי וטרח טפי לזיופי ואחרים העמידוה במטהר יינו של עכו"ם ברשותו דחותם בתוך חותם בשומר שאינו בא לקיצין דמי ואין זה כלום דחב"ת לא במטהר אלא בכל ענין הוא אסור ודכוותייהו יין.
ודברי ר"ת ז"ל עצמו אינן נוחין לי דליכא בכולה שמעתא חשוד בכשר דע"ה לא חשיד אהני כלל ואפי' בסוריא דחשידי למכור בשר לא תניא דלא חשידי ביה ועוד אפילו חשוד לאכול ולמכור אינו חשוד להחליף דתנן המפקיד פירותיו אצל כותי ואצל ע"ה בחזקתן למעשרות ולשביעית ואפילו במתעסק בהם מסקנא בפ"ק דחולין דליחלופי לא חיישינן כלל וישראל משומד לא תניא הכא.
ובירושלמי (ב,ג) תמן תנינן הפקידו אצל עכו"ם הרי הוא כפירותיו [ר' חנינא בעי קומי ר' מני מה כפירותיה] ממש פטור טבל ברור ממקום אחר אמר ליה ולכל דבר ולא על יאות ר' חנינא מתריס לקבליה הפקידו אצלו בחותם אחד ר' חנינא ור' מונא ח"א אסור וח"א מותר מה פליגין בהנייה אבל בשתיה אסור ר' אמר חב"ת אסור חמפ"גמותר וכו' הא משמע שאף במפקיד אצל עכו"ם נאמרו הדברים.
ואפשר לומר דלישני נינהו אליבא דרב דהכא לתרי לישני בתראי לא פסק רב כר"א והא דאמר ר' אשי חומץ שלנו ויין שלנו ביד עכו"ם א"צ חותם בתוך חותם וכו' מתני' וברייתא מתרץ דהא אתו לאשמועינן ואתיא כרבנן אבל כר"א קי"ל כדקא מברר בפ' השוכר אלא מיהו סוגיין דאמר רבא ה"ד חותם בתוך חותם לא קי"ל הכי ביין אלא נ"מ לענין אחר.
והראב"ד ז"ל כתב בפירושיו דתקנתא דבתראי היא דלא למעבד כר"א והיינו דאתמר התם בהשוכר וכי מאחר דקי"ל כרשב"ג דלא חייש לשתומא וקי"ל כר"א דלא חייש לזיופא מ"ט לא מותבינן חמרא בי עכו"ם משום שיבא ופי' הרב ז"ל משום גזירת שיבא ואינו נכון דאפי' בשני חותמות נמי יש לחוש לשיבי.
וי"מ שלא התיר ר"א אלא במיחד קרן זוית או שוכר בית בחצירו של עכו"ם והיינו דאמרינן במיחד לו קרן זוית דמעיקרא נמי קים לן דבחותם א' היא מתניתא דבלא חותם ודאי נגע ומנסך ליה ואפ"ה חיישינן לחלופי ולזיופה והא דתניא אצל נכרי כפירותיו אפי' בחותם אחד היא מדלא מתרצינן אסור בשתיה ומותר בהנאה בחותם א' ואצל עכו"ם כפירותיו בלא חותם ור"א במיחד דכיון דייחד לו קרן זוית בדיל מיניה ומרתת עכו"ם ולא טרח ומזייף חותמו מימר אמר כיון דיתד לו מקום מיקפד קפיד עליה טפי ובדיק בחותמו וחזי דמזויף ופלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן אפי' ביחד ומ"ה אוקמוה דלא כר"א דלר' יוחנן לית ליה תקנתא אלא בחותם בתוך חותם.
ורבינו הגדול ז"ל פסק כר"א וכתבה לדרב אשי דלעיל ולסוגיין דחותם בתוך חותם ודבריו מתקיימים על הדרך הזה שכתבנו.
ובה"ג ז"ל כתבם בלשון הזה ת"ר א' הלוקח וא' השוכר בית בחצירו של עכו"ם מלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר"א מתיר בשתיה וחכמים אוסרים והלכתא כר"א א"ר אלעזר הכל משתמר תוחם בתוך חותם חוץ מן יין ור' יוחנן אמר אף יין והלכתא כר' יוחנן, אלו דבריו ז"ל.
ומטין דבריו ודברי רבינו ז"ל שהם מפרשים שמועתו של ר"א במפתח וחותם שניהם וקולו של ר"א משום דעביד מפתח וחותם כשני חותמות ואע"פ שאין מפתח צריך להזדייף ואין הלה מכיר בו כלל וכולה סוגייא הבי אפרשא להו דמפקיד יינו אצל עכו"ם דברייתא בחבית סתומה היא דהיינו חותם א' ור' ירמיה דאוקמה במיחד לו קרן זוית במפתח ביד ישראל קאמר והיינו מפתח וחותם ולישנא קמא דר"א ור' יוחנן אברייתא קיימי וחותם א' ומפתח קאמרי ולישנא בתרא לא קאי אברייתא. ושני חותמות בלחוד היא והלשון הזה מסתייע מן הירושלמי וההוא דאמרינן בפ' השוכר מ"ט לא מותבינן חמרא בי עכו"ם בחביות סתומות ולשכור בית מהם קאמר.
אבל ק"ל על ב' לשונות הללו ההיא דאמרינן בפ' כל כתבי הקדש התיר להם ר' חנינא לבית ר' לשתות יין הבא בקרונות של עכו"ם בחותם א' ולא ידענא אי משום דסבר לה כר"א אי משום אימתא דבי נשיאה והכא חותם א' בלחוד הוה וביד עכו"ם ממש הוה.

דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עובד כוכבים ומלאוהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל, ר"א אומר מותר בשתיה וחכמים אוסרים. זה הגירסא הנכונה, ויש גורסין ומפתח או חותם ביד ישראל. ואפילו לפי הספרים דגרסי ומפתח וחותם מפרשים הם דמפתח או חותם קאמר דבאחד מהם סגי. ויש ראיה לדבריהם מדאמרינן התם, אמר רבי אלעזר הכל משתמר בחותם אחד ביד נכרי חוץ מן היין שאין משתמר בחותם אחד, ורבי יוחנן אומר אפילו יין משתמר בחותם אחד, הא רבי אליעזר והא רבנן, דאלמא לרבי אליעזר בחותם אחד סגיא ולא בעינן מפתח וחותם. ואינו מחוור שהרי פסק רב כאן כרבי אליעזר, דאמר רב חסדא אמר רב הלכה כרבי אליעזר ואילו רב בעצמו אמר באותו פרק (לט, א) (חבית) [חבי"ת] צריך חותם בתוך חותם, ואף על גב דבההיא סוגיא משמע דבישראל החשוד מיירי, מכל מקום הוא הדין בנכרי, והכין איתא בירושלמי דמייתי הא פלוגתא (דחבית) [דחבי"ת] דרב ושמואל גבי הא פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן, דאלמא בחד גוונא מיירי. וכן כתב הלכות פסוקות דמר יהודאי גאון ז"ל דרבי אליעזר ורבנן בנכרי פליגי, והכין ודאי משמע, דהא רב אשי דהוא בתרא משמע דבעי ביין שלנו ביד עו"ג חותם בתוך חותם, דתנן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כט, ב), אלו דברים של עו"ג אסורין ואיסורן איסור הנאה, היין, והחומץ של עו"ג שהיה תחילתו יין, ואקשינן (שם) פשיטא משום דהחמיץ פקע איסוריה מיניה, ופריק רב אשי הא קמ"ל דחומץ שלנו ביד עו"ג לא בעי חותם בתוך חותם, אלמא לדידיה היין שלנו ביד עו"ג בעי חותם בתוך חותם, וההיא ודאי משמע דאליבא דהלכתא נסיב לה, דאי אליבא דרבנן הכין הוה ליה למימר דחומץ שלנו ביד נכרים (דרבנן) [לרבנן] לא בעי חותם בתוך חותם. אלא הגירסא הראשונה נראת, ומפתח וחותם גרסינן, וקולו של רבי אליעזר דעביד מפתח אחד עם חותם (בשני) [כשני] חותמות, ואף על פי שאפשר לזייף המפתח ולא יהא ניכר, אפילו כן סבירא ליה לרבי אליעזר דכולי האי לא טרח, ורבנן סברי דלעולם אסור עד שיהו שם שני חותמות, ופלוגתא דר' (אליעזר) [אלעזר] ורבי יוחנן דהכל משתמר בחותם אחד חוץ מן היין ורבי יוחנן אמר אפילו בחותם אחד, במפתח וחותם קאמר ולעשותן כשני חותמות, ולעולם שני חותמות בעינן אלא שמפתח אחד עולה במקום חותם אחד. והשתא ניחא מאי דפסק רב בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן כרבי אליעזר, ופסק בחבי"ת דבעינן חותם בתוך חותם, ולאו דוקא אלא אפילו מפתח וחותם כשני חותמות ולאפוקי דלא סגי ליה בחותם אחד בלחוד. וכזה נראה שהיה דעת בעל הלכות גדולות שכתב כלשון הזה (ריש הלכות יין נסך): תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עו"ג ומלאוהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל, ר' אליעזר מתיר בשתיה וחכמים אוסרים, והלכתא כרבי אליעזר, אמר רבי אלעזר הכל משתמר בחותם בתוך חותם חוץ מן היי ורבי יוחנן אמר אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם, והלכתא כרבי יוחנן. אלו דבריו ז"ל, ומכאן אתה למד שהסכים לפירוש שכתבנו. וכן נראה גם מהלכות הרב אלפסי ז"ל שפסק כרבי אליעזר וכתבה לההיא דרב אשי לגבי חומץ (תוה"ב שם).
ואלא מיהו יש לעיין לפי פסק זה מה שאמרו בשבת בפרק כל כתבי הקדש (קכב, א) התיר להם רבי חנינא לבית רבי יין הבא בקרונות של עו"ג בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר לה כרבי אליעזר או משום אימתא דבי נשיאה, והתם חותם אחד בלחוד הוה וביד עו"ג ממש הוה אלמא רבי אליעזר בחותם לבדו מתירו. ומסתברא לי דהתם נמי מפתח היה בידן של בית רבי דשלהן היה, וכגון שייחד לו קרן זוית בקרון והניחו שם היין, ומפתח בידן. וגרסינן בירושלמי (במכלתין פ"ה ה"ה): גמרא: המניח יין בקרון, אמר רבי יוחנן מעשה בקרון אחד של בית רבי שהפליגה יותר מארבעת מילין אתא עובדא קמי רבי ואכשרון. ונראה שזה הוא המעשה שאמרו שם בפרק כל כתבי הקדש ובחותם אחד כמו שאמרו שם בגמרא, ומקום מיוחד היה להם ומפתח בידם, דכל שאין שם שני חותמות אף על פי שיש שם מפתח וחותם חותם אחד סתם קרי ליה, ולא עדיף מפלוגתא דרבי (אליעזר) [אלעזר] ורבי יוחנן בהכל משתמר בחותם אחד דמפרשינן דחותם אחד עם מפתח קאמר. ולפי פירוש זה הא דאמרינן בפרק השוכר (סט, ב), וכי מאחר דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לשיתומתא וכרבי אליעזר דלא חייש לזיופא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עו"ג, הכי פירושה: מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עו"ג ונשכור את מקומו ומפתח ביד ישראל, ופריק משום שיבא, ופירש הרב אלפסי ז"ל, שיבא – שמניחין נקב במגופת החבית לאחר שטחין את פיה כדי שיצא הרוח ממנו ולא ישבר את הכלי וחוששין שמא יכניס משם שפופרת וישתה.
ונמצא עכשיו לפי פירוש זה דלעולם יין צריך שני חותמות בין שהפקידו אצל עו"ג בין שהפקידו אצל ישראל החשוד לנסך את היין, ומיהו במפתח וחותם סגי דכשני חותמות נינהו, ולרבי אליעזר דקיימא לן כוותיה, ואי איכא שיבי אפילו בכמה חותמות לא סגי דאיכא למיחש דילמא שתי ע"י מיניקת ומנסכו (תוה"ב שם שער ד).

אכיף פומא לגאו וצייר וחתים אפילו פומא לעיל הוי חותם בתוך חותם. וכתב הראב"ד ז"ל דכל שני קשרים משונים הוי חותם בתוך חותם, ודוקא בשהכיר את קשריו שלא נשתנו, ודוקא במפקיד יינו אצל עו"ג וחוזר ורואה את קשריו, כי מי שעשה הקשר בקי בו בטביעות עינא, אבל השולח את יינו אצל חבירו על ידי עו"ג אין סימני הקשרה מועילין אלא סימן כתיבה בלבד על גבי הטיט בפי החבית כדי שיהא ניכר שלא נשתנה ביד נכרי, כי סימן זה אינו יוצא מתחת יד עו"ג, וכדגרסינן בברייתא השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד עו"ג, אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. ולפי פירוש זה כל שאנו משלחין בשר או יין ביד נכרי חתומים בכתב, אינו צריך לחזור אחר החותם אם נשתנה אם לאו, אבל בשאר החותמות צריך לחזור אחריהן אם נשתנו אם לאו. ויש מי שאומר שאפילו בשאר סימנין אין צריך לחזור אחריהן אם נשתנו, וכל שמודיע למי שנשתלחו לו שיש על גבה סימן כן וכן שרי. והא דאמרינן בברייתא אם מכיר חותמו וסתמו, לאו דוקא שיכירנו בטביעות העין קאמר אלא שיהיה כעין חותמו וסתמו קאמר, שאם חתמו באחד מן הענינין צריך שיכיר שיהא בו כעין אותו חותם, ולא שנשתנה לחותם אחר שאינו ממין חותמו וסתמו, ורבינו יצחק הזקן זצ"ל פירש דברייתא דקתני אם מכיר חותמו וסתמו לאו למימרא שצריך לחזר אחריו ולדקדק אם מכירו אם לאו, אלא הכי קא אמר – אם כשחזר על חותמו מכירו כשר ואם לאו אסור, דמוכחא מילתא ודאי שנשתנה ונזדייף אחר שאינו מכירו, אבל אם לא הלך ולא ראה כלל אלא שהישראל השני מצאו חתום מותר. והכין ודאי מסתברא דהא אמרינן דלא טרח ומזייף, והילכך כל שלא ראינוהו שנשתנה חזקה לא טרח ומזייף. ומכל מקום נכון הדבר להודיע בכתב למי שנשתלח לו איזה סימן עשה בו. וכן כתב רבינו יצחק ז"ל. עוד שמעתי בשם רבינו יצחק ז"ל דשני אותיות כשני חותמות ולא טרח ומזייף להו, וטעמא דמסתבר הוא.
ואם תאמר אף על פי שחתם את החבית או את הקנקן בכמה חותמות ניחוש שמא יקוב חור בחבית כעין ברזא ויוציא ממנה, לא היא דהא קיימא לן כרשב"ג דאמר בפרק השוכר (סט, א) דלשיתומא לא חיישינן, ואפילו לרבנן נמי דחיישינן לשיתומא, הני מילי שיתומא דמגופה, אבל בגופה של חבית לא, דקשה הוא לינקב. וצריך לחתום בפי כל נקבי הברזות כמו שצריך לחתום בפי החבית (תוה"ב שם).

סתם יינם. פי׳ ובכלל זה יין שלנו שנגעו גוי אסור בהנאה מדבריהם ומטמא ג״כ מדבריהם טומאת משקין ברביעית פי׳ טומאת משקין הבאין מחמת שרץ שאין מטמאין אלא טומאת קלה דהיינו אוכלין ומשקין וטומאתן לטמא אחרים ברביעית דאף ע״ג דעל טומאת עצמן בכל שהן כדמוכח בפרק קמא דפסחי׳ לטמא אחרים רביעית בעינן וכן גזרו כאן בסתם יינם המפקיד יינו אצל גוי כו׳ וקס״ד דבלא חותם קאמר ולהכי פרכינן מההיא דתנן המפקיד פירותיו אצל גוים בלא חותם שהם כפירותיו של נכרי למעשרות ושביעית דחיישינן לאלופי והכא נמי ניחוש להכי ופרקינן דהכא במאי עסקינן כגון דשיחד לו קרן זוית פי׳ ונוטל המפתח דהוה ליה חותם והכי פר״שי בסמוך דאתיא כרבי אליעזר דשרי יין אצל גוי בחותם אחד וגם לשון יחוד מוכיח כן כלומר שנטל המפתח ולכך לא פי׳ יותר.

דתניא אחד הלוקח כו׳. נראין דברים דמשום כחן דרבנן נקט לוקח ושוכר דאפילו בהא אסרי רבנן דאלו לרבי אליעזר בלאו הכי נמי שרי כדמוכח סוגין להדיא וכדקתני רבי יאודה ן׳ בתירא המפקיד יינו אצל גוי ומלאהו יין פי׳ ואין ישראל דרשם דאי לא אפילו בלא חותם נמי כדאיתא לקמן במכילתין.

ומפתח וחותם ביד ישראל. פי׳ מפתח או חותם קאמר וכדאמרינן לקמן דלרבי אליעזר סגי בחותם אחד והכי נמי אחרינן בפרק כל כתבי הקדש התיר להם רבי חנינא לבית ר׳ לשתות יין הבא בקרונות של גוים בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר לה כרבי אליעזר אי משום אימתא דבי נשיאה דאלמא רבי אליעזר בחותם אחד סגי ליה ואפשר דגמרא גמרי לה דמפתח או חותם קאמר אי נמי כדכתב בעל התרומות ז״ל מדלא נקט שני חותמות מכלל דמפתח או חותם קאמר ואשמועינן אגב אורחיה דמפתח חשוב כחותם ואפי מפתח ישן ואילו היינו צריכין מנעול חדש כדעת קצת הרבנים ז״להה מאי קא משמע לן דלהוי כאותם ועוד שהיה לו לפרש אלא ודאי כדאמרן.

רבי אליעזר לא חייש לזיופא ורבנן חיישי לזיופא. פי׳ לזיופא דחותם אחד ומיהו נראה דלרבי אליעזר צריך שיכיר סתומו וחותמו כדאמרינן לקמן בבריתא ומיהו לא סוף דבר אמרו שיכירנו בטביעות עינא שלא נשתנה דאם כן מאי זיופא שייך הכא ועוד היכי פליגי רבנן דהא טביעות עינא עדיפא מסימנא כדאיתא בפרק גיד הנשה ואפי׳ לעם הארץ בדבר שהוא שלו ולאפוקי אבדתא דבידן וכדפרישנא התם. אלא ודאי הכי קאמר שיעיין בשתומו וחותמו וימצאם כמות שהניחם ואינו נראה בהן שום שינוי והיינו דרבנן חיישי לזיוף בחותם אחד שמא עשה הגוי כעין חותמו ממש שזהו לשון זיוף כתב המוזכר בכל מקום ולרבי אליעזר לא חייש וכן פי׳ ר״י ז״ל אבל ר״ת ז״ל כתב דברייתא דלקמן רבנן היא אבל לרבי אליעזר לא בעינן היכר חותם כלל ואעפ״י שפתחו בלא עיון מות׳ ומיהו אם מצא בו שינוי אסור ודברי ר״י עיקר דלא סגיא דמקיל רבי אליעזר כולי האי ביין טפי מרבנן במורייס הילכך כל שפתחו בלא היכר חותם אסור ואפי׳ יש בו כמה חותמות ואם שולחו לישראל חבירו צריך שיודיענו בכתבו ענין חותמו כדי שיהא לחברו היכר חותם וגם טוב הוא שיאמר כן לגוי כדברי ר״י ז״ל ואעפ״י שאין זה מעכב וכתב ר״י ז״ל דשתי אותיות חשיבי שני חותמות וזה היכר חותם הוא לכל אדם שאין הגוים יודעין לכתוב ומיהו במקום שהמשומדים מצויין או גוים יודעי כתיבתינו ראוי לחוש לכתחלה וכל שכתב שם כתב מיופה בכותב כתב ידו תו לא חיישינן לזיופא כלל ואפי׳ במקום משומדים ובכל הארץ הזאת אנו רגילין להתיר בכל כתב במקום חותם.

הא רבי אליעזר והא רבנן וליכא למימר גנבא גנובי למה לך דהא היא גופה קא משמע לן דבהא פליגי.

אמר רב הלכה כרבי אליעזר ורבי יוחנן נמי הכי סביר׳ ליה כלישנא קמא ועליהן סמכינן דהא איסורא דרבנן הוא ועוד דכל היכא דאפשר לא מוקמינן פלוגתא בין רב ורבי יוחנן והכי נמי סוגיין בפרק השוכר כדכתיבנ׳ לעיל.

והא דרבא דבסמוך ודרב אשי דלעיל כבר פירשתיה יפה ויש אומרין דהיכא דמכיר חותמו סגי בחותם אחד כדפסק רב אבל היכא דאינו מכיר בעינן שני חותמות ומשתרי בהכי כיון שאינו רואה שם שינוי דמסתמא לא טרח ומזייף שני חותמות ודין זה חדש לא הוזכר בגמ׳ ומה שכתבנו הוא הנכון.

היכי דמי חותם בתוך חותם. כלומר עד היכן חשיב ולקולא נקטינן לה דאפילו בהא סגי וכיוצא בו הא דאמרינן בפרק בתרא דיומא היכי דמי חילול השם וכתב הר״אבד ז״ל דכ״ש דשני קשרים משונים חשובים שני חותמות וכן עיקר ומיהדק הוי חותם בתוך חותם פי׳ דמגופת חבית בשום סימן חשיב חותם אחד כדפי׳ ר״שי ז״ל.

ואי כייף פומיה לגאו הוי חותם בתוך חותם. פי׳ ואפילו בלא דוסיקיה כדפר״שי ז״ל.

סתם יינן ובכללו יין שלנו הנאסר מחמת מגען או מצד שהונח ברשותם בלא חותם ובלא שומר אף הוא אסור בהנאה אלא שלענין טומאה אינו מטמא אלא טומאה קלה כשאר משקין טמאים ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ואין טומאתו אלא בשיעור רביעית:

עד שלא גזרו על הכותים להיותם כגוים גמורים מי שהפקיד אצל כותי פירותיו בלא חותם הרי הם בחזקתם וכן אצל עם הארץ הפקידם אצל נכרי הרי הם כפירותיו של נכרי שחוששין שהחליפם אחר שאין שם חותם ולא שאם הפקיד לו פירות מתוקנים שיהא צריך לתקנם שהרי אם החליפם בשל גוי פטורים שנאמר דגנך ולא דגן גוי אלא אם פירות אלו לא נגמרה מלאכתם והקדים תקונן בשובלין והפקידן לגוי וחזר ולקחם ונגמרו ביד ישראל מפריש שכל כיוצא בזה בשל גוי חייב ואם נגמרה מלאכתם והם טבלים מפריש מספק שמא לא החליפם כמו שיתבאר במקומו:

בסדר זרעים שנינו במסכת דמאי המוליך פירותיו אצל טוחן כותי ואצל טוחן עם הארץ הרי אלו בחזקתם למעשר ולשביעית אצל נכרי דמאי ואח"כ שנו שם זו שכבר הזכרנו המפקיד פירות אצל כותי ואצל עם הארץ הרי הם בחזקתם אצל נכרי כפירותיו והקשו עליה בתלמוד המערב הכא את אמר של נכרי דמאי וכא את אמר כפירותיו כאן בקופה בין הקופות כאן בפירות בין הפירות כלומר שבקפה בין הקפות דמאי ושמא תאמר והיאך הקשה מזו לשל יין והרי יין בחבית הפקידו והרי זה כקפה בין הקפות תירצו בה שבפירות אין שם אלא חשש אחד והוא חשש חלוף אבל ביין יש בו חשש חלוף ויש בו חשש מגע והרי הוא כפירות בפירות:

המפקיד יינו אצל גוי ברשותו של גוי או שיחד את הגוי עם היין בביתו של ישראל על הצדדין שהוא כפקדון על הדרך שיתבאר יש מי שאומר שדיו בחותם אחד ממה שאמרו בכאן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר בשתיה ומפרשים מפתח או חותם ויש ספרים שגורסין כן בפירוש ואף בברייתא שנאוה כן להדיא ואע"פ שחלקו חכמים בזו עם ר' אליעזר כבר נאמר בכאן בשם רב הלכה כר' אליעזר ואע"פ שרב עצמו אמר למטה בפרק זה בשמועת חבי"ת וחמפ"ג שהיין צריך חותם בתוך חותם הם מעמידין אותם בישראל חשוד ומחמירין בה יותר מן הגוי מפני שבוטח בעצמו שלא לחשדו ומזייף וכשאנו מקשים להם שהרי בחומץ ביארנו למעלה שדי לו בחותם אחד שהדבר מוכיח שהיין צריך שני חותמות הם משיבין שלא כהלכה נאמר ולרווחא דמילתא כלומר אין צריך חותם בתוך חותם אף לרבנן שמצריכין כך ביין וכשאנו משיבין עליהם שבתלמוד המערב הביאו זו של חבי"ת על שמועת הנכרי שבכאן הם מפרשים דתרי תנאי נינהו אליבא דרב ואינה הלכה אלא לענין ישראל חשוד או שמא דוקא במטהר יינו של נכרי ברשותו דהתם ודאי בעינן שני חותמות אבל ביין שלו אינו צריך אלא חותם אחד בין בגוי בין במשומד בין בישראל חשוד וכמו שאמרו במסכת שבת פרק כל כתבי קכ"ב א' בר' חנינא שהתיר יין הבא בקרונות בחותם אחד ויש פוסקים דודאי בעינן חותם בתוך חותם ודלא כר' אליעזר וכשמעתא דחבי"ת וכלישנא בתרא דר' יוחנן וכההיא דחומץ שלנו ביד גוים דאלמא ביין מיהא בעינן תרי וכן בסוגיא דהיכי דמי חותם בתוך חותם דמשמע מדשקיל וטרי בהו הלכה צריך שני חותמות ואע"פ שמ"מ הוצרכו לידרש בדין שאר הדברים מ"מ על היין הוזכרו ומ"מ קשה לי שהרי בפרק אחרון ס"ט ב' אמרו בהדיא והשתא דקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופא וכו' ואף באותה שבמסכת שבת שהזכרנו שהכשירו בחותם אחד ומעשה רב ועיקר הדברים בדבר זה שמה שבארנו בחומץ כהלכה נאמר ושמועת חבי"ת וחמפ"ג אף בגוי נאמרה ובתלמוד המערב עדות ברורה לזו שהביא שמועת חבי"ת על מחלקת ר' אליעזר וחכמים כמו שבארנו ואין הדבר ניתר אלא בשני חותמות ומה שאמרו בכאן הלכה כר' אליעזר הוא שר' אליעזר מתיר במפתח וחותם לא בחותם לבד וקולא שלו היא שהמפתח כחותם ואע"פ שהמפתח אין צריך בו זיוף גדול ושאין זיוף שבו נכר ודיו במפתח וחותם וכל שכן בשני חותמות אבל לא בשני מפתחות ומה שחלקו ר' אליעזר ור' יוחנן בשמועת הכל משתמר בחותם אחד חוץ מן היין ור' יוחנן אמר שאף היין כן והעמדנוה כר' אליעזר פירושו במפתח וחותם וכן כל אותם הנזכרים למטה בחיוב שני חותמות דיין במפתח וחותם ואע"פ שבמסכת שבת פרק כל כתבי הוזכר שהתירו יין הבא בקרונות של גוים בחותם אחד ומדברי ר' אליעזר פרשוה חכמי האחרונים בשיחדו לה קרן זוית ומפתח בידם שאף הקרונות יש בהם מחיצות ומפתחות וכן מה שאמרו בפרק השוכר והשתא דקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופא וכרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשיתומא מאי טעמא לא מותבינן חמרא בי גוים ר"ל בחותם אחד כגון חביות סתומות ושנשכור את מקומו ומפתח בידינו ותירץ משום שיבא כלומר נקב שמניחין במגופת החבית שתעלה רתיחת היין דרך בה ולא תשבר את הכלי ואע"פ שאם יש בה שיבא אף בכמה חותמות אסור עד שיסתום אף במקום השיבא מ"מ אף בשאין שם שיבא גוזרין אטו אותן שיש בהן שיבא או שמ"מ אנו מצריכין חותם אחד על המגופה לסתימת השיבא נמצא לשטה זו שהגוי וישראל החשוד שניהם שוים אין מפקידין אצלו ואין מיחדין אותו אלא בשני חותמות או מפתח וחותם אבל לא בשני מפתחות בלא חותם דברים אלו נאמרו דוקא בשאין באותו כלי נקבים עשויים להוציא מהם יין לטעום או להיות הרוח יוצא דרך שם והם קרויין בלשון תלמוד שיבי אבל אם יש שם שיבי הכל אסור עד שיחתום כל אותם המקומות:

הפקיד יינו בלא מפתח ולא חותם אסור אף בהנאה מפני שודאי נגע ואפילו ייחד לו קרן זוית אבל מפתח בלא חותם או חותם בלא מפתח מותר בהנאה ואסור בשתיה ויש מתירין אף בשתיה כמו שבארנו וקצת אחרוני הרבנים נסמכים בה בימים אלו שאין הנסוך מצוי להם כדרך שהיה באותם הזמנים:

מה שכתבנו הוא כשהפקיד או ייחד אבל לא הפקיד ולא ייחד אלא שנמצא הנכרי לשם ויש לו שיכות ביין ולא בבית או בבית ולא ביין או בשניהם או שלא באחד מהם פעמים אסור עד שיהא מפתח וחותם בידו ופעמים מותר בלא מפתח וחותם והכל יתבאר בריוח בפרק אחרון בע"ה:

מהו הוא נקרא חותם בתוך חותם קערה או מזרק על מגופת החבית אם טח בטיט סביב הקערה או שהיא מקפת וסותמת כל המגופה עד שטיחת הטיט באה משפת הקערה לשפת החבית הרי המגופה סימן אחד והקערה שעליה אחר שמקפת כל המגופה ושרוקה בטיט סימן שני הא כל שאין הקערה שרוקה בטיט אינו כלום שהרי הקערה הסרתה וחזרתה באה בלא שום טורח וכן אם שרוקה בטיט אבל אינה מקפת כל המגופה אלא ששריקתה בין שפת הקערה לגב המגופה אינה כלום שהרי בהסרת המגופה וחזרתה הקערה הולכת ובאה עמה ואין כאן אלא סימן המגופה הניח את המגופה בחבית כתקנה וסתמה ואח"כ כפה על אותה סתימה סל וכיוצא בו בהדוק עד שיש טורח בהסרתו וחזרתו הרי זה חותם בתוך חותם שהמגופה סימן אחד והדוק הסל סימן אחר ואינו טורח כל כך ואם היתה עומדת שלא בהדוק אינו עולה אלא לחותם אחד:

קשר פי הנאד וסתמו והכניסו בתוך שק אם נתן פי הנאד למטה טורח הוא אצלו להפכו ואח"כ להתיר את קשר הנאד והרי זה כחותם בתוך חותם שקשר הנאד סימן אחד ונתינת פיו בקרקע הדסיקיא סימן אחר ואם פי הנאד למעלה אין זה אלא חותם אחד שהרי אין צורך להוציאו מן השק ואין כאן אלא קשר הנאד ואם היה פי הנאד כפוף לתוכו וקשרו יפה הרי זה חותם בתוך חותם שקשר הנאד סימן אחד וכפיפתו לתוך הנאד סימן אחד כלל הדברים כל שהבא ליגע צריך לטרוח בשני דברים הרי זה חותם בתוך חותם וכל שאינו צריך לטרוח אלא בדבר אחד אינו אלא חותם אחד:

כל מה שבארנו בשני חותמות לא סוף דבר לעצמו ושהוא מכירם אלא אף אם שלחם לאחר כל שנודע למשתלח שמישראל הוא ושישראל שלחה ומוצא שם שני ענינים כאלו אינו חושש ובחותם אחד אף לעצמו ובמכירו אינו כלום לדעת שכתבנו אא"כ לדעת הפוסקים שדיו בחותם אחד ויש פוסקים שאף בחותם בתוך חותם צריך שיכיר את חותמיו שהרי במוריס שאינו צריך אלא חותם אחד אמרו למטה שצריך שיהא מכירו אלא שלשטתנו אנו נדחקים לפרשה בדרך אחרת כמו שיתבאר למטה וגדולי המפרשים כתבו שכל שני קשרים משונים הם כחותם בתוך חותם אלא שאף הם מפרשים אותה בשהוא מכיר את קשריו הא אם היה שולח לחברו צריך שיודיעו בכתב תכונת הקשרים הא חותם אחד אפילו הכירו אינו מועיל ומ"מ לשטה זו חותם עם סימן אחד מאלו שהזכרנו מותר אף למי שנשתלח אצלו הואיל ורואה שם חותם וחוזר ורואה בו צד אחר שיש טורח לגוי בזיופו סומך עליהם אף בשלא הודיעו וכן יראה לי מסוגיא זו:

לדעת האומר שאף חותם בתוך חותם צריך שיכיר את חותמיו כל ששולח לחברו אין לו תקנה אלא בשני חותמות של כתיבה או שיודיעו בכתב תכונת חותמיו וחכמי הצרפתים כתבו ששני אותיות כשני חותמות ודוקא בשהכתב על גוף הסתימה בטיט או בזפת וכיוצא בו אבל דבק עליו נייר כל מה שכתוב באותו נייר אינו אלא חותם אחד ויש אומרים כן בשעוה הואיל ואפשר ליטלה ולהחזירה כשהיא שלמה וכל הגאונים מסכימים בחותם הזפת שאי אפשר להחזירה שלא תעשה חתכות ופירורין וכל שיגיע הזפת מזוית לזוית לא על המגופה לבד כשר וחכמי הצרפתים הנהיגו לחתום באותיות חציין על המגופה וחציין על החבית:

כל אלו שאמרנו שהוא צריך להכיר את חותמיו יש אומרים שצריך הוא לעיין בהם אם הולכים כתקנן אם לאו אע"פ שרואה אותן חתום אבל כתב אינו צריך לו לדקדק אם הוא הכתב הואיל ורואה מ"מ שיש שם כתב כמו שביארנו ויש אומרים שאינו צריך לחזור אחריו אף בשאר הסמנין ועומד הוא בחזקתו ואף מי שנשתלח לו הואיל והודיע לו תכונת החותמות אינו צריך לחזר ולראות הואיל ורואהו חתום ומ"מ אם עשה כן ולא מצאן על אותו הדרך אסור ויש אומרים שבמקום שהמשומדים מצויין חזרה הכתיבה כשאר סימנין ולא יראה לי כן אין הנפקד מאבד אמונתו או שכרו ללא צורך ולכתחלה מיהא בעל נפש המשלח לחברו דבר הצריך חותם או חותמות ראוי להודיע למשתלח סמנין שחתמו בהם והמשתלח יעמוד עליהם ויכירם ואל יקל בזו וכן הוא עצמו שחתם לעצמו יעמוד על סמניו קודם שישתמש באותו דבר ואין ראוי להקל:

בתוספות כתבו שחביות שלנו העשויות דפין דפין אין להם תקון להניחם ביד גוי שהרי לא אמרו בפרק אחרון הלכה כרשב"ג שלא לחוש לשתומא ר"ל לפתיחת נקב במגופה אלא מפני שנכר הוא הא כל שאפשר בלא הכר אסור והרי בשל עץ יש לחוש לנקוב בין דף לדף ולסתמו בשעוה ויש מהם מצריכין לכתוב אות בכל שני דפין ואיני מבין שאם כן הרי כל ארך הדף צריך לכתוב כל דף ודף אלא שאין הדבר כן שלעולם אין חוששין לנקיבת גוף הכלי אלא לנקבים שבו אע"פ שנסתמו מפני שגוף הכלי נקיבתו קשה וכן תקונו קשה אחר הנקיבה:

כבר בארנו שיש מי שאומר שכל שחותם לעצמו ומכיר סמנו דיו בחותם אחד וכן הרבה נוהגין ואין שטת הסוגיא מוכחת כן ומה שפירשו הם שדברי ר' אליעזר הנזכרים למעלה נאמרו בענין זה יקבלו תשובתם משמועת הקרונות הנזכרת בפרק כל כתבי הקדש אלא שמאחר שהרבה מקילין אף בשולח לחברו בחותם אחד רואין אנו לסמוך אדם לעצמו ובמכירו וכן המנהג פשוט ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

המשלח חביות ריקניות צריכות חותם הואיל ומכניס בהם לקיום שכל שמכניסו לקיום אף לפי שעה גזרו בו והוא שאמרו בפרק אחרון ע"ד ב' רבה כי הוה משדר גולפיה בהרפניא צייר להו אפומיהו וחתים להו אברזיהו כמו שיתבאר אלא שקצת רבני צרפת כתבו דוקא בחבית שלהם שהם קטנות ונוח לו לגוי ליתן לתוכן יין ולערותם אבל בקנקנים גדולים שלנו אין לחוש וכל שכן במביאם דפים דפים וכל שכן להניחם בבית האומן לתקנם שאין דבר זה מצוי בו:

דברים אלו יש לו לדיין לדון לפי מה שרואה לפי השעה ולפי תכונת הכלים מעתה נאדות של עור המלאים יין שמענו על נושאיהם שנוקבים במחט ומוצצים וסתימת נקביהם קלה שהיא נעשית במשמוש ידים על העור ומתוך כך אני מזהיר לשואלים להצניעם בתוך שק ולחתום פי השק או לחתום פי הנאד בשולי השק וכן כל כיוצא בזה:

עד שלא גזרו על הכותיים להיות כגוים גמורים היה מותר ליחד אותם אצל היין שאין מנסכין אבל אין מפקידין אצלם יין מפני שלא היו מקפידין על מגע גוי בסתומות ואין צריך לומר בפתוחות וי"א עכשו כן בישמעאל וגר תושב כמו שיתבאר בפרק השוכר מעתה השולח בידם כשולח ביד אחד משאר האמות:

תרוויהו כרבנן מ"ס כי פליגי רבנן עלי' דר"א בחותם א' כו' קשיא לי דהכ' פסקי' הלכה כר"א דאמר בחותם א' מותר בשתיי' ולקמן בפ' השוכר נמי אמרי' כי מאחר דקי"ל כרשב"ג דלא חייש לשחימה וכוותי' דר"א דלא חייש לזיופר האידנא מ"ט מיתבינן חמרא בי גוים אלמא דהלכה כר"א מכשיר בחותם אחד וסוגיא דשמעתא אזלי דאין היין ניתר אלא בחותם תוך חותם ולא בחותם אחד. דהכא ר"א ור' יוחנן סבירא להו בלישנא בתרא כרבנן ולא כר"א. ולקמן בהאי פירקה נמי אמרי' אמר רב חבי"ת אסור בחותם א' ושמואל אמר בי"ת אסור בחותם אחד אלמא יין בין למר בין למר אסור בחותם א' עיין לקמן בפ' השוכר ובפרקין במהדורא תליתאה:

ותרוויהו משום חתנות מיהו רב אחא עביד הרחקה יתירה קשיא לי אם נאסר משום חתנות היאך התירו לשתות בפתח החנות או בביתי' והרי הפת והשמן והשלקות שאסרו משום חתנות והן אסורין בכל מקום עיין לקמן בפ' השוכר:

פיסקא וחרש אדרייני ששתה ממנו בעכו. קשיא לי מ"ט דקא שרי בשתיי' אפילו רבנן לא שרי במתני' אלא בהנאה אבל בשתיי' לא דהא בלע מקנקנים דגוי ויש לומר דקסבר סם יינם איסורן הוא מדרבנן וכשהוא בעינו גזור רבנן. אבל בנותן טעם דידי' לא גזור רבנן מהדורא תליתאה:

ר' יוחנן ור' אליעזר חד שרי וחד אסר ירושמי מהו לסמך בו כרעי המטה ר"א אמר מותר ור' יוחנן אמר אסור:

פיסקא ועורות לבונין ירושלמי כיצד הוא עושה קורעה עד שהיא בחיים ומוציא את לבה לע"ז כיצד היא יודע רב הונא אמר בשעה שהוא קורעה עד שהוא בחיים נצלל ונעגל לאחר שחיטה הוא נמשך:

פיסקא והיוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים מני ר' יהודה הוא דתניא ר' יהודא בן בירא אומר מנין לתקרובת ע"ז שמטמא באהל כו' פי' הו"ל למיתני והיוצ' אסור לחוד וה"א אסור בהנאה הוא דהא באיסורי הנאה מירינין למה לי למיתני מפני שהוא כזבחי מתים אלא לאשמועינן דמטמא באהל. ומש"ה אמרינן מני ר' יהודא הוא דטמא באהל אבל רבנן פליגי עלי' דאינה מטמא באהל אבל מידו רבנן דאסרוה בהנאה:

ההולכין לתרפות כו' גוי נמי ע"ז זבין ודמי ע"ז איכ' בהדי' קשיא לי דהא אמרינן לקמן בפ' השוכר דמי ע"ז ביד גוי מותרין עיין התירוץ במהדורא תנינא בפירקא קמא בה' עיר שיש בה ע"ז:

ומטמא טומאת משקין ברביעית מה שפיר' המורה דשיעור המשקין לקבל טומאה ברביעית אינו נ"ל בכל שהו מיטמין ומטמאין כדפרישית בפ"ק דפסחים והאי רביעי' אינה אלא לפסול את הגוי':

ותרווייהו כרבנן פי' משום דלישנא קמא דאמר ר' יוחנן אפילו יין משתמר בחותם אחד לא אתי אלא כר' אליעזר אמר הכא דמצינא לאקומי מילתא דר' יוחנן נמי כרבנן אבל מיהו איבעי ר' יוחנן לאקומא מילתא נמי כר"א ולמימר דחותם בתוך חותם בפי' שפיר מצי לאקומי דמילתא דר' אליעזר משמע הכי והכי ולא כדפירש המורה דר' אליעזר בחותם א' שרי ועין כל דין זה בקונטרס תשובותי ובשילהי פ' כל כתבי הקודש גרסי' אמר ר' אבא בר כהנא התיר להן ר' חנינא לבית רבי לשתות יין הכא בקרונות של גוים בחותם א' ולא ידענא אי משום דסבר לה כר' אליעזר דאמר בחותם א' אי משום דסבר לה כרבנן דאמרי חותם בתוך חותם והכא משום אימתא דבי נשיאה זה מוכיח כפתרון המורה דר"א בחותם אחד שרי וקשיא לי טבוא דהכא פסקי' הלכ' כר' אליעזר ובפ' השוכר נמי אמרי' דקי"ל כר"א והא בכולי תלמוד' מוכח דבעינן חותם בתוך חותם כדכתבית התם בתשובותי עיין במהדור' תליתאה:

ומטמא טומאת משקין ברביעית פי' זהו לפסול את הגויה ואיידי דתנא רישא מטמא טומאה חמורה שהוא מטמא גוף האדם בכזית נקט לך בסיפא נמי פסול הגויה דהויא מדרבנן אבל לטמ' אוכלין ומשקין וכלים בטיפ' אחת הן מטמאין כדפרישי' בפסחים ובתשובה:

ותרווייהו כרבנן פי' המורה דאי כר"א אפילו בחותם א' שרי ומשמ' פירושו דבין ר' יוחנן ובין "א מפרשים דברי ר"א דבאחותם אחד קאמר אלא בהאי פליגי בדרבנן דר"א סבר אסרי רבנן אפילו בחותם בתוך חותם ור' יוחנן לא אסרי אלא בחותם א' אבל בחותם תוך חותם שרי ואינו נראה לי דאי ס"ל לר"א דר"א אפילו בחותם אחד שרי א"כ מנא לי' דרבנן דאסרי אפילו בחותם בתוך חותם והא וחכמים אוסרים קתני דמשמע במה שהתיר ר"א דהיינו בחותם א' הוי אסרו רבנן אבל בחותם בתוך חותם מנ"ל דאסרי א"כ הו"ל למתני וחכמים אוסרין אינו משמע אלא במה שהתיר ר"א הוו אסרי רבנן הילכך אין לפרש אלא דפליגי ר"א ור' יוחנן במילתיה דר' אליעזר דר' יוחנן סבר דחותם דר"א חותם א' הוא ובחותם א' קאסרי רבנן אבל בחותם תוך חותם שרי ור' אליעזר סבר האי חותם דר"א אינו אלא חותם בתוך חותם שהוא חותם יפה ואפ"ה אסרי רבנן ולא שרי אלא ע"י שומר ובהכי מיתרצא קושיא דרב אדרב דרב אמר חבית אסור בחותם א' והכי' פסיק הלכה כר"א ס"ל כר"א דמפרש מילתי' דר"א בחותם בתוך חותם כדפרישית בקונטרס תשובותי ומאי דאמרי' בשלהי פ' כל כתבי הקוד' אמר ר' אבא בר כהנא התיר להם ר' חנינ' לבית ר' לשתות יין הבא בקרונו' של גוי' בחות' א' ולא ידענ' [אי] משום דסבירא לי' כר"א דאמר בחותם א' כו' ס"ל כר' יוחנן דמפרש מילתיה דר' אליעזר בחתם אחד ור"ת נדחק לתרץ מאי דאמר רב חבית אסור בחותם א' דמיירי בישראל חשוד להחליף או בשל תרומה או בשל גוי דמחמירין בי טפי מגוי כדאמרי' בבכירות בפ' עד כמה ישראל החשוד למכור תרומה לשם חולין אין לוקחין ממנו אפי' מים ומלח דברי ר' יהודא ר' שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו ואפילו ר"ש דמיקל מחמיר בי' טפי מגוי ה"נ [לשדורי] ביד ישראל החשוד או להניח בביתו צריך חותם בתוך חותם אבל בגוי חותם אחד ובכמה דוכתי מחמרינן בעם הארץ חשוד ובכותי חשוד מגוי דאמרי' גוי ציית עם הארץ לא ציית. ואינו נראה לי זה הדוחק כלל שאין אינו צריכין להידחק לכך. ועוד דאפילו ישראל חשוד נהי דהוא חשוד למכור. אבל להחליף אינו חשוד כתנן בפ"ג דמסכת דמאי המוליך חטים לטוחן הכותי או לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית לטוחן הנכרי דמאי המפקיד פירות אצל הכותי או אצל עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית אצל הנכרי כפירותיו אלמא עם הארץ אע"ג דחשיד לזבוני לא חייש לחלופי הילכך לא מיירי אלא בגוי כדפריש המורה ותירוצא הוי כדפרישית:

אגנא אחביתא שריקא וחתימה כו' פי' אגנא היא המגופה שכל מגופה היא שריקא בלחוד וזאת היא שריקא וחתימה והילכך הוי חותם בתוך חותם ואין לפרש שהיא כלי אחר דהיכי דמי אי דאית מגופה עילוה מאי אריא שריקא וחתימה ומ"ש מדיקולא אפומה דחביתא ואי דליכא מגופה עלוי' מאי אריא אגנא אפילו מגופה נמי אי שריקא וחתימה הוי חותם בתוך חותם:

תוספות בד"ה המפקיד יינו כו' מאי קסבר ריב"ב אי לא חייש לזיוף כר"א כו' בשלו שיאסר גם בהנאה כו' עכ"ל הלשון מגומגם שכ"כ כמסתפק אי סבר ריב"ב כר"א או כרבנן ואנן מוקמינן בהדיא מילתא דריב"ב כרבנן ובפשיטות ה"ל להקשות כיון דסבר כרבנן דחיישי לזיופא אפילו בהנאה ליתסר כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ה דאמר רב כו' ורבא נמי כו' ופיו למטה ואיהו גופיה אמר בפרק בתרא כי הוה משדר כו' עכ"ל פי' דרבא נמי דבסמוך דנקיט במלתיה חותם בתוך חותם לגבי נוד בדיסקי' ופיו כו' הא מוכח עליה אידך דרבא דפ' בתרא כי הוה משדר גולפיה כו' דאיירי נמי בשולח לאחר והוא לא חזר לראות חותמו וק"ל:

ד"ה דאסר רב הלכה כרבי אליעזר וכו' וההיא דרבה בר רב הונא דחתך לה לבשרא אתלת קרנתא וכו'. לשון התוס' מגומגם ועיין בפ' ג"ה דף צ"ה דפריך לרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור ורב היכי אכיל בישרא וכו' ומשני בציירי וחתימי אי נמי בסימנא כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא:

בא"ד וקשה קצת לפירוש ר"ת וכו' ורב אשי לעיל הזכיר חומץ ביד עובד כוכבים וכו'. גם היה יכול להקשות דאי רב אשי לעיל איירי בישראל חשוד מה שייך לחלק בין חומץ ליין דמנ"מ בחומץ שאינו ראוי לנסך כיון דישראל הוא דדוחק לומר דישראל חשוד לנסך לעבודת כוכבים דההוא מומר לעבודת כוכבים מקרי:

ד"ה ותרוייהו כרבנן וא"ת אימא דר' יוחנן סבר כר"א וכו'. יש לתמוה אי ר"א מצריך חותם בתוך חותם א"כ איך יתורץ הא דפריך לעיל והא תנן המפקיד פירותיו וכו' ומשני כגון שייחד קרן זוית וכו' עד הא ר"א הא רבנן וצריך ליישב בדוחק דנימא דהא דמשני כגון שייחד לו קרן זוית ר"ל והוי מפתח וחותם ופריך א"כ בשתיה נמי לשתרי וכו' ומשני הא ר"א דמתיר בחותם בתוך חותם בשתיה והא רבנן דאפילו בחותם בתוך חותם אינו מותר בשתיה וק"ל:

גמרא מ"ס כי פליגי כו' אבל בחותם בת"ח שרו. ולל"ק משמע דלכ"ע שרי לרבנן בחבת"ח מדאר"א חוץ מן היין שא"מ בחותם אחד משמע דבב' חותמות שרי ואוקימנא כרבנן. וגם ריו"ח ל"פ עליו בזה. ולפ"ז ה"מ לאוקמי הא דר"ת דמן פרוד כרבנן ובחבת"ח ועי' מהר"ם. ואולי משום דתנא המפקיד יינו כו' דמשמע אבל המטהר יינו של עובד כוכבים לא עי' לקמן (ס"א ב) ואילו בחבת"ח אפי' מטהר נמי וכמש"כ הר"ן בשם י"א בדעת הרי"ף:

רש"י ד"ה שיפול העץ. ששכן שם תלמיד חכם. כצ"ל:

רש"י ד"ה וחכמים אוסרין. לעשות כן כו'. ל"י מדוע אינו מפרש אוסרין בשתיה. ואולי דלשון איסור סתם גבי עניני עבודת כוכבים משמע בהנאה לכן השכיל לפרש דאוסרין היינו לעשות כן ובדיעבד לא פירשו דינו. ובא ריב"ב ופירשו דאסור בשתיה ומותר בהנאה. אבל לפמש"כ התוס' בד"ה המפקיד דריב"ב לשיטתו. י"ל דרבנן אוסרין אף בהנאה והא דאמר הא רבנן ר"ל בשיטת רבנן דחיישי לזיופא:

תד"ה דאמר (צ"ל אמר). וכולה סוגיא דשמעתא בחבת"ח מיירי ביין. כ"נ דצ"ל. ורצו בזה דל"ת דהא דרבא איירי לענין חב"ת. לזה אמרי דמיירי ביין דנוד וחביתא כלים דיין הן עי' בר"ן:

תוס' ד"ה ולא וכו' אלא בארבע. עיין נדה דף מח ע"א תוספות ד"ה אמר:

סתם יינם וכו' בירושלמי שאינו מטמא כלל הרי מבואר כפירש"י שלא גזרו עליו טומאה כלל רק שמקבל טומאה ממקום אחר ולאפוקי ממ"ד פ' העור והרוטב אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מטמא טומאת אוכלי' וה"נ הרי אסור בהנאה מ"מ מטמא טומאת אוכלי' דמן התורה מותר בהנאה ורבנן הא דאסרו להחמיר אבל לא להקל שלא יטמא טומאת אוכלי' ומה שהקשו תוס' מפ"ק דפסחים ע"ש פירש"י ולק"מ:

המפקיד יינו וכו' כ' תוס' ואע"ג דחיישי' לזיוף וכו' פי' דרב אשי אמר לעיל משום חלופי לא טרח ומזייף פי' כיון שאינו מרויח אלא ההבדל בין יין טוב ליין שאינו משובח כל כך לא חשיד לזיופא אבל הכא חיישי' שיגנוב וישתה ממנו ולא יחליפנו ביין אחר וירויח כל היין ויאסר בשתי' ממגעו דנהי דריב"ב מתירו בהנאה לא התירו בשתי' ע"כ אסור בשתי' מיהת ועדיין הוקשה לתוס' כיון דגזרי' איסור שתיי' הו"ל לאסור בהנאה ג"כ משום איחלופי ולא דמי לדרב אשי לעיל דהתם אפי' בשתי' מותר ומשום איחלופי לא גזרי' כיון דאיכא חותם א' אבל הכא שנאסר בשתי' הי' ראוי' לחוש לאחלופי ג"כ לכן כ' תוס' כיון דאיסורא דרבנן הוא לא גזרו כל כך כנלע"ד פי' התוס':

הרי הן כפירותיו לשביעית ולמעשרות לפום פירש"י בבכורות י"א ע"ב מיירי בפירות מתוקני' של ישראל וס"ל להאי תנא אין קנין לנכרי להפקיע ממעשרות ואמר הכא הרי הן כפירותיו של נכרי שהם טבלים והוה בעי בירושלמי למימר שמפריש מהם על מקום אחר כי ודאי החליפם אלא דמשמע דלא קאי במסקנא בירושלמי אבל עכ"פ צריך להפריש וליתן לכהן וללוי והרא"ש בפי' המשנה דדמאי הקשה לימא ללוי אייתי לי ראי' כמו בדמאי וצריך לומר בדמאי רוב מעשרי' הם משא"כ בגוי ודאי מחליף הוה ספק עצום ואמרי' בכה"ג צדק משלך ותן לו ושפיר פריך ש"ס אם אפי' ממון מוציאי' מכ"ש דה"ל לן למיחש ליי"נ אפי' הוא דרבנן:

אך הרמב"ם בפי' המשנה וכן בחיבורו ומביאו תי"ט מפרש דהתנא ס"ל יש קנין לנכרי להפקיע ועל כן הרי הן כפירותיו של גוי דכיון דנותני' לו מתוקני' אפי' לו יהא שהחליפם מ"מ הא של גוי נמי כמתוקן ע"ש וצ"ע מדשמעתין ע"כ נלע"ד דאין זה משנה דהתם דשם לא נאמר אלא הרי הן כפירותיו ותל"מ וברישא תנן למעשר והדר לשביעי' וע"ש תי"ט מ"ט הקדים מעשר לשביעי' ובשמעתין הגירסא כפירותיו לשביעית ולמעשר ע"כ ס"ל לרמב"ם הכא ברייתא אחריתי היא ונהי דתנא דמתני' ס"ל יש קנין לנכרי להפקיע והרי הן כפירותיו להקל ולפוטרם מ"מ הברייתא ס"ל אין קנין וקמ"ל לא מבעי' לשביעי' שהוא רק איסורא אלא אפי' למעשר שצריך ליתן לכהן וללוי ולא נאמר המוציא מחבירו עליו הראי' וא"כ ה"ה הכא ה"ל לחוש ליי"נ:

דאמר רב הלכה כר"א עתוס' וצ"ע שיטת ר"ת דמוקי דרב אשי לישראל חשוד הא כ' ש"ך רס"י קי"ט בישראל חשוד לא שייך חבת נסוך א"כ למה צריך חב"ח שוב הראני כי כבר הרגיש מהרמ"ל וצ"ע:

שם יהא פירותיו נ"ל פי' הקרא אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו ואם יפיל העץ בדרום או בצפון מקום אשר יפול העץ שם יהא פי' שפע אלקי וחכמתו היינו גשם העבים על הארץ יריקו אפי' על בלעם ומרגולא בפומי' דאינשי תלמידיו של אאע"ה ותלמידיו של בלעם הרשע כי מהתלמידי' ניכר תוכו של הרב כי אאע"ה הי' כמלאך ה' צבאות ע"כ ציוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ה' ותלמידיו של בלעם הרשע כחשו בה' והפקירו בנותיהן להכשיל והיינו אם ימלאו העבי' גשם ויריקו חכמתם על אנשי הארץ אכתי ספק אם יפול העץ היינו החכם אם בדרום למיימיני' או בצפון למשמאילי' ובמה יודע איפה מקום אשר יפול העץ שם יהי' פירותיו תלמידיו מהם יודע מה הי' מעשה העץ הזה: