עבודה זרה לא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - ב

ורמינהי, הרי לכאורה ישנה סתירה לדין זה, שהרי שנינו בתוספתא: השולח חבית של יין ביד כותי, וחבית של ציר [הפרשה שזבה מדגים כבושים], ושל מורייס [מאכל שומן דגים] ביד עובד כוכבים,

דינם כך: אם היה הישראלי מכיר את חותמו וסתמו, את צורת סתימתה של החבית, ויודע שלא נפתחה בדרך - מותר. ^[356] אך אם לאו - אסור. ^[357] ומכך שהיין שביד הכותי אסור, משמע שאינו מקפיד על מגע הגוי. ומוכח שלא כדברי הברייתא לעיל, האומרת שהכותי מקפיד על מגע הגוי?!

אמר רבי זירא: לא קשיא.

כאן בעיר, מקפיד הכותי. לפי שחושש שיראו אנשים את מגע הגוי ולא יקנו מיינו.

ואילו כאן מדובר בדרך, שלא רואה איש. ולכן אסור לקחת ממנו.

מתקיף לה רבי ירמיה: מידי הנך דעיר, לא בדרך אתו? [האם אלו הנמצאים בעיר, לא הגיעו בדרך], ואם כן יהיה דינם כמו היינות שבדרך?

אלא אמר רבי ירמיה: אף היינות שבעיר, יש לחשוש בהם ולאסרם. ואילו ההיתר בחביות סתומות - בין הגיתות [מקום דריכת הענבים] שנינו, שמותר לקחת מן הכותי.

והטעם: כיון דכולי עלמא אפכי, כולם מצויים שם במקום הדריכה, מירתת מפחד הכותי לאפשר לגוי לגעת ביין. כיון שאמר הכותי: השתא, אי חזי לי כעת, אם יראו שמניח אני לגוים לגעת ביין, לא יקנו ממני, מפסדו לי, יגרמו לי הפסד.

אתמר: מפני מה אסרו ^[358] שכר של עובדי כו כבים?

רמי בר חמא אמר רבי יצחק: משום חתנות. שלא ירגיל עצמו לשתות עם הגוים, שמרוב רגילותו אצלם יתן עיניו בבנותיהן, ויבואו לידי חיתון. ^[359] רב נחמן אמר: הטעם ששכר שלהם אסור, הוא משום גילויא מפני שמשקאותיהם מגולים. וכפי ששנינו, משקה מגולה - אסור.

שואלת הגמרא: גילוי - דמאי? על איזה דבר חוששין אנו שנתגלה?

אילימא אם נאמר כי החשש גילוי דנזייתא [הגיגית שבה נעשה השכר לפני שמעבירין אותו לחביות], הרי אנן נמי מגלינן. אנחנו גם מגלין ומשאירין את הגיגיות הללו מגולות, ^[360] ואין אנו חוששין, כיון שהנחש אינו שותה מן השכר.

ואלא מה נאמר, כי אין שותים מן השכר של גוים משום גילוי דחביתא, שמגלים את החביות שבהן מאכסנין את השכר, הרי אנן נמי מגלינן גם מגלים אותן, ^[361] ואם כן, מדוע אסור דוקא שכר של גוים?

מיישבת הגמרא: לא צריכא, אכן לא נאסרה שתית השכר, אלא באתרא דמצלו מיא. במקום שהיו משאירין את המים שמהם עתידין לעשות השכר, זמן רב בכלי, כדי שתשקע כל הפסולת שבמים, ויהיו המים צלולים.

ובאופן זה יש לחשוש כי הנחש שתה ממים אלו שהיו מגולים, ולכן שכר זה - אסור לשתותו.

שואלת הגמרא: אלא מעתה, אם אכן האיסור הוא רק כאשר נתנו בשכר מים שנצטללו, וחוששין שמא שתה מהן הנחש - ישן תשתרי, נתיר לשתות משקה ישן. דאמר רבי, משקה ישן, מותר.

משום שאילו היה בו ארס הנחש, הרי שארס זה, אין מניחו ליישן, להתיישן ולהשאר באיכותו, אלא היה מתקלקל.

וכן אם היה יין חדש שנתגלה. והחמיץ - מותר לשתותו. כיון שודאי לא שתה ממנו נחש והטיל את ארסו. משום שאם היה ארס במים הללו, הרי שהארס, אין מניחו להחמיץ. ואם כן, מדוע לא הותר?

מיישבת הגמרא: גזירה גוזרים ואוסרים משקה ישן, אטו משום משקה חדש. כדי שלא יטעו ויתירו אף משקה חדש שנתגלה.

רב פפא מפיקין ליה לאבבא דחנותא, היו הגוים מוציאין לו את השכר לפתח החנות, ^[362] ושתי, והיה שותה. ^[363] וכן רב אחאי מייתו ליה לביתיה, היו מביאים לו את השכר לביתו, ושתי היה שותה. ^[364]

ותרוייהו שניהם סבורים כי האיסור לשתות מן הגוים, הוא משום חתנות. [אך לא משום איסור גילוי. כיון שאם כך, אסור היה עליהם לשתות בכל מקום].

ומשום כך, לא שתו רב פפא ורב אחאי אצל חנותם של הגוים, אלא הרחיקו מהם.

רב אחאי עביד עשה הרחקה יתירתא [יתירה], ושתה רק בביתו. ^[365] ואילו רב פפא הרחיק בכך ששתה רק בפתח החנות.

רב שמואל בר ביסנא איקלע נזדמן למקום ששמו מרגואן, והישראלים שבמקום זה, לא היו זהירים מיין שנגעו בו גוים. ^[366]

אייתו ליה הביאו לפניו חמרא יין, ולא אשתי לא שתה.

אייתו ליה הביאו לפניו שיכרא שכר, ולא אשתי לא שתה.

ודנה בכך הגמרא: בשלמא חמרא ברור לנו למה לא שתה מן היין - משום שימצא, חשד שמא יין נסך הוא. אולם שיכרא שכר, משום מאי מחמת מה לא שתה?

התשובה: משום שימצא דשימצא [חשש על גבי חשש] גזר שלא לשתות מן השכר שלהם, כדי שיזהרו, ולא יבואו כלל לשתות מיינם.

אמר רב: האי שיכרא שכר זה דארמאה של גוים - שרי מותר. אולם, וחייא ברי בני

- לא נישתי מיניה, לא ישתה מהם.

וקשה: מה נפשך, אי שרי לכולי עלמא אם הותר הדבר לכולם - שרי, ואף לחייא מותר. ואי אסיר לכולי עלמא, אף לחייא אסיר. ואיך יתכן להתיר לכולם, ולאסור עליו?

אלא, רב סבר שיש לחשוש בו בשכר הגוים משום גילויא שמא נתגלה, ושתה ממנו הנחש והטיל בו את ארסו. ובכל זאת מותר לאנשים בריאים בגופם לשתותו, כי - ואזיל מרורא דכשותא, וקלי ליה זיהריה. מרירותו של השכר, הולכת ושורפת את הארס, אם כי נשאר בשיכר מעט מכוחו של הארס. ומשום כך אין בו סכנה לאנשים בריאים לשתותו, אך, ודלקי מלקי ליה טפי, למי שלוקה בגופו וחולה, יכולה שארית הארס להזיקו. וחייא ברי בני, הואיל ולקי חולה הוא, לא נישתי מיניה, לא ישתה משכר הגוים.

אמר שמואל: כל השרצים יש להן ארס. אך חלוקים הם זה מזה: ארס של נחש ממית, וארס של שרצים אינו ממית.

אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אריא, תא ואימא לך מילתא מעלייתא. בן אריה [כלומר, בן איש גדול אתה], בוא, ואומר לך דבר מעולה, דהוה אמר רב אבוך, שהיה אומר אביך, רב.

הכי אמר אבוך, כך אמר אביך: הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא ולא מתו, אותם גוים נפוחים מחמת שהיו שותים מים מגולים שיש בהם ארס של נחש, ולא מתו מכך, הסיבה לדבר היא, איידי דאכלי שקצים ורמשים, חביל גופייהו, כיון שאכלו שקצים ורמשים, נתחמם גופם, ופגם חום גופם בכח ארס הנחש. ^[367]

הערות

^[356] נחלקו הראשונים [עיין תוס' וריטב"א] האם לרבי אליעזר, צריך הכרת חותם. לדעת ר"י וריטב"א, כאשר מקבל את היין מידי הגוי, צריך להתבונן ולהכיר שאכן יש שם את חותמו. ולכן, כאשר שולח יין ביד לחברו, ואינו הולך בעצמו, צריך שיכתוב לחברו היאך עשוי החותם, על מנת שיכיר בו חברו. וכן יודיע לגוי שכתב כן לחברו, על מנת שיפחד לזייף החותם. או שיעשה חותם בתוך חותם, על מנת למנוע חשש זיוף [ולדעת הריטב"א, אם פתחו בלא לבדוק החותם, אפילו אם היו כמה חותמות - אסור!] לדעת ר"ת, רבי אליעזר אינו חושש לזיוף. ולפיכך אין צורך בהכרת החותם. והוסיף על כך הריטב"א, שאף שלדעת ר"ת אם פתחו בלי עיון מותר, מכל מקום ודאי שאם מצא בו איזה שינוי - אסור! השו"ע יו"ד סימן ק"ל סעיף ח' כתב: סתמו בשני חותמות וחזר עליו ולא הכירו, או שמצאו [את החותם] סתור - אסור. וכתב הרמ"א בשם הבית יוסף שם: ודוקא אם רואים שנסתר בכונה על ידי אדם. אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או על ידי בהמה או תינקת שלא בכונה, מותר בדיעבד. ואפילו אם נתקלקל בכונה, יש להתיר באם היה שם ישראל שנכנס ויוצא תמיד. ובפתחי תשובה שם ס"ק ב' הביא מדברי הנודע ביהודה [תניינא יו"ד סימן ע"ב], מעשה ביהודי ששלח יין עם העכו"ם, וכשבא עם היין, סיפר העכו"ם שהחותם נתקלקל באונס בעת שנפלה העגלה. והורה הנודע ביהודה, לאסור את היין! ואף שכתב כאן הרמ"א שאם יש לתלות שנסתר החותם מעצמו מותר בדיעבד, יש לומר שהיתר זה נאמר רק במקום שהעכו"ם לא ידע ולא הרגיש כלל שנסתר החותם. אבל כאן, העכו"ם ידע מסתירת החותם. ואף אם נאמין לו שהחותם נסתר באונס, הרי אחר כך נשאר היין ברשותו כשהוא פתוח. ובאופן זה, ודאי אסור [ועיי"ש בפתחי תשובה].

^[357] וטעם הדבר, לפי שאף שהכותי אינו מנסך יין, מכל מקום אין הוא מקפיד שלא יגע גוי ביין זה. וכן חבית של ציר ביד גוי, יש לחשוש שמא החליפה בציר של דגים טמאים. וכן יש לחשוש שמא נטל מן המורייס, ובמקומו, עירב יין בחבית. ולכן אסורים.

^[358] איסור זה, לא נמצא במשנה ובברייתא. ושמא בימי אמוראים אסרוהו - תוס'. ובריטב"א הביא גרסא בדברי הגמרא "מפני מה אמרו שכר של גוים אסור". כלומר, מפני מה אמרו כך האחרונים, היינו אמוראים. ואף שגזירה זו היא משום בנותיהם וכמו יין, לא החמירו בה כמו ביינם. משום שאין זו אלא תוספת חומרא. ולא הגזירה עצמה [וראה להלן בגמרא "רב פפא מפיקין ליה אבבא דחנותא ושתי" ובהערה שם].

^[359] כך פירש רש"י. ובראב"ד ביאר, שגזרו על השכר משום גזירת חתנות דיין. כיון שהשיכר דומה ליין. אך בשכר מצד עצמו, אין סיבה לגזור.

^[360] הטעם שמשאירין את הגיגיות מגולות שנים או שלשה ימים בשעה שדורכים אותם, הוא כדי שיצאו מהם הרוחות - ר"ח.

^[361] הטעם שמשאירין החביות מגולות, הוא כדי שלא יפקעו החביות, שהרי יין חדש, תוסס הוא [ר"ח]

^[362] בתשובות הר"ן סימן ה' כתב להוכיח מכאן, שכל דבר שאיסורו הוא משום חתנות, אינו אסור אלא כששותה בענין שקרוב על ידו לידי חתנות, שהרי השכר הזה, כאשר היה בפנים ביתו, היה אסור. ואילו כשיצא לחוץ, הותר. ורצה ללמוד מכך, שהוא הדין ביין שאינו נאסר רק משום בנותיהם. דאם נשתנה באופן שאין בו עוד משום חתנות, לכאורה יש להתירו. אולם למסקנא שם, אסור.

^[363] הקשו הראשונים: הרי אף השכר נאסר משום חתנות וכמו יין וכמו פיתם של גוים [להלן לה ב]. ומדוע השכר מותר מחוץ לביתו של הגוי, ואילו שאר דברים אסורים בכל מקום? ותירץ הראב"ד, שאכן איסורו של השכר הוא רק משום שדומה ליין. ולא נגזר בפני עצמו. ומשום כך הקלו באיסורו. מה שאין כן שאר דברים האסורין, הרי שנגזרו מחמת עצמן. ולכן אסורין בכל מקום ובכל זמן. הרמב"ן יישב, שהפת הינה צורך חייו של האוכל. ויש בזה קירוב יתר, ומשום כך החמירו באיסורה. מה שאין כן בשכר [וראה עוד בתוס' רי"ד ובר"ן ובמאירי].

^[364] הש"ך ביו"ד סימן קי"ד ס"ק א' העיר, דלכאורה שכר, הוא מבישולי עכו"ם, ואסור?! ויישב, דכיון שאין השכר עולה על שלחן מלכים לפי שאינו משקה של כבוד, לא גזרו חכמים לאוסרו בכלל בישולי עכו"ם. לפי שעיקר איסור זה, הוא משום חשש שמא יבואו להתחתן בם. וראה עוד בשו"ע יו"ד סימן קי"ט ובט"ז שם ס"ק א'.

^[365] וכן כתב הרמב"ם בפרק י"ז ממאכלות אסורות הלכה י', ובשו"ע יו"ד סימן קי"ד סעיף א', שההיתר לשתות משכר של גוים, הוא רק בביתו.

^[366] כך פירש רש"י. והריטב"א כתב שאין צורך לפרש כן, אלא מקום גוים היה זה, ושלחו לו את הדבר בתורת דורון.

^[367] בתוס' הקשה ממשמעות דברי הגמרא בשבת פו ב שישראל הדואגים וחרדים בקיום מצוות, גופם חם יותר מן הגוים?! ותירץ, שאכן לענין הצלה מארס הנחש, אין חום הגוף של חרדת המצוות מועיל כמו חום גופם של הגוים האוכלים שקצים ורמשים.

השולח חבית של יין ביד כותי, או חבית של ציר דגים ושל מורייס (מאכל העשוי מדגים מלוחים) ביד גוי, אם היה מכיר חותמו וסתמו (וסתימתו) וברור לו שלא נפתח — מותר, אם לאו [לא] — אסור, למרות שהחבית סתומה!

אמר ר' זירא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן — מדובר בעיר, שאין לחשוש לזיוף, כאן — בדרך.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' ירמיה: מידי הנך [כלום אלה] שבעיר לא בדרך אתו [הגיעו]? אלא אמר ר' ירמיה: גם בעיר יש לחשוש, ומה שהתרנו בחביות סתומות — בין הגיתות שנינו במקום שדורכים את היין, כיון דכולי עלמא אפכי, מירתת [כיון שכל העולם מצויים שם, הכותי מפחד] להניח לגוים לנגוע בו, אמר [אומר הוא] לעצמו: השתא אי חזי לי, מפסדו לי [עכשיו אם יראו אותי עושה כך, יפסידו ממני את שכרי].

א אתמר [נאמר]: מפני מה אסרו שכר של גוים? רמי בר חמא אמר בשם ר' יצחק: משום חתנות שלא יבואו להתקרב אליהם עד שבסוף יתחתנו בהם. רב נחמן אמר: משום גילוי, שאינם מקפידים לכסות את השכר, ונחש עלול הטיל בו את ארסו.

ושואלים: אגילוי דמאי [גילוי של מה]? אילימא [אם תאמר] גילוי דנזייתא [של הגיגית] שעושים בהן את השכר, אנן נמי מגלינן [אנו גם כן מגלים]! ואלא דחביתא [גילוי של החבית] בה מניחים שכר, הרי אנן נמי מגלינן [אנו גם כן מגלים]! ומשיבים: לא צריכא, באתרא דמצלו מיא [לא נצרכה אלא במקום שמשאירים את המים שעושים בהם את השכר להצטלל בכלי], ויש לחשוש שמא שתה מהם נחש.

ושואלים: אלא מעתה נאמר ששכר ישן תשתרי [יהיה מותר], שהרי אמר רב: דבר שיש לחשוש בו משום גילוי, אם היה ישן — מותר, כי אם היה בו ארס אין מניחו ליישן אלא היה מתקלקל, וכן אם החמיץ יין — מותר, כי אין הארס מניחו להחמיץ! ומשיבים: גזירה בישן אטו [משום] חדש. ומסופר כיצד נהגו חכמים באיסור זה של שכר.

רב פפא מפיקין ליה לאבבא דחנותא, ושתי [היו מוציאים לו את השכר לפתח החנות והיה שותה]. רב אחאי מייתו ליה לביתיה, ושתי [היו מביאים לו שכר לביתו והיה שותה]. ומסבירים: ותרוייהו [ושניהם] סברו שהאיסור משום חתנות, אלא שרב אחאי עביד [עשה] הרחקה יתירתא [יתירה].

מסופר, רב שמואל בר ביסנא איקלע [נזדמן] למקום מרגואן שישראלים שבו לא נזהרו ממגע גוים ביין, אייתו ליה חמרא, ולא אשתי [הביאו לו יין, ולא שתה], אייתו ליה שיכרא ולא אשתי [הביאו לו שכר ולא שתה]. ושואלים: בשלמא חמרא [נניח יין] לא שתה משום שימצא [שמץ] כלומר, משום חשש יין נסך, ואולם שיכרא [שכר] משום מאי [מה] לא שתה? ומשיבים: משום שימצא דשימצא [שמץ של שמץ], גזירה בשכר משום יין.

אמר רב: האי שיכרא דארמאה שרי [שכר של גוים מותר], וחייא ברי [בני] לא נישתי מיניה [אל ישתה ממנו]. ותמהים: מה נפשך [מה רצונך]? אי שרי, לכולי עלמא שרי [אם מותר, לכל העולם הוא מותר], אי אסיר, לכולי עלמא אסיר [אם הוא אסור, לכל העולם הוא אסור]!

אלא מכאן שרב סבר [סבור] כי האיסור בשכר אינו אלא משום חשש גילויא [גילוי], ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה זיהריה [והולכת המרירות של הכשות ששמים בשכר ושורפת את הארס שבו], ודלקי מלקי ליה טפי [ואולם מי שהוא חלוש מחליש אותו הארס יותר] מאדם רגיל, וחייא ברי [בני] הואיל ולקי [והוא חלוש] לא נישתי מיניה [אל ישתה ממנו].

ועוד בענינים של גילוי בכלל, אמר שמואל: כל השרצים יש להן ארס, אלא שיש הבדל ביניהם: ארס של נחש ממית, של שרצים אינו ממית. אמר ליה [לו] שמואל לחייא בר רב: בר אריא [בן ארי, בן איש גדול], תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר רב אבוך [בוא ואומר לך דבר טוב שהיה אומר רב אביך], הכי [כך] אמר אבוך [אביך]: הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא [אותם גויים נפוחים מתוך חולי, שהיו שותים דבר מגולה] ולא מתו, טעם הדבר הוא: איידי דאכלי [מתוך שהם אוכלים] שקצים ורמשים חביל גופייהו [נתחמם גופם] וגורם שהארס לא יזיק להם.

אמר רב יוסף:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

from the following baraita: With regard to one who sends a barrel of wine in the hands of a Samaritan, or a barrel of fish brine or a barrel of fish stew in the hands of a gentile, if he recognizes his seal and his manner of closing the barrel, it is permitted; if he does not recognize them, it is prohibited. Apparently, a sealed barrel is permitted only when it is recognizable.

Rabbi Zeira said that this is not difficult. Here, the first baraita is referring to barrels located in a city; there, the second baraita is referring to barrels that the Samaritan carries on the road. Sealed barrels are permitted in a city because the Samaritan is careful to ensure that gentiles do not touch them in front of anyone, so that he does not forfeit the business of Jews. While traveling he is not concerned, as he assumes that no one will discover that the gentile came into contact with the wine.

Rabbi Yirmeya objects to this: Didn’t these barrels located in the city come by the road as well? Rather, Rabbi Yirmeya says: We learned the baraita that permits sealed barrels only in reference to those that are located between the winepresses. Since everyone is found there, the Samaritan is apprehensive, as he says to himself: Now, if someone sees me allowing a gentile to handle the wine they will cause me to lose my profit, as Jews will not purchase it.

It was stated: For what reason did the Sages prohibit the beer of gentiles? Rami bar Ḥama says that Rabbi Yitzḥak says: It is due to the concern that Jews will befriend gentiles while drinking with them, which might lead to marriage with gentiles. Rav Naḥman said: It is due to the concern of exposure.

The Gemara asks: With regard to what form of exposure is there a concern? If we say that the concern is with regard to exposure of the vat, we too expose the vat, and there is no reason to prohibit gentiles’ beer more than that of Jews. And if you say: Rather, the concern is for exposure of the barrel, we also expose barrels. The Gemara answers: No, it is necessary to prohibit the beer in a place where the water used to brew it is allowed to settle.

The Gemara asks: If that is so, aged beer should be permitted, as Rabbi Yehuda HaNasi says: A substance that might contain exposed water but has aged is permitted, since the poison does not allow it to age, as it goes bad before it grows old. Similarly, if it soured it is permitted, because the poison impairs the taste but does not allow it to sour. Why, then, is all beer prohibited? The Gemara answers: The Sages issued a rabbinic decree with regard to aged beer due to the concern with regard to new beer.

§ The Gemara cites the opinions of various Sages with regard to beer. Rav Pappa had them bring out the beer belonging to gentiles from the store to the entrance of the store, and he would drink it outside the store. Rav Aḥai had them bring the beer to his house, and he would drink it there. And both of them drank the beer away from the presence of gentiles due to concern about marriage with gentiles. The Gemara notes that Rav Aḥai established an extreme preventive measure for himself beyond what is required by halakha.

The Gemara relates that Rav Shmuel bar Bisna happened to come to Marguan, and they brought him wine but he did not drink it. Next they brought him beer but he did not drink it. The Gemara asks: Granted, he did not drink the wine due to the trace [shimtza] of libations, but due to what reason did he refrain from drinking beer? It was due to concern for the trace of a trace, i.e., he did not drink beer due to concern about drinking wine.

Rav says: This Aramean beer is permitted, but my son Ḥiyya does not drink from it. The Gemara asks: Whichever way you look at this matter, Rav’s statement is difficult: If the beer is permitted, then it is permitted to everyone, and there is no reason for his son to refrain from drinking it. And if it is prohibited, it is prohibited to everyone, and why would Rav say it is permitted?

The Gemara explains: Rather, Rav holds that the prohibition is due to exposure, but the bitterness of the hops in the beer goes and impairs the snake’s venom, so that it is safe for an average person to drink. But a person of weak constitution is weakened further by the impaired venom, and Rav was saying: In the case of my son Ḥiyya, since he is weak, he does not drink from it.

Shmuel says: All creeping animals possess venom; that of a snake kills, whereas the venom of other creeping animals does not kill. Shmuel said to Ḥiyya bar Rav: Son of a lion! Come and I will say to you a superior matter that your father, Rav, said. This is what your father said: These Arameans are swollen [zukanei] because they drink exposed liquids, but they did not die from doing so since they eat repugnant creatures and creeping animals, which heat their bodies and thereby render them less susceptible to the venom.

Rav Yosef says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומקשינן וסתומות מותרות והתנן השולח חמת של יין ביד כותי ושל ציר ושל מורייס ביד עובד כוכבים אם מכיר ישראל חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור מ"ט אסרינן להאי חמת דהוא ביד הכותי לאו משום דחיישינן דלמא נגע ביה עובד כוכבים ואע"ג דסתומה היא דהוא לא קפיד ואי אמרת דקפדי אסתומות אמאי אסורה. ופריק ר' זירא כי קפדי במגע עובד כוכבים בסתומות בעיר דהא חזו ליה. אבל בדרך לא חיישי. ומקשינן והרי יין דהוא השתא בעיר ושנינן בחיצונה סתומות עכשיו מותרות ואע"ג שבא בדרך.

בין הגיתות שנו כיון דכולי עלמא אזלי ואתו מרתת למישרי הסתומות אמר השתא מדרכו לי העוברים והשבים:

איתמר מפני מה אסרו שכר של עובדי כוכבים ר' יצחק אמר משום חתנות רב נחמן אמר משום גילויא גילויא דמאי אילימא גילויא דנזייתא פי' הכדות הגדולות שמגלין אותם שנים ושלשה ימים בשעה שדורכין אותם כדי שיצאו הרוחות שבהן אנן נמי מגלינן להו אלא גילויא דחביות אחרי שמסננין אותן מן השמרים אנן נמי מגלינן להו דלא ליפקעי חביות משום דתוסס ומוקמינן להו באתרא דמצלו מיא פי' נותנין בהם מים כדי שיצלו ואין בהן תסיסה ג' ימים.

ומקשינן אלא מעתה ישן נשתרי דאי הוו יהבי בהו מיא לא הוה מתיישן וכדרבי חנינא דאמר ישן מותר ושנינן גזרינן ישן אטו חדש.

רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי ולא שתי בהדייהו משום חתנות רב אחא מייתו ליה לביתיה ושתי עביד הרחקה יתירה משום שמצא דשמצא אמר רב האי שיכרא דארמאי שרי מיהו חיישינן משום גילויא ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה לזיהריה ודלקי מלקי ליה וחייא ברי הואיל והוא חולה לא ישתה ממנו:

אמר שמואל כל השרצים יש בהם ארס של נחש ממית של שרצים מלקה פי' ארמאי זוקאני עובדי כוכבים שהן נפוחים כמו בעלי הדרוקן.

אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. מיהא שמעינן דאפי' בחותם בתוך חותם בעינן מכיר חותמו הילכך השולח יין לחבירו אין לו בחותמות וסתימות אא"כ מודיעו היאך חתמו דהאי מכיר דקאמרינן הכא לאו שמכירו בטביעות עינא שלא נזדייף אלא שהוא כענין שחתמו פיה של נד למטה או הדסקייא קשור' וכיוצא בזה הילכך יכול הוא להודיעו מתוך הכתב ענין חותמו וסתמו. והראב"ד ז"ל כתב השולח יין לחבירו ביד עכו"ם אין סימן מועיל לו אלא כתיבה בפי הכלי כדי שיהיה ניכר לכל שלא נשתנה ביד עכו"ם שסימן זה אינו יוצא מתחת ידי העכו"ם כלל.

רב פפא מפקין ליה לבבא חנותא ותו ליכא משום חתנות. ואע"ג דלקמן אמרינן לאו תשתעי מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי אפי' אמצרי דמתא שאני פת דאלים חתנות דידיה מפני שהכל צריכין לו ועוד שהוא מעשה נשים משא"כ בשכר.
והראב"ד ז"ל מפ' כן שאין חתנות האמורה בשכר אלא מפני גזירת יין ולפי' לא החמירו, ואין זה נראה.
ובנמוקי חכמי הצרפתים מצאתי בשכר ראשונים לא אסרוהו מעולם אבל אחרוני' נהגו בו חשש חתנות ונראה שמפני זה מקילין בו שלא נאסר בב"ד ואפשר שזהו הלשון שבמקצת הנוסחאות מפני מה אמרו שכר של עכו"ם אסור ולית בהו מפני מה אסרו שכר של עכו"ם.

ותרויהו משום חתנות וכו'. ומכל מקום קיל טפי משאר דברים שגזרו עליהן משום חתנות כפת ושלקות, וכמו שאמרנו (לעיל שם) דהנהו אסירו אפילו מייתו ליה לישראל לתוך ביתו, וטעמא כדאמרן דלא שייך ביה חתנות כולי האי דלא מזמני עליה וליכא קרובי דעתא כולי האי, ובית דין נמי לא גזרו עליו אלא ישראל קדושים אמרו שינהגו בו איסור בבתיהם של עו"ג להרחקה יתירתא מבנותיהן, והיינו דאמרינן מפני מה אמרו שכר של עו"ג אסור, ולא אמרו מפני מה גזרו על שכר העו"ג. ולפיכך בעל נפש צריך לעשות בו הרחקה טפי שלא לשתותו בפתח חנותם עד שיביאנו ברשותו כרב אחא. ומיהו הלכתא כרב פפא דמפקי ליה בבבא דחנותא ושתי דכל בדרבנן הלכה כדברי המיקל (תוה"ב בית חמישי שער ראשון).

משום שמצא דשמצא. כלומר, משום יינן, ואף על פי שאין יינן אסור אלא משום חשד, ואפשר דאפילו לכל אדם אסור, דאי לא הא אתי למישתי מיינן וכחדא גזירה היא, וטוב להזהר (תוה"ב שם).

גזירה ישן אטו חדש. ואם תאמר והא לקמן גבי גבנה פרכי יבישתא לא תשתרי ולא פרקינן הכי ויש לומ׳ דלא ביבש מינכר ולא מיחלף אבל שכר חדש בישן לא מינכר כולי האי ומיחלף.

מפני מה אסרו שכר של גוים כתב רבי׳ הגדו׳ בשם רבותי הצרפתים ז״ל דגזירת אחרונים היתה לחומר בנותיהן וזהו שלא הוזכר במשנה ולא בבריתא וזהו שהקלו בו לשתותו אפומא דחנותא או בבית שלנו מה שאין כן בפתן דמיתסר אבי מצרי מתא ובכל דוכתא כדאיתא לקמן ואף על גב דתרויהו משום בנותיהן והטעם משום שזו תוספת חומרא הוא ושמצא דשמצא הוא דלקמן וכתב כי שמא זהו מה שגורסין במקצת נוסחאות מפני מה אמרו שכר של גוים אסור כלומר מפני מה אמרו האחרונים כן ונכון הוא.

רב פפא מפקינן ליה כו׳. כתב בעל התרומות ז״ל דאפשר שאם יתאכסן אצל גוי דרך עראי או אם יהיה שם איבה אם לא ישתה ממנו שהוא מותר.

איקלע למרגוון. פר״שי ז״ל ישראלים חשודין היו בה כו׳ ואין צורך אלא מקום גוים היה ושלחו לו בתורת דורון.

ציר ומוריס אינם בני נסוך ומ"מ יש לחוש במוריס שמא יוציא מוריס ויכניס בו יין מפני שדמי המוריס מרובין משל יין ובציר יש חשש חלוף בשלו שהוא של דגים טמאים ואינו חשוב כל כך ואחר שאין בו אלא חשש חלוף דיו בחותם אחד וכן מוריס יתבאר למטה שדיו בחותם אחד ואפילו לא הכירו הואיל ורואה שם חותם ואם עין בו ולא מצאו כתקנו אסור ועל כיוצא בזה אמרו אם מכיר חותמו וסתמו וי"א שמ"מ צריך הוא שיכיר חותמו ואם שולחו לאחר יודיעו תכונת חותמו ויעמוד עליו כל אחד לפי שטתו על הדרך שבארנו למעלה ומ"מ יש צדדים במוריס שמכל וכל מותר ולמטה יתבאר:

יראה מסוגיא זו שכל מה שאין בו חשש נסוך אלא חשש חלוף אם הוא מקום מעבר מותר מתירא הוא להחליף ואינו מכניס עצמו לכך משום חלוף לבד והוא הרמוז בכאן בבין הגתות ואע"פ שלא נאמרה בכאן אלא בכותי שבדרך ובין הגתות קפדי אמגע גוי נראה שאף בגוי הדין כן בכל שאין בו אלא חשש חלוף וכן יראה מברייתות של דמאי פרק הלוקח ירק והוא שאמרו שם השולח ביד הגוי חושש משום מעשרות ומשום שביעית כלומר שמא החליף על ידי חמרי גוים המדדין מן הגורן לעיר אינו חושש משום מעשרות ומשום שביעית מפני שהם בחזקת משתמר כלומר ואין בהם חשש חלוף ויש אומרים כן בבשר וכבר רמזנוה בפרק גיד הנשה אלא שאני אומר שבין הגתות ומגורן לבית אין לדמותם למעבר שבמקומות אחרים:

שכר של גוים אסור ועקר איסורו לא משום אסור אלא משום חתנות כפתן ושמנן ושלקות שלהם וסתם יינם ואע"פ שטעם כל אלו באיסורן אחד הוא לא השוו בהם מדותיהם אלא החמירו בכל אחד לפי מה שראו והוא שהיין החמירו בו יותר מכלם ואסרוהו בכל מקום ובכל ענין ואפילו בהנאה ומפני שיש בסבתו קרוב גדול ושיש בענינו חשש ע"ז והוא הנסוך והתירו מגען ביין שאינו עשוי לשתיה כל כך כגון חומץ ומבושל כמו שהתבאר והשכר הקלו בו על כלם ואף איסורו לא היה בכלל גזרה אלא מנהג קדושים להרחקה יתרה והוא שאמרו מפני מה אמרו שכר של גוים אסור ולא אמר מפני מה גזרו וכו' שלא היה בכלל שני הגזרות ולא מצינו איסורו במשנה מפני שאין ענינו מצוי כל כך ושאין קרוב מצוי בסבתו ואין בני אדם מזמינים עליו ומתוך כך לא אסרוהו אלא בביתו של גוי אבל חוץ מביתו אפילו היה חנוני והוציאו לפני הפתח למכור מותר ואעפ"כ חסידים שבחכמי התלמוד היו נמנעים שלא לשתותו אלא בבית ישראל ובזמנים הללו אין נמנעים מהם כלל אא"כ במה שחוששין בו לתערובת יין ואף זו דוקא בכדי נתינת טעם ושאר הדברים הקלו בהם יותר על היין והחמירו בהם יותר על השכר לאסרן אף חוץ מביתו כמו שיתבאר ומקום שיש בו ישראל חשודים על יינם אף שכר שלהם אסור הואיל וישראלים הם יבא בקרוב להמשך אחר יינם:

גמרא לא צריכא באתרא דמצלו מיא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ושל ציר כו' הכרת חותם ציר אע"ג כו' ובד"ה דנזייתא בעוד שהשכר בגיגית כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה השולח חבית כו' חמפ"ג חלתית מורייס כו' בענין שפירשתי ויש כו' אבל אם לא הכיר כשהלך כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה רב נחמן אמר כו' בגבינות אי סבר הכא טעמא דגילוי וי"ל כו' והיכא נמי דמשוו כו' עכ"ל ר"ל למ"ד בגבינות משום גילוי יסבור נמי הכא טעמא משום גילוי ואמאי לא תני ליה במתניתין עם גבינות וק"ל:

בד"ה דאכלי שקצים כו' ומבטל ארס של נחש עכ"ל כצ"ל:

ד"ה רב נחמן אמר משום גילוי וא"ת למ"ד משום גילוי מ"ט לא תני לה במתני' וכו'. וליכא למימר דבימי התנא עדיין לא גזרו על השכר דתקשה לך דהכל טעמא מאי כיון דגבי שכר שייכא גזירה דגילוי כמו גבי גבינות שגזרו על הגבינות משום גילוי ה"ל אז נמי לגזור על השכר:

שכר של נכרי עמ"ש תוס' דאין בו משום בישולי נכרי משום דכי היכי דבטיל לגבי המים לענין ברכה הה"נ לענין בשול נכרי והב"ח כ' שזה התי' אינו עיקור שהרי יש בו כזית בכדי א"פ משעורי' וחייב עליו כרת בפסח ואיננו בטל לגבי מים אלא משום שנשתנו השעורי' מברך שנ"ב ע"ש ואפשר שצדקו דבריו בשכר שעורי' דהשעורי' עצמם נימוחי' ויוצא כל כחם בבישול אבל מ"מ הקאפע שהתיר הפר"ח סי' קי"ד סק"ו בודאי מותר מטעם זה שגרעיני הקאפע אינם נימוחים במים רק קליטת טעם בעלמא ולית בי' משום בשולי נכרים משפחת גויה בבית ישראל המבשלי' קאפע א"נ המתאכסן בבית גוי ושותה עמו קאפע בסתם כלים שאינם בני יומן ואינו במסבה ובמושב לצים לית בי' משום בשולי נכרים ושאקילאט"ע פשוט דנאכל כמות שהוא ומותר ודלא כתשו' מהר"מ א"ש ח"ב סי' צ"ב ע"ש:

איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופי' מימי תמהתי אחר שבעו"ה אין לנו מדרש חכמות הרפואות וכל רופאי ישראל לומדי' בבית מדרש לאומים וחכמיהם וכל חכמתם בנוי על טבעי גופי' דאכלי שקצים ורמשים ולא דאיגי במצות ואיך ישפוט מזה על גופי ישראל דלא אכלי שקצים ודאיגי במצות הרי קמן אלו מסתכנים בגילוי ואלו שתו וחיו ושכבת זרע של אלו מסריח משא"כ אלו והוא איבעי' דלא איפשטא פר"ע ובודאי לענין רפואות הגוף מה נעשו נסמך על רופא חנם ית"ש ויתן בפי הרופא ומחשבתו לרפאות נפש עד דכא ושומר פתאים ה' ולענין פ"נ שבת ויה"כ לא יהא אלא ספק נמי מותר אבל לענין איסור נדה צ"ע ואם חז"ל סמכו על הרופאים שהעלה מטבעין ליבנה וכדומה בזמניהם הי' חכמי רופאי ישראל אשר שקלו זה בדעתם אבל רופאי זמנינו אינם עוסקים אלא בטבעי או"ה צל"ע מאוד:

חבית של יין ביד כותי. וכ''ש ביד עובד כוכבים צריך הכרת חותם ואע''פ דכותי אינו מנסך מיהו לא קפיד אמגע עובד כוכבים: ושל ציר ומורייס ביד עובד כוכבים. צריך הכרת חותם ציר אע''ג דלאו אורחא למירמי ביה חמרא דדמי היין יקרים משל ציר מיהו חיישינן דלמא מחליף ליה בציר של דגים טמאים ומורייס חיישי' איידי דדמי מורייס יקרים מדמי יין דלמא שקיל מורייס ומעייל חמרא ומערב בי' אבל כותי לא חשיד לאחלופי. ציר מזיעה וזיבות של דגים כשכובשין אותן במכבש כדאמרינן במועד קטן (דף יא.) ונעשה חזק כחומץ ומטבל בו. מורייס מערבין בו קרבי דגים כדאמרינן לקמן בפרקין (דף לד:) דנפיש שומניה: מכיר חותמו וסתמו. שלא זייף סתימתו: בעיר. קפיד כותי דסבר השתא נגע עובד כוכבים בייני ולא זבני מייני: לא בדרך אתו. וליחוש שמא נגע בהן בבואם בדרך: בין הגיתות שנו. הך דקתני סתומות מותרות: דכ''ע אפכי. מצויין בדרכים: משום חתנות. שלא ירגיל לעשות משתאות אצל עובד כוכבים ויתן עיניו בבתו: דנזייתא. בעוד שהשכר בגיגית שהיא נעשית: אנן נמי מגלינן. דקיי''ל דשיכרא לא שתי חיויא מיניה: באתרא דמצלו מיא. במקום שרגילין להשהות המים בכלי עד שיהו צלולים ומים יש בהן משום גילוי: ישן מותר. כל דבר גילוי שהשהו אותו עד שנתיישן מותר דאין מניחו ארס של נחש ליישן אם היה בתוכו: החמיץ מותר. יין מגתו חדש שנתגלה עד שלא החמיץ והחמיץ מותר בידוע שלא שתה בו נחש דאילו שתה בו נחש לא היה מניחו להחמיץ: למרגואן. ישראל חשודין היו ולא היו מקפידין על יינם של עובדי כוכבים: משום שימצא. חשד יין נסך: שימצא דשימצא. גזרה שיכרא אטו חמרא: משום גילויא. ומיהו לכו''ע שרי שאינן חולין והאי זיהרא לא מלקי להו: משום דאזל מרורא דכשותא. טעם מרירות של כשות וקלי ליה לזיהרא ואין בו כח להלקות אדם בריא: ודלקי מלקי ליה. אדם שהוא חולה קודם לכן ושותהו מזיקו ומכביד חליו: מלקי. מזיק: זוקאני. נפוחים:

השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד עובד כוכבים. מדקדק ר''ת דמשמע מדפלגינהו בתרי בבות ש''מ דוקא קתני יין ביד כותי אבל ביד עובד כוכבים לא סגי בחותם אחד ואתיא כרבנן וא''כ ציר ומורייס סגי בחותם אחד אף לרבנן ותימה א''כ תקשי לאיכא דאמרי דלעיל דא''ר אלעזר הכל משתמר בחותם בתוך חותם דמשמע כל מילי בעינן חותם בתוך חותם וי''ל דהכל לא קאי אלא אשאר מילי דחבי''ת אבל חמפ''ג חילתית מורייס פת וגבינה אמרי' לקמן דסגי בחותם אחד ורש''י פי' יין ביד כותי וכ''ש ביד עובד כוכבים צריך הכרת חותם ובהכרת חותם מיהא שרי כר''א משמע דאף לר''א צריך הכרת חותם בשולח בדרך מעיר לעיר ואף לדברי ר''ת שמעמיד הברייתא כרבנן מדרבנן נשמע לר''א לאו אמרו רבנן בציר ומורייס דסגי בחותם א' דבעי הכרת חותם לר''א נמי ביין דסגי בחותם א' צרי' הכרת חותם וא''כ יש ליזהר בשולח יין לחבירו ואינו הולך שם להכיר חותמו שצריך חותם בתוך חותם או אם שולח כתב להודיע איך חותמו ויודיע לעובד כוכבים שכך שלח לו מועיל בחותם א' דעובד כוכבים כיון דידע מירתת ולא מזייף ור''ת פי' דלר''א דלא חייש לזיופא לא בעינן הכרת חותם ואפי' אינו הולך להכיר חותמו וגם אינו שולח באיזה ענין הוא חותם מותר ומייתי ראיה מדקאמר תלמודא לקמן פ''ב (דף סט:) והשתא דקיימא לן כר''א דלא חייש לזיופא אמאי לא מותבינן חמרא ביד עובדי כוכבים כו' ובדיעבד יש לסמוך על פסק ר''ת וענין חתימת החבית פירש רבינו ברוך וזה לשונו נכון הדבר לסתום פי חבית בנעורת או בדבר אחר ולתת עור על הסתימה קבוע במסמרות ולכתוב אותיות חציין על העור וחציין על דופני קרשי החבית שאם יגביה העובד כוכבים העור לא יוכל לכוין לישבו כבתחלה ולתת חשוק אחד שקורין צירקל''א סביב השולים במקו' שמחוברי' דופני החבית ולקבוע שם במסמרות מפני הנעורת התחובה שם סביב שלא יוציאם העובד כוכבים להוציא היין דרך שם ולתחבו אחרי כן אל מקומו הראשון וכל הברזות לחתוך ולקבוע עליהם עור במסמרות או לקבוע נסרים לכסות כל השולים והברזות עכ''ל וישלח לחבירו כתב כדפרישית. כתב ר' יצחק בר יהודה לר''ש בתשובה כי בימיהם היו החביות של חרס וכאשר היתה פי החבית סתומה אז היה די כר''א אבל חביות שלנו אף לאחר חיתום פי החביות והברזות יכול העובד כוכבים לנעוץ סכין בין הנסרים ולהוציא יין ולפי תשובתו יש לאסור אפי' חתמו בענין שפי' ויש מחמירים ומכסים כל דופני החבית בחשוקים וגם השולים בנסרים ואז אין לחוש כלל ויש מקילין לשלוח בחותם אחד אף בלא הכרת חותם ולא הודעת כתב ומיישבים הברייתא דאם היה מכיר חותמו לא שילך להכירו אלא אם הלך ומצא והכיר חותמו מותר גמור כי ודאי לא זייפו אבל אם לא הכיר כשהלך שם החותם כמו שעשאו יש לחוש שמא זייפו העובד כוכבים אבל אם לא הלך אחרי אשר חתמו והישראל מצאו חתום מותר והמחמיר תבא עליו ברכה וכתב הר''ר משה מקוצי בספרו כי אחרי שיש מקילין ויש מחמירין אין לנו ראיה ברורה לאסור ודין חביות ריקניות נפרש בסוף ע''ז (לקמן דף עד: ד''ה רבא) כשנגיע שם אי''ה: מפני מה אסרו שכר כו'. איסור שכר לא מצינו לא במשנה ולא בברייתא ושמא בימי האמוראים אסרוהו: רב נחמן אמר משום גילוי. וא''ת למ''ד משום גילוי מ''ט לא תני ליה במתניתין עם גבינות דטעמייהו נמי משום גילוי וי''ל דרב נחמן לית ליה לקמן (דף לה: ע''ש) בגבינות טעמא דגילוי אלא טעמא מפני שמעמידין בשרף ערלה וא''ת למ''ד משום גילוי בגבינות אי סבר הכא טעמא דגילוי וי''ל כיון דהכא ליכא למיחש היכא דלא מצלו מיא וה''נ דמשוו ביה כשותא לא פסיקא ליה: באתרא דמצלו מיא. וא''ת למ''ד לעיל (דף ל.) אמנקריותא קפדי מאי איכא למימר וי''ל דבשכר לא קפדי כ''כ מפני שסופו להוציא כל גריעות שבו כשיהיה עשוי ותוסס כל צרכו ואם שוקע ישאר עם השמרים שאינם לשתיה: ותרוייהו משום חתנות רב אחא עביד הרחקה יתירתא. ומ''מ שניהן לא היו שותין בבית העובד כוכבים וא''כ צריך ליזהר שלא לשתות שכר בבית העובד כוכבים דהא רב פפא ורב אחא שהיו בתראי לא היו שותין ומיהו המתאכסן בבית העובד כוכבים יכול להיות שמותר לשלוח בעיר לקנות שכר מן העובדי כוכבים דהוי כמו בביתו של ישראל ואף אם העובד כוכבים אכסנאי שלו נותן לו משלו (ושותה) משום איבה דלא אסרו משום חתנות אלא לקבוע שתיה בחנות או ברגילות לשתות בבית העובדי כוכבים אבל אקראי בעלמא שרי ובכלל דין שכר בין שכר של תמרים בין של תבואה ואין לאסור של תבואה משום בשולי עובדי כוכבים כמו סלקא ודייסא דאע''ג דלא חזי לכוס כשהוא חי דס''ל כאידך לישנא דרב דאמר כל שאינו עולה על שלחן מלכים אין בו משום בשולי עובדי כוכבים ואשכחנא ר' יוחנן סבר לקמן פרק רבי ישמעאל (דף נט.) כוותיה ובפרק החולץ (יבמות דף מו.) ועוד יש טעם אחר להתיר השכר דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים דכי היכי דהתבואה בטלה לגבי המים לענין ברכת שהכל נהיה בדברו ה''נ היא בטלה לענין איסור בישול: דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו. תימה דאמר פרק רבי עקיבא (שבת דף פו:) גבי שכבת זרע של ישראל במעי עובדת כוכבים ישראל דדייגי במצות חביל גופייהו טפי מעובדי כוכבים וי''ל דלענין להנצל מארס אין מועיל חבל דדייגי במצות כמו חבל דאכילת שקצים ורמשים שיש להם בתוך הגוף ומבטל ארס של נחש:

עבודה זרה לא ע"ב

דף לא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד