עבודה זרה לב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

אמר רב יוסף: האי חלא דשיכרא, אותו חומץ של שכר דארמאה של גוים - אסור.

משום, דמערבי ביה דורדיא דיין נסך, שמערבים בו שמרים של יין נסך! ^[368]

אמר רב אשי: וכאשר מביאים הגוים משקה זה מהאוצר [מחסן העשוי לשמירה זמן רב] - שרי. כיון דאם מערבי ביה שמרים אלו - מסרא סרי, מסריח הוא במשך הזמן. ^[369]

ורק משקאות העומדים בכלים רגילין לזמן קצר, יש לחשוש משמרים אלו.

שנינו במשנתנו: וחרס הדרייני - אסור אף הוא בהנאה.

שואלת הגמרא: מאי מהו חרס הדרייני?

אמר רב יהודה אמר שמואל: חרס של הדריינוס קיסר. וכאשר יוצא הדריינוס למסעותיו, נוטל עמו חרס זה.

ומה ענינו של חרס זה?

כי אתא כשבא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר:

ענינו של חרס זה, כך הוא - קרקע בתולה חדשה היתה, שלא עבדה אדם מעולם, ועבדה הדריינוס, ונטעה גפנים. וכיון שאדמה זו בתולה היתה, היה כוחה רב, והפיקה יין חזק ביותר.

ורמי ליה לחמרא בגולפי חיורי, הניח את היין הזה בכלים לבנים וחדשים מחרס, ומייצי להו לחמרייהו, והיו הכדים הללו בולעים ומוצצים הרבה מן היין [שהיו הכדים חדשים, ולא היתה בהם כל בליעה אחרת, והיו בולעים הרבה מיין זה].

ולאחר כל זה, מתברו להו בחספי, היו שוברים את כלי החרס, ודרו בהדייהו, ונושאים עמהם את השברים הספוגים ביין לכל מקום.

וכל היכא דמטו כל מקום שאליו הגיעו, תרו להו, היו שורים את החרסים הללו במים, ושתו ^[370] היו שותים ממים אלו. שטעמם - טעם יין הבלוע בחרסים. ^[371]

אמר רבי יהושע בן לוי: וחוזקו של משקה זה העשוי מן החרסים הבלועים, הוא עד כדי כך, שיין ראשון שלנו, העשוי מהדריכה הראשונה של הענבים, החוזק שלו הוא רק כשלישי שלהן [כיין העשוי מהמים ששרו בהם את החרס בפעם השלישית]! ^[372]

ואחר ששנינו גודל בליעתו וחומרתו של חרס זה, מסתפקת הגמרא:

איבעיא להו: מהו האם מותר לסמוך בהן בחרסים אלו, שבלוע בהם יין נסך האסור בהנאה, את כרעי המטה?

ויסוד הספק: כאשר רוצה בקיומו של היין שבתוכו, האסור בהנאה, לא לצורך השימוש ביין [שהרי הסומך כרעי המטה בחרס זה, אין לו צורך ביין הבלוע בו, אלא רק בחרס], והשימוש נעשה על ידי דבר אחר, היינו החרס. האם שרי, מותר שימוש זה, או אסור? ומביאה הגמרא ראיה להוכיח - תא שמע: דרבי אלעזר ורבי יוחנן נחלקו בדבר זה. חד אסר, ^[373] וחד שרי התיר. ואם כן, דבר זה כבר נשנה במחלוקת שלהם. ( ^[374] והלכתא כמאן דאסר - הלכה כדברי האוסר. ) ^[375] מקשה הגמרא: מיתיבי ממה ששנינו בתוספתא: הדרדורין, כלים קטנים של חרס [כדים], ^[376] והרוקבאות, כלי עור ^[377] של עובדי כוכבים, אם היה יין של ישראל כנוס בהן, אסור היין בשתיה, ומותר בהנאה.

העיד שמעון בן גודא, לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל, כי ראה ששתה רבן גמליאל ממנו מכלי זה בעכו, ולא הודו לו חכמים על דבר זה.

וכן שנינו בתוספתא שם: נודות של עובדי כוכבים העשוים עור, רבן שמעון בן גמליאל אומר משום בשם רבי יהושע בן קפוסאי: אסור לעשות מהן שטיחין לחמור להניח עליו לצורך ישיבת הרוכב.

וקשה מכך: הרי לעיל הובאה דעה, שאם רוצה בקיומו של הכלי הבלוע ביין עכו"ם, לצורך דבר אחר, מותר.

והא הכא, הרי כאן בנאדות של עובדי כוכבים, דרוצה הישראל בקיומו על ידי דבר אחר, לצורך השטיח להניח על החמור, ואינו צריך את היין הבלוע בנאדת, ובכל אופן קתני כאן דאסור, ואיך לעיל לגבי חרסים, נאמר שמותר?!

ומתרצת הגמרא למקשה: וליטעמיך, לשיטתך זו הנשמעת בקושיא, שלכאורה יש לאסור כל כלי של גוים בהנאה, אם כן, קנקנים של עובדי כוכבים, ליתסרו למיזבן, יאסרו בקניה, ואיך בכל אופן קונים קנקנים מהם? ^[378]

מאי שנא נודות, האסורים, ומאי שנא קנקנים, שלכאורה מותרים?

אמר רבא: הסיבה שמחמתה אוסרים נאדות של גוים אף לשימוש אחר, היא גזירה שמא יבקע יקרע נודו של הישראל, ויטלנו את הנאד של הגוי, ויתפרנו על גבי נודו, על מנת להטליא את הקרע. ונמצא שיינו של הגוי הבלוע בטלאי הנאד, מתערב ונותן טעם ביינו של הישראל הכנוס באותו הנאד. ואילו בקנקנים ובחרסים, שאי אפשר להטליאם, חשש זה אינו קיים.

שואלת הגמרא: ולמאן דאמר רוצה בקיומו על ידי דבר אחר אסור, מאי שנא במה שונים קנקנים, דשרו, שהותרו לקנותם מן הגוים, ואילו החרסים הבלועים ביין, כגון חרס הדרייני, אסורים?

ומתרצת הגמרא: אמר לך, יאמר ויתרץ לך האוסר את החרסים, כי החילוק הוא כך:

התם בקנקנים, ליתיה לאיסוריה בעיניה, היין האסור אינו ניכר. ואילו הכא, בחרס הדרייני הבלוע ביין, איתיה לאיסוריה בעיניה, היין קיים וניכר. ומשום כך אסורים החרסים. ^[379]

שנינו בברייתא לעיל: ולא הודו לו חכמים לרבן גמליאל שסבר שמותר לשתות מכלים של גוים.

ורמינהי, וקשה סתירה לכך, שהרי שנינו בברייתא: יין הבא ברוקבאות של עובדי כוכבים, אסור בשתיה ומותר בהנאה. העיד שמעון בן גודע לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו, והודו לו! ואילו לעיל מובא שלא הודו לו חכמים? מיישבת הגמרא: מאי, "לא הודו לו", דקאמר התם, ששנינו באותו מעשה? - הכונה היא לכל סייעתו, חבורת החכמים של רבן גמליאל, שלא הודו לו. אבל בנו של רבן גמליאל, מודי ליה! כן הודה בכך. ^[380] וזה מה שמובא כאן, ש"הודו לו". ומיהו שהודה? - בנו של רבן גמליאל.

איבעית אימא, עדותו של שמעון בן גודא, לחוד. ועדותו של שמעון בן גודע, לחוד. היו כאן שני מעשים נפרדים, ושתי עדויות נפרדות. באחד מהם, בעדותו של שמעון בן גודא לפני בנו של רבן גמליאל, לא הודה לו בנו של רבן גמליאל. ולאחר מכן, בעדותו של שמעון בן גודע, כן הודה לו.

שנינו במשנתנו: ועורות לבובין, אף הם אסורים בהנאה.

תנו רבנן: איזהו עור לבוב - כל שקרוע העור כנגד הלב, וקדור עשוי הקרע כמין ארובה עגולה.

אם יש עליו קורט דם - אסור. כיון שעל ידי כך, מוכח שנעשה הדבר בחיי הבהמה, כדרך שעושין לעבודה זרה.

הערות

^[368] כתבו התוס', שלפיכך יש להיזהר בשכר של דבש [ונראה שכן הוא הדין בשאר משקין] ולבדוק אם נותנים לתוכו שמרי יין על מנת לזרז ולמהר הכנתם.

^[369] וכתבו התוס': הלכך נראה דמותר לקנות כל מיני משקה מן הגוים, כגון יין תפוחים ומי תותים, ובלבד שיראהו ישראל מושך מן החבית, ואפילו דמיהם יקרים יותר מן היין. דודאי לא עירבו יין בתוך החבית, כיון שמקלקלו. אבל, אם לא ראהו מושך מן החבית, אז הדבר מתחלק: במשקה היקר מן היין - יאסור. שמא עירב בו יין להשתכר ולהרויח. אבל אם היין יקר, אין לחוש שמא עירב בו יין על מנת להכשיל את השותה.

^[370] כך הוא פירושו של חרס הדרייני בגמרא כאן. ובמשנתו, הבאנו מדברי פירוש המשניות להרמב"ם, שביאר באופן אחר. והוא, שהיה אנדריינוס מלך קיסר עושה טיט, ומגבל אותו ביין ומים הרבה, ועושה ממנו כלי חרס בלתי מבושל. והיה מוליך אותו בכל מקום. ובכל שעה שהיה רוצה לשתות יין, היה שורה חתיכה מאותו הכלי במים, והיה נימוח ושוקע הטיט ונשארו המים מזוגין [מעורבים] ביין, וכך היה שותה. וכמעשה זה היו עושין בני אדם בזמן המשנה, והוא הנקרא חרס הדרייני. כלומר, מיוחד לאנדריינוס.

^[371] כתב האור זרוע [סימן קס"ד ד"ה מתני', והובא בהגהות אשר"י כאן, וברמ"א יו"ד סימן קכ"ג סעיף ה'] שרק חרס הבלוע ביין נסך, אסור. אבל חרס הבלוע ביין כשר ונגע בו עכו"ם, מותר היין הבלוע אפילו בשתיה. וכמו יין שהגליד, אשר בטל ממנו תורת משקה. ואין בו משום יין נסך. וכן יין שהחמיץ, אין בו משום מגע עכו"ם. ואם חישב עליו בעליו למשקה, יש בו משום מגע עכו"ם. וכן אם נגע בו גוי לאחר שנמחה מהגלדתו, יש בו משום מגע עכו"ם ואסור. וראה עוד בש"ך יו"ד סימן קכ"ג ס"ק י"ב.

^[372] ביתר ביאור, ביאר התוס' רי"ד, שהיו רגילין לכתוש את הענבים ולרסקם מעט, והיו מכניסין אותו בחבית וממלאים את החבית מים וקולטים המים את טעם היין. ועוד היו משימין את הענבים הללו פעם שניה ושלישית, וכמו שעושים לחרס הדרייני. וזהו שאמרו בגמרא, שהראשון היינו המים שנתנו בהם את הענבים פעם ראשונה, וחזקים הם יותר, הריהם כמים שנותנים בהם את חרס הדרייני פעם שלישית.

^[373] השו"ע יו"ד סימן קכ"ג סעיף י"ג כתב: חרסים שבלעו יין של עכו"ם הרבה עד שכששורים אותן במים פולטים יינם, אסורים בהנאה. ובעין משפט כאן הקשה, מדוע לא הזכיר כלל השו"ע את האיסור לסמוך בהם כרעי המיטה? הרי"ף, השמיט אף הוא דין זה. וביאר הר"ן, שלפי שאין חרס הדרייני מצוי עכשו, השמיטו הרי"ף. ויתכן שמטעם זה, לא הזכירו השו"ע. אולם עדיין יש להקשות, שאף שאין חרס הדרייני מצוי, מכל מקום לעצם מציאות זו של חרס הבלוע בהרבה יין, כבר מתייחס השו"ע בסעיף י"ג. ואם כן, אף בלא קשר לחרס הדרייני, היה לו לדון על סתם של גוים הבלוע בהרבה יין. [ויתכן לחלק בין חרס הדרייני הנידון כאן, לסתם חרס הבלוע הרבה יין המוזכר בשו"ע. לפי שחרס הדרייני, עיקר ענינו ומהותו, דהוא חרס הבלוע ומעורב ביין, ולכך הוא נעשה ומיועד. ובזה מיוחד ושונה הוא משאר חרסים שנבלע בהם יין סתם. ולכן, אף כאשר סומך בו כרעי המטה ואינו רוצה בקיומו, על כרחך נהנה הוא מכלי שמהותו היא תערובת יין נסך. אולם סתם כלים הבלועים, שבהם דן השו"ע, אף שיש לאסור הנאתם מחמת שבלוע בהם הרבה יין נסך, מכל מקום כאשר אינו רוצה בקיומו, אין לאוסרם. כיון שאין הכלי נעשה ל'חפצא' של כלי העשוי ביין נסך. ומשום כך לא אסר השו"ע לסמוך בהם כרעי המטה [אולם עיין בש"ך שם ס"ק כ"ה שנקט איסור זה של סמיכה בכרעי המטה, אף לדעת השו"ע]. וכן מבואר בראשונים, עיין רמב"ן ור"ן, שהסיקו כי הדין שרוצה בקיומו על ידי דבר אחר אסור, נוהג רק בחרס הדרייני. וכדברי הגמרא לקמן, דבחרס הדרייני איתא לאיסורא בעין. דכיין גופיה הוה. אבל בשאר כליהם של עכו"ם, לא].

^[374] פיסקה זו, אכן מופיעה בגמרא שלפנינו [בסוגריים]. אולם בדברי הרא"ש סימן י"ז, משמע שלא גרס כן. ופסק מעצמו שהולכים לחומרא בדבר זה. וראה הערה הבאה בביאור הדבר. בדברי התוס' רי"ד, עולה שגרס כן בשיטת הגמרא, וביאר שנכתב כן על מנת לאפוקי מהכלל שבידנו, שבכל מקום הולכים אחר המיקל.

^[375] הקשו על כך, לשם מה צריך לפסוק דהלכתא כמאן דאסר. והרי מכל מקום כיון שספק הוא, הולכים לחומרא? ובספר 'סדר יעקב' יישב, שהנפקא מינה בין אם נאסר הדבר בודאות או שנאסר מחמת ספק, היא לענין ספק ספיקא. דאילו נאסר הדבר רק מכח ספק, אם כן כאשר יצטרף לכך ספק נוסף [כגון על עצם הדבר אם הוא חרס הדרייני או לא] הרי שהדבר יהא מותר מכח ספק ספיקא. אולם אם נפסק הדבר מחמת שהלכה ודאי כדברי האוסר, הרי דאין זה כלל ספק. והנה, הרא"ש לא גרס לדברי הגמרא הללו. וכתב מעצמו דאזלינן בזה לחומרא. ויתכן שנקט כך מחמת שנסתפק הלכה כמי. ואם כן, הרי שבאופן זה של ספק ספיקא יהיה הדין שמותר לדעת הרא"ש.

^[376] כך משמע בפירוש רש"י. והר"ח פירש, שהם חביות גדולות של עץ.

^[377] פירש רש"י - "חמת". וכמו שמצינו במקרא [בראשית כא יח] "וחמת מים". ובתרגום שם - "ורקבא דמיא". ויש שפירשו, שרוקבאות הינם נאדות גדולים מאוד. ובכך שונים הם משאר נאדות הקטנים יותר.

^[378] אמנם לא נתפרש כאן מקורו של ההיתר לשימוש בקנקנים הנקנים מהם. ובריטב"א כתב, דאנן חזינן מעשים שבכל יום שקונים קנקנים מן הגוים ונותנים בהם מים ושאר דברים.

^[379] ביאר הרמב"ן, שבליעת היין המרובה שבחרס, היא עצמה מסייעת בסמיכת כרעי המיטה. ולפי זה ביאר את איסור השטיחין, שלדעה זו, כיון שהעור מתקשה ביין שעמד בו הרבה ומועיל לשטיחין וניכר הוא בהם, הרי הם אסורין מחמת כן. מה שאין כן קנקנים, שאינם ספוגים כל כך ביין, אלא רק יש בהם פליטת יין אסור. אין לאוסרם בענין זה.

^[380] בביאור הנהגה זו שנהג רבן גמליאל, ביארו הרשב"א והריטב"א, משום שסבר רבן גמליאל שכלים אלו, אינם עומדים לקיום [כלומר, אינם עומדים על מנת שישהו בהם את היין לזמן רב], הלכך על ידי הדחה בעלמא כשרים. וכמבואר לקמן לג ב. ואילו חכמים שחלקו עליו במעשה זה, סבורים היו שכלים אלו, כעומדים לקיום הם. לפי שנותנים בהם יין תדיר, ולפיכך אסורים. והתוס' רי"ד ביאר, שסבר רבן גמליאל שסתם יינם אינו אסור אלא מדרבנן. והאיסור רק כאשר הוא ממש יין בעין. אך כאשר אינו בעין אלא רק נותן טעם מבליעת הכדים, באופן זה לא גזרו.

האי חלא דשיכרא דארמאה [אותו חומץ של שכר של גוים] אסור, משום דמערבי ביה דורדיא [שמערבים בו שמרים] של יין נסך. אמר רב אשי: ואם הביאו את החומץ הזה מאוצר (מחסן) של חומץ — שרי [מותר], שאין חשש שעשו זאת, כיון דמערבי ביה מסרא סרי [שאם מערבים בו דבר אחר, הוא מסריח] במשך הזמן.

א שנינו במשנה שחרס הדרייני אסור בהנאה. ושואלים: מאי [מה] פירוש הדרייני? אמר רב יהודה אמר שמואל: חרס של הדריינוס קיסר. ומה עניינו? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: קרקע בתולה היתה שלא עבדה אדם מעולם, ואדרינוס עבדה ונטעה גפנים, ומן הענבים דרכו יין משובח וחזק מאד, ורמי ליה לחמרא בגולפי חיורי [והיו מניחים את היין מהגפנים הללו בכדים לבנים של חרס] ומייצי להו לחמרייהו [והיו הכדים מוצצים, סופגים את יינם], ומתברו להו בחספי ודרו בהדייהו [ואז היו שוברים אותם לחרסים, והיו הרומאים נושאים אותם איתם] במסעותיהם, וכל היכא דמטו תרו להו, ושתו [וכל מקום שהיו מגיעים, היו שורים אותם, את החרסים הללו במים, ושותים מן היין הזה]. אמר ר' יהושע בן לוי: יין זה היה כל כך חזק, שראשון שלנו כלומר, יין משובח שלנו, הינו חזק כשלישי שלהן לאחר ששרו את החרס שלוש פעמים במים. וחרסים אלה היו אסורים, איפוא, בהנאה (כגון למוכרם לגוי) בגלל היין הספוג בהם.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהו הדין, האם מותר לסמוך בהן בחרסים הללו את כרעי המטה? ויש כאן שאלה עקרונית: האם דבר שהוא עצמו אסור בהנאה, ואולם אדם רוצה בקיומו על ידי דבר אחר לצורך שימוש אחר ולא בגלל האיסור עצמו, שרי [מותר] או אסור? שהרי הסומך מיטתו בחרס אינו מעוניין ביין עצמו, אלא בחרס שהוא מצוי בתוכו.

ומביאים ראיה: תא שמע [בוא ושמע]: שר' אלעזר ור' יוחנן נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אסר וחד שרי [ואחד התיר]. ומעירים: והלכתא כמאן דאסר [והלכה היא כמי שאסר].

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: הדרדורין (כדים) והרוקבאות (נאדות, חמתות) של גוים, אם היה יין של ישראל כנוס בהן — יין זה אסור בשתיה ומותר בהנאה; העיד שמעון בן גודא לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל שראה אותו ששתה ממנו בעכו, ולא הודו לו חכמים למה שהעיד בשמו.

נודות של גוים — רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' יהושע בן קפוסאי: אסור לעשות מהן אפילו שטיחין לפרוס על גב החמור. והא הכא [והרי כאן] לעשות שטיח לחמור, שרוצה בקיומו של היין הבלוע בנאד, לא בגלל היין אלא על ידי (לצורך) דבר אחר, וקתני [ושנה] שאסור!

ומשיבים: וליטעמיך [ולשיטתך], שכל שבלוע בו איסור הנאה אסור בכל שימוש שהוא, קנקנים של גוים ליתסרו למיזבן [שיהיו אסורים מלקנות], והרי אנו קונים אותם ומשתמשים בהם לצרכים שונים, מאי שנא [במה שונים] הנודות ומאי שנא [ובמה שונים] הקנקנים? אלא אמר רבא: בנאד יש סיבה מיוחדת לאסור, גזירה שמא יבקע נודו שלו ויטלנו ויקח מהנאד של הגוי כדי טלאי ויתפרנו על גבי נודו, ונמצא יין האיסור הבלוע נכנס ביינו של ישראל.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שאיסור הנאה שרוצה בקיומו על ידי דבר אחר אסור, והוא אוסר לסמוך כרעי המטה בחרס הדרייני, אם כן מאי שנא [במה שונים] קנקנים דשרו [שהם מותרים]? ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך]: התם ליתיה לאיסוריה בעיניה [שם אין האיסור בעינו] ואינו ניכר כלל, אבל הכא איתיה לאיסוריה בעיניה [כאן, בחרס הדרייני, נמצא האיסור בעינו].

בברייתא שנינו: ולא הודו לו לשמעון בן גודא על ששתה רבן גמליאל יין מרוקבאות של גוים. ורמינהי [ומשליכים, מביאים סתירה] ממה ששנינו: יין הבא ברוקבאות של גוים — אסור בשתיה ומותר בהנאה, העיד שמעון בן גודע לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו, והודו לו!

ומסבירים: מאי [מה] פירוש "לא הודו לו" דקאמר התם [שאמר שם]? כל סייעתו של בנו של רבן גמליאל (שאר החכמים) הם לא הודו לדבר, אבל בנו של רבן גמליאל מודי ליה [מודה לו]. איבעית אימא [אם תרצה אמור]: גודא באל"ף לחוד, וגודע בעי"ן לחוד, ויש פה שני מעשים שנאמרו על ידי אנשים שונים.

ב שנינו במשנה: ועורות לבובין אסורים בהנאה. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו עור לבוב? כל שקרוע כנגד הלב וקדור (חתוך) כמין ארובה, יש עליו קורט דם — אסור, לפי שנראה שהוציאו את הלב בעוד היות הבהמה בחיים, שכך היו עושים לעבודה זרה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This vinegar made of Aramean beer is prohibited, as they mix in it yeast of wine used for a libation. Rav Ashi said: But vinegar from a storeroom is permitted, since if another substance is mixed with it, it would spoil over time.

§ The mishna teaches: And Hadrianic earthenware is prohibited. The Gemara asks: What is Hadrianic earthenware? Rav Yehuda says that Shmuel says: It is earthenware of Emperor Hadrian. When Rav Dimi came, he said: There was an expanse of virgin soil that no man had ever tilled before, and Hadrian tilled it and planted grapevines in it, which yielded wine of the highest quality. And they placed this wine in white jugs, and the jugs absorbed the wine. And they would break the jugs into shards and carry the shards with them, and anywhere that they stopped, they soaked these shards in water and drank the water. The Gemara notes that Rabbi Yehoshua ben Levi says: And our first-rate wine is like the wine produced by the third usage of their Hadrianic earthenware.

A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha if one wishes to use such shards to support the legs of a bed with them? Is one who desires a prohibited item’s continued existence in order to use it for another matter, i.e., not for the prohibited purpose, permitted to use it or prohibited from doing so? In this case, no benefit whatsoever is derived from the wine absorbed within the shards, but the shards themselves are being used to support the bed.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma, as Rabbi Elazar and Rabbi Yoḥanan engaged in a dispute in this case: One prohibited using the shards in such a fashion, and one permitted this practice. The Gemara adds: And the halakha is in accordance with the opinion of the Sage who prohibited it.

The Gemara raises an objection from a baraita to the Sage who deems it permitted: With regard to the jugs [dardurin] and flagons [rokva’ot] of gentiles that have a Jew’s wine contained in them, one is prohibited from drinking the wine, but one is permitted to derive benefit from it. The Gemara notes that Shimon ben Guda testified before the son of Rabban Gamliel with regard to Rabban Gamliel that he drank from it in Akko, but the Sages did not concede to the ramifications of his testimony.

Concerning wineskins that belong to gentiles, Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Yehoshua ben Kefusai: It is prohibited to fashion from them items such as blankets to cover a donkey, as one derives benefit from them. The Gemara explains the objection: And here, in the case of wineskins used as donkey covers, he desires its continued existence for another matter, and yet the baraita teaches that it is prohibited to use it for this purpose.

The Gemara retorts: And according to your reasoning, it should be prohibited to sell jugs belonging to gentiles, and yet Jews sell them frequently; what is different about wineskins, from which one may not derive indirect benefit, and what is different about jugs, which may be sold for indirect benefit? The Gemara answers that Rava says: There is a rabbinic decree that one may not sell wineskins of gentiles lest his own wineskin break open, and to repair it he would take the gentile’s wineskin and sew it onto his wineskin. This would cause the wine absorbed in the gentile’s wineskin to mix with the wine of the Jew and render it forbidden.

The Gemara asks: And according to the one who says that someone who desires the continued existence of a prohibited item for another matter is prohibited from using the item in this way, what is different about jugs that purchasing them is permitted? The Gemara explains that this Sage could have said to you: There, with regard to the jugs, there is no substantive prohibited entity, whereas here, in the case of Hadrianic earthenware, there is a substantive prohibited entity, as the wine is recognizable in the earthenware.

§ It was stated that Shimon ben Guda provided testimony, but the Sages did not concede to its ramifications. And the Gemara raises a contradiction: With regard to wine that comes in the flagons of gentiles, one is prohibited from drinking the wine, but one is permitted to derive benefit from it. Shimon ben Guda testified before the son of Rabban Gamliel with regard to Rabban Gamliel that he drank from it in Akko, and they conceded to him. This directly contradicts the episode cited above.

The Gemara explains: What is the meaning of the sentence: But they did not concede to the ramifications of his testimony, which was stated there, in the first account? The meaning is that the rest of his entire company, i.e., the Sages, did not concede, but his son did concede to him. If you wish, say instead that Guda with the letter alef, as stated in the first episode, is discrete, and Guda with an ayin, in the second account, is discrete, i.e., the two incidents are not referring to the same individual.

§ The mishna further teaches: And hides with a tear opposite the heart are prohibited. The Sages taught: What is considered a hide with a tear opposite the heart? Any hide that is torn opposite the heart and incised in a shape similar to an aperture, and which has a trace of coagulated blood on it, is prohibited.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב יוסף חלא דשיכרא דארמאי אסיר דמערבי ביה דורדיא דיין נסך אמר רב אשי מאוצר שרי דאם איתא דעריב בהו מיסרא הוי סרי:

ירוש' חדא איתתא הות רחמה למעבד מצוותא ובעלה הוה סני למעבד מצוותא אתא מסכן ויהבת קומוי ואכל ארגישת בבעלה אטמרתיה בעיליתי' תבת קומוי בעלה ואכל ודמך ליה אתא חיויא אכל מההוא תבשילא איתער בעלה בעא למיכל מההוא תבשילא דטעמיה חיויא שרי ההוא דבעיליתיה צווח ליה לא תיכול ואינו אסור משום ייחוד דכתיב כי נאפו ודם בידיהם מיגו דלא חשיד בדם לא חשיד בניאוף:

וחרש הדריינו. הדריינוס קיסר נטע גפנים בקרקע בתולה שלא נעבדה מעולם עבדה ונטעה ורמא לההוא חמרא בגולפי חיורי דמייצי לחמרא כמו ספוג ותבר להו בחספי ודרי להו בהדייהו וכל היכא דמטי תרו ליה מהנהו חרשי ושתי אותו היין היוצא מאותן החרסין והוא חזק. השלישי שלהן פי' ששרה אותן במים פעם ופעמים ושתה ועוד בפעם השלישית יינו חזק מן היינות שלנו.

מהו לסמוך באותם החרסים שכבר שרו במים אותן ולא נשאר בהן כלל יין כרעי המטה רוצה בקיומו של יין של עובדי כוכבים על ידי דבר אחר הוא והוא החרש שרי אותו החרש עכשיו או אסיר רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אסר וחד שרי:

מיתיבי הדרדורין פי' חביות של עץ והרקבאות תרגום של חמת מים רקבא דמיא של עובדי כוכבים ויין ישראל כנוס באלו הדרדורין והרקבאות אסור בשתיה ומותר בהנאה. העיד שמעון בן גודא לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו ולא הודו לו נודות של עובדי כוכבים אסור לעשות מהן שטיחין לחמור והא נודות הללו דרוצה בקיומן על ידי דבר אחר ועכשיו נקרעו וקתני דאסורין.

ופריק רבא גזירה שמא יבקע הנוד מלא יין של עובד כוכבים ויטלנו זה הקרוע ויתפרנו על גבי נודו שנמצא משמש לאיסור אבל אלו החרסין שכבר שראם כל צרכן ולא יצלחו למלאכתם כלל שרו. איני דרבן גמליאל שתה ולרבן גמליאל לא הודו לו והתנן בנו של רבן גמליאל הוא ששתה ולא הודו לו ופרקינן לעולם רבן גמליאל שתה והאי לא הודו לו כל סיעתו כלומר הסיעה הנועדים אצלו הם חלקו עליו אבל בנו מודה לו ושתה הוא כמו אביו. איבעי תימא גודא תני כי ר"ג הוא ששתה וגודע תנא אחר חלק עליו ואמר (לו לאביו) [דלא אביו היה] אלא בנו של ר"ג הוא ששתה:

ועורות לבובין. ת"ר איזהו עור לבוב כל שקרוע כנגד הלב וקדוד כמין ארובה יש עליו קורט [דם אסור אין עליו קורט] דם מותר והני מילי בשלא מלחו אבל מלחו המלח הוא שיעביר הדם. רשב"ג אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור משוך (כשר) [מותר] כיצד הוא עושה קורע כנגד לבה עד שהיא בחיים נמלל ונעגל לאחר שחיטה הקרע נמשך והלכתא כרשב"ג ואע"ג דלית מאן דפליג עליה:

מדקא מקשינן מנודות של עכו"ם וכו'. למאן דשרי רוצה בקיומו של חרס האדרייני שמעינן מינה דמאן דאסר ה"ה לנודות ולקנקנים וכיון דהלכתא כמאן דאסר ש"מ אסור ליתן מים בכליהם ולהשתמש בהם כלל וזו הרחקה יתירה.
אבל במקצת נוסחאות מצאתי כעין פירושם של ראשוני' ולמ"ד רוצה בקיומו ע"י דבר אחר אסור מ"ש קנקנים דשרו בהנאה אמר לך התם ליכא איסורא בעיניה הכא איכא איסורא בעיניה ומשמע מהאי לישנא דמאן דאס' לא אסר אלא בחרס אדרייני דכיון גופיה הוה ואיתיה לאיסור' בעיניה אבל בשאר כליהן של עכו"ם לא וכן עיקר דאי לא לישמע' רבותא בשאר כלים והא דאקשינן מנודות של עכו"ם בדרך ק"ו אקשינן כלומר בשלמא למאן דאסר לאו דוקא בחרס אדרייני אלא ה"ה לנודות אלא למאן דשרי ודאי קשיא והרבה מקומות בתלמוד דיכול למימר וליטעמיך לדידך מי ניחא ולא אמר הכי ופריק רבא לכ"ע התם טעמא מאי משום שמא יבקע נודו וקם ליה תירוציה דרבא א"נ לשטיחין כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי דהעור מתקשה ביין שעמד בו הרבה ומהני לשטיחין וניכר הוא דומיא דחרס אדרייני שבליעת היין גדולה שבו מסייעת בסמיכת כרעי המטה שלו הילכך נודות העכו"ם וקנקניהם אינם אסורים בהנאה ורוצה בקיומן מותר וכ"נ דעת רבינו ז"ל שלא כתבה לפי שאין חרס אדרייני מצוי עכשיו.

הדרדורים והרוקבאות של נכרים ויין ישראל כנוס בהן אסור בשתיה ומותר בהנאה. ומסתברא שאם יש בתוכו מים כדי שתהא קליפת הכלי מתבטלת בתוכן לפי שיעור אחד בששה מותר אפילו בשתיה, דהא קיימא לן כמאן דאמר (עג, א) רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו מים רבין עליו ומבטלים אותו, הילכך לפי מה שכתבנו (לעיל שם) שאין בו איסור אלא כדי קליפה אפילו לכשאתה אוסר כל הקליפות כאילו הן יין הרי כתבנו למעלה (בשער חמישי) בשם רבינו יצחק ז"ל שהיין נותן טעם לפגם בתוך ששה חלקי מים (תוה"ב בית חמישי שער שישי).

אמר רבא גזירה שמא יבקע נודו ויטול ויתפרנו על גבי נודו. וקשיא לי, אם כן מצינו כלי יין נסך חייבין בביעור שאף בבית יהא אסור לקיימו גזירה שמא יבקע נודו ויתפרנו על גבי נודו. ויש לומר דלא אסרו אלא לעשותו שטיחין על גבי חמור שמוליך עליו תמיד יינו של ישראל, ובדרך שאין לו דברים אחרים לתפור על גבי נודו חיישינן שמא יבקע ויתפרנו, הא בלאו הכי לא חיישינן כלל (תוה"ב בית חמישי שער שלישי).

ג״ה וליטעמיך קנקנים נמי לתסרו למזבן מאי שנא נודות מאי שנא קנקנים אלא אמר רבא נודות היינו טעמא גזירה שמא יבקע נודו כו'. והכי פי׳ וליטעמיך דהא דאסרינן לעשות מן הנאדות שטיחין טעמא משום דכלי יין נסך אסורין בהנאה והוא הדין דלשאר תשמיש אסירי אי הכי קנקנים נמי יהו אסורין ואנן חזינן מעשים בכל יום דזבנינן קנקנים של גוים ויהבינן בהו מיא וכל מידי ולא אסרינן להו אלא לחמרא בלבד ומאי שנא נאדות ומאי שנא קנקנים אלא ודאי כלי יין מותרין להנאה חוץ מן היין בלבד ואפילו למאן דאסר בחרס הדרייני דשאני התם דהוי כמאן דאיתיה לחמרא בעין וטעמא דנודות לאו משום איסור הנאה הוא אלא גזירה שמא יבקע נודו כו׳ ומשום דהא זמנין דשכיח דעבדי הכי אבל שאר תשמישין מותרין ואין צריך לומר שהקנקנים שלנו שהם של עץ מותרין לישב עליהן או לעשות מהם תקרה וכל דבר ואינן אסורין אלא לתת בהן יין בלבד וכן הלכה וכדתניא לקמן גוי נותן לתוכן יין.

הא דאמרינן בדרדורין ודקבאות של גוים ששתה מהן ר״שבג בעכו יש אומרים דטעמא דידיה משו׳ דחשיב להו כלים שאין מכניסין לקיום דסגי להו בהדחה בעלמא ואידך סברי דמכניסין לקיום נינהו כיון דיהבי בהו חמרא תדירה והוה ליה באבטה דטייעי דלקמן ויש אומרים דלכולי עלמא מכניסן לקיום אלא דר״שבג סבר דפליטת יין של כלי גוים אינו אוסר אלא בששים שלא אמרו יין ביין במשהו אלא ביין שהוא בעין והלכתא כמאן דאסר וכדאיתא במתני'.

חומץ של שכר אף מן הגוים אסור מפני שמערבין בו שמרים של יין נסך ודוקא באותו שמוכרין לפני חנויותיהם מעט מעט אבל הבא מן האוצר מותר שאין מערבין בו שמרים מפני שמתקלקל הוא בכך לפי דרכך למדת שאע"פ שיש במין השכר שיש בו בשול אינו נאסר משום בשולי גוים שאם הוא של פירות הרי נאכל כמות שהוא חי ואם ממיני התבואות הרי אינו עולה על שולחן מלכים ומשום געולי גוים ליכא שאף בבת יומא פוגם הוא לגמרי וכן שסתמן מנקין להם כלים ומשהין אותם:

נודות הגוים וקנקניהם ושאר הכלים שלהם שעמד בהם יין נסך אם הניח בהם ישראל את יינו הרי דין היין מתבאר למטה במשנה החמשית אבל הכלים עצמם מותרין ליהנות בגופן להניח בהם תבואה ושאר דברים ואפילו מים ושכר כמו שיתבאר למטה ושבריהם לסמוך בהם כרעי המטה והדומים לזה שלא נאסרה הנאתם אלא לקיימם למלאכתם כגון למכרם לגוים לצורך מלאכתן הא כל שרוצה בקיומו על ידי דבר אחר מותר בכל דבר שאין האיסור בעין הא חרס הדרייני נעשה הוא עצמו כיין הקרוש ואסור בהנאה אף על ידי דבר אחר אע"פ שהתרנו דבר זה מ"מ נאדות של עור שלהם אסור לעשות מהם שטיחין לחמור מפני שהוא מצוי להוליך עליו תמיד יינו של ישראל ושמא יזדמן לו שיבקע נאדו בדרך ולא ימצא במה לתקנו ויטול ממנו ויתפור על גבי נאדו ונמצא משתמש בו למלאכתו ולא עוד אלא שמא יאסר את יינו והוא אינו מרגיש אבל מ"מ משתמש הוא בהם לדברים אחרים כמו שביארנו:

דפי החביות של עץ הנקראות דונא"ש יש מי שאומר שאסור ללקחן מן הגוים אא"כ על דעת להכשירן אפילו לעשות תקרה שמא תשבר חביתו ויתקן בהם ואין הדברים נראין לא נאסר בנאד אלא מחשש הדרכים שאין לו במה לתקן:

מכיון שאסרנו כל תשמיש במה שהוא איסור בעין יש אומרים בנאדות של עור של גוים מלאים יין שאסור לסמוך עליהם שאע"פ שזהו רוצה בקיומו על ידי דבר אחר מ"מ איסורא בעיניה הוא שאלמלא שהוא מלא יהא נמוך ואין ראוי לסמוך וכן בחרצנים וזגים הלחים:

עורות לבובין שבארנו במשנה שהם אסורין בהנאה בזמן שהקרע עגול אם לא נמלח העור אינו אסור אא"כ יש עליו קורט דם שכל שאין עליו קורט דם הדבר מוכיח שלא מחיים נטל הלב ומ"מ אם מלחו בין כך ובין כך אסור מפני שאומרים קורט היה שם והעבירתו המלח:

ראשון שלנו כשלישי שלהם פי' היו רגילים לכתוש את הענבים ולרסקם מעט והיו מכניסין אותן בחבית וממלאין את החבית מים וקולטין המים טעם היין ועוד משימים פעם שניי' ושלישית כמו שעושין לחרס אדרייני:

ששתה ממנו בעכו. פי' דקסבר סתם יינן אינו אסור אלא מדרבנן וכשהיא בעינו גזור רבנן אבל בנ"ט דידי' לא גזור רבנן.

גמרא וליטעמך קנקנים של כו' מדברי התוס' נראה דל"ג ליה וכן נראה מדברי הר"ן ודו"ק:

תוס' בד"ה ומאוצר שרי כו' בלומא קיסתא דחמרא כו' עכ"ל:

בד"ה והא הכא דרוצה כו' ואין לומר דס"ל כרבנן כו' עכ"ל ופי' דאין לומר דס"ל כרבנן ותיקשי לך נמי מאי מותיב ליה מברייתא כיון דרבנן ס"ל כוותיה וק"ל:

בא"ד עוד י"ל דלעולם דר"מ אסר קנקנים כו' ולפי זה אין לגרוס ולמאן דאסר מ"ש קנקנים דשרי כו' וא"כ ה"ל להקשות אפילו למאן דשרי כו' עכ"ל צ"ע מכ"ש לפירוש ראשון תקשי להו הכי לכ"ע דמשמע לפירושם ראשון דאפילו לר"מ מותרין הקנקנים בהנאה למוכרן לעובד כוכבים וא"כ אין לגרוס כו' דא"כ ה"ל להקשות אפילו למאן דשרי ברוצה כו' כמו שהקשו לפירוש זה ויש ליישב בדוחק לפירושם ראשון אפשר לומר לכ"ע שרי בקנקנים שאר הנאות כמו לסמוך כרעי המטה אבל למכור לעובד כוכבים להשתמש ביין יאסור בהנאה לכתחלה לכ"ע ולא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא בדיעבד ביין הכנוס של ישראל דמותר בדיעבד דאינו נפלט בזמן מועט אבל לפירושם שני עיקר פלוגתייהו דר"מ ורבנן אי שרו הקנקנים בהנאה למוכרן לעובד כוכבים ואהא קשיא להו שפיר דאין לגרוס כו' ודו"ק:

בא"ד לפי פירוש זה משמע דמאן דאסר אסר כל רוצה בקיומו לכל שום כו' עכ"ל (א) היינו לפי מה שכתבו לפי פירושם אחרון דאין לגרוס ולמאן דאסר מ"ש כו' אבל לפי מה שכתבו ליישב הגירסא ודאי אפילו מאן דאוסר אינו אוסר בכל רוצה בקיומו וכמ"ש בשר"ת מדקאמר התם ניתיב כו' ודו"ק:

בד"ה אבל בנו מודי ליה כו' ר"ג דיבנה שהוא זקינו של רבי כצ"ל:

גמ' מיתיבי הדרדורים של עובדי כוכבים וכו' עד משום ר' יהושע בן קופסאי אסור לעשות מהן שטיחין לחמור והא הכא דרוצה בקיומו ע"י ד"א וקתני דאסור וכו'. מקשין העולם מאי פריך דלמא איהו ס"ל כת"ק דמתיר לגמרי בהנאה אפילו היין וכ"ש לפירוש התוס' דרשב"ג משום ר' יהושע קאמר ליה וליה לא ס"ל אלא ס"ל כעדותו של שמעון בן גודא א"כ מאי פריך המקשה ועוד דלסתייע מר' מאיר ורבנן דמתניתין דלתרוייהו לא אסרי קנקנים לפי' קמא דהתוס' דשמעתין אבל לדידי לא קשיא מידי (דר"מ) [דר"א] ור' יוחנן הכי פליגי דמאן דאוסר רוצה בקיומו ע"י ד"א ה"ק דכל דבר שאסור בהנאה לכל (מ"ד דאית ליה דאסור) הוא אסור בכל אופן אפילו ברוצה בקיומו ע"י ד"א ומאן דשרי ס"ל דכל מקום שאסרו לא אסרו רוצה בקיומו ע"י ד"א והשתא פריך שפיר מרשב"ג דאמר משום רבי יהושע בן קופסאי דאסור לעשות מהן שטיחין ש"מ דכל מקום שאסרי בהנאה אסור אפילו ברוצה בקיומו ע"י ד"א ולא קשיא מת"ק דלא אסרו הקנקנים והנודות כלל בהנאה דהא אפילו היין הכנוס בהן לא אסרו בהנאה וכ"ש לעדותו דשמעון בן גודא דמותר אפילו בשתיה ולא קשיא נמי מר' מאיר ורבנן דמתניתין דאינהו לא אסרי כלל הנודות בהנאה אבל מאן דאסר אסר אפילו רוצה בקיומו ע"י ד"א אלא שלפי זה צריך ליישב קצת הא דקאמר ולטעמיך קנקנים של עובדי כוכבים ליתסרו וכו' דאם ס"ל כרבנן דמתניתין (פריך) דשרו קנקנים לא פריך מידי לפי מה שכתבתי אלא שיש ליישב דה"ק ולטעמיך קנקנים של עובדי כוכבים וכו' ר"ל דמדנקט רשב"ג משום רבי יהושע קופסאי נודות משמע אבל בקנקנים מודה דמותר למיזבנן דלא אסור אלא נודות דראוין לעשות מהן שטיחין דאל"כ למה נקט נודות ושטיחין וק"ל ולפירוש התוס' משמע דלא גריס ליה כלל ולפי שיטה זו יתיישב הרבה קושיות בתוס' שבעמוד כאשר מבואר מעצמו:

תוס' ד"ה ומאוצר וכו' דהא אמרינן לקמן דשרי למרמי חמרא וכו' נ"ל דתיבת חמרא הוא ט"ס וצריך למוחקה:

ד"ה והא הכא דרוצה בקיומו ע"י ד"א וכו' ומיהו יש לישב הגירסא וה"פ למאן דאסר כ"כ בחרס הדרייני וכו' ר"ל דלא פריך מה דלא אסרו בקנקנים רוצה בקיומו ע"י ד"א דזה לא קשיא כלל דמאן דאסר ה"ק כל מקום שאסרו בהנאה אסור אפילו ברוצה בקיומו ע"י ד"א אבל בקנקנים לא אסרו כלל בהנאה דהא אפילו היין שהכניס בתוכו אינו אסור בהנאה לרבנן אלא הכי פריך דהכל טעמא מאי דמ"ש דבחרס הדרייני החמירו כל כך ואסרו אפילו ברוצה בקיומו ע"י ד"א ובקנקנים לא אסרו כלל בהנאה ומפני מה דחקו החכמים מדתם כל כך ומשני מפני שהדברים עצמן ג"כ דחוקין זה מזה דהתם איתיה לאסוריה בעיניה וכו' והכא גבי קנקנים ליתיה לאיסוריה בעיניה ולכך לא החמירו לאסור הקנקנים בהנאה כלל אבל לעולם בשאר הדברים כגון קדירות חמץ בפסח וכיוצא בכל מקום שאסרו בהנאה אסור אפילו ברוצה בקיומו ע"י ד"א וק"ל כן נ"ל:

גמרא מהו לסמוך בהן כרעי המטה כו' והלכתא כמאן דאסר. הגרי"פ העלה בצ"ע מה שהשמיטו הטוש"ע. הן גם הרי"ף השמיטו. וכ' הר"ן ולפי שאין דין זה נוהג אלא בחרס הדרייני השמיטו הרי"ף לפי שאינו מצוי עכשיו. ועי' בתוס':

רש"י ד"ה גודע לחוד. ולזה הודה אח"כ. נראה דאין זו חזרה אלא דבן גודא העיד על יין שהיה כנוס בהם כלישנא דרישא דברייתא דהיינו לקיום כדפרש"י במתני' לכן לא הודו לו. אבל בן גודע שהעיד על יין שבא כלישנא דרישיה דהיינו לפי שעה והודו לו. וזה למדתי מדברי הרא"ש בסי' כ' בסופו:

רוצה בקיומו ע"י ד"א הא דפשיטא לרבותינו דמחשבת רוצה בקיומו אסור לא ידעתי מנ"ל הא וצ"ע בלשון תוס' לקמן ס"ד ע"א ד"ה ר"ע וכו' ע"ש בסוף הדבור ולכאורה היה נראה דלא אמרו אלא באיסור הנאה שמצוה לבער מן העולם כמו ע"ז או חמץ בפסח אבל היכי שאין מצוה לבערו ואפי' כלאים לרבנן דהמקיים אינו לוקה אין שום איסור בשרוצה בקיומו וכן מוכח להדי' ממ"ש תוס' לקמן ס"ג ע"ב ד"ה אין עודרי' אין לפרש האי כלאים כלאי הכרם וכו' ע"ש היטב ותבין וא"כ צ"ע מ"ש תוס' מבשר בחלב:

והנה הך רוצה בקיומו לאו דוקא כבשמעתין שרצו בקיומו של יי"נ שאם יתמצה היין מדופני החרסים יבלו ויפולו החרסים ולא יסמכו כרעי מטתו זה בודאי מקרי רוצה בקיומו אלא גדולה מזה לקמן ס"ה ע"ב דלא ניצטרו זיקי שאינו רוצה בקיומו של יין כלל אלא בקיומו של כלי שהיין כנוס בהם ומזה למד הרב"י בטא"ח סי' ת"ן לפרש כן דברי הטור בהמשכיר יורה לבשל בו שכר דניחא לי' שלא יבקע היורה ומשו"ה הוקשה לי' להרב"י מ"ש מתנור ומג"א השיאו לדבר אחר ולא נזכר הא דלא ניצטרו זיקי דלקמן:

ובמס' חולין ח' ע"א השוחט בסכין של ע"ז דלר"נ לכתחלה שרי לשחוט בו הקשה פני יהושע הא רוצה בקיומו של משמשי ע"ז ותי' פני יהושע שהמגבי' ע"ז על מנת לבטל כשימצא גוי שיבטל לא הוה רוצה בקיומו אלא רוצה בביטולה והנה לא הביא שום ראי' ולפע"ד ראי' ברורה מלקמן נ"ג ע"ב ואי משום הך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו דלמא מיו"ד ניסן שעברו הירדן עד כ"א ניסן שכבשו יריחו לא הי' אצלם גוי לבטל ואותם אשרה ישרפו אע"כ משהה ע"מ לבטל לא הוה רוצה בקיומו:

ומ"מ אין זה ענין לדברי פ"י שהמשהה בשב ואל תעשה ע"מ לבטלו ע"י גוי אינו רוצה בקיומו אבל אם בינו לבינו עושה בו מעשה לשחוט בסכין של משמשי ע"ז מאן לימא לן דזה מותר וצ"ע והנה התם בחולין כ' ת"ח דר"נ ורבא פליגי דלר"נ אפי' לכתחלה מותר לשחוט ולרבא בדיעבד מותר ולכתחלה מיהת אסור והרמב"ם פסק כרבא ע"ש ואפשר בהא פליגי דרבא ס"ל רוצה בקיומו בכה"ג אסור וכנ"ל ושם כ' המרדכי דמדלא הזכיר שם הש"ס דהטביל הסכין ש"מ סכין של שחיטה שקנאו מגוי לא בעי טבילה ומקשים דלמא מיירי ששאלו מהגוי ולהנ"ל א"ש דא"כ רוצה בקיומו להחזירו לנכרי ואינו משהה ע"מ לבטלו וק"ל:

בן גודא לחוד וכו' א' מתלמידי הגאון מהר"מ פישלס זצ"ל אמר לי בשמו דהוקשה לו לפמ"ש רש"י במתני' קנוקנו' של נכרי ויין ישראל כנוס בהם הכניס בהם יין לקיום משמע לפי שעה לא נאסר היין וכ' הר"ן לשון כנוס דוחקתו וכ"כ הרא"ש בפסקיו סי' כ' ע"ש וא"כ מאי קושיין הא בברייתא ראשונה קתני כנוס בהם ולא הודו לו ובברייתא שני' קתני יין הבא ולא כנוס לקיום והודו לו ואמרתי לו אטו בן גודא אבן גודא קשי' דרבנן אדרבנן לא קשיא בברייתא קמא לא אסר ת"ק דבן גודא אלא בכנוס ובברייתא שני' אסור אפי' יין הבא משו"ה משני ובן גודע לחוד וג' מחלוקות בדבר בן גודא באל"ף מתיר בשתי' אפי' הכנוס ות"ק דברייתא שני' אוסר אפי' הבא ות"ק דברייתא קמיתא היינו בן גודע בעי"ן דאוסר הכנוס ומתיר הבא והודו לו והיינו משנתינו דכנוס דוקא לקיום:

(לב א תוספות) ד"ה ומאוצר וכו' בתוספתא יין תפוחים וכו'.—דין זה של יין תפוחים איתא נמי לקמן (מ ע"ב), וגם הרא"ש והר"נ כאן הביאו משם. ואיני יודע למה הוצרכו התוס' כאן להביא מתוספתא.

(שם) ד"ה אבל וכו' והא דאמרינן ספ"ב דסוטה שרשב"ג היה קורא וכו' היה רשב"ג הזקן וכו'.—הנה ענין זה דסוטה ישנו גם בירוש' תענ' פ"ד ה"ה [סט רע"א], והכי איתא התם: "רשבג"א ת"ק בתי סופרים היו בביתתר והקטן שבהם אין פחות מת"ק תינוקות וכו' ומכולם לא נשתייר אלא אני וקרא על גרמיה עיני עוללה". וכעין זה כפול בבבלי גטין (נח א). ולפ"ז א"א לומר שרשב"ג זה הוא הזקן, שהרי זה נהרג סמוך לחורבן הבית עם ר' ישמעאל בן אלישע כה"ג^*עי' אבות דר"נ פל"ז ומס' שמחות פ"ד ותוס' מנחות סד ב ד"ה ארור., אבל חורבן ביתר היה כנ"ב שנה אחר חורבן הבית, וכמבואר בירושלמי שם.

דורדיא. שמרים: ומאוצר. אם הביאו מן האוצר מכלי העשוי לקיום: מסרא סרי. מסריח כשמשהין אותו: של אדריינוס קיסר. כשיוצא בגייסות מוליכן עמו: בתולה שלא נעבדה. והיה כל כחה קיים והוציאתו ביין זה ונעשה חזק: גולפי. כלי חרס: חיורי. חדשים דמייצי: ודרו בהדייהו. נושאין עמהן: תרו להו. שורין אותן במים: ראשון שלנו. יין משובח שלנו: אינו אלא כשלישי שלהן. כשהוא שרוי ג' פעמים במים היו המים השלישיים משובחין כיין שלנו: ע''י ד''א. ישראל רוצה בקיומו של יין נסך ולא בשבילו אלא בשביל החרס ולסמיכה: הדרדורים. לגינין קטנים: רוקבאות. תרגומה של חמת רוקבא והן של עור: בן גודא: שטיחין. דשטיל''ש והא הכא גבי שטיחין דאינו רוצה בקיומו של יין וקתני אסור: ויטלנו. לשטיח מעל החמור: ויתפרנו בנודו. ויתן יינו של עובד כוכבים טעם ביינו של ישראל: גודע לחוד וגודא לחוד. לזה לא הודה ולזה הודה אחרי כן: שקרע שלו כנגד הלב. שכן דרך עובד כוכבים להוציא דרך אותו קרע הלב של שור מחיים: וקדור. קדור כנקב עגול: יש עליו קורט דם. גלדי בלע''ז קרושט''א: אסור. בידוע שמחיים נקרע:

האי חלא דשיכרא דארמאי אסור כו'. הלכך צריך ליזהר בשכר דבש שקורין מי''ט לבדוק אם מטילין בו שמרי יין להעמיד מהר כי יש מקומות שעושין כן ואז ודאי הוא אסור: ומאוצר שרי דמסרא קא סרי. הלכך נראה דמותר לקנות כל מיני משקה מן העובדי כוכבים כגון יין תפוחים ומי תותים ובלבד שיראהו הישראל מושך מן החבית ואפילו דמיהן יקרים יותר מן היין דודאי לא עירבו יין בתוך החבית דמסרא קא סרי אבל אם לא ראהו מושך מן החבית אז הדבר מתחלק במשקה היקר מן היין יאסור שמא עירב בו יין להשתכר ולהרויח אבל אם היין יקר אין לחוש שמא עירב בו יין להכשיל כדאמרינן לקמן (דף לד:) קיסתא דמורייסא בלומא קיסתא דחמרא בארבעה לומי והא דתניא בתוספתא יין תפוחים מן האוצר מותר היה נמכר בשוק אסור מפני שמזדייף פירוש מערבין בו יין היינו דוקא במקום שהוא בזול ואין לאסור מטעם שמשימין המשקה בחבית שהיה בו יין נסך דהא אמרינן לקמן דשרי למרמי ביה. (חמרא) ושיכרא: והא הכא דרוצה בקיומו ע''י ד''א וקתני דאסור. תימה אדמותיב מברייתא לותיב ממתניתין דתנן נודות העובדי כוכבים וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם אסורים ואיסורן איסור הנאה דברי ר''מ והא הכא דרוצה בקיומו על ידי ד''א הוא ולא משום יין הנבלע בהם כלל וקאמר ר''מ דאסורים בהנאה הקנקנים אף למכרן לעובדי כוכבים והכא ליכא לשנויי שמא יבקע וילך ויתפרנו כו' דסתם קנקנים הם של חרס ואינם ראוים לתפור ואין לומר דס''ל כרבנן דמתירים דע''כ לא שרו אלא בקנקנים משום דלא חזו ליין הכנוס בהם אבל חרס הדרייני דחזי לשרותו במים אפי' רבנן אסרי וי''ל דאסורים ואיסורן איסור הנאה לא קאי אקנקנים אלא איין הכנוס בהם ואסורין דנקט קאי איינות דנודות וקנקנים תדע מדמקשה לקמן (דף לח:) גבי כבשים דאמר רבי יוחנן אפילו ידוע שנתן בהם עובד כוכבים לתוכו יין או חומץ מותר ופריך מ''ש ממורייס לרבי מאיר דאסור בהנאה ומשני התם ידיע ממשן הכא לא ידיע ממשן ואי בקנקנים אסר רבי מאיר ליפרוך מ''ש מקנקנים דלא ידיע ממשן ואסר רבי מאיר בהנאה אלא ודאי קנקנים לר''מ נמי שרי בהנאה והא דקאמר אסורים לשון רבים דמשמע הנודות והקנקנים לא קאי אלא איין שבתוך הנוד ובתוך הקנקן אבל מברייתא פריך שפיר לפי סברתו שהיה סובר כמו שאוסר רשב''ג לעשות שטיחין שיאסרם גם בשאר הנאות ומסיק גזרה שמא יבקע נודו ויתפרנו ע''ג נודו ויתן יין הנבלע בעור טעם ביינו ואית ספרים דגרסי בתר הך שנויא ולמ''ד רוצה בקיומו ע''י דבר אחר דאסור מ''ש מקנקנים דשרי דהא רוצה בקיומו ע''י ד''א הוא ומסיק התם ליכא לאיסורא בעיניה הכא איתיה לאיסורא בעיניה ולפי גירסא זו משמע דמאן דאסר לא אסר רוצה בקיומו ע''י ד''א אלא בחרס הדרייני משום דאיתיה לאיסורא בעיניה עוד יש לפרש דלעולם דר''מ אסר קנקנים בהנאה למכרן לעובדי כוכבים ולא תקשי לקמן לההיא דכבשין דיש לחלק דבקנקנים היינו טעמא דאסור שדרך של יין הנבלע בתוך הקנקנים להיות נפלט והוי כמו בעין אבל יין לתוך הכבשים אינו בעין תדע דלא מקשה גבי כבשים מ''ש מיין של ישראל הכנוס בקנקנים דאסור בהנאה לר''מ מפני יין הקנקן הנבלע בו אלא ודאי להכי אסור דכיון שגוף היין נפלט בשל ישראל הוי כמו בעין וידיע ממשו אבל יין מתבטל בין הכבשין ולא ידיע ממשו ובשמעתין ה''נ לא מצי מותיב ממתני' דנהי דרוצה בקיומו שרי היינו כגון לסמוך כרעי המטה או לעשות שטיחין אבל למכור לעובדי כוכבים לכנוס בהן יין שרוצה העובד כוכבים בקיומו לצורך היין לעולם אסור דאין זה רוצה בקיומו ע''י ד''א ומתני' נמי דאסר קנקנים לר''מ בהנאה היינו דוקא למכור לעובדי כוכבים דודאי ישימו בו יין אבל להשתמש להצניע שם חפצו או לסמוך כרעי המטה לעולם אימא לך דשרי ומותיב מברייתא דאסר בהדיא לעשות שטיחין לחמור ולפי זה אין לגרוס ולמאן דאסר מ''ש קנקנים דשרי דאין ענין קנקנים לרוצה בקיומו דהא מאן דשרי שרי אפילו למכור לתת לתוכו יין דמותר בהנאה וא''כ היה לו להקשות אפי' למאן דשרי ברוצה בקיומו ע''י ד''א מ''מ אסור להשתמש ביין א''כ מ''ש קנקנים ומיהו יש לישב הגירסא וה''פ אפילו למאן דאסר כל כך בחרס הדרייני אפילו לסמוך כרעי המטה כ''ש שהיה לאסור קנקנים בהנאה לגמרי ומ''ש קנקנים דשרו רבנן אף להכניס בו יין של ישראל להיות מותר בהנאה ומסיק התם ליתיה לאיסורא בעיניה ולכך מותר בהנאה אבל חרס הדרייני איתיה לאיסורא בעיניה לפי פירוש זה משמע דמאן דאסר אסר כל רוצה בקיומו לכל שום תשמיש ופסקינן הלכתא כמאן דאסר הלכך יש פוסקים דצריך ליזהר שלא לעשות שום תשמיש בכלים הבלועים חמץ בפסח משום דהוי רוצה בקיומו ע''י ד''א אבל אינו נראה לר''ת מדקאמר התם ליתיה לאיסורא בעיניה וכו' משמע היכא דליכא איסורא בעיניה לא מיתסר בהנאה ומכאן פסק ר''ת דקדירות הבלועות מבשר בחלב ע''י שנתבשל בהם שמותר להשים בתוכן דבר יבש כגון תבואה וכן קדירות האסורות משום חמץ בפסח מותר לתת לתוכן דבר יבש אבל דבר לח לא: אבל בנו מודי ליה. לכאורה משמע דההוא רשב''ג דקאמר לעיל אסור לעשות שטיחין משום ר' יהושע בן קפוסאי קאמר וליה לא ס''ל אי נמי ר''ג דהכא הוא זקנו של רבי ובנו הוא רבי חנינא בן גמליאל אחי רשב''ג אביו של רבינו הקדוש וכן משמע בפ''ק דנדה (דף ח: ושם ד''ה והא) דרבי חנינא בן גמליאל היה דודו של רבי מש''ה קאמר התם דר''א קשיש מיניה טובא והא דאמרינן ספ''ב דסוטה (דף מט:) שרשב''ג היה קורא על עצמו עיני עוללה לנפשי וגו' אלף ילדים היו לבית אבא ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא משמע שלא היה לו שום אח זה היה רשב''ג הזקן אביו של ר''ג דיבנה שהוא זקנו של רבי:

עבודה זרה לב ע"א

דף לב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד