עבודה זרה לג ע"ב

דף לג - ב

מסתפקת הגמרא: איבעיא להו האם ההיתר להכניס ציר של דגים ומורייס לקנקנים הללו, הוא היתר לעשות כך  לכתחלה, או שרק אם הכניסם כבר, כשר הדבר בדיעבד?

ומביאה הגמרא ראיה לפשוט ספק זה:

תא שמע, דתני שנה רב זביד בר אושעיא: הלוקח קנקנים מן העובדי כוכבים. אם היו הקנקנים חדשים, הריהו נותן לתוכן יין. ואם היו הקנקנים ישנים, אינו נותן לתוכם יין, אלא נותן לתוכן ציר ומורייס - לכתח לה!

ונפשט בכך ספק הגמרא.

בעא מיניה רבי יהודה נשיאה מרבי אמי:

קנקנים שנקנו מן הגוים והיה בהם יין אסור. אם החזירן לכבשן האש, ונתלבנו, מהו? האם הליבון מתירן?

אמר ליה רבי אמי: כיון ששנינו, ציר של דגים, שורף את היין הבלוע בכלי. אור [אש הליבון] לא כל שכן!? ודאי שורפת היא אותו!

אתמר נמי עוד נאמר בענין זה: אמר רבי יוחנן, ואמרי לה יש אומרים כי דבר זה אמר רבי אסי אמר [בשם] רבי יוחנן: קנקנים של עובדי כוכבים שהחזירן לכבשן האש, כיון שנשרה זיפתן מהן על ידי האש, שוב אין יין בלוע בהם, והם מותרין. ^[404]

אמר רב אשי: לא תימא, אין צורך לומר שאין הכלי מותר אלא רק עד דנתרן, שנושרת הזפת לגמרי, אלא אפילו רפאי מירפא, נתרופפה מדיבוקה, אף על גב דלא נתר, אף שעדיין לא נשרה לגמרי - מותר הכלי.

אם הכניס קינסא, קיסמים דולקים לתוך הקנקן והיה הקנקן חם, עד שנשרה הזפת, פליגי בה נחלקו בזה רב אחא ורבינא. ^[405] חד אחד מהם אסר את הקנקן, לפי שאף שנשרה הזפת מבפנים, עדיין לא היה החום רב כל כך, ולא ליבן את דפנות הקנקן עד כדי שיפלוט את היין הבלוע בחרס.

וחד אחד מהם סובר כי על ידי כך - שרי מותר הקנקן. כי יש בחום זה כדי להוציא את היין מבליעתו בדפנות הכלי. ^[406]

והלכתא - כמאן דאסר. ^[407]

איבעיא להו נסתפקו: מהו האם אפשר ליתן לתוכו לתוך הקנקן שכר, ועל ידי כך להכשירו, כמו שנתינת מים מכשירה אותו, או לא? ^[408]

רב נחמן ורב יהודה - אסרי להכשיר את הכלי על ידי שיכר, לפי שאינו נכשר באופן זה, ורבא - שרי, התיר.

רבינא שרא ליה התיר לו לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא ביה שכרא, להכניס בקנקן שכר כדי להכשירו.

אזל, רמא ביה חמרא. הלך רב חייא בריה דרב יצחק, והכניס בו יין. ונתינת יין ודאי אינה מועילה, שהרי אין היין מבטל את היין הבלוע בדפנות.

ולכאורה יש כאן מקום לגזור, שלא ליתן שכר שמא יבואו להחליפו ביין, אך אפילו הכי, לא חש לה למילתא. לא חשש רבינא לכך, והתיר לתת שכר כדי להפיג טעם היין.

וסברתו שאין לחשוש, היא משום שאמר, אקראי בעלמא הוא מקרה הוא. ואין צורך לגזור מחמתו שאין להכשיר על ידי שכר כלל.

רב יצחק בר ביסנא, הוה ליה היו הנהו מאני דפקוסנא, כלים העשוים מגללי בקר. ובכלים אלו, היה יין נסך, והכשירם באופן זה:

מלינהו מיא, מלאם במים, אנחינהו בשימשא, הניחם בשמש. ועל ידי חום השמש - פקעו, נתבקעו הכלים.

אמר ליה רבי אבא, אסרתינהו עלך איסורא דלעולם, אסרת אותם עליך איסור לעולם. כלומר, איבדת אותם בחינם, שהרי אימור דאמור רבנן, אף שאמרו חכמים שהכשר הכלי הוא על ידי שממלינהו מיא, ממלאים אותם מים, אך אנוחי בשימשא להניחם בשמש, מי אמור? ולא היית צריך לעשות כך, ולהפסידם.

אמר רבי יוסנא אמר רבי אמי: כלי נתר אין לו טהרה עולמית מיין נסך הבלוע בהם, כיון שבולעים הם הרבה. ואי אפשר להוציא מהם הכל! ^[409] שואלת הגמרא: מאי מהו כלי נתר?

אמר רבי יוסי בר אבין: כלי העשוי ממחפורת של צריף, מקרקע שחופרים ממנה חומר הנקרא "אלום" [והוא מעין מלח] ועושין ממנו כלים.

איש מאנשי דבי ביתו של פרזק רופילא, שהיה גוי, משנה למלך, אנס הני כובי, חטף באונס כלים אלו מיהודים בפומבדיתא.

רמא בהו חמרא, הכניס בהם יין, ולאחר מכן אהדרינהו ניהלייהו, החזירן לבעליהם.

אתו, שיילוהו, באו בעליהם של הכלים לרב יהודה, לשאול מה דינם של הכלים הללו.

אמר להם רב יהודה: כלים אלו, דינם כדין דבר שאין מכניסו את היין לתוכם לצורך קיום ממושך זמן רב הוא. ולכן, על מנת להכשירם, די אם משכשכן ^[410] רוחצם במים ^[411], והן מותרין. ^[412] אמר רב עוירא: הני חצבי שחימי דארמאי, אותם כדים העשויים מאדמה שחומה של הגוים, כיון דלא בלעי בלעו יין טובא הרבה, הרי שאם רוצה להכשירם - משכשכן במים, ומותרין. ^[413]

אמר רב פפי: הני פתוותא, אותם כלי חרס דבי מיכסי, מקום שקרקעיתו קשה, כיון דלא בלעי טובא, אינם בולעים הרבה יין, הרי אם רוצה להכשירם - משכשכן במים, ומותרין.

כסי, כוסות של חרס שאין מכניסים בהם יין לזמן ממושך אלא רק שותים בהם, רב אסי אסר כוסות אלו, ורב אשי שרי התירם.

ומבארת הגמרא: אי שתי בהו אם שתה בהם עובד כוכבים פעם ראשון - כולי עלמא לא פליגי לא נחלקו דאסור, כלים אלו אסורים, לפי שחדשים הם ועדיין החומר רך. ומשום כך, בולעים בליעה יתירה. ואין להם תקנה עד שיתן בהם מים שלשה ימים. ^[414]

כי פליגי, מחלוקתם היא, באם שתה מהם הגוי פעם שני. שאז רב אסי אוסרם, ורב אשי מתירם.

איכא דאמרי, יש המעמידין את מחלוקתם כך: אם שתה הגוי בפעם ראשון ו [או] שני, כולי עלמא לא פליגי [נחלקו] - דאסור הכוס.

כי פליגי מחלוקתם היא, אם שתה ממנו הגוי רק בפעם השלישית. לדעת רב אסי אף באופן זה הכלי אסור, ולדעת רב אשי מותר.

והלכתא - אם שתה הגוי מן הכוס פעם ראשון ושני - אסור. אך אם שתה רק בפעם שלישית - מותר. ^[415]

אמר רב זביד: האי מאני דקוניא, כלי חרס המצופים ומשוחים ב"אבר" [והיו הכלים אצל גוים], דינם כך:

אם היו חיורא לבנים ו [או] אוכמא שחורים - שרי מותרים. לפי שהציפוי מגן עליהם. ^[416] אך אם היו ירוקא ירוקים - אסור משום דמיצריף. באים הם מאדמה של צריף הנזכרת לעיל, שבולעת היא הרבה. ומשום כך, אף הציפוי אינו מועיל להם, ^[417] ואסורים. ^[418]

ואי אית בהו ואם יש בהם בציפוי הכלים, קרטופני בקעים וסדקים, כולהו אסירי כולם אסורים. אף כלים לבנים או שחורים. ^[419]

דרש מרימר: קוניא כלי המצופה באבר, בין אם הכלי אוכמא שחור ובין אם הכלי חיורא לבן, ובין אם הכלי ירוקא ירוק - שרי מותרים.

שואלת הגמרא: מאי שנא במה שונה הדבר מחמץ בפסח, וכדלהן:

דבעו מיניה, שאלו את מרימר, הני מאני דקוניא, כלים אלו של חרס מצופים, ושל חמץ הם, מהו, האם מותר לאשתמושי בהו בפיסחא, להשתמש בהם בפסח או אסור?

השיב להם כך: ירוקא, בכלי ירוק, לא תיבעי לך לגביהם אין כלל שאלה. כיון דמצרפי מאדמת צריף הם ובלעי ואסירי, ובולעים הרבה מאד מהחמץ שהיה בהם, ולכן אסורים.

כי תיבעי לך הספק הוא, בכלי חרס חיורי לבנים, ואוכמי שחורים - מאי, מה דינם?

כי אית בהו קרטופני, אם יש בציפויים חורים וסדקים, לא תיבעי לך אין בכך ספק, דודאי בלעי ואסירי, בלעו הכלים, ואסורים.

כי תיבעי לך השאלה היא בכלים של חרס דשיעי, שציפויים חלק, מאי, מה יהא הדין בהם, האם הציפוי החלק מונע את הבליעה, או לא?

איבעיא להו כולהו לכתחלה ופשטינן אפי' לכתחלה והני מילי שאינן מזופפין אבל מזופפין אסורין וא"ר יוחנן אם החזירן לכבשן כיון שנשר זפתן מותרין ואמר רב אשי לא תימא עד דנתרא זפתן כולו אלא אפילו רפאי מרפא דיו:

קינסא פי' עץ ומפורש בפרק במה מדליקין ובפרק כל הבשר עכשיו אם הדליק עץ והשיר זפתן בעץ כגון אור דולק אסור.

איבעיא להו מהו לתת לתוכן שכר רב נחמן ורב יהודה אסרי רבא ורבינא שרו וקיימא לן כרבא ורבינא:

ירושל' אמר רבא כשהלך ר' עקיבא לזופרין שאלון ליה קנקנים של עובדי כוכבים במה הן טהרתן אמר להן מזו למדתי עליהם מה אם בשעה שאינן זפופות איתמר עליהם מותר בשעה שהן זפופות אלא שנתקלפו זפתן לא כל שכן וכשבאתי אצל חכמים אמרו לי על ידי זפת הן בולעות:

פי' מאני דפקוסנא יש מי שאומר כלי עץ ארז והן תאשור ויש מי שאומר כלים מדובקים בפקסנא ובלשון ערב אלך:

כלי נתר שנשתמשו בהן עובדי כוכבים יין אין להם טהרה עולמית והן כלי מחפורת של צריף יש מי שאומר כלים הנעשים מן אלשב אבל כובי דארמאי וחצבי שחמי דארמאי ופתוותא דבי מכסי פי' פתוותא כלי חרש שהם טפיחים דברים שאין מוכנסין לקיום הן כלומר אין דרך בני אדם למלותן הכלים האלו ולהניחם באוצר עד זמן אלא לפי שעה נותנין בהן ושותין אבל אין מניחין בהן לשומרן עד זמן וכיון שהדבר כך משכשכן במים ומותרין. והלכתא כסי דאישתי בהו עובד כוכבים ועודן חדשים פעם ראשונה אם שתה בהן ישראל בראשונה ועובד כוכבים בשניה אסורין אבל שתה בהן פעם ראשונה ושניה ובשלישית שתה בהן עובד כוכבים שוטפן במים ומותרין:

אסיקנא דהני מאני דקוניא בין חיורי בין אוכמי בין ירוקי לענין חמץ בפסח כולהו אסירי ואע"ג דשיעי ולית בהו קרטופני דכיון דמדייתי בלעי.

הא דאמרינן כלי נתר אין להם טהרה עולמית. נ"ל דלאו דוקא אלא שאין נטהרין בשום הכשר להכשירן מיד אבל בישון שנים עשר חדש ודאי נטהרין דלא גרעי מחרצנין וזגין ודורדא דארמאי דכולהו לאחר שנים עשר חדש מותרין ואין כאן בית מיחוש.

ה"ג וכן כתוב בנוסחי עתיקי וכן גירסת הגאונים וכ"כ בס' הערוך: הני חצבי שחמי דארמאי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין וא"ר פפא הני פתואתא דבי מכסי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין. וה"פ: דכל כלי אע"פ שאין מכניסו לקיום הואיל ותחלת תשמישן ביד עכו"ם צריכין עירוי דבתחילתן הם בולעים יותר מדאי וכדאמרינן נמי לעיל רמי להו בגולפי חיוורי וחייצי להו לחמרייהו ואינם יוצאין מידי דפיין אלא ע"י עירוי אבל חצבי קרקע קשה ואינו בולע ופי' רש"י שחמי מקרקע שחמתית ודמו לכלי עץ והואיל ואינו מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין וכן פתואתא דבי מכסי.
ול"נ שחמי שהם שחורים וישנים כדאמרינן בהגוזל שחמי ועבדינהו חדתי וה"ק הני חצבי דמיא דאינון שחמי ויש לחוש שמא נתנו בהם יין אפ"ה שרו בשכשוך ומ"מ מדקאמרינן סתם דארמאי ודאי בין חדשים בין ישנים והטעם לפי שאין הכנסת היין בהם לקיום כלל ואע"פ שהוא תדיר פעמים הרבה מכניסין בהם מים דחציבי ודאי עיקרן למים הן עשויים והיין שבהם אקראי בעלמא הוא ועוד שהם עומדים הרבה ריקנים וכיון שאין היין מתקיים בהם כלל אין ישון שלהם מחמיר בדינם כלום בין באלו בין בכלי עץ ועוד יתברר לקמן בפ' השוכר דין כלי עץ שאין מכניסין לקיום שהוא בהדחה אפילו ישנים ואלו כיוצא בהם ובזה דעת ר"ח ז"ל שהוא פי' פתואתא דבי מכסי כלי חרס דשיעי ושאין דרכם לקיום הם אלמא בשאר כלי חרס לא סגי.
ואיכא נוסחי שכתוב בהו דבר שאינו מכניסו לקיום הוא משכשכן במים ומותרים להני נוסחי אף כלי חרס ישנן בכלל זה שכל דבר שאין מכניסו לקיום בשכשו' סגי ליה אע"פ (שאין) [ש]תחילת תשמישו באיסור ואין זה דעת הגאונים ולא דעת רש"י ז"ל ואינו עיקר בנוסחאות.
ואף לפי גי' זו יש לפ' הן דמשום שקרקעיתן קשה קאמר ויפרשו שחמי שעפרן שחור כדאמרינן באיזהו נשך בעפר שחור כגון כפר חנניה וחברותיה.
והיינו דאמרינן בכסי אשתי בהו עכו"ם פעם ראשונה ושנייה כ"ע לא פליגי דאסור פי' דפעם ראשונה איידי דחדתי נינהו בלעי וצריכין עירוי ולא סגי להו בניגוב מדקאמרינן אסור סתם וכן פי' רש"י ז"ל אבל אי שתי בהו עכו"ם לאחר ששתה בו ישראל ב"פ הואיל ואין תחילת תשמישן ביד עכו"ם שרו דתו לא בליעי טובא וכלשון הזה כתבה ר"ח.
אבל ר"ת ז"ל פי' אי שתי בהו עכו"ם פעם א' ושני עם הדחה מותר ומביאין סמך לדבר מדתנן בטהרות ומייתי לה בזבחים בפ' התערובות חרצן של זב ושל זבה ראשון ושני טמא שלישי טהור שלא נתקנאו בו צחצוחי זבה של פעם ג' עם הדחה ובמגילת אסתר רבתי מצאו ודתיהם שונות מכל עם שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו ואם אדוני המלך נגע בו שופכו ולא עוד אלא שמדיח הבוס ג"פ ואפשר כן שצריך הדחה ג"פ, וכן נהגו.
אבל אין הפי' הזה נכון, דא"כ מ"ש דפליגי בכסי בכל דבר שצריך שכשוך הו"ל לאיפלוגי אבל לפי פירושן של ראשונים בהכי פליגי מ"ס אע"ג דכל כלי חרס שתחילת תשמישן ביד עכו"ם אסורים הני כיון דלא משהו חמרא אלא משעה שמזגו עד שעה שהוא שותה ואין דרך להשהותו שם יותר שרו בהדחה דלא בלעי טובא אא"כ נתישנו בידו ומ"ס אפ"ה בעי עירוי בפעם ראשונה ושנייה וכתב רבינו בהלכות וקא מפרש גאון דהני כסי דפחרא נינהו לפי שהוא מסכים על פירש"י ור"ח ז"ל שכתבתי וכן בגדולות כסי חדתי דפחרא.

והאי מאני דקונייא דקאמרינן דשרו משום דלאו ככלי חרס דמו ואי אית בהו קרטופני כיון דלא מיכסו בקונייא אסירי משום דהוו ככלי חרס ודאי משמע דלאו מכניסן לקיום הן דאי הוו מכניסן לקיום אפילו דמתכת נמי אסורין אלא בקערות וכוסות וכיוצא בהן וכי לא מחפו בקונייא אסירי ואסיקנא דפעם א' וב' אסור ולא סגי להו אלא בעירוי ולא בניגוב ולא בהנעלה שלא מצינו הגעלה בכלי חרס.
ורש"י ז"ל כתב למעלה גבי קינסא מהכא שמעינן דהני חביות וקנקנים שמכניסן לקיום לא סגי להו בהכשר מבפנים בין לשורפן בין ליתן לתוכן מים חמין מדאסר בקינסא דהיינו באור עצמו וכ"ש במה שהוחם ממנו אבל בעירוי אפילו קנקנים שמכניסן לקיום אמרינן לעיל דסגי להו בעירוי וכ"ש כלי עץ שמכניסו לקיום וכלי עץ בהגעלה ורותחין ובכלי ראשון ודאי סגי ליה דלא אשכחן הכשר גדול ממנו ואפילו בדבר שתשמישו ע"י חמין כ"ש בצונן אע"פ שמכניסו לקיום אבל למשפך עליה מים רותחין בדבר שמכניסו לקיום מסתברא דלא סגי בהכי דדבר שמכניסו לקיום ביין כדבר שתשמישו בכלי ראשון הוא וצריך הגעלה בכלי ראשון או עירוי ואע"ג דלא סגי בעירוי לדבר שתשמישו בחמין הכא סגי דכבולעו כך פולטו.
ומיהו כלים שהכשירן בניגוב דהיינו שאין מכניסן לקיום כגון גת של עץ ושל אבן אפשר שטהרתן אף בכלי שני או בשפיכת מים רותחין עליהם ואפשר שאף זה בכלי ראשון.
ודאמרי' בהשוכר נעוה ארתחו בגת של עץ ושל אבן ומתכת וארתחו בכלי ראשון משמע ור"ח כתב עליה הכי פי' נעוה יקב כלומר נעוה זו אין לו היתר אלא בריתוח על ידי האור הא נראה מדבריו דבכלי ראשון הוא צריך להגעיל.
ובעל ספר התרומות כתב דכלים שנאסרו ביין נסך כגון מכניסן לקיום בעירוי מים רותחין עליהם שרי אם אינו חפץ לעשות בהם עירוי ג' ימים ואין זה נכון עוד התיר בכלי עץ בקולף בקרדום דעירוי לא מפליט יותר מכדי קליפה וזו סברא משובשת ואין צריך להשיב עליה.

האי קונייא ירוקא דאסרינן משום דמצרף. נראה לי שאין לו טהרה עולמית דהו"ל ככלי מחפורת של צריף דאתמר לעיל שאין לו טהרה אבל אוכמי וחיוורי שרי בשכשוך בעלמא דבכלי עץ הוו משום דשיעי ואקישי ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי ומיהו ככלי חרס דמו ואית להו טהרה בעירוי כשאר כלי חרס ולא דמו לירוקא דמצריפי, כנ"ל.

קנסא פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר. דכיון שמשים הגחלים מבפנים חאיס דילמא פקען ולא משהא להו בגוויהו כל צרכו. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל בשם רבינו יצחק זצ"ל (סי' קסא) שאם עשה אש מבפנים כל כך שלא יוכל ליגע בידו בדפני הכלי מבחוץ, אז חשוב כמו הגעלה. ולדידי קשה לי דאם כן היא [אמאי] שנו סתם קנסא חד שרי וחד אסר והלכתא כמאן דאסר, ולא פליג בין נתחמם כל כך ללא נתחמם כל כך ופסיק כמאן דאסר, אלא ודאי סתמן של דברים משמע דלא שנא הכי ולא שנא הכי אסור, גזירה דילמא חאיס עלייהו דילמא פקען, וכענין שאמרו בזבחים פרק דם חטאת גמרא אחד שבישל בו (צה, ב) וכן בפרק כל שעה בפסחים (ל, ב). ואיפשר שהוא ז"ל מפרש דאמילתיה דרב אשי קיימי דאמר לא תימא דנתרא, אלא כיון דרפאי אף על גב דלא נתר, ועלה פליגי רב אחא ורבינא אי רפאה איהו בקינסא מבפנים, אי מהני או לא וחד שרי ברפוי על ידי קינסא, אבל היסק גמרה מבפנים כל שכן דמועיל ושפיר דמי, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וז"ל: קינסא, הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתו, והילכתא כמאן דאסר, דלא דמי להחזירו לכבשן, דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זיפתן כבר נתלבנו, אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתן נושרת, עד כאן. ולפי דבריהם ניקל ביין נסך לפי שהוא נבלע בצונן, וכמו שכתבתי למעלה בבית התערובות (בית רביעי שער ד) בענין כלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות (תוה"ב שם).

אמר רבי יוסנא אמר רבי אמי כלי נתר אין לו טהרה עולמית, מאי כלי נתר, אמר רבי יוסי בר אבין כלי מחפורת של צריף. וכתב הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא עולמית, אלא שאין להם הכשר מיד ואפילו במילוי ועירוי, אבל ביישון י"ב חודש ודאי ניתרין, דלא גרעי מחרצנים וזגין ודורדיא דארמאי, דכולהו לאחר י"ב חודש מותרין (להלן עבודה זרה לד, א). ואינו מחוור בעיני שאין זה עולמית, דאדרבה טהרה עולמית יש להן, אלא שאין להן טהרה יומיות, לא ביום אחד על ידי ציר ומורייס, ולא בשלשה ימים על ידי מילוי ועירוי. ועוד, מסתברא שאילו היה להן טהרה ביישון, אף בהגעלה או בחזרתן לכבשן האש נכשרין מיד, ואם כן האיך פסיק ואמר שאין להן טהרה עולמית. ונראין דברי הראב"ד ז"ל שפירש דהו להו כחרס הדרייני, ואפילו לאחר י"ב חודש אסורין, ואסורין בהנאה. ומה שהביא ראיה מחרצנים וזגין אינה, דקים להו לרבנן דאין לחות היין שבחרצנים ושבזגין מתקיים אלא עד י"ב חדש אבל לאחר מיכן עץ בעלמא הן, וכן הטעם בדורדיא, דלאחר י"ב חדש לחותו כלה ונעשה עפר בעלמא (תוה"ב שם).

כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי וכו'. ופירש הרב אלפסי ז"ל: כסי דפחרא ששתה בהן הנכרי בתחילת תשמישן, ואמרינן עלה, פעם ראשונה כ"ע לא פליגי דאסיר, כי פליגי בפעם שנייה, ואיכא דאמרי, פעם ראשונה ושניה כ"ע לא פליגי דאסיר, כי פליגי בפעם שלישית, והלכתא פעם ראשון ושנייה אסור, שלישית מותר. פירוש: בששתה העו"ג פעם ראשונה שבתחילת תשמישן, וכן בשנייה, כגון ששתה בו ישראל פעם ראשונה ובפעם שנייה שתה בה העו"ג, אסור עד שימלאנו ויערנו בכלי שמכניסו לקיום, לפי שבפעם הראשונה יבש הרבה ושואב הרבה, וכן בפעם השנייה שעדיין אינו שבע מלבלוע בפעם אחת, אבל משנייה ואילך, כלומר: אם שתה בו ישראל פעם ראשונה ושנייה ושתה בו העו"ג בפעם השלישית, מותר, שכבר שבע ביד ישראל ומעתה אינו בולע, כשאר הכלים של עץ ושל עור שאין מכניסים לקיום. וכן דעת הגאונים ז"ל, וכן פר"ח ז"ל. ורבנו תם והרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פי"א הי"א) פירשו: אי שתי בהו עו"ג והדיחוהו אחריו, בפעם ראשונה ושנייה של הדחה אסור, דעדיין צחצוחי היין עליו, אבל משנייה ואילך מותר, שכבר כלו צחצוחי היין. והביא רבנו תם ז"ל ראיה, מדתנא במסכת טהרות (פ"ה ה"ג) חרסן של זב ושל זבה ראשון ושני טמא, שלישי טהור, שלא הלכו ממנו צחצוחי זיבה עד פעם שלישית. ובמגילת אסתר רבתי (מגילה יג, ב) אמרו: "ודתיהם שונות מכל עם" (אסתר ג, ח) שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו, ואם אדני המלך נגע בו שופכו, ולא עוד אלא שמדיח הכוס שלשה פעמים. ואיפשר כן שצריך הדחה ג' פעמים וכן נהגו. אבל אין פירושם עולה בשמועה יפה, דאם כן היאך סתמו רב אשי ורב אסי כל כך לשונם ואמרו: כסי מר אסר ומר שרי, ומאי איירי עד השתא בשכשוכי כלים כמה פעמים צריך עד שאמרו הם סתמא, כסי מר אסר ומר שרי. ועוד, מאי קאמר בתר הכי אשתי בהו נכרי פעם ראשונה כולי עלמא לא פליגי דאסור, דאטו עד השתא לאו בששתה בהו איירינן דאיצטריך השתא למימר אי שתו בהו נכרי, ועוד, אי בהכשרן קא מיירי מאי אריא דאמרינן ליה בכסי ולא אמרו גבי חוצבי שחימי ופתואתא דבי מכסי דאמר רב פפא משכשכה במים, התם הוה להו למימר פעם ראשונה ושנייה רב אסי אסר ורב אשי שרי, אלא ודאי פירושם של גאונים ז"ל עיקר ועליהם יש לסמוך שקבלתם תורה היא.

ואם תאמר. דאם כן תקשי לן דרב פפא דגרסינן התם: אמר רב פפא הני חצבי שחימי דארמאי דבר שאין מכניסו לקיום הוא, וכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ואינו חושש, ואמר רב פפא הני פתואתא (דביה) [דבי] מכסי דבר שאין מכניסו לקיום הוא. יש מי שפירש דהתם בשהיה תחילת תשמישן ע"י ישראל, ואינו מחוור בעיני, חדא דמה ליה למימרא הני חיצבי שחימי ופתואתא דבר שאין מכניסו לקיום הוא. ועוד, דמדקאמרי חיצבי שחימי דארמאי משמע דתחילת תשמישן ביד ארמאי הוה. ועל כן נראה לי, דחרסן של אלו קשה ועפרן אינובולע הרבה דאינו כשאר כלי חרס, ולפיכך אפילו תחילת תשמישן ביד נכרים הרי הן ככלי עץ. ועל כן נראה לי עיקר, נוסחאות שמצאתי דגרסי: הני חיצבי שחימי דארמאי כיון דלא בלעי טובא ודבר שאין מכניסו לקיום הוא, משכשכו במים ואינו חושש, וכן נמי פתואתא דבי מכסי מהאי טעמא נמי הוא.

ומכל מקום נראה לי. דדין זה שאמרו בכסי, פעם ראשונה ושניה אסור, לא אמרו אלא בכסי בלבד, לפי שאין היין משתהא שם, אלא לפי שעה נותן בו יין ושותהו מיד ומערו, ולפיכך אין הכוס יכול לבלוע די ספיקו בפעם אחת, אבל בשאר כלים שמשתהא בו היין קצת, כל שהיה תחילת תשמישו על ידי ישראל אפילו בפעם אחת מותר, שבאותו פעם שאב כל צרכו ושבע, והיינו דנקטי לה בכסי (תוה"ב שם).

אמר רב זביד: האי מאני דקוניא, חיורא ואוכמא שרי, ירוקא אסור משום דמיצריף. וכתב הרמב"ן ז"ל: "מסתברא דירוקי דאסירי הרי הן ככלי מחפורת של צריף ואין להן טהרה עולמית". ונראין דבריו, דירוקי נמי מההוא טעמא הוא דאסירי משום דמצריף. וכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות מאכלות אסורות פי"א הי"ט): "אם היו ירוקין אסורין מפני שהן בולעין [וכו'], ויראה לי שאין זה אלא בשכנסו לקיום, אבל אם לא כנסו לקיום מדיחן ומותרין ואפילו הן של חרס", עד כאן. ואם כדבריו אוכמי וחיורי אפילו בשמכניסו לקיום מותרין בשכשוך בעלמא דכלי מתכות הן. ומכלל דבריו דכלי מתכת אפילו במכניסו לקיום אינו צריך מילוי ועירוי, אלא בהדחה בעלמא סגי. וכן דעת הראב"ד ז"ל דכלי קוניא אוכמי וחיורי דלית בהו קרטופני וכלי מתכות אפילו הכניסן לקיום אין צריכין מילוי ועירוי, והביא ראיה מדלא מפלגינן במאני דקוניא בין מכניסו ובין אין מכניסו לקיום, אלא סתמא אמר רב זביד מאני דקוניא חיורי ואוכמי שרי. ועוד הביא ראיה מדתניא בשלהי פרק השוכר (ע"ה ב') הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי [וכו'], ישנים, דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון הכוסות והצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין, וכלי מתכות אמורין בפרשה כדאיתא התם, אלמא כלי מתכות בדבר שאין מכניסו לקיום אקילו ביה רבנן שלא להצריכם אלא הדחה, אע"ג דגבי משפך של עץ אחמירו להצריכו ניגוב (עד, ב), הילכך לגבי מכניסו לקיום נמי סגי להו בניגוב, דלא בלע מידי בצונן. עד כאן דברי הרב ז"ל וממנו למדנו דבר זה, אעפ"י שאין ראייתו מן הברייתא ראיה, דכלי עץ אפילו שיש לו בית קיבול, אם אינו מכניסו לקיום בהדחה נמי סגי ליה, ומשפך שאני דכלי הקת מדה אחרת יש להן, כמו שנכתוב לפנינו בע"ה ב"ה.
ומכל מקום מה שכתב הרמב"ם ז"ל: דירוקא אם אינו מכניסו לקיום דבהדחה סגי, נראה שהלך בה לשטתו, שהוא ז"ל סבר בכל כלי חרס שאם אינו מכניסו לקיום אינו צריך אלא הדחה בעלמא וכמו שכתבנו למעלה, וזה שלא כשיטת הגאונים ז"ל, אבל לדעת הגאונים ז"ל שהחמירו בכלי חרס בשתחלת תשמישן על ידי עו"ג וכמו שכתבתי (שם), מסתברא דירוקא בשאינו מכניסו לקיום לא גרע מכלי חרס דעלמא שאינו שוע, ואם תחלת תשמישו ביד נכרי אף הוא צריך מילוי ועירוי (תוה"ב שם).

תני רב זביד בדבי ר׳ הושעי׳ הלוקח קנקנים של גוים כו׳ ישנים או מזופתין נותן לתוכן ציר או מורייס לכתחילה ואינו חושש:

בעא מיניה רב יאודה מרבי אמי החזירן לכבשן האש ונתלבנו מהו. כלומר מי מתכשרי קנקנים בהכי א״ל ציר שורף אור לא כל שכן אתמר נמי אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן קנקנים של גוים שהחזירן לכבשן האש כיון שנשרה זיפתן מהם מותרין פירוש כיון שהגיע הליבון שמבחוץ עד שנשרה זפתו שהוא מבפנים הא ודאי נשרף היין שבדפניו אמר רב אשי לא תימא עד דנתרי אלא אפי׳ ריפיא מירפיא.

קנסא פליגי בה רב אחא ורבינא. פירוש פלוגתייהו קאי אהא דאמרינן ריפויי מירפיא אבל לא שלט בו האור יותר וחד שרי דסבר דלא גרע הא מציר ואידך אסר דלא חשיב הא כציר ואינו שורף שלא שלט האור בדפנותיו אבל אם נתערבו שם יותר עד שאין אדם יכול להניח ידו בדפניהם מבחוץ והיא סולדת בו דכ״ע שרי ולא גרע מציר וכן כתב בעל התרומות ז״ל וכן נראה מלשונו של ר״שי ז״ל ויש שאוסרין אפי׳ בזה.

ולענין הגעלה בחמין רבו בו הסברות ומה שקבלנו מרבי׳ נ״ר דודאי בכלי חרס לא מהניא הגעלה ולהוצי׳ מידי הכשר גדול ולא מידי נגוב בכלי הגת משום דכלים של חרס לאו בני הגעלה נינהו וכדאמרינן הכא דקנסא לא מהני להו ולא גרע קנסא מהגעלה בכלי ראשון אבל בכלים של עץ או של מתכת דמהניא להו הגעלה בעלמא מהניא להו לענין יין נסך לכלי המכניסו לקיום הגעלה בכלי ראשון דוקא ולכלי הגת שהכשירם בניגוב אפילו הגעלה בכלי שני וכדאמרינן בפרק השוכר אמר רבא נעוה ארתחו כלומר גת של אבן או של עץ הכשירוהו במים רותחין והא ודאי דגת לא אפשר ליה בכלי ראשון על גבי האור אלא לערות עליו מים רותחין מכלי ראשון ועירוי מכלי ראשון לענין הגעלה דינו ככלי שני כדמוכח מעובדא דרב עקביא גבי יורה גדולה שלא מצאו לה הכשר אלא על ידי גדנפא.

ואע״ג דלענין מבשל בשבת איכא מאן דאמר בירושלמי דחשיב ככלי ראשון שאני התם דלענין בשול שבת לא בעינן בשול גמור אלא כל שמבשל בכדי שהגיע למאכל בן דרוסאי חייב כאלו בשלו לגמרי ולפיכך אם עירוי מכלי ראשון מבשל כשיעור זה דינו שיהא בכלי ראשון אף על פי שכח כלי ראשון גדול ממנו שאין בו הפרש בין מועט למחצה אחר שהוא הגיע למאכל בן דרוסאי אבל לענין הגעלה אינו כן דהתם כבולעו כך פולטו וכיון שכלי זה בלע מכלי ראשון ואין כאן עירוי מכלי ראשון גדול ככלי ראשון עצמו לא סגי לן ביה אלא למי שבלע על ידי ערוי אבל לא למי שבלע בכלי ראשון וכמו שנבאר עוד בשלהי מכילתין בס״ד.

וכל שנאסר על ידי בשול בחמי טבריא אף מתכשר בהגעלה בחמי טבריא.

מעתה מאי דאמר רבא נעוה ארתחו על ידי עירוי שאינו חשוב לענין הגעלה אלא ככלי שני משום דסבירא לי׳ דכלי הגת שהכשירן בנגוב סגי להו בהגעלה מכלי שני מפי רבינו נר״ו.

איבעיא להו מהו לתת לתוכן שכר. פי׳ להכשירן כעין מורייס שאף בשכר שלהם היה חריפות משום מרירות הכשות שבו רב נחמן ורב יאודה אסרי שאין כחו כל כך בציר ורבא שרי ורבינא נמי ס״ל כותיה ועבד ביה עובדא ואף על גב דטעו למירמי ביה חמרא בלא הכשר אפי׳ הכי לא חש למימר משום האי חששה דאמרינן אקראי בעלמא הוה ולא טעו אינשי בהכי דמחלף להו חמרא בשיכרא וכיון דרבא ורבינא דאינון בתראי שרו הלכתא כוותיהו.

אמר רבי יסנא אמר רבי אמי כלי נתר אין להם טהרה עולמית מאי כלי נתר אמר רב אשי כלי מחפורת של צריף. פי׳ הנקרא בלעז אלו״ם ובערבי אלשב והוא בולע הרבה מיהו דעת רבינו הגדול ז״ל דלאו עולמית ממש אלאו דלא מתכשרי לאלתר על ידי ציר או במלוי וערוי אבל בישנן שנים עשר חדש מתכשרי דלא עדיפי מזגים וחרצנים של גוים דמתכשרי בישון שנים עשר חדש ויש לבעל הדין לחלוק ולומר דלשון עולמית לא משמע אלא שאיו להם טהרה עולמית ואפי׳ בישון שעל ידי הצריף בולעין הרבה והוו להו כחרס הדרייני אבל חרצנים וזגים אין לחות היין שבהם כל כך וכלה בשנים עשר חדש אלא שאין לנו אלא מה שכבר הורה זקן. דכי פרוק רופילא אנוס הנהו כובי מפום בדיתא רמה בהו חמרא ואהדרנהו נהליהו אתו ושיילוה לרב יאודה אמר להו דבר שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין פי׳ מורי נר״ו דהני כובי כלי הגת הן והא קמ״ל דאע״ג דכלי הגת בעו ניגוב הני מילי כשבא להשתמש בהן בזמן הגתות אבל אם בא להשתמש בהן שלא בזמן הגתות דינן ככלים קטנים שאין מכניסן לקיום ובהדחה סגי להו והכי מוכח לקמן במתני׳ דנטל את המשפך מיהו דוק׳ בכלי הגת אבל גת גופי׳ לעולם בעיא ניגוב בדינה ואפי׳ בכלי הגת דוקא שאינם מזופתין שאין הכשירם בניגוב אבל במזופתין לעולם בעו מלוי וערוי ושכשוך והדחה האמורין בכלים שאין מכניסן לקיום היינו שטיפה ושכשוך במים היטב.

אמר רב עוירא הני חצבי שאימי דארמאי. פירוש שעשוין מאדמה אדומה וקשה כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים פירוש דהוו כלים קטנים שאין מכניסן לקיום וכיון דלא בלעי טובא דינם ככלי עץ או מתכת שאין מכניסן לקיום שאעפ״י שנתישנו ברשות גוי ביין אסור סגי להו בשכשוך והכי מוכח מלישנא דחצבי דארמאי שתחילת תשמישן על ידי גוי היה ושלא כדברי הר״אבד ז״ל ועל דרך הזה אתה מפרש הא דאמר רב פפי הני פתותא דבי מיכסי כיון דלא בלעי טובא תשכשכן במים ומותרין.

כסי רב אתי אסר ורב אשי שרי כו׳. פירשה רבינו תם ז״ל בכלים של עץ והא ודאי כוסות של עץ כיון שאין מכניסן לקיום לדברי הכל בהדחה סגי להו ואף על פי שהיה תחלת תשמישן על ידי גוי כדכתיבנא לעיל אלא הכא בהדחה זו האמורה בכלים שאין מכניסן לקיום פליגי היאך דינא ומפרש השמועה כך אי שתי בהו גוי פעם אחת ושתים כולי עלמא לא פליגי דאסיר פירוש אם שתה בהם גוי ובא ישראל לשתות בהם ולא הדיחם אלא שני פעמים דברי הכל אסורין כי פליגי בפעם שלישית כלומר שהדיחם שלשה פעמים והלכתא פעם ראשון ושני אסור ושלישית מותר דבעו הדחה שלשה פעמים ובהכי סגי להו והביא ראיה לדבריו דבעו הדחה שלשה פעמים מהא דאמרינן בהגדת אחשורוש ודתיהם שונות מכל עם אילו זבוב נופל לכוסו חובטו ושותהו ואילו אדוני המלך נוגע בו שופכו בקרקע ולא עוד אלא שמדיח הכוס ג׳ פעמים וגבי חרצן של זב וזבה נמי אמרינן דבעו הדחה ג׳ פעמים אלמא אין צחצוחי משקה יוצאין בהדחה בפחות משלשה פעמים ואין פירוש זה הולמתו השמועה כלל חדא דהיכי פתח למימר כסי רב אמי אסר ורב אשי שרי ועדין לא הזכיר דין הדחה כלל ועוד מאי האי דקאמר אישתי בהו גוי פשיטא דאילו לא שתי בהו לא היו צריכין הכשר ולשון פעם אחת ושתים לא אתי שפיר אלא ודאי עיקר הפי׳ כמו שפירשו רבותינו הגאונים ז״ל דהני כסי דפכנא נינהו ולפי שכלי חרס שתחלת תשמישו על ידי גוי אפילו אין מכניסו לקיום צריך הכשר גדול דמלוי וערוי לפי שהוא בולע הרבה בתחילת תשמישו ואם היה תחילת תשמישו בה יותר דינו מכאן ואילך ככלי עץ או מתכת איפליגו הכא אימתי חשוב תחילת תשמישו על ידי גוי ואמרינן אי שתי בהו גוי פעם ראשון של תשמישו או אפי׳ פעם שני ולא פעם ראשון דברי הכל אסור עד שימלא ויערה דבפעם ראשון או אפי׳ שני חשיב תחילת תשמיש על ידי גוי כי פליגי בפעם שלישית כלומר שפעם ראשונה ושניה נשתמש בהן ביין דהיתר ושלישית ביין אסור מאן דאסר סבר דאכתי חשיב תחילת תשמישו על ידי גוי שעד פעם שלישית הוא בולע הרבה ומאן דשרי סבר דבפעם שלישי׳ לא בלע טובא וכבר נבלע ושבע זה יין של היתר וחשיב תחילת תשמישו על ידי ישראל והלכתא פעם אחת וב׳ אסור ובעי הכשר גדול ושלישי׳ מותר וסגי ליה בהדחה וכן הלכה.

ולענין דינו של ר״ת ז״ל מדלא פרישו ליה בגמרא משמע דהדחה בפעם אחת יפה סגי לה וכדקתני סתמא לעיל משכשכן במים ומותרין אלמא בחד שכשוך סגי מדלא פריש.

וליכא ראיה מחרצן של זב וזבה של מימי רגליהם דשאני זיבה שהיא נדבקת בכלי ואין צחצוחי זיבה שבו מסתלקין עד שידיחנו שלשה פעמים אבל הכא גבי יין ליכא למימר הכי שאינו דבר הנדבק ובהדחה אחת סגי להו מן הדין אלא שנראה שהיו נוהגין אומר להדיחו ג׳ פעמים כההיא אגדת דמגילת אסתר רבתי וגם עכשיו נוהגין העולם כן ומנהג יפה הוא לנהוג כן לכתחיל׳ אבל בדיעבד סגי בפעם אחת.

אמר רב זביד הני מאני דקוניא. כלומ׳ כלי חרס השועין באבר שאנו קוראין בערבי אלחלת'ם אוכמי וחיורי שרו פירוש מותרין כאילו היו כולם של מתכת שאם אין מכניסן לקיום סגי להו בהדחה אפילו תחילת תשמישן באיסור אבל דעת הר״אבד דכיון דסתמא קאמר הני מאני דקוניא וכל מאני במשמע ואפילו מכניסן לקיום אלא שצריך ניגוב מפני רוב היין המתיבש הא לאו הכי אין כלי מתכות ולא כלי קוניא בולעין בצונן אף על פי שמכניסן לקיום וכן הדין בכלי זכוכית שכלי זכוכית לענין צונן דינן כמתכת אבל לענין חמין דינן ככלי חרס שאינם יוצאין מידי דפנם.

ירוקי אסירי משום דמצריף. פירוש ירוק הוא על ב׳ ענינים בתלמוד האחד שאנו קורין גרוג והב׳ וירט וכן פי׳ בכאן וירד והיו נוהגין לתת צריף בירוק ולפיכך אסור ומשמע דלא אסירי אלא תחילת תשמישו על ידי גוי שהצריף לעולם הוא בולע בתחילתו כל צורכו: ופי׳ רבינו נר שדינן כענין כלי נתר שאין להם טהרה עולמית על הדרך שפירשנו למעלה ואינו מחוור לי דכיון דאמרי ואי אית בהו קרטופני אסירי מכלל דכולהו כי אדדי נינהו ולא דמי לכלי נתר דשאני הכא שהקוניא מגין קצת ותדע דהא אמר אמימר דאפי׳ ירוקי שרו ואף על פי דלא פליגי בכלי נתר כנ״ל. וטעמא דקרטופני דכיון דאית בהו בקעים אין אבר באותן בקעים ובולעין שם דרך שם וחזר דינם ככלי חרס שאם תחילת תשמישן על ידי גוי בעו מלוי וערוי וכן פי׳ אדונינו רבינו הגדול ז״ל וכן דעת מורי נ״ר: והלכתא כרב זביד דהכי איפסיק הלכתא כוותיה בפרק שני דייני גזירות והשתא בקוניא דידן קמינן עלן וקים לן דלא רמו בה צריף כלל הילכך לענין יין נסך כולהו שנו כדין כלי מתכות אלא דאי אית בהו קרטופני אסירי ובעו מלוי וערוי אם היה תחילת תשמישן על ידי גוי ולפי שרובם יש בהם בקעים אלו בזמן הזה ראוי להזהר שלא לשתות יין בכוס דחרס של גוי אפי׳ דקוניא אלא אחר מילוי ועירוי אבל בכוס דקוניא דידן דשתי ביה גוי לעולם סגי ליה בהדחה ולא נאסר כוסו של גוי אפי׳ של חרס אלא לשתות בו יין אבל לא למים ושאר דברים כדכתיבנא לעיל. ואסיקנא דלענין חמץ בפסח כולהו אסירי אף על גב דלית בהו צריף ולא קרטופני דהתם תשמישו בחמין ובלעי דהא חזינא להו דמריתי כלומר שנשחרים בדיו ומדמייתי ודאי בלעי והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו בעולם פי׳ בשום הכשר אבל בחזרה לכבשונות יוצא כדמוכח התם אלא דהא לא חשיבה פליטה אלא כלי חרס ופנים חדשות והוי יודע דכל כלי חרס שנשתמש בו בחמין כיון שאין לו הכשר לענין חמין שאינו יוצא מידי דופנו אסור להשתמש בו אפי׳ צונן אחר שפשוף יפה ולפיכך לא אמרה בו תורה תקנה אלא שבירה ולא מן הדין דמה שאמרה תורה בכלי חרס ישבר טעם אחר הוא כדבעינן לפרושי לקמן במכילתין אלא משום גזירה דילמא משתמש בהו חמין והיינו ההואפינכה דמלח בה בישרא דתברה ר׳ אמי כדאיתא בחולין והיינו דאמר רב קדרות בפסח ישברו ולא אמר שיקיים אותם להשתמש בהן בצונן מיהו רבינו נר״ו אומר דדוקא לכתחילה אבל בדיעבד מותר ואפילו עשה כן במזיד ואף על גב דכל שאסרו חכמים לכתחילה אם עשה כן במזיד קנסו אותו כגון המבשל בקדיר׳ דלא בת יומא במזיד שהוא אסור לו הכא כיון שאין איסורו מחמת עצמו כלל אלא אטו תשמיש חמין משום נטירותה יתירתא מותר בדיעבד אפי׳ עשה במזיד וכן נמי כשאסרנו לכתחיל׳ דוקא בכלי חרס שלנו אבל בכלי חרס של גוי אם נתאכסן ישראל אצלו משתמש בהם ישראל אחר הדחה יפה בצונן דבכלים של גוי ליכא למיגזר צונן אטו חמין שאין תשמישו בו אלא עראי ולפי שעה והא דאמרינן זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן למדנו דבהא תליא מילתא ואם נשתמש בכלי יין נסך בחמין כולהו אסירי מעתה גוי שעשה פתיתין חמין ביין בכוס של חרס או זכוכית הרי שנאסר על ידי חמין ואינו יוצא מידי דופנו לעולם ואסור להשתמש בו כלל מכל מקום אין דברים אלו אלא בשנודע לנו זה בודאי אבל מן הספק כיון שרוב תשמישין בצונן אין חוששין שמא נשתמש בהן בחמין ומן הדין מותרין להשתמש בהם בצונן אחר הכשירם הראוי להם שהרי יש בו כמה ספקות שמא לא נשתמש בהם בחמין ואם תמצא לומר נשתמש שמא לא נשתמש בו היום וכל איסור בלוע בחמין שאינו בן יומו נותן טעם לפגם ומותר מן התורה אפי׳ לכתחי׳ כבר כתבנו שאפי׳ נשתמש בו חמין בודאי לא נאסר להשתמש בו צונן אלא בכלי שלנו אבל בכלי של גוי ברשותו לא גזרינן צונן אטו חמין ושמעינן נמי מהכא דכי אמרינן נמי לענין פסח דירוקי וחיורי ואוכמי כולהו אסירי דוקא כשתשמישן בחמין אבל כשתשמישן בצונן חיורי ואוכמי שרו ירוקי אסירי משום דמצריף ואי לית בהו צריף אפילו ירוקי שרו מעתה כוסות וצלוחיות של שאר ימות השנה שנשתמש בהן חמץ בצונן מותרין להשתמש בהן בפסח וכדפריש׳ בדוכתא בס״ד.

ונבאר בכאן דין הכשר שאר הכלים בע"ה:

הכלים שאין אדם מכניס בהם יין לקיום ושאינם צריכים להכשר גדול אם הם של ישראל ונשתמש בהם הגוי ענינם חלוק לשלשה דרכים הראשון דין כלי חרס בין זפותים בין שאינם זפותים והשני דין שאר כלים שאינם מזופתים והשלישי דין שאר כלים המזופתים כיצד כלי חרס בין שאין זפותין בין שהם זפותין אם היו של גוי וישראל רוצה להשתמש בהם ליין אע"פ שאין מכניסו לקיום אינו רשאי אא"כ הכשירן הכשר גדול כמלוי וערוי וחבריו מפני שאחר שתחלת תשמישן היה ביד גוי טבעם לבלוע הרבה וכן אם היו של ישראל אלא שהיה תחלת תשמישם ביד גוי היו של ישראל או של גוי אלא שנשתמש בהם ישראל תחלת תשמישם הרי הם כשאר כלים שאין מכניסין בהם לקיום ודי להם בהכשר קטן והוא שכשוך יפה בצונן ומותרין ואפילו היו מזופתים ושכשוך זה י"מ אותו בשפשוף ויש שמפרשים אותו בהדחה בעלמא וכן נראה:

מהו תחלת תשמישם לענין כלים אלו כל שנשתמש בהם הגוי פעם ראשונה או שניה ביינו הרי זה תחלת תשמישו ביד גוי שאף בשניה הוא בולע הרבה וזה היא שאמרו כסי פעם ראשונה ושניה אסור ופירושו אי שתי בהו גוי פעם ראשונה ושניה ויש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא בכוסות שאדם מריקם לשעתו אבל כלי אחר שאין אדם מכניס בו לקיום הואיל והיין משתהה בו קצת דיו שישתמש בו ישראל פעם ראשונה ומ"מ אם נשתמש בו ישראל פעם ראשונה ושניה הן ביין הן במים ונשתמש בהם הגוי אח"כ הרי זה תחלת תשמישן ביד ישראל ודיו בשכשוך והוא הדין אם נשתמש בו הגוי בתחלת תשמישו שתי פעמים במים ואם היה חרס הקשה או האפוי ביותר שאינו בולע כל כך הרי הם כשאר כלים ודיין בשכשוך אע"פ שיש בזו חולקים כך יראה מסוגיית חצבי שחימי ופתואתא דבי מכסי שאנו גורסין בה כיון דלא בלעי טובא ואין גורסין כיון דאין מכניסין לקיום שהרי לדעתנו כלי חרס סתם אע"פ שאין מכניסן לקיום צריכים הכשר גדול וגדולי המחברים מתירים בכל כלי חרס שאין מכניסו לקיום בשכשוך לבד ואפילו היה תחלת תשמישן ביד גוי וגורסין בחצבי ופתואתא כיון דאין מכניסן לקיום ומפרשים בשמועת כסי בכוס של ישראל ששתה בו הגוי שצריך הדחה לדעתם שלשה פעמים כמו שיתבאר:

היו כלים אלו שועין באבר והוא הנקרא בלשון תלמוד קוניא אם היו שחורים או לבנים ואין בהם בקעים דינם כשאר כלים ואפילו היו תחלת תשמישם ביד גוי דיים בשכשוך כמו שיתבאר שהקוניא הוא מין של מתכת ומצילן מלבלוע היו ירוקים הרי הם כשאר כלי חרס שאותו חרס מעורב בעפר של צריף וצריכים הכשר גדול וכן הדין אף בשחורים ולבנים אם יש בקעים מגולים שאינם מצופין באבר וגדולי המחברים מתירין בזו בהדחה לבד ולא נאמר דין זה אצלם בסוגיא אלא במכניסם לקיום מפני שסוברים שכלי מתכות אף במכניס לקיום דיים בהדחה ואף גדולי המפרשים כתבו בהדחה אלא שיש מחמירים מיהא בנגוב:

היו כלי חרס אלו חדשים אין צריך לומר שאין צריכים כלום ואם היו זפותים וזפתם גוי אם דרכם ליתן יין בשעת הזפות כדי להפיג טעם הזפת הרי תחלת תשמישן ביד גוי שהרי הבליעם ביין שלו וצריכים הכשר גדול וכל שכן אם היו ישנים ומזופתים ואם אין דרכם ליתן יין בשעת הזפות והדבר נכר שלא נתן שם יין אח"כ וסימן לדבר מפי המפרשים כל שזפתו מצהיב אינו צריך כלום ואע"פ שסימן זה לא הוזכר בגמרא כך הוא מקובל בשטתנו מפי רוב גאונים ואע"פ שבגמרא לא חלקו בין דרכן ליתן בתוכן יין בשעת הזפות לאין דרכם הוא מצד שבאותם הזמנים היה דרכם ידוע בכך אבל בזמנים הללו כתבו הגאונים שרובם אין דרכם בכך:

זפתו גוי ביינו של ישראל אם היה ישראל עומד על גביו שראה שלא נגע בו מותר שאין היין נאסר בלא מגע הואיל והולך לאבוד שכל כחו ההולך לאבוד כשר כמו שיתבאר אע"פ שהוא מתקן בדבר אחר כגון למרירות הזפת הואיל ואינו מתקן לענין אכילה ושתיה וגדולי הרבנים נראה מדבריהם שמתירין אף ביינו של גוי מפני שמרירות הזפת מבטל טעמו והרי הוא כמי שאינו אלא שגדולי המפרשים חלוקים עליהם:

הכשר גדול שהזכרנו בזפתם גוי או בישנים וזפותים אין צריך לקלוף את הזפת וכן אף במכניסן לקיום שאין אחר מלוי וערוי כלום ויש אומרים שאף במלוי ועירוי צריך קליפה ואין הדברים נראין:

ישנים מזופתים של ישראל שנשתמש בהם הגוי שדינם בשכשוך אף הם אין צריכין קליפה אלא שכשוך או הדחה לבד הואיל ותחלת תשמישן ביד ישראל למדת שכלי חרש אין בהם חלוק בין זפותים לשאין זפותים:

שאר כלים שאין מכנסין לקיום הן של עור הן של עץ ואין צריך לומר בשל זכוכית ושל מתכת אם אינם מזופתים אפילו היה תחלת תשמישם ביד גוי דיין בשכשוך ואחרוני הרבנים מצריכים נגוב בשל עץ בכל שיש בו בית קבול ושתחלת תשמישן ביד גוי מצד דברים שנאמרו בפרק אחרון בשמועת כלי הגת ואין מחלקין בין כלי הגת לשאר כלים ולא יראה כן:

היו מזופתים ונשתמש בהם הגוי תחלה אחר זפותם קולף את הזפת ומשכשך ואם רוצה להכשיר במלוי ועירוי אין צריך קליפה היו חדשים ואין שם זפת אין צריך כלום היו חדשים וזפתן גוי אלא שלא נשתמש בהם אחר הזפות אם דרכן ליתן לתוכן יין קולף ומשכשך או ממלא ומערה בלא קליפה ואם אין דרכם לתת יין בזפותה כל שהדבר ידוע שלא ניתן בהם יין אח"כ וסימן לדבר כל שזפתן מצהיב אין צריך כלום וזמנים הללו הסכימו חכמי הדורות שאין דרכם ליתן בהם יין בשעת הזפות ואם זפתן ביינו של ישראל על הדרך שבארנו למעלה מותר היו של ישראל ומזופתים ונשתמש בהם הגוי אין צריך קליפה אלא שכשוך או הדחה ואחרוני הרבנים מצריכים קליפה ולא עוד אלא שיש מצריכים הכשר גדול ככל כלי חרס מזופת אף בשאין מכניסו לקיום ואף בשתחלת תשמישו ביד ישראל ואין הדברים נראין:

כלים שמכניסן לקיום הן של עור הן של עץ הן של חרס הן זפותים הן שאין זפותים הן שתחלת תשמישם ביד גוי הן שתחלת תשמישם ביד ישראל כל שניתן לתוכן יין של גוים צריכים הכשר גדול כמלוי ועירוי וחבריו ואם היו זפותים אין צריכין קליפה שאין הכשר גדול צריך כלום וגדולי המפרשים מצריכים קליפה למלוי ועירוי בכלים המזופתים ואין דבריהם נראין ומ"מ כל שהוכשרו בנגוב והוא מזופת צריך קליפה:

היו של זכוכית או כלי מתכות אפילו מכניסן לקיום גדולי המחברים וגדולי המפרשים מסכימים שדיים בשכשוך שאין בטבעם של אלו לבלוע מן הצונן ויש מצריכים בהם נגוב ויש משוים אותם לשאר כלים וגדולי הדורות שלפנינו הכריעוה בזכוכית כדעת ראשון והביאוה ממה שאמרו באבות דר' נתן בפרק אחרון שלשה דברים בכלי זכוכית ואחת מהם שאינו בולע ולא פולט:

וכלי חרס השועים באבר אם היו שחורים או לבנים ואין בהם בקעים הרי הם ככלי מתכות אלא שגדולי המפרשים מצריכים בהם נגוב אע"פ שמתירים בשאר כלי מתכות בהדחה ואם הם ירוקים או לבנים ושחורים ויש בהם בקעים הרי הם ככלי חרס כמו שביארנו:

כלי מחפורת של צריף בולעים הם הרבה ואפילו היה תחלת תשמישם ביד ישראל צריך להכשירם במלוי ועירוי ואפילו אין מכניסן לקיום ואם היה תחלת תשמישן ביד גוי אין להם טהרה עולמית ויש אומרים שאף אם תחלת תשמישם ביד ישראל כל שהשתמש בהם הגוי אין להם טהרה עולמית:

היו של חרס ושועים בצריף והם ירוקים אם תחלת תשמישן ביד ישראל הכל מודים שיש להם הכשר במלוי וערוי ואם תחלת תשמישן ביד גוי אין להם טהרה עולמית:

כל כלי שאין מכניסו לקיום שהעביר עליהם את הדרך והכניס בהם יין לכונת קיום הרי הם צריכים מלוי וערוי הא כל שלא כיון הוא להכניס לקיום אע"פ שעמד שם זמן מרובה אינו כלום שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין:

אלו הבקבוקים הנעשים מן הדלועים שמיבשין אותם ומצניעים בהם יין יש אומרים שהם בולעים ביותר ואין להם הכשר אלא בישון ומפרשים שזו היא אבטא דטייעי הנזכרת בגמרא ולא יראה כן ואין ספק באלו שדינם ככלי עץ:

כל הכלים שהזכרנו בהם שאין להם טהרה עולמית פירשוה חכמי האחרונים בטהרה הבאה על ידי אדם אבל מ"מ הוכשרו בישון שאין חומרתם עולה על חומרת חרצנים וזגים וגדולי המפרשים אוסרין לעולם וכדין חרס הדרייני ונראין דברי האחרונים:

מתוך מה שכתבנו למדת שכוסות שלנו ששתה בהם הגוי דיים בשכשוך אפילו של חרס ואין צריך לומר של זכוכית ומתכת ואין שכשוך אלא פעם אחת וגדולי המחברים מצריכים בשכשוך שלשה פעמים מפני צחצוחי היין ונסעדים בה בכאן משמועת כסי שמפרשים אותה שלא כדרך שאר המפרשים כמו שביארנו למעלה ואחרוני הרבנים נמשכים לדעת זו ומביאים ראיה מסדר טהרות מחרסן של זב וזבה שפירשו בו שאין צחצוחי זיבה הולכים עד פעם שלישית וכן במגלת אסתר רבתי אמרו ודתיהם שונות מכל עם שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו ואם אדני המלך נוגע בו שופכו ולא עוד אלא שמדיח את הכוס שלשה פעמים וכן המנהג ומ"מ אין הדברים נראין כלל:

הכשר גדול שכתבנו בשמועה זו כמה פעמים הוא מלוי וערוי והכשר קטן הוא שכשוך או הדחה והכשר בינוני הוא נקרא נגוב ויתבאר ענינו בפרק אחרון ויש בכלל הכשר גדול הרבה מינים מהם שהכל מודים בו ומהם שקצת מפרשים חלוקים עליו וצריך אתה לידע כל אחד מהם עם כל מה שצריך לבאר:

הראשון מלוי וערוי וכיצד הוא דינו ממלא את הכלי מים ומשהה אותם שם מעת לעת ומערן וחוזר וממלא ומשהה מעת לעת ומערן וחוזר וממלא פעם שלישית ומשהה אותם מעת לעת ומערן ואם עמדו שם המים שלשה ימים אינו עולה לו אלא לאחת וכן אם עירה בפחות מעשרים וארבעה שעות אין אותו המלוי מועיל לו כלל אבל משהה אותם יתר כמה שירצה ואין בכך כלום וימים אלו בין רצופים בין מפוזרים ר"ל שמלא וערה מעת לעת והפסיק ולסוף ימים חזר ומלא וערה וכן פעם שלישית ויש חולקים בזו וכן אם אחר העירוי אותם המים ראויות למלוי שני או להכשיר בהם כלי אחר אם לאו ראינו בה מחלוקת ורבותי הכריעו בה לאיסור ממה שאמרו בפסח שני פרק כיצד צולין ע"ד ב' האי חלא דחלטי ביה חדא זימנא לא הדרינן למחלט בה זמנא אחריתי מלוי וערוי זה אינו נעשה בשום משקה אלא במים לבד ואותם המים מותרות בשתיה ואינן נאסרין כלל והכל מותר במלוי ועירוי אפילו אותן חגורות של נעורת הפשתן:

השני הגעלה והכשר זה רמוז בפרק אחרון במה שאמרו שם נעוה ארתחו והיא החבית הגדולה וכן אמרו שם הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין ואף אם לא נזכרה יש לדון בה קל וחומר משאר איסורין הנבלעים בחמין ומ"מ לענין כלי חרס גדולי המפרשים מפקפקין בה הואיל והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו וכל שהכשרו בכלי חרס בנגוב או במלוי ועירוי אין הגעלה מועלת ואין להם הגעלה אצל יין נסך אלא בשל עץ ושל עור אבל של חרס לא ומ"מ מודים הם בכלי חרס שאין מכניסן לקיום ושתחלת תשמישם ביד ישראל הואיל והכשרם בהדחה אין ספק שאין הגעלה פחות מהדחה ומי שמפקפק בו מצד שהחמין מפעפעין הואיל ואין מפליטין אין דבריו נראין ואף בכלים שהנגוב מספיק להם אין לומר שלא תהא הגעלה מועלת שהרי מה שאמרו נעוה ארתחו לדעת רוב מפרשים בשל עץ מזופת הוא דצריך נגוב בין דרך בין לא דרך כמו שיתבאר בפרק אחרון ולדעתי בגת של חרס נאמרה שלא הוצרך רבא ללמד במקום שהנגוב מועיל שההגעלה מועלת אלא ללמד שאף במה שאין הנגוב מועיל שההגעלה מועלת ואף חכמי צרפת מפרשים שבגת של חרס נאמרה וכן חכמי התוספות מתירים בה אף בשל חרס ואף במכניסן לקיום ונותנין טעם לדבר שכל שבלע מן הצונן קל הוא לפלוט ורבותי היו באים בהתר זה מצד שאין אנו צריכים ביין נסך להפלטה אלא להפגת הטעם שהרי מלוי וערוי אינו מפליט אלא שמפיג טעם היין ואף הגעלה מפיגה הטעם לשעתה ולשטה זו אי אתה צריך בהגעלתה לשטיפת צונן וכל שמלוי ועירוי מכשיר בה הגעלה מכשרת:

תלמוד המערב שבמסכת תרומות יעיד לנו שאף בשאר איסורין כל שהיא נבלעת מאיסור סופרים דיה בהגעלה אלא שהוא מחזר בה להגעלה שלשה פעמים הגעלה זו יש מי שמצריך להתיר אגדות שבאותן הצידקלי"ש עד שיכנסו המים בין דופן לדופן ואין הדברים נראין שהרי אם מצד פליטה כבולעו כך פולטו ואם מצד הפגה לחות המים מתפשט בכל מתוך חומם וכן הגעלה זו יש מי שמחמיר בה להיותה בכלי ראשון וכלי ראשון הוא כל שהאור מהלך תחתיו ואפילו סלקו מעל האור נקרא מ"מ כלי ראשון כל עוד שהוא רותח אבל ערה מכלי ראשון אין זה כלי ראשון ואע"פ שבתלמוד המערב מעיד לנו במסכת שבת על ערוי של כלי ראשון שהוא בדין כלי ראשון כבר נדחה במקומו והדברים נראין להתיר על ידי ערוי של כלי ראשון שהרי בדרך זה משתמשין בו וכן כתבוה גדולי הצרפתים ומ"מ אף לדבריהם כלים שאין צריכים מלוי וערוי אע"פ שצריכים נגוב ככלי הגת מותרין על ידי ערוי של כלי ראשון הגעלה זו יש מי שאומר שאינה מועלת לאותן חגורות של נעורת הפשתן ויש מתירין ונראין דבריהם ובפרק אחרון יתבאר:

השלישי הכנסת ציר או מוריס והוא שאם הכניס ציר או מוריס לתוך הכלי האסור ועמד קצת הוכשר והציר והמורייס מותרים ולא נתפרש זמן עמידתו אלא שמאחר שמדמין אותו להכשר חזרה לכבשונות יראה לחכמי האחרונים ששיעורם שוה והוא עד שיעמדו בתוכו בכדי שאם יחמו באש כשיעור זה תהא זפתן נושרת ויש אומרים יום אחד וטעם הכשר זה צד שחוזק הציר או המורייס עם כח המלח שבתוכו שורף ומיבש לחות היין הנבלע בדפני הכלי ומעתה מים במלח אינו מועיל ויש מתירין אף במים ומלח מפני שהם באים בהתר זה מכח המלח לבד וממה שגדולי הרבנים פי' ציר שורף מפני מלח שבו ומ"מ דוקא במים חמים ויש מתירין אף בצונן עד שמתפשטים להתיר במי הים המלוחים ואף לדעת הראשונים דברים חדים עם המלח כגון במי בוסר או חומץ מכשירין כציר או מורייס ויש אומרים כך אף בשכר ולדעתנו לא הוזכר בגמרא שכר אלא להתיר נתינתו לשם ושתיתו אף לאחר שנתן לשם אבל להכשיר הכלי לא:

הרביעי חמום הכלי על ידי האור והוא בשל אבן ובשל חרס וכל שהסיקו מבחוץ עד שרפתה הזפת או עד כדי שאם היה בו זפת היה הזפת כלו רפוי מחמת האש ומתחיל לינשך הוכשר שכל שהסיקו מבחוץ ושלט חומו בפנים כל כך כבר נתיבש וכלה לחות היין מכל וכל אבל אם הסיקו מבפנים אפילו נשרה הזפת לא הוכשר שבחום מועט זפתו נישר הואיל וגחלים נוגעות בו וחכמי התוספות פי' שאם שלט חומו בחוץ כל כך עד שלא יוכל ליגע בידו בדפני הכלי מבחוץ הוכשר ומ"מ בשאר כלים מתוך שהוא חס עליהם אין הכשר זה מועיל להם כלל הכשר זה פירושו שנישר הזפת או נתרפה ע"י האור אבל נקלף מעצמו אינו כלום אלא כל שאמרו מזופתים אסורים שנקלף זפתם צריכים הכשר כאותו הכשר שהיו צריכים אלו לא היו מזופתים אם בהכשר גדול אם בבינוני אם בקטן ואין הקליפה מכשירתם אע"פ שאחרוני הרבנים סוברים כן לפי מה שפרשו בגרודים בכל כלי שאין מכניסו לקיום ואין הדברים נראין שעל כל פנים להכשיר הכלי אנו צריכים והרי הדבר מצוי להיות היין נכנסת תחת הזפת:

החמישי הנחת הכלי תחת הצנור שמימיו מקלחים או מעין שמימיו רודפין או תחת גלגל הטחנה וכיוצא באלו והכשר זה יתבאר בפרק אחרון וענינו שהוא מעמיד הכלי תחת הצנור או סמוך למעין על צד שקלוח הצנור או שטף המעין עובר עליו ומעביר טעם היין ושיעור זה יום או לילה בזמן שהימים והלילות שוין או קרוב לשוים ובזמן שאין הימים והלילות שוים חצי יום וחצי לילה שהכונה היא לשתים עשרה שעות ויראה לי ענין זה כשהם רחוקים מן השווי חצי שעה או יותר והכשר זה הוא בכלים פשוטים שאין המים מתעכבים בו הא אם מתעכבים בו אף הוא חוזר ובולע וכן כתבו גדולי המפרשים ובקבוקים שלנו היו מצריכים להסיר השולים משני הצדדים שיעברו המים ולא יתעכבו שם כלל ואפשר שחוזק הקלוח מפיג טעמו בשיעור זה ואף בשאר כלים כן:

הששי ישון והוא הכשר הבא מאליו והוא שיתישן הכלי מעמידת יין בתוכו שנים עשר חדש מיום ליום בין שיקדם הגת הבאה בתוך שנים עשר חדש בין שיתאחר לאחר שנים עשר חדש ויש פוסקין בה מגת לגת כדברי רשב"ג שאמרה כן בפרק אחרון ואע"פ שלא אמרו הלכה כרשב"ג בבריתא אלא במשנה בזו נראין דבריו ולזה דעתי נוטה להלכה אלא שלענין הוראה יש לפקפק בה מפני שלפעמים קצת בני אדם מקדימין בכך קודם זמן הגת הכללי לכל ונמצאו נכשלים בה ובימי קדמונינו אירע מעשה באחד ששמע מפי הגוי משיח לפי תמו שלא הכניס יין בבקבוק זה כבר עברו יותר משנים עשר חדש וסמך עליו ונתן בו יין והתירוהו בדיעבד אחר שמשיח לפי תמו היה ואין בהכשר זה צורך להתר קשרים ולהתרת דפי החביות ולא להסרת נעורת הפשתן שאין אחר ישון כלום ויש מצריכים התרה לפשתן ואין דבריהם כלום ומ"מ משמרת של גוים שהיא של פשתן אם יש בה קשרים מתוך שהיין בעצמו כנוס לשם צריך להתיר הקשרים ולישנה אח"כ ודבר זה יתבאר בפרק אחרון:

השביעי הוא הכשר שאינו נזכר בתלמוד אלא שחכמי התוספות הביאוהו בחבוריהם והוא שאף קלף דפי החבית מן הצד הפנימי שבהם ברהיטני הוכשר שבליעת היין אף במכניסן לקיום אינה נכנסת ביתר מכדי קליפה והרבה חולקים בהכשר זה וודאי קולא יתרה היא שהרי אנו רואים להדיא פנימיות הדף צבוע באדמימות היין ביותר משיעור זה כמה:

הנגוב כבר ביארנו שאינו בכלל הכשר גדול ושאינו אלא בכלי הגת אבל לא בשאר כלים שהכנסתם לקיום וגיגיות שלנו איני דן אותם ככלי הגת ואיני מצריך בהם הכשר גדול ואף בסוגיא זו י"מ באבטא דטייעי שהוא גיגית של ערבים שרגילים לשהות יין בהם הרבה ומ"מ בערוך גורסין אכטא דטייעי באות הכ"ף ומפרשים שהוא מאכל של קמח נילוש עם מיץ של עשבים ומזלפים עליו יין ויראה לי סעד לדבריו שהרי לא שנאוה עם הכלים שבסוגיא אלא עם הדברים שהם בעצמם האיסור כגון חרצנים וזגים ודורדיא דחמרא אלמא שאף היא אסור מחמת עצמו ומ"מ גיגיות יראה מדבריהם שמכלי הגת הם ודיים בנגוב וכל שכן לדעת האומרים שכל כלי שאינו סתום והאויר שולט בו אין מכניסו לקיום ואלמלא שהם כלי הגת היה דיה בהדחה ואלו הגיגיות הקטנות העשויות לדרוך בהם נהגו בנרבונה להכשירם בהדחה מצד שאין דנים אותם כיין נסך גמור שהרי אינו יוצא משם צלול כמו שיוצא מן הגת אלא חרצנים מעורבים בהם וכן שתחלת תשמישם במים הרבה פעמים ומפרשים בשמועת כסי שאם נשתמשו בו במים שני פעמים מותר אף בשל חרס ומ"מ אנו נוהגים להצריך בהם נגוב ככלי הגת שיש לחוש שמא לא לדריכה בלבד נשתמש בה הגוי אלא אף לעכבה עד שתגמר רתיחתו כגיגיות הגדולות אלא שבדיעבד יש להקל אחר שאין סתמן אלא לדריכה ובפרק אחרון יתבארו עניני כלי הגת ודין הנגוב בשלמות בע"ה:

כלים האסורים שנשתמש בהם קודם הכשרן אם הוא מן הכלים שמכניסן לקיום כבר בארנו במשנה שאסור בשתיה ומותר בהנאה אבל בכלי הגת וכן בשאר כלים שאין מכניסן לקיום לא נתפרש בהדיא ומ"מ בכלי הגת הואיל והכשר שלהם במים ואפר ומים ואפר ומים הסכימו רוב המפרשים שנאסר היין אף בדיעבד וכן יראה בהדיא בפרק אחרון במשנה שביעית שבו והיא משנת נטל את המשפך ופירושו לפי מה שבארנו בה לשטתנו כמו שיתבאר שם אבל שאר הכלים שאין מכניסן לקיום יראה שאע"פ שצריכים הדחה בדיעבד מיהא כל שנשתמש בהם בלא הדחה אם היו נגובים בלא שום טפיחת יין מותר אף בשתיה ואם הוציא יין על אלו אפילו לא היו נגובים לגמרי הואיל ודי להם בהדחה ואין שם יין בעין יין שבחבית מותר וכן כתבו גדולי המפרשים ואע"פ שגדולי קדמונינו חולקים בה ממה שאמרו במשנה נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור ומפרשים בעכבת יין שנשאר שם מעט יין ונתיבש לשם שאם בלח אף בלא עכבת יין בעי הדחה בטופח להטפיח לבד כדאיתא בההוא גוי דאשתכח במעצרתא אלא אף ביבש וקאמר אסור ומשמע אף בדיעבד מ"מ אנו מפרשים עכבת יין גומא שיש בה יין עדין בעין ויש גורסין עקבת יין מלשון עקובה מדם ור"ל ענין לכלוך ר"ל שיש בו טפיחת יין בכדי להטפיח הא כל שנגב לגמרי או שאינו טופח להטפיח מותר וכן יצאה הוראה למעשה בזה לקצת רבותי על פי קבלתם אלא שהיינו מחזרים לפניהם לאסור ממה שאמרו באין מכניסן לקיום משכשכו במים ומותרים אלמא דוקא בשכשוך אלא שהשיבו שלכתחלה נאמרה או בטופח להטפיח:

כל הכלים שלא הוכשרו משתמשין בהם במים ובשכר אף לכתחלה ולשתותם ואע"פ שאין מבטלין איסור לכתחלה הואיל והיין הנבלע מועט והקנקן הוא כלי שאין דרכו להשתמש בו בדבר מועט אלא במרובה הואיל ואי אפשר לבא לידי נתינת טעם מותר לבטלו לכתחלה ומ"מ צריך להדיח תחלה לכלוכי היין שעליו ומ"מ אין נותנין בתוכן חומץ ואע"פ שחומץ ביין מין בשאינו מינו כמו שיתבאר ואין בו דין משהו ושאינו ראוי לנסוך מפני שיש לחוש אם נתיר באלו שיפשע ויניח בהם יין ואין צריך לומר ביין מבושל שהרי יש לדון בו מין במינו:

נשתמש בתוכם יין כלו אסור כמו שבארנו ואם היה בו מים אם היה שם מהם עד כדי שתתבטל קליפת הכלי בשיעור ששים יש מתירין בשתיה רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו והם סוברים שאין בליעת היין נכנסת ביתר מכדי קליפה כמו שכתבנו בהכשר שביעי ויש חולקין בזו כמו שחולקין על גוף ההכשר ויש מתירין אף בשיעור אחד לששה על דרך מחלקת בטול תערובת היין הנזכר למעלה וזו מיהא נראה לי שאף לדעת התוספות שהתירו עירוב יין במים דוקא יין במים ומפני שהוא פוגם לדעתי אבל יין בחבית של נכרי אפילו היה במים כדי לבטל הקליפה מ"מ הואיל והיין עקר הרי הכלי כל שהוא מובלע ביין ומותמד בו משביח היין הבא בתוכה כמו שביארנו במשנה ולא התירו בטעם לפגם אלא בפוגם בתחלה וסוף:

ענבים שנדרכו בגת עד שלא הוכשר מותר בדיעבד קודם שימשך שהרי חרצנים וזגים אינם ממין היין וכמו שאמרו חמרא חדתא בענבי בנותן טעם והרי נתערבה פליטה זו במינו ובשאינו מינו ונסתלק מינו כמי שאינו ונמצאו חרצנים וזגים מבטלים אותם וכן בגיגיות שלנו ואע"פ שלא הוציאוהו עד שנצלל למטה שהרי נתבטל בעוד שהוא מעורב וכן התירו קצת חכמי צרפת ולא עוד אלא שאף ערוב הבא לשם משנצלל היין תחת החרצנים הם מתירין מטעם סלוק מינו מפני שאף הם היו נאסרות מחמת האיסור וכל שנאסר מחמת האיסור מצטרף לבטל את האיסור ואע"פ שהם עומדות נד אחד לעצמן שאלו נפל איסור בקדרה לתוך מינו והיו שם חתכות שאינן מינו הן הם מבטלות אע"פ שהם נכרות ועומדות לצד אחד בפני עצמן ויש אומרים כן בגת אף משנמשך הואיל והוא עדין בגת אלא שיש אומרים שאין החרצנים נאסרים באיסור הנמשך כמו שיתבאר אלא שאף הם נסכמו בהתר זה שמ"מ מין במינו ובשאינו מינו הוא וקצת חכמי הדור מערערין בה מפני שחרצנים וזגים בדילים לעצמם ואינו דומה לחתכות שהרוטב נבלע בהם ונפלט מהם בערבוב ומ"מ אף לדעת המתירים חכמי האחרונים מזהירים שלא להוציאו דרך הברזא שהרי יוצא משם צלול בלא שום ערוב ונאסר שם אלא עושה לו נקב חדש או מחליף הברזא בכשר או יוציאהו דרך פתחו ואין נראה לי כן שהברזא עם הבקבוק כלי אחד והכל מצטרף לבטול ואע"פ שלענין נצוק בר נצוק דנוהו גדולי המפרשים ככלי שני כל כיוצא בזה זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא:

כל יין האסור בשתיה אם כנסו לקנקנים נעשו הקנקנים כיין פינהו וכנס לתוכן יין כשר נעשה היין כקנקנים:

כבר בארנו למעלה שכל כחו ההולך לאבוד מותר אל תלמוד מזו לומר שאם זרק גוי יין בקרקע שהוא מותר כמו שכתבו בו מקצת תלמידים שהרי דרך נסוך כך הוא אלא שאם זרקו לטיט או למקום האבוד במקום שאין דרכו לנסך מותר ומ"מ אם זרקו על המלח הואיל והמלח מתמתק בכך אין זה אבוד ונאסר היין והמלח אחר שנתן בו טעם ר"ל שנתמתק המלח על ידו שהרי בלעה מיין אסור וכן כל כיוצא בזה הא יין שלהם אפילו הלך לאבוד במה שנבלע בו אסור הואיל ונתן בו טעם ויש מתירין הנבלע בו אף ביין של גוים ואינו נראה שהרי זפיתת הנאדות לאבוד הוא הולך וכן בחמץ בפסח וערלה אתה מוצא שהנאתם דרך אבוד ואסורה כגון הסקת התנור:

כתבו המפרשים שהכלים המזופתים שיש בהם משקה טופח ונגע בו הגוי שהם אסורין לפי שהיין שנגע בו הגוי נבלע בתוך הזפת וצריך מלוי וערוי וחכמי הצרפתים מפרשים זו דוקא בשל עור הא בשל עץ לא שאין זפת שעל העץ בולע כזפת שעל העור:

ראשון ושני אסור שלישי מותר קשיא לי ומהיכן נדע שהיא ראשון ושני וכך מצאתי שגם רבינו חננאל זצוק"ל נתקשה בזה.

והילכתא כמאן דאסר אע"ג דבכל תלמוד היכי דפליגי רב אחא ור"ה הלכה כדברי המיקל. והכא פרט ופסק הילכתא כמאן דאסר לאפקי' מההיא כללא:

מאי כלי נתר א"ר יוסי בר אבין כלי מחפורת של צריך עיין מה שכתבתי בפ"י דכלים:

כסי אב אסי אסר כו'. פירש המורה כוסות של חרס ואין מכניסין לקיום אלא שותין בהן ואי שתו בהן פעם ראשון דכ"א ל"פ דאסור דאיידי דרכיכא בלעי ואסירי עד שימצאם מים ג' ימים וחומרא גדולה והפרזה יתירה נראית לי זו. דאטו קנקנים אינם של חרס והיין כנוס בהן כמה ימים ומפני שאין מכניסין לקיום אנו מתירין בשיכשוך. והכוסות ששתה בהן לפי שעה אנו אוסרים. ולא סגי להו בשיכשוך אין דוחק בעולם גדול מזה. או שנחלק בין חרס לחרס שכל מיני חרסים דינן שוה חוץ מכלי מחפורת של צריף. והנכון בעיני לפרש כך דהאי ראשון ושני לאו אשתיית גוי קאי אלא אשיטוף דבעי ישראל למיעבד להו ולהתירן ופסק תלמודא הילכתא דפעם ראשון ושני דמשטף להו אסור למשתי בהו ישראל ושלישי מותר. ולמה נשתנו אלו מקנקנים דסגי להו בשכשוך והכא צריך לשטף ג' פעמים מפני שהקנקן אדם יכול לשכשכו יפה עד שיוצא כל היין הדבוק בדופניו בפעם אחת ואינו צריך לשנות מים. אבל הכוס כשמנענעו עם המים נשפכין המים מתוכו ואינו יכול לשכשכו יפה הילכך צריך לשוטפו שלשה פעמים לטהרו ולהסיר כל בליעת היין שבדופניו:

האי דורדיא [דחמרא] דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי פי' דוקא בתר תריסר ירחי שתא שכבר הופג טעמו. והו"ל כעפרא בעלמא אבל תוך יב"ח אע"פ שייבשן בחמה יהבי טעמי ואסור. וראיתי מ' שהתיק אם יבשן בחמה ומדמי להו ליבשין דלאחר יב"ח וטעות היא בידם דהא אמרי' בפ' כל השר בעובדא דרמי בר דיקולא ודילמא דיי"נ הוי א"ל לאחר שנים עשר הי'. ואמאי לא א"ל דיבשין בחמה א"ו כל יב"ח אע"פ שיבשן בחמה אסורין הן דטעמא דיב"ח לא בעבור יובש נאמר אלא בעבור שיופג טעמם ויהיו עפרא בעלמא:

בד"ה כלי נתר כו' וזה אינו אותו דפ"ק דשבת כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא משמע להו דזה אינו אותו דפ"ק דשבת כו' דהא שפיר איכא למימר דנהי דהכא לענין איסורא אינן שוין דכלי חרס מותר ע"י עירוי וכלי נתר לא מהני בו עירוי משום דמצריף ובולע טובא מ"מ לענין טומאה ודאי דזה וזה שוין דכלי חרס נמי אין לו טהרה במקוה ויש לפרש בדוחק דמשמע להו דכלי נתר דהכא דמפרש ליה כלי מחפורת של צריף שהוא ממיני מתכות כמו מצרף נחושת דפרק המדיר וא"כ יועיל בו טהרה במקוה כשאר כלי מתכות (כו') ובפ"ק דשבת קאמר דטומאתן שוה דמשמע דלא יועיל בו טהרה במקוה וע"כ אינו ממיני מתכות אלא מקרקע כפירוש רש"י שם ודו"ק:

בד"ה קוניא כו' וע"ק מי גרע חיפוי וכו' הכא כיון שאין בו אלא חיפוי על החרס בלע כו' עכ"ל ובחיפוי אבר לא ניחא להו נמימר הכי אלא כיון דשלם לא בלע ע"י חיפוי נמי לא בלע מה שאין כן בחיפוי זכוכית על החרס כיון שהוא מינו שתחלת ברייתו מן החול בלע שפיר ודו"ק:

גמ' אמר רב פפי הני כלי פתוותא דבי מיכסי וכו' כצ"ל והא דסגי בשכשוך כתב הרא"ש משום דקים להו דלא בלעי טובא דאי אין מכניסו לקיום פשיטא דהכשרו בשכשוך ואמאי איצטריך למימר כיון דלא בלעי טובא ע"ש:

תוס' ד"ה כסי פרש"י כוסות וכו' שלישי מותר פירוש דאז ודאי בהדחה שלישית נפלט הכל וכו' נפלט לאו דוקא אלא ר"ל הזוהמא שמבחוץ הוסר הכל:

ד"ה קוני' וכו' ועוד קשה מי גרע חפוי אבר מאם היה כולו ממנו וכו' ר"ל דמסוגיא דשמעתין משמע דמאני קוני' לא בלעי כל כך כמו שאר כלים ועל זה מקשה וכי גרע וכו' ר"ל דאם היה הכלי כולו אבר פשיטא לן שהיה בולע ונאסר ובשביל שהאבר מחופה על חרס נימא דגרע ולא בלע לכך פיר"ת דהוה היתוך זכוכית והשתא א"ש דאם היה כולו זכוכית לא הוי בלע והשתא שהו' מחופה חרס בלע טפי:

גמרא מ"ש מחמץ בפסח כו' עד זה תשמישו בחמין כו'. ק"ק וכי עד השתא לא ידע חילוק זה דהא לקנקנים של חרס אמרי' לעיל דמהני עירוי ליי"נ ולאיסור חמץ אף הגעלה לא מהני לקדירות עי' פסחים (ל) וזבחים (צו):

תד"ה בעא. ותני עלה כו'. בהגהת הב"ח ציין לגיטין. וכמו כן איתא לקמן (לז):

בא"ד ושמא כו' ר"י דשרי את השמן הוה כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה קינסא. ומשמע כו' זפת מבחוץ היה נושר כו'. כצ"ל:

בא"ד ומהפך המים על כולה. כ"נ דצ"ל עי' ברא"ש:

תד"ה כלי נתר. אור"י כו'. מש"כ הרש"א להוכיח דכ"נ אין להם טהרה במקוה מדקתני טומאתן שוה. יותר ה"ל להוכיח מהא דמסיים שם ושבירתן היא טהרתן דפי' הר"ש דר"ל דאין להם טהרה בטבילה:

תד"ה כסי. אבל קשה לר"ת כו' מודה ר' בקנקנים כו'. עי' בהגהת הב"ח. ואנכי תמה מאי מקשי מרבי הא רבנן פליגי עליה ואסרי גם בגת ומחץ. ולעיל בד"ה כך לא הקשו מזה על פרש"י דשם רק הרא"ש הוסיף גם מזה להקשות שם:

תד"ה קוניא. לכך פיר"ת קוניא היתוך זכוכית כו'. כצ"ל ומלת כלי למחוק:

בא"ד שוינהו רבנן ככ"ח ואע"ג דכ"ז שלם לא בלע כו'. כצ"ל:

בסה"ד הכא כיון כו' היינו משום דלא נתבשל כ"כ. כ"ה בתוס' כתובות אבל הכא משמע דכוונתם משום דאין בו חפוי אלא מעט וטבע זכוכית שאינו פולט עי' בהגר"א ז"ל או"ח סי' תנ"א סעיף כ"ו. ולהמהרש"א נראה דאישתמיט כ"ז:

גמ' כסי רב אסי כו'. נ"ב זהו אמורא בבלאה בימי רב אשי לא ר' אסי הכהן תלמידיה דרב ודר' יוחנן:

תד"ה קינסא דאע"ג דבשאר איסורין לא סלקא הגעלה כו'. נ"ב עי' זבחים פד"ח [צ"ה ב' תד"ה עירה]:

תוס' ד"ה והלכתא כו' ולכך הוצרך כו'. וכן לקמן דף עה ע"ב:

תוס' ד"ה כלי וכו' ויש עוד נתר שלישי. עיין תשובת הריב"ש סימן ל"ה:

מאי כלי נתר וכו' מדלא שאיל אמתני' דמס' כלי' כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה דמייתי לי' פ"ק דשבת מדלא שאיל התם ש"מ אותו הי' ידוע לו וגם ידע שעל אותו כלי נתר אין סברא לומר שלא יהיה לו טהרה עולמית ע"כ שאל שאין לו טהרה מיין נסך ע"כ הוצרך לומר שהוא אותו דמצריף וצדקו דברי תוס' ומהרש"א נתחבט בדבר ע"ש:

הני מאני דקוני' וכו' הנה רש"י לטעמי' ס"ל דכלי חרס אפי' אין מכניסו לקיום מ"מ בלע טפי וצריך הכשר גדול ע"כ קמ"ל האבר מצילם ומוציא אותם מדין כלי חרס ולא בעו הכשר גדול רק ירוקי דאית בהו צריף אך ר"ת לטעמי' דס"ל כל כלי חרס שאין מכניסו לקיום סגי בשכשוך וא"כ מאי קמ"ל במאני דקוני' אטו משום דאית בהו אבר מיגרע גרע לכן פי' ר"ת היתוך כלי זכוכיות והנה בשמעתין קצרו דבריהם ולא פירשו יפה אבל נתפרש יפה במס' כתובו' ק"ז ע"ב דמתקנים בהיתוך כלי זכוכית שלא נתבשל כל צרכו ומשו"ה גרע מחרס דעלמא והוא רך ובלע טפי ע"ש ומהרש"א לא עיין שם: