עבודה זרה לה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - א

מכלל זה אתה למד, שאין דין הפרש כדין הבהמה, דאיסורי הנאה, כגון עולה וכן שור הנסקל שאסורין בהנאה, שרו פרשייהו. פרשם מותר!

ב. ואיסור הנאה בפרש של עגל עבודה זרה, נלמד מכך: ומדקא אמר ליה, מכך שאמר לו רבי יהושע לרבי ישמעאל שהסיבה לאיסור גבינת הגוים היא מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים, וקא מהדר ליה והשיב לו רבי ישמעאל - אם כן, למה לא אסרוה בהנאה אלא רק באכילה?

מכלל שאלתו של רבי ישמעאל אנו למידים, דעבודת כוכבים - אסור פרשייהו, פרשם אסור, ואכן יש לאוסרם בהנאה!

ועתה דנה הגמרא במחלוקתם:

ולהדר ליה, מדוע לא השיב לו רבי יהושע כי הסיבה שלא אסרום בהנאה, היא משום דליתיה לאיסורא בעיניה שהאיסור אינו בעין ואינו ניכר?

דהא שהרי מורייס, לדעת רבנן, דלא אסרוהו בהנאה - מאי טעמא לא אסרוהו ^[454] - וכי לאו, משום דליתיה לאיסורא בעיניה, האם לא משום שהאיסור [כלומר יין הגוים המעורב בו במורייס], אינו בעינו. ^[455] וכמו כן נאמר כאן, כיון שהאיסור [הפרש הכנוס בקיבת הנבלה] אינו בעין, אלא נתערב עם הגבינה, משום כך מותר?

אמרי לתרץ, הכא כאן כיון דאוקמיה קא מוקים, שהפרש מעמיד ומגבן את הגבינה, הרי רישומו ניכר, חשיב ליה נחשב הוא כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה, כאילו האיסור קיים בעין. ^[456] ומשום כך, יש לפרש הזה להיות אסור בהנאה, כדין עבודה זרה. ^[457]

ומביאה הגמרא ודנה בהמשך משנתנו:

השיאו רבי יהושע לדבר אחר, ושאל אותו, היאך אתה קורא את הפסוק [שיר השירים א ב] "כי טובים דודיך מיין".

ודנה הגמרא: מאי, מהו פירוש הפסוק "כי טובים דודיך מיין"?

ומבארת: כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה "רבונו של עולם, עריבים עלי דברי דודיך [דברי חכמים וסופרים] יותר מיינה [עיקרה] של תורה [שבכתב] ", זהו פירוש הפסוק.

שואלת הגמרא: מאי שנא במה נתייחד האי קרא מקרא זה דשייליה, שדוקא עליו שאל רבי יהושע?

אמר רבי שמעון בן פזי, ואיתימא ויש אומרים כי רבי שמעון בר אמי אמר דבר זה:

מרישיה דקרא קאמר ליה. מתחילתו של אותו פסוק, נתכוין רבי יהושע לומר את דברו לרבי ישמעאל. וכך אמר לו:

נאמר [שיר השירים א ב]: "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". אמר ליה רבי יהושע: ישמעאל אחי, חשוק הדק שפתותיך זו בזו, ואל תבהל להשיב, אל תעמוד להקשות!

מאי טעמא, מדוע אמר לו כך רבי יהושע?

אמר עולא, ואיתימא, ויש אומרים כי רב שמואל בר אבא אמר דבר זה: גזרה חדשה היא לאסור את גבינות הגוים, ואין מפקפקין בה.

ומבארת הגמרא: מאי גזירתא, מחמת מה היתה הגזירה לאסור את הגבינות של הגויים? אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי: טעם הגזירה הוא משום חשש ניקור, שמא ניקר נחש בגבינה זו.

אך אם כן, ולימא ליה, יאמר לו רבי יהושע לרבי ישמעאל, שאיסור הגבינה הוא משום ניקור?

התשובה: טעמו של רבי יהושע שלא פירש לו את טעם הגזירה, הוא כדעולא.

דאמר עולא: כי גזרי גזירתא במערבא כאשר גזרו גזירה בארץ ישראל, לא מגלו טעמא, לא היו מגלים את טעמה, עד תריסר ירחי שתא, עד שיעברו שנים עשר חודשי שנה מעת גזירת הגזירה, כי דלמא איכא איניש דלא סבירא ליה, שמא ישנם אנשים שאינם סוברים ומקבלים את טעם הגזירה, ואתי ועשויים לזלזולי לזלזל בה.

ומשום כך, לא מגלים את טעם הגזירה, וכולם מקבלים אותה ונוהגים בה כי הם סומכים על החכמים שתיקנו אותה לצורך נכון.

מגדף בה הקשה רבי ירמיה: אלא מעתה, שטעם התקנה הוא מחמת חשש ניקור של נחש, גבינת גוים יבשה, תשתרי תהא מותרת,

וכן ישן גבינה ישנה - תשתרי תהא מותרת? ^[458]

משום דאמר רבי חנינא: דבר שהיה מגולה ויש לחשוש שמא אכל הנחש ממנו והטיל בו את ארסו, אם נעשה יבש, מותר באכילה. לפי שאם היה בו ארס, אין הארס מניחו ליבש. וכיון שיבש, מוכח כי מעולם לא היה בו ארס.

וכן יין או שכר ישן שהיה מגולין כאשר היו חדשים, מותר לשתות מהם. לפי שהארס, אין מניחו ליין לישן [להתיישן] אלא מקלקלו.

ולפי זה, גבינה שנתייבשה, או ישנה, יש להתירה, שהרי אין לחשוש בה משום ניקור?!

אמר רבי חנינא ^[459]: לפי שאי אפשר לה לגבינה בלא שיהיה בין גומותיה של הגבינה צחצוחי חלב, ^[460] שאריות מן החלב. ^[461] ויתכן שבשעת הכנת הגבינה, עירב בה הגוי חלב טמא, ^[462] שהוא לא נתגבן, והוא הנשאר בה. ולפיכך, גבינת גוים אסורה.

ושמואל אמר: הטעם שגבינת גוים אסורה, הוא מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. ^[463] והעור של הקיבה אינו פרש, אלא חלק מגוף הנבלה הוא, והוא מגבן את החלב שנותנים לתוכו, לגבינה.

ומוכיחה מכאן הגמרא, לדעת שמואל: הא תוכן הקיבה גופא, היינו החלב הכנוס בתוכה, שריא מותר. כיון שלדעת שמואל האופן היחיד לאיסור הוא, העמדת הגבינה בעור הקיבה.

ואם כן, תמהה הגמרא: ומי האם אמר שמואל הכי, שהחלב הכנוס בקיבה מותר, ואינו אלא כהפרשה בעלמא, ומותר?

והתנן הרי שנינו במסכת חולין [קטז א]: קיבת העובד כוכבים, וקיבה של נבילה, הרי זו אסורה.

והוינן בה: אטו, וכי קיבתו דעובד כוכבים, לאו נבלה היא?

ואמר על כך שמואל, לא נאמרו כאן שני הלכות, אלא חדא הלכה אחת קתני נאמרה כאן, והיא: קיבת בהמה שנשחטה בשחיטת עובד כוכבים, הרי הקיבה נבלה, ואסורה.

ואם כן רואים אנו, שלדעת שמואל קיבת נבלה אסורה, ואיך כאן התירה שמואל?

ומתרצת הגמרא: לא קשיא:

הערות

^[454] [בחשק שלמה הקשה מכאן על מה שכתב הר"ש שביעית פרק ז' משנה ג' (וכן כתב האור זרוע הלכות שביעית סימן ש"ל, והש"ך יו"ד קי"ז ס"ק י"ד.) על דברי הירושלמי המתיר לעשות סחורה במורייס. והעיר הר"ש, שאף שהמורייס נמנה במשנתנו עם שאר דברים האסורים בהנאה, משום יין גוים הניתן בו, מכל מקום מותר למוכרו. כי יתכן שאינו נמכר ביותר דמים עבור היין הניתן בו, וממילא אין הנאה יתירה למוכר מחמת היין. ועוד, שאפשר למכור את המורייס בשוויו בלבד, חוץ מדמי היין. ובאופן זה, אין הנאה מן היין. והקשה על כך החשק שלמה, הרי לדעת רבנן, המורייס מותר בהנאה וכפי שמובא בגמרא כאן. וממילא, מותר אף במכירה [והרי נפסקה הלכה כרבנן שדברים האסורים במשנתנו, אסורין רק באכילה] ? וכן על מה שהוסיפו הראשונים הנ"ל, שיכול למוכרו חוץ ממדמי היין, הקשה החשק שלמה על פי דעת הראב"ד (הובא בר"ן לקמן בפרק חמישי) דכל יין שבא לתקן את המאכל, נעשה כגופו של איסור ואסור למוכרו כלל. ואם כן צריך עיון מה שייך למוכרו חוץ מדמי היין. והותיר החשק שלמה קושיות זו בצ"ע].

^[455] העיר החשק שלמה מדברי הגמרא לקמן לח ב שטעם דברי חכמים שהמורייס אינו אסור בהנאה, הוא משום שהיין הניתן בו, אינו אלא להעביר הזוהמה. ולכאורה דברים אלו אינם כפי המבואר כאן שהטעם הוא משום שהאיסור אינו בעין. [והעלה אפשרות, ששני טעמים אלו שלכאורה סותרים הם, הרי הם טעם אחד. דכיון שאינו עשוי אלא להעביר הזוהמה ואינו טעם חיובי במורייס, הרי זה כאילו שאינו בעין, וצ"ע].

^[456] המלאכת שלמה [ערלה פרק א' משנה ז'] הביא, שכל דבר המעמיד, שמחמתו עומדת ומתקיימת צורת הדבר, נחשב כאילו הוא גוף האיסור!

^[457] הוסיף לבאר מוהר"ג ליפשיץ [מח"ס רגל ישרה] בחידושיו למסכתנו, דכיון שהפרש האסור מעמיד את הגבינה הרי דינו כדבר המעמיד, שאפילו באלף - אינו בטל ברוב. וכמבואר בשו"ע יו"ד סוף סימן פ"ז.

^[458] לעיל לא ב מבואר שגזרו על שכר ישן לאוסרו אף שאין בו משום חשש גילוי, ואסרוהו משום שכר חדש. והקשו התוס', מדוע כאן לא ניישב שגזרו על גבינה ישנה משום חדשה? ותירץ: לגבי שכר, ישנה סיבה לגזור משום שאין ההבדל ביניהם ניכר כל כך. אולם בין גבינה חדשה לישנה, ישנו הבדל ניכר. ומשום כך, אין טעם לגזור.

^[459] עיין בתוס' ד"ה לפי שאי אפשר, שהגירסא היא שמאמר זה, רבי ירמיה אמרו. וכן מסתבר, שהרי הוא זה שדוחה את דברי ר"ש בן פזי. וכן הביא הריטב"א גירסא זו בשם רש"י. וראה הערה הבאה.

^[460] א. כך פירש רש"י. והקשו התוס', שלפי זה היה לה לגמרא לומר "אלא" אמר רבי ירמיה. כלומר, חוזרים אנו מן הביאור הקודם, שהחשש הוא מפני ניקור, ומבארים ביאור חדש [וראה בריטב"א שאכן הביא בשם רש"י שהגירסא היא "אלא" אמר וכו']. ב. עוד הקשו התוס' על פירוש רש"י: היתכן שיש לחשוש שמא עירב הגוי חלב טמא? וכי שוטה הוא, שהרי חלב טמא אינו מתגבן ואינו טוב ליתנו בגבינה? ולכן פירש ר"ת, שביאור זה שאי אפשר לגבינה בלא צחצוחי חלב, הוא המשך ותירוץ לקושית רבי ירמיה על הביאור הקודם שהגבינה אסורה משום גילוי. וכפי שהקשה על כך רבי ירמיה, דאם כן גבינה ישנה ויבשה תהא מותרת, ועל כך תירצה הגמרא כאן, שאין הגבינה מתייבשת לעולם, משום שתמיד יש בה לחלוחית ונשאר בה מן הארס. ולפיכך, כל גבינה בין חדשה ובין ישנה - אסורה מחשש ניקור [ועי"ש שהביא להוכיח כן מן הירושלמי].

^[461] כך פירש רש"י את דברי הגמרא 'צחצוחי חלב'. ובריטב"א הביא בשם רש"י, שמצחצחין פניה של הגבינה להחליקה ולנאותה, ולענין צחצוח זה, מועיל חלב טמא כמו חלב טהור [וכן כתב הרמב"ן]. ולכן יש לחשוש שמא נשאר מהחלב הטמא בין גומות הגבינה. ואכן פירוש רש"י זה המובא בריטב"א, מתאים לדברי רש"י המפורשים לפנינו. ובכך גם כן מיושבת קושית התוס' על רש"י, שאין לחשוש כלל לנתינת חלב טמא, שהרי חלב זה, אינו מתגבן [ומכח קושיא זו, דחה ר"ת את פירוש רש"י]. אולם לפי דברים אלו המובאים בריטב"א, יש לומר שהחלב הטמא ניתן בגבינה רק לצורך הצחצוח. ולא על מנת שיתגבן ויעמוד עם הגבינה.

^[462] מקורו של איסור חלב טמא, נלמד מדרשא בבכורות ו ב: נאמר [ויקרא יא ד, דברים יד ז] - "את הגמל" שני פעמים. ולמדים מכך, אחד לאיסור עצמו, ואחד לאיסור חלבו. שאם אינו ענין לעצמו, תנהו ענין לחלבו.

^[463] הקשו התוס': אף אם לא יעמידנה בקיבת נבלה אלא בקיבת בהמה שחוטה כשרה, תהא הגבינה אסורה משום בשר בחלב?! ותירץ, איסור בשר וחלב באופן זה, אינו אלא מדרבנן. כיון ששניהם, הגבינה והקיבה - צוננים. ואיסור התורה הוא רק דרך בישול חם. ואילו העמדת הגבינה בקיבת נבלה, איסור דאורייתא הוא. ומשום כך נקטה המשנה שמעמידה בקיבה של נבלה [וכן הביא הריטב"א תירוץ זה בשם הראב"ד]. ובר"י מיגאש תירץ [הובא בראשונים, ראה ספר המאור ועוד], שאיסור בשר וחלב הוא רק כאשר הבשר נותן טעם בחלב. אך אם אינו נותן בו טעם, לא נחשב שנתערבו זה בזה.

מכלל הדברים אתה למד שאיסורי הנאה שרו פרשייהו [מותרים פרשם, קיבתם], שהרי עולה אסורה בהנאה, ומכאן שגם פרשו של שור הנסקל מותר.

ומדקאמר ליה [ומתוך שאמר לו] ר' יהושע שאסרו גבינת גוים מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה, וקא מהדר ליה [והוא, ר' ישמעאל השיב לו]: אם כן למה לא אסרוה בהנאה — מכלל דבריו אתה למד שעבודה זרה אסור גם פרשייהו [פרשם].

ושואלים לגופו של דבר, ולהדר ליה [ושישיב לו] ר' יהושע שלא אסרו את הגבינה בהנאה משום דליתיה לאיסורא בעיניה [שאין האיסור נמצא עוד בעינו],

דהא [שהרי] מורייס לדעת רבנן [חכמים] במשנה שלא אסרוהו בהנאה כר' מאיר, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום דליתיה לאיסורא בעיניה [שאין האיסור בעינו]?

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: הדברים אינם דומים, הכא כיון דאוקמיה קא מוקים, חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה [כאן, בגבינה, כיון שהפרש מעמיד מגבן אותו, הרי הוא נחשב כמו שנמצא האיסור בעינו], ואם היה בכך איסור עבודה זרה היה צריך להיות אסור בהנאה.

א שנינו במשנה שר' יהושע השיאו לדבר אחר, ושאל את ר' ישמעאל כיצד קורא הוא את המלים "כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א, ב). ושואלים: מאי [מה] פירוש "כי טובים דדיך מיין"? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בפשרם של דברים אלה; אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עריבים עלי דברי דודיך (ידידיך, תלמידי החכמים) יותר מיינה (עיקרה) של תורה עצמה.

ושואלים: מאי שנא האי קרא דשייליה [מה שונה, מיוחד, מקרא זה ששאל אותו] עליו? אמר ר' שמעון בן פזי, ואיתימא [ויש אומרים] שר' שמעון בר אמי הוא שאמר: מרישיה דקרא קאמר ליה [ומראשו של אותו מקרא אמר לו] מה שרצה לומר, שנאמר "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א, ב), וכך אמר ליה [לו] ברמז: ישמעאל אחי, חשוק (הצמד) שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיב (תמהר להקשות).

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] השיב לו כך? מדוע אין להקשות על כך? אמר עולא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב שמואל בר אבא: איסור הגבינה של גוים גזרה חדשה היא היתה באותו זמן, ומשום כך אין ראוי שיהיו מפקפקין (חוקרים) בה. ושואלים: ובאמת, משום מאי גזירתא [מה היא גזירה זו]? אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי: משום ניקור, שמא ניקר נחש בגבינה זו והטיל בה את ארסו.

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יהושע לר' ישמעאל שהטעם הוא משום ניקור! ומשיבים: כדברי עולא, שאמר עולא: כי גזרי גזירתא במערבא [כאשר גוזרים גזירה בארץ ישראל], לא מגלו טעמא [אין מגלים את טעם הגזירה] עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חדשי שנה], דלמא איכא איניש דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה [שמא יש אדם שאינו סבור כן ויבוא לזלזל בה].

היה מגדף בה [מקשה על זה] ר' ירמיה, וכך אמר: אלא מעתה, אם הטעם הוא משום חשש לארס נחש, אם היתה יבשה תשתרי [תהיה מותרת], ואם היה ישן תשתרי [תהיה מותרת]! שאמר ר' חנינא: דברים שחששו בהם משום גילוי שהטיל בהם נחש את ארסו, אם היה זה דבר יבש מותר, ואין חוששים שיש בו ארס, כי אם היה בו ארס אין מניחו ליבש (להתייבש), וכן ישן מותר, כי הארס אין מניחו לישן (להתיישן)! ומביאים הסברים אחרים לאיסור זה.

אמר ר' חנינא: טעם איסור גבינה של גוים הוא לפי שאי אפשר לה לגבינה בלא שיהו בה צחצוחי (מעט טיפות) של חלב בהמה טמאה, המעורב בחלב הטהור. ושמואל אמר: מפני שהגוים מעמידין (מגבנים) אותה את הגבינה בעור קיבת נבילה שפעמים אין משתמשים בתוכן הקיבה, אלא בעור הקיבה, שהוא כבשר לכל דבר, ונמצא שיש בגבינה מן הנבילה.

ומעירים: מכאן שלדעת שמואל הא קיבה גופא שריא [הרי הקיבה עצמה, תוכן הקיבה, מותרת], ותמהים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: קיבת הגוי ושל נבילה — הרי זו אסורה,

והוינן [ועסקנו, התקשינו] בה: אטו [וכי] קיבה של גוי לאו [לא] נבלה היא?

ואמר שמואל, חדא קתני [הלכה אחת שנה] כך צריך להבין: קיבת בהמה שנשחטה בשחיטת גוי היא נבלה ואסורה, ואם כן לדעת שמואל אף תוכן הקיבה (ולא העור בלבד) אסור משום נבילה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One can learn by inference from here that with regard to animals from which deriving benefit is prohibited, their excrement, which is the content of their stomach, is permitted. Although deriving benefit from both a burnt-offering and an unslaughtered animal carcass is prohibited, the excrement of each is permitted. Similarly, although deriving benefit from an ox that is to be stoned is prohibited, its excrement is permitted.

And from the fact that Rabbi Yehoshua said to Rabbi Yishmael: Cheese of gentiles is prohibited because they curdle it with the stomach contents of calves used for idol worship, and that Rabbi Yishmael responded to him: If that is so, why didn’t the Sages prohibit deriving benefit from the cheese, one may learn by inference that with regard to animals of idol worship, their excrement is prohibited. Since the cheese formed with the stomach contents of an animal of idol worship is prohibited, it is evident that the excrement formed in the stomach of such an animal is also prohibited.

The mishna related that rather than addressing Rabbi Yishmael’s final difficulty, Rabbi Yehoshua diverted his attention to another matter. The Gemara inquires: But let him respond to Rabbi Yishmael’s query by explaining that the Sages did not prohibit deriving benefit from cheese curdled in the stomach contents of an animal used for idolatry because there is no substantive prohibited entity in such cheese.

The Gemara reinforces its question: After all, isn’t the halakha with regard to fish stew, according to the opinion of the Rabbis, an application of this rationale, as they did not prohibit deriving benefit from fish stew prepared by a gentile? What is the reason for this leniency? Is it not because there is no substantive prohibited entity in it? Although fish stew may contain the wine of a gentile, deriving benefit from it is not prohibited because the wine is not discernible. Why didn’t Rabbi Yehoshua explain that deriving benefit from cheese of a gentile is similarly permitted because it contains no substantive prohibited entity?

The Gemara rejects this possibility: The Sages say in response that here, with regard to cheese, since the rennet curdles it, it is considered like an item that contains a substantive prohibited entity. Although the prohibited rennet is not discernible in the cheese, it is nevertheless considered a substantive prohibited entity because it is essential to the formation of the cheese.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehoshua diverted Rabbi Yishmael’s attention to another matter, and began discussing the verse: “For your love is better than wine” (Song of Songs 1:2). The Gemara asks: What is the meaning of the verse: “For your love [dodekha] is better than wine”? When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: The congregation of Israel said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, the statements of Your beloved ones [dodekha], i.e., the Sages, are more pleasant to me than the wine of the written Torah itself.

The Gemara asks: What is different about this verse that led Rabbi Yehoshua to ask Rabbi Yishmael a question specifically with regard to it? Rabbi Shimon ben Pazi said, and some say Rabbi Shimon bar Ami said: He chose that verse because he sought to tell him a message that can be derived from the beginning of the verse: “Let him kiss me with the kisses of his mouth” (Song of Songs 1:2). In essence, Rabbi Yehoshua said to him: Yishmael, my brother, press your lips one to the other, and do not be so hasty to retort, i.e., do not persist in your questioning.

The Gemara asks: What is the reason that Rabbi Yehoshua instructed Rabbi Yishmael not to question him further? Ulla says, and some say Rav Shmuel bar Abba says: The ordinance prohibiting the cheese of gentiles was a new decree, and therefore one does not scrutinize its origins. The Gemara asks: What was, in fact, the reason for the Sages’ decree prohibiting the cheese of gentiles? Rabbi Shimon ben Pazi says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: It was due to the concern for puncturing, i.e., the concern that a snake might have deposited its venom in the cheese, as gentiles are not assumed to be careful about this.

The Gemara comments: But if so, let Rabbi Yehoshua simply say to Rabbi Yishmael: It is prohibited due to the concern for puncturing. Why did he choose to avoid answering? The Gemara explains: Rabbi Yehoshua reasoned in accordance with a statement of Ulla, as Ulla said: When the Sages decreed a decree in the West, Eretz Yisrael, they would not reveal the reason behind it until twelve months of the year had passed, lest there be a person who does not agree with it and will come to treat it with contempt.

Rabbi Yirmeya would ridicule [megaddef ] Rabbi Yehoshua ben Levi’s explanation that the prohibition was due to the concern for puncturing: If that is so, dry cheese should be permitted, and likewise aged cheese should be permitted, as Rabbi Ḥanina says: With regard to exposure, a dry substance is permitted even if it was originally in the form of an uncovered liquid, because a snake’s venom does not let it dry, i.e., congeal. And an aged liquid is permitted, as a snake’s venom does not let it age, as it causes it to spoil instead.

The Gemara presents two alternative reasons for this decree of the Sages. Rabbi Ḥanina says: The cheese is prohibited because it is not possible for it to have been made without containing particles of non-kosher milk. And Shmuel says: The cheese is prohibited because it is curdled with the skin of the stomach of an unslaughtered animal carcass.

The Gemara comments: Shmuel’s statement indicates that only the skin of the animal’s stomach is prohibited, whereas the contents of the stomach, i.e., the rennet itself, is permitted. The Gemara asks: And did Shmuel actually say this? But didn’t we learn in a mishna (Ḥullin 116a): With regard to the stomach contents of an animal slaughtered by a gentile and the stomach contents of an unslaughtered animal carcass, each of these is prohibited.

And we discussed it and asked: Why does the mishna mention both an animal slaughtered by a gentile and an unslaughtered animal carcass? Is that to say that an animal slaughtered by a gentile is not classified as an animal carcass? By mentioning each of these separately, the mishna indicates that generally they are subject to different halakhot. This is difficult, as an animal slaughtered by a gentile has the halakhic status of an unslaughtered animal carcass.

And in answer to this difficulty, Shmuel says: The mishna is in fact teaching a single halakha, which is that the stomach contents of an animal slaughtered by a gentile are considered to be like the stomach contents of an unslaughtered animal carcass and are therefore prohibited. Earlier, Shmuel asserted that only the physical skin of an animal’s stomach is prohibited, which indicates that the stomach contents are permitted. In his explanation of the mishna in Ḥullin, Shmuel posits that the stomach contents of an unslaughtered animal are prohibited.

The Gemara explains that this is not difficult:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין והא עולה איסורי הנאה הן. אלמא איסורי הנאה פרשן מותר והדר תני ליה מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים. ואמר ליה א"כ למה לא אסרוה בהנאה. אלמא איסורי הנאה פרשן שרי.

ועגלי עבודת כוכבים פרשן אסור. ולמה לא אסרוה בהנאה משום דליתא לאיסורא בעיניה לא אסרוה בהנאה. הכא נמי בגבינה נמי ליתא לאיסורא בעיניה.

אמר ליה שאני הכא דכיון דאיסורא הוא דקא מוקים לה חשיב וכמאן דאיתיה בעיניה דמי אמאי לא אסרוה בהנאה:

השיאו לדבר אחר וכו'. ירושלמי מפני מה לא גילה לו אם להפליגו נתכוין היה לו להשיאו באלו שאין להן הכרע כגון שאת ארור מחר משוקדים וקם כו'. א"ר יוחנן מפני שבקרוב אסרוה (וישמע) [ור' ישמעאל] תלמיד קטן [היה] באותה שעה. ואין מגלין להן רזי תורה עד שיגדלו. וכר' שמעון בן יוחאי. דתניא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. מה השימה. פי' המציאה אינה נגלית לכל בריה כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה. אלא לפני תלמידים הגונים כשרים. ודאתן עלה קרא מאי פירושיה כו':

ירושלמי דודים דברי סופרים. יין דברי תורה. טובים דודיך מיין. חביבין דברי סופרים מדברי תורה. תדע שהרי ר' טרפון אילו לא קרא קרית שמע לא היה עובר אלא בעשה. ומפני שעבר על דברי חכמים נתחייב מיתה. על שם ופורץ גדר ישכנו נחש. ותנן נמי האומר אין תפלין לעבור על ד"ת פטור. [חמשה] טוטפת להוסיף על דברי סופרים חייב.

א"ל (ר') ישמעאל חשוק שפתותיך ואל תהא נבהל להשיב. ומאי טעמא א"ר יוחנן גזירה חדשה היתה משום ניקור. וכד גזרי גזירה במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא. עד דתפשוט בכל ישראל.

דחיישי דלמא איכא מאן דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה.

מגדף בה רבי אבהו אלא מעתה יבשה שאין בה חשש ניקור תשתרי. ופריק ר' ירמיה לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב. וכיון דאיכא לחלוחית זיהרא האי.

ושמואל אמר לא אסרוה אלא מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה מכלל שהקיבה גופא שריא דפרשא בעלמא היא. איני דשמואל שרי בקיבה גופא והתנן קיבת העובד כוכבים ושל נבילה הרי זו אסורה.

והוינן בה ושחיטת עובד כוכבים לאו נבילה היא. ואמר שמואל חדא קתני והכי קתני קיבת שחיטת עובד כוכבים נבילה והרי זו אסורה.

אלא א"ר ירמיה לפי שאפשר לה בלא ציחצוחי חלב. פירש"י ז"ל ציחצוחי חלב טמא נשאר בין גומות של גבינה וק"ל דהו"ל לפרושי חלב טמא ועוד מאי שאי אפשר ושמא ה"ק שאי אפשר לגבינה בלא ציחצוח חלב והו"ל כחלב דעכו"ם דאסור ומשום דטעמא דחלב מפרשא ליה לא פריש בה טפי ואכתי לא נהיר דהא לקמן חדית גמ' ואמר השתא דאתית להכי גבינה נמי איכא דקאי ביני נטפי.
ויש לפרש שא"א לגבינה בלא ציחצוח חלב שמצחצחין בחלב פניה של גבינה להחליק פניה ולצחצחן וחלב טמא יפה לציחצוח זה כחלב טהור ופעמים שעושין כן בטמא מפני שחלב טהור דמיו מרובה ושל טמא דמיו קלין יותר כנ"ל.
ור"ת ז"ל לא גריס הכא אלא אתירוצא דריב"ל קא מסמיך ליה דמשום ניקור הוא ואתא ר' ירמיה למימר אע"פ שאין מניחין אותו לישן כשהארס עצמו מעורב בו הכא חוששין שמא לאחר שעושים גבינה זו נתערב כאן ציחצוח חלב מגולה לפי שהמנהג העושין גבינות כן לצחצחן בחלב ובקום ולפי שאין הארס עצמו בגבינה מניחין אותו לישן ויש בו משום גילוי ובירושלמי אשכחן הכי למה הוא אסור משום גילוי ויניח אותו לישן ויכיר ופריק א"ר שמואל בר יצחק מפני שהארס נתון בין הנקבים כלומר מפני שלא נתערב הארס עצמו בגבינה אלא בין הנקבים שיש לה בפניה הוא נתון ולפי' מתישנות.
ול"נ תיקון הפי' הזה בגירסתו כך אלא אמר ר' ירמיה לא תימא ניקור דהיינו משגבן נקר בה והארס בניקור אלא חשש שבה לפי שא"א בלא ציחצוחי חלב כשהיא לחה והנחשים מלחכין שם ואין ניקור בה והארס נתון שם בין אותם נקבים שבפניה ומתישן וזהו עיקר לשון הגמ' דקאמרי' א"א לה דלשון הירושלמי ג"כ מוכיח שלא כפירש"י ז"ל ולא כפירושינו הכתוב למעלה.
ומאי דקאמרינן לקמן איכא דקאי ביני נטפי ה"ק השתא דאתית להכי אפי' בעי ליה לגבינה דקאמרת מעיקרא ה"נ דשרי לא היא אלא אסור משום דילמא ערב ביה עכו"ם חלב טמא וקאי ביני נטפי דכיון דחלב זבין איערובי מיערב להגדיל מדתו אבל הלוקח גבינה מן העכו"ם אין לחוש לכך כלל דמאי רווחא אית ליה דניערב ביה חלב טמא הא לא קאי ואדרבה מפסיד ליה לההוא חלב טמא ומפסיד ליה בטהור הלכך ליכא למיחש להכי.
ורבינו הגדול ז"ל שהשמיט טעם הגבינה למה אסרוה מכאן אבל במסכת חולין כתב טעמיה דשמואל אגב גררא ומ"מ אפי' למ"ד דמשום ניקור אסרוה לעולם ואפי' במקום שאין חוששין לגלוי לפי שהגבינה נאסרה במנין וצריך מנין אחר להתירו ב"ד גדול ממנו אבל שאר מגולין לא הושיבו ב"ד עליהם ולא נאסרו במנין אלא שהיו אוסרין עליהם מפני שסכנתן מצויה להם.

הא דאמר שמואל מפני שמעמידין בעור קיבת נבלה. ק"ל לרב יהוסף בן מיגאש ז"ל אפי' כשירה נמי תיתסר משום בשר בחלב ותו היכי מיתסרא בכל דהו ליטעמיה קפילא וליהוי כנותן טעם וניחא ליה אי משום בשר בחלב לא הוה מיתסר בלא נותן טעם כדתנן במס' חולין המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנותן טעם אסורה ומשום קיבת נבילה נאסרת בכל דהו דכיון דמוקים קא מוקי לה לא בטיל דומיא דהא דאמרינן לעיל אבל משום בשר בחלב ליכא למימר הכי דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי זהו תירוצו של הרב הלוי ז"ל.
והרב אב"ד ז"ל תירץ דלבשר בחלב לא חיישינן דאפי' ודאי דרבנן הוא דצונן בצונן מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו והו"ל ספיקא ולקולא ולא מחוור לי דהא רב נחמן אמר משום חשש דחומץ דהוא חששא בדרבנן.
ול"נ דכיון דעור קיבה של עכו"ם נבילה היא בודאי נקט לה מילתא כדאיתא דאית בה משום נבילה ומשום בשר בחלב למ"ד איסור חל על איסור ודקא קשיא ליה מ"ט לא אזלינן לה בנותן טעם ל"ק דכל דבר של עכו"ם לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם ואין מטעימין אותה לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותה לעולם כדי שלא יפרצו שהרי למ"ד מפני שמחליקין פני' בשומן חזיר אין אנו הולכין בה אחר נ"ט וכן בשמן של עכו"ם למ"ד משום זליפתן של עכו"ם אסורין וכן בקורט של חלתית אלמא כל דבר של עכו"ם לא הלכו בו חכמים אחר נ"ט, וזה טעם נכון.

שמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה. והקשה הרב ר' יוסף בן מג"ש ז"ל מאי שנא נבלה דנקט, אפילו עור קיבת שחוטה נמי משום בשר בחלב. ועוד היכי מיתסרא בכל שהוא, ליבעי נתינת טעם וכדתנן בחולין (קטז, ב) המעמיד בעור קיבה, אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. וניחא ליה דאי משום בשר בחלב לא הוה מיתסרא אלא בנתינת טעם, משום דכיון דתרוויהו דהיתירא נינהו ואינן נאסרות אלא על ידי תערובתן בעינן נותן טעם, דדרך נותן טעם בישול אסרה תורה, אבל נבלה דאיסורא, כיון דאוקומי קא מוקים חשיב ליה כאילו בעיניה ולא בטיל. והראב"ד ז"ל תירץ דלבשר בחלב לא חיישינן, דאפילו ודאי דרבנן הוא, דצונן בצונן מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו, והויא לה ספיקא דרבנן ולקולא. ודקא קשיא לך מאי טעמא לא אזלינן ביה בנותן טעם, לא קשיא, דכל דבר של נכרים לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם ואין מטעימין אותן לקפילא, אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותם לעולם כדי שלא יפרוצו, שהרי למאן דאמר מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר אין אנו הולכין בה אחר נותן טעם, וכן בשמן של עו"ג למאן דאמר משום זליפתן של כלים אסורין (לו, א), וכן בקורט של חלתית (לט, א), אלמא כל דבר של עו"ג לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם (תוה"ב שם).

ישמעאל אחי היאך אתה קורא כו'. מפורש יפה בפי׳ רש״י ז״ל.

גירסת ר״שי ז״ל אלא אמר רבי ירמיה לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב. ופי׳ הוא ז״ל דטעמא לאו משום נקורי אלא מפני שמצחצחין פניה בחלב שלהם ויש בו תערובת חלב טמא וקאי ביני אטיפי והקשו עליו ז״ל דכיון דאיסורא משום חשש חלב טמא הוה ליה לומר כן בפירוש ולאו קושיא היא דכיון דכל חלב שלהם אסור מפני חשש זה סתמו כפירושו ור׳ תם ור״ח ז״ל לא גרסי אלא ותשלום האוקמתא הראשונה היא דלעולם משום ביקורי ודקאמרת יבישתא שרי לא קשיא שלא אמרי שאין הארס מניחו ליבש אלא כשנתערב בגבינה אבל הכא שלאחר שנעשית הגבינה צחצחה פניה בחלב מגולה הא ודאי שפיר מניחו ליבש כך פירש ר ״ת וכן אמרו בירוש׳ למה הוא אסור משום גלוי ויעמיד אמר רב שמואל בר רב יצחק מפני הארס הנתון בין הנקבים.

מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה. הקשה הרא״ם ז״ל אפילו בעור קיבת שחוטה נמי הרי הוא אסור משום בשר בחלב כדתניא המעמיד בעור מהקיבת אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור ותירץ דהתם בדיהיב טעמא דאע״ג דאוקומי מוקים דרך בישול אסרה תורה אבל דכשהוא בעור קיבת נבלה לא בעינן טעמא כיון דאוקומי מוקים והראב״ד ז״ל תיריץ דאי משום חשש עור קיבת שחיטה לא היינו אוסרין על הספק כיון דאפילו ודאי איסורא דרבנן הוא דהא צונן בצונן הוא ואין זה מספיק לפי מה ששמענו שהמעמידו בעור הקיבת מרתיחו בתחילה ואחר כך מעמידו וקמא עיקר ועוד יש לומר דאין הכי נמי אלא דקשטא דמילתא נקט דסתם עור קיבה שלהם נבלה היא וכדאמרינן בסמוך.

וחלב הכנוס בתוך הקיבה הרי הוא כפרש ואפילו בעודה לחה ויש חולקים לומר שאינה כפרש אלא בזמן שראויה להעמיד והוא אחר שנתקרשה ולא אמרו בכהן שדעתו יפה ששורפה חיה בעודה לחה אלא מפני שאינה נדונת כגוף הבהמה אלא כחלב הכנוס בתוך כלי אחר ויש בזו דעת שלישית לגדולי המפרשים לומר שאף לאחר שנתקרשה אין לה דין פרש ולא נאמר בה מה שנאמר אלא מפני שאינה נדונת כגוף הבהמה כמו שבארנו בדעת שניה חלב זה שבשלו בעורו לדעת ראשון מותר אפילו בעודו לח ומה שאמרו קיבה שבשלה בחלבה אסור אין הלכה כן ולדעת שני אסור אא"כ נקרש ומה שאמרו אסור דוקא בלח ולדעת שלישי אף לאחר שנקרש אסור ועיקר הדברים להתיר את הכל וכבר ביארנו ענין זה יפה במסכת חולין פרק כל הבשר:

אף לענין העמדה וחבוץ לדעת ראשון מעמידן בחלב זה בין של שחוטה בין של נבלה בין של שחיטת נכרי בין כשרה שינקה מן הטרפה בין טרפה שינקה מן הכשרה אע"פ שלא נקרש מכל וכל שמ"מ לח הגמור אינו ראוי להעמיד ולדעת שניה כל שלא נקרשה מכל וכל אין מעמידין בה בכשרה שינקה מן הטרפה שהרי הוא כחלב המניקה אבל בטרפה שינקה מן הכשרה מותר ולדעת שלישית אף לאחר שנקרשה כן וכבר ביארנו ענין זה במסכת חולין ופסק מוחלט בידינו כדעת ראשון להתיר העמדה בכל קיבה:

גבנת הגוים לפי מה שכתבנו אין בה איסור העמדה בקיבה ומ"מ הרבה טעמים הוזכרו כאן באיסורה ואחד מהם מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה ואין לדון את העור כפרש בעלמא אלא כבשר הגמור ושמא תאמר ומה הפרש בזו בין נבלה לשחוטה והרי אף כשמעמיד בעור השחוטה נמצאת העמדתו באסור בשר בחלב ואם מפני שאין בה נותן טעם אף בנבלה היאך נאסרה בלא נתינת טעם והלא במסכת חולין קט"ז א' אמרו המעמיד בעור קיבת נבלה בנותן טעם ותירצו חכמי ספרד שאלו חבץ בעור שחוטה שאיסורה משום בשר בחלב הואיל ושניהם היתר בפני עצמם ולא נאסרו אלא על ידי תערובתם לא יאסר אלא בנתינת טעם וסתם העמדה בעור אין בה בכדי נתינת טעם אבל בנבלה הואיל והיא איסור בעצמה אין צריך לנתינת טעם שכל המעמיד בדבר האסור מצד עצמו הואיל והעמיד אסר שכל דבר המעמיד הרי הוא כאלו הוא בעינו ויש אומרים שהדין כן אף בשחוטה שאין שום מעמיד צריך טעם ולא דברו בנבלה אלא בהוה שאין אצל הגוים שחוטה ומ"מ חכמי הראשונים שבקדמונינו פירשו שאין אסור בגבנת הגוים מטעם בשר בחלב שהרי אף ודאו צונן בצונן הוא וכן שאין כאן דרך בשול ונמצא שאין אסור זה אלא מדברי סופרים ומאחר שודאי האיסור מדרבנן והדבר ספק אם הועמד בו אם לאו הרי זה ספק סופרים וספק חכמים להקל ומתוך כך גזרו איסורו משום נבלה שהוא ספק תורה ושמא תאמר בנבלה היאך לא הוצרכה לנתינת טעם אע"פ שתירוץ גאוני ספרד נכון הוא מ"מ תדע שעיקר איסורם כך היה וכל שנמנו לאסרם בשל גוים הואיל והדבר מצוי אסרוהו אף שלא בנתינת טעם כדי להרחיק מן העברה שהרי אחד מטעמי האיסור שהוזכרו בה בסוגיא הוא החלקת פניה בשומן חזיר ואע"פ שכיוצא בזה אמרו בפסח שאם סכו בשמן של תרומה אם חבורת של כהנים יאכל ואם של ישראל יקלוף את החיצון והיה לנו לומר בכאן גם כן שיספיק בקליפה עד שמתוך כך פי' חכמי הדור שלא נאמר דין ששים במה שהמבטל גוי וכן הבטל משל גוי אלא שאין אנו צריכין לכך שבאותם שהוזכרו מ"מ כך היה האיסור וכך היתה הגזרה אבל במה שלא הוזכר אין דנין כן מ"מ יש מי שאומר שחששא זו מפני הבקעים שנכנס לשם השומן ואין להם מקום בקליפה:

הרי למדת שני טעמים באיסור גבנה אסור העמדה בעור קיבה ואחד החלקת פניה בשומן חזיר ועוד הוזכר בה טעם אחר בגמ' תחלה בשם ר' יהושע בן לוי משום נקור ר"ל שמא החלב שממנו נעשית הגבנה שתה בה נחש או נקר בגבנה בעודה לחה ושאלו בה א"כ יבשה תשתרי כלומר דהא קימא לן בארס נחש שאם הוא בדבר שאינו ראוי להתיבש כגון מים ויין ושכר אינו מניחו להתישן ואם הוא דבר הראוי להתיבש אינו מניחו להתיבש אלא מפסידו וא"כ יבשה תשתרי אע"פ שאינה ישנה כל כך ולא שאל ישנה תשתרי שלא היו רגילים בגבנה ישנה וגדולי הרבנים גורסים אח"כ אלא אמר ר' ירמיה לפי שאי אפשר בלא צחצוחי חלב ופי' בו שטעם אחר הוא כלומר שהלך טעמו של ר' יהושע בן לוי שאמר משום נקור וטעם האסור מצד שאי אפשר בלא צחצוחי חלב כלומר שהאיסור מצד חלב טמא ואע"פ שאינו עומד אי אפשר שלא ישאר ממנה בתוך הגבנה צחצוחי חלב טמא ואף ביבשה שכל יבשה הנזכר בדבריהם פירושה יבשה קצת שישנה לגמרי עד שיכלה כל הלחות לא היו רגילים בה ולשטה זו הרי אלו שני טעמים אחד משום נקור ובלחה ואחד משום חלב טמא אלא שיש להקשות כשהקשה לו יבשה תשתרי ישיבנו גזרה יבשה אטו לחה שהרי למעלה בשכר של גוים לדעת האוסרו משום גלוי שאלו בה ישן תשתרי ותירצו בה גזרה ישן אטו חדש ועוד שאם כן היה לו להזכיר משום צחצוחי חלב טמא ולא צחצוחי חלב לבד ועוד שהרי למטה באיסור חלב שחלבו גוי שאלו למאי ניחוש לה אי לאחלופי טהור חיור טמא ירוק אי לאערובי הא לא קאי ונשאר בנסיובי ותירץ אי לגבינה בעי לה הכי נמי דשרי ר"ל בנסיון העמדה הכא דבעי לה לכמכא ר"ל ליתנה בתוך הכתח והוא הדין לשתותה והקשה ולשקול מנה קלי ונוקים ר"ל מעט ויעמידנה ואם עמדה יכיר שהיא טהורה ויתיר את הנשארת ותירץ כיון דבטהור נמי איכא נסיובי ליכא למיקם עלה דמילתא ואמרו אח"כ השתא דאתית להכי אף בבעי לה לגבנה אסור דאיכא דקאי ביני נטפי כלומר ואין בדיקה בהעמדה שאותו חלב טמא עומד בין נקבי הגבנה ולא שאל בה יבשה תשתרי שאינו עסוק אלא בחלב ומ"מ לפירוש זה הרי חלב וגבנה טעם אחד הוא ולמה נשתנה הלשון זה באי אפשר בלא צחצוחי חלב וזה בדקאי ביני נטפי ועוד מה הוצרכו לטעם זה לאסור הגבנה אחר שכבר נאסר החלב אלא ודאי אף במקום שלא נאסר החלב וכגון שאין שם דבר טמא נאסרה הגבנה ואם כן אין הגבנה נאסרת מחשש חלב טמא ועוד לגבנה מיהא שעשאה הגוי לעצמו מה יש לחוש לחלב טמא ומה מועיל לו והא לא קאי ואע"פ שאמרו שם לגבנה נמי איכא דקאי ביני נטפי ההיא בשחלבו למכרה בחלב וזה בא ולוקחה לגבנה אבל גבנה שעשאה הגוי למה נותן בה חלב טמא אלא ודאי עיקר הדברים שאין גורסין כאן אלא והגירסא הנכונה אמר ר' ירמיה לפי שאי אפשר בלא צחצוחי חלב ואין זה טעם אחר לאיסור הגבנה אלא על טעם נקור הוא חוזר כלומר זו שהקשת יבשה תשתרי טיפי חלב נשארים שם והארס עמד לו בהם ואחר שהוא עומד בעצמו בתוך הגומות אינו מפסיד וזו היא גרסת ראשוני הגאונים ופירושם ועדין יש לדון למה שנה הלשון ולא אמר דקאי ביני נטפי אלא שאחרוני הרבנים מפרשים בגרסא זו אי אפשר בלא צחצוחי חלב כלומר שיצחצחו פני הגבנה בחלב שנתגלה שכך הוא דרכם להחלקת פניה ולא אמרו אין מניחה להתיבש אלא כשמתערב בתוך הגבנה ומתוך כך טעם האיסור משום נקור ואף בתלמוד המערב הוסיפו לפרש שאף טעם חלב משום גלוי הוא ונסח דבריהם חלב גוי למה נאסר משום גלוי והקשה שם ויעמיד כלומר ונתיר את הגבנה ביבשה קצת שהרי אין מניחו ליבש ותירץ מפני הארס הנתון בין הנקבים וזה מוכיח כפירוש הראשונים אלא שאחרוני הרבנים מפרשים לשטתם כלומר בנקבי פניה ולא נתערב הארס בגבנה עצמה ונמצא שעמד טעמו של ר' יהושע בן לוי באסור הגבנה עד שרבים פסקו כמותו אחר שר' ירמיה העמידה ושכתוב בכללי הגאונים הלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום וכן בתלמוד המערב מעיד כן אף באיסור חלב ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו במסכת חולין טעם העמדתה בעור קיבת נבלה ובגמ' פי' עוד טעמים אחרים אחד מפני שמעמידין אותה בחומץ ואחד מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה אלא שנדחו טעמים אלו והעלו בסוגיא שלא באו באיסורה מטעם חומץ ושרף ערלה אע"פ שאפשר להעמידה באלו שאם כן אף בהנאה אסרוה ואע"פ שאין האיסור בעין שהרי כל המעמיד הרי הוא כאלו בעינו כמו שביארנו ונמצא שאם נודע שהועמדה בשרף ערלה ובחומץ שאסורה בהנאה וכבר שמענו בישראל שהיה עושה גבנים בבית הגוי והעמיד הגוי בקמח בפניו ושאל לו היאך מעמידין בקמח ונודע לו ששרו חטים ביין נסך בגת ויבשן וטחנן ואותו קמח מעמיד והורו בה קצת חכמים לאיסור הנאה אלא שחכמי בדירש התירוה באכילה מדין זה וזה גורם שאף קמח החטים מסייע בכך ולדעת זה אף המעמידים בעור קיבה נוהגים לכתוש העור עם הפרש והרי הוא זה וזה גורם וכן שהפרש גורם גדול יותר מן העור ומותר:

אמר לו א"כ מ"ט לא אסרו' בהנא' [וכו] (משום דאיתי' לאיסורא בעיני') מוריים לרבנן דלא אסרו בהנאה לאו משום דליתה לאיסורא בעיני' ה"נ ליתי' לאיסורא בעינא פי' מתמה תלמודא אמאי אוקמי' ר' ישמעאל לר' יהושע משום האי טעמא לעולם טעם גבינת הגוים שאסורה באכילה משום קיבת עגלי ע"ז הוא ואי קשיא תיתסר בהנאה מידי דהוה אמוריים דכיון דהוא ע"י תערובות וליתי' לאיסורא בעיני' לא מיתסר בהנאה וזהו טעמן של חכמים בנודות הגוים ובחרצני מפני שאין היין בעין אלא הוא מובלע בנודות ובחרצנים וה"נ אין האיסור בעין והילכך דין הוא שלא תיאסר בהנאה לרבנן ומהדר הכא כיון דאוקמי איסורא הוא דקא מוקים קא חשוב איסורי' וכמאן דאיתי' בעיני' דמי למוריים וליחסר בהנאה ומדלא אסרוה בהנאה ש"מ טעמא אחריני איכא למוריים וליחסר בהנאה ומדלא אסרוה בהנאה ש"מ טעמא אחריני איכא במילתא ושפיר אוקמי ר' ישמעאל לר' יהושע:

גזירה חדשה היתה ואין מפקפקין בה ירושלמי מפני מה לא גילה לו אמר ר' יוחנן מפני שבקרוב אסרוה ור' ישמעאל הוה קטן כו' עד כבשים ללבושיך כבשים כתיב הא כיצד בשעה שתלמודיך קטנים כבוש לפניהם דברי תורה הגדילו נעשו כבשים גלה להן רזי תורה ודא מסייע לי' דתני ר"ש בן יוחאי ואלה המשפטם אשר תשים לפניהם מה שימה זאת אינה נגלות לכל ברי' כך אין לך רשות לשקע א"ע בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרים:

לפי שא"א לה בלא ציחצוחי חלב פי' המורה הטעם משום תערובת חלב טמא וראיתי כתוב הטעם משום גילוי דאי אפשר שלא ישאר קצת חלב בגבינה ובאותו חלב נשאר הארס. ואעפ"י שנשאר שם הארס מתייבשת הגבינה דאין הארס בגבינה אלא ביני אטיפי שנשאר בו וכתב ומה שבקונטרס המורה אינו דאין העברי נכון ומיושב דמאי האי דקאמר לפי שא"א כו' אפשר ואפשר וכי אין עושין שום גבינה אא"כ מערבין בו חלב טמא והי' לו לומר משום חלב טמא ועוד באותו חלב שרוצין להעמיד ולעשות ממנה גבינה אין מערבין בו חלב טמא לפי שאינו עומד ופתרון המורה נ"ל עיקר ותפישתו אינה כלום דכיון דא"א לה בלא צחצוחי חלב אע"פ שהעמידו אותו כלום יש להתיר אותו חלב באכילה וכי יש לחלק בחלב של גוים בין חלב הנמכר לחלב שרוצים להעמידו ומאן לימא לן שלא עירבו בו חלב טמא כדי למוכרו ואחרי כן נמלכו להעמידו הילכך אותו חלב דביני איפי אסור משום חלב טמא וטעם הארס שנתן אינו נראה לי דאע"ג דקאי ארס ביני איטיפי אין הגבינה מתייבשת שהרי הארס אינו עומד אלא במקום אחד ואפ"ה כל הגבינה אינה מתייבשת ומה לי בגבינה עצמה ומה לי ביני איטיפי הילכך טעם המורה הוא עיקר. וגרסי' בירושלמי חלב הגוי למה הוא אסור ר' בא ר' יהודא ר' סימן בשם ריב"ל חלב הגוי למה הוא אסור מושם גילוי ויעמיד אמר ר' שמואל בר רב יצחק מפני הארס הנתון בין הנקבים (א"ה ולעיני המעיין בתוס' ד"ה לפי שא"א יראה כי מן אלה דברי הירושלמי היא ראי' לפירוש מ"כ שמביא המחבר וע"ש עכ"ה):

ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה קשיא לי טובא אמאי נקט נבלה אפילו כשרה נמי דהא תנן בפ' כל הבשר המעמיד בעור הקיבה אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסורה וטעמא דמילתא מושם בשר בחלב ותו אם העמיד בעור הקיבה כיון שהוא משם בשר בחלב הוא אסור אפילו בהנאה כדאמרי' בפ' כל הבשר דבשר בחלב אסור בהנאה וכי מקשינין לקמן לרב חסדא דאמר מפני שמעמידין אותה בחומץ ולרב נחמן דאמר מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה תיתסר בהנאה וסתרינן לטעמייהו משום האי קושיא אמאי לא מקשי' נמי לשמואל היכ וסתרינן טעמי' ונ"ל לומר דהמעמיד בעור הקיבה דתנן אם יש בו בנ"ט הרי זו אסורה האי נותן טעם לאו כדי להעמיד בלחוד הוא דכיון דתנן המעמיד בעור הקיבה הרי יש בו כדי להעמיד למה לי למיתני אם יש בו בנ"ט אלא ודאי האי נ"ט זהו פירושו בששים דכל נ"ט הוא משתער אחד בששים שאם הי' החלב מועט והעור מרובה שהי' בו אחד בששים הרי הוא נ"ט בחלב והוא אסור משום בשר בחלב אבל אם יש בו כדי להעמיד בלבד אין בו משום בשר בחלב הילכך דוקא לעור קיבת נבלה איכא למיחש דאילו העמיד בעור קיבת נבילה אע"ג דלית בי' שיעור כ"ט הגבינה אסורה באכילה דאע"ג דכל מידי דלית בי' שיעור נ"ט הוא בטל הכא לא בטל כדאמרן לעיל כיון דאקומי איסורא הוא דקא מוקים חשוב איסורי' וכמאן דאיתי' בעיני' והילכך כל הגבינה כין שמכח הנבלה עומדת כאילו אכל בשר נבלה דמי אבל לענין בשר בחלב לא מיתסר אלא בבישול וכיון שאין בעור כדי ליתן טעם בחלב לא נוכל לאוסרו ואפילו אם תאמר כאלו אכל בשר דמי נהי דכאלו אכל בשר דמי בשר בלחודי' מי מיתסר עד שיתבשל עם החלב הילכך אין לאוסרו משום בשר בחלב אלא משום בשר נבלה אך אם הי' אחד מששים ולהאי לא חיישי' דמילתא דלא שכיחא הוא שבדבר מועט מקפיאין חלב מרובה ואין בו אחד מששים ואי אמרת אפילו יש בעור אחד מששים אטו כל העור היא כולה בחלב ולמה הוא אוסר את כל החלב והאי מאי דנפיק מני' אינו אלא דבר מועט תשובה אין זו קושיא של כלום דהא ירך שנתבשל בה גיד הנשה שמשערין אותו בששים וכן חתיכה של נבלה שנתערבה בין החתיכות שמשערין אותה בששם וכן חתיכה של נבלה שנתערבה בין החתיכות שמשערין אותה בששם וכן חתיכה של נבלה שנתערבה בין החתיכות שמשערין אותה בששים אין כל הגיד וכל החתיכה כלום שם ואפ"ה מאי דנפיק מנייהו אוסר את הכל ומצאתי שגם ר' יוסף הלוי זצוק"ל הקשה קושיא זו וכך מצאתי במגלת סתרים דידי' וקשיא לן הא דשמואל משום דהא תנן בהדיא בפ' כל הבשר המעמיד בעור של קיבה אם יש בו בנ"ט ה"ז אסורה פי' משום בשר בחלב. אלמא עור הקיבה בשר מיקרי וכיון שכן הא דשמואל משום דהא תנן בהדיא בפ' כל הבשר המעמיד בעור של קיבה אם יש בו בנ"ט ה"ז אסורה פי' משום בשר בחלב. אלמא עור הקיבה בשר מיקרי וכיון שכן הא דשמואל היכי דמי. אי דאית בי' בנ"ט מאי אריא משם נבלה תיפוק ליה משום בשר בחלב. וכיון שכן ואפילו בעור קיבת שחיטה נמי ואי דלית בה בנ"ט אפילו איסור נבלה נמי ליכא דהא דגרסי' בפ' השוכר את הפועל רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסרן שבורה במנין במשהו שלא במינן בנ"ט והא ודאי עור נבלה והחלב מין בשאינו מינו הוא דהאי בשר והאי חלב וא"ת לעולם דאית ביה בנ"ט ודקא קשיא לך אי הכי מאי אריא משום נבלה תיפוק ליה משום בשר בחלב. וכיון שכן ואפילו בעור קיבת שחיטה נמי ואי דלית בה בנ"ט אפילו איסור נבלה נמי ליכא דהא דגרסי' בפ' השוכר את הפועל רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורן שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט והא ודאי עור נבלה והחלב מין בשאינו מינו הוא דהאי בשר והאי חלב וא"ת לעולם דאית ביה בנ"ט ודקא קשיא לך אי ההכי מאי אריא משום נבלה תיפוק ליה משום בב"ח כיון דאיסור נבלה קדם לא. אתי איסור בשר בחלב חייל עליה דאין איסור חל על איסור הא גרסי' בהדיא בפ' כל הבשר אמר שמואל גדי לרבות את החלב גדי לרבות את המתה דאלמא קסבר שמואל דאיסור בשר בחלב חייל אאיסור נבלה ואיתחזי לן בפירוקא דהא דאמר שמואל מפני שמעמידי אותה בעור קיבת נבלה ליכא לאקומי בדאית בה בנ"ט דא"כ מה איריא משום נבלה אפילו שחיטה נמי תיפוק לי משום בשר בחלב אלא בדלית בה נ"ט הוא דאיכא לאקומי דליכא בשר בחלב ודקא קשיא לך איסור נבלה נמי ליכא דהא ליתי' בנ"ט כי אמרי' דהיכא דלית ביה נ"ט הנ"מ היכא דאיכא למימר דאי בטיל ליה ההוא איסורא ואשתקע ליה בגו היתרא והכא ליכא למימר הכי כיון דאקומי הגבינ' נבלה הוא דקא מוקים לה אע"ג דלית בה נ"ט נמי חשיב וכמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' דמי ולא בטיל תדע דהא מתמהינן בגמרא אהא דקתני במתניתין א"כ למה לא אסרוה בהנאה דאמרי' לא אסרוה בהנאה משום דליתיה לאיסורא בעיני' ומהדרינן כיון דאקומי איסורא הוא דקא מוקים כמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' דמי אלמא אע"ג דהא קיבת עגלי ע"ז הא ליתי' לאיסורא בעיני' כיון דאקומי איסורא הוא דקא מוקים חשיב לאיסורא כמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' דמי וטעמא דמילתא דלא מהדרינן לענין קיבת עגלי ע"ז אי איתי' לאיסורי' אלא לענין איסור הנאה אבל לענין איסור אכילה בין דאיתי' לאיסורא בעיני' בין דליתי' לאיסורא בעיני' אסור משום דקי"ל דאיסור ע"ז לעולם לא בטלי ואפילו נתערב ממנו משהו בכמה אלפים כדתנן בפ' השוכר את הפועל אלו דברים אסורין ואיסורן בכל שהן יין נסך וע"ז ועורות לבובין ולפום הכין לא מהדרינן בגמרא אי איתי' לאיסורא בעיני' אי ליתי' לאיסורא בעינא אלא לענין איסור הנאה בלחוד אבל לענין איסור אכילה בין כך ובין כך אסור ומ"מ מאיסור הנאה דקיבת עגלי ע"ז נשמע איסור אכילה דעור קיבת נבלה דכיון דאיסור הנאה דעגלי ע"ז לא הוי אלא היכא דאיתי' לאיסורא ביעי' ואמרי' לענין קיבת עגלי ע"ז דאע"ג דליתי' לאיסורא בעינא כיון דאקומי הגבינה איסורא הוא דקא מוקים לה אע"ג דליתי' בנ"ט נמי כמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' דמי ולא בטיל והה"נ לעור ריבת נבלה וא"ת אי הכי אפילו איסור בשר בחלב לא ליבטיל ועל מה תנן המעמיד בעורה של קיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה דשמעת מינה דהא אם אין בה בנ"ט ה"ז מותרת. לא דמי איסור בשר בחלב לאיסור נבלה דאילו איסור נבלה איסורא מחמת גופה הוא ולא מחמת איערובה בהדי חלב וכיון שכן ליכא למימר דבטיל לאיסורא אלא היכא דאיכא לממר דבטיל גופה והכא כיון דלא בטיל גופה דהא אוקמי הגבינה הנבלה היא דקא מוקים לה איסורא נמי לא בטיל אבל לענין בשר בחלב איסורא לאו מחמת גוף הבשר ולאו מחמת גוף החלב ניהו דהא בשר בלא חלב וחלב בלא בשר שריין אלא איסורי' מחמת איערובי הוא הילכך אע"ג דהא אנן סהדי דאוקמי (הנבלה) בשר הוא דקא מוקים לי' וליכא לממר דבטיל גופיה כיון דבשר גופי' לית ביה איסורא אלא מחמת עירוב הוא קא יהיב טעמא אין אי לא לא דכיון דלא יהיב טעם אע"ג דהא איתי' בעיני' הו"ל כבשר דקאי לחודי' בלא חלב דלית ביה איסורא והיינו דתנן המעמיד בעורה של קיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה. ואי לא לא. עד כאן דבריו עיין במהדורא בתרא שסתרתי כל זאת הסברא:

מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה פי' ה"ה בעור קיבת כשרה כדתנן בפ' כל הבשר המעמי' בעור הקיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה והאי דנקט נבלה משום דכל קיב' נכרי קיבת נבלה היא ולאו לדיוקי מינה הא בעור כשרה שריא והאי נ"ט הוא כדי להקפיא דומיא דשאור שהוא כדי להחמיץ ולא כמו שפירשתי במה"ק בששים וה"ק המעמיד בעור הקיבה אם יש בעור לבדו כדי ליתן טעם ולהקפיא בלא הקיבה הרי זו אסורה מפני טעם העור שכיון שעמד החלב מטעם העור נאסר משום בשר בחלב ואי קשיא א"כ תיאסר בהנאה ונקשי לשמואל כי היכי דמקשי' בחומץ ובשרף תשובה אין זה בב"ח דלא אסר' תורה אלא דרך בישול וזה צונן הוא והו"ל כחתיכת בשר צונן שנפל לתוך חלב צונן אלא מפני שהועמד החלב מכח זה העור אמרי' כאלו טעם העור יש בזו הגבינה ודוקא לענין איסור אכילה אמרי' הכי ומחמרי' אבל לענין איסור הנאה מוקמינן לי' אדיני' דכיון דלא נתבשל שם העור לא נתן בו טעם ושרי והטעם שנתתי במה"ק מפני שאין בעור ששים אינו כלום חדא דאפילו הוה התם ששים אין בו כח לאסור מפני שהוא צונן וצונן ועוד אם אין כח בעור לאסור את החלב מפני שאין בו ששים יחסור החלב את העור ויעשה העור חתיכה דאיסורא וקרא בב"ח וכל פליטה היוצא' ממנ' תאסר החלב בהנאה דומיא דחמץ ושרף שהרי מכח איסורי הנאה הועמד זה החלב שכבר העור נאסר בהנאה מפני החלב שנבלע בו א"ו צונן בצונן לא בלע לא החלב מן העור ולא העור מן החלב ואין כאן איסור בב"ח מדין תורה כלל אלא כיון דאקומי קא מוקים לה לבשר חשבינן להו כאלו טעם העור יש בבשר והוא חומרא דרבנן ודוקא לענין איסור אחמור רבנן לאוסרו משום בב"ח אבל לענין איסור הנאה לא אחמור ואוקמי' אדיני' עיין בפסקי:

אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא מה שפי' המור' שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא אינו נ"ל דטעמא דידהו משום חתנות היא:

מהו דתימא לבשולי מנא קא מיכוין פי' שהרי בפ' כלל גדול חייבנוהו משום מבשל וה"נ ניחשבי' כמבשל ונאסרי להאי קרא קמ"ל דלשרורי מנא קא מיכוין ונהי דלגבי שבת מחייב דאמרי לשרורי קא מירוין מירפא רפי והדר קמיט ונמצא שעל ידי בישול נתחזק והו"ל כעין מבשל אבל הכא כיון שכל עיקר כוונתי לשרורי' קא מיכוין אע"ד שע"י בישול מתחזק אינו חשוב בישול כזה להיאסור משום חתנות שלא אסרו אלא בישול הראוי לאכילה:

גמרא דליתא לאיסורא בעיניה אמרי כו' רב נחמן בר יצחק אמר כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה משום ניקור וכו' יותר ממים ושכר למאן דאית כו' דשייך בהו כו' עכ"ל דבריהם תמוהים דבמים ליכא פלוגתא התם כלל אלא דלכ"ע יש בו משום גילוי ובשכר לא הוזכר שם פלוגתא כלל אבל לעיל בפרקין פליגי אמוראי בשכר אי גזרו בו משום גילוי וכבר תירצו התוספות שם למאן דאית ליה נמי הכא בגבינות משום גילוי לא פסיקא ליה בשכר למיתני משום איסור גילוי ע"ש וע"כ נ"ל להגיה בתוספות דכצ"ל יותר ממים ודבש למאן כו' דשייך ביה גילוי כו' והשתא ממים קשיא להו לכ"ע למה לא אסרו לשתות מים מעובד כוכבים משום גילוי ומדבש קשיא להו למאן דאית ליה התם באלו טרפות דשייך ביה גילוי וק"ל:

בד"ה לפי שאי אפשר בלא כו' ויעמיד אר"ש בר רב יצחק מפני ארס הנתון בין הנקבים ופי' ויעמיד ויבשנה ומשני כו' כפירוש הרר"א דקאי אחלב עובד כוכבים והכי פריך כו' עכ"ל כצ"ל ופי' לדבריהם קושיא ראשונה היא חלב העובד כוכבים למה כו' וקושיא שניה היא ויעמיד אר"ש כו' ור"ל ויעמיד ויבשנה וקאי אגבינה דתשתרי דנשקול מיניה קלי ונקום וארס אינו מניח לו להעמיד ואהא קשיא להו דליתא דלא מצינו כו' וק"ל:

בד"ה חדא קתני כו' כדפריך לעיל שלא כפרש"י שהרי כו' עכ"ל כצ"ל:

מאי דודיך וגו' כי אתא רב דימי וכו'. י"ל בזה למאי דמסיק בגמרא דמרישיה דהאי קרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו וכו' למה השיאו לדבר אחר ושייליה נמי בסיפיה דקרא היאך את קורא כי טובים דודיך וגו' גם י"ל למאי דמסיק בגמרא פירושא דהאי קרא ערבים עלי דברי דודיך דהיינו דברי סופרים יותר מיינה ועיקר של תורה הרי שפיר השיב לו מהאי קרא דיש להחזיק בהאי גזירת גבינה שגזרו רבנן עלה יותר מיינה ועיקר התורה ויש ליישב בזה דודאי השיב לו כן מהאי קרא כמ"ש ודקאמר שהשיאו לדבר אחר היינו שלא השיב לו טעם גזרה זו ודקאמר מ"ש האי קרא דשייליה וכו' ומסיק משום רישיה דקרא ר"ל מ"ש מהאי קרא דכמה קראי איכא דיותר מפורשים בזה כההיא דפ' עושין פסין דדריש רבא מאי דכתיב ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים וגו' בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה כו' ומשני דלהכי שייליה מהאי קרא משום רישיה דהאי קרא ישמעאל אחי חשוק שפתותיך כו' שלא יבקש ממנו על טעם הגזרה אך שי"ל עוד בזה לפי גרסת הילקוט בגמרא ונעייניה להאי קרא דשייליה פשטיה דקרא במאי כתיב כי אתא רב דימי וכו' דמשמע דר' יהושע דריש ליה להאי קרא כי טובים דודיך מיין וגו' בדרך דרשה אחרת גם פרש"י דחוק בזה ששאלו דודיך לשון זכר או לשון נקבה דהא לנוכח זכר ונקבה שוים הם גם דמייתי לריח שמניך טובים סיפיה דקרא עלמות אהבוך ה"ל לאתויי לפרש"י ונראה שרמז לו בהאי קרא על שלשה איסורים הנזכרים במתניתין דהכא והוא איסור יין דאיסורו מדאורייתא ואסור בהנאה ואיסור חלב וגבינה דאינו אלא גזרה דרבנן ומותר בהנאה ואיסור שמן נמי אינו רק מדרבנן ומותר בהנאה וזה שהשיאו לדבר אחר ולא גלה לו טעם הגזרה אך רמז לו שיש להחזיק בגזרה ולפי שדדיך חסר כתיב שאלו היאך אתה קורא דודיך מלשון דודים כפי המקרא או דדיך מלשון דד כפי המסורת וא"ל פשטיה דקרא דודיך לשון דודים וא"ל אין הדבר כן שהרי חברו בגזרה דרבנן מלמד עליו לריח שמניך וגו' דאיירי בגזרת שמן ה"נ קרי ביה דדיך כפי המסורת והוא גזרת חלב וגבינה הבאים מן הדד וקאמר קרא כי טובים דדיך שהוא יותר מיין שהוא אסור מן התורה וכן לריח שמניך שהיא גזרת שמן טובים וערבים יותר כו' והשתא שפיר קאמר תלמודא פשטיה דקרא כפירוש המקרא דהיינו מלשון דודים כמו שהבין ר' ישמעאל במאי כתיב כו':

ד"ה מאי שנא וכו' מה הפגימה הזאת וכו' בירושלמי שלנו גורס שם מה הסימא הזאת וכו':

ד"ה משום ניקור וכו' וא"ת מפני מה אסרו משום גילוי יותר ממים ודבש וכו' כצ"ל ועי' פרק אלו טריפות (חולין דף מ"ט:)

ד"ה לפי שא"א וכו' ויעמיד א"ר שמואל בר יצחק מפני ארס הניתן בין הנקבים פי' ויעמיד ויבשנה וכו' כצ"ל וקושיא שניה וכו'. ר"ל הא דפריך ויעמיד ויבשנה לא קאי אחלב אלא אגבינות אבל אין לפרש כפירוש הר"ר אלחנן דקאי אחלב והכי פריך וכו' כצ"ל:

ד"ה חדא קתני וכו' תימה לפי מה שפירש ר"ת וכו' שאותו שהוא קרוש לא נאסר מעולם וכו' צ"ע בדברי התוס' הללו דשם פ' כל הבשר (חולין דף קט"ז) בתוס' ד"ה הכי גרסינן ברוב ספרים משמע שם דאפילו למשנה אחרונה אסור חלב הצלול מכלל דלמשנה ראשונה דהיינו קודם חזרה אסור אפילו הקרוש וע"ש:

בא"ד וליכא למיחש נמי משום עירוב חלב טמא כדפרישית לעיל וכו' הלשון מגומגם וכוונתו כדפרישית לעיל בפירוש רש"י דכיון דאינו עומד ליכא למיחש לעובד כוכבים שוטה לערב בו חלב טמא:

גמרא דהא מורייס כו' מ"ט לאו משום דליתיה לאיסורא בעיניה. הן יין ביין משמע דלכ"ע אסור בהנאה לקמן (עד) ומורייס מוכח לקמן (ס"ד לח) דהוה כידוע שמערבין בו יין. וצ"ל דיין ביין כיון שהוא במינו נקרא בעין (וע' בתוס' לעיל (לב) בד"ה דהא הכא) דהא לא נאבד טעמו. ומה"ט לר"י מין במינו לא בטיל. אבל ק"ל דלקמן שם אמרינן לחזקי' דטעמא דרבנן במורייס הוא משום דלעבורי זוהמא בא. ומשמע דלריו"ח שם הוה ג"כ טעמייהו משום זה וצ"ע:

שם (בסה"ע) ואמר שמואל כו' קיבת שחיטת עובד כוכבים נבלה ואסורה. כצ"ל:

רש"י ד"ה לפי שא"א. בין גומות של גבינה כו'. כצ"ל:

תד"ה משום. טעמא פסיקא ליה נקט בשאין כו'. כצ"ל ומלת הכא מיותרת:

תוס' ד"ה חדא קתני כו' שאין הנכרים שוטים לערב בו כו' נ"ב אומר אני לא מחמת שטות אלא שיש לחוש שערבו שלא בכוונה מחמת שאינו חושש לו אלא שי"ל עוד שאין חלב טמא שכיח כלל בזמנינו ובארץ הלזו כמו שהיה מצוי בימיהם באותן הארצות:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲרֵבִים עָלַי דִּבְרֵי דּוֹדִים, יוֹתֵר מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה (שיר השירים א, ב). כינה התורה בשם יַיִן יען כי היין כל מה שיתיישן יותר ישובח יותר וכן הענין בתורה אך לדברי סופרם קרי להו 'דִּבְרֵי דּוֹדִים' כי הם כמו דדים המניקין את הולד וזנים אותו וחי בהם והכי קאמר אף על פי שדברי תורה דומין ליין שישובח היין יותר ודברי סופרים הם חדשים לגבי דברי תורה עם כל זה ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה.

וליהדר לי' משום דליתי' לאיסורא בעינא עיי' תוס' סוף ד"ה אמר רבא תרווייהו תנינהו מבואר דיש ספרי' דלא גרסי לי' וכ"מ מפירש"י דלא פי' כלום וכן משמע מפירש"י בחולין קי"ו ע"ב דאוסר מטעם מב"מ ולא מטעם דבר המעמיד שכיון שכבר נעשה בב"ח שוב אוסר מטעם מעמיד אע"כ לא ס"ל הא דמעמיד לא בטיל ומחלוקות ישנה היא בראב"ן סי' ח' ע"ש ובמג"א סי' תמ"ב. אלא שעכ"פ צ"ע נהי דלא גרס לי' מ"מ ק' קו' ש"ס ולמה לא מהדר לי' מידי דהוה אמורייס ואין לומר שאני מורייס דחשש סתם יינם דרבנן משא"כ פרש ע"ז דאורי' דא"כ כד אהדר לי' כי טובי' דודיך מיין ומפרשי' ערבי' עלי דברי דודי' יותר מיינה של תורה יש בזה תי' דחמירא דברי סופרים ואפ"ה לא גזרו אמורייס איסור הנאה כיון דליתי' בעינא הה"נ בפרש דאורייתא וכעין דאמרי' לעיל ל"ד ע"א כעין דאורייתא תיקון וא"כ מאי מקשה תו ש"ס מ"ש האי קרא דשיילי' הא בהאי קרא מרומז תי' על שאלתו אע"כ לא שייך הכא שפיר כל דתיקון רבנן וכו' א"כ הדר' ק' לדוכתא ונלע"ד דהא ודאי הו"מ לשנויי לי' סתם יינם דרבנן אלא הא איכא נמי מיעוט גוים דמנסכי' וכיון דחיישית למיעוט פרש ע"ז חוש נמי למיעוט מנסכים עמ"ש תוס' ד"ה מפני שמעמידין וכו' ושפיר קשי' וליהדר לי' מ"ש ממורייס דאיכא נמי מיעוטא וע"כ הוצרך הש"ס לומר דבר המעמיד לא בטיל וא"כ כל זה אי ליכא תי' אלא דלא חיישי' למיעוט מנסכי' אבל הרמב"ן תי' אפי' אי חיישי' למיעוט מ"מ הכא אי הוה מנסך לי' לא הוה מזבן לי' וא"כ לק"מ ק' ש"ס דמורייס ליכא אלא משום סתם יינם דרבנן לא אסרו בהנאה אבל פרשא דע"ז דמזבין לי' דאפי' בשר תקרובו' מזבין כמ"ש הר"ן לחלק בין יין לבשר ע"ש מכ"ש פרש א"כ לא אתאינן כלל לתי' דאקומי קמוקים וק"ל:

ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה בחי' תורה שלי כתבתי יען כי בהר סיני בקשו ישראל רצוננו לראות מלכנו והיתה אז כוונתם שלא רצו להאמין לדברי חכמים ונביאים אלא שישמעו מפי הקב"ה עצמו והקב"ה אמר הנני בא עליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ואחז"ל וגם לרבו' בנביאים הבאים אחריך והנה עכשיו מבקשת כנסת ישראל ישקני מנשיקות פיהו פי' מי יתן ואזכה לשמוע מאלקינו פא"פ כן פירש"י והוה ס"ד משום שאיננו מאמין לדברי חכמים כמו שהיה אז בסיני ע"כ אמרה כי טובים דודיך מיין ערבי' עלי דברי חכמים יותר מיינה של תורה ורק מחמת דביקות ואהבה אני רוצה נשיקות פא"פ:

מפני שמעמידי' אותה בעור קיבת נבלה הקשו תוס' אפי' אינה נבלה הא ה"ל בב"ח ותי' רמב"ן דכיון דאמת דעור קיבת גוי נבלה הוא אין כאן איסור בב"ח דאין איסור חע"א ע"כ נקט נבלה ודבריו מאוד תמוהים הא שמואל ס"ל פכ"ה גדי לרבות חלב ומתה דבב"ח חל על חלב ועל נבלה ודוחק לומר דוקא בב"ח דרך בישול דאורייתא אבל לא במליחה וכבוש ודוחק:

הקשו הראשונים הא במתני' דחולין אמרי' אם יש בה בנ"ט אסורה וא"כ מ"ט אסרו גבינת גוים לטעמי' קפילא ארמא ותי' הראב"ד כל מה שאסרו בשל גוים לא הלכו אחרי נ"ט שלא יפרוצו וא"כ לפ"ז אם אירע שהעמידו חלב של ישראל בקיבת נבלה אם יש ששים מותר אבל הריא"ן מיגאש תי' דבשל נבלה הוה דבר המעמיד ולא בטל אבל התם במתני' דתולין בעור קיבת כשרה כיון דיש ס' תו ליכא בב"ח מעיקרא ואין כאן מעמד של איסור ודבריו מאוד תמוהים לכאורה דנהי דהחלב דאית בה ס' לא נאסרה מ"מ עור הקיבה נאסר כמו זית בשר שנפל לתוך יורה של חלב שבשר אסור ושוב משנתקשה הבשר נבלה הרי מעמיד באיסור ובודאי א"א לומר שכבר נגמר העמדתו טרם שבלע חלב ומיהו י"ל הלא טעם החלב שבעיר אינה מעמיד רק העור ולכשמגיע ליותר מס' פוסק כח החלב שבתוכו וכח העור לבדו פועל ההעמדה ושמואל לטעמי' דס"ל אפשר לסוחטו מותר וצ"ל דס"ל בב"ח שע"י כבישה ומליחה שהוא דרבנן אמרי' מין במינו בטל נמצא אין החלב אוסר אלא העור ומשו"ה הוא בנ"ט וצ"ע:

ואמנם במרדכי דחולין שם משמע דהאי עור קיבה כשרה דהתם מיירי שיש בתוכו ג"כ קיבה קרושה ושניהם גורמי' ההעמדה העור עם הקיבה וס"ל זוז"ג ולא נאסר מטעם מעמיד אלא בנ"ט. ושמואל דשמעתין אומר שאסרו גבינות הגוים מפני שמעמידים בעור קיבת נבלה בלי צירוף קיבה קרושה ומשו"ה לא מהני טעימת קפילא וא"ש:

חדא קתני וכו' הקשו תוס' לוקמי תרווייהו קודם חזרה וכאן בקרוש וכאן בצלול והדבר מתמיה איך אפשר דשמואל קודם חזרה הא שמואל מפרש טעם אי' גבינת הגוים לאחר חזרה ע"כ נלע"ד להגיה בתוס' וצ"ל תרוויהו אחר חזרה ואע"ג דמתני' דחולין קשי' רישא לסיפא וע"כ רישא קודם חזרה מ"מ המקשה דהכא דלא רמי מתני' רישא לסיפא ופריך אדשמואל הו"מ לשנוי' כאן בקרוש כאן בצלול ולאחר חזרה כנלע"ד:

ולא עוד אלא דברים שמכוסי' ממנו מגלי' לו דהס"ד כיון שמכלה זמנו להבין לתלמידי' מפסיד בלימוד עצמו ואפי' דברים המגולי' מתכסי' ממנו קמ"ל אפי' המכוס' מתגלי' לו. ואמר מלאך המות אהבו רצה לומר שרוצה שיחי' לאורך ימים ולא יהי' לו שליטה עליו מפני שבמיתתו יתכפר עון הדור ועוד גדולי' צדיקים במיתתם יותר מבחייהם ע"כ אוהבו שיחיה לאורך ימים. ואמר שנוחל שני עולמות העה"ז והעה"ב הרבותא הוא עה"ז דעה"ב פשיטא והרבותא אפי' עוה"ז נוחל וזוכה לשתי שולחנות והטעם דאין רוב הצדיקים זוכים לשולחן העוה"ז כי הן בקדושיו לא יאמין ושמא מרוב טובה ישמן ישורון ויבעט אבל האי דמזכה רבים דאין חטא בא על ידו שוב בטוחים בו שלא יבעט ע"כ זוכה לשני עולמות גם לשולחן עו"הז:

אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע חביבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה. כבר נודע מה שאמרו רז"ל דכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה רבינו ע"ה בסיני ובפסיקתא אמרו בפרטות דכל גזרות דרבנן נאמרו למשה בסיני ומשה רבינו ע"ה אמרן ליהושע ונשתכחו לכן חביבים דברי סופרים שאמרן משה רבינו ע"ה ונשתכחו ועתה שחזרו רז"ל ברוה"ק ואמרום חיבה יתירה נודעת שזכינולהם אחר שנשתכחו:

מכלל דאיסורי הנאה. כי עולה וה''ה לשור הנסקל שרי פרשייהו: דברי דודיך. דברי סופרים: מיינה. עיקר תורה שבכתב: חשוק שפתותיך. כדמתרגמינן וחשוקיהם וכבושיהן: ואל תבהל להשיב. ואל תדקדק להקשות לו: גזרה חדשה. מקרוב גזרו על הגבינה: ואין מפקפקין בה. ואין מפרשין טעמה כדמפרש ואזיל מפקפקין לשון חטיטה בדבר סתום לפשפשו ובלע''ז פוריי''ד כמו (סוכה דף טו.) מפקפק ונוטל אחת מבינתיים: לא מגלו טעמא. למה גזרו עליו: דלמא איכא. דלית ליה ההוא טעמא ולא בדיל מיניה ומזלזל בה אבל השתא דלא מגלו טעמא דמלתא בדלי מיניה כ''ע דסברי קמו רבנן במלתא דאתי מיניה חורבא ואנן הוא דלא בקיאינן בטעמא: יבש מותר. כל גילוי שיבש מותר דארס של נחש אילו היה שם לא היה מניחו ליבש: ישן מותר וכו'. יין ושכר שנתגלו כשהם חדשים והמתין להם עד שנתיישנו מותר דאי היה בו ארס של נחש לא היה מניחו ליישן: לפי שא''א לגבינה בלא צחצוחי חלב. בין גומא של גבינה נשאר מן החלב וחלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו אסור דלמא עריב ביה חלב טמא וחלב טמא אינו עומד ואם עירב טמא בטהור הטמא נשאר עם נסיובי דחלבא הטהור שקורין מישג''א וחלב טמא אסור מן התורה ובבכורות (דף ו:) ילפינן לה ויש לחוש שבגומות נשאר ממנו: בעור קיבת נבלה. ועור לאו פירשא הוא ואסור: ומי אמר שמואל. דעור קיבת נבלה דאסורה אבל קיבה עצמה דנבלה דהיינו חלב הקרוש הכנוס במעי הטלה שריא אלמא פירשא בעלמא הוא:

מאי שנא האי קרא דשייליה. ומסיק מרישא דקרא ירושלמי אם להפליגו נתכוין הוה לו להפליגו בדברים אחרים בה' מקראות שבתורה שהסימן ממ''ש א''ו מחר משוקדים שאת ארור וקם א''ר אילא דברים שמשיקין עליהם את הפה שנאמר ישקני מנשיקות פיהו ר''ש בר חגי בשם ר' שמואל בר נחמני כבשים ללבושך וגו' כבשים כתיב הא כיצד בשעה שתלמידיך קטנים כבוש לפניהם ד''ת הגדילו ונעשו כעתודים גלה להם רזי תורה וקתני התם דר' ישמעאל קטן היה באותה שעה ומסייע להדא דתני ר''ש בן יוחי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מה הסימן הזאת אינה נגלית לכל בריה ובריה כך אין לך רשות לשקע עצמך על ד''ת אלא בפני אדם כשר ונראה כי זהו טעם תלמוד שלנו דקאמר בסמוך כי גזרי גזירתא במערבא כו' אלא שאינו מפרשו כאן היטב ואומר מורי הר''ר אלחנן שזהו מה שיסד הקליר בפרשת פרה אדומה אין להרהר על מה נחקקה שכולם נתנו בנשיקה לשון משיקין עליהם את הפה: משום ניקור. תימה לקמן דמסקינן טעמא דחלב דבעינן ישראל רואהו דחיישינן לעירוב חלב טמא תיפוק ליה משום גילוי וי''ל דאין ה''נ אלא טעמא פסיקא ליה נקט הכא בשאין ישראל רואהו דמערב אבל טעמא דגילוי זמנין דלא שייך כגון שמצא העובד כוכבים יוצא ממקום שחולב שם דכיון שכל שעה תופסו בידו ליכא למיחש לניקורא וא''ת מפני מה אסרו משום גילוי יותר ממים ודבש למאן דאית ליה באלו טריפות (חולין דף מט:) דשייך בהו גילוי וי''ל דבכל המשקים אע''ג דלא קפדי אגלויא משום נקורא אמנקיותא מיהא קפדי אבל גבי חלב מתוך שרוב פעמים אינו נאכל בעין וגם מסננין אותו אמנקיותא נמי לא קפדי ומסננת אינו מועיל כלום לארס כדאמר בהגוזל בתרא (ב''ק דף קטו:) דלא מהני מסננת היכא דטרקיה פי' שערבבו: ישן תשתרי. תימה לישני גזרה ישן אטו חדש כדמשני לעיל (דף לא:) גבי שכר וי''ל דהתם איכא למיגזר דלא מינכר כולי האי בין ישן לחדש כמו גבי גבינה: לפי שא''א בלא צחצוחי חלב. פ''ה בין גומות של גבינה נשאר מן החלב ודלמא עריב ביה חלב טמא וקשה דא''כ ה''ל לר' ירמיה למימר אלא כיון דהדר ביה משנויא קמא ועוד דאטו מי חיישינן דעובד כוכבים שוטה הוה שעירב בו חלב טמא אע''פ שהוא יודע שאינו עומד לכן פר''ת דקאי אמאי דהוה פריך יבשה תשתרי ומשני דאפי' כשהוא נראה ישן לעולם נשאר הארס בתוך לחלוחית הגבינה ביני אטפי ור''י הביא ראיה מן הירושלמי לדברי ר''ת דקאמר חלב העובד כוכבים למה אסור משום גלוי ויעמיד א''ר שמואל בר רב יצחק מפני ארס הנתון בין הנקבים ופי' ויעמיד ויבשנה ומשני מפני ארס הנתון כו' וקושיא שניה קיימא אגבינה כלומר גבינה שיעשו מיהא תישתרי דארס הוא אינו מניחו ליבש ומסיק מפני ארס הנתון בין הנקבים כמו שמתרץ בתלמודנו אבל אין לפרש כפירוש הר''ר אלחנן דקאי. אחלב והכי פריך למה אסרוהו משום גלוי יעמידנו ואם יש בו ארס לא יעמוד דהכי מקשה התלמוד גבי חלב טמא בסמוך דליתיה דהא לא מצינו בשום מקום שיניח חלב להקפות בשביל ארס הנתון בו: מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה. וא''ת מאי איריא נבלה אפי' שחוטה נמי אסורה משום בשר בחלב וי''ל דדוקא נקט נבלה דאז איכא בה איסורא דאורייתא אבל בשחוטה משום בשר בחלב ליכא איסורא דאורייתא דצונן בצונן הוא ואע''ג דאוקומי קא מוקים אינו אסור אלא מדרבנן: ומי אמר שמואל הכי. ה''ה דהוה מצי למפרך בפשיטות ממתני' דחולין (דף קטז.) אלא משמואל אשמואל ניחא למפרך: חדא קתני קיבת שחיטת עובד כוכבים נבלה היא. תימה לפי מה שפיר''ת סוף כל הבשר (חולין דף קטז: ושם) שיש חילוק בחלב הקיבה שאותו שהוא קרוש לא נאסר מעולם אף קודם חזרה דפירשא בעלמא הוא שאינו ראוי אלא להעמידה אבל חלב הצלול שאינו ראוי להעמידה כלל מתחלה היו מחשבין חלב גמור וחזרו בהם מתוך קושיא דקיבת העולה דשורפה חיה אע''פ שא''א שלא יתערב מחלב הצלול עם הקרוש ולפירוש זה קשיא אמאי לא משני הכא כולה קודם חזרה והכא דקתני גבי העמדה מיירי בקרוש ולהכי דייקי' הא קיבה גופא שריא והתם דלא מיירי בהעמדה מיירי בצלול וי''ל דנהי דאין צלול מעמיד דמ''מ אין העובדי כוכבים בוררין אותו כ''כ שלא ישאר מן הצלול ומדקאמר שמואל בעור קיבת נבלה משמע הא קיבה גופא שריא ואע''פ שנשאר שם מן הצלול כדפי' שאין העובדי כוכבים טורחים לבררו ואור''ת כי עכשיו לא מצינו טעם פשוט לאיסור בגבינת העובד כוכבים דהא טעם האיסור הוה משום ניקור כריב''ל דקי''ל הלכה כריב''ל אף לגבי ר' יוחנן וכ''ש לגבי שמואל דהא (עירובין מז:) שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכן פסק ר''ח וכן בסדר תנאים ואמוראים פסק הלכה כריב''ל בכ''מ וגם דברי רב אדא בר אהבה אינם כלום כיון שאינו אותו רב אדא בר אהבה שהיה תלמידו של רבא שהיה בתראה שהרי הוזכרו דבריו קודם דברי רב חסדא ורב. נחמן בר יצחק שהיו קדמונים יותר מרבא וגם דברי רב חסדא ורב נחמן בר יצחק עמדו בקושיא וליכא למיחש נמי משום עירוב חלב טמא כדפרי' לעיל (גבי) שלא (עמד) כפרש''י שהרי אין העובדי כוכבים שוטים לערב בו חלב טמא מאחר שאינו עומד אלא ודאי אין הטעם אלא משום נקור ואנו שאין נחשים מצוין בינינו אין לחוש משום גלוי ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו כי ודאי הוא כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין כמו שאפרש לקמן גבי יין נסך (דף נז: ד''ה לאפוקי) וגם בהרבה מקומות יש שאוכלים אותם מפני שמעמידין אותם בפרחים וגם גאוני נרבונא התירו אותם במקומן מטעם שמעמידין אותם בפרחים מיהו במקומנו שמעמידין בקיבה אומר הרב ר''י בן הר''ר חיים שיש טעם קצת לאסור מפני שמולחין הקיבה בעורה ואיכא איסור דבשר בחלב דמליח הרי הוא כרותח ואני ראיתי מקומות שהן מעמידים בנבלת דבר אחר מליח:

עבודה זרה לה ע"א

דף לה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד