דף לה - ב
כאן, המשנה בחולין האומרת קיבת גוי אסורה, נשנתה קודם חזרה שחזר בו רבי יהושע מדבריו במשנתנו "שהרי מעמידין אותה בקיבה של נבלה", וסבר אז שהחלב שבמעי הבהמה אינו פרש בעלמא [אבל אחרי שהוכיח לו רבי ישמעאל שאין כל איסור בקיבתה של נבלה, חזר בו רבי יהושע מדבריו].
ואילו דברי שמואל כאן, "מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה", נאמרו לאחר חזרה, שחזר בו רבי יהושע מדבריו, ולכן צריך היה שמואל לטעם זה, שהעמידו את הגבינה בעור קיבת הנבלה. לפי שתוכן הקיבה עצמה, מותר.
ואולם, אותה משנה, שבה נאמר איסור קיבת נבלה, לא עקרוה, ולא זזה ממקומה לגמרי כיון שכבר נשנית. אך אין הלכה כמותה.
ועתה מביאה הגמרא טעמים נוספים לכך שגבינת גוים אסורה:
רב מלכיא משמיה בשם דרב אדא בר אהבה אמר, הטעם שגבינה זו אסורה הוא, מפני שמחליקין פניה של הגבינה בשומן חזיר!
רב חסדא אמר: הטעם שגבינה זו אסורה הוא מפני שהגוים מעמידין אותה בחומץ, שעל ידי כך, היא מתגבנת. והחומץ, מיין האסור בהנאה הוא.
רב נחמן בר יצחק אמר: הטעם הוא מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה, האסור בהנאה. [464]
כמאן, כדעת מי נאמר דבר זה? - כי האי תנא:
דתניא, [465] רבי אליעזר אומר: המעמיד חלב כדי לעשותו גבינה, בשרף הערלה - אסור, [466] מפני שהוא, השרף, נידון כפירי.
ודוחה הגמרא: אין הכרח להעמיד את דברי רב נחמן בר יצחק, דוקא כדברי רבי אליעזר. אלא אפילו תימא שדברי רב נחמן בר יצחק נאמרו כדעת רבי יהושע, החולק על רבי אליעזר במשנה בערלה, יש ליישבם כך:
עד כאן לא פליג [נחלק] רבי יהושע עליה דרבי אליעזר, אלא בקטפא דגוזא, לגבי דינו של השרף היוצא מן העץ. שדעת רבי אליעזר ששרף זה נידון כפרי ערלה, ודעת רבי יהושע אינה כך.
אבל, בקטפא דפירא, לגבי דינו של שרף היוצא מן הפרי עצמו, מודי רבי יהושע שאסור.
והיינו דתנן, וזהו ששנינו בערלה שם, אמר רבי יהושע: שמעתי בפירוש, שהמעמיד גבינה בשרף העולה מן העלין, ובשרף העולה מן העיקרין השרשין - מותר. [467]
אולם בשרף היוצא מן הפגין פירות שלא הבשילו - אסור, מפני שהוא פירי פרי.
ולפיכך, אפשר לומר כי דברי רב נחמן בר יצחק נאמרו אף לדעת רבי יהושע האוסר להעמיד גבינה בשרף פרי ערלה.
אולם קשה: בין לטעמו של רב חסדא שהגוים מעמידין את הגבינה בחומץ, ובין לטעמו של רב נחמן בר יצחק שמעמידין את הגבינה בשרף של ערלה, תתסר יש לאסור את הגבינה גם בהנאה כדין יין נסך, וכדין פירות של ערלה, ומדוע אסרו רבנן את הגבינה רק באכילה?
קשיא! [468]
לעיל ביארה הגמרא את הפסוק משיר השירים א ב "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", וכעת מבארת הגמרא עוד בהמשך הפסוקים שם:
דרש רב נחמן בריה דרב חסדא: מאי מהו דכתיב [שיר השירים א ג] "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך"?
הביאור כך הוא: למה תלמיד חכם דומה? לצלוחית של פלייטין [שמן של בשמים]. כאשר צלוחית פלייטין זה מגולה, ריחה נודף. [469]
וזהו שנאמר "שמן תורק שמך", כאשר מגלין אותה ומריקין שמנה, עולה ריחה. וכך הוא תלמיד חכם. כאשר מלמד תורה לתלמידים - יוצא לו שם ומתגלה לרבים.
אך כאשר הצלוחית מכוסה, אין ריחה נודף. וכך בתלמיד חכם. כאשר מצניע עצמו, אין תורתו מתגלית לרבים.
ולא עוד, אלא כאשר מלמדה לאחרים, הרי שדברים שמכוסין ונעלמים ממנו, מן התלמיד חכם, מתגלין לו מעצמן בלי טרחה. [470] שנאמר [שיר השירים א ב] "על כן עלמות אהבוך". קרי ביה, יש לקוראו "עלומות". כלומר, דברים הנעלמים ממנו, כעת הם כעין 'אוהבין', המתגלים לו.
ולא עוד, אלא שמלאך המות אוהבו! [471] שנאמר "עלמות אהבוך". קרי ביה יש לקוראו "על מות" כלומר, מלאך המות המופקד "על" ה"מות".
ולא עוד, אלא שנוחל שני עולמות. אחד העולם הזה, ואחד העולם הבא. שנאמר "עלמות". קרי ביה יש לקוראו "עולמות". כלומר, יש בנחלתו שני עולמות.
מתניתין:
כאשר נתאספו חכמי ישראל בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון [מבעלי החכמה וגדול בדורו [472]] לבקרו, נתקבץ שם קיבוץ גדול מתלמידי בית שמאי ובית הלל, ולא נשאר באותו הדור מי שראוי להוראה שלא היה באותו מעמד. ואלו הם דברי המשנה שבת יג ב:
"ואלו מן ההלכות שנאמרו בעליית בן חזקיה בן גרון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום. "
חמש מתוך י"ח גזירות הללו נגזרו על מנת להרחיק מן הגוים. והם: פת נכרים, שמנם, יינם, יחוד עם בנותיהן, ושיהא תינוק נכרי מטמא בזיבה. [473]
מלבד הגזירות הללו, הוסיפו חכמים וגזרו על מיני מאכלים כפי שיובא להלן במשנתנו. וכן יש שהתירו או הקלו בגזירות אלו, כפי שיובא להלן בגמרא.
באיסורין המובאים במשנתנו, נאמרו שני טעמים:
א. כדי שלא יהא רגיל אצלו במאכל ומשתה ויכשילנו במאכל טמא [רש"י].
ב. לפי שאכילה משותפת במאכלי הגוי, עלולה להביא לידי חתנות עם בנותיהם [תוס'] [474].
מלבד חששות אלו, אסרו חכמים [במשנה ובסוגיות הגמרא להלן] מאכלים מסוימים שיש בהם חשש כשרות.
עד עתה שנינו מהם דברי הגוים האסורים בין באכילה ובין בהנאה. וכעת מבארת המשנה -
ואלו הם דברים של עובדי כוכבים האסורין, אולם ואין איסורן איסור הנאה, אלא רק איסור אכילה.
א. חלב שחלבו עובד כוכבים, ואין ישראל רואהו בשעת החליבה.
ב. והפת שנעשתה על ידו. [475]
ג. והשמן שלהן, אף הוא אסור.
אולם רבי [476] ובית דינו, התירו את השמן.
ד. והשלקות. כל דבר שבישלו גוי, אפילו דבר כשר שנתבשל בכלי טהור - אסור. משום שיש לחשוש שמא יבואו לידי חיתון עמם, על ידי אכילה מבישוליהם.
ה. וכן כבשין, דברים שהדרך לכבוש אותם בחומץ [477] [כגון דגים וירק וראש ורגלי בהמה] שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ.
ו. וטרית טרופה. מאכל העשוי מסוג דגים קטנים ומלוחים קצוצים, ומחמת שקצוצים הם, לא ניכר סוג הדג, ויתכן שמעורבים בזה דגים טמאים. [478]
ז. וציר של דגים [479] שאין בה בציר דגה כלבית שוטטת בו.
ישנו דג קטן ששמו "כלבית", הגדל ומתפתח מאליו רק בציר של דגים טהורים ולא בשל טמאים. ואם אין מוצאים אותו בציר של דג טהור, יש לחשוש שמא נתערב בו דג טמא. ומשום כך אין הדג מתפתח שם. [480]
ולפיכך, ציר של דג, שאין הכלבית מצויה בו, אסור. לפי שיש לחשוש שמא מעורב שם ציר של דג טמא.
ח. והחילק, דג קטן וטהור, שאין לו סנפיר וקשקשת, ועתיד לגדלם לאחר מכן - אסור לקחתו מן הגוים.
ואף שדג זה בפני עצמו מותר, מכל מקום אסור לקחתו מן הגוים. לפי שמחמת קטנותו, קשה להבחין אם ניצוד לבדו או שדגים נוספים טמאים עלו עמו במצודה. [481]
ט. וקורט חתיכה של חלתית [צמח חריף], שרגילין לחותכו לקרטים [חתיכות קטנות, גרגרים], ויש לחשוש שמא היה הסכין שחתכו בו מלוכלך בשומן טרפה. וכיון שהחלתית חריפה, הרי היא קולטת טעם השומן. ומשום כך אסורה.
י. וכן מלח שלקונדית. מלח מעורב בבשמים העשויים מחמרים אסורים [כגון שומן חזיר ודגים טמאים]
- הרי כל אלו שמנינו כאן, אסורין, ואין איסורן איסור הנאה.
גמרא:
שנינו במשנתנו: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו - אסור.
שואלת הגמרא: חלב למאי ניחוש לה, מהו החשש שמחמתו החלב אסור?
ודנה הגמרא: אי משום איחלופי, אם החשש הוא שמא החליפו בחלב טמא, אין לחשוש משום כך. כיון שחלב טהור הוא חיור לבן, ואילו חלב טמא - ירוק.
וכן אי משום איערובי, אם החשש הוא שמא עירב את החלב הטמא בחלב טהור ומשום כך אין צבעו ניכר כל כך, ניקום, יעמיד את החלב בקיבת בהמה [שכך היתה הדרך לייצור גבינות על ידי העמדת החלב בקיבת בהמה].
וכמו דאמר מר, חלב טהור - עומד. מתגבן בקיבת הבהמה, ואילו חלב טמא - אינו עומד ומתקשה בה. [482] ויהיה זה סימן אם החלב טהור הוא, או שמא עירב בו חלב טמא?!
ודוחה הגמרא אפשרות זו: כי אי דקא בעי, אם אכן צריך הוא את החלב על מנת לעשות ממנו גבינה, הכי נמי, יכול הוא לבדוק את החלב על ידי אופן זה.
אולם הכא במאי עסקינן, דקא בעי ליה לכמכא, צריך את החלב על מנת לתת אותו במאכל כמות שהוא, ואינו מעונין לעשות ממנו גבינה.
ומשום כך יש לחשוש שמא באותו חלב, מעורב חלב טמא, ואי אפשר לדעת מכך. ולכן יש לאסור כל חלב הבא מן הגוים.
שואלת הגמרא: עדיין יש לנו אפשרות לבדוק האם החלב טהור לגמרי, או שמא מעורב בו חלב טמא.
ונשקול מיניה קלי, יקח מעט מן החלב ויעמידנו בקיבה, וניקום, יבדוק אם טהור הוא ומתגבן, או שמא טמא הוא ואינו עומד. וכיון שכך, הרי לנו עצה איך לקנות חלב מן הגוים, ויהא הדבר מותר?
ודוחה הגמרא גם אפשרות זו: כיון דבחלב טהור נמי איכא נסיובי, תמיד ישנם מים בחלב, דלא קיימי, שהם אינם מתגבנים אלא נשארים מים, משום כך ליכא למיקם עלה דמילתא, אי אפשר לבדוק באופן זה, כיון שבכל חלב, בין טמא ובין טהור, ישנם מים שאינם מתגבנים, ולכן יש לחשוש שמא החלב הטהור יתגבן והחלה הטמא הור יצהתונמצא שאין בידנו כל אפשרות לבדוק אם החלב הבא מן הגוי טהור או שעירב בו חלב טמא - משום כך נאסר כל חלב הבא מן הגויים ללא פיקוח.
ואי בעית אימא עוד אופן בדבר זה, אפילו תימא דקבעי לה נאמר שצריך הוא לגבינה ואם כן יבדוק את החלב על ידי העמדתו בקיבה, אף אפשרות זו אינה מועילה. כיון שתמיד איכא ישנם מי גבינה דקאי ביני אטפי העומדים בין גומות הגבינה, ויש לחשוש כי מים אלו, מחלב טמא הם.
שנינו במשנתנו: והפת של גויים אסורה.
אמר רב כהנא, אמר [בשם] רבי יוחנן: הפת לא הותרה בבית דין [כמו השמן].
ושואלת מכך הגמרא: מכלל זאת שבבית דין לא הותרה, אנו למדים דאיכא מאן דשרי ישנו מי שהתיר?! [483]
ומתרצת: אין [כן].
והיכן? ומביאה הגמרא אפשרות זו:
דכי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה, והביא עובד כוכבים לפניו לפני רבי פת פורני העשויה מתנור גדול [484] מאפה סאה.
ואמר על כך רבי: כמה נאה פת זו! מה ראו חכמים לאוסרה?
ותמהה הגמרא: איך שאל רבי מה ראו חכמים לאוסרה? והרי מפורש [לקמן] כי טעם חכמים באיסור זה, הוא משום שיש לחשוש שמא על ידי ישיבה ואכילה משותפת עם הגויים, יבואו לידי חתנות איתם.
אלא כונת רבי בשאלתו היתה: מה ראו חכמים לאוסרה את פת הגוים בשדה. במקום שלא יושבים ואוכלים עמם יחד, ואין לחשוש לחתנות?
- אלו הם דברי רבי.
וכסבורין העם, שבדברים אלו הביע והתיר רבי את הפת.
אך, ולא היא!
רבי לא התיר את הפת! אלא היתה זו שאלה בעלמא. [485] [מביאה הגמרא אופן נוסף היאך היה אותו מעשה].
רב יוסף ואיתימא ויש האומרים כי רב שמואל בר יהודה אמר, לא כך היה מעשה! אלא אמרו כך היה המעשה:
פעם אחת הלך רבי למקום אחד, וראה פת דחוק, שהיה מעט פת לאכילת התלמידים. אמר רבי: אין כאן פלטר, אופה שיאפה עוד פת עבורם?
כסבורין העם לומר, שנתכוין רבי לחפש אחר פלטר אופה עובד כוכבים. ולמדו מכך שהתיר רבי פת הגוים.
והוא, רבי, לא אמר, אלא לחפש אחרי פלטר אופה ישראל. ואכן אין ללמוד מדבר זה בענין פת של גוים.
אמר רבי חלבו: אפילו למאן דאמר לדעת האומר כי רבי חיפש אחר פלטר אופה עובד כוכבים, וסבר להתיר פת של אופה גוי, לא אמרן לא נאמר היתר זה אלא דליכא כאשר אין פלטר אופה ישראל באותו מקום. רק אז התיר רבי פת של אופה גוי.
אבל במקום דאיכא שישנו פלטר ישראל, לא התיר רבי פת של אופה גוי.
ורבי יוחנן אמר: [486] אפילו למאן דאמר, לדעת האומר שרבי התיר פת של פלטר עובד כוכבים, הני מילי, היתר זה נאמר רק בפת הניתנת לו מן הגוי בשדה, באופן שאין שם מקום להסב יחד עם הגוי.
אבל פת הניתנת מן הגוי בעיר, לא הותר הדבר. משום החשש שמא יבואו לידי חתנות אם הגוי.
איבו, הוה היה מנכית ואכיל, נושך ואוכל פת של גוים אבי מצרי על מיצרי השדות. [487] אמר להו לו רבא, ואיתימא ויש אומרים כי רב נחמן בר יצחק אמר: לא תשתעו, אל תדברו בהדי דאיבו יחד עם איבו, משום דקאכיל לחמא דארמאי, שאוכל לחם של גוים. [488]
שנינו במשנתנו: והשמן שלהן אסור באכילה.
במקורו של איסור שמן הגוים, נחלקו:
רב אמר, דניאל גזר עליו לאוסרו.
הערות
[464] וביאר התוס', שערלה של עכו"ם - אסורה. [וראה בתוס' לקמן סג ב שהוסיף וביאר שדוחק לומר שלוקחים העכו"ם מערלה של ישראל, ומעמידין בה את הגבינה. אלא ודאי מעמידין בעצים משלהם, ואם כן ישנו ספק שמא העמידוהו בשרף של עצי ערלה. וכיון שהגבינה הניתנת שם אסורה, מוכח שערלת גוים אסורה. וכן הוכיח זאת מן הירושלמי, עי"ש].
[465] צ"ל דתנן. ומשנה היא בערלה פרק ב' משנה ז'.
[466] הריטב"א בקידושין לג א העיר, שאף שספק עלה מותר בחו"ל, מכל מקום כיון שאסורה בארץ ישראל, ומחמת כן אסרו גבינות גוים בארץ, הרי שלא חילקו בגזירה זו, ואסרו אף בחו"ל. [וראה בחזון איש ערלה סימן י"א אות ח' שהוכיח מכאן שספק ערלה אסור אף בזמן הזה. וע"ע מנחת חינוך מצוה רמ"ו ובשאגת אריה החדשות דיני חדש סוף סימן ג' ובקהלות יעקב סימן כ"א מה שכתב בזה]. ובטעם הדבר שלא חילקו בגזירה זו בין ארץ ישראל לחו"ל, ביאר הרעק"א כיון שאין טעמה של גזירת הגבינה ידוע [כמבואר בגמרא כאן], הרי שאילו יאכלו ממנה בחו"ל בהיתר, יבואו לידי אכילתה בארץ ישראל באיסור. כאשר לא ידעו שיש בה חשש ערלה [ועי"ש עוד בענין זה].
[467] התוס' יו"ט [ערלה פרק א' משנה ז'] העלה צד לומר שהיתר העלין והעיקרים, הוא רק בעץ עושה פרי. אולם עץ שאינו עושה פרי, מודה בו רבי יהושע שאף שרף העלין והעיקרים שלו, אסור. משום שקטפו [השרף שלו] - זהו פריו [וכדעת הרמב"ם לגבי שביעית]. ואם כן, שרף זה בכלל פרי הוא, ואסור כדין פרי ערלה. אולם הרמב"ם עצמו בפרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ"ו כתב, שהמעמיד גבינה בשרף פגי ערלה, הרי זו אסורה בהנאה. ולא כתב הרמב"ם שכן הדין בשרף עלין ועיקרים של עץ שאינו עושה פרי. ומכך שלא חילק הרמב"ם בדבר זה, מוכח ששרף של כל עלין ועיקרים - מותר.
[468] העיר במרדכי, מדוע לא קשה אף לדברי שמואל הסובר לעיל שהטעם לאיסור הגבינות הוא משום שמעמידין אותם בעור קיבת נבלה, ואף אותם יש לאסור בהנאה?!
[469] העיר המהרש"א, שלכאורה לפי משל הגמרא, תלמיד חכם דומה לשמן ולא לצלוחית? וביאר - הדמיון בין תלמיד חכם לצלוחית, הוא שגופו דומה לצלוחית, והשכל שבו שהוא כח הנשמה, דומה לשמן הטוב הדולק בו. וכמו שכתוב "כי נר ה' נשמת אדם". ועל כך אמרה הגמרא, אל תחשוב להחזיק תורתך לעצמך, שלא ללמדה לאחרים. אלא אדרבה, קח לך משל זה של הצלוחית, שכאשר מריק שמנו לכלי אחר, אף הוא עדיין ריחו נודף. מהשמן שהיה בו. אבל, אם אינו מריק שמנו, נשאר מכוסה ואין ריחו נודף. וכך הוא ת"ח. אם מריק תורתו ומלמדה לאחרים, ריחו נודף ומוסיף בחכמה. וכשהוא מכוסה ומחזיק תורתו לעצמו, אינו מוסיף בחכמה [וראה עוד בחידושי אגדות למהר"ל בביאור מאמר זה].
[470] כך פירש רש"י. ובתוס' פירש, שלפי שבני אדם נהנים ממנו עצה ותושיה, מגלין לו רזיהם. ובכך דברים שנעלמים ממנו - מתגלין לו.
[471] ביאר המהר"ל, שמלאך המות אוהבו, משום שהתורה היא למעלה ממדרגת מלאך המות, כי [התורה שהיא] דבר שהוא מציאות בפועל לגמרי [עי"ש בביאור עומק הדבר], אין כח להעדר [כלומר, מלאך המות שהוא בבחינת 'העדר' שממית ומבטל את המציאות הקיימת] אין לו כח לשלוט].
[472] פירוש המשניות להרמב"ם על המשנה שבת יג ב.
[473] על פי מנין הרמב"ם שם.
[474] כתב הבן איש חי בקדמתו לפרשת חוקת: ציוונו ה' יתברך לבלתי נתחתן בגוים, כי החיתון בהם יהי דיבוק וחיבור הגופים והנפשות וכו'. ובעבור איסור החיתון גזרו על פת של גוים ועל בישולי גויים, ואף שיש לכל גזירות אלו טעם נסתר וסוד עמוק, עם כל זה לפי הפשט הנגלה גזרו כדי לשמור אותנו ולהבדיל אותנו מן מעמים, לקיים מה שכתוב "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב".
[475] הקשו התוס' רי"ד והר"ן: הרי הפת בכלל בישולי הגוים היא [שאפיה הינה בישול] ? וביאר התוס' רי"ד: חידוש מיוחד ישנו בפת, שאף אם לא אפאה גוי אלא אפאה ישראל עבורם, אסורה משום חתנות. ואין טעם איסור הפת משום בישול הגוי דוקא, אלא עצם פיתם - אסורה [וכמו שמן שלהם שאסור] והוכיח זאת מכך שהפת והשמן בכלל גזירת שמונה עשרה דבר הן [ראה להלן בגמרא, ובשבת יז ב] ואילו בישולי הגוים לא נמנו בכלל אלו. ומשמע הפת אסורה אף ללא בישול הגוי. ואמנם אף בישוליהם אסורים משום חתנות. וכן משמע בדברי רש"י ד"ה והשלקות:. "וכולהו משום חתנות". הר"ן ביאר מדוע חלוקה פת משאר בישוליהם, כיון ששתי גזירות היו. א, גזירת תלמידי הלל ושמאי שגזרו על פתם ושמנם משום איסור יין שמן, לפי שהוא משקה הדומה ליין. והפת, לפי שצריך לאכלה עם היין]. אבל שאר בישולים שאינם שייכים ליין, לא נאסרו בגזירה זו. ואחר גזרת תלמידי הלל ושמאי, בא בית דין אחר והוסיף וגזר על כל בישוליהם משום חתנות. ומשום ששתי גזירות שונות הם, חילקם התנא ומנה שלקות בפני עצמם ופת בפני עצמה. אכן אף לדעת הר"ן, אסורה פת שבישלה ישראל עבור גוי - משום חתנות.
[476] לדעת רש"י, אין לגרוס כך. לפי שלא רבי התיר את השמן, אלא רבי יהודה הנשיא שהיה בנו של רבן גמליאל, שהיה בנו של רבי - הוא שהתיר את השמן, וכפי שמובא לקמן בגמרא לח ב.
[477] כך פירש רש"י. והעיר התוס' יו"ט, שלאו דוקא דברים הנכבשים בחומץ שנינו כאן, שהרי בהמשך המשנה נאמר 'שדרכן לתת לתוכם יין וחומץ'. ושמע מינה, שעיקר הכבישה לא כך נעשית, אלא במים ומלח.
[478] כך פירש רש"י. וראה בתוס' רי"ד שדחה זאת, והוכיח מדברי הגמרא לקמן לט ב ש'טרית' הוא דג גדול [הקרוי 'טונינא' בלע"ז] וחותכים אותו חתיכות חתיכות וממלאים ממנו חביות. וטרית טרופה, היא שחתכוה לחתיכות קטנות ואין ראשה ושדרה ניכר [וכפי שיבואר להלן בגמרא שזהו מסימני טהרת הדגים] ואסורה משום חשש תערובת דג טמא. אבל אם הראש או השדרה ניכר, כל חתיכות שבחבית מותרות. שמסתמא החתיכות הם מאותו דג טהור. [וכן מבואר בדברי הערוך ערך טרית, שפירש שטרית היא 'טונינא' והיינו אותו דג גדול].
[479] ציר, פירש הרמב"ם בפירוש המשניות כאן, שהוא מרק הדג המלוח שמתמצה ממנו.
[480] כך פירש רש"י. אולם ברי"ף הביא בגרסת משנתו "וציר שאין בו דגה". וביאר הר"ן, שהיה דרכם לתת לתוך הציר דג אחד או שנים מאותו המין, לראיה שממנו נעשה ציר זה. ולפיכך, כל שיש בו דגה - מותר. ובמלאכת שלמה למשנתנו, הביא בשם הרשב"א והלבוש שביארו כדרכו של פירוש רש"י בזה.
[481] ולפיכך, בין אם דג זה טרוף וקצוץ ובין אם לאו, יש לחשוש שמא יש ביניהם אחר מאלף דג טמא כיון שדומים הם מאוד. אבל טרית השנויה לעיל, כאשר אינה קצוצה - מותרת. כיון שאין דג טמא דומה לה, ואין לחשוש שמא נתערבו בה (רש"י).
[482] העיר הריטב"א, הרי רואים אנו שגם גבינות הגוים העשויות מחלב טמא, עומד ומתגבן ? וביאר, שהכונה היא שאף שחלק מן החלב הטמא עומד, מכל מקום רובו אינו עומד ועשה מים.
[483] מדברי הגמרא "פת לא הותרה בבית דין" הוכיח התוס' שאילו רצו, אפשר היה להתירה. ומשמע, שלא פשט איסורה בכל ישראל. דאם כן, אי אפשר להתירה וכמו שיתבאר להלן בגמ רא. והמשיך התוס', שמכאן סומכים עתה לאכול פת של עכו"ם, כיון שלא פשט איסורו בכל ישראל. וכן מוכח מן הגמרא להלן לז א, שהותרה הפת [עי"ש בתוס']. בשם הירושלמי הובא בתוס', שאף מי שנזהר מפת של גויים, מותר לו לאכול בקערה אחת עם מי שאינו נזהר. אף שטעם פת עכו"ם מתערב בו, מכל מקום אין להחמיר בתערובת פת עכו"ם.
[484] תנור גדול ופיו מן הצד. וכל תנור שבמשנה, קטן הוא. ויש בו מקום שפיתת שתי קדירות [רש"י]
[485] תמוה, איך משמע ממעשים אלו שהתיר רבי את הפת? והרי לא היתה זאת אלא טעות העם שסברו כך מדברי רבי. ועוד, הרי הגמרא עצמה מעידה על כך שלא התיר רבי את הפת?! והביא הריטב"א מדברי המפרשים, שביארו דברי הגמרא כך: "אמר רבי יוחנן פת לא הותרה בבית דין". לומדת מכך הגמרא - "מכלל דאיכא מאן דשרי". ודוחה זאת הגמרא 'אמאי, איך משמע כך'? וכהוכחה לכך שאכן לא הותרה הפת, מבהירה הגמרא - "אין! אכן לא הותרה הפת! דכי אתא רב דימי" וכו'. ואכן לא מצינו למי שהתיר את הפת [ולא כדברי רבי חלבו ורבי יוחנן בהמשך הגמרא] וכן פסק הרמ"ה.
[486] כך היא הגירסא שלפנינו. וכן ברמב"ן וברשב"א ובר"ן. אולם הר"ח, רי"ף, רא"ש, ריטב"א ועוד, גרסו 'אמר רבי יוחנן'. ומגירסא זו למד הריטב"א, שלא נחלקו רבי יוחנן ורבי חלבו בהוראותיה ם. הכיצד? ביאר הריטב"א - כך הוא פירוש דברי רבי יוחנן: אפילו שהיו סבורים העם לומר שהתירו פלטר גוי במקום פלטר ישראל, היתר זה הוא רק בשדה. שלא רצו להטריחו ללכת לעיר לקנות מפלטר ישראל אבל בעיר, לא הותר כיון שיש שם פלטר ישראל [ומכל מקום הוסיף לנו רבי יוחנן, דהותר פלטר גוי אף במקום פלטר ישראל בשדה]. וכך פסקו הראשונים להלכה. [וראה עוד בטור יו"ד קי"ב שהביא מדברי הראשונים רא"ש ועוד, שהמתענה ג' ימים מותר בפת פלטר משום חיי נפש. וכן התירוהו בשבת משום עונג שבת. ויש אף שחילקו בין פת של בעל הבית שרק היא אסורה. ולכן פת של פלטר אומן, לא אסרוה משום שאינה מביאה כל כך לידי קירבה].
[487] והיתה פת זו, פת של בעלי בתים שלא הותרה. ולא של אופה - ריטב"א. וברא"ה פירש, שהיה אפשר לו בפת אחרת. אך אכל פת פלטר.
[488] כך היא הגירסא שלפנינו [ונתונה בסוגריים]. והב"ח הביא בשם הרי"ף הר"ן והרא"ש שביארו שמועה זו כך, וגרסו: לא תישתעו מיניה דאיבו וכו'. כלומר, לא תאמרו דבר זה בשם איבו שמותר לאכול מפת הגוים בין השדות. וכן ביאר הריטב"א, לא תזכירו שמועה משמו בבית המדרש. לפי שהוא מזלזל בדברי חז"ל ותקנותיהם. ולכן אין מקלסין דבריו בבית המדרש. ובתשובות הגאונים [הובא בריטב"א רמב"ן ור"ן] כתוב, שהאוכל פת של גוים, אין ביד בית דין להלקותו [וברא"ה הוסיף: שאינו עבריין] כיון שגזירה זו, היא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. אלא שאין מזכירין שמועה בשמו בבית המדרש.
השתא דאתית להכי לגבינה נמי איכא דקאי ביני אטפי. כלומר, הא דאמרן אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי דשרי לא היא, דהא איכא למיחש לצחצוחי חלב טמא, דילמא קאי ביני אטפי, לפיכך חלב הנמצא ביד נכרי לעולם אין לו תקנה, וכן חמאה הנמצאת בידו לעולם אסורה, משום חשש דקאי בינה. והר"מ במז"ל (הלכות מאכלות אסורות פ"ג הט"ו) כתב: החמאה של נכרים, מקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה, שהרי (ריקום) [הקום] שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין שמא עירב בו חלב טמא. ואין טעם דברים אלו מחוורין בעיני, וזה יצא לו לרב ז"ל מן העיקר שתלה בו טעם איסור הגבינה. שהוא ז"ל כתב (שם הי"ג) שאיסורו מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה, והואיל ודבר האסור הוא הכל אסור, וזה בשיטת תירוצו של הרב אבן מיגש ז"ל שכתבנו למעלה. ולפיכך הוא ז"ל סבור שמן הדין היה לנו להתיר את החמאה שיש בה תערובת מעט חלב טמא מפני שבטל במיעוטו, ולא נאסרה החמאה אלא מפני שהקום של חלב טמא אינו מעורב בחמאה, ואין דרכו בזה הדבר ישר, ולא טעם איסורו מחוור, לפי שהגבינה הרבה טעמים יש בה, ואחד משום דקאי ביני אטפי (לה, א: א"ר חנינא לפי שא"א לה בלא צחצוחי חלב), ואף על פי שהוא דבר מועט אין הולכין באיסורי נכרים אלו בנתינת טעם, וכתירוצו שלראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה והוא העיקר, ולולי זה היה לנו להתיר את החמאה, שהטעם שכתב הרב ז"ל: מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו, אינו מחוור כלל, שהביטול ברוב דעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב בתוך הרוב, שהרי חיטים של תרומה או גרוגרות של תרומה (תרומות פ"ד מ"ח) שנפלו לתוך החולין, אף על פי שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד בטלין בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברוח דבר מתוך דבר, אלו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא בבלול לח כגון יין או שמן וכיוצא בזה אבל חתיכה בחתיכות גדולות לא, וגדולה מזו אמרו (שם משנה יב) בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור, כל שכן בקום שבחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו, דרוב כל האיסורין המתבטלין ברוב בטלין בכיוצא בזה, אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נתינת הטעם כמו שאמרנו.
עוד כתב הרב ז"ל (שם הט"ז): "יראה לי שאם לקח חמאה מן העו"ג ובשלה עד שהלכו צחצוחי החלב הרי זו מותרת, שאם תאמר שנתערבו עמה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן". גם זה אינו מחוור כלל, תדע לך, שהרי הקשו בגמ' חלב למאי ניחוש ליה, אי משום איערובי טהור קאים טמא לא קאים, ואמרינן אי דבעו ליה לגבינה הכי נמי, הכא במאי עסקינן דבעי ליה לכמכא, ואסיקנא דאפילו בעי ליה לגבינה, משום דאיכא דקאי ביני אטפי, ולומר דחלב שחלבו עו"ג דקתני במתניתין מילתא פסיקתא קתני, לא שנא בעי ליה לכמכא ולא שנא בעי ליה לגבינה ולא שנא בעי ליה לחמאה, ואם איתא אי בעי ליה לגבינה או לחמאה לשתרי, ויבשל עד שיהלכו צחצוחי חלב שבהם, אלא שכל זה מן העיקר שאמרנו שכל איסורי נכרים כאלו הלכו בהן לחומרא. והראב"ד ז"ל כתב עליו בהשגות במקום זה (הו"ד במ"מ שם), דבר זה אינו, שכל האסורין הנוהגין בגבינה נוהגין בחמאה. ומה כתב שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל, כמה מכוער שנקנה מהם חשש איסור מפני בטולו ברוב. עד כאן (תוה"ב שם).
א"ר חלבו אפילו למאן דאמר פלטר עו"ג הני מילי במקום שאין בו פלטר ישראל אבל במקום שיש בו פלטר ישראל אסור, ורבי יוחנן אמר אפילו תימא פלטר עו"ג הני מילי בשדה, אבל בעיר לא, משום חתנות. ויש לפרש דרבי יוחנן לא פליג אדר' חלבו, אלא לטפויי היתרא קאתי, דאפילו בעיר כל היכא דליכא פלטר ישראל, מפלטר עו"ג שרי מדר' חלבו, ואתי ר' יוחנן למימר דבשדה אף על גב דאיכא בעיר הסמוכה לו פלטר ישראל, לא מטרחינן ליה לשדורי ולמזבן מההוא פלטר ישראל שבעיר, כיון שבשדה מיהא אין פת פלטר ישראל מצויה. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל הביא בהלכות הא דגרסינן בירושלמי: במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא דליהוי פת של עו"ג אסורה, ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש, משמע דכל היכא דליכא פלטר ישראל התירוה ואפילו בעיר, ואף על גב דלפום (גמריה) [גמרין] משמע דפת לא הותרה בבית דין כדאמר רב כהנא פת לא התירוה, וכדאמרינן התם (לז, א), מיסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה אכתפיה דרבי שמלאי שמעיה, אמר לו: שמלאי לא היית אתמול עמנו בבית המדרש כשהתרנו את השמן, אמר לו: בימינו תתיר את הפת, ואמר לו: אם כן קרו לן בי דינא שריא, והא דרבי חלבו ורבי יוחנן דהכא למאן דאמר התיר רבי את הפת קאמר ולדידהו לא סבירא להו, מכל מקום מדשקלי וטרו בה ר' חלבו ור' יוחנן, משמע דנהוג בה היתר, ובכל כי הא דליכא פלטר ישראל מניחין אותן על היתירן ליקח מפלטר עו"ג, וטעמא דמילתא משום דגזרת הפת הוה לה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, וכל גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה יכול בית דין לבטל דברי בית דין חברו אף על פי שאינו גדול כמוהו בחכמה ומנין, כדאיתא התם בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לו, א), ולפיכך עמעמו עליה אמוראי והתירוה מפני חיי נפש כדאיתא בירושלמי, ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות כדברי הירושלמי.
ומיהו דוקא מן הפלטר. דבגמרא דילן פלטר עו"ג הזכירו, ואיתמר נמי בירושלמי פלטר, ודוקא במקום שאין פלטר ישראל וכדאמר ר' חלבו, אבל מבעל הבית אפילו אין לו מה יאכל אסור, אלא אם כן משום סכנת נפש כגון שהתענה הרבה, וכתב הרמב"ם ז"ל כגון שהתענה שלשה ימים. והרמב"ן ז"ל כתב: ראיתי מי שכתב, מצאתי בתשובת הגאונים ז"ל, מותר לאכול פת של עו"ג בשבת אם אין לו פת אחרת, דבשבת אסור להתענות, הלכך מותר, ולפי מה שפירשנו, אף בחול בכי האי גוונא כגון שאין שם פלטר ישראל ואין לו פת אחרת מותר, אלא שהתירו בשבת אפילו מבעל הבית אם אין שם פלטר, עד כאן. ומורי הרב ז"ל כתב: ואלו בני אדם שמתאכסנין עם הנכרים, אין להם לאכול מפת בעלי בתים, אלא יש להם לחזר וליקח מן הפלטר, עד כאן.
והאוכל לחם של בעלי בתים. אפילו חוץ לביתו של עו"ג ואפילו שלא בעיר שאין שם חשש חתנות עובר על גזירות בית דין, שבכל מקום אסרוהו, ואם תלמיד חכם הוא אסור לספר שמועה משמו, דגרסינן התם: איבו מנכית ואכיל אמצרי דמתא, אמר להו רבא, לא תשתעי מיניה דאיבו, דאכיל נהמא דארמאי.
וטעמא דפלטר דשרי. דכיון דעשוי למכור לכל אין בלקיחתו קירוב הדעת כל כך, אבל בבעל בית יש בו קירוב הדעת טפי, ואיכא למיגזר ביה טפי משום חתנות. ואלא מיהו במקום שיש פלטר ישראל אפילו מפלטר עו"ג אסור, שלא התירו אלא במקום שאין פת ישראל מצויה ומשום חיי נפש, כדאיתא בירושלמי, ומי שיש בידו פת או שיש פלטר ישראל, ויש פלטר עו"ג עושה יפה ממנו או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל, מותר לקנות מפלטר עו"ג, דכיון דהותרה לגמרי הותרה כל היכא דליכא פלטר ישראל כמוהו, דכיון שדעתו של זה נוחה יותר בפלטר זה מפני חשיבותו בעיניו, הרי זה כפת דחוקה לו, וכן נהגו, וכן דעת מורי ז"ל.
וליקח מבעל הבית פת של פלטר או ליקח מפלטר פת של בעל הבית. יש לדקדק אם נלך בהן בתר מעיקרא או בתר בסוף, ומסתברא דלבתר מעיקרא אזלינן בהו להקל ולהחמיר, והלכך פת של פלטר שנמצאת ביד בעל הבית מותרת כדמעיקרו, ופת של בעל הבית שנמצא ביד פלטר אסור כדמעיקרו, וכן נראית דעת הראב"ד ז"ל. ויש להביא ראיה מהא דגרסינן בפרק השוכר את הפועל שבעבודת אלילים (סה, ב): ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, שרייה רבא לזבוני לעו"ג, איתביה רבה בר ליואי לרבא, בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת, לא ימכרנו לנכרי מאי טעמא, לאו משום דילמא אתו לזבוני לישראל, הכא נמי דילמא אתו לזבוני לישראל, הדר שרא למיטחניה ולמיפיה ולזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל, אלמא שלא בפני ישראל דוקא, אבל בפני ישראל לא, דחיישינן דלמא אזל ישראל וזבין מיניה דנכרי כיון דחזא דמישראל הוה. שמעינן מינה דכל דנאפה בהיתר אע"ג דזבין ליה נכרי לא חשבינן ליה כפת של עו"ג, דלא גזרו חתנות אלא בפת האפויה באיסור ביד עו"ג, ומינה דכל שנאפה ביד עו"ג בעל הבית אסור. ועוד דאי לא תימא הכי, אינו אסור אלא לישראל הלוקחו בעצמו אבל לקח זה מותר לישראל אחר ואינו, אלא כמו שאמרנו (תוה"ב בית שלישי שער ז').
וזה שבארנו שהמעמיד בשרף ערלה אסורה בהנאה דוקא בשרף הפגין אבל שרף עלין ועיקרין לא שמא תלמוד מכאן שהערלה נוהגת בשל גוי ר"ל בנטיעת גוי בשלו ואף שמועות מפוזרות שבתלמוד מורות כן וכן פסקוה גדולי המחברים ובמסכת ערלה אמרו בפירוש נכרי שנטע פטור מן הערלה שנאמר ונטעתם ולא גוים לפיכך צריך שתדע שחכמי הצרפתים פי' שכל שהנכרי נוטע בשלו פטור הא בשדה ישראל ובשליחותו חייב בערלה כמו שיתבאר במקומו:
מתוך מה שבארנו שלא באו באסורם מחמת חומץ ושרף ערלה אע"פ שאפשר לעשות כן הדבר מוכיח שלא מחשש כל הדברים האסורים שאפשר להעמיד בהם נאסרו אלא לפי מה שראו בזמנם שהיו רגילים בו ושהיה ראוי לחוש עליו באותו זמן ומתוך כך הקלו עכשו באיסורו בקצת מקומות מצד מה שידוע במנהגם ידיעה ברורה שאין דרכם בעירוב דבר טמא ושהדבר מאוס להם וכן שלפי מה שכתבנו אין חשש זה בגבנה אלא בחלב ושלפי תלמוד המערב אף בחלב טעם אחד הוא וכן שידוע מהם שאין טחין פניהם בשומן חזיר מצד שאוכלין אותו בימים שהבשר אסור להם וכן אין חוששין לעור קיבה מצד זה ומצד שציצי הפרחים מצויים הרבה ביניהם וידוע שהם רגילים בה וכן שאף המעמידין בה כותשים עמה החלב הכנוס בתוכה שהוא פרש בעלמא ונמצא זה וזה גורם וכל שכן בסתם גבנותיהם שאנו פוסקים שטעם איסורם משום נקור מטעם שכתבנו והרי עכשו אין אנו נזהרים מגלוי כלל אף במים ויין וחלב ועל סמך זה כתבו בתוספות שלדעת אחרוני הרבנים גבנת הגוים מותרת ומ"מ יש משיבים ששאר הגלויים לא נאסרו במנין אבל זה שנאסר במנין אי אפשר ליבטל אלא על ידי גדול ממנו אלא שלדעתם כל שהוא נאסר במנין מחשש סכנה או מחשש איסור ונודע או שהידים מוכיחות שאין בדבר אותו חשש או אותו איסור אין דבר שבמנין מעכבו שהרי מוריס שבמשנתנו במנין נאסר ומחשש תערובת יין והותר במוריס אומן בכל מקום ואף של הדיוט במקום שהיין ביוקר אחר שאין באלו חשש תערובת יין ואע"פ שקצת מפרשים נדחקים לומר שעיקר הגזרה במוריס כך היתה דברי נביאות הם שסתם מצאנוהו במשנתנו ובתלמוד המערב בראשון של שבת בשמועת שמנה עשר דבר וכמו שאמרו בו ביום גזרו על פתן ועל גבנתם ועל צירן ועל מורייסן וכו' ואעפ"כ הותר בכל שהידים מוכיחות שאין בו אותו חשש שנמנו עליו לאסרו ואף הגבנה כן הן שנבא באסורה מחשש סכנה הן מחשש איסור שהרי אף בחלב אמרו ונשקול קלי ונוקים אלמא כל שאפשר לברר או להוכיח שאין שם אותו חשש מותר ונראה לי סעד לדבריהם ממה שאמרו למטה כשהתירו את השמן בשלמא לדידי דאמינא משום זליפתם של כלים אסרוהו היינו דשרייה אע"פ שהיה קטן מהם דסבר נותן טעם לפגם מותר ולא אמרו אין בית דין יכול וכו' אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא דוקא במה שנעשה מצד תקנה או גדר כגון פרוסבל ותוספת שביעית ומה שאמרו בכרם רבעי בראשון של יום טוב ה' ב' שכל שבמנין אפילו עברה הסבה שעליה תקנו אין בית דין אחר מבטלה אא"כ גדול וכו' דוקא בדבר שאין לעלות על לב המתקנים שתהא הסבה עוברת כאותה שבכרם רבעי שלא עלה על הדעת שבית המקדש יחרב אבל כל שנמנו עליו מחמת חשש איסור והדבר מוכיח שאינו אין אומרים כן ואף בתוספות הזכירו מחוזות גדולות שביניהם שנהגו בו התר ועוד כתבו בספר אחד לרבני צרפת שקראוהו ספר חתום בשם אחרוני הרבנים שאין לחוש לעירוב חלב טמא אלא כשהגוי חולבו למכרו בחלב אבל כל שחלבו לעצמו או לעשות גבנה אף למכור את הגבינים אין לחוש ובחבורי קצת חכמי בדירש מצאתי שגאוני נרבונה סמכו במלכותם לאכול גבנת הגוים מפני שרובם מעמידים בפרחים וספק סופרים להקל ומ"מ יש לי לדון נהי שיהו בית דין יכולים לבטל מ"מ מנין הוא צריך לבטל ובלא בטול מנין אינו מותר וזו לא הותרה על ידי שום מנין וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אם גדול ממנו אם שכמותו או קטן הימנו לפי מה שהוא ענין אבל להתיר את הענין ממילא או על ידי דורות הללו שאם ראשונים בני מלאכים אנו בני חמורים היאך יהו נוהגין היתר בדבר שנאסר במנין:
ומ"מ כשעיינתי בדבר מצאתי שדבר שנאסר במנין בטולו חלוק לחמשה דרכים הראשון הוא ששמנה עשר דבר עצמן כל שהצבור יכולין לעמוד בהם אין שום בית דין יכול לבטלם אפילו גדול מהם וכמו שאמרו כאן עליהם שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ופירשו הטעם בפרק זה הואיל ופשטו בכל ישראל ר"ל או ברוב ישראל ובתלמוד המערב בראשון של שבת פירשו הטעם הואיל ומסרו עליהם נפשותיהם כמו שאמרו שם שתלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל נתקוטטו עליהם והרגו מהם זה את זה הרבה ועיקר הדברים כטעם הנזכר בתלמוד שלנו ומעתה אם היה בהם גזרה שלא פשטה בכל ישראל או רובו אבל רוב צבור יכול לעמוד בה צריך בבטולה בית דין גדול או קבוץ כל בתי דינין שבדור וכן כל גזרה מהם שפשטה אבל אין רוב צבור יכול לעמוד בה לא פשטה ברוב צבור וכן אין רוב צבור יכולין לעמוד בה מתבטלת אף על ידי בית דין קטן הימנו וזהו התר השמן על ידי ר' יהודה נשיאה שהוצרך ללא פשטה ולאין רוב צבור יכולין לעמוד בה:
השני שאר הדברים שהם דרך תקנה וגדר כגון פרוסבל ותוספת שביעית שגדול מהם יכול לבטל אע"פ שפשטה ושרוב צבור יכולין לעמוד בה אבל קטן מהם לא אחר שפשטה ברוב צבור ושרוב צבור יכולין לעמוד בה ואפילו עברה הסבה שעליה תקנו אא"כ התנו שכל הרוצה לבטל יהא רשאי בכך או שהיה דעתם בכך כגון שהיא תקנה שראוי להעלות על לב שסבתה עוברת הא כל שלא התנו ושלא היה דעתם בכך כגון שלא היה ראוי להעלות על לב שתהא אותה סבה עוברת כגון זו של כרם רבעי שבראשון של יום טוב אין בית דין יכול לבטל אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין:
השלישי גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ואינה משמנה עשר דבר וכל בית דין יכול לבטלה אפילו פשטה בכל ישראל ומ"מ צריכים הם למנין וכן הדין בפשטה אם אין רוב צבור יכול לעמוד בה עכשו:
הרביעי שהראשונים תקנו הענין מחמת סברת איסור והאחרונים ראו באחרים שסוברים בה התר ומצטרפים ומבטלים אפילו היו קטנים מהם אפילו פשטה ושרוב הצבור יכולין לעמוד בה וזו היא שמועת השמן לדעת האומר בה שמחמת גיעולי גוים אסרוהו שהיו סוברים נותן טעם לפגם אסור ומתוך שהאחרונים רואים באחרים שסוברים מותר מצטרפים עמהם ויכולים לבטל דברי הראשונים אף בשקטנים מהם ומ"מ למנין הוא צריך אחר שהם מבטלים דברי הראשונים לגמרי ואף בזו צריכים הם למנין:
החמישי שהראשונים גוזרים מחשש תערובת איסור והוא איסור שאף האחרונים מודים בו אלא שמצאו מקומות או צדדים שאין אותו איסור מתערב בו ואף האחרונים מודים שכל מקום או כל צד שיהא ראוי לחוש לאותו תערובת אסור ואחר שכן זו אינו בטול דברי הראשונים אדרבה גזרתם במקומה עומדת בדרך או במקום הראוי לה וזהו ענין המוריס וראיה גדולה אצלי לדעת זה שהרי בראשון של מועד קטן ג' ב' בתוספת שביעית אמרו רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו והתירום ובגיטין פרק רביעי ל"ו ב' בענין פרוסבל אם אישר חילי אבטליניה ובפרק זה ל"ו א' ר' יהודה נשיאה ובית דינו נמנו על השמן והתירוהו ובתלמוד המערב בראשון של שביעית בענין שדה שניטייבה בשביעית שלא תזרע מוצאי שביעית עבר וזרעה מותר שלא גזרו אלא על הגדר שיכול לעמוד בו והקשו וכי איזה בית דין עמד וביטל ובזו שבמוריס אמרו בהדיא מוריס אומן מותר כלומר שאינו צריך מנין שהרי גזרת מוריס במקום הראוי כגון במקום שהיין בזול אף בשל בעלי בתים במקומה עומדת והרי אף הגבנה במין זה וממקום אטו מקום אחר אין גוזרים שהרי המוריס מותר כאן ואסור במקום אחר וכן שבמסכת שבת אמרו אמימר שרא זילחא במחוזא טעמא מאי אמור רבנן משום אשווי גומות הכא ליכא גומות ואם נפשך לומר שהגבנה משמנה עשר דבר אינה כן שכל אלו השנויים במשנתנו אין בהם משמנה עשר דבר אלא פתן ושמנן ויינן כמו שהוזכר למטה בפרק זה ובראשון של שבת ואע"פ שבתלמוד המערב הוזכרו בראשון של שבת ביחד וכמו שאמרו שם בו ביום גזרו על פתן ושמנן ויינן וגבנתן ומוריסן ועל כבושיהן ושלוקיהן ועל מלוחיהן וכו' בודאי בו ביום גזרו על הרבה דברים אבל לא היה בכלל השמנה עשר דבר אחת מכל אלו אלא פת ושמן ויין ובנותיהם כמו שנזכר בראשון של שבת ואף כשנאמר כן כבר ביארנו שזו אינה בטול והרי סתם יינן נאסרה הנאתו במנין והרי כמה גאונים מתירין אותה בזמן הזה להצלת חובו וכן חומץ של שכר אסרוהו משום דמערבין ביד דורדיא דיין נסך ואמרו עליו ושל אוצר שרי כלומר שהדבר מוכיח שאין נותנין וכן ביין תפוחים אמרו שהבא מן האוצר מותר והנמכר לפני החנות אסור כלומר שאותו שבאוצר אין מערבין בו יין נסך ומ"מ בסוף הדברים יש לי לדון שאע"פ שחקרו טעם הגזרה ומצאוה ותלויה באיסור נראה שלא על טעם האיסור לבד היתה הגזרה עד שיהא הכל תלוי באותו חשש מכל וכל שאם כן היה לנו להקל מצד הראיות שכתבנו אלא הגזרה כך היתה והראיה שהרי החלקת פניה דיה בקליפה ואף עור הקיבה צונן בצונן הוא וכדברי גדולי קדמונינו אלא שהאיסור גזרה גמורה מאיזה טעם שיהיה ואף כשיעמידוה בהתר כל שהו שלא בפני ישראל ומעתה אין להקל ומקצת רבותי היו נוהגים בו התר כשמזדמן שמוצאים מן הפרח בגבנה אלא שגדולי המחברים כתבוה לאיסור על כל פנים ואף כשהעמידוה בהתר ומגזרה אטו אותה שיעמידוה באיסור אלא שאף הם היו מפרשים דבריהם במקום שקצתם עושים באיסור וקצתם בהתר הא כל שכל המקום נוהגים לעשותו בהתר לא:
חמאה של גוים מקצת גאונים מתירין אותה הואיל ולא גזרו עליה ויש אוסרין מפני שהיא נכללת לדעתם בגזרת הגבנה ולטעם צחצוחי חלב טמא שאע"פ שחלב טמא אינו נעשה חמאה לדעתם צחצוחי חלב נשארים בה ושמא תאמר יבטלו במיעוטן שהרי אין כאן מעמיד פי' גדולי קדמונינו שכל שנמלכו לאסרו בשל גוים לא הלכו בו בנותן טעם וגדולי המחברים מפני שנוטים לדברי רבותיהם בתירוץ הקושיא הנזכרת למעלה שהיא תלויה בדבר המעמיד ובזו אין כאן מעמיד פי' הטעם מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו ואין הדברים נראין שהרי יבש ביבש בטל בששים אע"פ שזה עומד בעצמו וזה בעצמו הואיל ואין נכרים אלא שהטעם כמו שכתבנו ואם בשלוה גדולי המחברים מתירין אותה מפני שכבר הלכו כל צחצוחי החלב אלא שאם בשלוה בכליהם יש לחוש בה מצד גיעוליהם על הצד שביררנו ענין פליטת כלי בפרק גיד הנשה וכן הדין בחלב או גבנה שנתבשלו שם ואם הגבנה נמלחה שם בצונן אין מליחה מפלטת את הבלוע בכלי ואף בבת יומא מותר וכן אם נמלחה במלח הבלוע בציר נבלה או חזיר או דם משערים אותו בששים בכנגד כל המלח ואע"פ שהמלח נותן טעם בפחות מששים אין דנין בו אלא כדין הבלוע אחר שאינה אסורה מצד עצמה אלא מצד בליעתה ויש אוסרין בחמאה אף בנתבשלה ומצד שלדעתם בכלל הגזרה היא ואין לנו בבטולה כלום כשם שבהחלקת פניה בשומן חזיר לא דיינו בקליפה ואנו נוהגים להקל בחמאה בכל ענין והרבה גאונים ורבנים כתבוה בהדיא כן וכבר ביארנו דינין אלו בפרק כל הבשר וכן ביארנו שם דין גבנה של ספק טרפה:
כבר בארנו שכל גבנת הגוים שהועמדה באיסורי הנאה אסורה בהנאה ושסתם גבנה של גוים מותרת בהנאה מעתה מותר לישראל לעשות סחורה בגבנה של גוים אחר שלא נודע בה שהועמדה באיסורי הנאה ובתלמוד המערב שבמסכת שביעית אמרו כל דבר שאיסורו תורה אסור לעשות בו סחורה איסורי סופרים מותר לעשות בו סחורה והקשו בה והרי חמור כלומר שאסורו תורה אסור לעשות בו סחורה ותירץ למלאכתו הוא גדל כלומר ולא נאסר לעשות סחורה באיסורי תורה אלא בדבר העומד לאכילה וכמו שאמרו שם אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות וטרפות ולא בשקצים ורמשים ואמרו עוד שם ר' הושעיא נסיב ויהיב בהדין מוריס ר' הונא נסיב ויהיב בהדין חלתיתא כלומר שהם איסורי סופרים כלומר שלוקחים מעותיהם ונושאים ונותנין בהם לסחורה ואע"פ שהמוריס איסור הנאה הוא לר' מאיר שדורי מצד תערובת יין נאסר הואיל ואינו נמכר יותר מחמת היין אינו קרוי נהנה מן היין בסחורתו ולא נאסר אלא בהנאת הגוף כגון להריח בו או שמא היו מוכרין אותו חוץ מדמי היין שבו או שמ"מ הלכה כרבנן שמאחר שאין היין לא בתוכו אלא להעביר את הזוהמא מותר הוא בהנאה אלא שאף לר' מאיר יראה שמותר ואע"פ שאין הלכה כמותו למדין הימנה לכיוצא בה:
החשוד על גבנת הגוים אין סומכין על עדותו בשל עצמו לומר כשר הוא ומ"מ בשל חברו נאמן ודבר זה יתבאר במסכת בכורות ומ"מ יראה לי שאם אמר זה הלוקח למוכר החשוד הריני מודיעך שגבנת הגוים אסורה עלי בשבועה שהרי שבועה חלה על איסור סופרים כמו שהתבאר והרי זה המוכר אינו חשוד על השבועה לוקחין ממנו הואיל ואלו היתה אסורה לו על הדרך שהיא אסורה לזה לא נעשה חשוד בה שהרי החשוד על הקל אינו חשוד על החמור וקצת רבני צרפת הודו לי בזה אלא שגדולי הדור חלוקים עלי:
וגבנה של טרפה או של ספק טרפה כבר בארנו את דינה במסכת חולין פרק כל הבשר:
המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה בביאור דברים שלהם האסורין באכילה ומותרים בהנאה ואמר על זה ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן אסור הנאה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו והפת והשמן שלהם והשלקות ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על שמן של גוים והתירוהו והכבשים שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית טרופה וציר שאין בה דגה והחילק וקורט של חלתית ומלח סלקונדית הרי אלו אסורין ואין איסורן אסור הנאה אמר הר"ם רוב דברים אלה כגון הפת והשלקות וכיוצא בהם כולם נאסרו כדי שנתרחק מהם ולא נתערב עמהם כדי שלא נמשך בהתערבנו עמהם לשלוח יד במה שהוא אסור ענין אומרם משום אלה הדברים מכלל שמנה עשר דבר שגזרו כמו שביארנו בראשון משבח וזה שאתה רואה שאנו כשאוסרין שלוקיהן אינם הדברים ששולקין בכליהם לפי שזה נקרא גיעולי גוים אבל הם הדברים שאין בה גיעולי גוים ולא כיוצא בהם אבל הם אסורין בשביל שנגמרה מלאכתן על ידי גוי לפי שחכמים אסרו בשביל להתרחק מהם גם כן כל מה שיבשל הגוי ואפילו בשל שום דבר ברשותנו אלא אם היה אותו דבר נאכל כמות שהוא חי או אינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת באותו מקום כי זה לא יאסר כשבשלו גוי משום בשולי גוים ולא יתערב לך איסור בישולי גוים באיסור גיעולי גוים וכבר בארתי זה אבל השמן פסק ההלכה ששמן הגוים מותר והפת יראה מתלמוד הבבלי שהוא אסור אבל פת השוק שמוכרין הנחתומין אסורו מועט וקרוב להתר מפת בעלי בתים והולכי דרכים ובשעת הצורך הדבר מותר לדעתי והוא חוזר למנהג המדינה כמו שכתבתי בפסחים ואין הכבשים שנותנין בהם יין אסורין בהנאה לפי שאין נראה בהם טעם היין אבל הוא נמס ומתבטל טעמו ולפיכך אינן אסורות בהנאה לפי שלא נראה בם מעשה היין וטרית מין ממיני הדגה והוא דג טהור שכותשין אותו עד שהוא שב כמו עיסה והיו אוכלין בו וכשהוא נדוק ונכתש אסרוהו שהוא נכתש עמו דג טמא ואין שם צורה שיורה עליו וציר הוא מיחל הדג המלוח שמתמצה ממנו וכשאין בה אין אנו יודעין אם הוא תמצית דג טמא או מדג טהור ולפיכך אסור וחילק מין מן דג טהור אבל כשהוא קטן לא תמצא בו קשקשת ולא סנפיר עד שיגדל וגדלים בו ואסרנוהו לפי שיעלה מן הים עם מין אחר אסור ויתערב בו ערוב גמור עד שלא יכירו אותו אלא יחידים מבני אדם וקורט של חלתית חתכת חלתית ואסרו אותה לפי שהגוים חותכים אותה בסכיניהם כשמוכרין אותו ובהם שומן הנבלה ובחתיכות החלתית יתפשט אותו השומן בגוף החלתית ומחסר חריפותו ואותו שומן הוא נותן בו טעם לשבח וזה אסור כמו שיתבאר בסוף מסכתא זו ומלח סלקונדית מלח ממקום ידוע היו מעלין אותו גדולי הנוצרים על שלחנם והיו מושחין אותו בחלב החזירים ושומן הדגים וכיוצא בהם ממה שממתק אותו ומשבחו ולפיכך הוא אסור ומה שכפל ואמר הרי אלו אסורין ואין אסורן אסור הנאה למעוטי מוריס וגבנת בית אוניקי שהם אסורין בהנאה לדעת ר' מאיר שמשנה זו שלו:
אמר המאירי אלו דברים של גוים אסורים ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ופי' הטעם בגמ' שמא מאחר שחלבה למכרה עירב לתוכו חלב טמא לרבות בשיעורה ואפילו רוצה אותה הישראל לגבנה יש לחוש לצחצוחים שבו כמו שהתבאר וכן הלכה וכבר בארנו שלדעת אחרוני הרבנים כל שחלבו הגוי לעצמו או שעשה ממנה גבנה אין לחוש לתערובת חלב טמא הא כל שחלבה למכרה אסורה אלא שאתה צריך בה לידיעת תנאים הנזכרים בה בגמרא בסוגיא הבאה על משנה שמינית והם שאם היה חולב בבית וישראל יושב לו בחוץ סמוך לעדר ויודע שאין דבר טמא בעדרו מותר אע"פ שאין רואהו ושאי אפשר לו לראותו ואם היה דבר טמא בעדרו אם היה ישראל יושב בצד העדר והגוי חולב ויודע שחלב טמא אסור לישראל אע"פ שאין ישראל רואהו מותר ובלבד שיהא אפשר לו לראותו אם יעמוד שהגוי מתירא שמא יעמוד ויראהו ויפסיד מקחו הא אם אי אפשר לו לראותו אף כשיעמוד אסור וכן הלכה:
והפת עיקר איסורו משום חתנות ר"ל שחששו עליו שמא יבא לאכול עמו ויתחתן עמו מפני שהוא דבר שיש בו קרוב הדעת ואף זו הלכה אלא שהוציאו רוב ענינו להתר מפני צורך חיי נפש והשאירו אסורו במקצת ענינים כמו שיתבאר בגמרא:
והשמן פירוש ואף הוא משום חתנות ומ"מ התבאר בגמ' שחזרו והתירוהו מכל וכל ופי' בגמ' על פתן ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהם ועל בנותיהם משום דבר אחר ר"ל משום ע"ז ואע"פ שבנותיהם מדאוריתא היא דכתוב לא תתחתן בם פי' בגמ' שהם גזרו אף על היחוד ויינן האמור כאן קצת רבני צרפת פרשוהו בסתם יינן דאלו יין נסך ממש דאוריתא הוא ולא מגזרת חתנות ושואלים בה מה ראו לגזור סתם יינן משום בנותיהם ר"ל משום חתנות והלא ראוי היה יותר לגזור עליו מגזרת יין נסך ודאי ותירצו שיין נסך ודאי אינו מצוי עד שנגזור סתם יינן בשבילו ואחרים תירצו שביין נסך איכא חזקה דאי הוה מנסך ליה לא הוה מזבן ליה וכעין שאמרו בראש הפרק אם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוה מזבן לה ואין זה כלום שכל שאין בו אלא תקרובת ודאי מוכרה אחר שהקריבה שאם לא כן למה אסרו גבנת בית אונייקי ומטעם שרוב עגלים שבה נשחטים לשם ע"ז וכן שאמרו בשר הנכנס לבית ע"ז מותר והיוצא אסור כלומר מחשש תקרובת אלא ודאי אינו נמנע מלמכור אלא מה שעבדו בעצמו אבל מה שהקריבו לע"ז אינו נמנע מלמכרו ומה שאמרו אם איתא דאקצייה לא הוה מזבן ליה פירושו עד שישחטנו ויקריבנו וזה הואיל ועדין חי הוא לא הקריבו שאין מקריבין אותו חי אלא שחוט ולפיכך לוקחים ממנו לקרבן אלא שעיקר הדברים כתירוץ ראשון ומ"מ יש שואלים אחר שהפת והשמן והשלקות והכרשים אף הם משום חתנות נאסרו וכן סתם יינם מאותו טעם בעצמו למה נאסר סתם יינם בהנאה יותר מן השאר ועוד שהרי במשנה שלפני זו הוזכרו היין והחומץ לאיסור הנאה ופרשוה בסתם יינם כמו שפרשנו בה והביאו איסור הנאה שלו מדכתיב ביין נסך אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם דאתקש לזבח אלמא מגזרת יין נסך נאסר עד שמתוך כך נאסר בהנאה כמהו ומתוך כך תירצו גדולי המפרשים ששתי גזרות היו בסתם יינן ראשונה גזרו עליו בשתיה משום חתנות כפת ושמן ושלקות וכבשים ובשוליהם ועל זו אמרו כאן על פתן ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהם וא"ת ומאי אולמיה דיין מפת ושמן בגזרה זו הואיל ולא גזרו בו אלא לשתיה והלא כלם נכללו באסור אחד ומשום חתנות מ"מ חבת היין תקפה מכולם ומתוך שיכות הבא מחמת הפת והשמן יהו באים לקרוב הדעת בשתיית יין ויבא לידי חתנות ואח"כ ראו חבת נסוך תקפה עליהם וגזרו בה אסור הנאה מחשש גזרת יין נסך וזו היא שבמשנה הקודמת הוזכרו היין והחומץ לאיסור הנאה והביאוה מיין נסך למדת שכלם מגזרת חתנות אלא שבסתם יינם ניתוסף איסור הנאה ומתוך כך לא שאלו בה גם כן והא גזרה לגזרה היא שהרי כלה חדא גזרה היא וכן יש לדון שאין נמנעין מגזרה לגזרה אלא בשל ישראל הא בשל עובדי האלילים לא כדי להפליג ברחוקם:
והשלקות פירוש דברים שלנו שבשלם גוי בהכשר כגון ירקות בשר ודגים ודברים אלו אף הם אסורים משום חתנות כמו שכבר בארנו שפתן ושמנן ויינן ושלקות שלהם כלם משום חתנות נאסרו אלא שלא הושוו המדות בהם כמו שיתבאר בגמרא בפרטיהם ופת שלנו שאפאוהו גוים בכלל שלקות הוא ויש שואלין א"כ מה הוצרך לשנות פת בפרט עד שתירצו אחרוני הרבנים שהפת אינו בכלל שלקות שאפיה לחוד ובשול לחוד ומ"מ בתלמוד המערב הקשו ופת לאו מתבשילי גוים הוא אלמא שבכלל בשול הוא ומתוך כך תירצו רבים שתחלה גזרו על השלקות ולא כללו בהם את הפת מפני שצרכו מרבה ואח"כ ראו שקרוב הדעת הבא על ידו מרובה וגזרו עליו וכשעמעמו עליו והתירו בו קצת דברים כמו שבארנו נשאר איסור השלקות במקומו או שמא תחלה גזרו על הפת מפני שקירוב הדעת מרובה בו וחתנות שלו מצוי ואח"כ גזרו על כל השלקות:
כבשים הוא שכובשים דג או ירק או ראש בהמה או רגלי בהמה אחר בשולן בתוך דברים חדים ומתובלין ולפעמים נותנין בהם יין או חומץ ואעפ"כ הואיל ולא נודע בודאי מותר בהנאה ומ"מ אמרו עליה בגמ' לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה כלומר שאם נודע בודאי שנתנו בהם יין אף בהנאה אסור אע"פ שיין נסך המתערב בשאינו מינו אינו אוסר בהנאה כדרך שאמרו במוריס אף בנותן טעם לא נאמר כן אלא במוריס שאינו עשוי להשביחו אלא להעביר זוהמא שבו אבל בכאן שהוא נתון בו להשביח גוף המאכל ולמתקו הואיל ונתן טעם אף בהנאה אסור וי"מ שלא סוף דבר בזו שנודע שנתן יין באלו בפרט אלא אף כל שידוע שדרך רוב בני אדם בכך אסור בהנאה אע"פ שלא נודע באלו בפרט ושמא תאמר הא תרתי ספיקי נינהו שמא לא נתן בהם יין כלל ואם נתן שמא לא נתן טעם עד שמתוך קושיא זו פרשוה כפירוש ראשון ולאשמועינן דלא דמי למוריס ולדעתנו עיקר הדברים כפירוש שני ואין כאן אלא חדא ספיקא שכל שניתן שם יין הואיל וכונת הנתינה למתק את הטעם ודאי נותן הוא בכדי שיעור מתוק וגדולי קדמונינו תרצו שכל שגזרו בפרק זה בשל גוים כך היתה הגזרה ואין לדקדק בה כמו שכתבבו למעלה:
טרית טרופה פירוש טרית הוא מין דגים קטנים וטורפין אותם ועושין מהם מאכל וכשהם שלמים הם נכרים אם יש בהם טמאים אם לאו אבל כשהם טרופים אבדה הכרתם וטעם איסורם מחשש תערובת דג טמא וגדולי הרבנים וכן גדולי המחברים פירשו שהוא מין דגים קטנים מלוחים ומדבריהם אתה למד שאין חוששין שמא נמלחו עם הטמאים שאם כן אף בשאינה טרופה היה נאסר ולמטה יתבאר דין זה בסוף הפרק:
וציר שאין בה דגה פירוש ציר של דגים ואין שם דג כלל וכשאותו הציר הוא מדגים טהורים נברא עמו דג קטן וקורין אותו כולבית וכלבית זו דג טמא לדעת גדולי הרבנים ומ"מ חכמי ספרד פי' שהוא דג טהור וכשאנו מוצאין אותו לשם הוא מעיד לבו על הציר שהוא טהור אבל כשאין דג ר"ל כלבית זו הרי ספק לנו שמא נתערב בציר זה ציר של דגים טמאים ואסור באכילה:
חילק הוא קבוץ דגים קטנים שלא העלו עדין סנפיר וקשקשת ועושין מהם מאכל כשהם שלמים ורובם טהורים ונכרין לבקיאים ומ"מ הואיל ואין נכרין להמון שמא נתערב בו דג טמא שאע"פ שלא נטרפו אינם נכרים לכל דבר וכבר בארנו למעלה שאותו של אומן מותר:
קורט של חלתית פירוש חלתית הוא עשב חד שהיו רגילים לאכלו וקורט הוא קלח שבו ועיקר איסורו מפני סכין האסור שחותכין בו את החלתית ולשון הגמרא בזה משום דמפסקא ליה בסכינא כלומר ואיכא שמנונית הסכין ואמרו עוד ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה שמנינותא והויא ליה טעם לשבח ויש שואלין בה והא שמנינות בעין הוא שיש על הסכין ושמנינות בעין ודאי נותן טעם לשבח הוא אף כשהוא בכלי שאינו בן יומו כמו שבארנו בחולין בשמועת השוחט בסכין של גוים ותרצו בה דבשל בעלי בתים הכי נמי אבל זו בחלתית הנמכר בחנות נאמרה ואע"פ שמן הסתם מקנחין אותו עד שאין שם שמנונית בעין אחר שהוא נמכר בחנות שסתם הדברים כל הנמכר בחנות חנוני מקנח את כליו כדי ליפות את מקחו ואין כאן לא משום גיעול ואין לחוש שיפליטנו מ"מ חורפת החלתית גדולה עד מאד ומפלטת ואע"פ שנותן טעם לפגם הוא שהרי סתמו אינו בן יומו וכל איסור שמצד פליטה נותן טעם לפגם מותר מ"מ מתוך שהוא ממתק חורפת החלתית הרי הוא כנותן טעם לשבח ואע"פ שבאתרוג וצנון פירשנו במסכת חולין שדי לו בקליפה צנון ואתרוג הם גסים ואין הפליטה עוברת מקצה אל קצה אבל קורט דק הוא וכשאתה קולפו מכל צדדיו אין לנשאר שרש ועיקר או שמא מתוך שחורפתו יתרה החמירו בו ואף גדולי הרבנים החמירו מטעם זה בחתיכת בצלים בסכין של גוים:
מלח סלקונדרית הוא מין מלח ידוע אצלם וטעם איסורו שהיה נודע אצלם שהיו מערבין בה קרבי דגים כל אלו אסורין באכילה ומותרין בהנאה ולמדת ממשניות אלו שהדברים שהוזכר בהם איסור בפרק זה אע"פ שכלם נאסרו במנין אין טעם האיסור שוה בהם אלא יש מהם שנאסרו מחשש סרך ע"ז עצמה ומהם מחשש חתנות מחמת קרוב הדעת שבהם ונמצא שהם מחשש סבת ע"ז ומהם מחשש איזה איסור וכשם שלא הושוה טעמן כך לא הושוה איסורן אלא מהם שלא זזו ממקומם להקל בהם כלל כלל ויש מהם שהקלו בו במנין גם כן ומהם שנהגו בקצת מקומות להקל בהם לפי מה שראו טעם איסורו כמו שבארנו בקצת פרטים למעלה ואף באותם שנאסרו מטעם אחר הקלו בו בזה יותר מבחברו לפי הראוי בכל אחד ואחד שהרי שכר נאסר משום חתנות לדעת קצת והתירוהו לשתותו בביתו של ישראל שאין קרוב הדעת מצוי בו כל כך להחמיר בו כשאר הדברים ומ"מ המחמיר בכל מה שאפשר ינוחו לו ברכות על ראשו:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שיש בגמרא דינים ארוכים להשלמת ביאורם והדינים הבאים עליה בגמרא עם שאר דברים שנתגלגלו בתוכה אלו הם:
כבר בארנו שהפת עיקר איסורו משום חתנות ויש שואלים למה לא נאסר מחמת געול כליהם ואינה שאלה שאם של פלטר הוא סתמו מיחד כלים להחם בו את המים כדי לעשות בנקיות ואם של בעל הבית י"מ מפני שסתם קדרותיהם אינם בני יומן והוא הטעם שהתירו בכוספן של גוים האמור למטה ובמשחא שליקא ובקפרסין וקפליטין ואהיני דארמאי וברוב אותם השנויות בפרק זה וכמה שמועות נזכרו בתלמוד בהתר פת של גוים במקום שנהגו לאכלו שהם בדרך שנעשה בכליהם ולא חששו בו לגיעולי גוים ומ"מ גדולי המפרשים חוששין לבת יומה וכל שהותר בפת דוקא מן הפלטר או בנילוש בפני ישראל בכלים טהורים וכל שאר הדברים שהוזכרו טעם הדברים מפני שאף בבת יומא פוגמין ולי נראה שהפת מתוך שמיחדים כלים ללישה מן הסתם ושאין בעלי בתים רגילים ללוש בכל יום אין חוששין בו לקדרה בת יומא וכל שכן בשאר הדברים שהוזכרו שאין לחוש לבת יומא אלא בתבשיל שהרגילות בו בכל יום וקפריסין וקפליטות אין דרכם לבשלן לאכלן לשעתן אלא לבשלם ולכבשם להצניעם וכל שאין הרגילות לבשל בו בכל יום אין חוששין בו לבת יומא הא כל שבתבשיל חוששין כך נראה לי ברור ולמדת שעיקר איסורו של פת משום חתנות הוא:
אחר שנאסר הפת מן הטעם שהזכרנו במשנה ערערו ההמון באיסורו והתירוהו במקצת ואע"פ שהוא משמונה עשר דבר שאמרו עליהם שאין שום בית דין יכול לבטלם אפילו גדול שבגדולים וכל שכן על ידי קטן מהם מ"מ כעין גזרת טעות היתה מפני שלא היו רוב צבור יכולין לעמוד בה וכל גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד אע"פ שנאסרה במנין יכול מנין אחר לבטלה אע"פ שאינו כמותו ואף משמנה עשר דבר אחר שלא פשטה בכל ישראל ומה שהתירו הוא ליקח מן הפלטר במקום שאין פלטר ישראל שהפלטר באומנותו הוא עוסק ואין כאן קירוב הדעת אבל במקום שיש פלטר ישראל אסור בעיר אבל בשדה מותר מפלטר גוי אע"פ שיש פלטר ישראל בעיר הסמוכה לו אבל פת של בעלי בתים אסור לעולם אף בשדה ואף בשאין פלטר ישראל אא"כ יש שם חשש סכנה כדין שאר איסורין של סופרים כגון שאין לו מה יאכל והתענית קשה לו וגדולי המחברים כתבו עד שיתענה שלשה ימים וכן מצאתיה לגאונים הראשונים ואין הדברים נראין שכל חשש סכנה לענין זה סכנה הוא כל שאין שם פלטר ישראל אבל יש שם בעלי בתים ישראלים יש אומרים שהוא צריך לחזר אם ירצו למכור או ליתן לו קודם שיקח מן הפלטר ואין נראה לי אין דרכו של אדם להטריח בעלי בתים בכך והילכך אף במקום שיש בו בעלי בתים מרובים ישראלים לוקח מפלטר גוי ויש מקילין ביתר ממה שכתבנו ויש מחמירין מצד שנוי פרושים שיש להם בסוגיא ועיקר הדברים כמו שכתבנו:
לפי דרכך למדת על מה שנאמר בקצת חכמים בסוגיא זו שהיו אוכלין בשדה ואמרו עליהם שלא לספר שמועה משמם עד שיפרושו ויקבלו דברי חברות שפת של בעלי בתים היה ואעפ"כ אין שם נדוי ולא מלקות אחר שהגזרה היתה כעין טעות כמו שבארנו ומ"מ הסכימו הגאונים שאם היה שבת ואין לו מה יאכל מותר אף בשל בעלי בתים אם אין לו פת אחרת כדי שלא יתענה בשבת ויש מתירין גם כן אף בחול בפת בעלי בתים בביתו של ישראל עצמו ובדמיון מה שאמרו בשכר שאיסורו משום חתנות והותר לשתותו בביתו של ישראל עצמו ומזו סמכו לאכלה לפעמים בפונדקאות שמאחר שבשכירות לנים שם הרי הוא כבית שלהם ואי אפשר לומר כן שהרי בפרק אחרון ס"ה ב' בההיא ארבא דנפל עלה יין נסך אמרו לזבנינהו לגוי שלא בפני ישראל כלומר שלא יבא הישראל לקנותו אלמא אף בביתו אסור:
היה בעיר שאין שם פלטר ישראל ויש סמוך לה פלטר ישראל או שהוא בשדה ויש בעיר פלטר ישראל אינו צריך לחזר אחריו הואיל ובמקום שהוא לשם אין שם פלטר ישראל:
מה שהותר מכלל זה והוא ליקח מן הפלטר במקום שאין שם פלטר ישראל לגמרי הותר ואפילו היה פת בסלו הואיל וזה של פלטר ערב לו יותר וכן כתבו גדולי האחרונים שבספרד וכן הדין אם היה שם פלטר ישראל אלא שאין פת שלו משובח כשל פלטר גוי:
פת של בעלי בתים שהוא ביד הפלטר למכרו או פת של פלטר שכבר לקחו בעל הבית ונעשה פת שלו גדולי המפרשים כתבו שהכל הולך אחר עקרו ואם נאפה ביד בעל הבית אסור אף ביד פלטר ואם נאפה ביד פלטר מותר אף ביד בעל הבית שהרי מפרק השוכר בשמועת ביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך יראה שפת שנאפית ביד ישראל ומכרה לגוי מותר לישראל לאכול ממנה אע"פ שנעשית פת של גוים וכמו שאמרו עליה שריה רבא למיפא ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל הא בפני ישראל לא שמא מאחר שהישראל רואה שביד ישראל נאפה לוקחה מן הגוי ואוכלו ואינו יודע בליעת יין נסך שבו אלמא אלמלא בליעת איסור שבו מותר היה לישראל אחר שנאפה ביד ישראל וכל שכן שאם נאפה ביד גוי ולקחה ישראל אסור אף לישראל אחר וכן כל כיוצא בזה הא למדת שבכל הולך אחר עיקר אפייתו וקצת חכמי הדור מפקפקין בזו ודוחים ראיה שהזכרנו מפני שאינו דומה פת שלנו הבא ביד גוי לפת פלטר הבא ביד בעל הבית שפת שלנו התר גמור הוא ואי אפשר ליאסר ביד הגוי אבל פלטר אפייתו כאפיית גוי אלא שהלקיחה מידו התירו ואין אפיתו מתרת אלא המכירה על ידו אחר שאין דעתו אלא להשתכר אין כאן קרוב הדעת ונמצא לדעת זה הפך הדברים שפת בעלי בתים ביד פלטר מותר ושל פלטר ביד בעלי בתים אסור ולמדת שפתו של גוי שאפאו הפלטר אסור ומ"מ הם פי' שאף לדעת זה ישראל ששלח גוי לקנות פת מפלטר אע"פ שאין שליחות לגוי ונמצא שהגוי הקונה לא זכה בו בשביל ישראל המשלח ואחר שכן ישראל זה לא זכה בו מיד הפלטר אעפ"כ מותר הואיל ואין דעתו של שליח זה לזכות לעצמו הרי הוא כאלו זכה בו ישראל זה מיד הפלטר ונראין הדברים:
גאוני ספרד כתבו שהכותח שנתערב בו פת של גוים אין חוששין לו הואיל והכותח אין בו משום חתנות כל המתערב עמו נגרר אחריו אע"פ שנתן טעם:
הרבה ראינו מקילים בפת של גוים ונסעדים ממה שאמרו למטה בימינו התיר את הפת ומוכיחים משם שלא פשט איסורו בכל ישראל מצד שלא היו יכולים לעמוד בו שאלו פשט איסורו לא היה בידו להתירו הואיל ויכולין לעמוד בו וכן נסעדו במה שאמרו בתלמוד המערב שבפסח ראשון חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הא באכילה אסור תפתר במקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים ומן הסתם על של בעלי בתים נאמר וא"כ כשהתירו הכל התירו ומ"מ לשטתנו אף זו בשל פלטר נאמרה ולא התירוהו אלא על הדרך שכתבנו ואע"פ שעכשו אין חשש חתנות בדבר שאף הם מתרחקים ממנו מ"מ אין בידינו להתיר אלא מה שהתירו ומ"מ כל שמנין חכמי הדור באים להתירו רשאין אחר שאין רוב צבור יכול לעמוד בה ואף גדולי המחברים כתבו בפירוש המשנה בשני של פסחים על שמועת תלמוד המערב שהזכרנו שמשם למדנו שהדבר תלוי במנהג ושבכל ארץ ספרד נהגו לאכלו:
יש מי שמתמיה שמכיון שאף בפת יש בו משום בשולי גוים כמו שיתבאר למטה יאסר פת פלטר שלהם משום בשולי גוים ואין הדבר כן מכיון שבשולי גוים אף הוא משום קרוב הדעת נאסר לא נאסר אלא בשלנו ועל הדרך שהתבאר אבל מה שהותר לנו משלהם לא יאסר משום בשולי גוים:
217ימים לסיום הש״ס