עבודה זרה לו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - א

ושמואל אמר: זליפתן פליטתן של כלים טמאים שפולטים שומנים טמאים הבלועים בכלים, אוסרתן, את שמן הגוים שנעשה בכליהם. ^[489]

ומקשה הגמרא: אטו כולי עלמא, וכי כל העולם, אף ישראלים, אוכלי טהרות נינהו, מקפידים דוקא על אכילת טהרות?

והרי ענין זה של הימנעות מאכילת דבר טמא אינו נוגע אלא לאלו הצריכים להיזהר מן הטומאה, ואין בזה כל איסור לסתם ישראל?

אלא, חוזרת בה הגמרא, ומבארת שכך אמר שמואל: זליפתן פליטתן של כלים אסורין, שעשו בהם הגוים מאכלים אסורים, היא זו שאוסרתן, את השמן שלהם מחמת החשש שמא נתערב בשמן דבר איסור.

אמר ליה שמואל לרב: בשלמא לדידי, דאמינא שאני אומר זליפתן פליטתן של כלים אסורין, אוסרתן, היינו, מתאים דבר זה לכך, דכי אתא כאשר בא רב יצחק בר שמואל בר מרתא, ואמר:

דריש דרש רבי שמלאי בנציבין: שמן של גוים, רבי יהודה ובית דינו נמנו עליו, והתיר והו!

והטעם שהתירוהו, כי קסבר רבי יהודה נשיאה ובית דינו, נותן טעם לפגם, מותר.

כלומר, הטעם האסור הבלוע בכלים, לאחר שעבר עליו פרק זמן של מעת לעת, הוא נפגם, ואם נפלט הטעם שבדפנות הכלי אל השמן שבתוכו, הוא אינו משביחו, אלא להיפך, פוגמו. ולדעת רבי יהודה נשיאה ובית דינו, כל נותן טעם לפגם, מותר. ^[490]

אלא לדידך לדבריך, דאמרת דניאל הוא זה שגזר עליו על השמן של גויים לאוסרו, ^[491] וכי יתכן הדבר, שדניאל גזר איסור על השמן, ואתא ובא רבי יהודה הנשיא ומבטל ליה לאיסור זה, ומתיר את השמן?

והתנן והרי שנינו: אין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חבירו, אלא אם כן בית הדין שרוצה לבטל, גדול הימנו בחכמה ובמנין.

וכיון שאי אפשר לומר שרבי יהודה נשיאה ובית דינו גדולים מדניאל, הרי לדבריך קשה, איך דרש רבי שמלאי בנציבין דבר זה בשם רבי יהודה נשיאה ובית דינו?

אמר ליה רב לשמואל: שמלאי לודאה, קא אמרת? הרי דבר זה שאתה אומר, אמר אותו רבי שמלאי שהוא בא מלוד, ואם כן אינך יכול להקשות עלי מדבריו, כי שאני לודאי, שונים הם אנשי לוד, דמזלזלו, שמזלזלים בדברים דרבנן. ^[492] אמר ליה שמואל: רצונך שאשלח ליה, לרבי יהודה נשיאה ואשאל ממנו האם אכן הורה כך? ^[493]

איכסיף. בוש רב מדבר זה.

אמר על כך רב: גם אם הם, רבי יהודה נשיאה ובית דינו, לא דרשו מן הכתוב בדניאל לגזור על השמן, אלא סברו שגזירה זו נגזרה על ידי בית דין אחר [מחמת הטעם של זליפת כלים אסורים], ומשום כך התירוהו לפי שלא קיבלו טעם זה,

האם אנן אנחנו לא דרשינן, לא נדרוש זאת מן הכתוב בדניאל?

והכתיב והרי נאמר [דניאל א ח], כאשר הורה נבוכדנאצר לרב סריסיו להביא לפניו ילדים מבני ישראל על מנת לגדלם למשרתים וחכמים, והזמין להם המלך מידי יום מפת - פג המלך [מאכל המלך בלשון כשדים ^[494]] ויין מיינו, על מנת לגדלם ולחזקם.

וביניהם היה דניאל, ועליו נאמר כך: "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו".

ודורשים זאת: בשתי משתאות הכתוב מדבר. אחד משתה יין, ואחד משתה שמן. ומשני המשתאות לא נהנה דניאל. ומשמע, שסבר כי יש אסור בשמן של גויים.

ואם כן, מדוע לא קיבל שמואל טעם זה מרב, ולא דרש אף הוא מן הכתוב בדניאל לאסור את השמן?

ומבארת הגמרא: רב סבר כי דניאל על לבו שם שאכן יש לאסור ולהרחיק מדברים אלו, כפי שכתוב בפסוק, ולכל ישראל הורה שאסור.

ושמואל סבר: על לבו שם לאסור את השמן ולפרוש ממנו בעצמו, ולכל ישראל לא הורה איסור זה. ולכן השמן מותר.

שואלת הגמרא: וכי איסור זה של שמן, דניאל גזר עליו!? ^[495] והאמר באלי ^[496] בשם אבימי נותאה, משמיה בשם דרב: פיתן של גוים ושמנן של גוים וכן יינן ובנותיהן, כולן כל אלו, איסורם הוא מגזירת שמנה עשר דבר הן, שגזרו עליהם בית הלל ובית שמאי יחדיו. ^[497]

וכי תימא ואף אם תאמר לתרץ, כי אתא בא דניאל וגזר גזירה זו ולא קיבל, לא נתקבלה גזירתו בציבור, ואתו ובאו תלמידי דהלל ושמאי וגזור וקיבל נתקבלה גזירתם.

אם כן יהא קשה, מאי אסהדותיה דרב? למה העיד רב שדניאל גזר גזירה זו, והרי אף אם גזר, מכל מקום בני דורו לא קיבלו גזירה זו?

אלא כך היה הדבר: דניאל גזר עליו, על השמן, שיהיה אסור שמן הגוים בעיר, כדי שלא ישבו עמם בסעודה ויבואו לידי חתנות. ואתו אינהו, ובאו תלמידי הלל ושמאי, וגזור לאסור את השמן אפילו בשדה.

אך תמהה הגמרא: ורבי יהודה הנשיא, היכי מצי למישרא, איך יכול הוא להתיר את השמן שנאסר בתקנתא תקנתם דתלמידי שמאי והלל? והתנן, ^[498] אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ^[499] ובמנין! ^[500]

ועוד, אף ללא האיסור לבטל דברי בית דין חברו, הא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל נושא וענין, יכול לבטל בית דין את דברי בית דין חבירו. חוץ משמונה עשר דבר שגזרו בהם תלמידי הלל ושמאי משום חשש מתנות, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו!

ואם כן, איך התיר רבי דבר זה?

אמר רב משרשיא: מה טעם שאי אפשר לבטל איסור גזירת שמונה עשרה דברים, הואיל ופשט איסורו של כל אחד מדברים אלו ברוב ישראל.

אולם שמן, שלא פשט איסורו ברוב ישראל, אפשר לבטל איסורו.

ומנין לנו שאכן לא פשט איסורו?

דאמר רבי שמואל בר אבא, אמר רבי יוחנן: ישבו רבותינו [רבי יהודה נשיאה ^[501]] ובדקו על ענינו של השמן, ומצאו שלא פשט איסורו ברוב ישראל, ועדיין לא החזיקו באיסור זה.

וסמכו רבותינו [רבי יהודה נשיאה] על דברי רבן שמעון בן גמליאל, ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור - אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. וגזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה, אין לה תוקף ואפשר לבטלה!

ומנין להם דבר זה? דאמר רב אדא בר אהבה: מאי קרא מהו המקרא ממנו למידים דבר זה?

הערות

^[489] הקשו התוס' רי"ד [דבריו מובאים לקמן לח א ושייכים הם לכאן]: הרי השמן, צונן הוא, והרי אין צונן בולע מפליטת כלים אסורים? ויישב, שהכלל שצונן אינו בולע, הוא רק בדבר יבש, כגון אוכלין. אולם משקין, בולעים מפליטת הכלי אף בצונן. וראה בפסקי התוס' [אות ע"ג בפרקנו] שכתבו כי שמן זית, הוא עז וחריף, ומפליט אף ברותחין!

^[490] ומשמע, שהאוסרים [תלמידי שמאי והלל] קודם שבא רבי ובית דינו, סוברים שנותן טעם לפגם אסור, ובא רבי יהודה והתיר. ושאל על כך ר"י [תוס' ד"ה בשלמא], אף אם סובר רבי יהודה שגזירה זו שגזרו על השמן [שהוא בכלל נותן טעם לפגם, ואסור מחמת כן], סובר רבי יהודה שמותרת בגלל שלא פשטה הגזירה ואין רוב הציבור יכול לעמוד בה, מנין לו שכל נותן טעם לפגם מותר [וכפי שמשמע מדעתו בגמרא] ? וביאר, אף שמואל סבור שכאשר גזרו תלמידי שמאי והלל על השמן, יסוד גזירתם היה משום חתנות [ולא רק משום שנותן טעם לפגם אסור]. אולם כיון שאין חשש זה מספיק בשמן, שהרי אין בו כדי להביא לידי חתנות כמו ביין, חיזקו גזירתם אף בטעם זה של זליפת כלים אסורים. אף שהם עצמם סבורים שבעלמא נותן טעם לפגם מותר. מכל מקום, מחמת צירופם של שני טעמים אלו [אשר כל אחד מהם לבדו אינו סיבה מספקת] אסרו את השמן. וזהו שאמר שמואל לרב: בשלמא לדידי, שגזירת השמן נגזרה על ידי תלמידי שמאי והלל מהטעמים הנ"ל, ניחא. כי יתכן שהתירה רבי משום שלא פשט איסורה בכל ישראל, וכן טעמים אלו, שקלושים הם - לא ניחא לי. אולם לדעתכם, שדניאל גזר על כך, האם התירה רבי?! [תוס' וראה עוד מה שהקשו התוס', וראה בריטב"א על כך].

^[491] להלן מביאה הגמרא את המקור והדרשא לגזירת דניאל.

^[492] וכן אמר רבי יוחנן בפסחים סב ב 'אין שונים ללודים'. והטעים זאת הרש"ש על פי דברי הגמרא במכות [י א] 'אסור ללמד לתלמיד שאינו הגון'. וראה עוד בהגהות יעב"ץ.

^[493] כך פירש ר"ח. והיעב"ץ פירש, ששאלו האם תסכים שאשלח לו לרבי שמלאי, ואודיענו מה שאתה חושדו בדבר שקר ומוציא דיבה על הלודיים שמזלזלין בדברי דרבנן. ומשום כך נתבייש רב, על שמיהר להוציא דבר זה מפיו על רבי שמלאי, שודאי בר סמכא היה, שהרי היה משומעי בית מדרשו של רבי יהודה הנשיא! [ואף שסתם לודים אכן מזלזלין בדברי חכמים].

^[494] כך פירש רש"י על הפסוק שם, וכן הרשב"ם [הובא בתוס' כאן]. אכן יש המפרשים שמדובר בפת ממש. והוכיחו רש"י והרשב"ם, שאין מדובר בפת ממש. כיון שבהמשך שם מובא, שבמקום פת-בג אותו לא אכל, נתן לו השר תחליף למזונו וכפי שנאמר [שם טז] "ויהי המלצר נושא את פת-בגם וכו' ונותן להם זרעונים". והזרעונים הללו, אינם תחליף ללחם, אלא תחליף לתבשיל. ועל כרחך שפת-בג זה היה תבשיל, והזרעונים היו חליפיו [כך הוכיח רש"י בדניאל שם וראה הוכחת התוס' כאן].

^[495] לאו דוקא שמן, אלא אף פת ויין היו בגזירתו של דניאל. ונקטה הגמרא רק את אחד מהם [ראב"ד]. אולם הרמב"ן כתב, שנקטה הגמרא שמן בדוקא, משום שדניאל אכן הורה לכל ישראל על יין פת ושמן. והנה, בדברי מאכל שהם חיי נפש, כגון פת ויין - לא קיבלו ממנו. ולא נתקיימה הוראתו. אבל שמן, שאינו חיי נפש - קיבלו ממנו. וזהו שמקשה כאן הגמרא - וכי תימא דניאל גזר ולא קיבלו ממנו גזירת שמן ויין, אם כן על מה העיד רב?!

^[496] שם חכם.

^[497] כמובא בשבת יג ב.

^[498] עדיות א ה.

^[499] דבר זה תמוה, היאך יהיו האחרונים גדולים בחכמתן יותר מן הראשונים? וביאר התוס' יו"ט [עדיות א ה], שכבר מצינו [ברכות כ א] שרבה, גדול היה מרב יהודה [הגמרא שם מונה מעלות לימוד האחרונים על הראשונים], ובין היתר מובא בדברי הגמרא שם כך: רב יהודה כי הוה מטי ל"האשה שהיא כובשת ירק", הוה אמר: הויות דרב ושמואל חזינא הכא. ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא! פירוש: כאשר היה רב יהודה מגיע למשנה בעוקצין העוסקת בדין "האשה שהיא כובשת ירק", היה אומר, קושיות שהקשו רב ושמואל בכל מקום, אני מתקשה בהם כאן. ואנחנו אף שונים בהלכות עוקצין כמו בשאר מקומות בש"ס שלש עשרה פנים שונות של משניות ומימרות. ובכך מעולה תלמודינו מתלמוד הראשונים!

^[500] רמב"ם [ממרים ב ב]: והיאך יהיו גדולים במנין, הואיל וכל בית דין ובית דין, של שבעים ואחד הוא? - זה מניין חכמי הדור שהסכימו וקיבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול, ולא חלקו בו! אולם הראב"ד פירש על פי דברי הירושלמי, ש"מנין" היינו מנין השנים. שיהיה אב בית הדין האחרון, גדול במנין שנותיו מאב בית דין הראשון.

^[501] רש"י

זליפתן של כלים טמאים מה שכליהם פולטים לשמן דבר טמא — אוסרתן. ועל לשונו של שמואל תוהים: אטו כולי עלמא [וכי כל העולם] אוכלי טהרות נינהו [הם]? הרי טומאה אינה אלא דבר הנוגע לאלה שנזהרים בטהרה, ומי שאינו נזהר בטהרה אינו צריך לחשוש לכך! אלא, כך צריך לומר: זליפתן של כלים אסורין — אוסרתן.

אמר ליה [לו] שמואל לרב: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שאני אומר] זליפתן של כלים אסורין אוסרתן, היינו [זהו הטעם] דכי אתא [שכאשר בא] רב יצחק בר שמואל בר מרתא ואמר שכך דריש [דרש] ר' שמלאי בנציבין: שמן, ר' יהודה ובית דינו נמנו עליו כלומר, הצביעו בענין זה והתירוהו, כי

קסבר [סבור הוא]: שנותן טעם לפגם — מותר, וכיון שטעמו של השמן נפגם על ידי פליטת הכלי, אינו אסור.

אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] דניאל גזר עליו, וכי דניאל גזר ואתא [ובא] ר' יהודה הנשיא ומבטל ליה [ומבטל אותו]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין, וכי היה ר' יהודה הנשיא גדול מדניאל?

אמר ליה [לו] רב: בשמו של שמלאי לודאה קא אמרת [הלודי אתה אומר]? שאני לודאי דמזלזלו [שונים הם הלודיים שהם מזלזלים] באיסורים, ואין לחשוש למה שמסר. אמר ליה [לו] שמואל: האם אשלח ליה [לו] ואשאל אותו מהיכן הוא יודע את הדבר הזה? איכסיף [התבייש] רב.

אמר רב: אם הם ר' יהודה הנשיא ובית דינו לא דרשו מן הכתוב שדניאל גזר על כך, ומשום כך התירו, אנן לא דרשינן [אנו לא נדרוש]? והכתיב [והרי נאמר]: "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו" (דניאל א, ח) — בשתי משתאות (שתיות) הכתוב מדבר, אחד משתה יין ואחד משתה שמן, ומסבירים:

רב סבר [סבור]: על לבו שם דניאל שצריך להרחיק מדברים אלה, ולכל ישראל הורה שיעשו כן. ושמואל סבר: על לבו שם וכן נהג, ולכל ישראל לא הורה שיעשו כן.

ושואלים: ושמן, דניאל הוא שגזר עליו? והאמר [והרי אמר] החכם באלי בשם אבימי נותאה משמיה [משמו] של רב: פיתן של גוים ושמנן, סתם יינן ובנותיהן, כולן משמנה עשר דבר הן גזירות שנגזרו ביום אחד בימי תלמידי שמאי והלל!

וכי תימא [ואם תאמר]: אתא [בא] דניאל גזר גזירה זו ולא קיבל העם את הגזירה, ואתו [ובאו] תלמידי הלל ושמאי וגזור [וגזרו] גזירה זו מחדש וקיבל העם, אם כן מאי אסהדותיה [מהי עדותו] של רב? הרי הגזירה של דניאל לא התקבלה! אלא, דניאל גזר עליו איסור בעיר משום הרחקה מן הגוים, ואתו אינהו וגזור [ובאו הם תלמידי שמאי והלל וגזרו] איסור אפילו בשדה.

ושואלים: ור' יהודה הנשיא היכי מצי למישרא תקנתא [כיצד יכול הוא להתיר תקנה] של תלמידי שמאי והלל? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין! ועוד, הא [הרי] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו ויתירו אין שומעין לו!

אמר רב משרשיא: מה טעם אי אפשר לבטל שמונה עשרה — הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל, ואילו שמן מעולם לא פשט איסורו ברוב ישראל, שאמר ר' שמואל בר אבא אמר ר' יוחנן: ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל; ועוד סמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי ר' אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, ואם נגזרה גזירה כזו ניתן לבטלה, שאמר רב אדא בר אהבה, מאי קרא [מהו המקרא] המלמד על כך?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The secretion of ritually impure vessels prohibits the oil that gentiles pour into them. The Gemara asks: Is that to say that all people are consumers of only ritually pure substances? Since it is common practice to eat ritually impure foods, why should the secretion of impure vessels render the oil prohibited? The Gemara emends Shmuel’s statement: Rather, the secretion of prohibited vessels prohibits the oil, as it absorbs the prohibited substances.

Shmuel said to Rav: Granted, according to my opinion, as I say that the secretion of prohibited vessels prohibits the oil, this is how one can understand that when Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta came, he said that Rabbi Simlai taught in Netzivin: With regard to oil, Rabbi Yehuda HaNasi and his court were counted, i.e., voted, on this matter and permitted it.

Shmuel elaborates: It can be explained that Rabbi Yehuda HaNasi holds: A prohibited substance that imparts flavor to the detriment of the mixture is permitted. According to Shmuel’s explanation, the prohibition was revoked because the taste absorbed by the oil would have impaired its flavor rather than enhanced it.

But according to you, Rav, who said that Daniel decreed a prohibition upon the oil of gentiles, how can this be understood? Can it be said that Daniel decreed it, and Rabbi Yehuda HaNasi came and voided the decree? But didn’t we learn in a mishna (Eduyyot 1:5): A court cannot void the statements of another court, unless it is greater than it in wisdom and in number? According to Rav, how could Rabbi Yehuda HaNasi void a decree issued by Daniel?

Rather than answering Shmuel’s question directly, Rav first rejects his proof: Rav said to him: Was it Rabbi Simlai of Lod of whom you spoke? Residents of Lod are different, as they disparage the Sages’ decrees, and therefore Rabbi Simlai’s testimony is unreliable. Shmuel said to him: Shall I send for him? As a result, Rav became embarrassed.

Rav claimed that Rabbi Yehuda HaNasi and his court erred in permitting the oil of gentiles, which Daniel had prohibited. Rav said: If they, Rabbi Yehuda HaNasi and his court, did not expound the following verse, will we not expound it? We must certainly do so. Isn’t it written: “But Daniel purposed in his heart that he would not defile himself with the king’s food, nor with the wine which he drank [mishtav]” (Daniel 1:8)? The word mishtav is in the plural, indicating that the verse speaks of two types of drinking: One is the drinking of wine, and one is the drinking of oil. Accordingly, Daniel himself refrained from consuming oil of gentiles, as he instituted this prohibition. Why does Shmuel reject this inference, which indicates that Daniel issued this decree?

The Gemara explains that Rav maintained: Daniel placed the prohibition against consuming the oil of gentiles upon his heart, i.e., for himself, and he instructed all Jews to adhere to it as well. And Shmuel held: Daniel placed the prohibition upon his heart, but he did not instruct all Jews to accept it.

The Gemara asks: And is it correct that Daniel decreed that oil is prohibited? But doesn’t Balei say that Avimi of Nota [Nota’a] says in the name of Rav: The prohibitions of gentiles’ bread and their oil, their wine and their daughters, are all from the eighteen matters decreed in a single day in the days of the students of Shammai and Hillel. Apparently, Rav himself maintains that the prohibition was not instituted by Daniel.

The Gemara adds: And if you would say that Daniel came and decreed but the people did not accept it, and later the students of Hillel and Shammai came and decreed with regard to gentiles’ oil and the people accepted it, if that is so, what is the significance of Rav’s testimony that Daniel initially instituted the prohibition? The Gemara explains: Rather, Daniel decreed upon the oil of gentiles in the city, and the students of Shammai and Hillel came and decreed that it is prohibited even in the field.

The Gemara asks: And how could Rabbi Yehuda HaNasi permit an ordinance issued by the students of Shammai and Hillel? But didn’t we learn in a mishna that a court cannot void the statements of another court, unless it is greater than it in wisdom and in number? And furthermore, doesn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan says: With regard to all issues, a court can void the statements of another court, except the eighteen matters decreed by the students of Beit Shammai, as, even if Elijah and his court were to come and rescind them, one would not listen to him.

Rav Mesharshiyya said: What is the reason that none of the eighteen decrees can be voided? Since the prohibition spread among the majority of the Jewish people, it cannot be voided. But with regard to oil, its prohibition did not spread among the majority of the Jewish people, and therefore it can be voided. As Rabbi Shmuel bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: Our Sages sat and inspected the matter of gentiles’ oil and determined that its prohibition had not spread among the majority of the Jewish people, and our Sages relied upon the statement of Rabban Shimon ben Gamliel and upon the statement of Rabbi Elazar bar Tzadok, who would say: The Sages issue a decree upon the community only if most of the community is able to abide by it. As Rav Adda bar Ahava said: What is the verse from which it is derived?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושמואל אמר זליפתן של כלים אסורין. כגון קדירה בת יומא וכיוצא בה אסרתן.

אמר ליה שמואל לרב בשלמא לדידי כו' משום דנותן טעם לפגם מותר משום הכי שרייה רבי. אלא לדידך דאמרת דניאל גזר עליו היכי יכול רבי לבטוליה. והא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין.

אמר ליה אשלח ליה לרבי אשאל אשאליה איכסיף רב אמר [אם] הם לא דרשו אנן לא דרשינן.

כתיב וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו בשתי משתאות הכתוב מדבר.

יין ושמן רב סבר שם על לבו והורה לכל ישראל. ושמואל סבר שם על לבו לעצמו לאחרים לא הורה:

ירושלמי אמר ליה שמואל אכול משחא דארמאי ואי לא כתיבנא עליך זקן ממרא:

ומקשינן וסבר רב שמן דניאל גזר עליה והא משמיה דרב אמרו פתן שמנן ויינן מי"ח דבר הן.

ופרקינן דניאל גזר שיהא אסור בעיר. תלמידי שמאי והלל גזרו ביה איסור אפילו בשדה. ומקשינן אי הכי רבי היכי מצי מבטיל גזירה זו.

והאמר ר' יוחנן בכל יכול בית דין לבטל דברי בית דין חבירו אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין חוץ מי"ח דבר שאפי' יבוא אליהו ובית דינו אין שומעין להם. ופרקי' להו אמר רב שמעיה מה טעם הואיל פשט איסורן ברוב ישראל שמן לא פשט איסורו ברוב ישראל וכרבי יוחנן ישבו ובדקו על השמן ומצאו שלא פשט איסורו ברוב ישראל.

וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי רבי אלעזר בר' צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם רוב ישראל יכולין לעמוד בה.

ושמואל אמר זליפתן של כלים אסורין אוסרתן. פי' דס"ל לתנא דידן דנט"ל אסור וא"ל לשמואל קשיא דבש דקתני סיפא מותר ואמרינן בגמ' למאי ניחוש לה אי משום גיעולי עכו"ם נט"ל הוא ורבותינו הצרפתים מתרצים כן שהדבש נט"ל הוה ואפי' מאיסורין עצמן כשהיו בעין קודם שנבלעו ולפי' מותר אבל שמן מאיסורין עצמן לשבח הוא הילכך אפי' מזליפתן דהוי לפגם נאסר דס"ל כמ"ד בפסחי' גיעולי עכו"ם חידוש הוא דבעלמא נט"ל מותר והכא אסור כלומר שעשה הכתוב פליטתן של כלים כאיסור עצמו שבלע ממנו אע"פ שהוא נפגם בכלים כיון שהיה לשבח בעינו שאילו [פגום בעינו] ודאי מותר דהיינו חידושו דנבילה שאינה ראויה אינה נבלה.
ובהא פליגי, תנא דידן ס' נט"ל בעלמא מותר וגיעולי עכו"ם חידוש הוא ולפי' שמן אסור עשה הכתוב זליפת הכלים כאיסור בעינו דהוא לשבח ודבש מותר דהיינו נבלה שאינ' ראויה לגר דנט"ל בעינו מותר ור"י הנשיא סבר כל נט"ל מותר דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו לפגם הוא כדקאמר ר' יוחנן לקמן בפ' השוכר ובפסחים והיינו דר"מ התם וקי"ל כר"י הנשיא ולרב בין לתנא דידן בין לר"י הנשיא לבת יומא לא חיישי'.
ולהאי פירושא שמעינן מינה דשמן לאו פוגם מעיקרו הוא ואפ"ה שרינן ליה משום דלא חיישינן לבת יומא.
ול"נ דסבר שמואל דתנא דידן כל נט"ל אסיר ליה והכי אשכחן תנאי בפ' בתרא דמכילתין וטעמא דדבש לשמואל משום דזהירי ביה למעבדיה בכלים חדשים ומיוחדין לכך דאי מתערב ביה נמי גיעולי כלים מיסרא סרי ומתקלקל וכי אמרינן בגמרא טעמא דאי משום גיעולי עכו"ם נט"ל הוא אליבא דגמ' הוא דסוגיין בה כרב וה"נ אזלא סוגייא דשמעתין כולה ולדידן כבשים וטרית דשרי תנא דידן לא חייש לנ"ט כשאינן מבושלים דהוי טהור מליח וטמא תפל דשרינן בפ' כל הבשר.

הא דאקשינן ושמן דניאל גזר עליו והאמר באלו וכו'. ק"ל ליקשי נמי פת ויין והראב"ד ז"ל מתרץ דה"ה דהא אמר לכל ישראל הורה וכתיב פת ויין אלא חדא מינייהו נקט וחדא תירוצא סליק להו לכולהו ולפי דבריו הא דאמר ר' יוחנן לעיל דמפלטר עכו"ם בשדה מותר היינו משום דר' דכיון דאמר הכי ואסכימו בטל הוא ובית דינו גזירת תלמידי שמאי והלל אבל של דניאל במקומה עומדת.
ונ"ל דדניאל הורה ודאי לכל ישראל ומיהו לא קבלו ממנו בדברים שהם חיי נפש כגון פת ויין והיינו דאמרינן וכ"ת דניאל גזר לא קבלו ממנו כלומר כמו שהוא בפת ויין א"כ מאי אסהדותיה דרב שמן ולדידן בשדה לדברי המתיר לא נתבטלה בו גזירת י"ח דבר כלל.

הא דאמרינן לעיל אלא דניאל גזר בעיר ואתו אינהו גזור אפי' בשדה. ואקשינן א"ה ר' יהודה וכו' ה"ג לה א"ה ר' יהודה הנשיא היכי מצי מבטל תקנתא דתלמידי הלל ושמאי וה"פ אא"ב דדניאל גזר מדכתיב ויין משתיו ר' יהודה הנשיא לרב טעה בהכי דלא ס"ל דדניאל גזר כלום דלא דריש משתיו אא"א תלמידי שמאי והלל גזרו י"ח דבר ודאי שמיע והיכי שריא.
ואיכא נוסחי עתיקי דכתיב בהו ר"י הנשיא היכי מצי מבטל ולהני נוסחי אפשר דהדר נמי אקושיא דאקשי ליה שמואל לרב ותלמודא הדר ובעי לה מיניה דר"י הנשיא היכי שריא גזירה דדניאל דאוסיפו עלה תלמידי שמאי והלל ואיהו שרא דכולהו ואפי' לנוסחא קמן מצינא לפרושי דה"נ קאמר היכי מצי ר"י הנשיא למשרי אפי' תקנתא דתלמידי שמאי והלל וכ"ש של דניאל ועוד דשמא בשדה בלבד התיר ולא עקר בשל דניאל כלום מ"ה אקשי בתלמידי שמאי והלל ומפרקין לה כדאיתא.
והא דאהדר רב לשמואל שמלאי לודאה קאמרת לא הוה צריך לא לימא שלא פשטה אלא משמע דרב לא ס"ל כי שריותיה דר"י הנשיא ומ"ה הוה דחי ליה מיניה והיינו דקאמר אם הם לא דרשו אנן נמי לא נדרוש דקסבר דטעה ר"י הנשיא כשהתיר מפני שלא דרש והכי משמע בירוש' דאיתמר התם ר' יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח שמליין הדרומי יתיב ודרש ר' ובית דינו התירו את השמן שמואל אכל רב לא קביל עליה מיכול א"ל שמואל אכול דלא כן אנא כתבנא עלך זקן ממרא.

ושמואל אמר זליפתן של כלי׳ אסורין אוסרן. פי׳ קסבר נותן טעם לפגם אסור ולית ליה הא דאמרינן דפתן ושמנן מי״ח דבריהם דההיא משמע דרב הוא דאתמר. ואם תאמר והא לקמן גבי חמץ שנפל לתוך גריסין פסק שמואל הלכתא נותן טעם לפגם מותר ויש לומר דשמואל הכא טעמ׳ דרבנן דאסרוהו קאמר אבל איהו סבירא ליה כמאן דאמר מות׳ וכרבי יהודה נשיאה וכדאמרינן בשלמא לדידי כו׳ וזהו מה שאמרו לקמן ולכל ישראל לא הורה ואמי דהא אסור הוא משום נותן טעם לפגם אסור אלא ודאי דלשמואל שרי משום נותן טעם לפגם מותר דאיהו ודאי קבלה לדר׳ יאודה נשיאה. ומיהו הא קשיא לתנא דמתני׳ גופיה למה אסר בשמן והתיר בדבש דהא טעמא דהתיר בדבש משום נותן טעם לפגם מותר הוא כדאיתא לקמן ויש לומר דשאני דבש דכל אסור ואפילו הוא מושבח בעצמו ועומד בעין הוא פוגמו מה שאין כן בשמן ופת שהאסור המושבח אינו פוגמו וזליפת כלים שאינו בן יומו הוא שפוגמו הלכך עשו אותו כמו שהיה בעין קודם שנבלע שהיה מושבח שהוא אוסרו ועשו איסור הבלוע כאילו אינו בלוע כן תירצו בתוספות אבל אין לך לומר כן אליבא דשמואל ולומר דדוקא גבי חומץ לתוך גריסין פסק שהוא מותר לפי שאפילו החומץ המושבח ועומד בעין פוגמו כדאמרי׳ בדבש לתנא דמתני׳ דהא הוכחנא דשמואל קבלה לדרבי יאודה נשיאה ואם תאמר אם כן למה העמידו שמואל לתנא דמתני׳ דלא כהלכתא ולא אוקמה כהלכתא וכטעמיה דרב ויש לומר משום דשמואל לית ליה דדניאל גזר עליו ולית ליה הא דאמרינן לקמן פשיטא וכיון שכן על כרחין הוצרך לאוקומה משום זליפת כלים.

רב סבר על לבו שם ולכל ישראל הורה. פי׳ גמר׳ גמיר ליה דאי לא אמאי לא אמר כן בפתן ויינן של גוים דהא כולהו כתיבי בקרא אלא ודאי כדאמרן והיינו לישנא דאמרינן לקמן בסמוך מאי סהדותיה דרב דאלמא בקבלה אמר כן כדאמרינן העיד פלוני על ר׳ פלוני כנ״ל אבל הר״אבד ז״ל פירש בענין אחר.

וסמכו רבותינו על דברי ר״שבג דאילו מטעמא דלא פשט איסורו בכל ישראל עדין היה צריך בית דין גדול מן הראשון כדין שאר גזרות שאינן מי״ח דבר אבל עכשיו שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אפי׳ בית דין קטן יכול לבטלה ואם תאמר וכיון דאיכא האי טעמא דאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה הרי אינה גזירה וכדמייתינן מן המקרא דבמארה אתם נארים ויש לומר דקרא דבמארה אתם נארים תרוייהו קאמר שאין יכולים לעמוד בה ושלא פשט בתרי וכל היכא דאיכא חדא מינייהו הגוי כולו איכא ולא עוד אלא כי כשפשט׳ חמורה יותר שאפילו אליהו אינו יכול לבטלה ובמסכת הוריות מייתינן האי קרא על ענין הפשיטות וקבלת ישר׳ עליהם ולכך הוצרכו לומר כן דתרוייהו הוו התם שלא פשט אסורו ושאין יכולין לעמוד בה הא כל שפשט וקבלוה עליהם בית דין חשוב בעו לבטלה לכל הפחות ובכולה סוגיין ליכא הפרישה בין כל ישראל לרוב ישראל דרובו ככולו.

שמן של גוים כבר בארנו במשנה שהוא מן הדברים שנאסרו במנין ומשמנה עשר דבר שגזרו עליהם תלמידי שמאי והלל ואלו פשטה גזרתו בכל ישראל או ברובו והיה הצבור יכול לעמוד בה לא היה שום בית דין יכול לבטלה וכן אם היו הצבור יכול לעמוד בה ולא פשטה ברוב ישראל היה צריך בית דין גדול מן הראשונים אלא שמצאו שלא פשטה ברוב ישראל ונתנה מיהא ליבטל על ידי גדול וכשראו שאין רוב צבור יכולין לעמוד בו סמכו להתירה ע"י קטנים מן הראשונים ומתוך כך התירוהו אחר כך לגמרי על ידי ר' יהודה הנשיא ובית דינו בן בנו של רבינו הקדוש אע"פ שהיה בית דין קטן מן האחר מפני שאין רוב הצבור יכול לעמוד בו עד שמתוך כך חזרו ומצאו בו שלא פשט איסורו בכל ישראל וגיעולי גוים אין כאן שטעמו של בשר פוגמו ויש מי שאוסרו בפסח מטעם גיעולי גוים שכל שאיסורו במשהו אפילו פגום אסור ומ"מ רוב גאונים מסכימים שכל משהו פגום מותר ואף בפסח מותר ולא שתאמר דוקא משהו פגום ר"ל משהו שאם יהא שם בנותן טעם יהא נותן טעם לפגם אלא אף כשהיה שם מן האיסור בכדי נתינת טעם מותר אף באיסורי משהו הואיל וטעמו פוגם כמו שיתבאר במסכת זו בפרק אחרון:

מאחר שהתירו את השמן אין ראוי לתלמיד חכם להתחסד יותר מדאי ולימנע ממנו שלא להוציא לעז על הנוהגים בו התר במה שאי אפשר להם לעמוד וזהו שאמרו בתלמוד המערב אמר ליה שמואל לרב אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא ובלשון גדולי המחברים כתוב בזה ומי שאוסרו עומד בחטא גדול מפני שהמרה על בית דין שהתירוהו ונראה שמלשון תלמוד המערב כתבוה והטעם שכתבנו נראה עיקר:

בשלמא לדידי דאמינא דליפתן של כלים אסורין אוסרתן היינו דכי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר דרש ר' שמצאי בנציבין ר' יהודא נשיאה ובית דינו התירו בשמן מהכא מוכח דל"ג לי' במתני' רבי וב"ד התירו השמן דאי גרסי' לי' אמאי מקשה מר' שמצאי ולא מקשה ממתני':

גמרא לבטל דברי ב"ד חבירו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בשלמא למאן דאמר כו' תלמידי שמאי והלל כו' בעלמא נותן טעם לפגם מותר וכן כו' וכן בכל העמוד היכא דכתיב שמאי והלל צ"ל תלמידי שמאי והלל וק"ל:

בד"ה והא תנן אין ב"ד יכול כו' תימה כו' והיכי דמי אי פשטה תקנת פרוזבול אפילו היה גדול כו' עכ"ל לפום מה שהבינו התוס' השתא דאמר רב משרשיא מה טעם כו' הכל מדברי המקשה והתירוץ מתחיל משמן לא פשט כו' משמע להו הא דקאמר בכל יכול לבטל כו' חוץ מי"ח דבר כו' לאו דוקא דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ דלפי הטעם דקאמר רב משרשיא הואיל ופשט איסורן ה"ה בכל דבר דפשט איסורו אפילו היה גדול אינו יכול לבטלו כדקאמר אפילו יבא אליהו כו' ויש לדקדק בדבריהם למה להו לאתויי הך דפרוזבול אהך מתניתין גופה דמייתינן הכא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול הימנו כו' יש לתמוה כך דהיכי דמי אי איירי בדבר דפשט איסורו אפילו היה גדול אינו יכול לבטלו ואי לא פשט ל"ל אלא א"כ גדול הימנו כו' אפילו קטן נמי יכול לבטלו כמו ר' יהודה נשיאה ויש ליישב משום דאסיק להו אדעתייהו לתרץ תמיהתם דמעיקרא כמ"ש וי"ל דהכי נמי מטעם דלא פשט גרידא כו' מש"ה סמכו תמיהתם אפרוזבול דהשתא תיקשי להו אתירוצם כמו שהקשו מ"מ קשה דדבר תימה הוא היאך לא פשט מאחר כו' ודו"ק:

ד"ה בשלמא למאן דאמר וכו' והיינו דקאמר שמואל לרב בשלמא לדידי וכו' התוס' האריכו בזה משום דלפי תירוצו של ר"י לא יתיישב קצת לישנא דגמרא דקאמר בשלמא לדידי וכו' קסבר נותן טעם לפגם מותר וכו' לכך האריכו לפרש לישנא דגמרא והוצרכו להוסיף ולגרוע בלשון הגמרא כמבואר מעצמו:

ד"ה ורבי יהודה הנשיא היכי אלים וכו' פרשב"ם דפריך בין לרב בין לשמואל וכו' נראה דהעיקר שבא לפרש דקושיית הגמ' פריך לשמואל משום דלרב לא הוה פריך כ"כ משום דהא אין הכי נמי דרב קאמר דלא לסמוך אדברי ר' שמלאי דקאמר שמלאי לודאה קאמרת וכו' לכך פרשב"ם דעיקר קושית הגמ' קאי אשמואל וק"ל:

ד"ה והא תנן אין ב"ד יכול לבטל וכו' תימה דבפ' השולח גבי פרוזבול וכו' בלא פרוזבול היו התוס' יכולין להקשות אהא מתניתין גופא דקתני אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו וכו' ממ"נ אי איירי בדבר שלא נתפשט אפילו קטן ממנו יכול לבטל ואי איירי בדבר שנתפשט אפילו גדול ממנו אינו יכול לבטל אלא שהיו יכולין לתרץ כפשוטו כתירוצא קמא דקאמר וי"ל דה"נ מטעם דלא פשט גרידא לא התיר וכו' לכך מייתי מפרוזבול כדי להקשות על זה התירוץ מה שמקשה בתר הכי מ"מ קצת דבר תימה הוא היאך לא פשט וכו' וק"ל:

גמרא שמלאי לודאי קאמרת שאני לודאי דמזלזלו. נראה דלזה כוון גם ריו"ח בפסחים (סב ב) באמרו לר' שמלאי אין שונין לא ללודים כו' כי אסור ללמד לתלמיד שאינו הגון כדאיתא במכות (י) ורש"י פי' שם בע"א:

גמ' שאני לודאי דמזלזלי א"ל. נ"ב שמואל לרב אשלח לר"ש ואודיענו מה שאתה אומר על הלודיים שמזלזלים במילי דרבנן. איכסיף רב. על שמהר להוציא לעז על ר"ש מיהו אשכחן דכוותה בתמיד נשחט (סב ב ב) שאל ר"י לר"ש אין שונין ללודים:

תד"ה אשר כו' זרעונים בלא פת. נ"ב למה לא וכי אין זרעונים לבדם משביעים ואין דרך לאכול קטניות ומיני זרעים כפולים ועדשים דוחן ואורז עם פת אלא בבלאי טפשאי [ביצה טז נדרים מט] כי הם עומדים למזון במקום פת. ודאי רוב ארצות המזרח האורז לחמם הוא:

תוס' ד"ה בשלמא וכו' הא דאמר לקמן. [ועי'] דף לח ע"ב (ועיי"ש) בתוס' ד"ה אי:

תוס' ד"ה אשר לא יתגאל. בסוף הביאו ירושלמי רב יצחק בר שמואל בר מרתא וכו' רב לא אכל וכו' ועיין מ"ש בעניותי על דברי הירושלמי הלזה בספרי הקטן שער יוסף דף יו"ד ועמ"ש בברכי יוסף ומחב"ר י"ד בסימן טו"ב:

לודאי. מזלזלי במידי דרבנן: אם הם לא דרשו. אם ר' יהודה הנשיא לא דרש את המקרא להבין שדניאל גזר עליו וסבר דבי דינא אחרינא גזר עליו משום זליפת כלים ושרייה: אנן לא דרשינן. בתמיה: שמונה עשר דבר. ב''ש וב''ה יחד נמנו וגזרו עליהם בפ''ק דשבת (דף יג:) ולקמן פריך בנותיהן דאורייתא היא: מאי אסהדותיה דרב. דאמר דדניאל גזר עליו כיון דדריה לא קביל מיניה לאו גזרה היא: בעיר. משום חתנות: בכל יכול לבטל בית דין גזירת ב''ד חבירו. שגזר על דבר המותר ובלבד שיהא גדול ממנו: רבותינו. רבי יהודה הנשיא: לא פשט. עדיין לא החזיקו רובם באותה הגזירה לנהוג בו איסור:

בשלמא למ''ד זליפתן של כלים אסורים כו'. קסבר נותן טעם לפגם מותר לפום ריהטא משמע שאותם שאסרו קודם ר' יהודה כגון תלמידי שמאי והלל סוברין נותן טעם לפגם אסור ואתא ר' יהודה נשיאה וסבר מותר ושמואל סבר כוותיה שהיה מחזיק דברי רבי שמלאי ולקמן נמי פ''ה (דף סז.) גבי חומץ אשר שם לתוך הגריסין פסיק שמואל הכי הלכתא נותן טעם לפגם מותר ולקמן בפירקין (דף לח:) גבי מישחא שליקא סתם התלמוד אי משום גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם הוא ודקדק ר''י היאך באו לחלוק על רבותינו שמאי והלל בדין נותן טעם לפגם להתירו נהי דשמן יכול להיות שמותר מטעם שלא פשט ואין רוב הצבור יכולין לעמוד בשאר דברים היאך הותר ועוד קשיא אי ס''ל לתנא דמתני' דנותן טעם לפגם אסור תקשי הא דאמר לקמן (דף לט:) גבי דבש למאי ניחוש אי משום גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם הוא ומה בכך הא תנא דמתני' מיסר קא אסר לכך נראה לר''י דשמואל נמי ס''ל דכי גזור ב''ש וב''ה על השמן משום חתנות גזור ומיהו משום דלא שייך בה חתנות כ''כ כמו ביין הוצרך להם סעד בזליפתן של כלים אסורין אע''ג דאינהו סבירא להו בעלמא נותן טעם לפגם מותר וכן סובר שמואל שמכח שני הטעמים גזרו אע''פ שאין די בכל אחד לבדו והיינו דקא''ל שמואל לרב בשלמא לדידי דאמינא דגזירת שמן לא היתה קדמונית מימי דניאל אלא שמאי והלל גזור מטעמי דפרישית ניחא דיכול להיות שהתיר ר' יהודה הנשיא כמו שמפרש התלמוד בסמוך דלא פשט איסורו וגם הטעמים לא נראו לו כי אין טעם חתנות טוב כל כך ועוד דנותן טעם לפגם מותר אלא לדידך דאמרת דניאל גזר עליו היאך היה יכול רבי יהודה הנשיא לבטלה דכיון שכתובה היא בתורה פשיטא הוא דפשט איסורו בכל ישראל ועוד כי שמאי והלל שהיו אחריו יותר משלש מאות שנה שבאו והוסיפו עליו לגזור אף בשדה כמו שמפרש בסמוך א''כ משמע דגזירתו פשטה מיהא בעיר: אשר לא יתגאל בפת בג. פרשב''ם דהאי פת לאו פת ממש הוא דלישתמע מהכא דדניאל גזר על הפת אלא לפתן הוא והוצאת המלך הוא ריפוש''א בלע''ז וכן ממקרא מוכיח דכתיב (דניאל א) ויהי המלצר נושא את פת בגם ונותן להם זרעונים ואין לומר שהיה נוטל פתן והיו אוכלים זרעונים בלא פת: במתני' כתב רשב''ם בשם רש''י דלא גרס רבי דר' יהודה הנשיא בר בריה ובית דינו התירוהו וחכמי דורו קבעו דבר זה במשנה שסדר רבי זקנו כי הוא היה בנו של ר''ג הנזכר במס' אבות (פ''ב מ''ב) ר''ג בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה ת''ת כו' ואותו רבי יהודה הנשיא הנזכר כאן הוא ר' יהודה נשיאה שהיה בימי האמוראים אלא בלשון משנה וברייתא קורא אותו הנשיא ובלשון אמורא קורא אותו נשיאה ור' יהודה הביא ירושלמי רבי ובית דינו התירו את השמן בשלשה מקומות רבי יהודה הנשיא ורבותינו התירו בגיטין ובשמן ובסנדל ונראה לו שיש שם טעות סופר דקפריך וליקרו ליה ב''ד שריא שכל ב''ד המתיר ג' דברים נקרא ב''ד שריא ודחי א''ר יודן בר' ישמעאל בית דינו חלוק עליו בגיטין פירוש ואין זה מתיר ג' דברים ואם הוא היה רבינו הקדוש א''כ היה לו למנות עוד אחרת שהתיר כדאמר בפרק קמא דחולין (דף ו:) דהתיר רבי בית שאן דבירושלמי דדמאי נמי איתא לכך נראה לו דגרס התם ר' יהודה הנשיא והוא ר' יהודה נשיאה עוד כתוב שם בירושלמי רב יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח לר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש רבי ובית דינו התירו את השמן שמואל קבל עליו ואכל רב לא אכל א''ל שמואל לרב אכול או אנא כתיב עלך זקן ממרא א''ל עד דאנא תמן אנא ידע מאן ערער עליה שמלאי הדרומי א''ל אפשר מה דאמר בשם גרמיה לא בשם רבי ובית דינו אטרח עליה ואכל: ושמן דניאל גזר עליו. ה''נ ה''מ למפרך איין אלא משום דאשמן קאי נקטיה: ורבי יהודה הנשיא היכי אלים למשרי תקנתא דשמאי והלל. פרשב''ם דפריך בין לרב בין לשמואל דשמואל נמי מודי דמי''ח דבר הם: והתנן אין ב''ד יכול כו'. תימה בפרק השולח (גיטין לו: ושם ד''ה אלא) גבי פרוזבול דאמר שמואל האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חיילי אבטליניה ומסיק אי איישר חיילי יותר מהלל והיכי דמי אי פשטה תקנת פרוזבול אפילו היה גדול אין יכול לבטלו ואם לא פשטה א''כ למה לי איישר חיילי הרי ר' יהודה נשיאה התיר שמן אע''פ שהיה קטן מאותו טעם דלא פשט איסורו וי''ל דהכא נמי מטעם דלא פשט גרידא לא התיר אם לא היה ג''כ טעם דאין רוב הצבור יכולין לעמוד אבל פרוזבול נהי דלא פשט מ''מ רוב הצבור יכולין לעמוד בו מ''מ קשה דדבר תימה הוא היאך לא פשט מאחר שהוא ריוח המלוים לכך נראה דודאי פרוזבול פשט ודקשיא לך אפי' גדול היאך יכול לבטל ודאי בי''ח דבר דוקא אמר באם יבא אליהו ויאמר אין שומעין וכמו שמפורש בירושלמי הטעם מפני שעמדה להם בנפשותיהם כך דקדק הרב רבי אלחנן מתוך גירסת הספרים שמצא בספרים ישנים דקאמר האמר רב משרשיא מה טעם כו' משמע שמשם מתחיל התירוץ וה''פ דשמעתין ור' יהודה נשיאה היכי אלים למישרי כו' והתנן אין בית דין כו' ועוד אפילו הוא גדול אינו יכול לבטל בי''ח דבר ולא הוצרך לפרש הטעם כי פשוט הוא ומשני האמר רב משרשיא מה טעם לפי שפשט ולפיכך ב''ד גדול נמי אינו יכול לבטל ושמן לא פשט לכך אפי' עמדו בנפשותיהם קטן יכול לבטל וסמכו על דברי רבן שמעון בן גמליאל דאין גוזרין כו' ולפיכך הותר אף בב''ד קטן אבל ודאי שאר דברים אף כי פשטו יכול ב''ד גדול לבטל ולפיכך גבי פרוזבול אמר שמואל דאי איישר חיילי מהלל אבטליניה ואע''פ שפשט והילך הירושלמי דפרק קמא דשבת א''ר בון אמר רב יהודה בשם שמואל ל''ש אלא חוץ לי''ח דבר אבל בי''ח דבר אפילו גדול אינו מבטל מפני שעמדה להם בנפשותיהם פירוש ממה שנעצו חרב בבית המדרש:

עבודה זרה לו ע"א

דף לו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד