עבודה זרה לז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - א

דאמר רבי חייא: תינוק עובד כוכבים, אימתי מטמא בזיבה? - בן תשע שנים ויום אחד, הואיל וראוי הוא לביאה, וממילא יש לחשוש שיבוא לידי משכב זכור עם תינוק ישראל, לכן גזרו עליו שיהא מטמא נמי גם כן בזיבה, ולא לפני כן.

אמר רבינא: הלכך, הא תינוקת עובדת כוכבים בת ג' שנים ויום אחד, ^[529] הואיל וראויה היא לביאה, תהא מטמאה נמי גם כן בזיבה, וכדין תינוק עובד כוכבים,

ותמהה הגמרא: פשיטא, ודאי שתהא מטמאה משעת שראויה לביאה על מנת שלא ימשכו תינוקות ישראל אחריה, וכדין תינוק, ומדוע היה מקום לחלק ביניהם?

מבארת הגמרא: מהו דתימא, שמא הייתי אומר, כי האי תינוק בן תשע, ידע לארגולי, יודע להרגיל ולמשוך תינוקות אחרים אצלו לדבר עברה, ומשום כך יש לגזור עליו טומאה.

אולם והא, תינוקת בת ג' שנים, לא ידעה לארגולי, אינה יודעת להרגיל אחרים אצלה, וממילא אין סיבה לגזור עליה טומאה זו.

קא משמע לן. שאכן אין חילוק ביניהם, ותינוק ותינוקת עובדי כוכבים משיהיו ראויים לביאה - טמאים.

מיסתמיך נסמך היה ואזיל והולך רבי יהודה נשיאה הנשיא [נכדו של רבי] אכתפיה על כתפיו דרבי שמלאי שמעיה, שהיה שמשו.

אמר ליה רבי יהודה הנשיא לרבי שמלאי: שמלאי, לא היית אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן של העובדי כוכבים.

אמר לו רבי שמלאי לרבי: אם כך, אז בימינו תתיר אף את הפת של גוים.

אמר לו רבי: אם כן אתיר אף את הפת כדבריך, קרו לן "בית דינא שריא", יקראו לנו הבריות, 'בית דין המתיר'. ^[530]

והיכן מצינו שקורין כך למי שמרבה להתיר? ^[531] דתנן: העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה, על אייל קמצא מין חגב, דכן, שהוא טהור, ומותר באכילה.

וכן על משקה בית מטבחיא, בית המטבחיים של בית המקדש [כגון דם ומים שיש שם] - דכן, שהם טהורים ואינם מטמאים טומאת משקים. ^[532]

ועל דיקרב למיתא, הקרב ונוגע במת, שיהיה מסאב, טמא.

ומחמת היתרים אלו, קרו ליה קראו אותו 'יוסף שריא', המתיר. ^[533]

אמר ליה רבי שמלאי לרבי יהודה נשיאה: אין דמיון בין בקשתי להתיר את הפת, לבין ההתרים שהתיר רבי יוסי.

כי התם שם, רבי יוסי בן יועזר איש צרידא שרא התיר תלת שלשה דברים, וכיון שהתיר כל כך, קראו לו יוסף המתיר.

אולם ומר, אתה, רבי יהודה נשיאה, שרא חדא. התרת רק את השמן שהוא דבר אחד, ואי שרי מר חדא אחריתי ואילו תוסיף ותתיר רק עוד דבר אחד, אכתי תרתין הוא דהויין. עדיין שני היתרים הם ולא שלשה. ולא יקראו לך משום כך 'בית דין המתיר'.

אמר ליה רבי יהודה נשיאה: אנא, שראי אחריתי. חוץ מן השמן, התרתי דבר נוסף. ואם אוסיף ואתיר את הפת, יהיו אלו שלשה התרים.

מאי היא, מהו הדבר הנוסף שהתיר רבי יהודה נשיאה?

דתנן: האומר לאשתו זה גיטך, אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש. ומת בתוך שנים עשר חודש. אינו גט, כיון שלא אמר שיהיה הגט מעכשיו אם לא יבוא עד שנים עשר חודש, אלא רק אמר אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, אינה מגורשת ממנו אלא עד שיעברו שנים עשר חודש, והוא מת כבר לפני כן, ואינו יכול לגרש אותה אז. ולכן, אם היא נפלה לפני אחיו ליבום, היא אינה יכולה להנשא לשוק בלי חליצה! ^[534]

ותני עלה ושנינו בברייתא על משנה זו: ורבותינו התירוה לינשא בלי שתהיה זקוקה לחליצה מהיבם.

ואמרינן, מאן מי הם רבותינו המתירים?

אמר רב יהודה אמר שמואל, הם בית דינא דשרו משחא. אותו בית דין שהתירו את השמן של גוים. והיינו רבי יהודה הנשיא ובית דינו. ועל דבר זה אמר רבי לרבי שמלאי, שכבר התיר דבר אחר.

ומבארת הגמרא כי בהיתר זה שהתיר רבי יהודה נשיאה את הגט, סברי לה סבר רבי כרבי יוסי, במחלוקתו עם חכמים [בבא בתרא קלו א. ובהערה הבאנו מחלוקתם במלואה]. דאמר רבי יוסי: זמנו של שטר, הנכתב בשטר, מוכיח עליו שחל תוקפו של השטר מהזמן המופיע בו. ^[535]

ואמר רבי אבא, בריה דרבי חייא בר אבא: רבי יהודה הנשיא [שהיה בן בנו של רבי], הוא זה אשר הורה להתיר את האשה על פי גט זה, ולא הודו לו כל שעתו, כל ימיו ^[536] נחלקו עליו.

ואמרי לה, ויש האומרים כי לא הודו לו כל סייעתו. כלומר, חבריו לסיעת החכמים בבית דינו. ^[537] אמר ליה רבי אלעזר לההוא סבא [אחד מן הזקנים שהיה עם רבי יהודה נשיאה כאשר התיר אשה זו על פי הגט]: כי שריתוה, כאשר שמעתם שבעלה מת והתרתם אותה, האם לאלתר שריתוה, התרתם אותה מיד, כיון שברור היה לכם דלא אתי, שלא יבוא הבעל עוד, ולא המתנתם למלאות שנים עשר חודש.

או דלמא רק לאחר שנים עשר חודש התרתם אותה, דהא איקיים ליה תנאיה, לפי שרק לאחר זמן זה, נתקיים תנאו של הבעל "אם לא באתי מכאן ועד לאחר שנים עשר חודש".

ענה לו ההוא סבא בשאלה: עד שאתה מסתפק בדבר ההיתר שלנו, ותיבעי לך, הרי יש לך להסתפק בבעיה זו, אמתניתין, על המשך אותה משנה שהובאה לעיל.

דתנן: הרי זה גיטך מעכשיו, אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש, ומת בתוך שנים עשר חודש, הוי הרי זה גט, דהא איקיים ליה תנאי, התקיים תנאו, ואכן לא בא עד אחר שנים עשר חודש.

ואם כן, ותיבעי לך בדברי המשנה ההיא, האם לאלתר הוי גיטא, ומותרת האשה מיד, גם אם עוד לא חלפו שנים עשר החדשים, דהא לא אתא, לפי שמת הבעל ובהכרח שלא יבוא.

או דלמא שמא רק לאחר י"ב חודש תהא האשה מותרת, דהא איקיים ליה תנאיה לפי שרק אז מתקיים תנאו. ^[538] ומדוע לא הסתפקת בדברי המשנה, אלא רק בדברי ההיתר שלנו?

וענה לו רבי אלעזר: אין הכי נמי. אכן שאלה זו היה לי לשאול אף על המשנה, אלא משום דהוית בההוא מניינא, שאלתי אותך, משום שאתה היית באותו המנין שהתירוה לינשא.

ודנה הגמרא עוד בענין ההיתר שהתיר רבי יהודה נשיאה:

אמר אביי: הכל מודים [ואפילו רבי יוסי] ^[539] שכאשר אמר האיש לאשתו בלילה 'הרי זה גיטך, לכשתצא חמה מנרתיקה'. כונתו היא לכי נפקא קאמר לה, שיחול הגט רק כאשר תצא החמה.

וכי מיית בליליא, ולכן, אם אותו אדם מת בלילה, הרי גט זה, לאחר מיתה הוא, ואין גט חל לאחר מיתה, ואשה זו אינה מגורשת, וזקוקה לחליצה או יבום, אם אין לה בן ויש אח לבעלה המת.

אך אם אמר: הרי זה גיטך על מנת שתצא חמה מנרתיקה - מעכשיו קאמר לה, ותהיה חלותו מעכשו, לאחר שתצא החמה מנרתיקה, וכי מיית בליליא, הא ודאי תנאה הוי, וגט מחיים הוא. יחול גט זה למפרע, מעכשיו. הלכך מגורשת כבר מעכשיו, מחיים.

ומבארת הגמרא שדין זה, הוא כדרב הונא. דאמר רב הונא: כל האומר "על מנת", וכגון כאן שאומר "על מנת שתצא חמה מנרתיקה", הריהו כאומר שיהיה גט זה מעכשיו, דמי.

ובכך הכל מודים, רבי יהודה הנשיא ורבנן.

לא נחלקו אלא באומר לאשתו 'הרי זה גיטך אם תצא חמה'.

רבי יהודה הנשיא סבר לה כרבי יוסי, דאמר רבי יוסי: זמנו של שטר מוכיח עליו, והוה ליה, והרי זה כאילו אמר 'הרי זה גיטך מהיום אם מתי', וכאומר לאשתו 'הרי זה גיטך מעכשיו אם מתי', שחל הגט מעכשיו, ומחיים. ואחר שימות, יתברר למפרע שהיתה מגורשת כבר מעכשו.

ולדעת רבנן, לית להו אין הם סוברים את דברי דרבי יוסי שזמנו של שטר מוכיח עליו, ואם כן, האומר לאשתו 'הרי זה גיטך אם תצא חמה מנרתיקה'. הוה ליה הריהו כאומר 'זה גיטך אם מתי' גרידא. ואינו קובע שיחול הגט לאלתר אלא חל הוא לאחר מותו. ולפיכך, אינו גט.

גופא, דנה הגמרא בשלשת ההלכות בהן העיד יוסי בן יועזר איש צרידה.

א. על חגב הנקרא אייל קמצא דכן, שטהור הוא לאכילה,

ב. ועל משקה הדם והמים של בי מטבחיא, בית המטבחיים שבבית המקדש דכן, שהם טהורים מטומאת משקין,

ג. ועל דיקרב למיתא הנוגע במת - שהוא מסאב טמא.

ומשום הלכות והתרים אלו, קרו ליה 'יוסף שריא' [המתיר].

ומבררת הגמרא: מאי, מהו אייל קמצא?

רב פפא אמר: שושיבא, מין חגב שראשו ארוך.

ורב חייא בר אמי משמיה בשם דעולא אמר: מדובר במין חגב הנקרא 'סוסביל'.

ולפי שתי השיטות הללו בהגדרתו של 'אייל קמצא', מבארת הגמרא את מחלוקת יוסי בן יועזר וחכמים, אם חגב זה טהור או טמא. ^[540]

רב פפא אמר, חגב זה, 'שושיבא' הוא. שראשו ארוך. וקמיפלגי ונחלקו רבי יוסי בן יועזר וחכמים בראשו ארוך.

מר סבר, ראשו ארוך אסור, כיון שאינו אמור בתורה, ומר סבר ראשו ארוך, מותר, לפי שיש בו כל סימני טהרה.

הערות

^[529] בדבר זה, נחלק הוא על דברי הגמרא לעיל לו ב שטמאים מעריסותיהן. משום שהגמרא לעיל נאמרה אף לשיטת רבי, שגם שגם תינוק בן יום אחד מטמא. אבל לר"ח, תלויה הטומאה בשעה שראויים הם לביאה [ראב"ד]

^[530] מבואר, שאלמלא טעם זה שחשש להיות "בית דין שריא", אכן היה מתיר את הפת. ומדוע היה מתיר? לפי שגזירה זו, לא יכלו רוב הציבור לעמוד בה. וכיון שמטעם זה הותר השמן, יש להתיר אף את הפת. וזהו שענה רבי, שאכן היה מתיר את הפת שודאי אין הציבור יכולים לעמוד בגזירה זו, אלא שכבר התרתי שני דברים קודם לכך [תוס' רי"ד]

^[531] יש להבין, מה בכך שיקראו להם 'בית דין שריא'? כתב הרמב"ם בהלכות ממרים ב ח "וכל בית דין שהתיר שני דברים, אל ימהר להתיר דבר שלישי". מבואר, שהלכה היא להימנע מריבוי התרים. ומשום כך נמנע רבי מדבר זה.

^[532] בדינם של משקין אלו, נחלקו בפסחים טז ב: לחד מ"ד, טומאת משקין דרבנן היא. ובמשקין אלו לא גזרו. ולאידך מ"ד, טומאת משקין דאורייתא. ואין בכח חכמים לטהרם לגמרי. וכל טהרתם, היא בכך שאינם מטמאין אחרים. אך טומאת עצמן - יש להם.

^[533] [לקמן מקשה הגמרא והרי טומאת הנוגע במת, חומרא היא ולא היתר. ומדוע קראו לו 'המתיר'?!]

^[534] אם אין לו בן ויש לו אח, זקוקה אשתו ליבם. אך אילו אמר 'מעכשיו יהא גט אם לא באתי עד שנים עשר חודש', ומת בתוך זמן זה, הרי זה גט ואינה זקוקה ליבם [רש"י].

^[535] מחלוקת רבי יוסי וחכמים, כך היא: כאשר כתב אדם כל נכסיו לאחד מבניו כדי שרק הוא יקבלם לאחר מותו, צריך שיכתוב בשטר, שמתנה זו תחול "מהיום, ולאחר מיתה". ומשמעות הדבר היא, שגוף הנכסים מיועדים לבן זה כבר מהיום, ולא יוכל האב למוכרם אם ירצה. ואילו את פרותיהם - יאכל הבן רק לאחר מיתה. אך אם לא כתב האב אלא רק "לאחר מיתה", אין דבריו כלום, ויירשו שאר האחים עם בן זה. רבי יוסי אומר: אין צורך לכתוב במפורש שמתנה זו, מעכשו היא, אלא התאריך המופיע בשטר, מוכיח שכונת האב להקנות לבנו את נכסיו כבר מעכשו. וכן היא גם שיטתו של רבי בענין האומר לאשתו 'הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש' ומת אותו איש בתוך שנים עשר חודש - הרי זה גט. לפי שזמנו של הגט מוכיח, שחל מעכשו, משעת כתיבתו. אלא שחלותו מותנית בכך שלא יבוא הבעל. וכיון שמת, הריהו כמי שלא בא, ונתקיים התנאי, ומגורשת משעת נתינת הגט.

^[536] כך פירש רש"י. והערוך פירש: כל החכמים שנמצאו באותה שעה - לא הודו לו [ומשמע שרק בשעת ההיתר נחלקו עליו חכמים].

^[537] בשולי הדף גיטין עו ב פירשו: כל בני מ דרשו.

^[538] התוס' כאן ובגיטין עו ב, הקשו: מדוע לא נתירנה לאלתר. והרי כיון שמת, ודאי לא ישוב? ותירץ: לפי שלא הכל יודעין שמת, הרי שאם נתירנה יתמהו איך ניתרת האשה קודם קיום התנאי. ולכן יש לגזור, שאף אם מת תהא האשה אסורה י"ב חודש ולאחר י"ב חודש, הכל יודעים שלא בא ונתקיים התנאי. מדברי התוס' משמע, שאכן מותרת מיד. וכל הספק בגמרא הוא האם מדרבנן גוזרים על כך. וכן מבואר ברא"ש בגיטין שם. הר"ן שם ביאר צד זה בספק הגמרא, שיתכן שאסורה האשה עד י"ב חודש, משום שהבעל לא חשב שימות. ולא גמר בדעתו לגרש אלא רק אחר י"ב חודש. ומשום כך אין להתיר את האשה קודם לכן. ולפי דברי הר"ן, כתב הבית שמואל [אבן העזר קמד ה] שמשמע שספק זה, הוא בדין דאורייתא אם מותרת כבר האשה. ומשום כך, אם נשאת בתוך י"ב חודש - תצא! [בביאור שיטת הר"ן, ראה שערי ישר ב י ד"ה והר"ן] הרא"ש שם [גיטין פרק מי שאחזו סימן י"ג] נקט כדעת תוס', שהספק הוא רק בדרבנן. וכיון שספק זה לא נפשט בגמרא, יש להחמיר ולא להשיאה אלא אחר י"ב חודש. אך אם נשאת קודם - לא תצא.

^[539] יש להקשות: לדעת רבי יוסי, זמנו של שטר מוכיח עליו. וכאילו נכתב בו 'מהיום הוא גט'. וכיון שגט זה נכתב קודם שיצאה חמה, יש לה להיות מגורשת מאותו הזמן? ופירש רש"י: כיון שמצד אחד כתוב זמנו מעכשיו, ומאידך התנה הבעל את חלות הגט ביציאת החמה, הרי זה כאילו כתב גט זה 'מהיום ולאחר מיתה'. ושנינו, שגט הנכתב מהיום ולאחר מיתה, אינו גט. לפי שיש להסתפק האם מה שכתב 'לאחר מיתה', תנאי הוא ומשמעות הדבר שיחול הגט רק לאחר מיתה, או שמא חוזר הבעל מהזמן הכתוב בגט, וקובע שיחול רק לאחר מיתה. ולפיכך לא נאמר כאן דינו של רבי יוסי. ואם מת הבעל קודם שיצאה חמה, אינו גט [וראה בתוס' בגיטין עו ב שכתב על כך 'ולרבי יוסי הרי זה גט ואינו גט'].

^[540] יסוד מחלוקתם, מבואר בחולין סו א. והוא: האם הפסוקים שבהם כתובים מיני החגבים המותרים באכילה, וכן סימני הכשרות שלהם, נדרשים באופן של "כלל ופרט" ולכן אין להתיר אלא מה שפרט, היינו אותם חגבים שנמנו בתורה, ואחרים לא [וחגב זה, שראשו ארוך, לא נמנה בכללם]. או, שיש לדרוש את הפסוקים שם באופן של "כלל ופרט וכלל", ואין לנו אלא 'כעין' הפרט. ונמצא, שכל חגב שיש בו את אותם סימנים הכתובים בתורה, מותר. ואף אם ראשו ארוך, אין בכך כדי לאוסרו. כיון שיש בו סימני טהרה הנצרכים [רש"י]

הואיל וראוי לביאה שהרי כפי שאמרנו הטעם הוא כדי למנוע משכב זכר מטמא נמי [גם כן] בזיבה. אמר רבינא: הלכך, כיון שגזרו זיבה על תינוק בהיותו ראוי לביאה, הא [זו] תינוקת גויה בת שלש שנים ויום אחד, הואיל וראויה לביאה, שכן מגיל זה והלאה נחשבת ביאתה כמעשה ביאה, מטמאה נמי [גם כן] בזיבה.

ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, שהרי הטעם הוא אותו טעם! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שיש מקום לחלק: האי [זה] ילד בן תשע ואילך ידע לארגולי [יודע להרגיל אצלו] ילדים אחרים לעבירה, ולכן יש לחשוש בו, והא [וזו] הקטנה לא ידעה לארגולי [אינה יודעת להרגיל] עד שתגדל, ואין לחשוש בה, קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת כך הוא דינה.

א מסופר, מיסתמיך ואזיל [נסמך היה והולך] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] אכתפיה [על כתפו] של ר' שמלאי שמעיה [שמשו], אמר לו: שמלאי, לא היית אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן של גוים. אמר לו: דבר גדול הוא, ובימינו תתיר אף את הפת. אמר לו: אם אעשה כן, קרו לן "בית דינא שריא" [יקראו לנו "בית דין מתיר"], דתנן [ששנינו במשנה]: העיד ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והורה על החגב הקרוי אייל קמצא שהוא דכן [טהור] ומותר באכילה, ועל משקה של בית מטבחיא [בית המטבחיים] שבמקדש (הדם והמים שבו) שהוא דכן [טהור], ועל דיקרב למיתא [מי שנוגע במת] שיהא מסאב [טמא], וקרו ליה [וקראו לו] משום כך "יוסף שריא" [המתיר].

אמר ליה [לו] ר' שמלאי: התם שרא תלת, ומר שרא חדא [שם ר' יוסי בן יועזר התיר שלוש, ואדוני התיר רק אחת], ואי שרי מר חדא אחריתי, אכתי תרתין הוא דהויין [ואם יתיר אדוני עוד אחת אחרת, עדיין שתים הן שיהיו]! אמר ליה [לו]: אנא שראי אחריתי [אני התרתי כבר אחרת]. מאי [מה] היא?

דתנן [ששנינו במשנה] האומר לאישה: "זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש", ומת בתוך שנים עשר חודש — אינו גט, שהרי הגט חל רק לאחר זמן, ובאותו זמן כבר מת ואין גט למתים. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: ורבותינו התירוה לינשא, ואמרינן [ואמרנו]: מאן [מי הם אלה] המכונים "רבותינו"? אמר רב יהודה אמר שמואל: בית דינא דשרו משחא [אותו בית דין שהתירו את השמן],

סברי לה [סבורים הם] כר' יוסי, שאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו כלומר, שתחילת חלותו היא מן הזמן הכתוב בו, ולכן כשהתקיים התנאי ולא בא האיש — חל הגט למפרע, מחייו. ואמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא: ר' יהודה הנשיא הורה והתירה להינשא ולא הודו לו בענין זה כל שעתו כלומר, בני דורו, ואמרי לה [ויש אומרים]: כל סייעתו [סיעתו] כלומר, כל בית דינו.

אמר ליה [לו] ר' [אליעזר] לההוא סבא [לזקן אחד] שהיה שם באותו מנין: כי שריתוה [האם כשהתרתם אותה] — לאלתר שריתוה, דלא אתי [מיד התרתם אותה להינשא, כיון שוודאי לא יבוא בעלה], או דלמא [שמא] רק לאחר שנים עשר חודש, דהא איקיים ליה תנאיה [שהרי רק אז התקיים לו התנאי שלו]?

שאל אותו זקן את ר' אלעזר: ותיבעי [ותישאל] לך שאלה זו אמתניתין [על משנתנו], שיש בה גם כן ספק כזה, דתנן [ששנינו במשנה], האומר לאישה: "הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש", ומת בתוך שנים עשר חודש — הוי [הריהו] גט, דהא איקיים ליה [שהרי התקיים לו] התנאי,

ותיבעי [ותישאל] לך גם שם השאלה: האם לאלתר הוי גיטא, דהא לא אתא [מיד חל הגט, שהרי לא יבוא], או דלמא [שמא] לאחר שנים עשר חודש, דהא איקיים ליה תנאיה [שהרי רק אז התקיים לו תנאו]! השיב לו ר' אלעזר: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן], ובאמת היה אפשר לשאול גם על המשנה, אלא משום דהוית בההוא מניינא [שהיית באותו מנין] שנמנו בו והתירוה להינשא, שאלתיך, לדעת מה בדיוק החליטו.

ובענין היתר זה של ר' יהודה הנשיא, אמר אביי: הכל מודים כי כאשר אדם עושה תנאי שיחול הגט "לכשתצא חמה מנרתיקה" — לכי נפקא קאמר לה [כאשר היא יוצאת התכוון לומר], וכי מיית בליליא [ואם מת בלילה] לפני שיצאה החמה — גט לאחר מיתה הוא ואינו גט.

ואם אמר: "על מנת שתצא חמה מנרתיקה" — שיחול הגט מעכשיו קאמר לה [אמר לה], וכי מיית בליליא [ואם מת בלילה] — הא [הרי] ודאי תנאה הוי [תנאי הוא] שמתקיים כשיוצאת החמה, וגט עצמו מחיים הוא חל, כדברי רב הונא, שאמר רב הונא: כל האומר "על מנת" בתנאי — כאומר "מעכשיו" דמי [נחשב].

לא נחלקו אלא בלשון של "אם תצא חמה", ר' יהודה הנשיא סבר לה [סבור] כר' יוסי, שאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו, והוה ליה [והרי הוא] כאילו אמר "מהיום אם מתי", כ"מעכשיו אם מתי", שחלות הגט היא מחיים, אלא שיתברר הדבר למפרע לכשימות. ורבנן לית להו [וחכמים אין להם, אינם סבורים] כר' יוסי, והוה ליה [והרי הוא] כאילו היה אומר "זה גיטך אם מתי" גרידא [בלבד], שלא קבע שיחול הגט מיד, ולכשימות — אינו גט.

ב גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו קודם: העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על החגב הקרוי אייל קמצא דכן [שהוא טהור], ועל משקה בי מטבחיא דכן [משקה בית המטבחיים שבמקדש שהוא טהור], ועל דיקרב למיתא מסאב [הנוגע במת שהוא טמא], וקרו ליה [וקראו לו] "יוסף שריא" [המתיר]. ושואלים: מאי [מהו] אייל קמצא? רב פפא אמר: חגב שנקרא שושיבא, ורב חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא אמר: חגב הנקרא סוסביל. ומסבירים את מחלוקתם.

רב פפא אמר שושיבא הוא, וקמיפלגי [והם חלוקים] יוסי בן יועזר והחכמים שחלקו עליו בחגב שראשו ארוך, מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: חגב שראשו ארוך — אסור, ומר סבר [וחכם זה, יוסי בן יועזר, סבור]: ראשו ארוך — מותר. רב חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא שאמר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara explains the reason for this opinion: Since a nine-year-old boy is fit to engage in intercourse, he also imparts ritual impurity as one who experienced ziva. Ravina said: Therefore, with regard to a female gentile child who is three years and one day old, since she is fit to engage in intercourse at that age, she also imparts impurity as one who experienced ziva.

The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara explains: It was necessary to state this ruling, lest you say that the halakha that a gentile who is suited for intercourse imparts impurity does not apply to a female. The possible difference between a male and female child is based on the fact that whereas that child, a nine-year-old male gentile, knows how to accustom others to sin by employing persuasion, this child, a three-year-old female gentile, does not know how to accustom others to sin until she matures. Therefore, Ravina teaches us that the halakha nevertheless applies to both male and female children.

The Gemara relates a relevant incident: Rabbi Yehuda Nesia was traveling while leaning upon the shoulder of Rabbi Simlai, his attendant. Rabbi Yehuda Nesia said to him: Simlai, you were not in the study hall last night when we permitted the oil of gentiles. Rabbi Simlai said to him: In our days, you will permit bread of gentiles as well. Rabbi Yehuda Nesia said to him: If so, people will call us a permissive court. As we learned in a mishna (Eduyyot 8:4): Rabbi Yosei ben Yo’ezer of Tzereida testified with regard to the eil kamtza, a type of locust, that it is kosher, and with regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple that they are ritually pure, and with regard to one who touches a corpse that he is impure, as soon explained by the Gemara. And as a result, they called him: Yosef the Permissive.

Rabbi Simlai said to him: There, Yosei ben Yo’ezer permitted three matters, but the Master has permitted only one, and even if the Master permits one other matter, these will still constitute only two permissive rulings. Rabbi Yehuda Nesia said to him: I have already permitted another matter. The Gemara asks: What is the other matter that he permitted?

The Gemara explains that this is as we learned in a mishna (Gittin 76b) that if one says to his wife: This is your bill of divorce if I do not arrive from now until twelve months’ time, and he died within twelve months, then it is not a valid bill of divorce because it would not take effect until after the husband’s death. And it is taught with regard to that mishna that our Rabbis nevertheless permitted her to marry. The Gemara continues: And we say: Who is the mishna referring to when it mentions our Rabbis? Rav Yehuda said that Shmuel said: This is referring to the court that permitted the oil of gentiles.

Tangentially, the Gemara examines the reason for the ruling of Rabbi Yehuda Nesia’s court concerning a bill of divorce. They hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says: The date written in a document proves when it takes effect. In other words, the bill of divorce takes effect at the time written on it. Therefore, the divorce actually goes into effect before the husband’s death, because it is retroactively initiated on the day that the bill was issued. The Gemara adds: And Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, says: In an earlier period, Rabbi Yehuda HaNasi also ruled that the bill of divorce should be valid, but the other Sages did not concede to his opinion during his entire lifetime [sha’ato]. And some say that all of his colleagues [si’ato] did not concede to his opinion.

Rabbi Elazar said to a certain elderly man, who was a member of Rabbi Yehuda Nesia’s court: When you permitted this woman to remarry, did you permit her immediately after the husband died, as he certainly will not arrive within the twelve months, or perhaps you permitted her only after twelve months, because only then was the condition fulfilled?

That elderly man said to Rabbi Elazar: And let the dilemma be raised with regard to the mishna itself, as we learned in the next line of the mishna in Gittin: If one says to his wife: This is your bill of divorce from now if I do not arrive from now until twelve months have elapsed, and he died within twelve months, this is a valid bill of divorce. The reason is that its condition was fulfilled, as the husband stated explicitly that the bill takes effect immediately.

He explains: And let the dilemma be raised with regard to this case: Is the bill of divorce valid immediately upon the husband’s death because he will certainly not arrive? Or perhaps the bill of divorce is valid only after twelve months have elapsed, because only then is his condition fulfilled? Rabbi Elazar answered: Yes, it is indeed so; this question can be asked with regard to the case of the mishna itself. The Gemara adds: But Rabbi Elazar asked that elder about the decision of Rabbi Yehuda Nesia’s court because he was present at that assembly, and therefore he could report on what had actually occurred.

Abaye says: All concede that one who says that a bill of divorce will take effect once the sun emerges from its sheath is saying to his wife that it will be valid once the sun comes out in the morning. And therefore, if the husband dies during the night, before sunrise, it is a posthumous bill of divorce, which is invalid.

Furthermore, if he said to her: On the condition that the sun will come out of its sheath, then he is saying to his wife that the bill of divorce will take effect retroactively from now, on the condition that the sun emerges. And accordingly, if he dies during the night, this is certainly a fulfilled condition, and it is a bill of divorce which takes effect retroactively, while he is alive; in accordance with the statement of Rav Huna. As Rav Huna says: With regard to anyone who states a provision employing the language: On the condition, it is tantamount to his stating in the provision that the document takes effect retroactively from now.

They disagreed only in the case of one who said to his wife: This will be your bill of divorce if the sun emerges from its sheath, and the husband died during the night. Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says that the date written in a document proves when it takes effect, and it is therefore considered as though the husband said: From today if I die, or as though he said: From now if I die. And the Sages do not accept the opinion of Rabbi Yosei, and consequently they maintain that it is considered as though the husband said only: This is your bill of divorce if I die, in which case the bill of divorce is not valid, as it would take effect only after the husband’s death.

§ The Gemara returns to the matter itself: Yosei ben Yo’ezer of Tzereida testified with regard to the eil kamtza that it is kosher, and with regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple that they are ritually pure, and with regard to one who touches a corpse that he is impure. And as a result, they called him: Yosef the Permissive. The Gemara asks: What is the eil kamtza? Rav Pappa says: It is a long-headed locust called shoshiva, and Rav Ḥiyya bar Ami says in the name of Ulla: It is a locust called susbil.

The Gemara explains: Rav Pappa says it is a shoshiva, and accordingly Yosei ben Yo’ezer and the other Rabbis disagree with regard to a long-headed locust: One Sage, the Rabbis, holds that a long-headed locust is prohibited, and one Sage, Yosei ben Yo’ezer, holds that a long-headed locust is permitted. Rav Ḥiyya bar Ami says in the name of Ulla that

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הואיל וראויה לביאה ואע"ג דלא ידעה לארגולי:

אמר ליה רבי לשמלאי לא היית עמנו אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן של עובדי כוכבים.

אמר לו בימינו תתיר [אף] את הפת. אמר לו רבי אם כן קרו לן בי דינא שריא. דהא התרנו את השמן. וגם זו ששנינו הנותן גט לאשה ואמר לה הרי זה גיטך אם לא באתי מיכן ועד י"ב חודש. ומת בתוך י"ב חודש אינו גט ואנו התרנוה. סברינן לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו כי מחיים נתנו ואין זה גט לאחר מיתה. כבר פירשנו זו השמועה במסכת גיטין במקומה לפיכך לא הארכנו בה בכאן. הנה התרנו שני דברים. ואם נתיר הפת של עובדי כוכבים הרי שלשה דברים. וכל בית דין שמתיר שלשה דברים נקרא בית דין שריא. כמו יוסף בן יועזר. דתנן העיד יוסף בן יועזר איש צרידה על אייל קמצייא דכן ועל משקי בית מטבחיא דכן ודיקרב למיתא יסתאב. הא ספק טומאה ברה"ר טהור. וקרו ליה יוסף שריא.

מאי אייל קמצייא דכן רב פפא אמר שושיבא וקמיפליגי בראשו ארוך.

ת"ק סבר ראשו ארוך אסור. ויוסי בן יועזר סבר שרי. [רב חייא בר אמי] משמיה דעולא אמר בראשו ארוך כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בסוסביל והוא אייל קמצייא.

מדקאמרי' מסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי שמעיה. וכולה מילתא, שמעינן מינה דלא גרסי' במתני' ר' ובית דינו התירו בשמן אלא ר' יהודה הנשיא בר בריה הוא דהוה בנו של ר"ג כדכתב רש"י ז"ל ואע"גדאשכחן לקמן בברייתא שמן ר' יהודה הנשיא התירו מר' יהודה נשיאה קאמר דבסוף תנאים הוה ונשנה בברייתא כדתניא הכא ורבותינו התירוה לינשא ונר' שהיה תוספת שהוסיף בר קפרא אולוי במתניתיה שר"י הנשיא בימי אמוראים הוה בימי ר' אמי כדאמרינן לעיל והאריך ימים עד לאחר פטירת ר' יהודה כדאי' בפ' אלו מגלחין ור' יהודה לא בימי תנאים הוה כלל אלא בימי אחרונים היה ששנו אותה בברייתא לאחר ר' חייא ור' אושעיא.
ואיכא דגריס ליה במתני' דר' התיר ולא קבלו מיניה ואתא ר"י נשיאה בר בריה ושרייה וקיבלו מיניה וגריס לקמן בסמוך הכי א"ריוחנן ר"י הנשיא בנו של ר' שמעון ברבי הורה ולא הודו לו כל סיעתו ואמרי לה כל שעתו ואתא בר בריה וחזר והושיב ב"ד על כך וקבלו ממנו ומפרש לה אשמן ואכתי קשיא דהא לעיל אקשי ליה שמואל לרב מדר' שמלאי וא"ל שאני לודאי דמזלזלי ולא אהדר ליה ממתניתין וא"ל מתני' ל"ק ליה לרב דאמר לך ת"ק דתני הפת והשמן לא סבר לה כר' ומ"ה לא קבלו ממנו חבריו דסברי דניאל גזר עליו ואין כח בידם להתיר גזירת דניאל והוא היה סבור שזה שנהגו בו איסור משום גיעולי עכו"ם היה אבל מדר"י נשיאה מקשו ליה שחזר והושיב ב"ד על כך.
וכל זה הטורח להעמיד גירסת רוב הספרים שכתוב בהם במשנתנו ר' ובית דינו התירו את השמן,וכן בכל הנוסחאות ובהלכות רבינו ז"ל.
ועדיין ק"ל אם לא קבלוממנו מאי אסהדותיה דתנא דמתני' ועוד דא"ה ר"י הנשיא דסמך עליו לאו בי דינא שריא מיקרי וי"ל תנאי דידן שריותיה דר' אע"ג דלא אודו ליה דאי איכא דסבר ליה הכי לימא כוותיה וכיון דחזא בר בריה טעמיה וידע דלא פשט התרו הוצרך להושיב ב"ד ולהתירו לפי' נקרא בי דינא שריא שהרי יוסף עדות העיד וקראו אותו בשם זה, וזה אפשר.
אבל מה שפיר' בדר' יוחנן ר"י הנשיא בנו של ר' שמעון ברבי לאו מילתא היא אבל בנו של ר"ג גרסי' בנוסח' ואגט קיימא וכן מפורש בירושלמי בית דינו חלוק עליו בגיטין וה"נ משמע בגמ' דילן התם.
ובירושלמי פ' זה יש מי אסר את השמן רב יהודה אמר דניאל אסרו וישם דניאל וכו' ומי התירו ר' ובית דינו התירו ואימר לר' יהודה נשיאה קרי ר' יהודה רבי כדקאמרינן לקמן דר' אסר ומנו לוי.

הא דאמרינן הכל מודים היכא דא"ל לכשתצא חמה מנרתיקה וכו' מפורשת בפירקא.

כבר ידעת שהגט הנתון על דעת שלא יחול אלא לזמן שצריך שיחול הגט קודם מיתת הבעל שאם לא כן אינו גט שאין גט לאחר מיתה מעתה האומר לאשתו הרי זה גיטיך מעכשיו ולאחר שנים עשר חדש או מעכשיו אם לא באתי בסוף שנים עשר חדש או הרי זה גיטיך על מנת שלא אבא בתוך שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט שכבר חל למפרע מעכשיו שכל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי ומ"מ אע"פ שבידוע שלא יבא לשנים עשר חדש לא תנשא במקום יבם עד שיעברו שנים עשר חדש שאין תנאי הגט נגמר עד שנים עשר חדש אמר הרי זה גיטיך לכשיגיעו שנים עשר חדש ולא אבא ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט כלל שהרי לא רצה שיחול הגט עד סוף שנים עשר חדש וכבר מת וכן אם אמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט על הדרך הזה בעצמו אם אמר הרי זה גיטיך לכשתצא חמה מנרתקה ומת בלילה אינו גט אמר על מנת שתזרח החמה או מעכשו ולכשתזרח החמה ומת בלילה הרי זה גט ולא תנשא במקום יבם עד שתזרח אמר אם תזרח אינו גט כמו שיתבאר במקומו:

כשם שלענין גט אמרו שאין גט לאחר מיתה כך לענין שטר מתנה אמרו שאין שטר לאחר מיתה ואעפ"כ אם כתב בשטר שיהא פלוני קונה שדה זו לאחר מיתה אע"פ שלא כתב מעכשו או מהיום הואיל וכתב בה זמן הזמן מוכיח שמחיים הקנה אלא שלא יזכה בפירות עד לאחר מיתה שאלו לא היה בדעתו להקנות אפילו הגוף עד לאחר מיתה לא היה כותב זמן ומאחר שיש לדון בלשון הזה שיהא הגוף קנוי מעכשו והפירות לאחר מיתה דנין בו כן ובגט מיהא אין מקום לומר כן:

כבר בארנו במסכת חולין נ"ט א' על החגבים הנמצאים בשדות ובכרמים והם מין עוף שיש מהם הרבה מינים והרבה שמות חלוקים להם מהם בלשון מקרא כגון ארבה סלעם חגב חרגול ודומיהם ומהם בלשון תלמוד כגון איל קמצא וסוסביל שושיבא זחל ודומיהם מהם טמאים ומהם טהורים וסמני טהרתם התבאר לשם שהם ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסלים והם שני כרעים ארוכים לבד ארבע רגלים שהם סמוכים לצוארו לנתר בהם על הארץ ושיהו כנפיו חופין רובו ר"ל רוב ארכו ורוב היקפו ואע"פ שאינו רוב הנכר הואיל והוקף ברוב כל שהוא ואין מדקדקין בין שראשו ארוך אע"פ שרוב טהורות אין ראשן ארוך וכן בשאר דברים שהוזכרו במסכת חולין ומ"מ דוקא שהם נכללים בלשון העם במין חגב וכבר התבאר הכל במסכת חולין:

פשיטא פי' דהא לית לן דרב נחמן בר יצחק דאמר גזרו על בנותיהן שיהו מטמאות מעריסתן דהא פרישנן בנותיהן משום ייחוד:

א"ל בימינו תתיר את הפת א"כ קרו לן בי דינא שריא פי' מפני שגם בפת לא יכלו רוב הציבור לעמוד בה וכמו שמצאנו שע"י עילה התירוהו מאליהן וכמו שהתרת השמן מטעם זה תתיר גם הפת. ואע"פ שהיא מי"ח דבר. והוא ענה גם הפת הייתי מתיר מטעם זה שבודאי אין רוב הציבור יכולים לעמוד בה אילולי שכבר התרתי שני דברים:

גמרא העיד ר' יוסי בן יועזר איש צרידה על איל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ורבנן לית להו דר' יוסי פי' בני דורו שהיו חלוקין כו' עכ"ל ר"ל דלאו היינו רבנן דפליגי אדר' יוסי בפרק מי שמת דודאי בהנהו לא איצטריך ליה למימר דלית להו דר"י אבל הני רבנן דנקט היינו בני דורו של ר' יהודה הנשיא והיו חולקין עליו לית להו דר"י ואהא כתבו דמ"מ ליכא למיפשט מדמשמע הכא דלית הלכתא כר' יהודה הנשיא דלא הודו לו כל סייעתו דה"נ דלית הלכה כר' יוסי דאיכא למימר דכי לית להו הכא היינו בע"פ כו' וק"ל:

רש"י ד"ה הואיל וראוי לביאה וכו' דטעמא דגזירת זיבה משום ביאה הואי וכו' כצ"ל:

גמרא אמר ליה בימינו כו'. כצ"ל:

שם דתנן העיד יוסי ביו"ע כו'. כ"נ דצ"ל בלא רבי וכדלקמן בגופא:

שם וק"ל יוסי שריא. כצ"ל:

שם דתנן הרי גיטך מעכשיו כו' הוי גט ותיבעי לך לאלתר כו'. כצ"ל ומה שבינתיים למחוק וכן בגיטין ליתא:

רש"י ד"ה כל שעתו. כ"י נחלקו עליו. כצ"ל:

רש"י ד"ה ע"מ שתצא. ודכוותה כו' וכ"כ לקמן באם תצא. ובגיטין פי' כן גם על לכשתצא. והא דל"א אביי על זה גופא. כה"ג תמצא לו בעירובין (לז ב) וע"ש ברש"י ד"ה היו לפניו ישוב ע"ז. וכה"ג כתבתי בברכות (יא) ע"ש:

רש"י ד"ה לא נחלקו (בסופו). וה"נ משמע לכשתצא לכשלא אבוא. כצ"ל בלא ווי"ן:

הואיל וראוי לביאה כו'. דטעמא דגזירת זיבה משום ביאה הואי כדאמרן שלא יהא תינוק של ישראל רגיל אצלו במשכב זכור הלכך לא גזרו עליה עד דחזי לביאה: פשיטא. כיון דתינוק משעה שראוי ה''ה לתינוקת: מהו דתימא. האי תינוק כשראוי לביאה הוא ערום לארגולי להמשיך ישראל אצלו: אבל תינוקת בת ג' אע''ג דבת ביאה היא אין בה ערמומית דלא ידעה לארגולי עד שתהא בת תשעה לא נגזר עליה קמ''ל: אייל קמצא. מין חגב הוא: דכן. שהוא טהור ומותר באכילה: ועל משקה בית מטבחיא. הדם והמים שהן בבית המטבחיים שבעזרה: דכן. לא גזרו עליהם טומאת משקין ופלוגתא היא לקמן רב אמר דכן ממש דסבר אין משקין מקבלין טומאה אלא מדרבנן ובהני לא גזור ושמואל אמר דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן קסבר שמואל יש למשקין טומאה מן התורה להיטמא ולא מצו רבנן לדכינהו: ועל דיקרב למיתא מסאב. הנוגע במת טמא ולקמן פריך הא דאורייתא היא ועוד הא חומרא היא ויוסף אסרא מיבעי ליה: שרא תלת. דהא לקמן מפרש דהאי על דיקרב למיתא מסאב קולא היא: אינו גט. דהא לא אמר שיהא גט אלא עד י''ב חודש והוא כבר מת ואין יכול לגרש וזקוקה ליבם אם אין לו בן אבל אי אמר מעכשיו יהא גט אם לא באתי עד י''ב חודש ומת בתוך כך הרי זה גט ואינה זקוקה ליבם: כר' יוסי. בב''ב בפרק יש נוחלין (דף קלו.) הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דלהוי משמע גופא מהיום שלא אהא רשאי למכרם ופירא לאחר מיתה ואם לא כתב מהיום אלא לאחר מיתה לא אמר כלום ויירשו אחיו עמו או אם היה עליו בע''ח מאוחר לאחר מתנה זו בע''ח גובה את חובו רבי יוסי אמר אינו צריך דלהכי כתיב זמן בשטר לומר מעכשיו תהא מתנה מגופה של קרקע ופירות לאחר מיתה דאי לא בעי למיתב ליה אלא לאחר מיתה למה כתב זמן בשטר וה''נ זמנו של גט מוכיח דה''ק ליה מעכשיו יהא גט אם לא באתי ותנאה בעלמא הוא וכי לא אתא איקיים תנאה: רבי יהודה הנשיא. בן בנו של רבי היה הורה שהיא מותרת לינשא: כל שעתו. כל ימיו נחלקו עליו: לאלתר שריתוה. כששמעו בו שמת: ה''ג לאלתר שריתוה דודאי לא אתי עוד: אין ה''נ. דאיכא למיבעי אמתניתין: אלא. להכי בעינן בעיין לה אקמייתא משום דהוית בההוא מניינא דרבי יהודה נשיאה דשרייה וידעת לאימת שרייה ומדרבי יהודה נשמע למתני' להיכא דאמר לה מעכשיו: הכל מודים. ואפילו רבי יוסי היכא דאמר לה בהאי לישנא הרי זה גיטך לכשתצא חמה מנרתיקה: לכי נפקא לה קאמר לה. דליהוי גיטא ומקמי הכי לא ליהוי גיטא ואי מיית בליליא לאו גיטא הוא ואע''ג דא''ר יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו וכמאן דכתיב ביה מהיום דמי ה''ל כמהיום ולאחר מיתה ותנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא האי לאחר מיתה אי תנאה הוי והכי משמע מהיום יהא גט אם אמות אי חזרה הוה דהדר ביה ממאי דאמר מהיום ולא דמי למתנה שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה דהתם הכי קאמר גופא מהיום קני ופירא לאחר מיתה אבל גט ליכא למימר הכי וכי האי גוונא מפרש לה ביש נוחלין (ב''ב קלו.): ע''מ שתצא חמה מנרתיקה. ודכוותה הכא על מנת שלא אבוא כל שנים עשר חודש: מעכשיו קאמר. דליהוי גיטא ע''מ שתתקיים תנאי זה וכי מקיים תנאי זה ונפקא חמה איגלאי מילתא למפרע דבשעת מסירה הוי גט ואע''ג דמיית בליליא ה''ל גט מחיים ודכוותיה מת בתוך י''ב חודש הרי נתקיים התנאי שלא בא וה''ל גט למפרע: דאמר רב הונא כל האומר ע''מ כאומר מעכשיו דמי. ע''מ ודאי תנאה משמע וה''ק מעכשיו יהא גט ע''מ שיתקיים תנאי זה וכל אימת דמתקיים תנאה ה''ל גט למפרע: לא נחלקו אלא באם תצא. ומת בליליא דכוותיה התם באם לא באתי דאמרינן התם בפ' מי שאחזו קורדיקוס (גיטין דף עב. עז.) אם שתי לשונות משמע משמע מעכשיו ומשמע לכשיתקיים אמר מהיום גלי דעתיה דמעכשיו לא אמר מהיום הוי משמע לכשיתקיים הלכך ר' יהודה הנשיא סבר לה כרבי יוסי דאמר דאף על גב דלא כתב מהיום זמנו של שטר מוכיח עליו כמאן דכתב מהיום דמי וה''ל כמהיום אם מתי דאמרינן במסכת גיטין (דף עב:) תנאה הוא וכי מיית הוי גיטא למפרע מחיים ורבנן לית להו דרבי יוסי וה''ל כאם מתי גרידא דאמרינן התם דלשון אם כי לא אמר מהיום משמע לכשאמות קאמר וה''נ משמע ולכשתצא ולכשלא אבוא וה''ל גט לאחר מיתה: שושיבא. מין חגב וראשו ארוך: וקמיפלגי. יוסי בן יועזר ורבנן בראשו ארוך דסימני חגבים טהורים נפקא לן מארבה סלעם חרגול חגב ופליגי תנאי באלו טריפות (חולין דף סו.) בראשו ארוך איכא דדאין ליה בכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט הני מיני שרי אבל מין אחרינא לא וכל מינא דהני אין ראשו ארוך ואיכא דדאין בכלל ופרט וכלל ומרבי כל כעין הפרט לא ראי ארבה כראי סלעם וכו' הצד השוה שבהן שיש להן ד' רגלים ד' כנפים ויש להן קרסולין וכנפיו חופין את רובו אף אני אביא כל שיש לו ד' סימנים הללו:

לאלתר שריתוה דהא לא אתי. וא''ת פשיטא דלאלתר היא מותרת דמיד שמת הרי התנאי כמקוים דלא ישוב עוד לביתו וי''ל דמ''מ מיבעי ליה אי גזרינן מת אטו לא מת: ורבנן לית להו דרבי יוסי. פירוש בני דורו שהיו חלוקין עליו ומ''מ ליכא למפשט דאין הלכה כר' יוסי דכי ליה להו הכא היינו בעל פה אבל בשטר מודו ליה:

עבודה זרה לז ע"א

דף לז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד