עבודה זרה מא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - ב

וקשה: אמאי, למה אסורין? והא שברים נינהו, ואף שנעבדו, מכל מקום, הרי יש לפנינו "הוכחה" שהגוי ביטלן?

תרגמה ביארה שמואל: אכן, אם הן סתם שברים, מותרין. ומה שאמרה המשנה שהן אסורין, מדובר בעומדין על בסיסן, שהתקינו לשברים הללו "מושב" ו"בסיס", ועצם ישיבתן על בסיס מוכיחה את חשיבותם, אף שהם רק חלק מצלם, ועובדים להם.

ומביאה עתה הגמרא מחלוקת אמוראים בעבודת כוכבים שנשתברה, דהיינו שהגוי עבד לה ולא ביטלה בעצמו, אלא היא נשתברה מאיליה, האם מותרים שבריה היות ונשברה, והם שבורים לפנינו, או לא. וצדדי המחלוקת יבוארו בגמרא.

אתמר: עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה - רבי יוחנן אמר אסורה. רבי שמעון בן לקיש אמר מותרת.

ומבארת הגמרא: רבי יוחנן אמר אסורה, דהא לא ביטלה, ואינה בטילה מעצמה.

רבי שמעון בן לקיש אמר מותרת, כי מסתמא, בטולי מבטיל לה, כי מימר אמר, הגוי אומר לנפשו: איהי נפשה לא אצלה, היא לא הצילה את עצמה, ואם כן, לההוא גברא מצלה ליה?! וכי תציל אותי?! ^[12] והגמרא מביאה את המשך הוויכוח בין רבי יוחנן וריש לקיש, ותחילה מביאה הוכחות וראיות של רבי יוחנן להוכיח את שיטתו. ובסוף הסוגיא מביא ריש לקיש ראיה לשיטתו.

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: נאמר בספר שמואל [א ה] בעת שהפלישתים שבו את ארון הקודש ושמוהו בבית דגון אלהי פלישתים, והציגו אותו אצל דגון. ובבוקר הראשון מצאו את דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה', ויקחו את דגון וישיבו אותו למקומו. ובבוקר שני ראו "והנה דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה', וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן". והרי הוא עבודת כוכבים שנשתברה מאליה.

וכתיב "על כן, לא ידרכו כוהני דגון וכל הבאים בית דגון על מפתן דגון באשדוד, עד היום הזה". וסבר רבי יוחנן, שלכן לא דרכו, משום שהשברים היו חשובים להם.

ומוכח שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה, נשארה בחשיבותה?

ומתרצינן: אמר לו ריש לקיש לרבי יוחנן, וכי משם ראיה?! - הלא אדרבה, הפלישתים לא החשיבו את דגון, אלא רק את המפתן, כיון שלא נפל מעבר למפתן. התם, שם היה הסיפור שמניחין את הדגון, ועובדין את המפתן, לכן לא ידרכו שם עוד. דאמרי הכי, כך אמרו הגויים בטעותם: שבקיה איסריה עזבתו שררתו לדגון, ואתא, ובאה, איתיב ליה, והשררה התיישבה לה על המפתן.

איתיביה, הקשה רבי יוחנן ממשנתנו כנגד ריש לקיש.

דתנן, המוצא שברי צלמים, הרי אלו מותרין. ויש לדייק: הא אם מצא שברי עבודת כוכבים שודאי עבדו להן, אסורין. ומשמע שאף אם הם שבורין לפנינו, הרי הם חשובים, ואסורים. וקשה על שיטת ריש לקיש.

ומתרץ ריש לקיש: לא תימא אל תדייק מהמשנה: הא שברי עבודת כוכבים אסורין. אלא אימא, הא צלמים עצמן, אסורין.

ובאה המשנה להשמיענו סתמא כרבי מאיר, לסתום כדעת רבי מאיר במשנה הקודמת, שכל הצלמים אסורין, ולאו דוקא אלו שיש להם בידן מקל או צפור או כדור. ואף על גב שאוסר רבי מאיר את הצלמים, הוא מודה שיש להתיר את שבריהן.

אך עתה מקשה הגמרא לרבי יוחנן בצורה הפוכה ! ורבי יוחנן, מה ראיה הביא מהמשנה כנגד ריש לקיש? והרי אדרבה, מדברי רבי מאיר, נשמע להו לרבנן!

שהרי רבי מאיר וחכמים לא נחלקו אלא בשאלה אם עובדים הגוים את הצלמים או לאו. אבל זה ברור, כי כשם שרבי מאיר האוסר את כל הצלמים, הוא מתיר את שבריהם, כן לחכמים, האוסרים רק את אותם הצלמים שודאי עבדום הגויים, על אף שהם עצמם אסורים, שבריהם מותרים. ומוכח ששברי צלמים הנעבדים מותרים?

וכך מקשה הגמרא: לאו, וכי לא אמר רבי מאיר, צלמים שלמים אסורין, אבל שברי צלמים מותרין. אם כן, לרבנן, עבודת כוכבים נמי, כלומר, גם צלמים שיש בידם מקל וצפור וכדור, שעובדים אותם, גם נאמר, היא, כשהיא שלימה, אסורה. ואילו שבריה מותרין. הרי שאפשר לדייק ממשנתנו שהשברים אינם חשובים, ואין הגוים עובדים אותם. ^[13]

ומתרצינן: הכי השתא!? איך אפשר להשוות בין צלמים לעבודת כוכבים?!

התם, הלא אותן צלמים, אף לרבנן, אין וודאות שאכן עבדו אותם, אלא מצד אחד אימר, עבדום, אפשר לומר שעבדו אותם, אך מאידך, אימר לא עבדום. ואף אם תמצי לומר עבדום, אימר, עדיין יש לומר, בטלום. יתכן שהגוים בטלו אותם. כלומר, יש שם "ספק ספיקא" אם השברים אסורים, ולכן מתירה אותם המשנה.

אבל כאן, בשברי עבודת כוכבים, שנחלקו בהם רבי יוחנן וריש לקיש, הרי ודאי עבדוה, ועתה שאנו מסופקים אם ביטלוה, מי יימר מי יאמר לנו דבטלה? ואם כן, הוי ספק אם אכן בטלוה, וכנגד זה, מה שהיתה אסורה, הוא ודאי. ויש לנו כלל שאין ספק מוציא מידי ודאי. והיינו, כיון שהיא היתה מוחזקת בודאות כאסורה, אין להתיר את שבריה על פי "ספק", שמא ביטלוה ^[14].

אך חוזרת ומקשה הגמרא: וכי אין ספק מוציא מידי ודאי?!^[15]

והא תניא שנינו בברייתא: חבר, הנאמן על המעשרות, שמת, ^[16] והניח מגורה מלאה פירות, בלי להודיע אם עישרן, אפילו הפירות הן בני יומן, הניכרין שהיום נתמרחו, הרי הן בחזקת מתוקנין.

והמקשן סבר שסומכים על כך שמן הסתם עישרן החבר מיד, לפני מותו. ולכן הקשה: והא הכא, כיון שהם כבר היו ממורחין, והיו בבית, ודאי טבילי, ודאי שהם טבל, שהרי נגמרה מלאכתן [ושני תנאים יש לחיוב מעשר, האחד, "גמר מלאכה", שהוא פעולת מירוח הכרי, שהוא גמר הפעולות הנעשות בתבואה, והשני, שראו הפירות את פני הבית, דהיינו שנכנסו לבית, וכפי שיבואר להלן], וספק עשרינהו החבר, ספק לא עשרינהו. וקאתי ובא הספק, ומוציא מידי ודאי שהן טבל.

הרי שספק מוציא מידי ודאי, ואיך תירץ רבי יוחנן שאין ספק מוציא מידי ודאי?

ומתרצינן: התם, בפירות אלו, ודאי וודאי הוא, שאין כאן ספק אם עישרם, דודאי עשרינהו, וכשם שהם היו ודאי טבל, כן הם עתה ודאי מתוקנים.

כמו דאמר רבי חנינא חוזאה. דאמר רבי חנינא חוזאה: חזקה ודאית היא על חבר, שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. שהואיל והפירות שלו הן, ועליו מוטל החיוב, הוא חושש מלהכשיל בהם בני אדם, וודאי שעישרן. ואין להביא משם ראיה ש"ספק" מוציא מידי ודאי, כיון שאינו ספק אלא "ודאי".

ואיבעית אימא, הטעם שהפירות מותרין אינו מפני שהחבר "ודאי" עישר אותם, אלא אף אם איננו ודאי, מותרין, כי ספק וספק הוא. כלומר, כשם שספק אם עישרן אם לאו, כן הם בספק אם היו מעולם פירות של טבל.

כי [אפשר דעביד] כדרבי אושעיא.

אין תבואה ופירות חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, אלא בשני תנאים: האחד, שנגמרה מלאכתן בשדה, והוא הקרוי "מירוח", כגון, זריית התבואה ברוח לאחר הדישה כדי להפריד ממנה ה"מוץ", או החלקת הערימה ["הכרי"] של התבואה. והשני, "ראיית פני הבית".

אם נגמרה מלאכתם אך לא הוכנסו לבית, אז אסור לאכלן מהם אכילת "קבע", מדרבנן, ומותר לאכול אכילת "עראי" [ומותר גם להאכילם לבהמה, לפי שכל אכילת בהמה היא בגדר אכילת עראי].

ההכנסה לבית הקובעת את חיוב המעשר, היא רק כאשר הוכנסו הפירות דרך הפתח כשהן ממורחין, שאז הם נעשים טבל מן התורה, וחייבים בתרומות ומעשרות מן התורה.

אך אם הכניס את התבואה כשהיא עדיין ב"מוץ שלה", לפני המירוח, ומירחה בבית, או שהכניסה לבית בצורה עקיפה, שלא דרך הפתח, הרי אפילו נתמרחה התבואה, היא אינה טבל מן התורה.

חבר זה שמת והניח תבואה ממורחת בבית, יתכן שהכניס את התבואה לביתו לפני שמירחה, ^[17] ואין זה "ודאי" שמירחה בשדה, לכן פירות אלו הם "ספק" אם מעולם נתחייבו במעשר מן התורה. ואף שהם חייבים במעשרות מדרבנן - האמינוהו חכמים מטעם היותו חבר, על סמך הספק, שיתכן שעישרם. ^[18]

ועל "ספק" חיובם במעשרות - בא "ספק" תיקונם שעישרם.

דאמר רב אושעיא: מערים אדם יכול לעשות בערמה להיפטר ממעשרות על תבואתו, ואיך עושה? מכניסה לביתו במוץ שלה, ואף שהערמה הזו לא תתיר לו לאכול מהם אכילת קבע אלא "עראי", מכל מקום, מרוויח מערמתו זו כדי שתהא בהמתו אוכלת, שכל אכילת בהמה היא אכילת עראי, והותרה, ובאופן זה פטורה התבואה מן המעשר.

ומתורץ, שאין להביא ראיה מברייתא זו ש"ספק מוציא מידי ודאי", אם משום שהוא "ודאי וודאי", אם משום שהוא "ספק וספק".

והגמרא ממשיכה להוכיח שספק מוציא מידי ודאי.

והכי אין ספק מוציא מידי ודאי?! והא תניא הרי שנינו בברייתא:

אשה היולדת, טמאה טומאת לידה, שבוע ללידת זכר ושבועיים לנקבה. ואחריהם יש לה "ימי טוהר", שהדם היוצא ממנה מן המקור נחשב דם טהור, במשך שלושים ושלשה ימים לזכר, וששים וששה ימים.

הערות

^[12] הרמב"ן [בעמוד הבא] מוכיח מכמה ראיות, שבאם הגוי ודאי מתייאש מדעתו מאלילו, אף שלא שיברה, כגון שהניחה הפקר בשעת שלום ואינו עתיד לחזור - ודאי שהיא בטלה. ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא רק בנשתברה מאליה, והגוי אינו יודע מהשבירה, שריש לקיש סובר שהיא בטלה כשם שבטלה כשמשברה בידים, "דעל כרחיה מבטלה", ורבי יוחנן סובר שאינה בטילה כל זמן שלא ביטלה בידים, שמא יחזור ויתיכנה ויעשה אותה מחדש, או יעבוד לשבורה, ואף שנשברה בפניו. ולכן גם מובן, למה תלתה הגמרא לקמן שברה ישראל בנשברה מאליה, שהטעם אחד הוא. ומביא דעת הראב"ד, הסובר שגם ריש לקיש לא התיר אלא אם נשברה בידיעת הגוי, ואז הוא כמו ייאוש מדעת. והרמב"ן מקשה עליו, מהמשך הסוגיא, שרבי יוחנן מוכיח לריש לקיש בכמה ראיות שבנשתברה מאליה, או ששברן ישראל, אינה בטילה. כי ממה נפשך - אם הגוי ראה או ידע, הלא גם לרבי יוחנן מתייאש הימנה [דלא גרע מיאוש מדעת, כמו שהוכיח הרמב"ן מכמה ראיות], ואילו אם הגוי לא ראה או ידע, מה הקשה על ריש לקיש, הלא לדעת הראב"ד מודה ריש לקיש שאינה בטילה? [ויש להוסיף על קושית הרמב"ן מקושית ריש לקיש בסוף הסוגיא מקן שבראש אשירה - האם סבר ריש לקיש שהגוי עומד שם ורואה או יודע מכך. ולמה לא תירצה הגמרא שהגוי אינו יודע?].

^[13] וכתב רש"י, שבעצם יכלה הגמרא להקשות, מדברי חכמים עצמן מבלי להשוות דבריהם לדברי רבי מאיר, שהרי באותן צלמים שהם אוסרין לפי שיש בידן מקל צפור וכדור, שבריהן מותרין. אלא, מכיון שלא מצינו שאמרו כן במפורש ששבריהן מותרים, לכן לא הקשו כן, אלא הקשו מדברי רבי מאיר האוסר בכל הצלמים, משמע שאין שום היתר בשלמים, ואילו שבריהם הוא מתיר, ונשמע ממנו לחכמים שבצלמים שהם אכן אוסרים, הם מתירים את שבריהם, כמבואר.

^[14] הקשה הרמב"ן: לדעת רש"י [הערה 6] הסובר שרבי יוחנן וריש לקיש חולקים באלילים ממש שראינו שנשתברו מאליהם, מה ראיה הביא רבי יוחנן ממשנתנו, הלא במשנתנו לא ראינו שנשתברו, אלא ישראל מצאום, ואנו תולים לומר שמסתבר מאוד שהגוי שברם בכוונה, ואף רבי יוחנן מודה ששבריהם מותרין למוצאן, ומה הקשה לריש לקיש? ומבאר: רבי יוחנן כשמצא דיוק מהמשנה שהשברים אסורים, הוכרח לבאר שהטעם שהם אסורים הוא כי חוששים שמא נשתברו מאיליהם ולא הגוי שיברם. אלא לריש לקיש קשה "ממה נפשך", אם שיברם הגוי הרי ביטלם, ואם נשתברו מאילהם, גם כן מותרים, ובכל אופן שיהיה הרי הם מותרים, ולמה אוסרתם המשנה? ומתרץ ריש לקיש: אין לדייק מהמשנה "הא עבודת כוכבים אסורים", אלא "הא צלמים עצמם אסורים". וסתמא כרבי מאיר. עוד הקשה הרמב"ן על המשך הסוגיא. הגמרא מקשה על רבי יוחנן שמדברי מאיר נשמע לחכמים, ודייקה שלדעת חכמים שבריהם מותרין, ומכאן סתירה לשיטת רבי יוחנן. ומקשה הרמב"ן, מה קשה על רבי יוחנן? הרי הוא בהחלט יכול לתרץ שמשנתנו מדברת ב"מוצא שברים", ולכן הם מותרים, כי מסתבר שהגוי ביטלם, וכדעת שמואל? ומבאר: אכן, רבי יוחנן היה יכול לתרץ כן, ותירוצו היה עולה יפה, אלא שהגמרא ממשיכה "לדעת המקשן", הסובר שהמשנה מדברת בעבודה זרה שנשתברה מאליה, ול"דעת המקשן" קשה על רבי יוחנן, איך התירה המשנה את השברים. ועיין שם ברמב"ן והר"ן שהאריכו. אבל התוס' חולקים על רש"י, וסוברים שאין חילוק בין "המוצא שברי צלמים" לבין "נשתברה מאליה", והכל עולה בקנה אחד. דהיינו, שמואל המתיר אפילו שברי עבודה זרה עצמה, סובר כריש לקיש! והטעם שמתיר הוא משום שיש עליהם כמה ספיקות, שמא עדיין לא עבדום, ושמא שיברם הגוי בכוונה וביטלם, ואף אם נשברה מאיליה, גם כן מותר - כדעת ריש לקיש. ואינו יכול לסבור כרבי יוחנן, כי אז לא היה מתיר בשברי עבודת כוכבים עצמם. וריש לקיש סובר כשמואל.

^[15] כתב התוס' הרא"ש: היה ברור לגמרא, שאין ספק מוציא מידי ודאי, שהרי כל הספיקות אסורים, אם מדאורייתא אם מדרבנן, אלא שכאן, בספק ביטלה, אינו ספק רגיל, כי קרוב לודאי שביטלה. וכן יש לבאר בהמשך הסוגיא בחבר שמת ובשפחתו של מציק. וכן כתבו הרמב"ן ותלמידי רבינו יונה. ועיין קובץ שיעורים פסחים אות ל"ו.

^[16] התוס' מביאים תלמוד ירושלמי שמדובר בחבר שמת מתוך ישוב הדעת, ולא במיתה חטופה. והמאירי סובר שתלמוד הבבלי חולק, ואף אם הוא מת מתוך טירוף הדעת - הפירות בחזקת מעושרין, כי חזקה שתיקנן תיכף בהכנסתן לבית כדי שאנשי ביתו לא ייכשלו.

^[17] כוונת החבר היא לטובה, כדי שבני ביתו לא יכשלו באיסור טבל. תוס' רי"ד בפסחים. ועיין שם במהר"ם חלאווה ובשפת אמת.

^[18] כן סובר רש"י, שהיות שחיובו הוא רק מדרבנן, האמינוהו רבנן בדבר שאיסורו מדרבנן. והטעם שרבנן אסרו לאכול אכילת קבע כתב הרשב"א בתשובותיו [סימן שס"א], כדי שלא יעשה כן לפטור את תבואותיו בדרכים אלו. ובחידושי רבינו דוד בפסחים מבאר, מפני שלא יגזול את שבט הלוי. היוצא לנו משיטת רש"י, שספק מוציא מידי ודאי איסור דרבנן. והקשו הראשונים, עיין רמב"ן ותוס' הרא"ש בשם רבינו אפרים, אם כן, למה אמרה הגמרא במסכת פסחים [שם מופיעה הסוגיה כמות שהיא לפנינו] לגבי בדיקת חמץ שאין ספק מוציא מידי ודאי, הלא האיסור ודאי של בית בלתי בדוק הוא רק איסור מדרבנן, כמו שמבואר שם. ויש כאן אריכות גדולה ונביא דבריהם בקיצור: רבינו אפרים מסיק מקושיא זו [ומעוד ראיות] שבבית מותר אפילו מדרבנן אפילו לאדם. ומה שאמר רבי אושעיא להאכיל "לבהמתו", הוא לאו דוקא. וכיון שאין כאן אפילו איסור מדרבנן, אם אכן הכניסו במוץ, והיות ויש כאן ספק אם עשה כן, בא הספק ומוציא מידי ספק, בניגוד לבית בלתי בדוק שבודאי יש בו איסור דרבנן. ועוד מבאר, אכן הפירות פטורים אפילו מדרבנן, אלא שאת ה"הערמה" מותר לעשות רק לאכילת בהמה. הרמב"ן סובר, שאם לבסוף מירחם בבית, חייב לעשרם מדאורייתא. וכן מדוייק מדברי הרמב"ם [מעשרות ג ו]. והקשה המנחת חינוך [מצוה שצ"ה] הרי בסוגייתנו מבואר שאינו איסור דאורייתא, כי אם היה איסור דאורייתא, איך יכול ספק להוציאו מאיסורו הודאי. ועיין בחזון איש [מעשרות ג ג, ושביעית א יח], ובאפיקי ים [חלק ב סימן כט].

והא [והרי] גם הם שברים נינהו [הם], ושברים מותרים! תרגמה (הסביר אותה) שמואל: מדובר בעומדין על בסיסן, שיש להם בסיס המתוקן להם, שניכר שאינם רק שברים, אלא נעשו כך מתחילה, וכיוצא בהם נעבדים.

א אתמר [נאמר]: עבודה זרה שנשתברה מאיליה, ר' יוחנן אמר: עדיין אסורה היא. ר' שמעון בן לקיש אמר: מותרת.

ר' יוחנן אמר: אסורה, דהא [שהרי] לא בטלה. ר' שמעון בן לקיש אמר: מותרת, שכן מסתמא בטולי מבטיל לה [מן הסתם מבטל הוא אותה], מימר אמר [אומר הוא בלבו]: איהי נפשה לא אצלה, לההוא גברא מצלה ליה [היא את עצמה לא הצילה מלהישבר, את האיש הזה שעובד אותה תציל אותו]?

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש מן הכתוב: "וראש דגון ושתי כפות ידיו כרתות אל המפתן" (שמואל א ה, ד) וכתיב [ונאמר]: "על כן לא ידרכו כהני דגון על מפתן בית דגון" (שמואל א ה, ה). משמע שאף לאחר שנשברה עבודה זרה נוהגים בה כבוד ויראה!

אמר לו: משם אתה מביא ראיה? התם [שם] הכוונה היא שמניחין את הדגון, שבטל ערכו בעיניהם, ועובדין את המפתן, דאמרי הכי [שאומרים הם כך]: שבקיה איסריה [עזב אותו שרו, כוחו של] דגון, ואתא איתיב ליה [ובא וישב לו] על המפתן.

ועוד איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן ממשנתנו: המוצא שברי צלמים — הרי אלו מותרין. ונדייק מכאן: הא [אבל] שברי עבודה זרה — אסורין!

ודחה ריש לקיש: לא תימא [אל תאמר] ותדייק ששברי עבודה זרה אסורין, אלא אימא [אמור]: הא [אבל] צלמים עצמן אסורין, וסתמא [וסתמה] של המשנה הוא כדעת ר' מאיר האוסר במשנה הקודמת את כל הצלמים.

ומקשים: ולדברי ר' יוחנן, כיון שמשנתנו כדעת ר' מאיר, הרי מדברי ר' מאיר נשמע להו לרבנן [נלמד לשיטת חכמים], לאו [האם לא] אמר ר' מאיר כי צלמים עצמם אסורין ובכל זאת שברי צלמים מותרין, אם כן, לרבנן [לדעת חכמים] עבודה זרה נמי [גם כן] נאמר: היא אסורה ושבריה מותרין!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם [שם] בשברי צלמים, אימר [אמור] שעבדום אימר [אמור] שלא עבדום, ואם תמצי [תמצא] לומר שעבדום — אימר [אמור] שבטלום לאחר שנשברו, ולכן מתיר ר' מאיר בשברי צלמים, שאינו אלא ספק ספיקא. אבל עבודה זרה ודאי עבדוה, מי יימר [יאמר] שבטלה? ואם כן, הוי [הריהו] ספק ביטול, וודאי עבודה זרה, ואין ספק מוציא מידי ודאי.

ושואלים: והאם אין ספק מעין זה מוציא מידי ודאי כלל? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: חבר שיודעים בו שנזהר בתרומות ומעשרות שמת, והניח מגורה (מחסן) מלאה פירות, אפילו הן בני יומן שהביאו אותם לשם ביום מותו — הרי הן בחזקת מתוקנין, שמן הסתם עישר אותם.

והא הכא דודאי טבילי [והרי כאן שודאי היו טבל] כשהביאו אותם למגורה, ספק עשרינהו [עישרם] ספק לא עשרינהו [עישרם], וקאתי [ובא] ספק ומוציא מידי ודאי טבל!

ומשיבים: התם [שם] ודאי וודאי הוא, שודאי עשרינהו [עישר אותם], כדברי ר' חנינא חוזאה, שאמר ר' חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן (בהפרשת תרומה ומעשר) מתחת ידו, ועל חזקה זו אפשר לסמוך.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: יתכן כי מעיקרא לא טבילי [מתחילה לא היו הפירות האלה טבל] ולפיכך אף כאן ספק וספק הוא, וכיצד ייתכן הדבר?

אפשר דעבד כדברי ר' אושעיא שאמר: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה למגורה, ואינו משלים את תיקונה בדישה ובמירוח ערימת התבואה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. שכל עוד לא נגמרה מלאכת האיסוף והעימור של התבואה לא נכנסה לכלל חיוב תרומה ומעשר, והיא מותרת למאכל בהמה בלי שיהיה צורך לעשר אותה. ויתכן איפוא שמתחילה לא חל חיוב תרומה על התבואה, וכיוון שהיא ספק — בא ספק ומוציא מידי ספק.

ושואלים עוד: וכי אין ספק מוציא מידי ודאי? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אמר ר' יהודה: מעשה בשפחתו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But aren’t they fragments of idols, which are permitted according to Shmuel? The Gemara answers that Shmuel interpreted the mishna as follows: It is referring to a case where these objects that are in the figure of a hand or a foot are standing on their pedestals, which shows that they were designed this way initially and are not merely fragments.

§ It was stated: With regard to objects of idol worship that broke by themselves, Rabbi Yoḥanan says: It is prohibited to derive benefit from them. Rabbi Shimon ben Lakish says: It is permitted.

The Gemara explains the sides of the dispute. Rabbi Yoḥanan says that it is prohibited, as its owner did not revoke its status as an object of idol worship. Rabbi Shimon ben Lakish says that it is permitted, as the owner presumably revoked its status as an object of idol worship, having said to himself: If the idol could not save even itself from harm, can it save that man, i.e., myself?

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Shimon ben Lakish from the passage in the book of Samuel recounting the downfall of the Philistine god Dagon: “And when they arose early the next morning, behold, Dagon was fallen on his face to the ground before the Ark of the Lord; and the head of Dagon and both the palms of his hands lay cut off upon the threshold; only the trunk of Dagon was left to him” (I Samuel 5:4). And from the next verse it seems that Dagon’s worshippers accorded it honor despite its destruction, as it is written: “Therefore, the priests of Dagon, and anyone who comes into Dagon’s house, do not tread on the threshold of Dagon in Ashdod until this day” (I Samuel 5:5). Evidently, when an idol breaks, its worshippers do not stop worshipping it.

Rabbi Shimon ben Lakish said to him: Is there proof from there? There, the reason people did not tread on the threshold of Dagon is that they had abandoned their worship of the Dagon and would instead worship the threshold upon which Dagon was found, as they stated this reasoning: The spirit of Dagon has left the Dagon idol and instead it came and rested upon the threshold.

Rabbi Yoḥanan raised another objection to Rabbi Shimon ben Lakish from the mishna: In the case of one who finds fragments of statues, these are permitted. This indicates that fragments of known objects of idol worship are forbidden.

Rabbi Shimon ben Lakish replied: Do not say that the indication is that fragments of objects of idol worship are forbidden; rather say that the indication is that full statues themselves are forbidden, and the unattributed mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who, in the previous mishna, prohibits any statue as it is possible that it is worshipped annually.

The Gemara asks: But how does Rabbi Yoḥanan refute the following logic: From the opinion of Rabbi Meir one can learn a detail with regard to the opinion of the Rabbis. Doesn’t Rabbi Meir say that statues are forbidden, while fragments of statues are permitted? From this, one can derive that this is true according to the Rabbis as well with regard to objects of idol worship: The object itself is forbidden, but its fragments are permitted.

The Gemara rejects this comparison: How can these cases be compared? There, in the case of statues, the fragments are permitted because there is room to say that people worshipped them, and there is also room to say that people did not worship them; and even if you say that people worshipped them, there is room to say that their owners subsequently revoked them. This is not comparable to an object of idol worship, which people certainly worshipped, and who is to say that its owner certainly revoked it? It is a conflict between an uncertainty as to whether or not it was revoked, and a certainty that it was worshipped, and the principle is that an uncertainty does not override a certainty.

The Gemara asks: And does an uncertainty not override a certainty? But isn’t it taught in a baraita: In the case of a ḥaver who died and left a storehouse filled with produce, even if the produce was there only that day, it has the presumptive status of produce that was ritually prepared, i.e., properly tithed. This is due to the presumption that the ḥaver tithed the produce himself or instructed others to do so.

The Gemara infers: And here, in this case, the produce was certainly untithed at the outset, and there is uncertainty whether the ḥaver tithed it, and there is uncertainty whether he did not tithe it, and despite this conflict, the uncertainty whether it was tithed comes and overrides the certainty that it was untithed produce.

The Gemara rejects this claim: There, in that case, conflict is between certainty and certainty, as the ḥaver certainly tithed the produce. This presumption is in accordance with the statement of Rabbi Ḥanina Ḥoza’a; as Rabbi Ḥanina Ḥoza’a says: There is a presumption with regard to a ḥaver that he does not release an item from his possession that is not ritually prepared.

And if you wish, say instead that perhaps the produce did not initially have the status of untithed produce, and therefore the conflict is between uncertainty and uncertainty.

This is because it is possible that there was never an obligation to tithe the produce, as the ḥaver may have acted in accordance with the statement of Rabbi Oshaya, who says that a person can employ artifice to circumvent obligations incumbent upon him in dealing with his grain, and bring it into his courtyard in its chaff so that his animal may eat from it. And this grain is exempt from tithes. Although the obligation to tithe produce that has been fully processed applies even to animal fodder, it is permitted to feed one’s animal untithed produce that has not been fully processed. In light of this halakha it is possible that the produce in the storehouse of the ḥaver never needed to be tithed. Consequently, this case is a conflict between two uncertain factors, as it is uncertain whether or not the owner was obligated to tithe the produce in the first place, and even if he was required to do so, it is uncertain whether or not he tithed it.

The Gemara raises another objection: And is it so that an uncertainty does not override a certainty? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: There was an incident involving the maidservant

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה רבי יוחנן אמר אסורה דלא ביטלה אדם ריש לקיש אמר מותרת כיון שנשתברה אמר בדעתיה איהי לא יכלה לשיזבי נפשה לאחריני משזבה ובסתמא מבטיל לה.

ומותיב ר' יוחנן לריש לקיש והא ראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות דנשתברה מאליה היא וביטלום ופריק ריש לקיש הא קא שבקו לדגון דאמרי שבקיה איסריה לדגון ואזיל ויתיב ליה אמפתן.

ואתינן לפרושי דעתייהו דרבנן מכלל דר' מאיר. דרבנן סבירא ליה עבודת כוכבים אסורה שבריה מותרין קשיא לר' יוחנן. ומשני ר' יוחנן הכי השתא בשלמא צלמים ספק עבדום ספק לא עבדום ואם תמצא לומר עבדום אימור ביטלום אבל עבודת כוכבים דודאי עבדוה מי יימר דביטלוה הוי עבודתן ודאי וביטלום ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ומקשינן ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה מלשון נהרסו ממגורות והניח מגורה מלאה פרות וכו' ודברים פשוטין הן ובכמה מקומות פירשנו זה הענין וגם בפסחים.

הא דקאמרינן בדשמואל משום דקבעי למתני סיפא ואמרינן עלה ואמאי והא שברים נינהו קושיא היא דמקשינן עליה בשלמא לדידן דאמרינן מאליה נשתברה שברי צלמים ה"ט דמותרין משום דאפי' נשתברו מאליהן שברי שברים נינהו ותבנית יד ורגל אסורים דכיון דממילא נשתברה כל שכיוצא בהם נעבד בתחלה נעבד בסוף ולא תלינן בשבירה דעכו"ם עכו"ם לא תבר ע"ז שלו אלא לדידך דאמרת דאדרבה לשבור ממילא לא חיישינן אלא ודאי עכו"ם תברה כיון דעכו"ם תברה ודאי בטלה אפי' כולה קיימת חוץ מאצבע קטנה שלה וכן הא דאקשינן מינה לקמן בשמעתין לר"ל בכה"ג הוא דכיון דאמר אפי' נשתברה מאליה ודאי בטלה מה לי תבנית יד מ"ל שברים אחרים.
ומיהו לר' יוחנן נמי קשיא לפום מאי דאמרי' משום דתרי ספיקי נינהו אפי' לפום מאי דסבר דע"ז שנשתברה מאליה אפי' לשברין אסורה אלא כיון דפירכי כולהו אר"ל ולדידיה קשיא אעיקר מימריה ולר' יוחנן ל"ק לעיקר סבריה נקיט גמ' סרכא דעיקר קושייתא ומקשה מינה לר"ל ולא לר' יוחנן כדפרישית.

והא דאקשינן נמי ולר' יוחנן מדר"מ נשמע לרבנן וכו' לרבנן נמי ע"ז היא אסורה שבריה מותרין ולא מפרקי אנה"נ ומשום דנשתברה מאליה לא חיישינן וכדשמואל איכא לפרושי דלטעמיה דמקשה קא"ל כלומר לדידך דדייקת ממתני' הא שברי ע"ז אסורין וחיישת שמא נשתברה מאליה ואסורה כדר' יוחנן היכי קס"ד הכי והא מדר"מ את שמע לרבנן אלא ע"כ לא תידוק הכי אלא שברי ע"ז נמי מותרין אי מדר"ל אי משום דשמואל ומתני' כדתריצנא ופרקי' לר' יוחנן ודאי אפשר דשברי ע"ז אסורים ומתני' כפשטה כדס"ד מעיקרא ומיהו אכתי לא מכרעא דר"י פליג אדשמואל דכל האי שקלא וטריא למאי דקס"ד מעיקרא היא כדפרי'.
וזהו טעמו של רבינו הגדול ז"ל שפסק כר' יוחנן וכדשמואל דאלמא לא פליגי אלא טעמא דשמואל משום דלנשתברה מאליה לא חיישינן דעכו"ם מינטר נטר לה והכי מסקנא דסוף פירקין דכ"ע עובדין לשברים כפי' גירסת רש"י דאלמא לשמואל ע"ז שנשתברה מאליה אסורה ואפ"ה שרי במוצא שברי ע"ז. ולא שמעינן דר' יוחנן פליג עליה כלל כדפרישית. וא"כ בכל הך שקלא וטריא דבשמעתין ס"ל לר' יוחנן דחיישי' לנשתברה מאליה לא מידחיא דשמואל דלא (חזינן) [דחינן] מימרא בשקלא וטריא דגמ' דזמנין טובא לא קיומי ובכמה דוכתי מפכינן תריצתא סוגיא.
ומיהו למאן דגריס לקמן בלישנא בתרא דלכ"ע אין עובדין לשברים ס"ל לשמואל ע"ז שנשתברה מאליה מותרת לא סלקא לי הא דשרי שמואל אליבא דהלכתא דכיון דשמעינן ליה בהדיא דאמר מותרת ע"ז שנשתבר' מאליה איכא למיחש למלתיה דהא דשרי שברי ע"ז משום דאזדא לטעמיה וכיון דסוגיין נמי בדר' יוחנן למיסר טפי עדיף לן למסמך אסוגיין.
ועדיין לא נתבררו דברי רבינו הגדול ז"ל כהוגן שהוא גורס לפי הנראה דכ"ע אין עובדין לשברים ועוד הם צריכין לפנים שהרי פסק כן בע"ז שנשתברה מאליה כרבי יוחנן דאמר אסורה ולפום סוגיין דשמעתא לא שנא שברים לא שנא שברי שברים לעולם ואפילו לאחר ששוחק וזורה לרוח וכולה סוגיין הכי רהטא וליכא למדחי דאבני' ושפוין ושוחק וזורה לרוח וירקות כולהו שברי שברים הם ועוד קושיא דמקשי ליה ר"ל לר' יוחנן מפה לפה דקן שבראש האילן שברי שברי' שאין העוף עשוי לשבר מן האילן אלא קנים רכים מראשי ענפים ואפ"ה לר' יוחנן אסירי ולקמן בשלהי פרקין מסקינן דכ"ע אין עובדין לשברי' א"נ לשברי שברים כדגריס רש"י ז"ל ופסק בה רבינו הלכה כרב.
ונראה שהוא מפרש אותה שמועה בעיקר ע"ז קיימת דומיא דאשרה דרב סבר עובדים לשברים כשם שעובדין לע"ז עצמה ושמואל סבר אין עובדין לאותן שברים אלא לעיקר ע"ז ואין צריך לבטל כל קיסם וקיסם שכיון שגוף ע"ז קיימת לה הן עובדין ומה שנשבר ממנה בטל הוא להם שאין עובדים לשתים בגוף הע"ז ושברים והוא אינו עשוי להחזיר לה השברי' לפיכך הוא מבטלן ועוד דמימר אמר אין ע"ז חפצה באותן שברים.
אבל מדברי כולם נלמוד שע"ז שנשתברה מאליה אסורה שאין העיקר שלה בטל בשביל אותה שבירה ואלו שברה אדם בטלה בכל דהו הילכך אם נשתברה כולה מאליה כגון דגון לדברי שניהם אסורה כולה שלאותן שברים עומדים ועוד דטרח ומייתי אומן ומתקן לה ולישנא דעובדין לשברים דקאמר כדפרישית וכל היכא דאדכרו בגמ' האי לישנא בעיקר ע"ז קיימת הוא כדאמרי' בפ' רי"ש ודאמרינן נמי התם גבי בימוס שנפגם עובדין לשברים ואין עובדין לשברים בכה"ג נמי מצית לפרושה דבימוס פגום כשברים היא לע"ז עצמה שהיא קיימת וזה הפי' נכון ועליו סמך רבינו ז"ל.
והא דמשמע הכא דעצי הקן לרבי יוחנן אסורים כששברה מן האשרה א"ל משום דהו"ל כדרך גדילתה דאורחא דאילן שמקננין בו עופות וע"מ כן עובדין אותו ור"ל מק"ו אקשי ליה דאי הכא מותר כ"ש בעלמא ואיהו ודאי שרי ליה דכיון דלא אצילה נפשה מכל שבירה בטולי בטלה כטעמיה ור' יוחנן לא קביל מיניה ואי הוה ס"ל בעלמא אין עובדין לשברים דע"ז קיימת והכא כשברים דמו מצי למימר ליה הכי אלא קסבר דהכא לא קא מבטל מידי דדומיא דדרך גדילתה הוא וכיון דאכתי בגופה קיימי לא דמי לי' לשברים דע"ז קיימת דהא אפי' בבצים אסר איצ"ל בעצים.
והא דאקשי' הכא בשמעתין ולר' יוחנן מדר"מ נשמע לרבנן א"ל כדפרשינן אלא שאני אומר דהכי נהירא מלתא לפרושי דמדר"מ ודאי נשמע לרבנן לאו מי אמר ר"מ שברי צלמים מותרין ואע"ג דאיהו חייש למיעוטא ואיכא למיחש שמא נשתברו מאליהן אע"ג דעכו"ם נטורי מינטר לה איכא מיעוטא דנופלות ואפ"ה שרו אלמא ע"ז שנשתבר' מאליה שריא לרבנן נמי היא אסורה ושבריה מותרין אע"פ שנשתברה בפנינו מאליה ומפרקינן הכי השתא התם אימור עבדום אימור לא עבדום ואת"ל עבדום אימר בטלום אי בשבירה ששברן הוא עצמו או שביטלום מאליהן ונתיאש מהם ולא תקנם וביטלם ממש אבל ע"ז ודאי עבדוה מי יימר שביטלוה כשנשתברה מאליה הרי לא עשה בה מעשה לבטלה ולא תלינן לקולא לו' איהי גופא לא מצלא לההוא גברא מצלא.
והראב"ד ז"ל מפ' דטעמיה דשמואל דשרי במוצא שברי ע"ז משום דתרי ספיקי נינהו דאיכא דפלחי לשברים ואיכא דלא פלחי הלכך בהאי גברא א"ל דפלח וא"ל דלא פלח ואת"ל פלח אימר זו [שברה וביטלה] לר' יוחנן [חסר סוף דברי הראב"ד ותחילת דברי הרמב"ן שחולק עליו] וכו' דכיון דתרי ספיקי נינהו אפי' לר' יוחנן הו"ל למשרינהו לפיכך אין פי' זה נכון ועוד דלאו מלתא היא דלא מיקרו תרי ספיקי אלא היכא דאיכא למימר לא עבדום אבל ודאי עבדום ליכא אלא חדא ספיקא אימור בטלום ואימור לא ביטלום ועוד דהא ס"ל לשמואל בפ' כל הזבחים שנתערבו הנח לע"ז דספק ספיקא דאסור.
אבל הר"ם הספרדי ז"ל חולק על מה שפירשנו וכ"כ ע"ז שנשתברה מאליה אסורה לפיכך המוצא שברי ע"ז אסורין וכן דעת בה"ג כדבריו.

ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת. פירש"י ז"ל דוקא בהמתו ואע"פ שבחבר שמת מחזקינן להו במתוקנין לגמרי כיון דמדרבנן הוא דמתסר לאדם הימנוה רבנן לחזקת חבר בדרבנן ואיכא דרמו בה מירמא הא דמייתינן לה גבי בדיקת חמץ בפסחי' פ"ק דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי והא בדיקת חמץ דמדרבנן דאורייתא בביטול סגי ליה ואמאי הא אמרת דאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן והא לאו קושיא דהכי קאמרינן ואב"א לדאורייתא לא מהניא חזקת חבר אלא להכי שרינן להו משום דתרי ספיקי נינהו בדאורייתא ומהניא חזקת חבר לרבנן אבל התם ליכא חזקה אלא אימר והראב"ד ז"ל מפ' דבחבר שמת הרי הם מתוקנין לבהמה אבל לא לאדם, ואינו נכון.
וי"מ דהא דר' אושעיא נמי אפי' לאדם נמי שרו שלא כדברי רש"י ז"ל והא דקאמר כדי שתהא בהמתו אוכלת אמערים קאי כלומר שמותר להערים בכך כדי להאכיל לבהמה אבל לאכילת אדם אסור לעשות כן אלא שתבואתו פטורה מן המעשר לפי' בחבר שמת הרי הן בחזקת מתוקנין אפי' לאדם אימר עבד כדר"ח ואע"פ שהוא היה חבר אימר הוא היה מיחדן לבהמתו.
ואחרי' אומרים דה"ק מכניס אדם תבואתו לבית במוץ שלה ומערים עליה כדי שלא יהיה נראה כגוזל את השבט ואומר שלצורך בהמתו הוא מכניסה ולפיכך אינו ממרח אותה ופטורה מן המעשר ואוכל הוא עצמו והיינו לשון מערים.
והכי משמע במנחות בפ' ר"י דאפי' לאדם שריא דאמרינן התם גבי מירוח העכו"ם שאינו פוטר גזירה משום בעלי כיסין ופרכינן השתא נמי עביד כר' אושעיא ואם איתא דדוקא בהמתו היכי עביד כר' אושעיא הא לאדם אסורה ועוד משמע דמשום בהמה לא גזור בה רבנן דמלתא דלא שכיחא היא.
ובתוספות אמרו דמירוח העכו"ם בלא גזירה נמי אינו פוטר אלא מאכילת עראי שמתחייב בה בשעת מירוח אבל אכילת קבע שהוקבע בה תחלה אינו פוטר וא"כ כולן להאסר באכילת עראי הן ואינו מחוור שכיון שנפטר ולא אתי לידי חיוב אפי' אכילת קבע נמי ומצינו מירוח הקדש נמי פוטר אפי' לקבע.
ואי קשיא הא דגרסינן במס' ביצה הכניס שבולין לעשות מהן עיסה אוכל מהן אכילת עראי ופטור מן המעשר אלמא אסור לאכול מהן קבע. א"ל התם בעודם בשבלים שעדיין אפשר שיתחייבו שמא יוציאם ויזרם ויכנס או יעשה מהן גורן בראש גגו וימרח אותם שם שכל זה מחייבן במעשר לפיכך הרי הן כעומדין בגורן אבל דש זורה בלא מירוח שוב אין להם חיוב לעולם שכבר נפטרו לפיכך אוכל מהן קבע וזה שלא כדברי ר' שמואל ז"ל שהוא מפרש שכיון שהכניסה במוץ שלה נפטרה ואע"פ שהוציא במוץ שלהן ומרחן בגורן וחזר והכניסן נמי לא מחייבי ובפ' השוכר את הפועלים פירשתי הענין הזה בביאור.
והראב"ד ז"ל מפרש דשאני שבלים שמא למוללן במלילות הוא צריך ומחייב במעשר אבל תבואה במוץ שלה שאינה ראויה למלילות פטורה. וא"ל אשמעתין ונימא מעיקרא אומר לא טביל שמא זרען לבהמה וקי"ל במס' נדה אוכלי אדם שזרען מתחלה לבהמה פטורין מן המעשר. וא"ל אע"ג דזרען לבהמה אם נמלך עליהם אחר מכאן לאדם נתחייבו במעשר וזה כיון שמרחן לאדם נמלך וי"ל ההיא מילתא דלא שכיחא ודעדיפא ושכיחה מינה נקטו.

בעומדין על בסיסן. פר״שי ז״ל כנם כתרגום כנו בסיסיה דכיון דאוקמוה התם ודאי מפלח פלחי להו ויש שפירשו שיש להם כן ובסיס לעצמן מגופן דמוכחא מילתא שכן נעשו מתחילתן ולאו שברים נינהו והיינו דקתני תבנית יד ושני הפירושין אמת בעיקר הדין.

אתמר עבודה זרה שנשתברה מאיליה. פירוש שאנו יודעין כן וכדפרישנא וסתמא פליגי בין שנשתברה בפניו בין שלא בפניו והכין מוכחא סוגיא בהדיא.

הא שברי עבודה זרה אסורין. פירוש וקשיא לריש לקיש ואם תאמר אפילו לרבי יוחנן תקשי למה אסורין מן הסתם במוצא לימא דשברן גוי וכדכתיבנ׳ לעיל אליבא דשמואל ויש לומר דהשתא לא נחתינן לההוא דוקיא וסלקא דעתיה דמקשה דראוי לחוש בשברי עבודה זרה שמא נשתברה מאיליה ואנן נמי ניחא לן לתרוצי ליה לפום טעמיה ודכוותא בתלמודא אי נמי דקושין משום דמתניתין סתמא היא ואפילו לרבי מאיר דחייש למיעוטא ועוד נראה לי דאנן השתא הכי פרכינן דלהכי קתני היתרא בשברי צלמים דוקא דהוו תרי ספקי כי היכי דנידון מינ׳ דבשברי עבודה זרה משכחת לה דאסורין והיינו דשניכר בהן בשנשתברו מאיליהן ופרקינן דלא קתני ליה למידק הכי דודאי כל שברי עבודה זרה גם כן מותרין ואפילו ידוע שנשתברו מאיליהן אלא אימא הא צלמים עצמן אסורים וסתמא כר״מ ומדרבי מאיר נשמע לרבנן לאו אמר ר׳ מאיר צלמים אסורין שברי צלמים מותרים פירוש לעולם לרבנן נמי שברי עבודה זרה יהו מותרין לעולם פירכא היא דפריך תלמודא מנא ליה לרבי יוחנן ומהיכא אתיא לן מעיקרא למקשה מהא מתניתא לריש לקיש ולמידק מינה דשברי עבודה זרה אסורין אדרבא דכיון דרבי מאיר שרי ושברי צלמים ולא חייש למיעוטה דמשתברין מאיליהן אלמא נשתברו מאיליהן מותרין והוא הדין לשברי עבודה זרה ורבנן לאו בהא פליגי עליה ואין ספק מוציא מידי ודאי פירוש אף על פי שהוא ספק הרגל וקרו לודאי ועל ספק כזה הוא דשקיל וטרי תלמודא דאילו בספק שקול הכל מודים.

מתני׳ דמגורה ומעשה שפחתו של מציק כו'. פירשתי יפה במסכת פסחים בס״ד.

ומה שכתב ר״שי ז״ל כאן על ההיא דרבי הושעיא דכל היכא דמרחינהו בשדה ועיילינהו דרך הפתח חייבי׳ במעשר ואי עיילינהו דרך גגות פטורין אינו מחוור דכל היכא דעבד להו מירווח בשדה וקבעי למעשר בלא ראיית פני הבית ולא אמרו מכניסה במוץ שלה אלא למעוטי כל היכא דדיגנה ולא מרחה להעמידה בכרי דהשתא בעי ראיית פני הבית ולשון מירוח אינו לשון דגון אלא לשון ממרח רטיה מ״ר. ואמאי תהוי כע״ז שנשתברה מאליה פירוש דנימא דגוי מבטל לה מכיון דלא מצלה נפשה מישראל המשברה.

אע"פ שלא בא במשנה בביאור זה אלא שברי צלמים שיש בהם שתי ספקות שמא לא נעבדו ואם תמצא לומר נעבדו שמא מיד הגוי נשברו מ"מ אף בשברי ע"ז והוא הצלם שנודע בודאי שנעבד ואין שם אלא ספק אחד שמא גוי שברה ונתבטלה הדין כן הואיל ונשתברה אומדין בוודאי שמיד הגוי נשתברה ובטלה בשבירתו שמן הסתם אינה משתברת מאליה הא כל שנודע שמאליה נשתברה אסורה שמא אינו מבטלה בלבו אע"פ שרואה שנשברה זו היא שטתנו ולדעתנו שמואל שאמר בסמוך במוצא שברי ע"ז שמותרין אינו חולק עם ר' יוחנן שאמר כאן בנשתברה מאליה שאסורה אלא שמואל אמרה במוצא שברים סתם ודנין בה שמיד הגוי נשתברה ור' יוחנן אמרה בראינו שנשתברה מאליה ואע"פ שהקשו למטה משמועת המוצא שברי צלמים וכו' ודקדק הא שברי ע"ז אסורין ולדברינו הרי אף לר' יוחנן קשיא שאף הוא מתיר בשברי צלמים שתולין בה שהגוי שברה אפשר שלא ר' יוחנן בעצמו אמרה אלא אחר על שטתו והיה המקשה סבור שיהא ר' יוחנן אומר כן אף בשברי ע"ז שנמצאו ומתוך כך הקשה כן ואף המשיב השיבו לפי דעתו שכך היא דרך הסוגיות בהרבה מקומות ומגדולי המפרשים והמחברים חולקים לאסור כל שברי ע"ז עד שיודע בודאי שגוי שברן שמא מאליהם נשברו ולדעתם שמואל חולק עם ר' יוחנן ור' יוחנן אוסר אף בשברים סתם וכן גדולי הדורות מפרשים כן אלא שבמוצא מיהא פוסקים כריש לקיש הואיל ושמואל סובר כמותו ואין הדברים נראין שאין דרכה של ע"ז מן הסתם להשבר מאליה:

כבר ידעת על עמי הארץ שתבואתם צריכה הפרשת מעשר ואינם נאמנים לומר כבר הפרשנו מפני שמצאום מקילים במעשרות והיו מפרישים ממנה תרומת מעשר שיש בו חיוב מיתה אבל לא מעשר עצמו ולא מעשר עני הואיל ומותרים לזרים ותכונת הפרשתו כבר ביארנוה במסכת חולין פרק ראשון וזהו ענין דמאי ומ"מ תלמיד חכם נאמן לעולם ולא עוד אלא שפירותיו מתוקנים מן הסתם ותלמיד שמת והניח פירות אפילו הם בני יומן ר"ל שנתמרחו היום והיה לנו לחוש שלא נתקנו הואיל ונכנסו במגורה הרי הם בחזקת מתוקנים ופי' בתלמוד המערב דוקא במת מתוך הדעת אבל מת בטרוף בני יומן מיהא לא ולי נראה שחולק הוא עם תלמוד שלנו וכל שהכניסן בבית חזקה עליו שתקנן שלא ליכשל בם אנשי ביתו ואפילו מת מתוך טירוף כן הואיל והכניסן בבית:

התבואה אינה חייבת במעשר מן התורה עד שתתמרח ושיראה פני הבית מרחו והכניסו דרך גגות או שהכניסו דרך הפתח ולא נמרח אינו חייב מן התורה במעשר אלא שחכמים גזרו שלא לאכול ממנה אכילת קבע אבל אכילת עראי מותר ואסור להערים בכך אבל לענין אכילת בהמה שכל אכילתה חשובה עראי הואיל ואין דין מעשר לבהמה מן התורה אפילו לתבואה שנזרעה או נקחה לאדם אף הוא רשאי להערים מכאן אמרו מערים אדם על תבואתו ואינה ממרחה אחר דישה אלא מכניסה במוץ שלה שלא תתחייב במעשר ומאכיל לבהמתו וכל שכן אם הכניסה בשובלין וכבר הארכנו בה יותר בחמישי של ברכות:

פיסקא המוציא שברי צלעים כו' אמר שמואל ואפילו שברי ע"ז ק"ל דמהכא מוכח דסבר שמואל דאין עובדין לשברין ובשלהי פרקין אמרי' לרב ושמואל דכ"ע עובדין לשברים ושם אני עתיד לתרצה:

דאמר ר' אושעי' מערים אדם על תבואתו כו' עיין בקונטרסי בשלהי פרק ביצה ובריש פ' השוכר את הפועלין במהדורא קמא:

בפרש"י בד"ה ומקשינן ולר' יוחנן דמותיב מודה דלר' מאיר כו' עכ"ל כצ"ל פי' אע"ג דר' יוחנן לא מוקי סתמא כר"מ מ"מ מודה דכר"מ נמי אתיא הא דשברי צלמין מותרין וק"ל:

תוס' בד"ה מדר"מ נשמע לרבנן לפר"ת דפירש כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה איתיבי' המוצא שברי דמות וכו' נראה לפרש דהכי פריך וכו' נראה דהוקשה להתוס' מאי סלקא דעתיה דר' יוחנן שהקשה לעיל ממתניתין הא ודאי לא נעלם ממנו שיש לתרץ ה"ה דשברי עבודת כוכבים נמי מותרין והא דקתני שברי צלמים משום דבעי למתני סיפא כדשני לעיל אליבא דשמואל או איכא לשנויי דאתא למידק הא דמות עצמן אסורים כדמשני הכא לכך כתבו דהכי פריך וכו' דהוה סלקא אדעתיה כרבנן נמי אתי וא"כ ליכא לשנויי דאתא למידק הא דמות עצמן אסירי דהא לרבנן דמות מותרים וגם ליכא לשנויי ה"ה שברי עבודת כוכבים מותרים והא דקתני שברי דמות משום דקא בעי למתני סיפא וכו' ר"ל לאשמועינן דתבנית יד אפילו דדמות אסורים דהא אפילו דמות שלמים מותרים לרבנן ולכך לא שייך שינויא זה אליבייהו דרבנן וק"ל:

בא"ד ואין להקשות מאחר דמוקי לה כר"מ לימא משום דבעי למתני סיפא וכו' כי נראה לו קצת דוחק וכו' כללא דמילתא דלעיל לשמואל דמשמע מדבריו דמתני' היתרא דשברים אתא לאשמועינן לא הוה שייך לשנויי שינויא דהכא דאתי למידק הא דמות עצמן אסורין דזה היה נראה דוחק כיון דהשתא אתא לאשמועינן דיני דשברים ולכך הוצרך לשנויי משום דבעי למתני סיפא ואתא גם כן לאשמועינן איסור דתבנית יד ורגל דדמיא לשברים כדלעיל בתוס' אבל השתא דס"ל דהמתניתין לא אתי לאשמועינן היתרא דשברים איפכא ס"ל דאי הוה משני משום דבעי למתני סיפא היה נראה קצת דוחק בהיות כי בא לאשמועינן חדוש בשברים ומניח שברי עבודת כוכבים משום סיפא לכך שינויא דהכא דמשני דבא לאשמועינן למידק הא דמות עצמן אסורים מסתבר ליה טפי כיון דהשתא אמרינן דלא אתא לאשמועינן שום חדוש בשברים כלל וק"ל:

ד"ה ואין ספק מוציא מידי ודאי וכו' דאי בשאינו רגיל אפילו ספק איסור אינו מוציא מידי ודאי היתר וכו'. ר"ל דהתם אמרינן לרב חסדא היכי דשחט וקודם שבדק הסכין שיבר בה עצמות ואחר כך נמצא הסכין פגום הבהמה מותרת ולא אמרי' שמא בעור נפגם קודם גמר השחיטה משום דעצם ודאי פוגם ועור ספק פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי והשתא הא התם דהוה מסתבר למימר לחומרא דספק האיסור יוציא מידי ודאי ההיתר ואפילו הכי לא אמרינן וכ"ש דלא נימא בספק לקולא שספק יוציא מידי ודאי איסור ואיך פריך המקשה ואין ספק מוציא מידי ודאי בתמיה וכו' אלא ודאי התם בחולין הוי ספק שאינו רגיל אבל הכא פריך דבספק הרגיל אפילו לקולא אמרינן דמוציא מידי ודאי כדאשכחן בההוא דחבר שמת דספק עשרינהו כיון דהוי ספק הרגיל מוציא מידי ודאי טבל [ועיין שם בתוס' פ"ק דחולין]:

רש"י ד"ה כדי שתהא בהמתו. אבל כו' אפי' מאכל בהמה חייב במעשר דהא כו' בדמאי תנינן לה. ואף בדמאי אמרינן בחולין (ז ב) דאם לקחן מתחלה לאדם ונמלך לבהמה חייב:

תד"ה והא שברים. וא"ת כו' וי"ל כו'. ולעד"נ לפ' דבשלמא אי דוקא צורות תנן והטעם דתלינן דביטלום ולכך שיברום. להכי תבנ"י כו' אסורין דאמרי' דאילו שברום בכוונה לא הוו משיירי בהו אבר שלם חשוב כזה. אע"ג דאם חזינן דבטלוה אפי' פחסה מהני. מ"מ מספיקא לא תלינן בכה"ג. (ונ"ל עוד דלפ"ז יהיה הפי' במתניתין דאם מצא בתוך השברים תבנ"י כו' הוי כל השברים שעמהם אסורין דמוכח דשלא בכוונה שברום) אבל אי נשתברה מאליה מותר מטעם דאיהי נפשה לא אצלה כו' אפי' נשאר תבנ"י כו' ג"כ לישתרי:

תד"ה ומכניסה. או בשדה ואין דעתו להביאו לבית נקבע הוא למעשר כו'. ל"י מאין להם ד"ז ולכאורה ל"מ כן בב"מ (פח ב) דמתיב שם מהא דאיזהו גרנן כו' מ"ל משיפקסו אפי' בשדה. ומהא דמשתגמר מלאכתן כו' מ"ל הכנסתן אפילו בשדה. וכן הא דמקשה שם לעיל מפועל הא לוקח חייב. לישני להו דכולהו מיירי בשאין דעתו להביאו לבית. וא"ל דכוונתם דמדרבנן חייב. יקשה מיהא מהא דפריך מאיזהו גרנן כו' ע"ש בתוס'. ונראה דיכוונו להא דתנן בפ"א דמעשרות מ"ה איזהו גרנן כו' במד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו כו' ועמש"כ בסוגיא דב"מ שם:

גמ' שבקיה איסריה. נ"ב קראו לשר דע"ז איסרא דרך קלון. לומר שאסור הוא קשור ותפוס בכבלים עד"ש [לקמן מ"ו א'] היו קורין אותו עין כל קורין עין קוץ וכדלעיל בשמעתין נמי הפכו הלשון לגנאי:

תד"ה חזקה בישוב הדעת. נ"ב דאל"ה דלמא מ"ה אנסיה. מיהו לשינויא דספק וספק הוא לא צריכין להא:

גמ' רשב"ל אמר מותרת. עי' פסחים דף כז ע"ב תוס' ד"ה חוץ:

על בסיסן. על כנן מקום המתוקן לה כיון דאותבינהו התם ודאי פלחי להו: לא ידרכו כהני דגון על מפתן דגון. אלמא חשיבי להו שברים: משם ראיה. בתמיה: התם. לאו עבודת כוכבים שבורה קחשיבי לה דאינהו סבור כיון שראו אברים חשובין שלו על מפתן: שבקיה איסריה לדגון. גבורת ושררת הצלם עזבתו והלכה וישבה על מפתן איסריה שר שלו כמו איסריה דעניותא (בשחיטת חולין בפרק כל הבשר (דף קה)): וסתמא כר''מ. ואע''ג דאסר בצלמים מודה בשבריהן: ומקשי' ולרבי יוחנן דקאמר הכא מודה ר''מ דשברי צלמים מותרין מדר''מ נשמע לרבנן דרבנן נמי שרו בשברי עבודת כוכבים דהא צלמים לרבי מאיר כעבודת כוכבים לרבנן נינהו ומדר''מ נשמע לרבנן דכי היכי דקאמר שברי צלמים מותרין ה''נ ודאי ס''ל לרבנן צלמים שיש בידן מקל או צפור דשבריהן מותרין וה''מ למימר מדרבנן נשמע לרבנן דהא אסרי צלמים שיש בידן מקל או צפור ומ''מ שבריהן מותרין והאי דלא קאמר הכי משום דלא חזינא בהדיא במתניתין דקא שרי שברי אותן צלמים שהן אסורין: לאו אמר ר''מ וכו'. לשון קושיא: הוי ספק וודאי. ספק להיתר וודאי אסור: אין ספק מוציא מידי ודאי. שהוחזק תחלה לאיסור: והא הכא דודאי טבילי. כיון שאנו רואין שנגמרה מלאכתן ודאי בחזקת טבל היו מיד: התם ודאי וודאי הוא. כי היכי דפשיטא לך שהיו טבל ה''נ פשיטא לך שעישרן החבר מיד שמוחזק בכך: ואב''א ספק וספק הוא. כי היכי דמספקא לן אם עישרן אם לאו נמי מספקא לן אם היו מעולם טבל אם לאו דאע''ג דנגמרה מלאכתן השתא ונתמרחו בכרי איכא למימר לא באו לכלל טבל מעולם: דעבד להו כרבי אושעיא. דהכניסה במוץ שלה ולא ראה פני הבית ואע''ג דטבל שלא ראה פני הבית מיתסר באכילת קבע והכא מחזקינן להו בחזקת מתוקנין ושרינן להו באכילת קבע אין כאן ספק מוציא מידי ודאי דאכילת קבע בדאורייתא לא אשכחינן ומדרבנן הוא דמיתסר והימנוה רבנן לחזקת חבר לתקנתא דידהו אבל אי הוה חזינן ליה דמרחינהו קודם שראו פני הבית ובאו לכלל טבל לא נפקי תו מידי ודאי עד דמעשרינהו קמן: ומכניסה. לחצירו במוץ שלה ולא ימרחנה בכרי בגורן שבשדה דמירוח הוא גמר מלאכה והכנסתו לבית הוא קובעתו למעשר לאסור בו אכילת עראי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף פח.) וכיון דהכניסה קודם גמר מלאכה לא קבעה ליה לכך וכי מהדר להו וממרח להו בתוך הבית לא מקבעי דפני הבית הוא דקבעי ולא תוך הבית כדיליף התם מואכלו בשעריך ואפילו מירחו בשדה והכניסו דרך גגות וקרפיפות אמרינן בברכות (דף לה:) דלא מקבעי: כדי שתהא בהמתו אוכלת. להכי נקט בהמתו דמאכל בהמתו קחשיב ליה אכילת עראי וליכא אפילו איסורא דרבנן כדתנן במסכת פאה (פ''א מ''ו) מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שימרח בכרי אלמא מאכל בהמה עראי קרי ליה דאילו גבי אדם אף על גב דלא נמרחו אסור לאכול קבע אלא עראי ולגבי לא ראה פני הבית נמי בהמתו שריא אבל איהו אסור מדרבנן לאכול קבע אלא עראי אבל אי ראה פני הבית אפילו מאכל בהמה חייב במעשר דהא דתנן (דמאי פ''א מ''ג) הלוקח לזרע ולבהמה פטור בדמאי תנינן לה:

והא שברים נינהו. וא''ת בלא מלתיה דשמואל נמי תקשי רישא לסיפא רישא שברי צלמים מותרין וסיפא תבנית יד ורגל אסורין ויש לומר דאי לאו מלתיה דשמואל הוה אמינא שברי עבודת כוכבים אסורין וסיפא משתמע שפיר בשברי עבודת כוכבים: בעומדין על בסיסן. פ''ה על בימוס שלהן ולשון מצא קשיא דמשמע בשוק או בשדה לכך נראה לר''ת לפרש שיש להם בית מושב רחב שיושבין עליו לבדם ואינם נראים כשברים אלא נראה שכך הן מתחלה נעשים: איתיביה המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין הא שברי עבודת כוכבים אסורין. נראה לפרש דהכי פריך הך משנה סתמא שנויה ור''מ לא הוזכר בה וא''כ נוכל להעמיד אף כרבנן ובסתם צלמים שאין בידם כלום שנחלקו ר''מ ורבנן מיירי הכא והכי דייק בשלמא לר''מ דאסר צלמים עצמם הוצרך לשנות היתר בשברים אלא לרבנן השתא צלמים עצמם שרו שברים מבעיא אלא ש''מ למידק אתא הא שברים של עבודת כוכבים אסורין והשתא ליכא לשנויי כדשני לעיל ה''ה אפי' שברי עבודת כוכבים מותרין ומשום דקא בעי למיתני מצא תבנית יד וכו' דהך תירוצא לא שייך אלא אליבא דר''מ דאסר סתם צלמים אבל לרבנן עדיין הקושיא בדוכתה אמאי תני שברי צלמים אם לא לדקדק הא שברי עבודת כוכבים אסורין ומשני לא תוקמה כרבנן ותידוק הא שברי עבודת כוכבים אסורין אלא תוקמה כר''מ ותידוק הא צלמים עצמם אסורין אבל שברי עבודת כוכבים לעולם מותרין ומאחר שבא להשמיענו סתמא כר''מ אין להקשות מה שהקשינו לעיל לשמואל ליתני שברי עבודת כוכבים וכ''ש שברי צלמים דאי תנא שברי עבודת כוכבים לא היינו יכולין לדקדק הא צלמים עצמם אסורין אלא הא עבודת כוכבים עצמה אסורה ובהא כו''ע מודו ואין להקשות מאחר דמוקי לה כר''מ לימא משום דבעי למתני סיפא כדשני לעיל כי נראה קצת דוחק בהיות כי בא לאשמועי' חידוש בשברים ומניח שברי עבודת כוכבים משום סיפא אבל השתא קאמר דלא בא לאשמועינן בשברים כלל ולא בא אלא לדיוק אבל אליבא דשמואל משמע דבא להודיע דשברים מותר כדפרישית לעיל: מדרבי מאיר נשמע לרבנן. לפר''ת דפירש לרבנן דאסרי כל צלמים אף אין בידם כלום חוץ מאנדרטי עומד על פתח מדינה נראה דה''מ למפרך מרבנן גופייהו דלעולם בצלמים האסורים יש להחמיר בשבריהם כשברי עבודת כוכבים עצמה ולרבנן שבריהם מותרין דדבר ידוע הוא שאינם מחמירין יותר מר''מ וא''כ לימא מרבנן גופייהו נשמע דשברי עבודת כוכבים מותרין דהא צלמים אסורין שבריהם מותרין ה''נ עבודת כוכבים אסורה שבריה מותרין ובקונטרס נמי דקדק דה''מ למיפרך מרבנן גופייהו ומצלמים שיש בידם מקל או צפור ושבריהם מותרין אלא משום דלא חזינן בהדיא במתני' דשרו שברי צלמים שהן אסורין: ואין ספק מוציא מידי ודאי. בתמיה פי' ואין ספק היתר הרגיל מוציא מידי ודאי דאי בשאינו רגיל אפילו ספק איסור אינו מוציא מידי ודאי היתר כדמוכח בפ''ק דחולין (דף י.) גבי עור ספק פוגם וכו': חזקה על חבר וכו'. בירושלמי קאמר תפתר בשמת בתוך היישוב פירוש ביישוב הדעת: ומכניסה במוץ שלה. פי' שלא תראה בדגן פני הבית כדי שלא תתחייב במעשר דאמרינן (ב''מ דף פח.) אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית פירוש לאחר שנעשה דגן ואם הכניסה במוץ שלה אז יוכל לאכול עראי וכדתניא בתוספתא ובפרק קמא דביצה (דף יג.) מייתי לה הכניס שבלין לאכול מהם עיסה אוכל מהם עראי ופטור ואכילת בהמתו דנקט הכא משום דכל אכילת בהמה אפילו קבע שלה חשוב הוא עראי וכדאמרינן (פאה פ''א מ''ו) מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שיתמרח בכרי אבל אם ראה פני הבית בדגן או אף במרוח בכרי או בשדה ואין דעתו להביאו לבית נקבע הוא למעשר ולא יוכל לאכול עראי ואף לא להאכיל בהמתו דהנאה של כלוי אסורה בטבל והתם תלינן בשמא הכניסה במוץ ואף על גב דמדרבנן אסור לאכול קבע אתי ספק מעשר ומוציא מידי ודאי דרבנן:

עבודה זרה מא ע"ב

דף מא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד