דף מב - ב
ומקשינן: והרי הברייתא שהובאה לעיל, וקתני בה שאם הגוי שיפה אליל של עץ לצרכה - היא אסורה ושיפוייה מותרין -
ולמה שיפוייה מותרים, הא שיפויין, דעיקר עבודת כוכבים קיימת ונשארת באיסורה, ובכל זאת קתני, לצרכה - היא אסורה ושיפוייה מותרין. והרי עיקר עבודת כוכבים קיימת? [25]
ומתרצינן: אמר רב הונא בריה דרב יהושע שונה הדין בנבייה הנושרת, לפי שאין עבודת כוכבים בטילה דרך גדילותה כלומר: אשרה דרכה בכך כל ימות השנה להשיר את עליהן ולגדל אחרים, ואין בנשירה זו ביטול היות ועיקר עבודת כוכבים קיימת, ודרכה בנשירה זו.
בניגוד לאליל של עץ שאינו עומד לגרד ממנו עצים, וכשהגוי עושה כן, דעתו להשליכו ולבטלו, אף לעיקר האליל.
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן.
עתה מביא ריש לקיש משנה במסכת מעילה להוכיח שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה - מותרת.
המשנה נשנתה לגבי דיני מעילה, ומבדילה בינו לבין איסור הנאה מעצי אשרה. וכן שנינו:
קן צפור שקינן בראש האילן - לא נהנין ממנו ולא מועלין, אם נהנה לא מעל מן התורה ואינו חייב קרבן מעילה, כמו שיבואר, ומכל מקום אסור להנות ממנו מדרבנן.
ואילו קן הנמצא בראשה של אשרה - יתיז אותו וישליכו מן העץ בקנה במקל, וישתמש בעצים הדקים לצרכו, לשריפה וכדומה, כלומר: עצי הקן מותרים בהנאה. אבל לא יעלה על העץ ליקח את האפרוחים, כי בכך נהנה מן העץ המשמש לו כסולם, ואשרה אסורה בהנאה.
וריש לקיש המביא משנה זו, קא סלקא דעתיה, עלה על דעתו לפרש אותה, כגון שהצפור שברה ממנו מן ענפי אשרה זו עצים דקים וקינתה בהן ועשה מהן קן. ועתה יש להוכיח, ממה דקתני יתיז בקנה וישתמש בהם, שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה בטלה ומותרים בהנאה. [ובהתזה לא הגביה אותם ולא קנה אותם]. וקשה על רבי יוחנן, במה הותרו עצי אשרה אלו בהנאה?
ומתרצינן: לא מדובר שהקן עשוי מעצים של עץ זה, אלא הכא במאי עסקינן במה המשנה מדברת? כגון דאייתי עצים מעלמא הציפור הביאה עצים מאילנות אחרים, שאינם עצי אשרה, וקינתה בהם. ואין ממשנה זו קושיא על רבי יוחנן.
וממשיכה הגמרא: אוקימתא זו איננה דוחק, אלא דיקא נמי אפשר לדייק כן במשנה, דקתני גבי הקדש: לא נהנין ולא מועלין - אי אמרת בשלמא אם תפרשנה כמו שפירשנו דאייתי עצים מעלמא שהעצים אינם מהעץ עצמו - היינו דקתני לכן שנינו גבי הקדש: לא נהנין ולא מועלין. לא נהנין אסור להנות מגזירה דרבנן, שחששו שמא אם נתיר לו ליהנות מן עצי הקן יבוא להתיר לעצמו ליהנות אף מעצי העץ עצמו [26], ולא מועלין מדאורייתא, דהא לא קדישי מאחר שאינם קדושים, כי העצים הובאו מעצים אחרים.
אלא, אי אמרת אם תאמר, כמו שהמקשן רצה לומר ששיברה עצים ממנו מהעץ של הקדש עצמו, וקינתה בהן, קשה, אמאי לא מועלין? למה אין חיוב מעילה מדאורייתא? הא קדישי הרי העצים קדושים בקדושת בדק הבית! אלא מוכח שמדובר באופן שהביאה עצים מענפי עצים אחרים.
ועתה, מתהפכת הקושיא על המקשן, אם עלה על דעתו לפרש את המשנה שקיננה מעצי העץ בעצמו, למה אין מועלין?
ומתרץ: מידי אריא, האם יש כאן הוכחה?!
האמת היא, שמדובר שקיננה בעצי העץ של הקדש, והטעם שאין מועלין הוא, הכא כאן מדובר שקיננה בגידולין בעצים הבאין לאחר מכאן שצמחו אחרי שהעץ הוקדש, ובכך עסקינן -
ולכן אין מועלין מדאורייתא, כי התנא של המשנה קא סבר: "אין מעילה מן התורה בגידולין", בתוספות שניתווספו וצמחו אחרי שהקדיש.
ולכן סבר המקשן והוכיח, כשם שלגבי הקדש מדובר בעצי העץ עצמו, כן לגבי אשרה. ולמה מותר ליהנות מהם? מוכרח לומר, משום שדינו כ"עבודת כוכבים שנשתברה מאליה" המותרת לדעת המקשן.
ועתה הגמרא מביאה עוד דחייה על הראיה שהביא ריש לקיש ממשנה ההיא.
ורבי אבהו אמר רבי יוחנן, אכן, עצי הקן הובאו מהעץ אשרה עצמו, והם אכן אסורים בהנאה, כיון שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה -
מאי יתיז אם אסור ליהנות מן העצים, לאיזה צורך הנהו מתיז את הקן? -
יתיז בשביל לקחת את האפרוחין.
והחידוש במשנה הוא שהתירו לו לקחת את האפרוחין עם מקל ולא חששו שמא יעלה על העץ וישתמש כבסולם בעץ אשרה.
ולפי אוקימתא זו, הרישא של המשנה בעץ של הקדש, אכן מדובר בבא ליהנות מן עצי הקן, והטעם שאינו מועיל מדאורייתא, הוא משום שאין מעילה בגידולין.
ועיקר החידוש ברישא בהקדש הוא, שאסרו חכמים ליהנות מן עצי הקן שמא יהנה מהעץ עצמו, ואילו בסיפא בעצי אשירה יש כאן איסור דאורייתא ממש, כי עצי אשרה אסורים אף בגידולין הבאין לאחר מכאן [27].
ומסקינן: אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא: אסברה לך אסביר לך את המשנה לדעת רבי יוחנן -
בבא לקחת את האפרוחין - כאן וכאן בין בהקדש ובין באשירה מותרין כי אינם שייכים להעץ ולא נאסרו עמו אף מדרבנן. בבא לקחת את הביצים - כאן וכאן בין בהקדש ובין באשרה אסורין מפני שגזרו בהן חכמים, כיון שהם צריכים להישען על העץ, הרי הם כהעץ עצמו [28].
אמר רב אשי: ואפרוחין קטנים שצריכין לאמן לאמותיהם ונשענים על העץ - כמו ביצים דמו דינם כדין ביצים, וגזרו בהם חכמים, כשם שהעץ אסור.
מתניתין:
המשנה מוסיפה לבאר צורות של אלילים [29] שהמוצא אותן צריך לבערם, ואסורין בהנאה.
המוצא כלים, ועליהם צורת מזל חמה, צורת מזל לבנה צורת דרקון [30] כמין נחש - יוליכם לים המלח ושם הם נאבדים לגמרי מן העולם. ואילו שאר צלמים מותרים. אלו הם דברי חכמים.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: הצורות שעל כלים המכובדין - אסורין, והצורות שעל המבוזין - מותרין, ובגמרא יבואר.
גמרא:
ודנה הגמרא: וכי למימרא, באה משנתנו לומר דלהני שלאלו הצורות דוקא: חמה, לבנה ודרקון הוא דפלחי להו עובדים אותם הגוים, ואילו למידי אחרינא לצורות אחרות, לא עובדים הגויים -
ורמינהו, הרי יש ברייתא הסותרת לכך, כפי ששנינו בתוספתא למסכת חולין [פרק ב]:
השוחט בהמות לשום ימים, לשם השר הממונה על הימים, וכן לשום נהרות, לשום מדבר, לשום חמה, לשום לבנה, לשום כוכבים ומזלות, לשום מיכאל שר הגדול הגדול מכל הבריות, או לשום שלשול קטן תולעת קטנה מכל הבריות - הרי אלו הבהמות נחשבות "זבחי מתים", והן אסורות בהנאה כדין תקרובת עבודה זרה, האסורה בהנאה כמת.
הרי שדרכן של הגוים לעבוד לכל מיני צורות, וקשה, אם כן אף אם ימצאו צורות כמו נהרות ומדבר וכדומה, למה אינם נאסרים בהנאה, ולמה מנתה המשנה רק חמה לבנה ודרקון?
ומתרצינן: אמר אביי: אכן, מיפלח לעבוד לכל דמשכחי, מה שרק מזדמן להם, פלחי עובדים, ואינם מוגבלים בצורות מסוימות, ולכן לא אסרו חכמים המוצא שאר צורות, לפי שאם כן אין לדבר סוף, ואין לך דבר המותר. אבל מיצר ומפלחי, לצייר ולעבוד, רק הני תלתא שלש צורות אלו דחשיבי, שיש להן חשיבות בעיני הגוים ציירי להו, מציירים אותן ופלחו להו ועובדים אותם, ואילו למידי אחרינא לצורות אחרות, אם מציירים אותן - לנוי בעלמא עבדי להו, עושים כן לנוי הכלים, ואין דרכם לעשות כן לצורך אלילים.
ולכן אסרה המשנה רק בשלש צורות אלו.
מנקיט רב ששת חומרי מתנייתא ותני, רב ששת היה אוסף משניות וברייתות חמורות וקשות כדי ליישבן ולתרצן, ושנה אותן בבית המדרש, כדי שהתלמידים יתנו לב ללימודן, וינסו לתרץ אותן. [31] וכך שנה רב ששת ברייתא:
כל המזלות מותרין - חוץ ממזל חמה ולבנה.
וכל הפרצופין מותרין - חוץ מפרצוף אדם.
וכל הצורות מותרות - חוץ מצורת דרקון.
ודן רב ששת, מה היא כוונת הברייתא בהיתר, האם היתר הוא בהנאה למוצאן, כי אן זה וודאי שהם אלילים, וכמו ששנינו במשנתנו ובמשניות הקודמות.
או שהכוונה, מותרות לעשותן ולציירם. כלומר, שדרשו חכמים ממה שנאמר [שמות כ] "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" שאסור לישראל "לעשות" צורות מסויימות, אף לשם נוי, ואף על פי שאינן לצורך עבודה זרה. והוא לאו ממנין הלאווין שבתורה. וטעם האיסור הוא כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהן לעבודה זרה. והיות שיש צורות המותרות ויש האסורות, כמו שיבואר בסוגייתנו, לכן יתכן שזו כוונת הברייתא.
אמר מר: כל המזלות מותרין, חוץ ממזל חמה ולבנה.
ודן רב ששת: הכא, בברייתא זו, במאי עסקינן, באיזה הלכה היא עוסקת?
אילימא, אם תאמר בעושה, ובאה ללמדנו שמותר לעשות צורות כל המזלות, וצורת חמה ולבנה בלבד אסור לעשות, הרי קשה: אי בעושה - כל המזלות מי שרי, האם מותר לעשותן?! והא כתיב הרי כתבה התורה "לא תעשון אתי", ודרשינן, "אתי" - לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום העומדין אצלי, כביכול, בשמים, והם כל המזלות. ואם כן איך התירה הברייתא לעשות כל המזלות?
אלא פשיטא שהברייתא מדברת במוצא. ובאה להתיר בהנאה כלי שנמצא ועליו צורת כל המזלות, כי הגוים אין דרכן לצייר אותן כדי לעבוד אותן, וכמו דתנן, המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון - יוליכם לים המלח.
ועתה קשה: אי אם הברייתא מדברת במוצא, אימא מציעתא מה נפרש את הדין האמצעי שברייתא, שנאמר שם: כל הפרצופות מותרין, חוץ מפרצוף אדם.
וקשה, אי אם מדובר במוצא - פרצוף אדם מי אסור? האם אסור בהנאה כלי עם פרצוף אדם?!
והא תנן, המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון - יוליכם לים המלח, ואסורין בהנאה.
ויש לנו לדייק כי רק צורת דרקון - אין, אכן אסור בהנאה, אך פרצוף אדם, לא אסור בהנאה, ואיך אסרה הברייתא פרצוף אדם בהנאה?
אלא פשיטא שהברייתא מדברת בעושה, וכוונתה להתיר לישראל לצייר פרצופי בהמה וחיה [כל צורה וצורה לעצמה, חוץ מצורת שור אריה נשר ואדם ביחד, כי צורות אלו ארבעתם הם דמות משמשי מעלה] ולאסור לצייר פרצוף אדם, וכמו דדרש רב הונא בריה דרב יהושע בסוגיא לקמן שאסור לצייר פרצוף אדם.
וכבר קשה משמעות הברייתא, איך יתכן שברישא מדברת ב"מוצא", ובמציעתא מדברת ב"עושה", והגמרא ממשיכה להקשות עוד:
אי אם הברייתא במציעתא מדברת בעושה -
אימא סיפא, כיצד נפרש את הדין השלישי שבברייתא, שנאמר שם: כל הצורות מותרות - חוץ מצורת דרקון.
וקשה, אי אם מדובר בעושה - צורת דרקון, מי אסיר האם אסור לצייר צורת דרקון?!
והא כתיב הרי כתבה התורה "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" ודרשינן לקמן בסוגיא שאסור לצייר דמות משמשי מרום.
הערות
[25] הקשו התוס': לכאורה יש חילוק בין שיפוי הגוי לנשירה הנופלת מאליה, והחילוק פשוט, אם שיפן הגוי לצרכה מותרין השיפויין אף אם העיקר קיימת [כוונתם לומר: שאם שיפן כדי ליפותה, הרי בודאי שכוונתו שהעיקר תשאר ביפיה והשאר הוא סרח העודף, ובודאי מבטל את השיפויין] - בניגוד לאם נשרה מאליה, יש מקום לסברא לומר שעדיין הנבייה אסורה היות ועיקר האשרה קיימת? ותירצו: כוונת קושית הגמרא היא עמוקה יותר, כי בשיפן "ישראל" גם היתה מותרת לדעת ריש לקיש אלמלא הגזרה של רבא - ועל כך הקשתה הגמרא, למה השפאין מותרין הרי עיקר העבודה זרה קיימת? ויש להוסיף ביאור [עיין מהרש"א בעמוד א' בד"ה עובד כוכבים] שכוונת תוס' היא, אם שיפן הישראל ל"צרכה" ואז השיפויין מותרין [אלמלא גזירה דרבא] למרות שעיקר עבודת כוכבים קיימת. והסברא פשוטה היא: בשלמא גוי שיש לו כח לבטל, הקשו התוס' שפיר, כמבואר, שביטל את הסרח העודף, בניגוד לישראל, שאינו יכול לבטל ובכל זאת בטלין השיפויין - לכן הקשתה הגמרא הרי בשיפויין עיקרה נשארה כשהיתה.
[26] וכתב רש"י, גזירה זו שייך לומר בהקדש, אבל בעצי אשירה לא גזרו חכמים שמא ישתמש בעץ עצמו, והתירו להשתמש בעצי הקן - מפני שאנשים יודעים להיזהר מעץ אשירה. ביאור: הקדש, שהעץ היה שלו ורגיל להשתמש בו יש לחשוש שישתמש בו, אבל אשירה האסורה משעת נטיעתה - עיין הסוגיא לקמן בדף מח א - אין חשש שישתמש בעץ עצמו.
[27] והקשה רש"י, אם כן שגם בהקדש וגם באשרה אסורים העצים עצמם - למה לא "עירב" התנא שני הדינים, לכתוב: עצי הקדש ואשירה אסורים. ומתרץ: כי אין דינם שווים. עצי הקדש אסורים רק מדרבנן, והתנא רצה לחדש את הדין: "אין מועלין", ואילו עצי אשרה אסורים מדאורייתא. ובסיפא באשרה כתב התנא שמותר ליהנות מהאפרוחין, וכל שכן שאפרוחין שקיננו בעץ הקדש - מותרים, כי אם אפילו גידולין מותרין [מן התורה] כל שכן אפרוחים.
[28] התוס' כתבו, מפני גזירה שמא יעלה על העץ עצמו, כי חס הוא על הביצים שלא ישברו.
[29] צריך לבאר מה הם "צורות" המנויים במשנתנו, האם הם "צלמים" שנשנו במשניות הקודמות, או שהם דברים אחרים. ומבאר רש"י [לפי פירוש המהר"ם]: "צלמים" היינו בדוגמת אנדרטי של מלכים או שלטונות, ו"צורות" היינו מזלות וכיוצא בהן. לכן כתב רש"י, שמשנתנו המגבילה לאסור רק צורות מסויימות, היא לפי דעת חכמים במשנה הראשונה הסוברים שאין נאסרין אלא אלו הנעבדין בכל המקומות או ברוב המקומות. ואילו רבי מאיר אוסר בכל הצורות -לאו דוקא חמה ולבנה ודרקון - כשם שאסר בכל הצלמים, מפני שהמיעוט גוים עובדים אותם. התוס' מקשים על רש"י לשיטתו לעיל [דף מ ב ובהערה 3] שאף רבי מאיר אינו אוסר בצלמים, אלא אותם שהם אנדרטי של מלכים ועומדין על פתחי מדינה - אם כן, הרי רש"י לשיטתו יכל לבאר שמשנתנו היא גם לדעת רבי מאיר. אבל רבינו תם לשיטתו [עיין שם בהערה] הסובר שאף חכמים לא התירו אלא בשל צלמי מלכים בפתחי העיר, ואילו כל הצלמים אסרו - וצריך לבאר לדעת רבינו תם, שאכן כל הצלמים אסורים לדעת חכמים, וההבדל בין צלמים לצורות הוא: "צלמים" אינם מצויירין על הכלים. ואילו צורות הם על הכלים, ולכן סוברים חכמים וכן רבי מאיר שצורות שעל הכלים עשויין לנוי. חוץ מצורת חמה ולבנה ודרקון שאותן עושים הגוים לשם אלילים. ועיין בחידושי המאירי המאריך לבאר את ההבדל בין צלמים לצורות ופרצופות.
[30] כתב הרמב"ם בפירוש המשנה, וכן מבארים המהר"ם והשפתי כהן [יורה דעה סימן קמ"א ס"ק ח] שכן סובר רש"י, שאין הכוונה לצורה עגולה כדמות חמה ולבנה, אלא לצורות ידועות שהיו ידועים בזמניהם, וציירו אותם עובדי כוכבים ומזלות, כגון: ציירו את החמה בצורת מלך ועטרה בראשו יושב על עגלה, וכדומה בצורות הלבנה ודרקון.
[31] כן פירש רש"י. והרשב"ם מובא בתוס' מבאר: חומר מלשון קשר, כלומר ברייתא הקושרת וכוללת דברים הרבה יחד.
והא שפאים דעיקר ע"ז קיימת, וקתני לצרכה היא אסורה ושפאיה מותרים. ואם תאמר ומאי קושיא, דשאני התם ששברה הגוי בידים ובהא אפילו (ריש לקיש) [רבי יוחנן] מודה, ויש לומר דאנן בתורת טעמא פרכינן, דמכל מקום אין קיום עיקר עבודה זרה מועיל כלום לגבי מהש נשבר ממנה, ומהכא שמעינן לריש לקיש בשנשתברה מאיליה, דהא לדידיה כל שנשתברה מאיליה כשברה בידים משוי לה. מור הרשב"א נר"ו, ונכון הוא. וקרוב לזה פירש הראב"ד ז"ל. (ריטב"א).
רבן שמעון בן גמליאל אומר, שעל המכובדין אסורין. על כלים המכובדין שתשמישן בכבוד, ובגמרא (מג, ב) מפרש להו. וגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ג) מה אנן קיימין, אם דבר בהרי שנעבדין, אפילו מבוזים אסורין, ואם דבר ברי שאינן נעבדין אפילו מכובדין מותרין, אלא אנן קיימין בסתם. ומהא שמעינן דכל צורה שהיא נעבדת בודאי, אין בה חלקו בין מכובדין למבוזין, דמתניתין בסתם, כלומר שרוב העובדי כוכבים היו רגילין לעבדן, אבל יש מקומות שאין אנו יודעין אם נעבדים שם אם לאו, ומשום הכי על המכובדין אסורין על המבוזין מותרין, שהכלים מודיעין אם נעבדין שם אם לאו. זהו דעת הרשב"א ז"ל. ולפיכך כתב הרב ז"ל שכל הכלים שיש בהן צורת עבודת כוכבים אסורין, בין כלים מכובדים, בין כלים מבוזים. ולי אפשר דהאי ירושלמי הכי קאמר, אם דבר ברי שנעבדין, כלומר שאותן צורות שבכלים היו נעבדין אסורין, ואפילו מבוזין, שלא תאמר כיון שהן מבוזין אין עבודתן עבודה, דודאי אסורין, ואם דבר ברי הוא שלא נעבדו אותן הכלים אפילו מכובדין מותרין, אלא כי הוו קיימים בסתם כלומר שאין אנו יודעין אם נעבדו כלים הללו אם לאו, ומשום הכי מכובדין אסורין, דכיון שהוצרה נעבדת בודאי, חיישינן שאף דכלי זה נעבדה כיון שהוא מכובד, ואם על המבוזין מותרין, שאף על פי שבודאי צורה זו נעבדת, בכלי זה לא נעבדה כיון שהיא מבוזה. (ר"ן).
כתב הרשב"א, דמות שמשין שאסור לעשותן אין חילוק בין מכובדין למבוזים, דלא שייך זה החילוק אלא בהנך דאיכא משום חשד עבודת כוכבים, ובמכובדין איכא למיחש לעבודת כוכבים ולא במבוזים, אבל בהנך דאיסורא דידהו משום "לא תעשון אתי" (שמות כ, כ) אין חילוק בהן. עד כאן (טור יו"ד סי' קמא, שלטי גבורים).
מיצר ומפלחי הני תלתא דחשיבי ציירי להו ופלחי להו וכו'. והרשב"א ז"ל כתב הילכך בזמן הזה שחוקקין חקקי און בכלים ומציירין בהם שתי וערב ודמות מניקה, אבל המוצא כלים שיש בהן דמות מניקה ושתי וערב אסורין, ועוד שכן דרכן בברבר"י לציירן בסייף ובכלי מלחמתן ומגפפין ומנשקין בשעת מלחמהׂ (נמוק"י, ר"ן).
ואי בעושה צורת דרקון מי אסיר וכו'. ובחי' ה"ה מוהר"א לפפא העתיק מה שכתב הרשב"א בחדושיו בשמעתתא דעשיית דמות שמשים וז"ל: כתב הרשב"א וז"ל: ואי בעושה צורת דרקון מי אסיר, והא לאו דמות שמשים שבמרום הוא ולא אסרה תורה אלא דמות שמשים. והא דמשמע מהכא דאפילו צורת ע"ז אינה אסורה בעשייה, דהא דרקון משום עבודה זרה חיישינן ליה ואפילו הכי אמרינן דאינו אסור, נראה לי דדוקא בסתם מקומות שאינו בריא כמו שכתבנו למעלה אבל שאר צורות הנעבדות בבריא אסורים נמי בעשייה וכו'. ומיהו ודאי נראה דאינו אסור אלא לעשותם לנוי, ואי נמי לעשותן בולטין לעצמו ולהניחם בידו או בראשו או בחגורתו ומשום חשדא, אבל בדרך עראי לא. והלכך אותן ציורי שתי וערב שעושין הנשים בקשוטי המשי לגויים יהא אסור, ומכל מקום איפשר להביא ראיה שהוא מותר, מפני שאין עובדין הגויים האלה את אלוהיהם בכך ואין עושין אותן בקישוטיהן אלא לנוי ודרך ציורין. ואף על פי שעובדין לאותן ציורין בכלים אחרים, כיון שאין רגילין לעבוד אותם דרך זה מותר, וכדאמרינן באנדורוטי (מ, ב), שאף על פי שעושין אותם בכפרים לעובדם ובכרכים נמי בפתחי שערים, אפילו הכי בכרכים שלא בפתח מדינה אין חוששין להם משום עבודה זרה, והכא נמי לא חיישינן להו משום עבודה זרה, וצריך עיון, עד כאן לשונו. וכן הביא מספר ארחות חיים שכתב כן משם הרשב"א כלשון הזה אות באות (שו"ת בתי כהונה ח"א סי' יג).
אשרה שנמצא קן בראשה ובתוכו אפרוחים או ביצים אפרוחין שאין צריכין לאמן כגון שהם מפרחים מותרין אבל הביצים ואפרוחים הצריכין לאמן אסורין מפני שהאשרה כבסיס להם והקן עצמו מותר מפני שמן הסתם עוף מביא העצים ממקום אחר ומ"מ לא יעלה באשרה כדי ליטלו שהרי משתמש בה אלא יתיז בקנה ויפילנו ויהנה בו ואם נודע בקן זה שמעצי אשרה עצמה היה אסור שהרי זה כע"ז שנשתברה מאליה:
אילן של הקדש שנמצא קן בראשו כל הקן עם הביצים או אפרוחים הצריכין לאמן שבו אע"פ שמן הסתם ממקום אחר באו כמו שבארנו באשרה או אפילו נתברר לנו שכן אין נהנין בהם לכתחלה מטעם שכתבנו שההקדש כבסיס להם ומ"מ אם נהנה לא מעל ואפרוחים שאין צריכים לאמם כמו שמפרחים מותרין לכתחלה ואם נודע בודאי על הקן שמעצי אותו אילן עצמו הוא מועלין בו ואפילו היה מגדולין שבאו אחר שהוקדש מפני שיש מעילה בגדולין כמו שיתבאר במקומו ובתלמוד המערב נחלקו על ביצת הקדש שנעשית אפרוח על איזה צד פודין אותה כמו שכתבנו בפרק שני ואם לא פדה יראה שמותר כדין פירות של הקדש שזרען שאם לא פדאן בשעת הזרע בדיעבד מותר הואיל וגוף הזרע כלה כמו שיתבאר במקומו:
המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ר"ל צורות שבכלים על איזה צד הותרו ועל איזה צד נאסרו ואמר מצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח רשב"ג אומר שעל המכובדין אסורין ושעל מבוזין מותרין אמר הר"ם צורת חמה ולבנה אין ענינו שימצא עגול ויאמר זהו שמש או קשת מעגול ויאמר זה לבנה אלא שבעלי הצלמים הנקראים טלסאמים הם מיחסים לכוכבים צורות עד שאומרים צורת שבתאי צורת זקן שחור וצורת נגה צורת נערה יפה בחלי זהב וצורת השמש צורת המלך המעוטר יושב על עגלה וכן מיחסים לכל המזלות והכוכבים צורות הרבה וכן באותן הצורות חולקין מחלוקות הרבה לפי שהם מאמרים כוזבים והכזב שבהם על דבר מהדברים יגדל וירחב בלי ספק ואמר צורת חמה ולבנה ר"ל שימצא הצורה המיוחסת על השמש והצורה המיוחסת אל הלבנה על איזה דעת שיהיה והדרקון צורת גוף שיש לו ציצין וקשקשים הדבק בין סנפירין קשקשי הדג וזאת הצורה אצלם מכובדת לפי שהיו מיחסים אותה לחלק מחלקי הגלגל והגיד לי איש אחד מבעלי מלאכה זו שזו הצורה היא הצורה לתלי הלבנה ונקרא בערבי גוזהר ושהיא נעשית על תבנית כך בשעת כך וכך וכחה כך וכך ושאלתי באיזה ספר זכרו זה לפי שאני לא ראיתי מעולם צורה זאת ואמר כי מלמדו בדה מלבו צורה זאת עם הרבה דברים שמסר לו בסוד וכלים מכובדים הם חלי זהב וכסף ובגדי משי ומה שזולת זה הם כלים מבוזים והלכה כרשב"ג וכר' יוסי:
אמר המאירי המוצא כלים ועליהם צורת חמה או צורת דרקון והוא מין נחש יוליכם לים המלח שזה ודאי לשם ע"ז נעשה רשב"ג אומר שעל המכובדים כגון שירין נזמים וטבעות אסורין ושעל המבוזין כגון יורות וקוקמוסין וכל שמשתמשין בו אפילו היו בו הצורות למעלה מן המים ר"ל למעלה ממקום התשמיש או הבשול כגון שהיה בשפת הכלי מותרין ודאי לא נעשו לעבודה ואף כוסות של כסף העשויים לשתות בהם כדין זה לדעת קצת אלא שיש חולקים:
זהו ביאור המשנה ופסק הדברים לפי סוגיית הגמרא כך הוא:
הצורות חלוקות לשלשה דרכים מזלות ופרצופין וצורות מזלות פירושו כל מה שמגלגל הירח ולמעלה הן במדור העליון כגון מלאך ושרף המצטיירים אצל ההמון בכנפים כעין כרובים הן במדור התחתון כגון גלגלים וכוכבים ומזלות פרצופין פירושו כל דמות בעל חיים שפרצופו גבוה מגופו כגון אדם ובהמה וחיה ועופות צורות פירושו כל דמות בעלי חיים שראשו נמוך כגופו כדגים ונחשים ודרקון ושאר שרצים:
ודיניהם חלוקים לארבעה דרכים הראשון דין המוצאם והשני דין העושה אותם אם לכונת עבודה ואם שלא לכונת עבודה והשלישי בשעשו לו גוים אם במצותו ואם שלא במצותו הרביעי דין הנחתם בטבעת או בשאר תכשיטין:
וצריך שתדע דרך כלל לפי שטתנו שכל במציאה בפרצופין וצורות במבוזה מותר בהנאה אף בבולט ובשוקע מותר בהנאה אף במכובד ולא יצא לאיסור הנאה אלא במכובד ובולט אבל במזל לדעתנו אין בו חלוק בין שוקע לבולט הואיל ובמקומם אינם נראין בולטין ועשייה על ידי עצמו אין לצורות איסור בהם כלל אף בדירקון ומה שאסור בה אסור אף בשוקע ואף במבוזה ובכל ענין ועשיית גוי במה שעשיית ישראל עצמו אסורה מותרת באיסור פרצוף בשוקע ובחסרון ובאיסור מזל במקום רבים או בשל פרקים או להתלמד וכל שאתה מתירו בשוקע או בחסרון פחיסתו אף על ידי ישראל מתירתו והוא הדין אם חסרו וזהו שאמרו סמי עיניה דדין ואתה יכול לפרשו חסרון עין דהינו חסרה וכן אתה יכול לפרשה בפחיסת צורתו ועיניה פירושו צורתו מלשון בעיניו עמד ושניהם עולים להקל ולעולם אין לדעתנו במזלות התר שקיעה וחסרון או פחיסה אלא מקום רבים או פרקים או להתלמד ואין בפרצוף התר מקום רבים ופרקים ולהתלמד אלא התר חסרון או פחיסה או שקיעה והצורות אין בהם איסור בעשייה כלל אלא במציאה ובהנחה ובדרקון:
ופרטים שבדינים אלו לפי שטתנו כך הם דין מוצא כיצד הרי שמצא כלים והם מכובדים וענין מכובדים הוא כל כלי שאינו עשוי לתשמיש אלא לכבוד כגון שירין נזמים וטבעות ושאר תכשיטין שאינן עשויין להתמיד בתשמישן אלא לעתים רחוקות דרך כבוד ומצא בהם צורת מזלות כל שיש בהם צורת מזל חמה ולבנה אסורין שסתם גוים עובדים לאלו ולעבודה נעשו הא שאר מזלות כגון גלגל שבתאי או צדק וכן כלם מותרין אפילו צורת שרף או מלאך עיקר עבודתם לחמה ולבנה היא ואין בזה הפרש בין שוקע לבולט שהרי של רבן גמליאל לא היה בולט ואעפ"כ היו תמהים על התרו והענין מפני שאין ענין בליטה ראוי לומר בהם כמו שביארנו:
מצא בהם צורת פרצופין בפרצוף אדם אסור כר' יהודה ודאי לעבודה נעשה ואע"פ שאין בידם כלום שלא נאמר דין אחיזה אלא בצלם עצמו ודוקא בבולט ושאר פרצופין מותרין שאין דרכם בכך ויש חולקין להקל בפרצוף אדם אא"כ דמות מיניקה ויונק בידה על שם חוה או צורת שד ומודד תבואה על שם יוסף ויראה לי שמ"מ אע"פ שתחלת עבודתם בכך היתה מ"מ נתפשט מנהגם אח"כ בכל פרצוף שבאדם והכל אסור וכמו שנאמר בבריתא בסתם כל הפרצופות מותרות חוץ מפרצוף אדם:
מצא בהם דמות צורות כל שיש בה צורת דרקון אסורה שזו חשובה להם לעשותה לעבדה והוא שיהא לאותה צורה ציצין בין פרקי צוארו והוא כעין סנפירין שזהו המין החשוב להם לציירו לעבדה הא כל שאר צורות מותרות:
היו כלים אלו מבוזין ועשויים לתשמיש תדיר כגון יורות וקוקמוסין סדינים ומטפחות וכיוצא בהם אף אלו כלם מותרין וכן הדין בצורות שבמטבע וכן כל בגדים הניתנין לכביסה והוא שאמרו בתלמוד המערב כסות דבר של בזיון הוא כהדא ר' חייא הוו ליה קווקין והוה טוב דרומי צרי בגווה ר"ל מצייר שאיל לרבנין אמרין ליה מכיון שהמים צפין על גבה בזיון הוא וכן אמרו שם ביומוי דר' יוחנן ציירין על כותליא ולא מיחו בידן וגדולי המחברים מנו שיראין בכלל המכובדין ויש לחוש זהו דין מוצא הן ליטלם ממקום שמוצאם הן ליקחם מיד המוכרם שכל שלקח מן הגוי דינו כמוצא לאיסור הנאה ולהתרה ואף להשתמש בהם:
הסכימו הרבה מן המפרשים להחמיר ולומר שלא נאמרו דברים אלו אלא בסתם מקומות שלא נודע מה הם עובדים אבל אם נודע לנו שהם עובדים לצורה אחת אוסרין אף באותה צורה שהם עובדים ואפילו על כלים מבוזים מרוב אדיקותם עושין אותם לכל כליהם כדי ליתן לב עליה אף בשעת תשמיש וכן אתה דן להקל במקום שידוע אף בהמה ואדם ודרקון שאין נעבדין כלל אף על כלים מכובדים מותר שאין עשייתם אלא לנוי ומזו אני סומך להקל בענינים עכשו שכבר בטלה עבודת האלילים ונתחלפו הדתות והרי אף בגוף ע"ז אתה מוצא כן שהרי אין פקפוק בהתר אבנים אפילו נמצאו על צורת מרקילוס בזמנים הללו בתחמין אלו:
אף אלו שנאסרו במוצא דוקא בשהצורה בולטת שכל שהגוי עושהו לעבדה בפרצוף וצורה בולט הוא עושהו כדי לדמותה להם בכל מה שאפשר לו והרי כל הפרצופין והצורות בולטות הם במקומן ומעתה אם היא שוקעת או כל שהיא שוה לכלי ר"ל שמ"מ אינה בולטת אע"פ שאינה שוקעת גם כן מותרת הואיל ומן הסתם עשאה והוא שאמרו בתוספתא טבעת שיש עליה ע"ז בזמן שהיא בולטת אסורה בהנאה אינה בולטת מותרת בהנאה והרי זה ודאי מאחר שבהתר הנאה הוא עוסק ודאי על המוצא נאמרה:
ציורין הנעשין בצבעין יש אומרים שאין נקראים בולטים וכן מעשה רוקם העשוי בבגד באריגתו הא אותם שנעשו בתפירת המשי אם הצורה בגוף המשי בולטת היא ואם הצורה נעשית בחלק שבבגד והיא מוקפת במשי עד שהצורה נשארת עשויה מאליה בבגד שוקע הוא ומותר:
דין עושה כיצד כל שמצייר דמות שמשים שבמרום הן שבמדור העליון כגון מלאך ושרף הן שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות עשייתן אסורה ואפילו לנוי ר"ל שלא לכונת עבודה ואפילו שוקעים ואפילו על כלים המבזים ולדעתנו אפילו להתלמד ואפילו של פרקים ואפילו בפחיסה שלא הותרה עשייה לישראל בשום פנים ולא הוזכרו כל אותם התנאים אלא כשעשאם גוי לצורך ישראל ובמצותו שמותר בתנאים אלו או אף שלם כל שאין בו משום חשד כגון מקום רבים או שוקע ויש חולקים בזו כמו שיתבאר וכל שמגלגל ירח ולמטה הן דומם הן צומח הן בעל חיים הן פרצופין הן צורות כגון הרים וגבעות ימים ונהרות אילנות ובהמות וחיות ועופות ודגים עשייתן שלא לכונת עבודה מותרת אף בבולט ואף במכובדים חוץ משני פרצופין והם צורת ארבע חיות הנזכרות במרכבה בדפוס אחד או צורת אדם אפילו לבדו הואיל וארבעתם נזכרו על שמו כמו שאמר עליהם דרך כלל ודמות אדם להנה ויש אוסרין באריה ושור אף באחת לבד אם עשאן נקדות נקדות לבד על תכונת אריה ושור שבגלגל המזלות ומ"מ אף על תכונת אדם שבארץ ארבעתם מיהא והענין שהם אוסרים אף אחד אחד בשנעשה בנקדות הוא שהם מקשים הרי אסרנו עשיית כל שלמעלה אף אחד אחד והרי שור ואריה ונשר דמות שלמעלה הם ותירצו שכשהוא עושה אותם כדוגמת מעלה ודאי כך הוא והסימן לזה כשעושה אותם נקדות נקדות אבל כל שעושה אותם דוגמת גופן שלמטה לא נאסר אלא באדם או בארבע כי הדדי שדינן כדמות שמשים שבמרום ומגדולי המחברים מתירין אף בעשייה ואף באדם בשוקע וכבר כתבו עליהם גדולי המגיהים כדברינו ושמא תאמר אם באדם לבד נאסר מה מקום לאסור בארבע חיות כאחד תיפוק לי משום אדם לחודיה מ"מ אתה למד ממנה שאם מצא צורת אדם אסור להשלים בה צורת ארבע חיות או שמא לעבור עליו בשני לאוין וכדומה לזה כתבו בתוספות מאחר שכל כלי שרת נאסרו מלא תעשון אתי כמו שיתבאר מה הוצרכה תורה לומר בקטורת ובשמן ובמתכונתו לא תעשו כמהו ותרצו לעבור עליו בשני לאוין ומ"מ לדעתי קטרת ושמן המשחה אינן בכלל שמשין עשאן לכונת עבודה אע"פ שלא לעצמו ולא לישראל חברו הוא עושה אסור אפילו צלצול קטן או שום צורה בעולם אף בשוקע ואף במבוזין ובכל פנים:
דין אחרים עשו לו במזלות אסור אא"כ שלא יהא במקום חשד או שהוא של פרקים או שעשאן להתלמד והפרצוף באדם אסור אא"כ בפחיסה או חסרון אפילו על ידי ישראל והצורות מותר מכל וכל שהרי אף עשייתן על ידי עצמו מותרת יש אומרים שאותם פרצופין שנאסרה עשייתן אף בלא כונת עבודה שהתרנום במוצא על התנאים שהזכרנו דוקא שעשאה גוי שלא במצות ישראל ואח"כ נזדמן שמצאה או שלקחו הימנו הא כל שעשאה במצותו דינו כעושה וכן דעת גדולי המחברים ומגדולי המפרשים מתירין אף בשעשאה גוי במצותו ואפילו לכתחלה שלא אמרו לדעתם אמירה לגוי שבות אלא לענין שבת ויום טוב וכן לענין בכור שאמרו אסור לומר לגוי צרום אזן בבכור אבל לענין שאר אסורין מותר אלא שלא ישתמש בה הוא אלא בפחיסה או חסרון ויש מתירין אא"כ דרך הנחה ומ"מ מה שכתבו גדולי המפרשים שלא אסרו אמירה לגוי בשאר איסורין אין נראה כן שהרי בבבא מציעא צ' א' שאלו מהו לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה ואע"פ שנשארה בספק מ"מ הולכין בה להחמיר אלא ודאי אין דמיון מזו לשאר איסורין שזו הואיל ועשאה בשקיעה ובחסרון מותרת ולשיטתנו כל שעשאה גוי שלא במצות ישראל אפילו עשאה לצרכו הרי הוא כמוצא ולא הוצרכנו ללמד אלא שעשאה במצותו ולדעתי לכתחלה אסור אף בשוקע הא בחסרון שהוא כעין בטול או בפחיסה או שלא במקום רבים או של פרקים או להתלמד מותר לכתחלה אף בבולט או שמא לכתחלה מיהא דוקא שלא בבליטה אלא שבמזל מיהא אין בו דין בליטה לדעתנו והרי אמרו אחרים עשו לו ועשו לו במצותו משמע היה הדבר עומד במקום שאין רבים מצויים שם או שהוא של פרקים ושל חליות או שהשתדל בעשייתו כדי להתלמד מותר אף בבולט ויש מי שמתיר כל שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה לעשותו אף הוא עצמו בשוקע וכן היא במדרש השכם ולדעת זה אתה צריך לפרש שאותה של רבן גמליאל בולטת היתה וכן י"מ שבחסרון או בפרקים או להתלמד אף עשיית עצמו מותרת ולא הוזכרו תנאים בגמרא לאחרים עשו לו אלא שיהא מקום שאין בו חשד כגון שוקע או מקום רבים שבאלו עשיית ישראל מיהא אסורה אבל שאר התנאים אף בעשיית ישראל נאמרו ולדעת זה מה שאמרו ואיבעית אימא של פרקים הוא וכן להתלמד עבד פירושו ולא אחרים עשו לו ולדעתנו כלם על עשיית גוי הם סובבים אלא שלהתלמד מיהא נראין דבריהם מדברינו והפחיסה עצמה מיהא פשוט הוא שנעשית אף על ידי ישראל ואין צריך לפרש סמי עיניה דדין שיעשה כן על ידי גוי כמו שחשבו קצת מפרשים וכן יש מתירין עשיית חמה ולבנה כל שאינו מצבע תכלת שהוא כעין הרקיע ומטעם זה סמכו להקל לצורפי נחשת לעשות צורות בכלי כסף וזהב וכן בצורות הספרים שבחכמת התכונה שמותר אף בעשיית עצמו שזהו גוף הלמוד ואינו בכלל עשיית צורה ויראה כן אף בכלים הצריכים לה:
ולענין ביאור מיהא זה שאמרו והא רבן גמליאל יחיד הוה יש להקשות שהרי העמדנוה שאינו בולט וליכא חשדא אף ביחיד וכבר דחקנו לתרצה בפירושנו ומ"מ יש שאין גורסין בה לשון קושיא אלא ואי בעית אימא רבן גמליאל כיון דשכיחי רבים כרבים היא כלומר ולעולם בולטת היתה וכן עיקר ויש חולקין בקצת דברים שכתבנו ומה שכתבתי נראה לי ברור:
דין הנחה כיצד טבעת או שאר כלים העשויים להביאם דרך תכשיט שהיתה עליהם צורת הדברים שנאסרה עשייתם אף בלא כונת עבודה או צורה שנאסרה במציאה אם היה חותמה שוקע מותר להניחה שאין כאן חשש ואסור לחתום בה שהרי בחתימתו עושה צורה ואם היה חותמה בולט אסור להניחה שאם בצורה יש בו חשש עבודה ואם בפרצוף יש בו חשש עשיה וחשש עבודה ומותר לחתום בה שהרי אין בחותם כלום וכל שחותמה בולט אם חסר או פיחס דיו חסרה או פחסה מותרת וכמו שאמרו סמי עיניה דדין וזהו חסרון וי"מ עיניה צורתו כמו עמד בעיניו וזו היא פחיסה:
אע"פ שהפרשנו בין צורה לצורה במציאה ובעשיה בעבודה אינו כן אלא כל שעובד איזה דבר או שעושה דבר לשמו הרי זה חייב ומעשיו נפסדים מעתה השוחט לשם הרים וגבעות וימים ונהרות ומדברות או חמה ולבנה כוכבים ומזלות או לשם מלאכים ושרפים או לשם צלצול קטן שחיטתו פסולה ושחיטתו זבחי מתים ליאסר בהנאה בצדדים ידועים וכבר ביארנום במסכת חולין פרק שני:
216ימים לסיום הש״ס