עבודה זרה מג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - א

משמע, הני צורות שמשים במרום, אין, אכן אסור לציירם, אבל צורת דרקון, לא. אינו אסור לצייירם לפי שאינו שורה במרום.

אלא מוכרח לומר: פשיטא שהברייתא מדברת במוצא, ובאה להשמיענו כמו דתנן ששנינו במשנתנו: המוצא כלים ועליהם צורת חמה... צורת דרקון יוליכם לים המלח ואסורות בהנאה.

ועתה מסיים רב ששת את "חומרי מתנייתא", איך יתכן שרישא וסיפא מדובר במוצא, ואילו מציעתא מדובר בעושה?!

ומתרצינן: אמר אביי: אין! אכן, כך מוכרח לבאר את הברייתא: רישא וסיפא במוצא ומציעתא בעושה.

רבא אמר: כן נבאר את הברייתא: כולה במוצא, ומה שהקשינו על המציעתא שנאמר בה שפרצוף אדם אסור בהנאה, ואילו ממשנתנו משמע שפרצוף אדם אינה אסורה בהנאה - נתרץ:

מציעתא משנת רבי יהודה היא, ואכן חולק על התנא של משנתנו -

דתניא ששנינו בברייתא: רבי יהודה מוסיף על הצורות שנמנו במשנה, ואוסר בהנאה אף דמות אשה מניקה בן, וצורת סר אפיס.

מניקה על שם מה עושין אותה הגוים ועובדים אותה?

על שם חוה שמניקה את כל העולם כולו.

סר אפיס - על שם יוסף שסר נעשה שר ומפיס והפיס דעת את כל העולם כולו ופירנס אותם בשני רעב.

ומתורץ, שבאלו פרצופין אמרה הברייתא - לדעת רבי יהודה - שהן צורות שהמוצאן אסור ליהנות מהם.

והגמרא מוסיפה: והוא יוסף, כלומר, צורה זו אסורה, רק באופן דנקיט גריוא שאוחז בידו כלי מדידה, וקא כייל ומודד. והיא וחוה, כלומר, צורה זו אסורה רק באופן דנקטא שהיא מחזיקה בזרועותיה בן וקא מניקה ומניקתו.

הגמרא מבארת את מה ששנינו במשנה צורת "דרקון".

תנו רבנן: איזהו צורת דרקון? פירש רבי שמעון בן אלעזר: כל שיש לו ציצין סנפירין. פירוש אחר: כמין שערות, בין פרקיו חוליותיו.

באיזה חוליות? מחוי הראה בידיו רב אסי: בין פרקי צואר.

אמר רבי חמא ברבי חנינא: הלכה כמו רבי שמעון בן אלעזר, ואסור רק צורת דרקון שיש לו ציצין בין פרקי צוארו ^[32].

והגמרא מספרת מעשה בענין דרקון, ולומדת מהמעשה הזה כמה הלכות.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי אלעזר הקפר בריבי [כינוי לאדם גדול] בדרך, ומצא שם בדרך טבעת ועליה צורת דרקון, ורצה לזכות בה מן ההפקר, לכן לא הגביהה, כדי שלא יקנה אותה - ואז תהיה עבודת כוכבים של ישראל שאי אפשר לבטלה, ותיאסר בהנאה - ומה עשה?

מצא עובד כוכבים גוי קטן - ולא אמר לו כלום.

ואחר כך מצא עובד כוכבים גוי גדול, ואמר לו רבי אלעזר הקפר לגוי "בטלה"! ציווה עליו לבטלה. ולא בטלה, הגוי לא רצה לבטלו. סטרו רבי אלעזר הקפר על לחיו, ובטלה, וזכה בה רבי אלעזר הקפר.

רבי יהושע בן לוי התבונן ברבו ללמוד מדרכיו וממעשיו הטובים, ולמד ממעשה זה כמה הלכות, ואף ממניעתו לומר לגוי קטן לבטלה, ואמר:

שמע מינה ממעשה זה אפשר ללמוד תלת, שלש הלכות בהלכות ביטול עבודת כוכבים -

הראשונה: שמע מינה מכך שרבי אלעזר לא חקר את הגוי אם הוא מעובדי אותה צורה, אפשר ללמוד: עובד כוכבים גוי מבטל עבודת כוכבים אליל שלו ושל חבירו הגוי, אף שאינו אלילו.

ועוד שמע מינה, מכך שלא ציווה על הגוי הקטן לבטל, אפשר ללמוד: גוי היודע בטיב של עבודת כוכבים ומשמשיה - מבטל, וגוי קטן שאינו יודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה - אינו מבטל.

ועוד שמע מינה מכך שסטרו על לחיו כדי שיבטל, אפשר ללמוד: עובד כוכבים מבטל בעל כרחו ^[33].

מגדף בה מקשה בשמועה זו רבי חנינא איזה צורך היה לרבי אלעזר לבטלה באמצעות גוי, הרי היא בטלה מאליה, כיון שנמצאה בדרך במקום שרבים מצויים ^[34], ודאי התייאש ממנה הגוי, ואינו עתיד לעבדה, והרי היא בטלה מאליה.

ולית ליה וכי לא סבור לרבי אלעזר הקפר בריבי הא דתניא ברייתא זו:

הברייתא נשנתה במסכת בבא מציעא לגבי דין מציאה, מי שאבד דבר והתייאש ממנו - הרי הוא של המוצאו. ובאה הברייתא לחדש שישנם מקרים שהיאוש נעשה מאיליו.

המציל דבר של חבירו מן הארי ומן הדוב ומן הנמר כגון שהתנפלו על בהמה לטורפה, ובא אחר והצילה מידם, ומן הגייס אנשי צבא, ומן הנהר, ומזוטו של ים גל גדול של ים החוזר לאחוריו ושוטף כל מה שמוצא בדרך, ומשלוליתו של נהר העולה על גדותיו ושוללת כל מה שבדרכה -

והמוצא מציאה בסרטיא ופלטיא גדולה מקום ריכוז של הרבה בני אדם, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו האבידות שנמצאו שם שלו ואינו צריך להחזירם לבעליהם, מפני שהבעלים מתייאשין מהן ברצונם ושלא ברצונם.

וקשה, הרי רבי אלעזר הקפר מצאה במקום שבעליה הגוי ודאי התייאש ממנה, והיא של הפקר, ובודאי בטלה מדעתו שלא יעבדנה עוד, ולמה הוצרך לבטלה? ומתרצינן: אמר אביי: נהי אכן דמינה מן הכלי בעצמו מן שוויו ה"ממוני" מייאש מתייאש, אבל מאיסורא מדבקותו באליל הגורמת לה להיות אסורה בהנאה - מי מייאש האם הוא מתייאש?!

מימר אמר הגוי בהיוודע לו אבדן אלילו, אומר: אי עובד כוכבים משכח לה אם גוי ימצאנה - מפלח פלחי לה יעבדנה, אי ישראל משכח לה ואם ישראל ימצאנה - איידי דדמיה יקרין היות ושוויה רב מזבין לה לעובד כוכבים ימכרנה לגוי, והגוי הקונה אותה פלח לה יעבדנה ^[35].

ולכן, מאיסורה אינה בטלה, והוצרך רבי אלעזר הקפר לגוי שיבטלנה טרם שיזכה בה מן ההפקר.

למדנו בסוגיא הקודמת, שציוותה התורה בלאו מיוחד, שאסור לישראל לעשות צורות מסוימות, אף לצורך נוי. והוא מה שאמרה התורה [שמות כ] "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם".

ועתה הגמרא דנה איזה צורות מותר לעשות ואיזה אסור.

ומקדימה להביא משנה במסכת ראש השנה, שם שנינו שרבן גמליאל נשיא ישראל ראש הסנהדרין המקבל את העדים הבאים להעיד שראו את הלבנה בחידושה, ובהיזדקקו לחקור ולבדוק אותם אם דבריהם מכוונים, וראו את אותה צורת הלבנה, הכין לו צורות שונות של הלבנה שאפשר להלבנה להופיע בצורות אלו בעת חידושה, כדי לבדוק את העדים.

צורות אלו שהיה לו לרבן גמליאל, לכאורה היה אסור לצייר אותם. ובנדון זה עוסקת הגמרא.

תנן התם שנינו שם: דמות צורות לבנות היה לו לרבן גמליאל בעלייתו מצויירות בטבלא [לוח] בכותל, שבהן מראה את ההדיוטות, ואומר להן "כזה ראיתם? או כזה ראיתם"?

ומקשינן: ומי שרי וכי מותר לעשות כן?

והא כתיב "לא תעשון אתי", ודרשינן בברייתא: לא תעשון כדמות שמשי משרתי עליון המשמשים לפני, והלבנה היא אחת מה"שמ שים".

ומתרצינן: אמר אביי: לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן ממש, כגון, שמשין של הקב"ה למטה, חצר ואולם והיכל דומים לחצר ואולם והיכל של בית המקדש, וכן מנורה -

אבל שמשין של מעלה, כגון שמש וירח, שאי אפשר לעשות כמותן ממש, אלא לצייר ציור דוגמתן - מותר.

כמו דתניא שנינו בברייתא: לא יעשה אדם בית כמו תבנית היכל בית המקדש בארכו ורחבו וגבהו, ככל מידותיו, וכן לא יעשה אדם אכסדרה כמו תבנית אולם בית המקדש במידותיו בנוי משלשה צדדיו ופתוח בצד רביעי, חצר תבנית עזרה, שולחן תבנית שולחן הטהור שבהיכל, מנורה תבנית מנורה.

אבל אם עושה בשינוי, ולא בדוגמת בית המקדש - מותר, ולדוגמא:

אבל הוא עושה מנורה של חמש נרות, ושל שש ושל שמונה, כי מנורת המקדש היתה של שבע. ושל שבע נרות - לא יעשה, אפילו של שאר מיני מתכות -

ואף על פי שאינה דומה למנורת בית המקדש שהיתה של זהב - אסור לעשות. כי מנורת המקדש כשרה אף כשהיא עשויה משאר מיני מתכות. נמצא שכל מנורת שבעה קנים דומה למנורת בית המקדש, ואף של שאר מיני מתכות.

אלו הם דברי חכמים. ולדבריהם מותר לעשות מנורת שבעה קנים העשויה מעץ, כי לדעתם אין לעשות את מנורת בית המקדש מעץ.

רבי יוסי בר יהודה אומר: אף מנורה של עץ לא יעשה, כי לדעתו כשרה מנורת בית המקדש כשהיא עשוייה מעץ ^[36] - ומביא לכך ראיה:

כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי כשגברה ידם על היוונים ונצחום, ונכנסו להיכל ולא מצאו כלי המקדש כי היוונים שדדו אותם ולקחום עמם, והחשמונאים היו עניים ולא יכלו לעשותה מזהב, ועשאוה משל עץ. ולדעתו מותר לעשות מנורת בית המקדש של עץ, לכן אסור לעשות מנורת שבעה קנים אף של עץ.

אמרו לו חכמים לרבי יוסי בר יהודה: משם ראיה?!בית חשמונאי לא עשו מנורת עץ, אלא שפודין של ברזל היו וחופין [גירסת הב"ח: ומחופין] בבעץ בדיל, והיה נראה כאילו עשויים מעץ ^[37], וכאשר העשירו - עשאום של כסף, חזרו והעשירו - עשאום של זהב.

הגמרא הביאה ברייתא זו להוכיח כדברי אביי, שהאיסור הנלמד מ"לא תעשון אתי" הוא, לעשות דוגמת שמשי מטה, כדוגמתן ממש, ואילו לצייר ציורים של שמשי מעלה לא אסרה הברייתא. ומתורץ, שרבן גמליאל שפיר עשה צורות לבנות.

ומקשינן: ושמשין שאי אפשר לעשות כמותן כגון שמש וירח - מי שרי וכי מותר?!

והא תניא שנינו בברייתא אחרת: אמרה התורה "לא תעשון אתי" ודרשינן, לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום, הרי שאסור לעשות אפילו שמשי מעלה ^[38].

וחוזרת הקושיא: איך עשה כן רבן גמליאל?

הערות

^[32] כתבו התוס' בשם רשב"ם, על אף שאין חולק על רבי שמעון בן אלעזר, מכל מקום, פוסק רבי חמא כמוהו אף אם יימצא תנא בשום מקום החולק עליו.

^[33] הקשו התוס': הרי יש כאן עוד חידוש הלכה, והוא: שאין הישראל יכול לבטל? ותירצו: אין צורך להשמיענו שישראל אינו יכול לבטל, דפשיטא הוא, ואין בכך שום חידוש. ואף כששנתה המשנה הלכה זו [נב ב], גם הקשתה הגמרא: פשיטא, ותירצוה באוקימתא מיוחדת, עיין בתוס' [לתוס' היה גירסא אחרת בגמרא שם. מהרש"א ומהר"ם]. והתוס' הרא"ש הביא תירוץ בשם רבינו אלחנן: שם במשנה מדובר בישראל העובד עבודת כוכבים, ויש צורך להשמיענו שאינו יכול לבטלה, ויש בכך חידוש. ואילו כאן - פשיטא שישראל אינו יכול לבטל אלילים. ובשם רבינו יהודה מתרץ: מכאן אין כל כך ראיה שאין הישראל מבטל, כי יש לדחות ולומר, שלכן אינו יכול לבטל, כיון שמצאה הרי הוא "כאילו" שלו, למרות שלא הגביה עדיין. ואין מכאן ראיה ללמוד הלכה שישראל אינו יכול לבטל אליל של גוי בעודה ביד הגוי. והרמב"ן והר"ן בחידושיו מתרצים: לכן לא הביאו חידוש זה, כיון שהוא משנה מפורשת. ואם כן קשה: הלא גם ההלכה שהגוי מבטל אליל של חבירו - נשנתה במשנה מפורשת? לכן מבארים: לא נאמרה שם במשנה הלכה שהגוי מבטל אליל של חבירו בעל כרחו. כלומר: יש כאן שלשה חידושים. האחת, שקטן אינו יכול לבטל, השני, שגדול יכול לבטל בעל כרחו, והשלישי, שגדול יכול לבטל בעל כרחו אליל של חבירו. וזה חידוש שלא נאמר בשום משנה. הר"ן בפירושו על הרי"ף דוחה תירוצו של הרמב"ן. ומתרץ: חידוש זה שהישראל אינו יכול לבטל אין צורך להשמיענו, כי משנה מפורשת היא כנ"ל, אבל החידוש שגוי יכול לבטל את של חבירו הוצרך להשמיענו, כי מה שאמרה המשנה לקמן שגוי יכול לבטל את של חבירו - מדובר בששני הגוים עובדים לאליל אחד, כגון שניהם למרקוליס, אלא שאינו שלו, ולכן יכול לבטלו - אבל המשנה לא השמיעה לנו שגוי העובד לפעור יכול לבטל את המרקוליס של חבירו. ויש סברא לומר שאינו יכול, כי אינה חשובה בעיניו כלום, ובא המעשה ללמדנו, שאף על פי כן, יכול הגוי לבטלה. ומנין לומדים זאת? מכך שרבי אלעזר הקפר לא חקר את הגוי אם עובד לדרקון אם לא, והכריחו לבטל, שמע מינה שיכול לבטל. ועיין בחידושי הריטב"א.

^[34] כן פירשו התוס'. והוצרכו לומר כן, משום שאם לא כן, מה מקשה רבי חנינא, ולמה לא הקשה כן על משנתנו, במי שמצא תבנית יד או תבנית רגל [ועיין מהר"ם] ששנתה המשנה שהם אסורים, ולמה אסורים, ולמה לא נאמר שהפקר הם ובטלים מעצמם? לכן מבארים, שעל המשנה אי אפשר להקשות כן, כי אפשר לפרשה שמצאה במקום שאין רבים מצויין שם. ואילו כאן במעשה זה מצאוה בדרך והיא מקום שרבים מצויים.

^[35] כתבו התוס': סברא זו שהישראל ימכרנה לגוי, אינה סברא בפני עצמה לומר שלכן הגוי אינה מבטלה - והתוס' מוכיחים מגמרא לקמן [נג א], שאם הגוי מוכר אלילים או ממשכנה, אכן מבטלה, ואינו אומר שהישראל ימכור אותה לגוי לצורך עבודת אלילים - אלא, שאביי התכוון לומר שהיא סברא ה"מצטרפת" אליו לספיקותיו, וסובר: ספק ימצאנה גוי וספק ישראל, ואף אם תמצי לומר שימצאנה ישראל, שמא ימכרנה לגוי.

^[36] ביאור המחלוקת של חכמים ורבי יוסי בר יהודה: נאמר בתורה [שמות כה] "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה את המנורה". ודרשו חכמים "ועשית מנורת" - כלל, כלומר: מכל מיני חומרים, "זהב טהור" - פרט, דוקא מזהב "מקשה תעשה את המנורה" חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, והוא מיני מתכות בלבד. ואילו רבי יוסי בר יהודה דורשו: ריבה ומיעוט וריבה, בא לרבות כל דבר, ולמעט דבר אחד, והוא של חרס בלבד.

^[37] כן כתב התוס' רי"ד. וכתבו התוס' במסכת ראש השנה וכן כתב הריטב"א: שפודים, היינו שלא היה להם כפתורים גביעים ופרחים.

^[38] התוס' מבארים שהדמיות הנמצאים בשמים אינם דומים לדמות אדם [ואין להם פרצוף אדם - מהר"ם] ואף שהנביא קורם "כדמות אדם", אינם דומים לאדם כי אין להם עורף. כי אם היה להם דמות אדם, פשיטא שאסור לעשותן, שהרי אסור לעשות דמות אדם, כמו שיבואר לקמן.

ונדייק: הני [אלה] — אין [כן] אסורים בעשייה, אבל צורת דרקון — לא!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בהלכה זו במוצא, וכדתנן [וכמו ששנינו במשנה]: המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה ודרקון — יוליכם לים המלח.

אם כן תמוה, וכי אפשר לפרש שרישא וסיפא [בראש ובסוף] של הלכות אלה מדובר במוצא כלים אלה, ומציעתא [ובאמצעית] מדובר בעושה אותם?

אמר אביי: אין [כן], כך נפרש אותן: רישא וסיפא [ראש וסוף] במוצא, ומציעתא [ואמצעית] בעושה, ואין לתמוה על כך.

רבא אמר: כולה מדברת במוצא, ומציעתא [ואמצעית] ממנה עולה כי המוצא כלי ועליו פרצוף אדם אסור, שיטת ר' יהודה היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה מוסיף על הצלמים האסורים אף דמות אשה מניקה וסר אפיס, ומסביר: דמות מניקה — על שם חוה שמניקה כל העולם כולו, שכל בני האדם בניה הם. סר אפיס — על שם יוסף שהיה סר [בודק] ומפיס (מרצה) את כל העולם כולו. ומעירים: ומה שנאמר בסר אפיס שאסור הוא דווקא כשעושים אותו בצורה דנקיט גריוא וקא כייל [שמחזיק בידו סאה ומודד בה], וכן לגבי מניקה — והיא דנקטא [שמחזיקה] עליה בן וקא מניקה [ומניקה אותו].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו צורת דרקון שנאסרה במשנה, שאינה צורת נחש סתם או חיה אחרת? פירש ר' שמעון בן אלעזר: כל שיש לו ציצין (כעין סנפירים) שמצויירים לו בין פרקיו. מחוי [מראה היה] ר' אסי בידו בפירוש הדברים בין פרקי צואר. אמר ר' חמא בר' חנינא: הלכה כר' שמעון בן אלעזר.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: פעם אחת הייתי מהלך אחר ר' אלעזר הקפר בריבי (הגדול) בדרך, ומצא שם טבעת ועליה צורת דרקון, ומצא גוי קטן ולא אמר לו כלום, מצא גוי גדול ואמר לו: בטלה, בטל את העבודה הזרה הזו, ולא בטלה, סטרו והכריחו לבטל, ואכן בטלה.

ואומרים: שמע מינה תלת [למד מכאן שלושה דברים]: שמע מינה [למד מכאן] שגוי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו, בין שהיא שייכת לו בין שהיא שייכת לאחר, בין שהוא עובדה בין שאינו עובדה. ושמע מינה [ולמד מכאן] שמי שיודע בטיב של עבודה זרה ומשמשיה הוא מבטל, ושאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה — אינו מבטל, ולכן רק גוי גדול יכול לבטל. ושמע מינה [ולמד מכאן] שגוי מבטל בעל כרחו.

מגדף [היה מתקיף ומתקשה] בה ר' חנינא, ולית ליה [וכי אין לו] לר' אלעזר הקפר בריבי הא דתנן [זו ששנינו במשנה] בהלכות מציאת אבידה: המציל כל דבר מן הארי ומן הדוב ומן הנמר, ומן הגייס, ומן הנהר, ומזוטו של ים, ומשלוליתו של נהר, והמוצא בסרטיא (דרך ראשית) ופלטיא (רחבה) גדולה, ובכל מקום שהרבים מצוין שם — הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן. ואם כן, כיון שאבדה בדרך — כבר נתייאש הגוי ממנה, ובטלה, ומדוע צריכה ביטול נוסף?

אמר אביי: נהי דמינה מייאש, מאיסורא מי מייאש [אם אמנם שממנה מהטבעת עצמה מתייאש המאבד, מן האיסור שבה האם הוא מתייאש]? שאין המאבד מבטלה מלהיות עבודה זרה, מימר אמר [אומר הוא בליבו]: אי [אם] גוי משכח לה [ימצא אותה] — מפלח פלח לה [יעבוד אותה את הצורה], אי [אם] ישראל משכח לה [ימצא אותה] — איידי [מתוך] שדמיה יקרין מזבין לה [הריהו מוכר אותה] לגוי ופלח לה [ואותו גוי עובד אותה], ומשום כך אין הגוי המאבד מתייאש מצד עבודה זרה שבה, ולכן צריך היה לבטלה באופן אחר.

ב תנן התם [שנינו שם במשנה]: דמות צורות לבנות היה לו לרבן גמליאל בעלייתו שהיו מצויירים בטבלא (לוח) בכותל, שבהן היה מראה את ההדיוטות שהיו באים להעיד על ראיית הלבנה לקידוש החודש, ואומר להן ושואל אותם: כזה ראיתם או כזה ראיתם? כדי לברר מה באמת ראו, משום שלא יכלו להסביר היטב כיצד ראו, והיו צריכים להראות להם.

ועל כך שואלים: ומי שרי [והאם מותר] לצייר צורות לבנה? והכתיב [והרי נאמר]: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ), ולמדו מכאן: לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני ("אתי")!

אמר אביי: לא אסרה תורה לעשות אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן ממש בעולם הזה, באותן מדות ובאותם חומרים,

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא] לענין המקדש וכליו, שגם הם משמשים לפניו: לא יעשה אדם בית שיהיה בדיוק בתבנית ההיכל שבמקדש, ולא יעשה אכסדרה (מרפסת מקורה) בתבנית האולם שהיה במקדש, או חצר בתבנית עזרה שבמקדש, ושולחן שבביתו לא יעשה בתבנית שולחן של המקדש, מנורה לא יעשה אותה בתבנית מנורה של המקדש, אבל הוא עושה מנורה של חמש ושל שש ושל שמונה קנים. ושל שבע קנים, כמו במקדש, לא יעשה אפילו היא של שאר מיני מתכות, ולא מזהב כמנורת המקדש.

ר' יוסי בר יהודה אומר: אף של עץ לא יעשה, שלא יעשה כדרך שעשו בית חשמונאי שעשו מתחילה מנורה של עץ.

אמרו לו: משם ראיה? מתחילה שפודין של ברזל היו, שהשתמשו בברזלים של חניתות, וחופין (וחיפו אותם) בבעץ (בדיל), כיון שהעשירו לאחר זמן עשאום של כסף, חזרו והעשירו עשאום של זהב. ומברייתא זאת למד אביי שהאיסור הוא לעשות שמשים בדיוק כפי שהם, וירח ממש הרי אי אפשר לעשות, ולכן מותר לעשות את צורתו.

ושואלים: ושמשין שאי אפשר לעשות כמותן מי שרי [האם מותר]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "לא תעשון אתי" (שמות כ, כ), כוונתו: לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום!

אמר אביי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Sages interpret this verse as referring to the heavenly constellations, which indicates that it is prohibited to form only these figures, but it is not prohibited to form a figure of a dragon.

Rather, the Gemara concludes, it is obvious that this halakha is referring to a case where one finds a vessel with the figure of a dragon, and this is as we learned in the mishna: In the case of one who finds vessels, and upon them is a figure of the sun, a figure of the moon, or a figure of a dragon, he must take them and cast them into the Dead Sea.

The Gemara asks about the lack of consistency between the clauses of Rav Sheshet’s statement: Can it be that the first clause and the last clause are referring to a case where one finds vessels with the specified figures, and the middle clause is referring to a case where one forms these figures?

Abaye said: Indeed, the first clause and the last clause are referring to cases where one finds vessels with figures, and the middle clause is referring to a case where one forms figures.

Rava said: The entire statement of Rav Sheshet is referring to a case where one finds vessels with these figures, and the middle clause is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda adds to the list of forbidden figures even a figure of a nursing woman and Sar Apis. The figure of a nursing woman is worshipped as it symbolizes Eve, who nurses the entire world. The figure of Sar Apis is worshipped as it symbolizes Joseph, who ruled over [sar] and appeased [mefis] the entire world by distributing food during the seven years of famine (see Genesis, chapter 41). But the figure of Sar Apis is forbidden only when it is holding a dry measure and measuring with it; and the figure of a nursing woman is forbidden only when she is holding a child and nursing it.

§ The Sages taught: What is a figure of a dragon? Rabbi Shimon ben Elazar explained: It is any figure that has scales between its joints. Rabbi Asi motioned with his hands to depict scales between the joints of the neck. Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar.

Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: Once, I was following Rabbi Elazar HaKappar the Distinguished on the road, and he found a ring there, and there was a figure of a dragon on it. And he then encountered a minor gentile boy, but did not say anything to him. He then encountered an adult gentile, and said to him: Revoke the ring’s idolatrous status. But the gentile did not revoke it. Rabbi Elazar HaKappar then slapped him across his face, whereupon the gentile succumbed and revoked its idolatrous status.

The Gemara comments: Learn from this incident the following three halakhot: Learn from it that a gentile can revoke the idolatrous status of both his object of idol worship and that of another gentile. And learn from the fact that Rabbi Elazar HaKappar waited to find an adult gentile, that only one who is aware of the nature of idol worship and its accessories can revoke the idol’s status, but one who is not aware of the nature of idol worship and its accessories, such as a minor, cannot revoke the idol’s status. And finally, learn from it that a gentile can revoke the status of an idol even against his will.

Rabbi Ḥanina ridiculed this ruling and asked: But why was it necessary to have a gentile actively revoke the idolatrous status of the ring? Doesn’t Rabbi Elazar HaKappar the Distinguished maintain in accordance with that which we learned in a baraita: In the case of one who saves an object from a lion, or from a bear, or from a cheetah, or from a troop of soldiers, or from a river, or from the tide of the sea, or from the flooding of a river, or similarly one who finds an object in a main thoroughfare or in a large plaza, or for that matter, anywhere frequented by the public, in all these cases, the objects belong to him, because the owners despair of recovering them? Therefore, in the case of a lost ring with an idolatrous figure on it, its idolatrous status is automatically revoked, as its owner despairs of recovering it.

Abaye said: Granted, the owner despairs of recovering the object itself, but does he despair of its forbidden [me’issura] idolatrous status? The owner does not assume that the object will never be worshipped again; rather, he says to himself: If a gentile finds it, he will worship it. If a Jew finds it, since it is valuable, he will sell it to a gentile who will then worship it. Therefore, Rabbi Elazar HaKappar had to have the ring’s idolatrous status revoked.

§ We learned in a mishna there (Rosh HaShana 24a): Rabban Gamliel had diagrams of the different figures of moons drawn on a tablet that hung on the wall of his attic, which he would show to the ordinary people [hahedyotot] who came to testify about sighting the new moon but who were unable to adequately describe what they had seen. And he would say to them: Did you see an image like this, or did you see an image like that?

The Gemara asks: And is it permitted to form these figures? But isn’t it written: “You shall not make with Me gods of silver, or gods of gold” (Exodus 20:20), which is interpreted to mean: You shall not make figures of My attendants who serve before Me, i.e., those celestial bodies that were created to serve God, including the sun and the moon.

In answering, Abaye said: The Torah prohibited only the figures of those attendants that one can possibly reproduce something that is truly in their likeness. Since it is impossible to reproduce the sun and the moon, the prohibition does not apply to these entities.

As it is taught in a baraita: A person may not construct a house in the exact image of the Sanctuary, nor a portico in the exact image of the Entrance Hall of the Sanctuary, nor a courtyard corresponding to the Temple courtyard, nor a table corresponding to the Table in the Temple, nor a candelabrum corresponding to the Candelabrum in the Temple. But one may fashion a candelabrum of five or of six or of eight lamps. And one may not fashion a candelabrum of seven lamps even if he constructs it from other kinds of metal rather than gold, as in extenuating circumstances the Candelabrum in the Temple may be fashioned from other metals.

The baraita continues: Rabbi Yosei bar Yehuda says: One may not fashion a candelabrum of wood either, in the manner that the kings of the Hasmonean monarchy fashioned it. When they first purified the Temple they had to fashion the Candelabrum out of wood as no other material was available. Since a wooden candelabrum is fit for the Temple, it is prohibited to fashion one of this kind for oneself.

The Rabbis said to Rabbi Yosei bar Yehuda: Do you seek to cite a proof from there, i.e., from the Hasmonean era, that a candelabrum fashioned of wood is fit for the Temple? During that era the branches of the Candelabrum were fashioned from spits [shappudin] of iron, and they covered them with tin [beva’atz]. Later, when they grew richer and could afford a Candelabrum of higher-quality material, they fashioned the Candelabrum from silver. When they grew even richer, they fashioned the Candelabrum from gold. In any event, Abaye proves from this baraita that the prohibition against forming a figure applies only to items that can be reconstructed in an accurate manner. Since this is not possible in the case of the moon, Rabban Gamliel’s figures were permitted.

The Gemara asks: And is it actually permitted to fashion figures of those attendants of God concerning which it is impossible to reproduce their likeness? But isn’t it taught in a baraita that the verse: “You shall not make with Me gods of silver” (Exodus 20:20), is interpreted to mean: You shall not make figures of My attendants who serve before Me on high? Apparently, this includes the sun and the moon.

Abaye said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והוו בה רבנן רישא וסיפא אי אפשר לאוקמה בעושה דתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי ומציעתא אי אפשר לאוקמה במוצא דקתני כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם וכבר שנינו כי המוצא צורת חמה ולבנה ודרקון הוא דאסור הא המוצא צורת אדם מותר ופריקי תרי פירוקי. חד רישא וסיפא במוצא ומציעתא בעושה וכדרב הונא כדבעינן למימר לקמן ובא רבא ואוקמינהו כולהי במוצא ורבי יהודה היא ומציעתא דאסר פרצוף אדם רבי יהודה לטעמיה דתניא רבי יהודה מוסיף אף דמות מיניקה וסרפס ומפרשינן מניקה שעושין אותה כמין אשה מחזקת בן ומניקתו והיא זו כמו חוה שהיתה אם כל חי סרפס כלומר מושל ומכלכל כל העולם צורת איש כיוסף שהיה שר מפיס והוא דנקיט גריוא בידיה. דרקון לשון יון הוא:

ת"ר איזו היא צורת דרקון פי' ר' שמעון בן אלעזר כל שיש לו ציצין בין פרקיו בין פרקי צוארו א"ר חמא בר חנינא הלכתא כר' שמעון בן אלעזר.

א"ר יהושע בן לוי פעם אחת הייתי מהלך אחר ר' אלעזר הקפר ברבי ומצא טבעת בדרך ועליה צורת דרקון ולא הגביהה עבר עובד כוכבים קטן ולא אמר כלום עבר עובד כוכבים גדול אמר לו בטלה ולא קבל ממנו סטרו וביטלה ש"מ תלת ש"מ עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו ש"מ עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים בעל כרחו וש"מ והני מילי גדול שיודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה הוא שמבטל.

מגדף בה רבי חנינא לית ליה לרבי אלעזר הקפר ברבי הא דתנן המוצא בסרטיא ובפלטיא ובכל מקום שהרבים מצוין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן. אמר אביי נהי דמינה מייאש מאיסוריה מי מייאש וכו':

תנן התם בראש השנה דמות צורות לבנות היו לרבן גמליאל בעלייתו כו' פי' לבנות צורת לבנה גדולה ופחותה ממנו.

ומקשינן ומי שרי והכתיב לא תעשון אתי לא תעשון בדמות שמשין שמשמשין לפני.

הא דאמרי' לעיל ש"מ עכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו וש"מ וכו'. ה"פ: ש"מ עכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו וש"מ אפי' בע"כ הוא מבטלה ואפילו לשל חבירו וש"מ שאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשיה אינו מבטל והיינו דשמעי' מהכא דלא מיתני בשום דוכתא אבל ודאי שמעינן מינה ישראל אינו מבטל אלא דכבר תנינן לה כמה זימני ומ"ה לא אמר ש"מ ד'.

הא דאמרינן מכובדין של השיריין. דהיינו צמידין וכן נזמים וטבעות כולן דבר מתקיים של כבוד הוא אבל בגדים אפי' בגד שני אינם אסורים אלא בכלל הסדינים הם ובירושלמי אמרו קריספא והדא כסות של דבר בזיון הוא והר"מ הספרדי ז"ל מנה (שיריין) [והם בגדי שני] בכלל מכובדין ויש לחוש.

ומציעתא רב יאודה היא. איכא דקשיא ליה אמאי לא אוקימה כרבנן ובשיש בידו צפור או כדור ותירצו שלא אסרו אלא בפתח המדינה וכדכתיבנא לעיל לדעת הר״מבם ז״ל ומורי נ״ר ונראה דקושי׳ מעיקרא ליתא דצלמים לחוד וצורות לחוד דצלמים הם עומדים לעצמן וצורות הם המצוירות בדבר אחר אלא שהפרצופות הם כל שיש לו פרצוף פנים מסויימת ואפילו לא צייר אלא צורת הפנים בלבד וצורות הם כל שאין לו פרצוף פנים מסויים כדגים ושרצים וכל שכן שאר צורות וכן פר״שי ז״ל.

ש״מ נכרי מבטל עבודה זרה כו׳. ואף על גב דהא מתני׳ היא מני לה אגב אידך בגרר׳ והיינו דלא חש למידק ארבע ולומר דש״מ שאין ישראל מבטל ע״ז ודוק.

ולית ליה לברטיא הא דתניא כו'. פירוש קושיין מסרטיא ופלטיא ולפי שמצא עבודה זרה כאן בדרך שהוא סרטיא דאילו מתני׳ בהמוצא צלמים מוקמינן לה בשאר מקומות שאין הרבים מצוים שם וזה ברור.

תנן התם דמות צורות לבנה. כן גורס ר״שי ז״ל ומאן דגריס לבנות אומר כן על שם שינוי הצורות המצויירות כאן לפי שינוי מראות הלבנה ואעפ״י שהלבנה אמת היא.

אמר אביי לא אסרה תורה כו׳. הוי יודע שכל הסוגיא הזאת משמע המפרש משמע וכונת אביי לומר דאי מהא יכולנו לומר שלא אסרה תורה אלא כך וכך דוק ותשכח.

לא יעשה אדם בית תבנית היכל כו׳. נקט לשון תבנית לפי שאינו אסור אלא כשעושה כמותו ממש כתבונ׳ בנין ממש ושלא יחסר כלום משעוריו והלכותיו כדמפרש ואזיל אבל ציור בעלמא מותר וכן נהגו בעטרות ומטפחות ספרים ובתי כנסיות לציירן ואין בכך כלים אכסדרה תבנית אולם פירוש אף על גב דאכסדרה היא הפרוצה מרוח רביעית לגמרי וכדאמרי עולם לאכסדרה הוא דומה ואילו האולם היו לו גפופין ט״ו אמה מכאן וט״ו אמה מכאן לרוח רביעית אפילו הכי לפי שפתחו רחב הרבה מאד ונראה כפרוץ קרי ליה בלשון אכסדרה ודעת רבותי דבשמשים אלו כשם שהעשיה אסורה כך התשמיש אסור בהם ואף על פי שעשו לו אחרי ואף על גב דדמות שמשים העליונים כל שאחרים עשו לו מותר כל היכא דליכא חשדה כדאיתא לקמן הכא שאני שהם עשוים כתבניתם ממש ועיקר עשייתם בהקדש לתשמי׳ גבוה מה שאין כן באידך שאי אפשר לנו לעשות כתשמישם ולא כתבניתם ודי שאסרה תורה העשיה בלבד.

שפודים של ברזל כתבו בתוספות דקרי להו שפודים לפי שלא היו שם פרחים וכפתורים וגביעים וכדאמרינן בפרק הקומץ באה זהב באה ככר באה מקשה באו כפתוריה ופרחיה לא באה זהב כו'.

בית המקדש וכלים שבו אסור לאדם לעשות כמותן ממש ואפילו עשו לו גוים שתשמישן בעצמו נאסר כלומר לא תשתמשו בדמות שמשי ואם שנה בהם מעט מותר כיצד לא יעשה בית תבנית היכל ר"ל שיהא שוה לו בארך וברוחב ובגובה בלא שום שנוי ולא אכסדרה כתבנית אולם ולא חצר כתבנית עזרה וכן שלחן בתבנית שלחן מנורה בתבנית מנורה וכן כלם אבל אם שינה בהם מעט כגון שעשה מנורה בת חמשת קנים או בת שמנה מותר וכן בכלם הא בת שבעה לא יעשה אף של שאר מיני מתכות אחר שבבית המקדש כשרה בכך כמו שהתבאר במסכת מנחות פרק הקומץ רבה כ"ח ב' ובשל עץ הואיל ומין אחר הוא מותר אף בבת שבעה שהרי אף בבית המקדש כל שאינה של מתכת פסולה כמו שהתבאר שם:

רצה לציירם על גבי כלים מותר הואיל ואין מפורדין כל אחד בעצמו להיותם גוף הכלים עצמן אלא צורות על גבי הכלים ואפילו בבולט וכל שכן צורות קטנות שאינן שוות להן בדמותן:

אחר שכל איסורין אלו יוצאין מלא תעשון אתי יראה שלאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו אלא שגדולי המחברים מחייבין אותו במלקות:

כל העובד ע"ז מבטל ע"ז ואפילו אינה ממין אותה שהוא עובד כמו שבארנו ואם לא רצה לבטלה ואנסו ישראל על זה בטולו בטול והוא שיודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה הא גוי קטן אינו מבטל וגר תושב הואיל ואינו עובד ע"ז אינו מבטלה כמו שיתבאר בפרק אחרון ומ"מ מכיון שזכה בה ישראל אין לה בטול ומתוך כך ישראל שמצאה ישתדל בביטולה קודם שיגביהנה ואפילו מצאה במקום שהבעלים מתיאשים ממנה צריכה בטול ואין אומרים שהיאוש מפקיע ממנה צריך בטול שאע"פ שנתיאש מגופה לא נתיאש מעבודתה סובר הוא אם גוי מוצאה הרי הוא עובדה ואם ישראל הוא הואיל ודמיה יקרים מוכרה לגוי ועובדה:

המציל ממון חברו מן הגייס ומן הנהר ומן הדלקה ומן המפולת ומן הארי ומן הדוב ומן הברדליס ומזוטו של ים ומשלילותו של נהר והמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם ודבר זה יתבאר במסכת בבא מציעא בריוח בע"ה:

פיסקא המוציא כלים. שפודים של ברזל היו וחיפום בבעץ פי' המורה בדיל וכך פירש גם בערוך בדיל תרגום ירושלמי בעצא וקשיא לי דא"כ היינו מתכות ומה צורך לומר וחיפום בבעץ ודאי אם הי' בעץ מין עץ היה יפה כלומר לא תילף מהתם שאע"פ שהי' העץ מלמעלה ברזל הי' מלמטה. אל בדיל כך היא כשר כמו ברזל ומה לו לומר וחיפום בבעץ. ויש לור שהבדיל לכשמכהה מראיתו דומה כאלו היא עץ ובעבור זה טעו מי שראו אותה וסברו שהיא של עץ ולמה הוצרכו לעשות שפודים מלמטה מפני שהבדיל אינו חזק והיו הקנים נכפפין:

גמ' המוצא כלים ועליהם צורת חמה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ש"מ עובד כוכבים כו' אבל עובד כוכבים מבטל אע"ג כו' וקמ"ל דישראל אדעתיה דעובד כוכבים פלח כו' עכ"ל אולי כך היה הגירסא שלהם שם אבל בנוסחא שלפנינו שם אבל עובד כוכבים דנפשיה מבטל משמע דחלק ישראל אינו מבטל וא"כ ע"כ דלא אמרינן ישראל אדעתא דעובד כוכבים פלח ע"ש:

רש"י ד"ה סר אפס שסר ונעשה שר וכו' נ"ל שתיבת שסר הוא דבור בפני עצמו והוי"ו של ונעשה היא יתירה וכן צ"ל שסר נעשה שר והפיס כל העולם וכו' ור"ל מה שאמר בגמרא שסר הוי פירושו נעשה שר ומה שאמר והפיס כל העולם הוי פירושו כשני רעבון וכו' וסר אפס דנקט רש"י בתחלת הדבור הוא גמרא בלא פירוש ולא פירש בו רש"י מידי אלא שר"ל כך הגירסא בגמרא סר אפס ואח"כ מתחיל דבור אחר שסר וכו' וק"ל:

בתוס' רשב"ם גריס סר אפס כלומר אמרו לו עיין וכו' ר"ל סר הוי פירושו עיין כלומר שאמרו לו המצרים ליוסף עיין ותדקדק כי אפס וכלה התבואה ואין לנו לחם לאכול אלא שלפי פירוש זה לא יתיישב הא דקאמר בגמרא שסר והפיס את כל העולם דמשמע שפירושו של אפס הוי לשון פיוס כמו שפירש רש"י ואפשר שרשב"ם לא גריס לה בגמרא רק אותה הגירסא הוא ע"פ פרש"י ולא גריס בגמרא אלא סר אפס ע"ש יוסף והוא דנקיט גריו' וכו' ואפשר שגם בספרי רש"י לא היה כתוב אלא שהוגה בספרים ע"פ פי' רש"י ולפי זה צריך לפרש שמה שכתב רש"י סר אפס שסר ונעשה שר והפיס וכו' הכל הוא מדברי רש"י ותיבת סר אפיס בא לפרש ואמר כי פירושו של סר הוי נעשה שר ופירושו של אפיס הוי והפיס את כל העולם בשני רעבון וק"ל:

ד"ה הלכה כר' שמעון בן אלעזר פי' רשב"ם ואפילו אי משכחת וכו' משום דקשה לו הלכה מכלל דפליגי והא ליכא מ"ד דפליג עליה ומה אצטריך לפסוק הלכה כמותו לכך כתב שמשום הכי קאמר הלכה אפילו אי משכחת שום תנא דפליג אפ"ה הלכה כמותו:

ד"ה ש"מ עובד כוכבים מבטל וכו' ואפ"ה אין כאן רבותא אלא מן הדיוק ישראל הוא דאינו מבטל וכו' וקמ"ל דישראל אדעתא דעובד כוכבים פלח וכו' עיין לקמן בפרק רבי ישמעאל שבספרים שלנו אינו כן בגמרא שם גם בפרש"י שם אינו כן אלא שבא להשמיענו שהעובד כוכבים יכול לבטל דנפשיה אע"ג דחלקו של ישראל אינו בטל:

ד"ה ולית ליה מציל וכו' וא"ת תקשי ליה אמתניתין דקתני מצא תבנית יד וכו' הא דלא קאמר תקשי ליה אמתניתין דהכא דקתני המוצא כלים ועליהם צורת חמה וכו' י"ל משום דבכלים אינו מייאש כ"כ משום דסתם כלי יש לו בו סימנים:

ד"ה לא תעשון אתי תימה כיון דפרצוף אדם לחודיה אסור וכו'. נראה דדבור זה שייך אמאי דקאמר מפרקי' דר' יהושע שמיע לי לא תעשון אתי לא תעשון אותי והא דמקשו אמאי אצטריך לאסור דמות שמשי משום דהוה ס"ד דמלאך יש לו צורת פרצוף ואם כן בכלל איסור צורת פרצוף אדם הוא אלא מה שמקשין התוס' בתר הכי וא"ת כיון דפרצוף אדם לחודיה אסור אמאי אצטריך לאסור דמות ארבע פנים וכו' לפי האמת אינה קושיא כלל משום דאי לאו דאשמועינן דדרשינן מאתי דמות שמשי דהיינו ארבע פנים הוה סלקא דעתין דד' פנים הוה גרע מפרצוף אדם לחודיה כי אינו דומה לפרצוף אדם הנעשה בצלם אלהים כפרצוף אחר דדרשינן ליה מאתי אותי וק"ל ועיין גם כן ברבינו נסים:

בא"ד ויש לדקדק מדלא קאמר אלא ש"מ דדרשא דלא תעשון אתי אתיא אליבא דכ"ע. ר"ל הא דדרשינן לא תעשון אתי לא תעשון אותי דהיינו פרצוף אדם וא"כ אפילו לרבא דאוקי מתניתין דלעיל כולה במוצא אפ"ה צ"ל דמ"מ מודה הוא דפרצוף אדם אסור בעשיה אלא שדברי התוס' תמוהים הם דע"כ מה דקאמרו מדלא קאמר אלא היינו ר"ל מדלא קאמר אלא אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשים שבמדור העליון דהוה משמע דהדר ממה דשני לעיל לא אסרה תורה אלא בדמות ד' פנים בהדי הדדי וממה דשני אקושיא דפריך אלא מעתה הרי פרצוף אדם וכו' לא תעשון אתי לא תעשון אותי וא"כ משמע מדברי התוס' דאי הוה הדר משנויא דלעיל הוה משמע דלא אסר פרצוף וכו' לחודיה ואינו כן לפי שיטת הסוגיא אלא אי הוה הדר משנויא דלעיל הוה אסרינן דמות הארבע פנים דהיינו אדם שור אריה נשר אפילו כל חד וחד לחודיה ולא הוה צריך לן לדרשה דלא תעשון אתי לא תעשון אותי שהרי כל הד' פנים בחיות הקודש שבמדור העליון הן והכי הוי להו להתוס' לומר מדלא קאמר אלא ש"מ דהא דקאמר לא אסרה תורה אלא בדמות ד' פנים בהדדי וכו' ואצטריך לדרשה דלא תעשון אתי אותי אליבא דכ"ע ור"ל דשאר פרצופים אינן אסורים אלא כשכל הד' פנים מחוברים יחד חוץ מפרצוף אדם דאסור אפילו בלחודיה לאפוקי אי הוה קאמר אלא דהוה הדר משנויא דלא אסרה תורה אלא ד' פנים בהדי הדדי הוה משמע דשאר פרצופים נמי אסורים אפילו אין כל הד' פנים מחוברים יחד ודו"ק:

רש"י ד"ה זוטו. וכן עושה בכ"י. ובב"מ (כ ב) כ' פעמים ביום:

תד"ה אכסדרה. שהאולם היה פרוץ במלואו כו'. עי' ר"ה (כד) בתד"ה אכסדרה ובמש"כ שם:

גמ' וסר אפיס. נ"ב כך נקרא שם ע"ז מצוי בספריהם. והתלמוד חולקו בכוונה לשתי שמות דרך גנאי כלומר הוא שר של אפס ותוהו. אף על גב דמפרשו נמי לפ"ד של העובדים אותם גם י"ל סר מלשונו סר ריחיה הבאיש ת"א סרי:

(מג רע"א) דמות מניקה וסר אפיס וכו'.—עי' הגהות הריעב"ץ מ"ש ע"ז. ומצאנו בס' שבילי עולם ח"א (אפריקא בכלל), שאצל המצרים היה "סראפיס" אליל הטוב, ולאליל הזה נתנו לאשה אלילה שמה "איזיס", ותמונתה היתה אצלם בדמות מניקה, כי בחלבה היא מרוה לכל חי.

(שם תוספות) ד"ה אכסדרה וכו' שהאולם היה פרוץ במלואו לרוח מזרחית.—דעת התוס' דחללו של אולם אף בפנים לא היה ברחבו אלא עשרים אמה כמלוא פתחו, אבל השאר דהיינו עוד כ"ה אמה ברוחבו לדרום וכן כ"ה אמה ברוחבו לצפון כנגד רוחבו של היכל, שהיה שבעים אמה עם התאים וכותליהם, וכן עוד שלשים אמה מרוחב האולם, ט"ו אמה מימין ההיכל וט"ו אמה משמאלו, שהיה האולם עודף עליו מזה ומזה (כדתנן במדות ספ"ד) היה כולו אטום בלי שום חלל בפנימיותו; וכ"כ בחדושי הריעב"ץ על הל' בית הבחירה להרמב"ם פ"ד ה"ה^*וזה נעלם מהרש"ש בהגהותיו לר"ה כד א (ע"ש).. אבל לא כן הוא דעת הריטב"א כאן שכתב, ד"האולם היו לו גיפופין ט"ו אמה מכאן וט"ו אמה מכאן לרוח רביעית". ומ"מ יש לעיין בדבריו שמפשטותן משמע, שחללו של אולם היה חמשים אמה ברוחב, ומהן כנגד רוחבו של הפתח עשרים אמה, וכנגד צדדי הפתח מזה ומזה היו גיפופין ממזרח למערב. ולפ"ז צ"ל שהשאר, דהיינו עוד כ"ה אמה מכאן וכ"ה אמה מכאן (להשלים רוחב האולם שהיה מאה אמה) היה אטום, וזו מנין לו? ומאין הוציא שיעורים הללו?

הני אין. שמשין שבמרום. אבל צורת דרקון דאינה במרום שריוה: מניקה. אשה מניקה בן: סר אפיס. שסר ונעשה שר: והפיס את כל העולם. בשני רעבון והפיס כמו והפיס דעתו אלמא פרצוף אדם לרבי יהודה אסור: והוא דנקט גריוא וקא כייל. אסור על שם יוסף אבל פרצוף אדם גרידא שרי בהנאה: ציצין. תרגום של סנפיר לשון אחר כמו שערות: פרקיו. חליותיו: הלכה כר''ש. שאם אין לו ציצין מותר: בריבי. כלומר אדם גדול וכן קורין לו בכינוי: מצא טבעת. ולא הגביהה עד שבטלה העובד כוכבים: סטרו. הכהו על הלחי: זוטו של ים. לשון ים החוזר לאחוריו עשר וחמש עשרה פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום: שלולית. כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט: מתייאשין מהן. וכיון דאייאש עובד כוכבים בטלה מדעתיה דלא למפלחה ותו לא צריך לבטולה: מאיסורא מי מייאש. עדיין העובד כוכבים שאיבדה קורא לה עבודת כוכבים דמימר אמר וכו': דמות צורות לבנות. גרסינן: כזה ראיתם. כדי לבדקן אם יהיו דבריהם מכוונים: לא תעשון כדמות שמשי. הכא לא גרסינן במרום: שאפשר לעשות כמותן. ממש כגון שמשין של מטה חצר ואולם והיכל ומנורה אבל שמשין של מעלה שאי אפשר לעשות כמותן ממש אלא ציור דוגמתן מותר: בית תבנית היכל. בארכו ורחבו ורומו ושיעור מדת פתחיו אבל אם נשתנה במקצת מותר: אבל עושה מנורה של חמש. נרות ושל ששה ושל שמונה שאינן דומין לשל מקדש ושל שבעה לא יעשה שהיא כשל מקדש ואפילו של שאר מיני מתכות שאף היא אע''פ שאינה של זהב כשרה במקדש כדילפי' בהקומץ רבה (מנחות דף כח:) מכלל ופרט וכלל אבל של עץ שרי דאינה כשרה במקדש דהפרט מפורש מתכת: רבי יוסי בר יהודה אמר אף של עץ לא יעשה. שאף היא כשרה במקדש: ומלכות בית חשמונאי. עשאוה במקדש של עץ לאחר שטימאו יונים את ההיכל ונטלו כל כליו וגברה יד בית חשמונאי ונצחום דרבי יוסי בר יהודה דריש ליה בריבויי ומעוטי ועשית מנורת ריבה זהב טהור מיעט מקשה תיעשה המנורה חזר וריבה ריבה כל מילי ומיעט חרס: בבעץ. בדיל: המשמשין לפני במרום. אלמא שמשין עליונים קאסר:

רשב''ם גריס סר אפס. כלומר אמרו לו עיין ותדקדק כי אפס תבואה וכן נמצא הרבה סר. [לשון סר] סכינא (חולין יח.) סייר נכסי (שם דף קה.): הלכה כר''ש בן אלעזר. פי' רשב''ם ואפילו אי משכחת תנא דפליג: ש''מ עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו. תימה אמאי לא נקט נמי ש''מ ישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים דאי משום דמשנה היא לקמן פרק רבי ישמעאל (דף נב:) הא דעובד כוכבים מבטל נמי מתני' היא ויש לומר משום דפשיטא ליה לא איצטריך לאשמועינן דהא לקמן גבי מתני' נמי פריך פשיטא והוצרך להעמידה שיש לו בה שותפות ואפ''ה אין כאן רבותא אלא מן הדיוק ישראל הוא דאינו מבטל אבל עובד כוכבים מבטל אף על גב דאית ליה שותפות וקמשמע לן דישראל אדעתא דעובד כוכבים פלח אבל ישראל אחר שאין לו בה שותפות כלל פשיטא לן דאינו מבטל ולכך פשיטא כאן דלא היה לו שותפות: ולית ליה (המציל) כו'. וא''ת תקשה ליה אמתני' דקתני מתני' מצא תבנית יד וכו' הרי אלו אסורין ורמינהי המציל כו' וי''ל דמתני' איכא לשנויי דמצא במקום שאין רבים מצויין אבל הכא בעובדא דבריבי קתני שהיה מהלך בדרך: איידי דדמיה יקרים מזבין לה לעובד כוכבים. והא דאמרי' לקמן (דף נג.) מכרה או משכנה (לצורך) [לצורף] ישראל מותרת משום דבטלה וקא מפרש דה''ה כשאינו צורף נמי מדפריך עלה מההיא דהלוקח גרוטאות ולא קאמר דאיידי דדמיה יקרים מזבין לה לעובד כוכבים וי''ל דשאני הכא דאיכא תרי ספיקי לאיסורא שמא עובד כוכבים ימצאנה ויעבדנה ואף אם ימצאנה ישראל שמא איידי דדמיה כו' אבל התם ליכא אלא חדא ספיקא דהא קיימא היא ביד ישראל ולהכי ודאי מבטל לה: אכסדרה תבנית אולם. שהאולם היה פרוץ במלואו לרוח מזרחית וה''נ אמרינן בלא יחפור (ב''ב דף כה:) עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת ומ''מ קרי ליה פתח האולם בהרבה מקומות בתלמוד כמו פתח המשכן שהיה פרוץ במלואו לרוח מזרחית וקרי ליה פתח בפסוק: לא תעשון אתי' תימה כיון דפרצוף אדם לחודיה אסור אמאי אצטריך לאסור דמות שמשים שבמרום וי''ל דודאי ליכא למעלה שום מלאך ושרף ואופן וכרוב כדמות אדם ממש דה''נ אמרינן בפ''ק דחגיגה (דף טו.) דליכא עורף וא''ת כיון דפרצוף אדם לחודיה אסור אמאי איצטריך לאסור דמות ארבעה פנים בהדדי תיפוק ליה דאיכא דמות אדם וי''ל לחייב אף כשמצא פרצוף אדם והשלים לד' פנים אי נמי לעבור בשני לאוין ויש לדקדק מדלא קאמר אלא ש''מ דדרשא דלא תעשון אתי אתיא אליבא דכולי עלמא ואפילו אליבא דרבא דאוקי מתני' דלעיל כולה במוצא ולדידיה לא תידוק מיניה דעשיית אדם מותרת דודאי אסורה היא וכן משמע לקמן דקאמר טבעת שחותמה שוקע אסור לחתום בה ומסתמא היינו בפרצוף אדם דאין רגילין לחתום בצורת כוכבים ומזלות וכן הלכה דפרצוף אדם אסור לחתום ואסור לעשות ומיהו אותם צורות אדם שצובעים בסדינים בצבעים וכן ברקמה מותרין כיון שאין להם פרצוף שלם אלא חצי פרצוף.:

עבודה זרה מג ע"א

דף מג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד