עבודה זרה מג ע"ב

דף מג - ב

ומתרצינן: אמר אביי:  לא אסרה תורה לעשות כל משמשי מרום, אלא בדמות ארבעה פנים בהדי הדדי, דהיינו פני שור, אדם, אריה ונשר ביחד, שהיא הדמות המתוארת בספר יחזקאל [א] שהן חיות הקודש הנושאות את כסא הכבוד - כביכול - של הקב"ה. ועל דמות מרובעת זו אמרה התורה "לא תעשון אתי". שהן שוכנות אצל הקב"ה, כביכול ^[39].

ואילו חמה ולבנה אינם אסורים. ומתורצת הקושיא: איך עשה כן רבן גמליאל.

ומקשינן: אלא מעתה, פרצוף אדם לחודיה, כשאינו בתוך דמות מרובעת של ארבעה פנים, תשתרי! יהיה מותר לעשותו לנוי.

אלמה תניא וכי למה שנינו בברייתא: כל הפרצופות מותרין לעשותם - חוץ מפרצוף אדם. ולמה אסור פרצוף אדם לבדו?

ומתרצינן: אכן, אינו אסור אלא דמות ארבעה פנים ביחד ולא שאר משמשי מרום, ואיסור זה נדרש ממה שנאמר "לא תעשון אתי". ומה שאסור לעשות פרצוף אדם נלמד מדרשה אחרת -

אמר [גירסת הב"ח והמהרש"א:] רב הונא בריה דרב יהושע: מפרקיה מדרשתו [שהיה דורש לפני העם] דאביי שמיע לי, שמעתי דרשה זו: אמרה התורה "לא תעשון אתי". ודרשינן, לא תעשון "אותי", שהיות והקב"ה מתואר, כביכול, בפי נביאיו בדמות אדם, כדי לשבר את האוזן, ^[40] לכן אסור לעשות פרצוף "אדם".

אבל שאר שמשין, שרי, מותר לעשותן. ולכן הותר לרבן גמליאל לעשות צורות לבנה.

[סיכום ביניים: אסור לעשות, תבניות ממש של שמשי מטה, וכן אסור דמות ארבעה פנים, וכן אסור לעשות פרצוף אדם. ואילו יתר השמשים מותר].

ומקשינן: ושאר שמשין חוץ מפרצוף אדם ודמות ארבעה פנים, מי שרי, האם מותר?!

והא תניא שנינו בברייתא אחרת: אמרה התורה "לא תעשון אתי" - ודרשינן, לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום. והברייתא מבארת: כגון, אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת דמיות אדם עם כנפים ^[41].

הרי מבואר בברייתא שאסור לעשות דמיות של שאר שמשין. וקשה על דברי אביי המתרץ שרק דמות ארבעה פנים ופרצוף אדם אסור.

ומתרצינן: אמר אביי: לא אסרה התורה, אלא שמשין ששרויין במדור העליון ברקיע השביעי, והם האופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת, ועליהם נאמר "אתי" -

אבל חמה ולבנה וכוכבים ומזלות הנמצאים במדור התחתון - ברקיע השני - לא נאסרו, מפני שאינם נכללים בכלל "אתי".

והותר לרבן גמליאל לעשותן.

ומקשינן: וכי שמשין שנמצאים במדור התחתון - מי שרי וכי מותר לעשותן?!

והא תניא שנינו בברייתא אחרת: אמרה התורה [שמות יט] "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת" [המקשן סבר שמקרא זה בא לאסור עשיית דמיות לנוי בעלמא ^[42]] - ודרשינן "אשר בשמים" בא לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ונאמר "ממעל", לרבות מלאכי השרת.

וקשה: הרי מבואר שאסור לעשות אף צורת חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואיך עשה כן רבן גמליאל?

ומתרצינן: ברייתא ההיא אינה אוסרת עשייה לנוי, אלא כי תניא ההיא במה היא עוסקת? בעושה צורות אלו לעובדם לצורך אלילים ^[43], ואין ללמוד ממנה איסור בעשייה לנוי.

ומקשינן: אי אם אכן הברייתא מדברת באיסור לעשות צורות לעובדם, מה היא מחדשת באמרה: חמה ולבנה וכו', הלא אפילו שלשול קטן תולעת קטנה שבכל הברואים - נמי אסור לעשות כדי לעובדם?!

ומתרצינן: אין הכי נמי אסור לעשות אפילו שלשול קטן כדי לעובדם, ומסיפיה דקרא נפקא והאיסור נלמד מהמשך המקרא, והתורה מפרטת בתחילה את הצורות הגדולות האדירות ואחר כך את הקטנות והפשוטות -

דתניא כמו שלמדנו בהמשך הברייתא: נאמר שם בתורה "אשר בארץ" ובא לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות. ועוד נאמר "מתחת" ובא לרבות: שילשול קטן.

אבל עשייה לנוי לא אסרתה התורה במקרא זה.

ומקשינן: ועשייה גרידתא לשם נוי מי שרי, וכי מותר לעשות צורת חמה ולבנה?!

והא תניא שנינו בברייתא אחרת: אמרה התורה "לא תעשון אתי" ודרשינן, לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום. כגון, חמה ולבנה כוכבים ומזלות.

ובברייתא זו נאמר במפורש לאסור לעשות דמות חמה ולבנה. וחוזרת הקושיא איך עשה כן רבן גמליאל?

ומתרצינן: שאני שונה המקרה אצל רבן גמליאל, שלא ישראל עשה לו כן, אלא דאחרים גוים עשו לו ^[44], ולכן הותר לו להחזיקן בעלייתו. כי האיסור הוא בעצם ה"עשייה" ולא ב"החזקה" ^[45].

ומקשינן: וכי מותר להחזיק צורות אלו, אף שגוים עשו אותן?! והא והרי רב יהודה שהיה לו צורה בטבעתו דאחרים עשו לו את הצורה -

ואמר ליה שמואל לתלמידו רב יהודה - שיננא! [כן קרא שמואל לרב יהודה מלשון: חץ שנון] סמי עיניה דדין השחת צורתו! כלומר, הזהירו שאסור להחזיקה אצלו כשהיא צורה שלימה.

הרי שאסור אפילו להחזיק הצורות האסורות בעשייה ^[46].

ומתרצינן: התם במעשה של רב יהודה מדובר בחותמו החותם של רב יהודה בטבעתו היה בולט, כלומר, צורתה בלטה, ואסור להשהותה משום חשדא שלא יחשדוהו שמחזיקו לצורך עבודת אלילים כי הגוים החזיקו רק צורות בולטות לצורך עבודת אלילים. [והגמרא תבאר בהמשך, למה אין "חשד" בצורות של רבן גמליאל].

ומנין לנו לומר שחששו חכמים ל"חשד" זה? דתניא שנינו בברייתא: טבעת ובה צורה האסורה שחותמה בולט - אסור להניחה באצבעו משום חשד שמחזיקה לצורך עבודת אלילים, ומותר לחתום בה בתוך שעוה, כדרך שחתמו בזמניהם, שכשיחתום שוקע החותם בתוך השעוה ואין צורתה נראית מבחוץ, ואינו עובר במעשה החתימה על איסור עשיית צורות מפני שהגויים לא עבדו לצורות שוקעות. ואם חותמה שוקע - מותר להניחה באצבעו ואין בה חשד שמחזיקה לצורך אלילים, ואסור לחתום בה כיון שבחתימה עושה צורה בולטת.

לכן אמר לו שמואל להשחית צורתה, מטעם חשד, ולא משום איסור עשיית צורות.

ומקשינן: ומי חיישינן וכי חששו חכמים בצורות שאינן עשויות לשם אלילים לחשדא שיחשדוהו הרואים שעשאום לשם אלילים?!

והא והרי בי כנישתא בית הכנסת דשף ויתיב בנהרדעא [שף ויתיב הוא שם מקום בעיר נהרדעא בבבל. ויש מפרשים: יכניה מלך יהודה והגולים שהוגלו עמו לבבל, לקחו אתם מאבני ירושלים ומעפרה, ובנו שם בית הכנסת, לקיים מה שנאמר [תהלים קב] "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". ונקרא בית כנישתא דשף - נישוף ממקומו, ויתיב - וישב בנהרדעא] דאוקמי ביה שהושיבו שם אנדרטא צלם דמות המלך -

והוו עיילי ביה ונכנסו בו [בגמרא ראש השנה: רב ושמואל] אבוה דשמואל ולוי, ומצלו בגויה והתפללו בו - ולא חיישי לחשדא לא חששו שיחשדו בהם שנכנסו בו לצורך עבודת אלילים.

הרי שלא אסרו חכמים איסורים מטעם "חשד", שיחשדו הרואים בעבודת אלילים?

ומתרצינן: המקום שם, נמצאין בו אנשים רבים, ורבים שאני שונה הדין, כי ברבים אין חושדים.

ומקשינן: והא והרי רבן גמליאל - דיחיד הוה, ואיך החזיק צורות לבנות - ואף שגוים עשו לו, מכל מקום אסור להחזיק צורות משום "חשד" ^[47]?

ומתרצינן: רבן גמליאל כיון דנשיא הוא - שכיחי רבים גביה נמצאים אצלו הרבה אנשים, ודינו כדין רבים, ואין בו חשד.

ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: הצורות לבנות שהיה לו לרבן גמליאל דפרקים הואי של חוליות חוליות, ואינם צורות שלימות, אלא כשמחברים אותם.

ורבן גמליאל חיבר אותם אך ורק בשעת חקירת העדים, ובשאר הימים היו מפורקים, ולא ראו אותם - לכן אין בהם איסור משום חשד.

ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: איסור עשיית צורות הנלמד ממה שנאמר "לא תעשון אתי" - הוא רק כשעושה אותן לשם נוי, אבל אם עושה אותן כדי להתלמד, כמו שעשה רבן גמליאל ללמוד מהן ולחקור את העדים - שאני שונה הדין, ומותר.

והגמרא מביאה דוגמא לכך מהלכות העברת הבן למולך מעונן וקוסם ומנחש ותועבות הגוים -

דתניא, שנינו בברייתא: אמרה התורה [דברים יח] "כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך - לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף". ודרשינן, נאמר "לא תלמד לעשות" לא אסרה התורה אלא ללמוד דברים אלו כדי לעשות אותם - אבל אתה למד להבין כמה מעשיהם מקולקלים, ולהורות לבניך איזה מעשים ותועבות הגוים אסורים.

שנינו במשנתנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: שעל המכובדין - אסורין, שעל המבוזין - מותרין ^[48].

הגמרא מבארת איזהו מכובדין ואיזהו מבוזין.

איזו הן מכובדין ואיזו הן מבוזין?

אמר רב: מכובדין כשהצורות הם למעלה מן המים בשפת הכלי, מבוזין - כשהצורות הם למטה מן המים בשולי הכלי ובדפנותיו.

ושמואל אמר: אלו ואלו מבוזין הן כיון שהם כלי אכילה ושתיה.

אלא, אלו הן מכובדין: צורות שעל תכשיטים, כגון, שעל השירין צמידים ועל הנזמים ועל הטבעות.

תניא שנינו בברייתא כוותיה כדברי דשמואל: מכובדין, שעל השירין ועל הנזמים ועל הטבעות. מבוזין, שעל היורות ועל הקומקומסין סירים קטנים של מתכת ועל מחמי חמים ושעל הסדינין ועל המטפחות. [גירסת רבינו חננאל: מטבעות].

מתניתין:

משנתנו היא המשך למשנה הקודמת, שם נאמר שביעור עבודת כוכבים הוא בהולכה לים המלח. ורבי יוסי סובר, שאין צריכים להוליך לים המלח, אלא אפשר לבערה בדרכים אחרות.

רבי יוסי אומר: שוחק את האליל העשוי ממתכת וזורה את השחקים לרוח, או מטיל לים ^[49] ולא יכשלו בה ישראל ליהנות ממנה.

אמרו לו חכמים: אף הוא אם יזרנה לרוח, יש ממנה הנאה כי נעשה זבל לזבל את השדות, שנאמר [גירסת הב"ח: ונאמר] [דברים יג] "לא ידבק בידך מאומה מן החרם", אלא יוליכנה לים המלח, או יבערנה בדרכים אחרות שלא תבא ממנה שום הנאה לישראל ^[50].

גמרא:

הגמרא מביאה ברייתא ונאמר בה הראיות שהביא רבי יוסי לשיטתו, ודחיית חכמים.

תניא שנינו בברייתא: אמר להם רבי יוסי לחכמים: והלא כבר נאמר [דברים ט]: משה רבינו מספר לדור הנכנסים לארץ ישראל על מעשה העגל,

ופריק אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותם כדתניא לא יעשה אדם בית דמות היכל מ' אמה ארכו וכ' אמה רחבו אכסדרה תבנית אולם כו' אבל שמשין כגון חמה ולבנה וכיוצא בהן שא"א לו לאדם לעשות כמותן לא אסרה תורה ומקשינן איני והתניא לא תעשון אתי לא תעשון בדמות שמשיי שמשמשין לפני במרום ודחינן לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי אלא מעתה פרצוף אדם לחודיה לישתרי אלמה תניא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם אמר רב הונא בריה דרב יהושע מפרקיה לא שמיע ליה לא תעשון אתי לא תעשון אותי אבל שמשין שרי והתניא לא תעשון בדמות שמשיי המשמשין לפני במרום כגון אופנים כו' עד שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו איני והא רב יהודה דאחרים עשו לו טבעת בצורה כדי להיות חותם בה ואמר ליה שמואל שיננא סמי עיניה דדין כלומר העבר צורתו. ופרקינן גבי רב יהודה כגון דחותמו בולט הוה. כלומר צומח ויוצא למעלה חיישינן לחשדא דתניא טבעת שחותמה בולט אסור להניחה באצבעו ומותר לחתום בה חותמו שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה.

ומי חיישינן לחשדא כו'. ואסיקנא להתלמד שאני ולרבן גמליאל להתלמד הוה שנאמר לא תלמד לעשות כתועבות אבל אתה למד להבין ולהורות.

רשב"ג אומר הצורות החקוקות על הכלים המכובדין אותן הכלים אסורין ועל המבוזין מותרין תניא מכובדין שעל השירין ועל הנזמין ועל הטבעות מבוזין שעל היורות ועל הקומקמוסין ועל מחמי חמין ועל ספלים ועל הסדינין ועל המטבעות שמעינן מינה כי כל הצורות החקוקות במטבעות מבוזין הן ושרו:

מתני' ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו זורה לרוח אף הוא נעשה זבל חיישינן דלמא מזבלו ביה ונמצאו נהנין מן העבודת כוכבים אלא יוליכם לים המלח.

שאני ר"ג דאחרים עשו לו. וכתב הרשב"א ז"ל דלרבן גמליאל דסבר דלא אסרה תורה דמות שמשי במרום כשעשאום גוים ומותר לישראל לקיימן אצלו, היינו משום שאינן עשויין לתשמיש, אבל דמות שמשי עולם התחתון כגון תבנית היכל ותבנית עזרה ומנורה, אפילו כשאחרים עשו לו אסירי לאשתמושי בהו, דהני לתשמיש עבידי, ודרך תשמישן אסרה תורה, והכי דרשינן: "לא תעשון אתי" (שמות כ, ב), לא תעשון לתשמישכם דמות שמשי, ואפשר דאפילו עשייה גרידתא בלא תשמיש אסור, כגון בנאי ישראל שבונה כמותן לגוי, דאף עשייה נמי אסרה תורה, עד כאן (נמוקי יוסף וכעי"ז בר"ן).

חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה. כתב הרשב"א ז"ל: היינו צורות שאסור לעשותן כפרצוף אדם ושמשים של מרום, אבל שאר צורות ואפילו צורת דרקון מותר לחתום בה דלא עדיפא חתימה מעשייה, ובגמרא אמרינן (מב, ב) בעשיית צורת דרקון: אי העושה צורת דרקון מי אסיר, ומדפריך הכי בהדיא ולא משני בבולט, שמע מינה דצורת דרקון אפילו בולט מותר לעשותו. ומיהו אם צורת דרקון בולט הוא אסור להניחה משום חשדא, וכ"כ הרב בה"ג (  ): טבעת שחותמה בולט והוא שיש עליה צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון. עד כאן (נמוקי יוסף).

אלמא תניא כל הפרצופות מותרין כו'. פירוש ואף על גב דרבא אוקמה לעיל במוצא אנן לאביי פרכינן ואיהו דאוקמה לעיל בעושה ומסתברא דאף רבא באוקמתא בעלמא מיירי דניחא ליה לאוקמינהו לכולהו חומרי מתניתא בחדא גוונא כיון דרב ששת מנקיט להו בחדא אבל מודה הוא בעיקר הדין דפרצוף אדם מיהא אסור מהא דרשה דרב הונא בריה דרב יהושע מפרקיה דאביי דלא אשכחן לרבא דפליג עליה וכן דעת ר׳ אלפסי ז״ל ורוב הפוסקים דפסקוה להא דאביי כהלכתא וכן דעת רבותי ורבותיהם נר״ו.

לא תעשון אתי לא תעשון אותי. פירוש כדרך שאמר הכתוב במשליו על האדם בצלם אלהים עשה אותו ואף על פי שהוא משל חש הכתוב לעשייתו מפני כבוד של מעלה וכל הני דרשי טובא דדרשי מלא תעשון אתי כולהו כחדא חשיבי ושקולין הם ויבואו כולם שכולם בכלל אתי ואם תאמר דכיון דפרצוף אדם לחוד אסור למה לי למיסר דמות ארבעה פנים והלא יש בכללם צורת פרצוף אדם ויש לומר דאפילו הכי הייתי סבור דדמות ארבעה פני׳ מותר בשמתחיל לצייר מן השאר ולא אסרתו תורה אלא בפני עצמו קמ״ל.

אלא שאני ר״ג דאחרים עשו לו. פי׳ שלא אסרה תורה אלא שלא יעשו ישראל אבל הכא גוים עשו לו: ולישנא דעשו לו מוכיח שלצרכו עשו וסברה הוא נמי כי במצותו ועל פיו עשו כי היאך ידעו גוים לצייר מעצמן כל אותן מראות לבנה ואף על גב דבעלמא אמירה לגוי שבות כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים גבי חוסם פרה ומסרס על ידי גוי קים ליה לתלמודא דהכא שרי דהא חומר בעלמא הוא ולא אסרינן אלא בשעושה הוא ממש כדין תורה ואפשר שלא התירו על ידי אחרים אלא לדבר מצוה כי הא דר״ג וההיא דרב יאודה נמי לחתום במסקי וצרכי מצוה ולא היא אפשר לו בלא הצורה ההיא. אי נמי דהתם אחרים עשו לו לצרכו ובלא במצותו וכן עיקר וש״מ דעשיה אסורה אבל היום מותר כל היכא דליכא חשדה התם בחותמו בולט ומשום חשדה וכדתניא טבעת שחותמה בולט כו׳ פי׳ דכל שהוא בולט אסור לקיימה משום חשדה ומותר לחתום בה שהחתימה אסור׳ מדין עשיה וכשהחותם בולט יוצאת צורתו שוקעת כחתימה וכשהחותם שוקעת מותר לקיימו ואסור לחתום בו לפי שיוצא החותם בולט ואסור מדין עשיה. ועל כרחין הכא במאי עסקינן בצורה האסורה משום לא תעשון אתי ושיש כיוצא בו נעבד כגון צורת חמה ולבנה או צור׳ אדם או צורת אדם במקום שנעבד דאי בצורת מזל או כוכב שאין כיוצא בו נעבד אסור עשיה איכא משום לא תעשון אתי אסור קיום ליכא וכדמוכח מהא דאמרינן בדר״ג דאחרים עשו לו ואי בצורת דרקון וכיוצא בו שהוא נעבד ואינו מצורת שמשים האסורין לעשות איסור קיום איכא משום חשדה איסור עשיה ליכא דהא צורת עבודה זרה מותר לעשותה כדפרישנא לעיל מדאמרינן צורת דרקון מי אסיר אלא על כרחין בצורת חמה ולבנה או צורת אדם הנעבד דאית להו לתרוייהו דין נעבד ודין איסור עשיה ושמעינן מינה שדמות חמה ולבנה ומשמשין האמורין למעל׳ אינן אסורין אלא בבולטין דאי לא הכא חותמה בולט אמאי מותר לחתום בה מפני שהחותם יוצא שוקע: אלא ודאי כדאמרן וכן בדין דסתם חמה ולבנה ומזלות אינן נראין לעולם למראית העין אלא בולטין ואעפ״י שאומרי׳ לפעמים מזל שוקע ידוע הוא שאין השקיעה ההיא כעין השקיעה הנזכרת כאן כנ״ל.

ודר״ג בולטין היו שכן מראיהן והא דאמרינן התם בחותמו בולט ומשום חשדה לא נקטי׳ לשון התם אלא משום חשדה וכן דעת מורי הר״שבא נר״ו וגם מקצת רבני צרפת ז״ל כן פסקו.

ומי חיישינן לחשדה. פירוש בכי האי גוונא.

אי בעית אימא בפרקים הוה. פר״שי וליכא משום חשדה שלא היה מחברה אלא בשעת הצורך להראות לעדים ונראה מדבריו דאכתי צרכינן למאי דפרקינן לעיל דאחרים עשו לו דאי לא אכתי איכא איסור עשיה ומיהו קשה קצת דהא אידך ואי בעית אימא בחדא גוונא מיירי לכך פירשו בתוספות דה״פ ואי בעית אימא דאפילו תימא דר״ג עצמו עשה שאני הכא דפרקי׳ הוה דליכא איסו׳ עשיה ולרבותא בעלמא פרכינן הכי ומיהו אכתי קיימינן במאי דאמרינן לעיל שאפילו בשאינה של פרקים כל שאחרים עשו לו מות׳ וכההיא דרב יאודה וצורת אדם שרגילין עתה לעשות האומנים בכלים הרי הן מותרין ואין צריך לחסר מהם שום אבר דאי משום איסור עשיית פרצוף אדם כיון שאחרים עשו לו מותר ואי משום חשדה דעבודה זרה כבר והדבר ידוע שאין צור׳ זו נעבד׳ אפי׳ כשהיא כצורת ישו ימח שמו וזכרו כשהיא על הכלים וכדכתיבנא לעיל ולא אמרו סמי עיניה דדין אלא לפי שכיוצא בו היה נעבד בזמן ההוא ומשום חשדה ומסתברא דכל שאסור לעשות אפילו בדיו הוא אסור שלא חלקו בין בולט לשוקע אלא בדבר החקוק וצורת דיו כבולט חשוב לענין זה והוא הדין לצורת רוקם בשש ומשי וכיוצא בו וכל שהוא אסור משו׳ לא תעשון אתי כיון שעל המכובדין אסור כל שכן על המבוזה לא חלקו בין מכובד למבוזה אלא במה שאיסורו משום עבודה זרה.

ושעל הסדינין ועל המטבעות כן הגירסא ברוב הספרים ויש גורסין על המטפחות אבל מטבעות מכובדין הן ואפי׳ והכי במטבעות שלנו אין לחוש וכדכתיבנא לעיל גרסי׳ בירושלמי הדא אמרה כסות דבר של בזיון הוא.

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר בעבודה האסורה מה יעשה ממנה וכבר ידעת שהוא צריך לבערה ממה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו' וכן ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וגו' אלא שחולקין במשנה זו על איזה צד הוא צריך לעשותו ואמר ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף נעשית זבל ונאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם אמר הר"ם והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי שוחק וזורה לרוח או מטיל לים ר"ל לים הגדול שאין צורך עוד לשחיקה הא בשאר נהרות צריך שחיקה בזרייה ופזור כבשאר מקומות שהרי אם ישליכנו שם בעין ברוב הימים ימצאנו והשיבו לו חכמים על זריה לרוח שלא די לו בכך שהרי מזדבל הקרקע באפרה וכתוב ולא ידבק בידך וגו' אלא שהם מצריכים בהטלה לים על כל פנים ואע"פ שבחמץ אמרו מפרר וזורה לרוח בזו קודם איסורו הוא ומ"מ הלכה כר' יוסי כמו שבארנו למעלה ויש פוסקים לכתחלה כחכמים ומ"מ לפי סוגיית הגמרא אף לחכמים אם השלך אפרה במקום שאינו מגדל צמחים מותר ואע"פ שסתם ע"ז של מתכת הוא ובענין כסוי הדם אמרו ששחיקת כלי מתכות אינה מגדלת צמחים פירשוה בתוספות דוקא בשחיקה שקבץ ממנה ושחט לתוכה אבל כל שמתפזרת על גבי קרקע מגדלת צמחים ויש אומרים שעל ידי שריפה מגדלת צמחים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח. לקמן בפירקן מקשה דר' יוסי אדר' יוסי ובנן אדרבנן מנבייה דאשרה ומתרץ. ואטחון אותו טחון היטב פי' ומדבר חורב מגדל צמחים היה שהרי שם היה משה רועה את צאן יתרו ומדמקשי' מעגל ומנחש הנחושת ש"מ כל שחיקת מתכות מגדלת צמחים אלא שלא קראו עפר ומש"ה פסולין לכיסוי חוץ מזהב דאיקרי עפר ועפרות זהב לו. כדאמרי' בפ' כיסוי הדם עיין התם במהדורא תליתאה:

גמרא אמר רב הונא בריה דרב יהושע מפרקיה דאביי שמיע כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לא אסרה כו' דכל אלו תירוצים של אביי כו' אלא מתחלה היה דורש כו' עכ"ל דבריהם מגומגמים דאין זה תירוצים של אביי אלא מדברי הברייתות דפריך מינייהו לאביי ובתוס' מסכת ר"ה דבריהם מבוררים בזה ע"ש ועיין בר"ן:

בד"ה שוחק וזורה כו' אלא לרב יוסף היכי ליעבד דע"כ לרבנן כו' עכ"ל דבריהם תמוהים לרבה נמי תקשי להו דעל כרחך שחיקה בשאר מימות אינו מועיל מדאיצטריך בברייתא לטעמא דלא נתכוין משה כו' ואפשר שהם מפרשים שאין זה לישנא דברייתא אלא לשון גמרא ואליבא דרב יוסף קאמר תלמודא הכי וזהו שדקדקו בדבריהם מדאיצטריכו רבנן בגמרא כו' והוא דוחק ובתוספות דפרק כל שעה הקשו זה בסתמא לכ"ע בין לרבה ובין לרב יוסף מתוך ברייתא זו ונראה לי להגיה כאן בתוספות היכי ליעביד ועוד דע"כ לרבנן כו' ופי' שהקשו מתחלה אשמעתין דהתם לרב יוסף דלרבה איכא למימר לר' יוסי דקתני ים המלח אפילו בעיניה הא בשאר מימות בעי שחיקה ורבנן לא פליגי עליה דר' יוסי אלא בזורה לרוח אבל לרב יוסף ע"כ הא דנקט ר' יוסי ים המלח משום דבשאר מימות לא סגי אפילו בשחיקה וכן הוא בתוספות שם ואם כן לרבנן נמי שחיקה בשאר מימות לא סגי דרבנן מחמירי שפיר מר"י וא"כ היכי ליעבד ועוד הקשו לרבה נמי דע"כ לרבנן אף שחיקה כו' מיהו ק"ק לי בין אתוספות דפרק כל שעה ובין אתוספות דהכא וכי יגרע שחיקה בשאר מימות לר"י מזורה לרוח ויש ליישב ודו"ק:

גמרא אלא מעתה פרצוף אדם לחודיה תשתרי וכו' יש לדקדק מאי פריך אלא מאי (אלא) תימה דכל דמות שבמשמשי מרום יהיו אסורים א"כ תקשה ליה ג"כ אלא מעתה כל הפרצופים יהיו אסורים אלמה תניא כל הפרצופים מותרים וכו' וא"כ גם לפי מאי דהוה סלקא דעתין מעיקרא בלא הך שנויא לא אתיא לן הך ברייתא שפיר וי"ל דבלא הך שנויא היינו יכולין לומר דהברייתא ס"ל דאע"ג דכל דמות שמשי שבמרום אסורים מ"מ דמות שאר פרצופים כגון פרצוף שור ואריה ונשר אינם אסורים משום דלא חשיבי כ"כ שמשים שבמרום שהרי כל העולם התחתון מלא מבהמות וחיות חוץ מפרצוף אדם דחשוב הוא אבל השתא דקאמר רלא אסרה תורה אלא בדמות ד' פנים בהדי הדדי פריך שפיר אלא מעתה פרצוף אדם לחודיה תשתרי וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה שאני ר"ג וכו' ויש שהיו רוצין להחמיר וכו'. ר"ל שלא לצוות לעובד כוכבים לחתום בחותם צורת אדם משום דאמירה לעובד כוכבים שבות וכן שלא לחגור אותם רצועות וכו' משום חשדא כדקאמר הכא בטבעת של רב יהודה וכמו בטבעת שחותמו בולט דברייתא אמנם יש לסמוך וכו' שמעמיד אותה דר"י בצורת דרקון דשם שייך חשדא אע"ג דגם בצורת חמה ולבנה גם כן שייך חשדא כדפריך הכא אר"ג והא ר"ג דיחיד הוה אלא משום דלאו אורחא הוא לחתום בטבעת צורת חמה או לבנה לכך מעמיד הלכות גדולות ההיא טבעת דר"י בצודת דרקון וכן כתב מהרר"א שטיין בביאורו על הסמ"ג:

בא"ד ואנדרטי דחיישי לחשדא וכו'. ר"ל מדפריך הכא והא בי כנישתא וכו' דמוקמי ביה אנדרטי וכו' משמע דבצורת אדם נמי שייך חשדא היינו משום שהיה דמות שלם וכו'. ר"ל אבל בטבעת אינו רגיל להיות חותמו צורת אדם שלם לכך מעמיד לה בצורת דרקון ומשמע מדברי התוס' דבצורת דרקון אסור אפילו אינו גוף שלם שהרי זהו החילוק שבין צורת דרקון ואדם אבל עיין בדברי הרא"ש שמשוה צורת דרקון לצורת אדם ויש להקשות לפי מה שפירש רש"י לעיל במתניתין צורת חמה היינו מזל חמה וכמו שכתבנו למעלה דמשמע דעיגול חמה או עיגול לבנה אינו דרך לעובדם ופשיטא הוא דר"ג לא היה לו אלא דמות עיגולי לבנה שהיה צריך לחקור בהם את העדים וא"כ מאי פריך הכא והא ר"ג יחיד הוה ר"ל והוי ליה למיחש משום חשדא דעבודת כוכבים והא אין דרך לעבוד לצורה כזו ומאי פריך ובשלמא מעיקרא דהוי ס"ד דאיסורא הוי משום דלא תעשון אתי ל"ק דנוכל לומר דאיסור עשייה שייך שפיר אפילו בעשיית עיגול אבל השתא דמסיק דאחרים עשו לו וליכא למיחש אלא משום חשד דעבודת כוכבים קשיא ודו"ק:

ד"ה שוחק וזורה לרוח כו' בשלמא לרבה יעשה שחיקה בשאר מימות כו' אלא לרב יוסף קשיא דע"כ לרבנן אפילו שחיקה בשאר מימות אינו מועיל וכו'. דברי התוס' סותרים זה את זה דמתחלה קאמר בשלמא לרבה יעשה שחיקה בשאר מימות וכו' והדר קאמר דע"כ לרבנן אף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל וכו' ויש שרוצין לפרש ולתרץ דברי התוס' ולומר דדוקא אליבא דר"י אנו צריכין לומר דע"כ לרבנן דאף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל כמו דדייקי התוס' בדבור שאחר זה מדאיצטריכו רבנן בגמרא לטעמא דלא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות דאילו לרבה אתי לן שפיר הא דאצטריך לטעמא דלא נתכוין משה וכו' משום דכיון שהשיבו רבנן משם ראיה הרי הוא אומר ויזר על פני המים דליכא למיחש לזבל קשיא ליה א"כ היה לו להשליכו שלם לים המלח משום דהא לרבה בים המלח א"צ שחיקה לכך השיבו הא דלא השליכו לים המלח שלם לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות וע"ד שפירש רש"י אבל לר"י דס"ל דאף בים המלח בעי שחיקה ובשאר נהרות אינו מועיל שחיקה אפילו לר' יוסי קשיא דא"א לפרש כן וע"כ צדיך לפרש לר"י כמו שפירשו התוס' בסמוך בדבור שאחר זה דמדאצטריכו רבנן לטעמא דלא נתכוין אלא לבודקן כסוטות ש"מ דלרבנן אף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל ע"ד שפירשו התוס' בדבור שאחר זה אבל תירוץ זה אינו משום דע"כ דגם לרבה צריך לפרש דמדאצטריכו לטעמא דלא נתכוין אלא לבודקן כסוטות ש"מ דלרבנן אף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל דליכא למימר דאצטריכו להאי טעמא משום דהוה קשה להו למה שהשליכו אותו אל הנחל היורד וכו' והיה העגל צריך שחיקה היה להם להוליכו ולהשליכו לים המלח שלם דא"כ גם לר"י שהיה ס"ד דשחקוהו וזרוהו לרוח תקשה כן דמפני מה היה צריך שחיקה כדי לזרות לרוח היה להם להוליכו לים המלח ולהשליכו שם שלם אלא ע"כ אין זו קושיא דלא רצו להטריח' ולהוליכו למרחוק לים המלח א"כ לרבנן נמי נימא הכי ורש"י שפירש כן משום דלא אסיק אדעתיה פלוגתא דרבה ורב יוסף דפסחים וסבר דלא צריך שחיקה אלא כשהוא זורה לרוח אבל כשהוא מטיל לים או אפי' לנהר אין צריך שחיקה לכך פי' בדברי רבנן שהשיבו הרי הוא אומר ויזר על פני המים וכו' והאי דלא השליכו לים שלם לא נתכוין וכו' ואינו ר"ל ים המלח אלא כלומר למים אותו נחל היורד מן ההר כדכתיב ויזר על פני המים כלומר דכיון דהשליכו אותו למים למה היה צריך שחיקה היה להם להשליכו לשם שלם לא נתכוין אלא לבודקן וכו' אבל לפי סברת התוס' אליבא דרבה א"א לפרש כן ועוד דע"כ התוס' צריכין לפרש כפירושן שפירשו בדבור שאחר זה ודלא כפרש"י גם אליבא דרבה משום הקושיא הראשונה שהקשו על פירוש רש"י דמשמע שרבי יוסי היה אומר להם ששחקו העגל לזרות לרוח וכי היה ר' יוסי טועה בזה שלא היה זרקו למים וכו' ועוד אדרבה פירוש התוס' שפירשו בדבור שאחר זה לא יתיישב כלל אליבא דרב יוסף למאי דסבירא ליה להתוס' השתא אליבא דרב יוסף דבשאר מימות שחיקה אינו מועיל גם לרבי יוסי כ"א דוקא בים המלח משום דא"כ מה הקשה ר' יוסי לרבנן הא לדידיה נמי קשיא ועיין שם בתוס' בפסחים דמשום קושיא זו חזרו שם התוס' ממה שפירשו דרב יוסף מצריך שחיקה בים המלח ובשאר נהרות אינו מועיל שחיקה ופירשו דגבי עבודת כוכבים גם רב יוסף כרבה ס"ל ולא פליגי אלא גבי חמץ עיין שם לכן נראה שהספרים חסרים לפנינו וצריך להגיה בדברי התוס' ועוד ע"כ לרבנן אף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל וכו' ור"ל ועוד אפילו בלא הא דרבה ורב יוסף אלא אפילו אליבא דכ"ע קשה לרבנן היאך יבערו עבודת כוכבים משום דע"כ לרבנן אף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל וכו' כן נראה לי ושמעתי שגם בתשובת בן לב הגיה כן אבל לא ראיתי כי אין לי אותן תשובות:

ד"ה אמר להם ר"י וכו' לכן נראה לפרש דר"י אסיפא דואשליך את עפרו אל הנחל סמיך. מדברי התוס' משמע שלא היה כתוב בגמרא בדברי רבי יוסי קרא דואשליך וגו' כמו שהוא בספרים שלנו:

רש"י ד"ה דאחרים. עובד כוכבים. כצ"ל:

תד"ה והא ר"ג. וא"ת כו' ולכך עשאה ר"ג. משמע דאפי' לעשות מותר באינה בולטת. וכ"מ מהא דחותמה בולט מותר לחתום ואע"פ שעושה צורה שוקעת. אם לא שנעמידנה באותן צורות שמותר לעשותן מה"ת כגון דרקון ואינן אסורות רק משום חשדא ועי' בר"ן:

תד"ה שעל. דסדינין ומטפחות חד הוא. הן בכלים פכ"ד מי"ג איתא ג' סדינין כו' ובמשנה הסמוכה ג' מטפחות כו' וכן שם בפכ"ח מ"ה כר שעשאו סדין כו' כסת שעשאו מטפחת. וכן בישעיה ג' חשיב מטפחות וסדינים. ולא יגרעו מיורות וקומקמו' כו' אע"ג דחדא תשמישא נינהו חשבם בפרט:

במשנה שנאמר כו'. צ"ל ונאמר וכ"ה לקמן (מח ב):

מתני' רבי יוסי אומר. עיין תשובת רשד"ם חיו"ד סימן רמ"ח:

תוס' ד"ה אמרו וכו' אבל בעבודת כוכבים כתיב. עיין לעיל דף יב ע"ב תוספות ד"ה אלא ולקמן דף מח ע"ב תוספות ד"ה לא:

ארבעה פנים. פני שור ואדם ואריה ונשר לחיה אחת דוגמת חיות הקדש דכתיב אתי השרויות אצלי: שבמדור העליון. כדכתיב אתי אבל חמה ולבנה במדור התחתון הם: דאחרים עשו לו. עובדי כוכבים: והא דרב יהודה דאחרים עשו לו. צורה בטבעת שהיה מניח: סמי עיניה דדין. פחות צורתו: חשדא. שלא יאמרו לה הוא עובד: חותמה. צורתה: ומותר לחתום בה. כשהוא חותם שוקע החותם בשעוה ואינו נראה מבחוץ: חותמה שוקע. אסור לחתום דכשהוא חותם הוי חותמה בולט ולקמן פריך ה''נ ניחוש לחשדא: דשף ויתיב. שם מקום שהיה במדינת נהרדעא ויש אומר יכניה וגלותו נטלו עמהן מאבני ירושלים ומעפרה ובנאוהו שם והיינו דשף ויתיב בנהרדעא נישוף כאן ונתיישב כאן והיינו דכתיב כי רצו עבדיך את אבניה וכו': אנדרטא. צלם: והא ר''ג יחיד הוה. וניחוש לחשדא: דפרקים. של חוליות ולא היה מחברם אלא בשעת בדיקת עדים וכל יומא לא חזו לה וליכא חשדא: למעלה מן המים. על אוגני הכלי: למטה מן המים. בשולים ובדפנות: מבוזין. שמשתמשין בהן במאכל ובמשתה ואין מכובדין אלא העשויין לתכשיט: שירין. צמידין: קומקמוסין. סירות קטנות של מתכת: מתני' וזורה לרוח. שלא יכשל בה ישראל ליהנות ממנה: אף הוא. אם יזרנה לרוח גם עתה יש הנאה ממנה: גמ'

לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון. אור''י דכל אלו תירוצים של אביי אמת הן דמדלא קאמר בכל אחד ואחד אלא אמר אביי ש''מ שלא היה חוזר בו אלא מתחלה היה דורש מן המקרא לאסור שמשין של מטה כגון היכל ואולם ואחר כך לאסור שמשין שבמדור העליון כגון שרפים ואופנים ובשמים תחתונים חמה ולבנה כוכבים ומזלות שהם קבועים ברקיע שני: שאני ר''ג דאחרים עשו לו. הקשה הר''ר אלחנן דלכאורה משמע שצוה ר''ג לעובד כוכבים לעשות והא אמירה לעובד כוכבים שבות ואפילו בדבר שאינו של שבת כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (ב''מ דף צ.) גבי חסום פי פרתי ודוש בה וי''ל דמצוה שאני ויש שהיו רוצים להחמיר שלא להחתים לעובד כוכבים חותם שיש בו צורת אדם בשביל חוב אא''כ היה העובד כוכבים מביא לו מעצמו וכן שלא לחגור אותם רצועות שיש בהם צורת אדם בולטת אמנם יש סמך להתיר מתוך הלכות גדולות שמעמיד אותה דרב יהודה בצורת דרקון ושם שייך חשדא טפי מבאחריני כדתנן מצא כלים ועליהם צורת דרקון כו' יוליכם לים המלח ואנדרטי דקא חייש לחשדא היינו משום שהיה צלם דמות אדם כל גופו בידים ורגלים: והא רב יהודה דאחרים עשו לו. פירוש ואפ''ה הזהיר בו שמואל שלא להשהותו אם לא יסמא עינו שלא יחשדוהו שעשאו ועבר על לא תעשו ומשני שאני רב יהודה שחותמו בולט היה ולא היה משום חשד עשייה אלא משום חשד עבודת כוכבים: והא ר''ג יחיד הוה. וא''ת אמאי לא משני דצורת לבנה לא היתה בולטת ולכך עשאה ר''ג ואור''י ור''ת וריב''א כי בחמה ולבנה ומזלות אין חילוק בין בולטין לשוקעין וכן ברקיע שוקעין הם ולא מפליג בהכי אלא גבי פרצופין וכיוצא בהן: שעל הסדינין ועל המטפחות. ר''ח גר' מטבעות דסדינין ומטפחות חד הוא והלכך מותרין מטבעות שיש בהם צורת עבודת כוכבים: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. בפסחים פרק כל שעה (דף כח.) מייתי האי מתני' גבי חמץ דתנן (מפזר) וזורה לרוח או מטיל לים ומבעיא לן בתרוייהו שוחק ומטיל לים או מטיל לים בעיניה ואמר רבה חמץ דלשאר מימות בעי פירור עבודת כוכבים דלים המלח לא בעי שחיקה פי' דלגבי חמץ לא משכחנא בשום דוכתא ים המלח אבל בעבודת כוכבים אשכחנא בכמה דוכתי דקאמר יוליך הנאה לים המלח הלכך אף הכא נמי דקתני לים סתמא ים המלח הוא ורב יוסף אמר אדרבה איפכא הוא חמץ דמאיס לא בעי פירור עבודת כוכבים דלא מימאסא בעינן שחיקה ומסתמא רב יוסף קאמר דבעי שחיקה בעבודת כוכבים אף בים המלח דאיירי ביה רבה ולפי זה תימה לרבנן אליבא דרב יוסף היאך יבערו עבודת כוכבים בשלמא לרבה יעשה שחיקה בשאר מימות דלים המלח אפילו בעיניה אלא לרב יוסף היכי ליעבוד דע''כ לרבנן אף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל מדאיצטריכו רבנן בגמרא (לקמן דף מד.) לטעמיה דלא נתכוין משה אלא לבדקן כסוטות מכלל דלא מהניא שחיקה בשאר מימות כמו שנפרש שם ואם כן מה יעשה וכי כל שעה ילך לים המלח וי''ל דישחוק ויזרה במקום שאינו מגדל צמחים.: אמרו לו אף הוא נעשה זבל. פי' רשב''ם וקא סברי זה וזה גורם אסור ורבי יוסי לא חייש דסבר זה וזה גורם מותר ומכל מקום אסור לזבל שדה לכתחלה אף לרבי יוסי בזבל של עבודת כוכבים כיון שהוא מתכוין ליהנות ואין להקשות דרבנן אדרבנן דהכא חיישו רבנן לזבל ואילו גבי חמץ בפרק כל שעה (פסחים דף כח.) אמרי רבנן (מפזר) וזורה לרוח דיש לחלק גבי חמץ כתיב לא יאכל והלכך אינו אסור אלא כדרך הנאה גמורה אבל בעבודת כוכבים כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפילו כל דהו אי נמי רבנן דהתם היינו רבי יוסי דהכא: אמר להם ר' יוסי לחכמים והלא כבר נאמר ואת חטאתכם. פי' רשב''ם דפריך מואכות אותו טחון עד אשר דק דמסתמא כל דבר הנשחק עומד ליזרות לרוח וגם רש''י פירש וזה לשונו ואת חטאתכם אשר עשיתם וכו' מואכות אותו טחון קא מותיב אבל מואשרוף לאו תיובתא היא דכל כמה דלא שחיק ליה מחבר בהדדי ואינו נעשה זבל משמע דרבי יוסי היה אומר להם ששחקן לזרות לרוח וקשה לר''י וכי היה רבי יוסי טועה בזה שלא היה זורקו למים והא באותו פסוק עצמו דואכות אותו כתיב ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר דהיינו מים היורדים ועוד מאי אהדרו ליה לא נתכוין אלא לבדקן כסוטות לפי סברתנו אין אנו צריכים לאותה בדיקה כלום אלא משום דכתיב ויזר על פני המים לבד ורבי יוסי הקשה מדבעי כתישה שמע מיניה דזורה לרוח לכן נראה לפרש דרבי יוסי אסיפא דואשליך את עפרו אל הנחל סמיך אלמא לא זרקו לים אלא לנהר ונהר אינו אלא כמו זורה לרוח שכן דרך נהרות שמתגרשים מימיהם רפש וטיט על גדותיהם ושם עושה זבל ואפ''ה לא חש משה רבינו לכלום אמרו לו הרי הוא אומר ויזר וישק לא נתכוין אלא לבדקן כסוטות והשקה אותם הזהב ולא נשאר מן הזהב כלום אבל ודאי אין שחיקה מועלת בשאר מימות: