עבודה זרה מד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - א

ואמר להם "ואת חטאתכם אשר עשיתם - את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש, ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר, ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר".

והנה, עגל הזהב אף כשהוא נשרף הוא עדיין גוש אחד, ואף שאינו נעשה זבל, מכל מקום אינו מבוער, ולכן הוצרך לטוחנו היטב -

ומביא מכך רבי יוסי ראיה, שמשה רבינו שחקו לזרות לרוח, ולא חשש שמא ייעשה לזבל.

אמרו לו חכמים לרבי יוסי: משם ראיה?! הרי הוא אומר [שמות לב] בפרשת העגל "ויזר על פני המים וישק את בני ישראל", לכן לא חשש שייעשה זבל.

ואם תאמר: למה לא השליכו שלם, ולמה הוצרך לטוחנו? - התירוץ:

לא נתכוין אלא להשקות את בני ישראל, אלו שלא עבדו ממש את העגל - כי אותם הרגו בני לוי בסייף - אלא אלו שחיבקו ונישקו ושמחו בלבם, והמים פעלו פעולתן לבודקן כסוטות במיתות משונות ובחליים רעים ^[51].

וזה הטעם ששחק אותו ועירבו עם המים ^[52].

הברייתא מביאה עוד ראיה שהביא רבי יוסי.

אמר להם רבי יוסי לחכמים: והלא כבר נאמר [דברי הימים ב טו] במלך אסא שכרת עם בני יהודה ברית לדרוש את ה', ושם נאמר "וגם מעכה אם אסא המלך הסירה מגבירה [מלהיות גבירה] אשר עשתה לאשרה מפלצת, ויכרות אסא את מפלצתה וידק וישרוף בנחל קדרון".

הרי שלא חשש שישתמשו בהמפלצת לזבל, אף שנידוק ונשרף.

אמרו לו חכמים לרבי יוסי: משם ראיה?! נחל קדרון אינו מגדל צמחים!

וטרם שהגמרא ממשיכה להביא את המשך הברייתא -

מקשינן: ולא?!האם נחל קדרון אינו מגדל צמחים?!

והא תנן שנינו משנה במסכת יומא: אלו ואלו שיירי דם של חטאות הפנימיות ושיירי דם של חטאות החיצוניות, הנשפכין על יסוד המזבח, והדמים יוצאין דרך נקבים ביסוד המזבח אל הרצפה ומתערבין באמה צינור ליציאת דמים שהיה בעזרה, ומשם יוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננים לזבל בהם את גנותיהם, ומועלין בהן כלומר, אסור להנות מהדמים בלי לקנותם מן הגזבר.

הרי שנחל קדרון מגדל צמחים?

ומתרצינן: מקומות מקומות יש בו בנחל קדרון - יש מקום מגדל צמחין ויש מקום שאין מגדל צמחין ^[53].

הדם יצא לנחל קדרון למקום המגדל צמחין, ואילו אסא זרק את המפלצת למקום שאין מגדל צמחין.

ודנה הגמרא: מאי פירוש מפלצתה?

אמר רב יהודה: היא מלה מורכבת - דהוה מפליא ליצנותא ליצנות מופלאת -

ומה היתה אותה ליצנות? כמו דתני רב יוסף: כמין זכרות עשתה לו לאליל הזה, והיתה נבעלת לו בכל יום.

הגמרא מביאה המשך הברייתא.

אמר להן רבי יוסי לחכמים: והלא כבר נאמר [מלכים ב יח] במלך חזקיהו שעשה הישר בעיני ה' "הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות וכרת את האשרה, וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו".

הרי שכתת אותו וממילא נזרה לרוח, ולא השליכו לים המלח ^[54].

אמרו לו חכמים לרבי יוסי: משם ראיה?!אף שבני ישראל קטרו לו לא נאסר בהנאה. ולמה?

הרי הוא אומר [במדבר כא] "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס... ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס". ודרשינן ממה שלא אמר לו הקב"ה "עשה שרף", אלא "עשה לך", שהקב"ה ציווהו שהנחש יהיה משלך מנחשת של משה -

וכיון ש"אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", לכן לא יכלו בני ישראל להקצותו לאלילים, כי אינו שייך להם - ולא נאסר בהנאה, אף שקיטרו לו -

והתם בנחש הנחושת - בדין הוא האמת היא, דאף כתותי לא הוה צריך, חזקיהו לא היה צריך לכותתו, כי לא נאסר בהנאה -

אלא למה אכן כיתתו? כיון דחזא ראה חזקיהו דקא טעו ישראל בתריה וייחסו לו כוחות על טבעיים - עמד וכיתתו לפרסם הדבר, ולהוציא את העם מטעותם שעבדו עבודה זרה בימי אחז אביו.

וזה הטעם שכיתתו, ואין להביא משם ראיה שעבודת כוכבים דייה בכתיתה.

אמר להם רבי יוסי לחכמים: והלא כבר נאמר [שמואל ב ה] בנצחון דוד על פלישתים, והם ברחו "ויעזבו שם את עצביהם [כינוי גנאי לאלילים] וישאם דוד ואנשים". וסבר רבי יוסי שזרו אותם לרוח -

ומאי משמע מה המשמעות דהאי "וישאם דוד" לישנא דזרויי הוא? פירושו זרייה לרוח.

ומבארינן: כמו דמתרגם שמבאר רב יוסף את הפסוק [ישעיה מא] "תזרם ורוח תשאם" -

ומתרגמינן: תזירונון תזרה אותם ורוח תטלטלינון תטלטל אותם -

הרי שדוד זרה אותם, ולא הוליכם לים המלח.

אמרו לו חכמים לרבי יוסי משם ראיה?! הרי הוא אומר [דברי הימים א יד] שם מסופר על אותה המלחמה על פלישתים, ונאמר בנוסח אחר "ויעזבו שם את אלוהיהם, ויאמר דוד, וישרפו באש".

ודורשים ^[55] חכמים שינויי הנוסחאות, שאין הכוונה שמקודם שרפם ואחר כך נשאם, כלומר, זרה אותם לרוח -

ומנין דורשים זאת - מכך דלא כתיב שניהם במקרא אחד "וישרפם וישאם" -

שמע מינה משמע שכן הוא פירוש המקראות: מתחילה "אמר" לשרפם, והם לא שרפום, לכן: וישאם ממש נטלם עמו ונהנה מהם. [והגמרא תבאר למה ציווה לשרפם, ולמה לא שרפום, ואיך הותר לו לקחתם אתו ולהנות מהם].

ודנה הגמרא: מכל מקום אף שחכמים לא דרשו "וישאם" שזרה אותם לרוח - קשו קראי אהדדי המקראות סותרים זה את זה, במקרא אחד נאמר שדוד ציווה לשרפם, משמע שהיו אסורים בהנאה, ובמקרא השני נאמר שנשא אותם אתו?

ומתרצינן: כמו דדרש רב הונא - דרב הונא רמי הקשה סתירת המקראות: כתיב "ויאמר דוד וישרפו באש", וכתיב " וישאם"?

ומתרץ: לא קשיא. כאן מקרא שנאמר שדוד ציווה לשרפם, היה קודם שבא איתי הגיתי גוי פלישתי מידידי דוד, ולא היה לו לדוד מי שיבטלם, לכן ציווה לשרפם. כאן מקרא שנאמר שדוד לקחם אתו, היה לאחר שבא איתי הגיתי וביטלם, כדין ביטול עבודה זרה על ידי גוי, לכן לקחם דוד אתו.

לכן סוברים חכמים שדוד לא זרה אותם לרוח, ואינם דורשים "וישאם" מלשון זרייה, אלא כמשמעה: לקחם אתו.

הגמרא מביאה דרשת רב נחמן שאיתי הגיתי ביטל אלילים עבור דוד המלך.

דכתיב [שמואל ב יב] במלחמת דוד ברבת בני עמון ולכידתה "ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד".

ומה שנאמר "מלכם" אין פירושו אלא "מילכום" והוא שמו של אליל בני עמון, כמו שנקרא בספר מלכים [א יא] ^[56] -

וקשה, מי שרי וכי היה מותר ליהנות מאלילים? איסורי הנאה נינהו הלא עבודת כוכבים אסורה בהנאה? אמר רב נחמן: איתי הגיתי בא וביטלה.

הגמרא דורשת בענין העטרה שנתן דוד על ראשו.

כתיב "משקלה ככר זהב" - היכי מצי מנח לה איך נשא אותה על ראשו, הרי משקלה ככר שהוא ששים מנה, וכבידה היא מאוד?

ומתרצינן: אמר רב יהודה אמר רב: דוד אכן לא הניחה על ראשו, אלא היא היתה ראויה לנוח על ראש דוד, שהיתה עשויה למדת ראשו והלמתו כמו שיבואר.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אבן שואבת ["מגנט"] היתה בה. דהות דרא לה הנושאת את העטרה מעל ראשו של דוד ונראית כאילו יושבת על ראשו ^[57].

רב אלעזר אמר: אין פירוש המקרא ששקלה ככר זהב, אלא אבן יקרה היתה בה - ששוה ככר זהב, ומה שנאמר "משקלה" פירושו שוייה ^[58].

הגמרא ממשיכה לדרוש בענין עטרה זו.

אמר דוד המלך עליו השלום [תהלים קיט] "זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי".

מאי קאמר: מה היא "זאת" שהיתה לו בשכר נצירת פקודי ה'?

ומבארינן: הכי קאמר כן אמר דוד: בשכר שפקודיך נצרתי - זאת העטרה היתה לי לעדות שאני הגון למלכות.

ומבארינן: מאי עדותה? מה היא מעידה?

אמר רבי יהושע בן לוי שהיה מניחה בחריץ שבראשו במקום תפילין - והולמתו ויושבת יפה בראשו, ומכוונת למדת ראשו. פירוש: אף שהעטרה היתה עגולה ממש ובמקום תפילין אין הראש עגול, בכל זאת ישבה על ראשו - על פי נס גדול - כאילו מכוונת למדת ראשו. כלומר, בזכות נצירת פקודי ה', הראו מן השמים שאכן הוא הגון למלכות.

ומקשינן: איך הניח את העטרה במקום תפילין - והא בעי אנוחי הרי צריך להניח שם תפילין?

ומתרצינן: אמר רב שמואל בר בר יצחק: מקום יש בראש להניח בו שתי קציצות [בתים] של תפילין ^[59].

ומענין לענין מביאה הגמרא דרשה אחרת בענין כתר בית דוד.

נאמר במלך יואש בן אמציה, שהיה מוחבא בבית המקדש כשהרגה עתליה אם אביו את כל זרע המלוכה, ובהגיעו לשנתו השביעי, הוציאו יהוידע הכהן ממחבואו, והמליכוהו על יהודה, ומרדו בעתליה שמלכה שש שנים.

ונאמר שם בעת שהופיע פעם ראשונה לפני הלוים וראש האבות "ויוציאו את בן המלך ויתנו עליו את הנזר ואת העדות" והעמידוהו על העמוד שהיה מיוחד למלך ומחאו כף והכריזו לפניו "יחי המלך"!

ולפי פשוטו "עדות" היא ספר התורה של המלך.

ודרשינן, נזר זו כלילא הכתר של דוד -

עדות - אמר רב יהודה אמר רב: כתר זה עדות הוא לבית דוד, שכל הראוי למלכות - הכתר הולמתו, וכל שאינו ראוי למלכות - אין הכתר הולמתו.

והכתר הלמתו ליואש, והיה עדות שהוא ראוי למלכות.

ובענין זה דרשינן עוד דרשה.

נאמר בתחילת ספר מלכים [א א] בעת שהמלך דוד זקן "ואדוניה [בן דוד] בן חגית מתנשא - לאמר: אני אמלוך".

ודרשינן, אמר רב יהודה אמר רב: שמתנשא [גירסת הב"ח שביקש] להולמו רצה שהעטרה תתאים לראשו - ולא הלמתו, לא התאימה למדת ראשו בהיותה עגולה, מפני שלא היה ראוי והגון למלוך ^[60].

הגמרא מביאה עוד דרשה בענין אדוניהו.

נאמר שם עוד בעת התנשאותו למלוך "ויעש לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו".

ודנה הגמרא: מאי רבותייהו מה הגדולה בחמישים איש? ^[61]

תנא שנינו: כולם היו נטולי טחול נטלו להם את הטחול באמצעות סם, שהטחול מכביד שלא יוכלו לרוץ, וחקוקי כפות הרגלים - היו נטלו להם את בשר כפות רגליהם עד לעצמות כדי שיוכלו לרוץ על קוצים וברקנים, מבלי להרגיש.

הערות

^[51] כתב הראב"ד: בלי בדיקה זו היו מרננים אחר הקב"ה לומר שמתו בלי עון, או שמתו מעון אחר - לכן השקה אותם כסוטות.

^[52] כן פירש רש"י את הסוגיא. והתוס' מקשים כמה קושיות על פירוש רש"י, ומבארים: ראייתו של רבי יוסי היא להוכיח שלאו דוקא לים המלח, שהרי משה זרקו לנהר. ונהר דומה לזרייה ברוח "שכן דרך נהרות שמתגדשים מימיהם רפש וטיט על גדותיהם ושם נעשה זבל - ותירצו חכמים: איך מכך ראיה, מפני שמשה השקה אותם את כל הזהב ולא נשאר כלום מן הזהב, כי כן נאמר "ויזר - וישק", מה שזרה הוא שהשקה אותם.

^[53] כתב בשו"ת הרשב"ש [בן הרשב"ץ] "כלומר: שבנחל עצמו יש מקום שאין עפרו מליחה ומגדל צמחין, והוא גבהו של נחל ששם נשפך הדם. ויש מקום:. שעפרו מלוח, כלומר: בסוף הנהר שמתקבץ שם מי גשמים ונעשה מליח:. ושם השליך אותה המפלצת".

^[54] כתבו התוס' שמסתמא לא השליכו לים המלח, שהרי לא נאמר שעשה כן, כמו שנאמר באסא ששרפם בנחל קדרון. ואף שגם לא נאמר שזרה אותו לרוח? ומבארים: אין צורך לומר כן, שממילא אם הוא כתות הרי הוא מתפורר ונזרה לכל הרוחות. התוס' מוסיפים: בחזקיהו המלך רצה המקרא לבאר את פעולותיו בביעור אלילים, וכל הפרטים הכתובים שם באים לומר צדקותו ונאמנותו לפני ה', לכן דייק רבי יוסי שאם אכן השליכם לים המלח - היה צריך לכתוב כן בפירוש. אבל לקמן בגמרא במלחמת דוד עם פלישתים, לא בא המקרא לבאר איך ביער אלילים, אלא את מלחמותיו ונצחונותיו, וביעור האלילים כתוב שם בדרך אגב - לכן אף אם לא נאמר שם שהשליכם לים המלח - אין מכך קושיא על החכמים [עיין מהר"ם], כי לא מבוארים שם כל הפרטים בענין ביעור אלילים [כשם שלא נאמר שם שאיתי הגיתי ביטלם].

^[55] רבי יוסי לא הביא פסוק זה לראיה, כי אף אם שרפם, כל זמן שלא שחקם הדק היטב, לא נעשה זבל.

^[56] כתב המהרש"א, שדרשו כן, כי אם פירושו מלך שלהם ממש, למה לא נאמר שם מה עשו למלך?

^[57] כן פירש רש"י. והתוס' מפרשים שהאבן השואבת היתה בכסא מלכותו למעלה מראשו של דוד.

^[58] ולפי תירוץ זה מתבאר הפסוק "ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה" - אבן יקרה ששוויה ככר זהב. מהרש"א.

^[59] מלשון רש"י לכאורה משמע שהכוונה על רוחב הראש, והתפילין היה מונחין בצד אחד והעטרה בצד השני. והתורת חיים מבאר: התפילין שהם כתר של קודש היו מונחין למעלה מן העטרה שהיא כתר של חול, כעין כהן גדול שהתפילין היו למעלה מן הציץ.

^[60] ובמסכת סנהדרין מפרש רש"י: לפי שהיה בתוך הכתר שרביט של זהב מדופן לדופן, ואינה מתיישבת אלא למי שיש לו חריץ בראשו. ומי שאינו ראוי למלכות לא ישבה על ראשו, אלא על מי שראוי למלכות. והיא "עדות" למלכות בית דוד. ורש"י מבאר עוד, אף שרב יהודה אמר רב בעצמו אמר שאת העטרה הזו לא הניחו על הראש? מכל מקום פעם אחת בדקו אתה אם הגון למלכות.

^[61] פירש הגאון יעב"ץ: הלא לאבשלום היה מאתיים איש?

אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרף אתו באש ואכת אתו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשלך את עפרו אל הנחל הירד מן ההר" (דברים ט, כא), משמע שאפשר לבטל עבודה זרה על ידי שחיקה, ואין חוששים במה שמזבל בכך!

אמרו לו: משם ראיה? הרי הוא אומר בענין זה: "ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (שמות לב, כ), שלא על מנת לאבד את העגל שחקו בנחל, אלא לא נתכוין משה אלא לבודקן לבני ישראל בשתיית מי הנחל שבהם שחיקת העגל, כדי שהחוטאים ימותו על ידי כך, כסוטות השותות ממי סוטה ונבדקות בהם.

אמר להם ר' יוסי ראיה אחרת, והלא כבר נאמר על המלך אסא: "וגם את מעכה אמו אם המלך הסירה מגבירה אשר עשתה מפלצתה וידק (כלומר, טחן) וישרף בנחל קדרון" (ראה מלכים א טו, יג. דברי הימים ב טו, טז) ומשמע מכאן שאין חוששים שמא יזבלו בשחיקת עבודה זרה! אמר לו: וכי משם יש ראיה? והלוא נחל קדרון אינו מגדל צמחין.

ותוהים: ולא, האם אינו מגדל? והתניא [והרי שנויה משנה]: אלו ואלו, גם שיירי דם של הקרבנות שמזים בקדש הקדשים, וגם שיירי דם הקרבנות שנזרקים על מזבח החיצון, מתערבין באמה (תעלת המים שהיתה בקרקע המקדש) ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל, ומועלין בהן! ומשיבים: מקומות מקומות יש בו בנחל קדרון, יש מקום בנחל קדרון שמגדל צמחין, ולשם היתה האמה מגיעה, ויש מקום שאין מגדל צמחין, ולשם זרקו את אפר המפלצת שעשתה מעכה.

אגב כך שואלים: מאי [מה פירוש] "מפלצתה"? אמר רב יהודה: דהוה [שהיתה] מפליא (מרבה) ליצנותא [ליצנות], כדתני [כמו ששנה] רב יוסף בהסבר הדבר: כמין אבר זכרות עשתה לה, והיתה נבעלת לו בכל יום.

וממשיכה הברייתא, אמר להן ר' יוסי ראיה נוספת, והלא כבר נאמר על חזקיה המלך: "וכתת נחש נחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו" (מלכים ב יח, ד), משמע שכתיתה בלבד מועילה לעבודה זרה!

אמרו לו: וכי משם יש ראיה? והרי הוא אומר לגבי אותו נחש: "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף" (במדבר כא, ח), "לך" — פירושו משלך, ואם כן נחש הנחושת היה של משה, וישראל שעבדוהו לא היו יכולים לאוסרו בכך, לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומסבירים: והתם [ושם] בדין הוא דכתותי [שלכותתו] לא הוה [היה] צריך,

אלא כיון דחזא [שראה] חזקיה דקא טעו [שטועים] ישראל בתריה [אחריו] לעשותו כעבודה זרה, עמד וכיתתו.

וממשיכה הברייתא, ועוד אמר להם ר' יוסי, והלא כבר נאמר על הפלשתים: "ויעזבו שם את עצביהם (אליליהם) וישאם דוד ואנשיו" (שמואל ב ה, כא), והכוונה שם שזרה אותם לרוח לאחר שטחנם! ומסבירים: ומאי משמע [ומה המשמעות, מהיכן נובע] דהאי [שזו] המלה "וישאם דוד" לישנא דזרויי הוא [לשון של זרייה לרוח היא]? כדמתרגם [כמו שהיה מתרגם] רב יוסף: "תזרם ורוח תשאם" (ישעיהו מא, טז), ומתרגמינן [וכפי שאנו מתרגמים פסוק זה]: תזרינון ורוח תטלטלינון [תטלטלם], משמע שלשון "תשאם" היא זריה לרוח!

אמרו לו לר' יוסי: וכי משם יש ראיה? והרי הוא אומר במקרא אחר על אותו ענין "וישרפו באש" (דברי הימים א יד, יב), ומדלא כתיב [וממה שלא נאמר] בספר שמואל "וישרפם וישאם", אלא רק "וישאם", שמע מינה [למד מכאן] שוישאם ממש, שנטל אותם לעצמו.

ושואלים: מכל מקום קשו קראי אהדדי [קשים המקראות זה על זה], האם שרף אותם או לקח אותם!

ומשיבים: יש לפרש זאת כדברי רב הונא, שרב הונא רמי [השליך, הראה סתירה] בענין זה, כתיב [נאמר] בפסוק האחד: "ויאמר דוד וישרפו באש" (דברי הימים א יד, יב), וכתיב [ונאמר] בפסוק האחר: "וישאם"!

והשיב: לא קשיא [אין הדבר קשה], כאן שאמר דוד לשורפם, מדובר קודם שבא איתי הגיתי שהיה נכרי ויכול היה לבטל עבודה זרה. כאן שנטלה דוד, מדובר לאחר שבא איתי הגיתי וביטלה.

שכן מצינו כיוצא בזה, כשכבש דוד את רבת בני עמון, דכתיב [שנאמר שם]: "ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד" (שמואל ב יב, ל), ויש לתמוה: ומי שרי [והאם מותר] היה להשתמש בה? הרי איסורי הנאה נינהו [הם] ש"מלכם" היה שמו של אלהי העמונים! אמר רב נחמן: איתי הגיתי בא וביטלה.

אגב שהוזכר ענין זה שואלים: כיון שמשקלה ככר זהב, היכי מצי מנח לה [איך היה יכול דוד להניח אותה על ראשו מרוב כובדה]? אמר רב יהודה אמר רב: ראויה ומתאימה היתה לנוח על ראש דוד, אבל לא הניחה ממש. ר' יוסי בר' חנינא אמר: אבן שואבת היתה בה בתוך העטרה הזו, דהות דרא לה [שהיתה נושאת ומרימה אותה]. ר' אלעזר אמר: אבן יקרה היתה בה ששוה ככר זהב, ולא היה משקלה ככר זהב ממש.

מתוך כך מפרשים את הפסוק שאמר דוד: "זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי" (תהלים קיט, נו). ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר], למה הוא מתכוון באותו "זאת"? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: בשכר שפקודיך נצרתי — זאת עטרה זו היתה לי לעדות שראוי אני למלוכה. ושואלים: מאי [מהי] עדותה? אמר ר' יהושע בן לוי: שהיה מניחה את העטרה במקום תפילין והולמתו והיתה מתאימה לו. ושואלים: והא בעי אנוחי [והרי צריך להניח] תפילין, וכיצד שם שם עטרה? ומשיבים: אמר רב שמואל בר רב יצחק: מקום יש בראש שראוי להניח בו שתי תפילין והניח שם גם תפילין וגם את העטרה.

ועוד בענין זה, נאמר על יואש: "ויוציאו את בן המלך ויתנו עליו את הנזר ואת העדות" (דברי הימים ב כג, יא), ומסבירים: "נזר" — זו כלילא (העטרה), "עדות" — אמר ר' יהודה אמר רב: עדות היא לבית דוד, שכל הראוי למלכות הולמתו עטרה זו, וכל שאינו ראוי למלכות אין הולמתו אין העטרה מתאימה לו.

וכן מפרשים מה שנאמר: "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך" (מלכים א א, ה), אמר רב יהודה אמר רב: שמתנשא שהוא מנסה את העטרה להולמו ולא הולמתו.

נאמר: "ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו" (מלכים א א,ה). ושואלים: מאי רבותייהו [מה הגדולה שבכך] שהיו לו חמישים איש שרצים לפניו? ומשיבים: תנא [שנה החכם]: כולם נטולי טחול וחקוקי כפות הרגלים היו, שעל ידי ניתוחים אלה היו רצים מהר ביותר, וחמישים אנשים כאלה הרצים לפניו יש בכך דבר מיוחד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the calf that you had made, I took and burned it with fire, and beat it in pieces, grinding it very small, until it was as fine as dust; and I cast its dust into the brook that descended out of the mount” (Deuteronomy 9:21)? Moses, who ground up the idolatrous golden calf and dispersed its dust, was apparently unconcerned with the fact that it may fertilize the soil.

The Rabbis said to him: You seek to bring proof from there? Doesn’t it state in the verse: “And he took the calf that they had made, and burned it with fire, and ground it to powder, and strewed it upon the water, and made the children of Israel drink of it” (Exodus 32:20)? Moses ground up the calf intending only to inspect them like sota women, i.e., like a woman suspected by her husband of having been unfaithful. Such a woman is compelled to drink water containing the ground-up ink from a scroll of Torah passages relating to a sota woman, which causes her to die if she was unfaithful, and exonerates her and bestows blessings upon her if she was faithful. Similarly, Moses ground up the calf in order to compel the people to drink, to cause the guilty parties to die.

Rabbi Yosei said to them: But isn’t it already stated concerning Asa: “And he also removed Maacah his mother from being queen, because she had made an abominable image [miflatztah] for an ashera; and Asa cut down her image, and burned it at the Kidron River” (see I Kings 15:13)? It seems that Asa was unconcerned that the ground-up idol may provide fertilization. They said to him: You seek to bring proof from there? The Kidron River does not grow vegetation, so even if the idol would have fertilized the soil, it would have been of no benefit.

The Gemara asks: And does the Kidron River not grow vegetation? But isn’t it taught in a mishna (Yoma 58b): This remainder of blood from the external altar and that remainder of blood from the inner altar are mixed in the Temple courtyard drain beneath the altar, and they flow out with the water used to rinse the area, to the Kidron River, and this water is sold to gardeners for use as fertilizer? The mishna continues: The gardeners pay for this water and thereby desacralize it, and failure to do so would render them liable for misuse of consecrated property. This is explicit proof that the Kidron River does yield produce. The Gemara answers: There are different places in the Kidron River area. There is a place that grows vegetation, and there is a place that does not grow vegetation.

The Gemara tangentially inquires about the meaning of a word in the verse quoted above. What is the meaning of “miflatztah”? Rav Yehuda says: It means an object that intensifies [mafli] licentiousness [leitzanuta]; as Rabbi Yosef teaches: Maacah fashioned upon the idol the likeness of a male organ, and she would engage in sexual activity with it daily.

The baraita continues: Rabbi Yosei attempts to cite another proof that grinding an object of idol worship is sufficient, from Hezekiah’s destruction of Moses’ serpent, which was worshipped by the Jewish people in Hezekiah’s time. Rabbi Yosei said to them: But isn’t it already stated: “And he broke into pieces the brazen serpent that Moses had made; as until those days the children of Israel sacrificed to it” (II Kings 18:4)? This indicates that breaking an object of idol worship into pieces suffices.

The Rabbis said to him: You seek to bring proof from there? Doesn’t it state in the verse: “And the Lord said to Moses: Make you a fiery serpent, and set it upon a pole; and it shall come to pass, that everyone that is bitten, when he sees it, shall live” (Numbers 21:8)? The term “make you” is interpreted to mean that the Lord commanded Moses: Make the serpent from your property. Consequently, the serpent belonged to Moses, and the principle in such a case is that a person does not render forbidden an item that is not his. Therefore, despite worshipping the serpent, the Jewish people could not render it a forbidden object of idol worship, and by right, it was not necessary to demolish it there.

Rather, despite the fact that the serpent did not have the halakhic status of an object of idol worship, since Hezekiah saw that the Jewish people were straying after it, he arose and demolished it. Nevertheless, since this demolishing was not done in order to fulfill the obligation to eradicate objects of idol worship, but merely to prevent its worship, breaking it into pieces was sufficient.

Rabbi Yosei said to the Rabbis, citing another proof for his opinion: But isn’t it already stated: “And they left their images there, and David and his men took them away [vayyissa’em]” (II Samuel 5:21)? And from where may it be inferred that the meaning of this formulation: “Vayyissa’em David,” is winnowing, i.e., scattering in the wind? It is as Rav Yosef translates the verse: “Tizrem veruaḥ tissa’em” (Isaiah 41:16), and we translate it as follows: “You shall fan them, and the wind shall carry them away.” Apparently, this way of disposing of idolatrous objects is sufficient.

The Rabbis said to him: You seek to bring proof from there? Doesn’t it state with regard to the same incident: “And they left their gods there; and David gave an order, and they were burned with fire” (I Chronicles 14:12)? And from the fact that it is not written here: And they burned them vayyissa’em, learn from it that the word vayyissa’em is not referring to scattering in the wind, but rather it should be understood literally, i.e., David and his men took the idols away; and it does not mean that they demolished and scattered them.

The Gemara asks: In any case, the verses contradict each other. The two accounts with regard to David’s disposal of the idols seem inconsistent. One states that his men took them away or scattered them, while the other recounts that they burned them.

The Gemara answers in accordance with the resolution of Rav Huna, as Rav Huna raises a contradiction between the verses, as follows: It is written: “And they left their gods there; and David gave an order, and they were burned with fire” (I Chronicles 14:12), and it is also written: “And David and his men took them away” (II Samuel 5:21).

Rav Huna answers: It is not difficult. In the interim, Ittai the Gittite, who was a gentile, arrived, and David commanded him to revoke the idolatrous status of the idols, as only gentiles are capable of doing this. Here, the verse that states that they burned the idols describes their actions before Ittai the Gittite came, whereas there, the verse that indicates that they simply carried them away is referring to after Ittai the Gittite came and revoked their status as objects of idol worship, obviating the need to burn them.

Another difficulty is resolved by Ittai’s arrival; as it is written with regard to the Ammonite idol: “And he took the crown of Malcam from off his head, and its weight was a talent of gold, and in it were precious stones; and it was set on David’s head” (II Samuel 12:30). But is it permitted for David to wear the crown? Isn’t it an object of idol worship and therefore under the category of items from which deriving benefit is prohibited? Rav Naḥman says: Ittai the Gittite arrived and revoked its status as an object of idol worship.

§ The Gemara discusses David’s crown. The verse states: “And its weight was a talent of gold.” As a talent is a very heavy weight, the Gemara asks: How could David place it on his head? Rav Yehuda says that Rav says: What is meant is not that it was actually placed on his head, but rather that it was fit to rest on David’s head, i.e., it fit the size of his head. Giving a different answer, Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: There was a lodestone in it that would hold it up, i.e., from which it was suspended. David sat and placed his head in it, giving the appearance that he was wearing it. Rabbi Elazar says: What is meant is not that it weighed a full talent of gold, but rather that there was a precious stone on it that was worth a talent of gold.

The Gemara asks with regard to the verse: “This I have had, as I have kept Your precepts” (Psalms 119:56): What is it saying? The Gemara answers that this is what the verse is saying: As reward for the fact that I kept your precepts, this crown was a testimony for me that I am fit to be king. What exactly was its testimony? Rabbi Yehoshua ben Levi says: It was that David would place the crown on his head on the spot where one dons phylacteries, and it fit him perfectly. The Gemara asks: But how could he have worn the crown? Wasn’t he required to don phylacteries? Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak says: There is enough space on the part of the head that is fit for donning phylacteries for one to don two phylacteries.

Similarly, it is stated with regard to Joash: “Then they brought out the king’s son, and put upon him the crown [hanezer] and the testimony, and made him king” (II Chronicles 23:11). “Nezer” is a crown. What was the “testimony”? Rav Yehuda says that Rav says: It is a testimony for the progeny of house of David that anyone who is fit for kingship, the crown fits him properly; and anyone who is unfit for kingship, the crown does not fit him properly.

Similarly, the verse states: “Now Adonijah, son of Haggith, exalted himself, saying: I will be king” (I Kings 1:5). Rav Yehuda says that Rav says: The term “exalted himself” teaches that he sought to have the crown fit him, but it did not fit him.

The verse continues: “And he prepared for himself chariots and riders and fifty people to run before him” (I Kings 1:5). The Gemara asks: What is the novelty of these actions, since other wealthy people do the same, even if they are not the sons of kings with designs on the throne? It is taught in a baraita that what was unique was that the runners all had their spleens removed and had the soles of their feet hollowed, i.e., flesh from their feet was removed, and these two procedures enhanced their speed.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא אמר להן רבי יוסי והכתיב בעגל וישרוף אותו באש וניחוש דלמא נהנין באפרו אמרו לו הא כתי' ויזר על פני המים וישק את בני ישראל לא נתכוין משה אלא להשקותן כסוטות. והא כתיב ויכרות אסא את מפלצתה וישרוף בנחל קדרון והלא הוה שם לזבל. אמרו לו נחל קדרון יש בו מקומות שאין מגדל צמחים.

ובמקום שאין מגדל צמחים שרפה. מפלצתה דהות מפליא ליצנותא.

כמין זכרות עשתה לו והיתה נבעלת לו תמיד. ומקשינן עליה והכתיב וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה כי עד הימים ההם היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן אמרו לו והלא נחש זה של משה היה שנאמר עשה לך שרף עשה לך משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובדין הוא דכיתות נמי לא צריך דלא הוה עבודת כוכבים אלא כיון דחזא חזקיה דטעו ישראל בתריה עמד וכתתו.

אמר להן ר' יוסי והכתיב ויעזבו שם את עצביהן וישאם דוד ואנשיו הנה שחקום ופיזרום כדכתיב תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם. ופרקינן לא. ישאם אינו לשון פיזור אלא לשון נשיאה ממש מדכתיב קרא אחרינא ויאמר דוד וישרפו באש ולא קשיא כאן קודם שבא אתי הגתי נשרפה [כאן] אחר שבא אתי הגתי וביטלה נשאוה וכדכתיב ויקח עטרת מלכם מעל ראשו משקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד.

והא איסורי הנאה היא אמר רב נחמן בר יצחק אתי הגתי בא וביטלה.

משקלה ככר זהב היכי מצי מנח לה. אבן שואבת היתה לה דהות דרי לה:

ר' אלעזר אמר אבן יקרה היתה בה ושווה ככר זהב:

והא בעי אנוחי תפילין. אמר שמואל בר יצחק מקום יש בראש שראוי להניח בו שתי תפילין.

ויוציאו את בן המלך ויתנו עליו את הנזר ואת העדות. נזר כלילא עדות אמר רב עדות היא לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו.

ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך אמר רב שמתנשא להולמו ולא הולמתו.

וחמשים איש רצים לפניו מאי רבותיה. תני כולן נטולי טחול וקצוצי וחקוקי כפות הרגלים [היו]:

ומועלין בהן. פירוש מדרבנן ואין מעילה בדמים מן התורה אלא במקיז דם לבהמת קדשים וכדעת התוספות וכדכתיבנא בפרק אין עומדין בס״ד.

מקום יש בראש להניח שני תפילין ומכאן שהתפילין יש להם שיעור למטה וכדכתיבנא בפרק המוצא תפילין בס״ד.

כבר ביארנו במסכת חולין פרק כל הבשר קי"ז א' שדם שחיטת קדשים אין בו קרבן מעילה שנאמר לכם נתתיו לכפר על נפשותיכם לכפרה נתתיו ולא למעילה וכן התבאר במסכת יומא ובכלל זה בין דמים חיצונים בין דמים פנימיים ואלו ואלו שיריהן נשפכין על יסוד המזבח החיצון יסוד מערבי לחטאות פנימיות ודרומי לחטאות חיצוניות ויורדין מן היסוד לרצפה דרך נקב קטן ומשם לסלון מים שהיתה בעזרה הנקראת אמה ומתערבין שם ויוצאין משם לנחל קדרון ואע"פ שיצאו מגבול המקדש ושאין בהם קרבן מעילה לעולם אסור ליהנות מהם בלא דמים ונמכרים לגננים שלשם לזבל ולא אמרו בכאן מועלין בהם אלא לאיסור הנאתם בלא דמים הא אם נהנה לא מעל ר"ל אינו צריך להביא קרבן מעילה ומגדולי המחברים נראה שכתבו שמועלין בהם מפני שנימכרין היו לגננים ודמיהם הקדש ומעילתם משיצא לנחל קדרון ואילך אבל לא קודם לכך:

כל מה שפרשנו בעשיית הצורות הוא בסתם הא כל שנעבד אפילו דלעת אפילו כלי נאסר בהנאה במה דברים אמורים בשהיא של עובד אבל אם השתחוה אחד לדבר של חברו לא אסרו בהנאה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בהשתחואה לבד כמו שיתבאר:

בפרש"י בד"ה היכי מצי מנח כו' על ראש דוד הס"ד ובד"ה ששוה ככר זהב כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אבן שואבת כו' ואבן שואבת קבועה למעלה כו' כ"ה בס"א:

ומי שרי איסורי הנאה נינהו וכו'. כפי המקרא מלכם המ"ם בפתח והכ"ף בקמץ משמעו מלכם ממש אבל דרשוהו כפי המסורת שם עבודת כוכבים של בני עמון שהמ"ם בחיר"ק והכ"ף בחול"ם והיינו משום קושיא דלקמן דאי מלך ממש היכי מצי מנח לה דהכא ליכא לפרושי ראויה לנוח כדאמר לקמן לגבי דוד ראויה לנוח על ראשו ולאינך אמוראי יש לפרש דדרשו מלכם ע"ש עבודת כוכבים משום דאי מלך ממש הוה ליה להזכיר שהרגו אותו המלך ומה עשו בו כדרך הכתוב בכל המלכים בספר יהושע שנכבשו תחת ידם וק"ל:

אבן יקרה היתה בה ששוה כו'. ר"ל הא דכתיב בקרא ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה וגו' לאו דבר נוסף קאמר אלא דהכי פירושו דלכך משקלה ככר זהב משום דאבן יקרה היה בה שהיה שוה כ"כ וק"ל:

בשכר שפקודיך נצרתי זאת היתה לי לעדות וכו'. י"ל היכן הוזכר עדות הכא שיהיה מלת זאת מוסב עלה ונראה לומר דהאי קרא מוסב אקרא דלעיל מיניה דכתיב זכרתי שמך ה' בלילה ואשמרה עדותיך וע"פ מ"ש (במנחות לו ב) דאסור להניח תפילין בלילה מדכתיב ושמרת את החקה מימים ימימה ולא בלילות והנחתן ביום הוא אות ועדות כדכתיב והיה לאות על ידך וגו' וע"י נזכר שם ה' כדאמרינן (שם לה ב) כי שם ה' נקרא עליך זו שי"ן של תפילין וקאמר קרא זכרתי שמך ה' בלילה בלא הנחתן ואשמרה עדותיך מלהניחן כדכתיב ושמרת את החקה אבל אמר דוד זאת היתה לי שאף שהתפילין בעצמן אסור לי להניחן בלילה מקום הנחתן של תפילין זאת היתה לי שאניח העטרה במקומן ממש בלילה והולמתו שם וביום שאניח תפילין מ"מ העטרה מונחת במקום הראוי להניחן כדמסיק דמקום יש בראש וכו' ונמצא שיש לי ב' כתרים ביום דהיינו תפילין שהוא כתר תורה ועטרה שהוא כתר מלכות כמפורש בחידושינו בפרק האומר ע"ש וזכיתי לזה לפי שפקודיך שהם שאר מצות נצרתי אף בלילה וק"ל:

שמתנשא להולמו וכו'. דלא הל"ל רק ואדוניהו אמר אני אמלוך וגו' וע"כ דרשוהו על העטרה כפרש"י בפרק כ"ג שהיה בה שרביט של זהב וכו' ואינו מתישבת אלא למי שיש לו חריץ בראשו וכו' עכ"ל ואדוניהו לא היה לו חריץ בראשו והיה מתנשא ראשו ודחקו בה להולמו להיות מכוונת לו ולא הולמתו ודו"ק:

נטולי טחול וכו'. עיין פרש"י הכא ובפרק כ"ג. ועוד נראה לפרש דמלת לפניו דייק דמאי רבותיה דחמשים איש רצים לפניו ולא לאחריו טפי מרכב ופרשים דברישיה דקרא וקאמר דכולם נטולי טחול וכו' והיו קלים לרוץ לפניו טפי מכל הרכב ופרשים וק"ל:

תוס' ד"ה נחל קדרון וכו' משמע אבל בשאר מקומות שחיקת כלי מתכות מגדל צמחים. מקשין התלמידים מפני מה הקשו התוס' קושיא זו בכאן אגופה דמתניתין הו"ל להקשות דקתני אף היא נעשה זבל וכו' א"כ ש"מ דמגדל צמחים וי"ל דמתניתין היה באפשר דנוכל לומר דה"ק אף היא נעשה זבל ועפר ויסתפקו ממנו לשאר צרכים במקום עפר לא לצורך גידול צמחים אבל השתא קשה שפיר וק"ל:

ד"ה והלא כבר נאמר וכתת וכו' וא"ת לרבנן בסמוך דמייתי מוישרפם באש מאי קושיא היה לרבי יוסי כיון שלא הזכיר להשליכו לים. ר"ל מאי קושיא לר' יוסי שהיה לו לכתוב וישרפם וישאם הא לרבנן קשיא טפי שהיה להם להזכיר להשליכו לים אבל לר"י ל"ק כ"כ לכך כתבו וי"ל דהתם לא בא לספר וכו' לכך לרבנן ל"ק מידי מה שלא הזכיר כלום אבל לרבי יוסי דאיהו מפרש וישאם היינו שזרו לרוח א"כ היה לו לכתוב קרא בהדי הדדי וישרפם וישאם וק"ל:

ד"ה כאן קודם שבא אתי הגיתי וכו' ועוד לאביי וכו' אבל בשבירה אפילו ישראל מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים למה לא שברוה לעיל בעובדא דר"א הקפר שמצא טבעת שהמתין עד שבא עובד כוכבים וסטרו עד שביטלה בע"כ לא קשה לאביי למה לא בטלה בעצמו ע"י שבירה די"ל משום דלא רצה לשוברה אלא רצה להניחה לו שלימה לכן המתין עד שבא עובד כוכבים ובטלה ע"י פחיתת צורה לבד ונשארה בשלימותה:

גמרא אמרו לו מש"ר נחל קדרון כו'. כצ"ל:

שם ה"ה אומר וישרפו באש. כצ"ל והוא בד"ה (א יד):

רש"י ד"ה ה"ה אומר. שהמים בודקין כו' והורגין אותן כו'. ר"ל שהמים הורגין אותן ע"ש בפירושו:

רש"י ד"ה עטרת מלכם. כדכתיב מלכם שקוץ עמונים. כ"נ דצ"ל והוא שם בפסוק ה':

רש"י ד"ה היכי מצי מנח. והלא ככר ששים מנה הוא כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה מקום יש. והיא היתה נוחה בחצי רחבו. כצ"ל:

תד"ה מפליא. ובב"ר ס"פ תולדות נח. כצ"ל:

תד"ה והלא. ביעור המפלצת בנחל קדרון. כצ"ל:

גמ' כאן לאחר שבא אתי הגתי כו'. נ"ב בכאן ול"ד הרבה וע"ס אם לבינה בס"ד שם ישבתי גם קושית תוס' בזה:

שם מאי רבותייהו. נ"ב דהא לאבשלום היו מאתים איש:

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אֶבָן יְקָרָה הָיְתָה בָּהּ, שֶׁשָּׁוָה כִּכַּר זָהָב (שמואל ב יב, ל). יש להקשות אין זה חידוש נפלא דמשתבח בה קרא ובפרט בימים ראשונים שהיו נמצאים אבנים טובות יקרי הערך מאד! ונראה לי בס"ד הכונה כל משקל ומשקל של אותה האבן שוה ככר זהב שאם היתה שוקלת מאה קירא"ט נמצאת שוה מאה ככר זהב.

מָקוֹם יֵשׁ בָּרֹאשׁ שֶׁרָאוּי לְהַנִּיחַ בּוֹ שְׁתֵּי תְּפִלִּין. יש להקשות והלא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל וז"ח גם הראשונים מימות משה רבינו ע"ה היו מניחין שני זוגות כסדר רש"י וכסדר רבנו תם ובודאי דוד המלך ע"ה היה עושה כן, ולהכי עדיין תקשי והא בעי להניח שתי תפלין? ונראה לי בס"ד דלא היו לובשים שתי תפילין אלא רק בשעת תפלת שחרית אבל כל היום היו לובשים סדר רבנו תם דוקא וכמו מנהג רבינו האר"י ז"ל בכל יום במנחה.
ומה שאמר 'עֵדוּת הִיא לְבֵית דָּוִד' נראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב (תהלים קיח, כב) 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים' היא העטרה שהיה בה אבן יקרה ששוה ככר זהב ולכך קראה על שם האבן שבה דבתחלה מאסו הבונים החכמים משום דהיתה איסור הנאה אך אחר כך בא אתי הגתי ובטלה ואז 'הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה' בראש דוד המלך ע"ה ובאמת 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת' בדרך נס הנעשה על ידי שם הוי־ה ברוך הוא יען 'הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ' שנמצא בה דבר פלא שהיה לובשה במקום תפילין והולמתו כדי שיהיה גם זה עדות למלכות בית דוד.
ובזה יובן (זכריה ד, ז) 'וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה' היא אבן הנזכר שתהיה עטרה למלך המשיח ואז 'תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ' חן מצד הגשמיות שבה שהיתה יקרה מאד וחן מצד הרוחניות שבה שהולמת ראש הלובש אותה בדרך נס.
ומה שאמר בִּשְׂכַר שֶׁ'פִּקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי', 'זֹאת הָיְתָה לִי' לְעֵדוּת צריך להבין מאי תליא הא בהא ולמה עשה הקדוש ברוך הוא עדות זו באותה עטרה שלקח משלל בני עמון? ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש רבה כששלח דוד המלך ע"ה את יואב למלחמה על עמון ועל מואב הוציאו לו אפיסטולי שלהם דכתיב אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב (דברים ב, ט) וכן נמי בבני עמון והלך דוד המלך ע"ה בכבודו אצל הסנהדרין ותבע שהם פרצו את הגדר דכתיב וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם וכו' (במדבר כב, ה).
וכתבו התוספות שדוד המלך ע"ה עיקר סמיכות שלו הוא על פסוק דשופטים דעגלון מלך מואב נלחם בישראל ויך בהם (שופטים ג, יג) אלא שהיה מהדר על פסוק מן התורה גם כן.
נמצא מה שהכה דוד המלך ע"ה בעמון ומואב לא עבר על מצות התורה ח"ו אלא כדין עשה ועל פי הסנהדרין עשה מפני שהם פרצו תחלה והכו בישראל גם בני עמון וכנזכר בנביאים לכך עשה לו הקדוש ברוך הוא נס גדול באותה עטרה של שלל בני עמון להורות ששמר מצות השם יתברך ולא עבר על דברי ה' ולזה אמר בִּשְׂכַר שֶׁ'פִּקּוּדֶיךָ' שצוית על עמון ומואב 'נָצָרְתִּי' 'זֹאת הָיְתָה לִי' לְעֵדוּת (תהלים קיט, נו).
ועוד נראה לי בס"ד הכונה עדות היתה לי בזאת העטרה שנעשה הנס בה במקום תפילין של ראש שיש בו שני שינין של ז' וויהן כנגד חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] ששם סוד בת שבע וזאת לי לעדות 'כִּי פִּקּוּדֶיךָ' נָצָרְתִּי' כשלקחתי בת שבע שהיתה גרושה ואפילו תשעים יום של הבחנה הוה לה וכנזכר בריש זוהר בראשית.

גמ' וכתיב וישאם. עי' ר"ה כב ע"ב:

זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי מאי קאמר בשכר שפקודך נצרתי זאת היתה לעדות. ואפשר לרמוז כי זאת רמז למ' וכל המלכים כלם אחוזים במ' ובפרט דוד הע"ה שהיא מדתו וז"ש בשכר שפקודיך נצרתי זאת מ' היתה לעדות שאני מלך. ובפשט הכתוב אפשר במ"ש רז"ל אפשר שכינה עמו והוא חטא הא ודאי לא חטא גם אמרו רז"ל כי ראיתי בבניו לי מלך כל מקום שנאמר לי אין לו הפסק וזה רמז זאת שהיא השכינה היתה לי כדכתיב וה' עמו ועי"ז זכיתי לי שהקב"ה אמר כי ראיתי בבניו לי מלך וזה עדות כי פקודיך נצרתי ולא חטאתי כי השכינה עמי היתה. ור"ת זאת היתה לי בגימטריא מ"ב דבשם מ"ב הוא מעלה הניצוצות בת"ת ובקיום המצות. וע"ד האמור אפשר לומר במ"ש בתחילה נקראת תורת ה' ואח"כ תורתו וזה רמז זאת היתה לי אחרי שזכיתי כי זאת התורה שנקראת זאת היתה לי שנקראת תורתי עדות היא כי פקודיך נצרתי דתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא:

ואדוניה בן חגית מתנשא וכו' אמר רב יהודה אמר רב שבקש להולמו ולא הולמתו. אפשר לרמוז כי מתנשא בגימטריא תיבות כי מניח לכתר עם הג' תיבות. ובפשטיה דקרא אפשר לרמוז עם משז"ל כי יהודה זכה למ' כי בשמו יש שם הויה ואות ד' הרומז למ'. והשתא אדניה סבר דאזלינן בתר שמא לחוד ובדיק בשמיה כי אדניה יש שם אדני ועוד ה' הרומז למ' ואם תקרא אדניהו יש ג"כ ו' הרומז ליקבה"ו וזה רמז ואדניה בן חגית מתנשא לאמר בשביל אמירת שמו כי אדניה שם אדני ועוד ה'. בן רומז לשם בן חגית אותיות תגיח על דרך בהם ינגח יחדיו אפסי ארץ ואפשר דמטעם זה נטו אחריו יואב ודעמיה:

מפליא ליצנותא וכו'. הקשה הרב עיון יעקב דבסוף מכות אמרו נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו הע"ה שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים ואמאי לא חשיב אסא נמי שהסיר אמו מגבירה וכרת מפלצתה ותירץ דאסא עשה כן בחייה כדי ליסרה משא"כ חזקיהו הע"ה עשה כן לאביו אף שכבר מת ומיתה מכפרת ואפ"ה עשה כן עכ"ד ועוד יש להוסיף דאסא לא עשה בזיון לאמו רק הסירה מגבירה שלא תמשול אך לא ביזה אותה ולא עשה בזיון בגופה אבל חזקיהו הע"ה עשה לו בזיון וזהו נבזה בעיניו מי שנמאס לה'. אמנם אסא הע"ה לא עשה לה בזיון ולצורך הסירה מגבירה שלא תפתה בני אדם לע"ז והסיר מפלצתה בזיון לע"ז דוקאי ולא דמי למ"ש בזהר הקדוש דרחל אמנו ע"ה נענשה בעבור שציערה ללבן אביה בענין התרפים אף שנתכונה להפרישו מע"ז ולכן מתה ולא זכתה לגדל לבנימין ע"ש בח"א סוף דף קס"ד. דהכא אסא הע"ה הוצרך לעשות כך להפריש את ישראל שלא יעבדו ע"ז ויתפתו אחריה. וחזקיהו הע"ה היה אחר מות אביו. ועוד דרחל אמנו ע"ה לא עשתה בזה שום תועלת לאביה כי הוא עע"ז ודאי ולא בשביל לקיחת התרפים נמנע מרשעו ומהיותו עע"ז ואין בידה להפרישו מע"ז. אבל אסא אפשר שנמשך תועלת לאמו שחזרה בה ולא עבדה עוד ע"ז. ועכ"פ הציל ישראל מליכוות בגחלתה לעע"ז:
ומ"מ מדברי הזהר הקדוש סייעתא גדולה לדעת הרמב"ם שסבר דאפילו האב רשע חייב הבן לכבדו ודלא כסברת הטור כמבואר מחלקתם בי"ד סימן רמ"א ע"ש ודוק: [יש לדחות דהטור יאמר דשאני התם דציערה הרבה לאביה ולצער אביו גם שהוא רשע אסור. אמנם מהעונש הגדול שנעשה משמע קצת דגם לכבד אב רשע חייב ומשו"ה כשציערו הי"ל עונש גדול. אכן אי אמרת דאינו חייב בכבוד אב רשע נהי דלצערו אסור אבל אינו בדין שיענש עונש גדול. ומה גם דיש הפרש בין אביו רשע לעע"ז ומקור הסט"א ודוק הטב]:

כאן לאחר שבא איתי הגתי וכו'. שמעתי מהרב הכולל כמהר"ר שלום עמר זלה"ה שחקר בזה כי הנה כתב הרמב"ם פרק עשירי מהלכות ע"ז דין ו' וז"ל אסור לנו להניח עכו"ם בינינו אפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו ז' מצות וכו' ע"ש. ושם פ"ח דין ט' פסק שהגוי המבטל ע"ז צריך שיהיה הוא עובד ע"ז עכ"ל הנה כי כן מצאה החקירה מקום לנוח שהרי איתי הגתי ביטל עצבי פלשתים בתחילת מלכות דוד הע"ה בירושלם כמ"ש בסוגיין. ואחר זה כמו עשרים שנה איתי עצמו ביטל עטרת מלכם כמ"ש בשמעתין בסמוך. וא"כ איך הגיחו לישב איתי בגיותו כל הזמן הזה בירושלם. וממה נפשך מוכח מענין זה דביטל איתי עצבי פלשתים ואחר זמן עטרת מלכם. או דגר תושב מותר לבטל או שמותר לשכון גוי בארץ ישראל הפך פסקי הרמב"ם אלו דבריו ז"ל:
ואיברא דלפום ריהטא היא חקירה ראויה דאיך יתכנו שני ביטולי איתי בריחוק זמן לפי פסקי הרמב"ם כמבואר. אמנם לפי מה שכתב הרב מהר"ר יהושע בנבנשת בספר משמרת המצות כ"י והביאו הרב מגילת ספר דהרמב"ם לא קאמר דלא ישב אפילו ישיבת עראי אלא בז' עממין נחה שקטה החקירה הנזכר ונוחים הדברים. אך האמת ניכר שדעת הרמב"ם דאפילו בכל גוי קאמר דלא ישב אפילו ישיבת עראי עד שיקבל עליו ז' מצות וכמו שהבינו בדברי הרמב"ם הראב"ד ומרן וכאשר הוכיח הרב מגילת ספר עיין בדבריו ומשם באר"ה:
ואפשר לומר דאיתי בא לפי שהיה אוהב לדוד המלך ע"ה כשהיה אצל אכיש. ולכן אחר המלחמה הראשונה בתחילת מלכות דוד הע"ה בירושלם נראה למחנה דוד הע"ה וביטל העצבים ואחר זה חזר לעירו ג"ת דרך וישב שם איזה שנים ואח"ך בא וביטל ע"ז מלכום דעמון. ואח"ך נשאו לבו ונפשו אוותה להתגייר. והיינו דקאמרינן בשמעתין גבי עטרת מלכום אמר רב נחמן איתי הגתי בא וביטלה אלמא דלא הוה התם ודוק הטב ובהא דאמרינן כתיב וישאם וכתיב וישרפם וכו' עמ"ש בעניותנו לעיל פרק אם אינן מכירין ע"ש בס"ד:

הרי הוא אומר ויזר על פני המים. דליכא למיחש לזבל והאי דלא השליכו לים שלם לא נתכוין אלא לבדקן כסוטות שהמים בודקין אותם שחטאו והורגים אותם כדאמרי' התם (יומא סו:) זיבח וקיטר בסייף גיפף ונישק באסכרה שמח בלבו בהדרוקן: הסירה מגבירה. השפילה ממלכות: מפלצת. לקמן מפרש: וידק וישרף בנחל קדרון. ולא חייש לזבל מוידק קא מותיב: ואת חטאתכם וגו'. מואכות אותו טחון קא מותיב אבל מואשרוף לאו תיובתא היא דכל כמה דלא שחיק ליה מחובר בהדדי ואינו נעשה זבל: אלו ואלו. דמים החיצונים ודמים הפנימיים ששיריהן נשפכין על יסוד מזבח החיצון והן יורדין מן היסוד לרצפה: ומתערבין באמה. סילון של מים שהיה בעזרה: ומועלין בהם. לאו קרבן מעילה קאמר דאין מעילה בדם קדשים כדאמרינן בפרק הוציאו לו אלא אסור ליהנות מהן אלא בדמים: לגננים. לזבל גנותיהן: מקומות מקומות יש בו. ויש מגדל ויש שאינו מגדל: מפליא ליצנותא. ליצנות מופלא כדתני רב יוסף: וכתת נחש הנחושת. כי בימים ההמה בית ישראל מקטרין לו אלמא עבודת כוכבים הוה וכתיב וכתת: ואין אדם אוסר. אותן שהקטירו לו לא היו יכולין לאסרו שאין בהן כח להקצותו לעבודת כוכבים: דכתותי נמי לא צריך. דמותר ליהנות ממנו: עמד וכיתתו. לפרסומי מילתא: דזרויי. לשון זורה לרוח: כדמתרגם. תזרם תזרינון ורוח תשאם ורוחא תטלטלינון אלמא וישאם לשון זירוי וטלטול: אמרו לו הרי הוא אומר. בדברי הימים ויאמר דוד וישרפו ומדלא כתב בחד קרא וישרפם וישאם ש''מ לאו תרוייהו כדקאמרת ששרפם ואח''כ זורה לרוח: אלא וישאם ממש. נטלם עמו ונהנה מהם ומתחלה אמר לעבדיו לשרפן כדמפרש ואזיל מוישרפו לא מצי לאותבינהו לרבנן דכל זמן שאין נדוקין ע''י כתישה אינו נעשה זבל: קשו קראי אהדדי. וישרפו משמע אסור בהנאה וישאם משמע נהנה מהם: קודם שבא איתי. וביטלה אמר דוד לשרפם: ובא איתי וביטלה. והדר וישאם דוד איתי הגתי עובד כוכבים היה: עטרת מלכם. בבני עמון קאי ועבודת כוכבים שלהם מלכם שמה על שם מלוכה כדכתיב (מ''א יא) ולמולך שקוץ בני עמון והאי עטרת מלכם בעבודת כוכבים קאמר: היכי מצי מנח לה. והלא כבד ששים מנה הוה ומאד היא כבידה וקרא כתיב ותהי על ראש דוד: אר''י. האי ותהי על ראש דוד לאו דמנח לה אלא הכי קאמר חשובה וראויה לדוד שעשוי למדת ראשו והולמתו כדלקמן: אבן שואבת. דרך אותה האבן להגביה המתכת ולתלותה באויר: דהות דריא לה. שהיתה נושאת לעטרה ומגביהתה: ששוה ככר זהב. והיינו משקלה ככר זהב שקולה היא כככר זהב: זאת היתה לי. עדות עטרה זו מעידה עלי שאני הגון למלכות: הולמתו. ויושבת בראשו יפה ומכוונת למדת ראשו: מקום תפילין. חריץ שבראשו למעלה מן הפדחת מקום שמוחו של תינוק רופס: מקום יש בראשו דראוי להניח שם ב' תפילין. שרחב החריץ מקום כרך שני רצועות והיא היתה נוחה בחצי רחבו: ויוציאו את בן המלך. ביואש כתיב בבן אמציה שהחביאה אותו אחותו כשהרגה עתליה את כל זרע המלוכה וכשגדל הוציאוהו ונתנו עליו הנזר לעדות שהוא מזרע המלוכה: אמר רב יהודה שביקש להולמו. ואף על גב דאמר רב יהודה לעיל ראויה היתה לנוח אבל אנוחי לא מנח לה מיהו חדא שעתא בדקי ליה בגויה אם הגון הוא למלכות: רבותייהו. דהנך חמשים איש: דכתיב ויעש לו. דמשמע שהיו משונים: נטולי טחול. הטחול מכביד: וחקוקי כפות הרגלים. נטל הבשר מן העצם ולא היו מרגישים בקוצים ובברקנים:

נחל קדרון אינו מגדל צמחים. משמע אבל בשאר מקומות שחיקת כלי מתכות מגדל צמחים וקשה דבפרק כסוי הדם (חולין דף פח: ושם ד''ה שחיקת) קאמר אין מכסין בשחיקת כלי מתכות לפי שאינו מגדל צמחים וי''ל דלחודיה ודאי אינו מצמיח אבל כשהוא מזבל בקרקע המגדל צמחים הוא גורם ומסייע להצמיח אי נמי כשנשרף כמו עגל מגדל צמחים והתם איירי בלא שריפה: מקומות יש בו. היה יכול לתרץ שהגננים היו ממקום אחר: מפליא ליצנות. פ''ה ליצנות מופלא ובב''ר סוף פרשת תולדות. יצחק מה את מפליא בי כלומר למה אתה מלעיג עלי וכן פי' בערוך (ערך פלא): והלא כבר נאמר וכתת וכו'. ומסתמא לא השליכו לים המלח דכיון שבא לספר המעשה אם השליכו לים היה לו לומר כמו שמפרש והולך ביעור הנחל קדרון ואע''ג שאינו מפרש זורה לרוח זה א''צ כי אחר שהיה נשחק ממילא היה. נזרק וא''ת לרבנן בסמוך דמייתי מוישרפו באש מאי קושיא היא לרבי יוסי כיון שלא הזכיר להשליכו לים וי''ל דהתם לא בא לספר במעשה ביעור עבודת כוכבים אלא בא לומר שעזבו עצביהם: כאן קודם שבא איתי הגיתי. תימה למה לא לקח עובד כוכבים לבטל בע''כ כרבי אלעזר הקפר ועוד לאביי דמשני לעיל. כשפחתה אבל בשבורה אפילו ישראל מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים למה לא שברוה וי''ל דיש חילוק בין עבודת כוכבים של עץ לשל מתכת וכן יש תירוצים בירושלמי כאן בשל עץ כאן בשל מתכת: אבן שואבת היה בה. וכשהיה יושב על כסא מלכותו מניחה ואבן שואבת. שקועה למעלה ולא היתה האבן שואבת חקוקה בנזר: שהיה מניחה במקום תפילין והולמתו. פירוש וזה נס גדול ששם אין הראש עגול והיא היתה עגולה ממש ואף על פי כן היתה מכוונתו ומיושבת בראשו:

עבודה זרה מד ע"א

דף מד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד