עבודה זרה מה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - ב

והכא, במשנתנו, באילן שנטעו שלא לשם אשירה ולבסוף עבדו הגוי, קמיפלגי. -

תנא קמא סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו - מותר, כי מדבריו נשמע רק הרים וגבעות ובדומה להם דברים שלא היה בהם תפיסת ידי אדם כלל, ובכללם אילן זה שעבדוהו בשעה שאין בו תפיסת ידי אדם ומיעטתו התורה באמרה "תחת כל עץ רענן"

- ודרשינן, ולא עץ רענן עצמו.

ורבי יוסי הגלילי סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור.

ודנה הגמרא: ממאי, מנין נשמע מדברי רבי יוסי הגלילי שהוא אוסר אילן שנטעו ולבסוף עבדו?

ממה דקתני סיפא, שהמשנה ממשיכה דברי רבי יוסי הגלילי: מפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם. וכל שיש בו תפיסת ידי אדם - אסור.

ודברי רבי יוסי הגלילי, שחוזר ואומר "וכל שיש בו תפיסת ידי אדם" - לאתויי מאי, מה בא להוסיף, הרי הסביר כל צרכו ההבדל בין הרים וגבעות לבין אשירה? - מאי לאו, האם לא לאתויי, בא לרבות ולאסור אילן שנטעו ולבסוף עבדו.

ועתה הגמרא מביאה דברי עוד תנא, רבי יוסי בן רבי יהודה, הסובר כרבי יוסי הגלילי.

ואף רבי יוסי בן רבי יהודה סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו - אסור.

דתניא, שנינו בברייתא: רבי יוסי בן רבי יהודה אומר: מתוך שנאמר "אלוהיהם על ההרים", ודרשינן, ולא ההרים אלוהיהם, "אלוהיהם על הגבעות" ולא גבעות אלוהיהם - האם שומע אני לדרוש "תחת כל עץ רענן" אלוהיהם, ולא עץ רענן אלוהיהם, והאשרה תהיה מותרת בהנאה?!

תלמוד לומר "ואשריהם תשרפון באש", שהיא אסורה בהנאה.

משמע שסובר כי אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. לפי שאם היה סובר שמותר, היה יכול לדרוש [כמו שאכן דורש התנא קמא לדעת רב ששת] "ולא עץ רענן אלוהיהם", ובא הכתוב להתיר אילן שנטעו ולבסוף עבדו.

ואם כן, היה לו לומר בלשון זה: מתוך שנאמר "תחת כל עץ רענן" ודרשינן, ולא עץ רענן אלוהיהם - שומע אני שכל האשרות מותרות? תלמוד לומר "ואשריהם תשרפון באש". ומתוך שלא אמר כן, דייקה הגמרא, שהוא סובר שאילן שנטעו ולבסוף עבדו - אסור.

ומקשינן: אלא אם כן, מה שכתבה התורה "תחת כל עץ רענן" - למה לי? הלא איסור אשירה נלמד ממה שנאמר "ואשריהם תשרפון באש".

ומתרצינן: מקרא ההוא נדרש לדרשה כמו דדרשה רבי עקיבא במשנתנו הוא דאתא ^[72] בא המקרא -

דאמר רבי עקיבא: אני אובין ואדון לפניך: כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן - דע שיש שם עבודת כוכבים, והתורה מסמנת את המקומות ששם יחפשו למצוא עבודת כוכבים כדי לבערם.

ודנה הגמרא: ורבנן חכמים הדורשים מהפסוק "תחת כל עץ רענן" להתיר אילן שנטעו ולבסוף עבדו - האי פסוק זה "ואשריהם תשרפון באש" מאי עבדי ליה? כלומר, איזה אשירה אסרה התורה וציוותה לשורפה באש?

מיבעי ליה הפסוק בא לאסור - לאילן שנטעו את הגרעין מתחילה לכך לשם אשירה.

ומקשינן: ורבי יוסי בן רבי יהודה - נמי מיבעי ליה הרי גם צריך לדרוש את הפסוק "ואשריהם תשרפון באש" להכי לדרוש ממנו לאסור אילן שנטעו מתחילה לשם אשירה, וקשה, מנין לו לדרוש מפסוק זה לאסור גם אילן שנטעו ולבסוף עבדו?

ומתרצינן: הכי נמי, מהפסוק "ואשריהם תשרפון באש" אכן דורש לאסור אילן שנטעו מתחילה לכך, אלא אם כן אילן שנטעו ולבסוף עבדו - מנא ליה מנין לו לדרוש לאסור -

נפקא ליה הוא דורשו ממקרא אחר, שנאמר [דברים ז] "ואשריהם תגדעון", וכן הוא דורש: איזהו עץ שגידועו מה שניתוסף על מה שנטעוהו אסור, ועיקרו מותר אינו מגדע ומשאירו בקרקע, ומותר ליהנות ממנו? הוי אומר! זה אילן שנטעו ולבסוף עבדו.

ומקשינן: אף שדרשה זו נכונה, הלא רבי יוסי בן יהודה לא אמר פסוק זה - והא הפסוק "ואשריהם תשרפון באש" קא נסיב לה תלמודא הביא לדרוש דרשתו?

ומתרצינן "אילו לא נאמר קאמר" -

כלומר, אילו לא נאמר "ואשריהם תשרפון באש" לדרוש ממנו איסור לאילן שנטעו מתחילה לשם אשירה, הייתי אומר שהפסוק "ואשריהם תגדעון" בא לדרוש לאסור באילן שנטעו מתחילה לכך, כי ודאי מסתבר שהוא יותר אסור מאילן שנטעו ולבסוף עבדו -

ואילו כן, אכן לא היה אסור אילן שנטעו ולבסוף עבדו - אבל, השתא דכתיב "ואשריהם תשרפון באש" וכבר נדרש ממנו לאסור אילן שנטעו מתחילה לכך - אייתר ליה מיותר הפסוק "ואשריהם תגדעון" לדרושו לאילן שנטעו ולבסוף עבדו ^[73].

וזו כוונתו באמרו, שנאמר "ואשריהם תשרפון באש", כיון שפסוק זה משמש לו כ"הקדמה" לדרשתו את הפסוק השני "ואשריהם תגדעון".

ודנה הגמרא: ורבנן הסוברים שרק אילן שנטעו מתחילה לכך אסור ונלמד מהפסוק "ואשריהם תשרפון באש", האי פסוק זה "ואשריהם תגדעון" - מאי עבדי ליה לאיזו הלכה כתבתו התורה, הרי אילן שנטעו ולבסוף עבדו אינו צריך גידוע וכולו מותר?

מיבעי ליה מקרא זה נדרש לדרשה כמו דדרשה רבי יהושע בן לוי -

דאמר רבי יהושע בן לוי: גידועי עבודת כוכבים נעשין תחילה בכניסתן לארץ ישראל, והם קודמין לכיבוש ארץ ישראל. כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים והעקירה מן השורש ייעשה אחרי כיבוש ארץ ישראל.

לכן כתבה התורה "ואשריהם תגדעון", ללמדך שהגידוע הוא לפני קיום מצות שריפה.

דתני רב יוסף: נאמר בתורה [דברים יב] "ונתצתם את מזבחותם" ולא נאמר לשורפם, בא ללמדנו: נתוץ והנח! ועוד נאמר "ושברתם את מצבותם" - נתוץ והנח!

ותמהינן "והנח" סלקא דעתך וכי התכוונה התורה לומר שישאירנה?! הלא שריפה בעי צריכים לבערם לגמרי מן העולם, כדי שלא יבואו להיתקל בהם באיסור הנאה. ועוד, הרי התורה עצמה כותבת [דברים ז] "פסילי אלוהיהם תשרפון באש"?

ומתרצינן: אמר רב הונא: דרשה זו באה ללמדנו: [גירסת הב"ח: הנח] את השריפה אחרי שקיימת את הנתיצה ורדוף! כלה את הגוים יושבי הארץ, ואחר כך - שרוף!

ודנה הגמרא: ורבי יוסי בן רבי יהודה הדורש את הפסוק "ואשריהם תגדעון" לאילן שנטעו ולבסוף עבדו - האי סברא כלומר, ציווי זו של רבי יהושע בן לוי שגידוע קודם לכיבוש ארץ ישראל, מנא ליה מנין הוא דורשו?

[ואין לומר שדורשו מדרשת רב יוסף, שהרי עצם דרשת רב יוסף מסתמכת על דרשת רבי יהושע בן לוי. ורק אחרי שדרשינן שאין צריכים לשרש אחרי האשירה עד אחרי כיבוש ארץ ישראל - דרש את יוסף שהוא הדין במזבחות ומצבות. -

שבשלמא באשירה שכתבה התורה שני אופני ביטול, האחד ביטול גמור - עקירה מן השורש, והשני גידוע הגידולין, שייך לדרוש שיש כאן מצוה של לפני כיבוש הארץ ומצוה של אחרי כיבוש הארץ -

אבל במזבחות ומצבות לא נאמר בהם אלא נתיצה ושבירה [ובשאר פסילים נאמר "פסילי אלוהיהם תשרפון באש"] ולא נאמר בהם שני אופני ביטול - שפיר יש לומר שלא ציוותה התורה ביעור גמור ודי בכך אם ינתצם וישברם -

ורק אחרי שמצאנו באשירה שחלק נעשה לפני כיבוש והביעור הסופי נעשה לאחר כיבוש, מסתבר לומר שהוא הדין במזבחות ומצבות].

ומתרצינן: נפקא ליה מצוה זו דורשה ממה שאמרה התורה [דברים יב] "אבד תאבדון" ודרשינן, אבד - ואחרי כן תאבדון הרי כאן שני איבודים, ובא ללמדנו שהאחד לפני כיבוש, והשני לאחריו.

ודנה הגמרא: ורבנן מה ידרשו ממקרא זה "אבד תאבדון"?

ומתרצינן: הא מקרא זה מיבעי ליה הוצרך אותו ללמדנו שהעוקר עבודת כוכבים צריך לשרש אחריה לעוקרה מן השורש, כלומר, לאבדה איבוד אחר איבוד.

ודנה הגמרא: ורבי יוסי בן רבי יהודה, ההלכה שצריך לשרש אחריה - מנא ליה? הלא את המקרא "אבד תאבדון" דורש לדרשה של איבוד לפני כיבוש ואיבוד לאחריה.

ומתרצינן: נפקא ליה הוא דורשו ממקא אחר, שנאמר [דברים יב] "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", ובא ללמדנו לאבדה היטב עד שלא ייזכר שמו.

ודנה הגמרא: ורבנן איזה דרשה ידרשו ממקרא זה?

ומתרצינן: ההוא מקרא זה "ואבדתם את שמם" בא ללמדנו שצריך לכנות לה שם של גנאי -

כמו דתניא שנינו בברייתא: רבי אליעזר אומר: מנין אנו למדים להלכה זו: העוקר עבודת כוכבים שצריך לשרש אחריה - תלמוד לומר "ואבדתם את שמם".

הערות

^[72] הקשו התוס', למה הוצרך לרבי עקיבא לומר שהמקרא בא לתת סימנין, למה לא אמר רבי עקיבא שבא הכתוב להתיר אשירה באופן שאין בה תפיסת ידי אדם כלל? לדעת רש"י כשעמד מאיליו, ולדעת התוס' כשנטעו גרעין. ומתרצים: כשאין בו תפיסת ידי אדם כלל, סובר רבי עקיבא, שלא הוצרך שום קרא להתירו, כי כבר הותר במה שהתירה התורה הרים וגבעות - לכן דורש שהפסוק בא לתת סימנים למקומות שעבדו שם הגוים. ומה שהתורה כפלה הרים וגבעות ולא הסתפקה בכתיבת הרים ונלמד גבעות מהרים. משום שכן דרך התורה לכתוב "הרים וגבעות".

^[73] לכאורה קשה, אם לא היה נאמר אלא תגדעון לאסור נטוע מתחילה, אם כן למה נאמר תגדעון שמשמעותו את התוספת, הלא הכל גדל באיסור אשירה, ואין כאן עיקר ותוספת? ומבאר המהר"ם [עיין בחידושי הריטב"א], שאז - אילו לא נאמר- היינו אומרים שגזירת הכתוב הוא שאף אילן שנטעו מתחילה לכך אין צריך לעקור אותו עם השורש, ועיקרו המושרש באדמה מותר בהנאה. ואין זה דבר רחוק מן הסברא - כשם שהרים וגבעות מותרים - לכן באה התורה בפסוק תשרפון באש ללמד על נטוע מתחילה, ומשמעות הפסוק הוא לשורפו כולו עם עיקרו, ורק אחרי שנלמד נטוע מעיקרו להצריכו שריפה כולו עם עיקרו, אפשר לדרוש הפסוק תגדעון לגידוע תוספת של אילן שנטעו ולבסוף עבדו. ומן הסברא נדרש כן, ששני הפסוקים, האחד המצריך שריפת כולו מדובר בנטוע מעיקרו, והשני המצריך גידוע התוספת מדובר בנטעו ולבסוף עבדו.

והכא [וכאן] באילן שנטעו סתם ולבסוף עבדו כעבודה זרה קמיפלגי [חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — מותר, שהרי הוא מחובר לקרקע, ור' יוסי הגלילי סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — אסור.

ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף המשנה]: מפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, וכל שיש בו תפיסת ידי אדם — אסור. ודי היה בחלק הראשון של הדברים: מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, התוספת "וכל שיש בו תפיסת אדם" לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה? לאו לאתויי [האם לא להביא, לרבות] אילן שנטעו ולבסוף עבדו?

ומעירים, ואף ר' יוסי בר' יהודה סבר [סבור]: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — אסור. דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' יוסי בר' יהודה אומר, מתוך שנאמר: "אלהיהם על ההרים" (דברים יב, ב), והרי זה בא ללמד — ולא ההרים אלהיהם, וכן "אלהיהם על הגבעות" (דברים יב, ב) — ולא גבעות אלהיהם, שומע אני גם: "תחת כל עץ רענן אלהיהם" (דברים יב, ב) — ולא עץ רענן עצמו אלהיהם, ועץ שעבדוהו אינו נאסר?

לכן תלמוד לומר: "ואשריהם תשרפון באש" (דברים יב, ג), שאף אילן הנעבד לעבודה זרה ("אשרה") אסור בהנאה.

ושואלים: אלא לפי זה, "תחת כל עץ רענן אלהיהם" למה לי? ומשיבים: ההוא לדברי ר' עקיבא במשנה הוא דאתא [שבא], שאמר ר' עקיבא, אני אובין ואדון לפניך: כוונת הפסוק אינה אלא לתת סימן, לומר כי כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה.

ושואלים מצד אחר: ורבנן [וחכמים], הסבורים שאילן שנטעו ואחר כך עבדו אינו נאסר, האי [אותו פסוק] "ואשריהם תשרפון באש" מאי עבדי ליה [מה עושים הם לו]? ומשיבים: מיבעי ליה [צריכים הם אותו] לאילן שנטעו מתחילה לכך לשם עבודה זרה, שהוא נאסר בהנאה וחייב שריפה.

ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה נמי מיבעי ליה להכי [גם כן צריך אותו את הכתוב הזה לכך]! ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן], גם הוא לומד מכתוב זה איסורו של אילן שניטע מתחילה לעבודה זרה. ושואלים: אלא לפי זה אילן שנטעו ולבסוף עבדו מנא ליה [מנין לו] שאסור? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] דבר זה ממה שכתוב: "ואשריהם תגדעון" (דברים ז, ה), איזהו עץ שגידועו (מה שגודעים וקוצצים אותו) אסור ואולם עיקרו (שורשו, גזעו) מותר? הוי אומר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו, שמה שגדל בו קודם שנעבד — אינו נאסר.

ושואלים: והא [והרי] בברייתא אין ר' יוסי בר' יהודה לומד את דינו מכתוב זה, אלא מהכתוב: "ואשריהם תשרפון באש" קא נסיב לה תלמודא [הביא אותו כלימוד]!

ומשיבים: בסגנון של "אילו לא נאמר" קאמר [אמר], וכך יש להבין את דבריו: אילו לא נאמר "תשרפון באש", הייתי אומר: "אשריהם תגדעון" מדבר באילן שנטעו מתחילה לכך, השתא דכתיב [עכשיו שנאמר]: "ואשריהם תשרפון באש", אייתר ליה [נעשה מיותר לו] "ואשריהם תגדעון", ללמוד ממנו לאילן שנטעו ולבסוף עבדו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], הסבורים שאילן שנטעו ואחר כך עבדו אינו נאסר, האי [אותו פסוק] "ואשריהם תגדעון" מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו]? ומשיבים: הם מפרשים אותו לכ דברי ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: גידועי כלומר, המצוה של גדיעת עבודה זרה קודמין לכיבוש ארץ ישראל כולה, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור מוחלט של העבודה זרה.

ומעירים: והוא כמו ברייתא דתני [ששנה] רב יוסף על הפסוק "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מזבחותם ואשריהם תשרפון באש" (דברים יב, ג): "ונתצתם את מזבחתם" והנח כמות שהם, "ושברתם את מצבתם" והנח.

ותוהים: והנח סלקא דעתך [עולה על דעתך]? שיניחם ולא יבערם? הלוא שריפה בעי [צריכים] כמו שנאמר באשריהם שבפסוק זה! אמר רב הונא: אין הכוונה שיניחם כך לעולם, אלא: הנח, רדוף, ואחר כך שרוף. כלומר, קודם ינתצום וישברום, לאחר מכן יכבשו את הארץ, ואחר כך יבערום לגמרי. והוא הדין לאילן שנטעו ואחר עבדו, שנאמר בו "ואשריהם תגדעון".

ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה, האי סברא [סברה זו] שמשבר ומניח ואחר כך מבער, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מ"אבד תאבדון" (דברים יב, ב) שהוא דורש את כפל המלים בשני שלבים: אבד את העבודה הזרה, ואחר כך תאבדון לחלוטין את מה שנשאר.

ומן הצד השני, ורבנן [וחכמים], מה הם למדים מכאן? הא מיבעי ליה [כתוב זה נצרך לו] לעוקר עבודה זרה, שצריך לשרש אחריה ולאבד כל זכר ממנה.

ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה, הציווי לשרש אחריה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מ"ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (דברים יב, ב).

ורבנן [וחכמים] מה הם למדים מכתוב זה? ההוא אותו פסוק נצרך לענין לכנות לה שם שצריך לשנות את שמה של העבודה זרה, ולהשתמש בשם של גנאי. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: מנין לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה? תלמוד לומר: "ואבדתם את שמם".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And here, they disagree with regard to the status of a tree that one planted and only subsequently worshipped. The first tanna holds that a tree that one planted and subsequently worshipped is permitted, and Rabbi Yosei HaGelili holds that a tree that one planted and subsequently worshipped is forbidden.

The Gemara asks: From where does Rav Sheshet infer that Rabbi Yosei HaGelili holds that such a tree is forbidden? It is from the fact that the mishna teaches in the last clause: For what reason is an ashera forbidden? It is because it is the product of human involvement and did not grow by itself, and the halakha is that anything that is the product of human involvement is forbidden. What is added by the generalization: And anything that is the product of human involvement is forbidden? Is it not added to include the case of a tree that one planted and subsequently worshipped?

The Gemara notes: And Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, also holds that a tree that one planted and subsequently worshipped is forbidden. As it is taught in a baraita with regard to the verse: “You shall destroy all the places where the nations that you are to dispossess served their gods, upon the high mountains, and upon the hills, and under every leafy tree” (Deuteronomy 12:2): Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: From that which is stated in the verse: “You shall destroy…their gods, upon the high mountains,” from which the Sages derived: But not the mountains themselves that are their gods, and: “You shall destroy…their gods…upon the hills,” but not the hills themselves if they are their gods, I would derive from the next clause in the verse: “Their gods…under every leafy tree,” that the mitzva to destroy an object of idol worship does not apply to the leafy trees themselves that are their gods.

Therefore, the next verse states: “And you shall break down their altars, and dash in pieces their pillars, and burn their asherim with fire” (Deuteronomy 12:3). Even a tree that was worshipped only after it was planted is forbidden.

Rather, if the trees themselves are forbidden, why do I need the phrase “under every leafy tree”? That phrase comes to teach a halakha in accordance with the opinion of Rabbi Akiva; as Rabbi Akiva says: I will explain and decide the matter before you. Everywhere that you find a high mountain, or an elevated hill, or a leafy tree, know that there is idol worship there. From the fact that Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, does not derive from the phrase “under every leafy tree” that a tree that was planted and only subsequently worshipped is still permitted, it is apparent that he holds that such a tree is forbidden. This is consistent with the opinion that Rav Sheshet ascribes to Rabbi Yosei HaGelili.

The Gemara asks: And as for the Rabbis, who maintain that a tree that was planted and subsequently worshipped is permitted, what do they do with this verse: “And burn their asherim with fire”? The Gemara answers: This verse is necessary with regard to the halakha of a tree that was initially planted for that idolatrous practice, which must be destroyed and from which deriving benefit is prohibited.

The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, also require this phrase to teach this? The Gemara answers. Indeed, he does. Rather, from where does he derive that a tree that one planted and subsequently worshipped is forbidden? He derives it from the following verse: “But so shall you deal with them: You shall break down their altars, and dash in pieces their pillars, and hew down their asherim, and burn their graven images with fire” (Deuteronomy 7:5). Now, which is the tree whose trunk is forbidden but its root is permitted, as the verse instructs one to hew it down? You must say that it is referring to a tree that one planted and subsequently worshipped.

The Gemara asks how that verse can be the source of the ruling of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, for deeming forbidden a tree that was planted and only subsequently worshipped. But doesn’t the baraita state that he adduces the derivation prohibiting worshipped ashera trees from the verse: “And you shall break down their altars, and dash in pieces their pillars, and burn their asherim with fire”?

The Gemara answers: By deriving this halakha from the verse: “And burn their asherim with fire,” Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, is speaking utilizing the style of: If it were not stated. The Gemara explains: If the verse: “Burn their asherim with fire,” were not stated, I would have said that the verse: “And hew down their asherim,” is referring to a tree that was initially planted for idol worship. Now that it is written: “And burn their asherim with fire,” the verse: “And hew down their asherim,” is rendered superfluous and is consequently interpreted as referring to a tree that one planted and subsequently worshipped. Therefore, it is ultimately this latter verse that serves as the source for the implied ruling of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, that it is prohibited to derive benefit from such a tree.

The Gemara asks: And as for the Rabbis, what do they do with this verse: “And hew down their asherim”? The Gemara answers: This verse is written in order to teach a halakha in accordance with the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi; as Rabbi Yehoshua ben Levi says: The felling of trees dedicated to idol worship precedes the conquering of all of Eretz Yisrael, and conquering Eretz Yisrael precedes the eradication of all the objects of idol worship.

As Rav Yosef teaches a baraita: The verse states: “And you shall break down their altars, and dash in pieces their pillars, and burn their asherim with fire.” Rav Yosef explains: “And you shall break down their altars,” and leave them, as the Torah does not prescribe that they be burned; “and dash in pieces their pillars” and leave them.

The Gemara asks: But does it enter your mind that the Torah is instructing one to leave them alone? Doesn’t an object of idol worship require burning, as it says at the end of the verse: “And burn their asherim with fire”? Rav Huna says: Pursue the enemy and then return to burn them. Meaning, first smash their objects of idol worship, then conquer the land, and then return to burn the smashed items.

The Gemara asks: And from where does Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, derive this opinion about the order of priorities in the process of conquering Eretz Yisrael? The Gemara answers: He derives it from the verse: “You shall destroy all the places where the nations that you are to dispossess served their gods, upon the high mountains, and upon the hills, and under every leafy tree.” From the double-verb form of the directive “you shall destroy [abbed te’abedun]” he derives that there are two stages to the destruction of their gods: First destroy them [abbed], i.e., smash them; then go and conquer the land, and only afterward you shall destroy [te’abedun] them completely, i.e., burn or eradicate them.

The Gemara asks: And what do the Rabbis derive from the double verb? The Gemara answers: This double verb is necessary to teach that when one deracinates an object of idol worship, he needs to root out all traces of it.

The Gemara asks: And from where does Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, derive the obligation to root out all traces of idol worship? The Gemara answers: He derives it from the verse: “And you shall break down their altars, and dash in pieces their pillars, and burn their asherim with fire; and you shall hew down the graven images of their gods; and you shall destroy their name out of that place” (Deuteronomy 12:3).

The Gemara asks: And what do the Rabbis derive from this verse? The Gemara answers: That verse teaches that it is a mitzva to give a derogatory nickname to an idol. As it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: From where is it derived that when one deracinates an object of idol worship, he needs to root out all traces of it? The verse states: “And you shall destroy their name out of that place.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואמר רב ששת אילן שנטעו ולבסוף עבדו איכא בינייהו תנא קמא אמר אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר ר' יוסי הגלילי אומר אסור. ודייק מדקתני ר' יוסי הגלילי אומר מפני מה האשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת יד בני אדם. וכל שיש בה תפיסת יד בני אדם לאתויי אילן שנטעו ולבסוף עבדו.

ואף ר' יוסי בר' יהודה סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. דתני' ר' יוסי בר' יהודה אומר מתוך שנאמר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם שומע אני תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם ת"ל ואשריהם תשרפון באש א"כ תחת כל עץ רענן למה לי ההוא לכדרבי עקיבא דאמר אני אהיה אובין לפניך כ"מ שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן דע שיש שם עבודת כוכבים. ורבנן דפליגי על ר' יוסי האי ואשריהם תשרפון באש מאי עבדי ליה.

מבעי ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך. ורבי יוסי נמי מבעי ליה להכי. ואמרינן אין הכי נמי אלא אילן שנטעו ולבסוף עבדו מנא ליה נפקא ליה מאשריהם תגדעון. איזהו שגידועו אסור ועיקרו מותר הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו. ומקשינן והא ר' יוסי האי קרא קתני ונסיב ליה תלמודא ואשריהם תשרפון באש ואת מפקת ליה מואשריהם תגדעון. ופרקינן אילו לא נאמר ואשריהן תשרפון באש הייתי אומר ואשריהן תגדעון כו'. ורבנן האי ואשריהם תגדעון מאי דרשי ביה מיבעי להו לכדתניא גידוע לעבודת כוכבים קודם לכבוש ארץ ישראל וכבוש הארץ קודם לביעור עבודת כוכבים דתני רב יוסף ונתצתם את מזבחותם נתוץ והנח ורדוף ואחר כך חזור שרוף. סוגיא דשמעתא העוקר עבודת כוכבים צריך לשרש אחריה ולאבד שמה מן המקום ההוא לגמרי שנאמר שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא.

מיבעי להו לאילן שנטעו מתחילה לכך. פי' ואליבא דמ"ד (דף נא,ב) ע"ז של עכו"ם אסורה מיד וליכא מימר דכיון דשליחותא דישראל עביד מיתסרן מיד בחומר שבשניהם דהא אמרינן לקמן ברישא מדכתוב אבד תאבדון אשר עבדו שם העכו"ם דע"ז של עכו"ם עד שתעבד.
ומיהו למ"ד נמי ע"ז של עכו"ם עד שתעבד מיבעי להו לאילן שעבדו ונטעו א"נ נטעו ועבדו קודם השרשה דמתסר בבית דלא חדית רחמנא באשרות מידי אלא ואשריהם תשרפון באש דומיא דמזבחותם תתוצון ומצבותם תשברון לומר נתוץ ואח"כ שרוף ומיהו משמע ודאי דנטעו מתחילה לכך ואח"כ עבדו היכי דאינו אסור בע"ז עד שתעבד מותר דהא בשעת עבודה דהוא איסור מחובר הוא הילכך באילן שתחתיו ע"ז לא משכחת לה דמתסר אלא כשהיתה שם ע"ז ונטעו עליה לצל או שגדעו ופסלו עליה א"נ תוספתה לשמואל [בדף מח,א] קודם השרשה וי"א דנטעו מתחילה לכך ואח"כ עבדו מיתסר בע"ז דעד שתעבד דאהנייא ליה תפיסת ידי אדם ואיני מוצא בזה טעם.

אילן שנטעו ולבסוף עבדו לפום סוגיין דהכא לא מיתסר מיניה אפילו לרבי יוסף אלא תוספתו בלחוד וכדדרשינן מלשון תגדעון ומיהו אילו לא נאמר תשרפון באש והיינו מעמידין מקרא של תגדעון לאילן שנטעו מתחלה לשם לעבודה זרה הא ודאי היינו דורשין אותו לאסור גם עיקרו דלא סגיא בלאו הכי אבל השתא דכתיבי תרוייהו וכתב לשון תגדעון משמע לן דאתא למישרי עיקרו.

ונתצתם את מזבחותם והנח אין לפרש והנח לגמרי דאם כן אתו בהו לידי תקלה אלא הכי קאמר הנח מלשרש או לעקור ולנתוץ העיקרין והיסודו׳ עד שתכבוש.

זהו ביאור המשנה ולענין אשרה גם כן כך הוא הדין שכל שנטעה לפירות ולבסוף נעבדה אין גוף האילן נאסר ומ"מ גדולין ופירות הבאים לאחר שנעבד אסור וי"מ דוקא אגוז או גרעין שאינו חוזר עוד למה שהיה שאם נטעו משהיה אילן הרי תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי לענין זה כמו שיתבאר למטה בבית שלו שאסרו משום דכתלוש חשבינן ליה הואיל ואבני הבית ועפרן אפשר שחוזרין למה שהיו וכן ביחור אילן שנטעו דמעיקרא אילן והשתא אילן אפילו העיקר אסור יש לדון שאף בנטע יחור ולבסוף עבדו גוף האילן מותר ואינו דומה לבית ולאבניו שבאלו אינן משתרשות אבל יחור שמשתרש וגדל מתחתיו אינו כתלוש וכן נראה לי עיקר ונטעו מתחילה לכך כלו אסור כמו שיתבאר ויש חולקין לפסוק כחכמים להתיר נטעו ולבסוף עבדו אף בגדולין הבאים לאחר מיכן אא"כ גדעו ופסלו לשם כך כמו שיתבאר למטה אלא שגדולי המחברים ורוב פוסקים פסקו כדברינו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא יתר על מה שבארנו במשנה אלו הם:

העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה מה שנשאר ממנה תחת הקרקע וכשכבשו את הארץ נתחייבו בגדועי ע"ז זו ר"ל כל מה שעל הארץ קודם כבוש ואחר שגדעו כבשו ואחר כבוש חזרו אחריהן לשרוף ולבער אותם גדועין ולשרש אחריהם תחת הקרקע:

בפרש"י בד"ה אילן שנטעו כו' וגבעות שרו ה"ה כל כיוצא כו' כצ"ל ובד"ה האי סברא כו' ואתשרפון קא סמיך דאי מונתצתם כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה והכא באילן כו' לוקמיה בנטעו אילן וד"ה כו' עכ"ל פי' ולא הוה איצטריך ליה לדחוקי בנטעו מתחלה לכך ולשון וד"ה שנקטו בדבריהם בכדי הוא דהשתא נמי בנטעו מתחלה לכך היינו נמי לד"ה ודקאמר ורבנן היינו אף כרבנן וק"ל:

גמרא אילו לא נאמר קאמר וכו' הייתי אומר אשיריהן תגדעון לאילן שנטעו מתחלה לכך וכו'. נראה דר"ל דאי לא הוי כתיב ואשיריהן תשרפון דהוה מוקמינן קרא דאשיריהן תגדעון לאילן שנטעו מתחלה לכך ה"א דאפילו אילן שנטעו מתחלה לכך אינו צריך אלא גידוע והכי הוה מפרשינן גירוע דקרא אבל עיקרו המושרש בארץ היה מותר אבל השתא דכתיב ואשיריהן תשרפון באש דמוקמינן ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך ילפינן מיניה דכולו אסור וצריך שריפה אפילו עיקרו וקרא דתגדעון מוקמינן לאילן שנטעו ולבסוף עבדו ומפרשינן תגדעון דאינו אסור אלא מה שמחליף אחר שעבדו ובזה יתורץ ג"כ דאצטריך לשנויי אילו לא נאמר קאמר ולא תירץ כפשוטו דלעולם אילן שנטעו ולבסוף עבדו יליף ליה רבי יוסי בר"י מקרא דואשיריהן תשרפון באש וכדנסיב ליה גמרא בברייתא מואשיריהן תשרפון באש מאי אמרת והא מיבעי ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך ההוא ילפינן מקרא דאשיריהן תגדעון דכתיב בתורה בפרשת ואתחנן מקמי קרא דאשיריהן תשרפון באש דכתיב בפ' ראה וא"כ אייתר קרא דואשיריהן תשרפון לאילן שנטעו ולבסוף עבדו אבל לפי מה שכתבנו א"ש משום דלא מסתבר לומר כן דא"כ הוה משמע דאילן שנטעו מתחלה לכך לא היה צריך אלא גידוע ועיקרו היה מותר ואילן שנטעו ולבסוף עבדו היה כולו אסור ואין זה סברא ולכך ע"כ נצטרך לומר דאילו לא נאמר קאמר וק"ל:

רש"י ד"ה האי ואשיריהם תגדעון שעיקרו מונח בארץ במאי מוקמי ליה אי באילן שנטעו מתחלה לכך כולו אסור. יש לדקדק למה היה צריך רש"י לזה היה לו לפרש כפשוטו אי באילן שנטעו מתחילה לכך הא כבר ילפינן ליה מקרא דאשיריהן תשרפון באש וא"כ קרא דאשיריהן תגדעון למה לי וי"ל דאפשר דרש"י דייק לה מלישנא דגמרא דקאמר ורבנן האי ואשריהם תגדעון מאי עבדי ליה ולא קאמר למה לי כי כן הוא לישנא דגמרא כל מקום דפריך על קרא יתירא וכדקאמר לעיל אלא תחת כל עץ רענן למה לי ר"ל דאי לא דרשינן ביה ולא עץ רענן אלהיהם ל"ל דכתביה קרא ומדקאמר גמרא לישנא דמאי עבדי ליה משמע בלא קושיא דקרא יתירא הוא א"א להם לאוקמי כלל באילן שנטעו מתחלה לכך משום דההוא כולו אסור וקרא דתגדעון משמע דאינו אסור אלא גידועו וכן נמי לעיל דקאמר ורבנן האי ואשיריהם תשרפון באש מאי עבדי ליה יש לפרש ג"כ באופן זה דלמאי דס"ל השתא דאין לנו לאוקמי קרא דואשיריהם תשרפון אלא לאילן שנטעו ולבסוף עבדו לכך פריך ורבנן דס"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר ודרשי תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם א"כ קרא דואשריהם תשרפון באש מאי עבדי ליה דהא א"א להם לאוקמי לאילן שנטעו ולבסוף עבדו דהא לדידהו מותר הוא לגמרי ומשני מבעי ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך ולכך דקדק ג"כ רש"י בשנויא דמשני לכדר' יהושע בן לוי גידועי עבודת כוכבים קודמין וכתב רש"י מיבעי ליה לכדר' יהושע וכו' גידוע זה לא להתיר עיקרו וכו' ולמה אצטריך רש"י להאריך בזה אלא אי לא היה קושית המקשה אלא דהאי ואשיריהן תגדעון ל"ל דקרא יתירא הוא ולמאי אתא אז הוה מתיישב שנויא דמשני כפשוטו דלאו קרא יתירא הוא דמבעי ליה לכדריב"ל ולא היה צריך פירוש כלל אבל השתא דפריך מאי עבדי ליה משום דמשמע מיניה דאינו אסור אלא גידועו אבל עיקרו מותר וא"כ מאי משני מבעי ליה לכדריב"ל וכו' לכך פי' רש"י דמשני שפיר דגירוע זה לא להתיר עיקרו אלא שיגדעו מיד בכניסתם וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה והכא באילן שנטעו ולבסוף עבדו וכו' ועוד קשה דאמרינן גבי העובדי כוכבים העובדים הזרעים וכו' ואמאי לא פריך לוקמי בנטעו אילן ודברי הכל. ר"ל דגם במסקנא אינו מתורץ דמשני לא ס"ד דקתני דומיא דהר מה הר שלא נטעו מתחלה וכו' מ"מ תקשה לוקמי בנטעו אילן דהוי דומיא דהר כמו השתא דמוקי ליה בנטעו גרעינין ובזה יתיישב שפיר מה שמקשין העולם דמאי מקשו התוס' הא השתא נמי פריך המקשה דלוקמי כדברי הכל ועדיפא מיניה פריך דלוקמא בנטעו מתחלה לכך דלכל הפירושים כ"ע מודו ביה אבל לפי מה שכתבתי א"ש וק"ל:

רש"י ד"ה הנח. עד שתרדוף ותכלה העובדי כו'. כצ"ל:

ואבדתם את שמם לכנות לה שם לגנאי. פירוש כי בזה נכנעים הקליפות כמו שלמדנו רבינו האר"י ז"ל בכונת עלינו לשבח כי במה שאומר שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע בזה נכנעים הקליפות וכן נמי בשקורין לה שם גנאי עין קוץ בית כריא בזה נכנעים הקליפות:

אילן שנטעו. שלא לשם אשרה ולבסוף עבדו דשמעיה לת''ק דאמר הרים וגבעות שרו ה''ה כל כיוצא בהן שמחוברין ולא היתה תחילתו לעבודת כוכבים ואיזו היא אשירה אסורה שנטעו מתחילה לכך דתפיסת יד אדם אינו כלום אא''כ היא לשם עבודת כוכבים אבל נטעו גרעין שלא לשם אשירה אין זו תפיסת ידי אדם הואיל וההיא שעתא לאו דעתיה לעבודת כוכבים היה וממעטי ליה מתחת כל עץ רענן ולא עץ עצמו ואתא ר' יוסי הגלילי למימר אילן שנטעו גרעין אפי' שלא לשם אשירה ולבסוף עבדו אסור דלא דמי להר שהרי יש בה תפיסת ידי אדם בנטיעה הילכך תוספתו אסור אבל עיקרו קודם שהשתחוה לו מודה דשרי כדלקמן (דף מח.): ממאי. שמעינן דר' יוסי אסר אילן שנטעו ולבסוף עבדו: הא דמיהדר ותני כל שיש בו תפיסת יד וכו' לאתויי מאי: תלמוד לומר ואשריהם תשרפון. ולקמן (דף מח.) מפרש ממאי דבנטעו ולבסוף עבדו קאי: ר' יוסי בר' יהודה סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. מדקאמר דלא דרשינן ולא עץ רענן אלהיהם דאי קסבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו שרי לדרוש תחת כל עץ רענן ולמישרייה והכי איבעי ליה למיתני מתוך שנאמר ולא עץ רענן אלהיהם שומע אני כל האשרות מותרות ת''ל ואשריהם תשרפון וגו': לכדר''ע. דכיון דלא מצינן למידרשיה דהא כתיב ואשריהם תשרפון מוקמינן ליה לסימנא אבל קמאי למיעוטא דרשינן: גידועו. מה שהחליף אחרי כן דקאמר תגדעון מכלל דעיקרו עוזב בקרקע ויהנה ממנה: והא ואשריהם תשרפון באש נסיב. רבי יוסי בר' יהודה תלמודא למלתיה ולמיסר אילן שנטעו ולבסוף עבדו: בלשון אילו לא נאמר. קא נסיב לה למלתיה למיסר אילן שנטעו ולבסוף עבדו: וה''ק אילו לא נאמר ואשריהם תשרפון באש. לאילן שנטעו מתחלה הייתי אומר ואשריהם תגדעון למיסריה הוא דאתי אבל אילן שנטעו ולבסוף עבדו שרי תלמוד לומר ואשריהם תשרפון באש לאילן שנטעו מתחלה לכך ואייתר ליה ואשריהם תגדעון לאילן שנטעו ולבסוף עבדו: ורבנן. דאמרי כל האילן מותר: האי ואשריהם תגדעון. שעיקרו מונח בארץ במאי אוקמי ליה אי באילן שנטעו מתחלה לכך כולה אסור: מיבעי ליה לכדר' יהושע וכו'. גידוע זה לא להתיר עיקרו אלא שיגדעו מיד בכניסתם ולאחר כיבוש יחפשו אחריהם לשרשם ולבערם: גידועי עבודת כוכבים קודמין לכיבוש א''י. בכניסתן נצטוו לגדעם מיד ולאחר כיבוש ישרשו אחריהם: והנח. מדלא כתב ישרוף: שריפה בעי. דהא אתי לידי תקלה ועוד כתיב אחרינא פסילי אלהיהם תשרפון: הנח. עד שתרדוף ותכלה את העובדי כוכבים ואח''כ שרוף: האי סברא מנליה. מדרב יוסף לא נפקא דהוא גופיה אתגדעון ואתשרפון קא סמיך דאי מונתצתם הוה אמינא הנח דוקא דגזירת הכתוב היא שאין צריך לבער מדלא כתב בהו שריפה אבל באשרה כיון דחזינן בה שני ביטולין אמרינן נמי התם דונתצתם קודם לכיבוש כתיב ולאחר כיבוש בעי שריפה: ואח''כ תאבדון. אלמא יש שהות הפסק בינתיים:

והכא באילן שנטעו ולבסוף עבדו קא מיפלגי. רש''י תפס שיטתו בכולה שמעתין דקרי נטעו ולבסוף עבדו היכא שנטעו גרעין אבל בנטעו אילן לכ''ע אסור והכא קמיפלגי בנטעו גרעין דת''ק סבר דכיון שנטעו גרעין שלא לשם אשרה אין זו תפיסת ידי אדם ור' יוסי הגלילי סבר נטעו גרעין נמי אסור דלא דמי להר שלא היה בו תפיסה כלל אבל הכא היה בו תפיסה בשעת נטיעה וכמה תשובות יש חדא דכי קאמר בסמוך לרבנן ואשריהם תשרפון באש מבעיא ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך אמאי לא קאמר לאילן שנטעו אילן ולא גרעין ועוד קשה דאמרינן גבי הנכרים העובדים הזרעים ואת הירקות דאמר לך מני ר' יוסי בר' יהודה ופריך ולוקמה באילן שנטעו מתחלה לכך ורבנן ואמאי לא פריך לוקמיה בנטעו אילן ודברי הכל ועוד קשה דאמר רב לקמן בפרקין המשתחוה לבית אסרו לומר דאפי' בתלוש ולבסוף חברו אסור והשתא מאי איריא דנקט בית אפילו אילן נמי שהוא מחובר גמור אסור היכא דהוי דומיא לבית כגון שנטעו אילן דהוי תלוש ולבסוף חברו ולשמעינן אילן וכ''ש בית לכן נראה לפרש דודאי כשנטעו גרעין לכ''ע שרי דאין זה תפיסת יד אדם והכא בנטעו אילן קמיפלגי דלרבנן אינו אסור משום תפיסת יד כיון שלא נטעו מתחלה לכך דהשרשת הקרקע מבטלת התפיסה והשתא ניחא דנקט רב לקמן המשתחוה לבית דאילו אילן כי האי גוונא כיון שהוא מושרש בקרקע חשיב מחובר גמור וא''ת היכי מצי אמר ר''ע דקרא אתא לסימנא בעלמא אמאי לא דריש לקרא דכל עץ רענן ולא עץ רענן אלהיהם לאילן כשנטעו גרעין דלכ''ע שרי אי נמי אף לפי' רש''י לאילן שעלה מאליו דדברי הכל מותר כדפי' הוא לקמן בשמעתין גבי הצד השוה וי''ל דלהני לא צריך קרא דודאי שרו דלא נפקי מכלל הרים כיון שלא היה בהם תפיסת ידי אדם מעולם ואף על גב דכתיב גבעות ולא אמרינן דלא נפקי מכלל הרים לא קשיא דאורחא דקרא הוא למיכתב הרים וגבעות בהדי הדדי: ורבי יוסי הגלילי סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. תימה מאי קאמר ר' יוסי הגלילי במתניתי'. מפני מה אשרה אסורה משמע שר''ל דמן הדין היה לנו להתירה והיאך הא לדידיה אמרינן בסמוך דכתב תרי קראי לאסור אילן אפילו נטעו ולבסוף עבדו וי''ל דהא דבעי מפני מה אשרה אסורה לאו משום דהדעת נוטה להתיר אלא ה''ק מפני מה אשרה אסורה יותר מהרים וגבעות ואי לאו דאיכא טעמא באשרה הוה אמינא גלי קרא דאילנות אסירי וה''ה הרים וגבעות והוה אמינא דלא דרשי' ההרים אלהיהם: הנח ורדוף ואח''כ שרוף. מדרב יוסף לא נפקא דהא אתגדעון ואתשרפון סמיך דאי מונתצתם הוה אמינא הנח דוקא דגזירת הכתוב היא שאין צריך לבערו מדלא כתיב בהו שריפה אבל כיון דבאשרה חזינא שתי בעירות אמרינן נמי התם דונתצתם קודם כיבוש כתיב ולאחר כיבוש בעי שריפה לשון רש''י:

עבודה זרה מה ע"ב

דף מה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד